לפני
כבוד השופט חננאל שרעבי
מערערת/מבקשת
ר. נ
ע”י ב”כ עו”ד טל איטקין
נגד
משיב
י. נ
ע”י ב”כ עו”ד אייל רוזנר
החלטה
1. המבקשת והמשיב (להלן יחד: “הצדדים”) היו בני זוג, והתגרשו ביום 0.0.2021. מנישואיהם נולדו שני ילדים, בגיר וקטינה.
2. ביום 4.3.2023, ניתן פסק דין בהליך הרכושי שהתנהל בין הצדדים (תלה”מ 60789-11-18), במסגרתו ניתנו הוראות בכל הקשור לחלוקת הרכוש בין הצדדים, בדרך של איזון משאבים לפי חוות דעת מומחה (להלן: “פסק הדין הרכושי”).
3. ביום 10.12.2023, הגישה המבקשת את התובענה קמא (תמ”ש 21201-12-23), לאכיפת פסק הדין הרכושי.
במסגרת דיון שהתנהל בין הצדדים בתביעה קמא ביום 17.6.24, הגיעו הצדדים בסיוע באי כוחם להסכמות, ובית משפט קמא נתן תוקף של פסק דין להסכמות אלו של הצדדים (להלן: “פסק הדין”).
להלן ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין:
“האיש (המשיב, ח”ש) ירכוש את חלקה של האישה (המבקשת, ח”ש) במחסן ובמשרד, בהתאם לשווי שנקבע בחוות דעת השמאי המעודכנת. ככל ובמועד הקרע – 16.6.2018 חלה משכנתא על המשרד והמחסן, מחצית מהמשכנתא נכון למועד הקרע תקוזז מהסכום שהאיש ישלם לאישה.
האישה לא תחויב בתשלום מס שבח אבל ככל ויש היטל השבחה על המחסן, המשרד ודירת המגורים, האישה תשלם מחצית מההיטל בהתאם לנמוך מבין שתי האפשרויות האלה: מחצית גובה היטל ההשבחה במועד החתימה על הסכם המכר בין הצדדים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום או מחצית גובה היטל ההשבחה הקיים היום על הנכס.
התובעת זכאית לדמי שימוש בגין המשרד בהתאם לסעיף 95 לפסה”ד מיום 4.3.2023 החל ממועד הקרע ועד מועד פירוק השיתוף בפועל במשרד, בהתאם לתנאים שנקבעו בסעיף 95 לפסה”ד.
על האישה לשלם מחצית מיתרת החובה בחשבון המשותף, בהתאם למפורט בסעיף 80 ו- 81 לפסה”ד, בתוספת ריבית בנקאית או ריבית ששולמה בפועל לבנק מיום פסה”ד ועד ליום התשלום בפועל. הצדדים יפנו לרו”ח שטרנפלד שיעשה את החישוב בהתאם לסעיף 80 , 81 לפסה”ד וייבחן מה הריבית שעל האישה לשאת בה. ככל ורו”ח יוכל להבין מדפי הבנק מה ריבית החובה שהאיש נשא בה בפועל, האישה תישא מחצית ממנה. ככל ולא ניתן לחלץ זאת מדפי הבנק, האישה תישא בריבית בנקאית.
בנוסף רו”ח שטרנפלד יערוך חישוב לפי סעיפים 91-96 לחוות הדעת וכן לפי הסכמות הצדדים המפורטות בעמ’ 16 לפרוטוקול מיום 14.3.22.
כל מחלוקת כספית נוספת בין הצדדים תוכרע ע”י רו”ח שטרנפלד.
הכרעתו של רו”ח שטרנפלד תהיה סופית. לצדדים לא תהיה אפשרות לשלוח שאלות הבהרה ולא לזמן לחקירה.
הצדדים יפנו לרו”ח שטרנפלד בתוך 7 ימים מהיום.
בתוך 60 יום, לכל המאוחר, מהמועד בו רו”ח שטרנפלד ייתן את חוות דעתו, האיש ישלם לאישה את חלקה בכל רכיבי פסה”ד.
ככל והסכום לא ישולם תוך 60 יום הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוות הדעת של רו”ח שטרנפלד ועד ליום התשלום בפועל.
הצעה זו נועדה לחסוך לצדדים הליכי כינוס שעלותם 2%+מע”מ לכל צד והליכי הוצל”פ שגם הם כרוכים בעלויות ואגרות.
מובהר כי ככל והצדדים לא יקיימו את פסה”ד הוא יבוצע בלשכת ההוצל”פ בהתאם למפורט”.
4. ביום 20.6.24 הגיש המשיב “בקשה לתיקון טעות בפרוטוקול” בתיק קמא, וביקש כי בית המשפט יקבע שהמבקשת תישא בחובות החשבון המשותף מיום חו”ד האקטואר שניתנה ביום 15.5.19 (ולא מיום מתן פסק הדין הרכושי), ועד ליום התשלום בפועל.
5. ביום 30.6.24, ולאחר שהתקבלה תגובת המבקשת כאן לבקשת המשיב, נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיב, בהחלטתו כדלקמן (להלן: “ההחלטה קמא”):
“עיינתי בבקשה ובתגובה ולהלן החלטתי:
בפסק הדין נקבע בסעיף 81:
’81. כשם שהזכויות אוזנו, יש לאזן גם את החובות ולכן על האישה לשאת במחצית מיתרת החובה בחשבון המשותף’.
מאחר וכך נקבע על האישה לשאת במחצית החוב המשותף בהתאם לגובהו ברשומות הבנקאיות, נכון למועד התשלום, וככל והצדדים חוייבו בריבית חריגה עליה לשאת בריבית שהצטברה עד למועד התשלום בפועל.
בפסק הדין מיום 4.3.2023 לא ניתן תוקף של פסק דין לתחשיב שערך האקטואר באשר לגובה החוב וגובה הריבית הבנקאית ולא ברור האם הצדדים אכן חוייבו בריבית אותה ציין האקטואר.
ועל כן מובהר כי רו”ח שטרנפלד יבחן את גובה החוב המשותף בתוספת ריבית בנקאית או ריבית ששולמה בפועל לבנק מיום הקרע ועד ליום התשלום בפועל, בהתאם להנחיות שניתנו בפסק הדין מיום 17.6.24 ולא יסתמך על החישוב שערך רו”ח אבי כהן”.
6. ביום 3.12.24 הוגשה חוות דעתו של רו”ח נתן שטרנפלד, במסגרתה, בשורה התחתונה, מחויבת המבקשת להעביר למשיב סכום של 512,657 ₪ (להלן: “חוות הדעת”).
בו ביום, 3.12.24, ניתנה החלטת בית משפט קמא על גבי חוות הדעת, במסגרתה התירה שליחת שאלות הבהרה לרו”ח שטרנפלד תוך 14 ימים.
בהחלטה מיום 17.12.24, ניתנה החלטת בית משפט קמא לפיה ההחלטה מיום 3.12.24 ניתנה בטעות והיא מבוטלת, לנוכח הסכמת הצדדים בפסק הדין, שהכרעת רו”ח שטרנפלד היא סופית וכי לצדדים לא תינתן אפשרות לשלוח שאלות ולא לזמן את רו”ח שטרנפלד לחקירה על חוות הדעת.
7. הערעור דנן הוגש ביום 21.1.2025, כאשר בסעיפים 1-3 לכתב הערעור נכתב כך:
“1. מוגש בזאת ערעור על פסק דינו של בהמ”ש לענייני משפחה בקריות (כב’ השופטת שירי היימן) בתיק תמ”ש 21201-12-23, שניתן באופן חלקי ביום 30.6.2024, והתגבש ביום 3.12.2024 עם הגשת חוות הדעת של רו”ח שטרנפלד נתן. הערעור מוגש מאחר ופסיקת בית משפט קמא מבטלת הלכה ולמעשה את פסק הדין הקודם שנתן תוקף להסכמת הצדדים (רצ”ב החלטה מיום 30.6.24 כנספח 1; רצ”ב חוות הדעת של רו”ח שטרנפלד מיום 3.12.24 כנספח 2).
2. לחלופין וככל שיקבע שהקביעה של בית המשפט הנכבד מיום 30.6.2024 אינה פסק דין, הרי שמבוקשת להלן רשות ערעור בגין החלטה אחרת, שהתגבשה עם קבלת חוות הדעת האמורה.
3. לחילופי חילופין, ככל שיקבע שהקביעה התגבשה כבר ביום שניתנה, הרי שמבוקש לתת הארכה להגשת ערעור ו/או בקשת ערעור וזאת מהנסיבות שיפורטו להלן”.
8. ביום 26.1.2025, לאחר שהערעור הועבר לטיפולי, ביקשתי בהחלטתי את עמדת המשיב לנטען בסעיפים 1-3 לכתב הערעור (שצוטטו לעיל), לעניין סיווג הערעור כערעור בזכות או ברשות, וכן לעניין מועד הגשתו.
9. בתגובתו מיום 28.1.25, טען המשיב כדלקמן:
א. ביום 17.6.2024, ניתן פסק דין מלא וסופי בהסכמת הצדדים בתיק קמא. במסגרת פסק הדין, נקבע בהסכמה כי האקטואר יערוך את חישוביו, וכי “הכרעתו של רו”ח שטרנפלד תהיה סופית. לצדדים לא תהיה אפשרות לשלוח שאלות הבהרה ולא לזמן לחקירה”.
ב. בקשתו בתיק קמא לתיקון הפרוטוקול, הוגשה בשל טעות סופר שנפלה ברישום תקופת חיוב הריבית, ולא עסקה במהות פסק הדין. חרף התנגדות המבקשת לתיקון, בחוסר תום לב, נעתר בית משפט קמא לבקשה בהחלטתו קמא, מאחר שבית משפט קמא עצמו היה נוכח בדיון, ידע מה התרחש בו, מה הוסכם ונקבע – ואף נימק מהותית את ההחלטה קמא.
ג. חוות דעת המומחה שטרנפלד הועברה לצדדים כבר ביום 29.10.2024, והוגשה לתיק קמא ביום 3.12.2024.
ד. כעולה מכתב הערעור, המבקשת אינה מבקשת לערער על פסק הדין, אולם מטעמי זהירות, טוען המשיב כי ממילא המועד להגשת הערעור על פסק הדין חלף ביום 17.9.24, וממילא ערעור על פסק דין שניתן בהסכמה הינו בעילות מצומצמות כגון פגם בהליך השיפוטי, כפיה, עושק וכד’, וגם לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור.
ה. עוד עולה מכתב הערעור, כי המבקשת מבקשת להשיג על ההחלטה קמא מיום 30.6.24, בבקשה לתיקון פרוטוקול, לגביה היא טוענת כי מדובר בפסק דין חלקי, שהתגבש ביום 3.12.24, עם הגשת חוות דעת האקטואר. ההחלטה מיום 30.6.24 בבקשה לתיקון פרוטוקול אינה פסק דין, גם לא חלקי, אלא “החלטה אחרת”. המועד להגשת בקשת רשות ערעור לגביה, חלף כבר ביום 15.9.24.
ו. אף אם תתקבל עמדת המבקשת, כי ההחלטה קמא מיום 30.6.24 היא פסק דין חלקי, הרי שגם אז המועד להגשת ערעור חלף כבר ביום 30.9.24.
ז. בניגוד לטענות המבקשת, הגשת חוות הדעת של האקטואר לא גיבשה מאומה, שכן כל ההסכמות המהותיות גובשו בפסק הדין מיום 17.6.24. כל שעשה האקטואר, הוא לערוך את החישובים המתמטיים על בסיס הסכמות הצדדים מפסק הדין. חוות הדעת של האקטואר, אינה משנה מקביעות פסק הדין, אלא רק הציגה את החישוב החשבונאי של האמור בפסק הדין – שהתקבל כאמור בהסכמה. הגשת חוות הדעת כשלעצמה, אינה מהווה החלטה אחרת או פסק דין ואינה מעניקה זכות להגשת בקשת רשות ערעור או ערעור.
ח. אף לו תתקבל עמדת המבקשת, כי ההחלטה מיום 30.6.24 התגבשה עם מתן חוות הדעת, הרי שעה שחוות הדעת הומצאה לצדדים כבר ביום 29.10.24, המועד להגשת בקשת רשות ערעור חלף כבר ביום 28.11.24 וחלף המועד להגשת ערעור כבר ביום 15.12.24.
ט. ההחלטה קמא היא החלטה אחרת, וככל שהמבקשת ביקשה להשיג על החלטה זו, הרי שהיה עליה להגיש בקשת רשות ערעור, במסגרת המועדים הקבועים בתקנות, קרי עד ליום 15.9.24. שעה שהמבקשת לא השיגה על ההחלטה במועד, ושעה שלא הוגשה כל בקשה מנומקת להארכת מועד הכוללת טעמים מיוחדים, יש להורות על מחיקת הערעור בהתאם לתקנה 147(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018.
10. ביקשתי וקיבלתי את תשובת המבקשת לתגובת המשיב. להלן תמציתה:
א. עסקינן במקרה מורכב, אותו יש להבין בשלמותו על מנת להגיע להחלטה נכונה וצודקת. המשיב ניסה בהיתממות ובכוונה, ליצור מצג שווא כאילו עסקינן ב”החלטה אחרת” המתקנת טעות סופר בפרוטוקול, עת שמצב הדברים הוא שמדובר בהחלטה מהותית המשנה פסק דין שניתן על בסיס הסכמת הצדדים, ומובילה לשינוי של מאות אלפי ₪ ביחס להחלטה המקורית שנרשמה בפרוטוקול הדיון.
ב. בניגוד לנטען על ידי המשיב, המבקשת לא מערערת על פסק הדין קמא, שניתן בהסכמת הצדדים ולא נמצא כלל במחלוקת. הודעת הערעור דנן הוגשה בגין פסק דין שניתן באופן חלקי ביום 30.6.24, במסגרתו נעתר בית משפט קמא לבקשה לתיקון פרוטוקול. אלא ש”תיקון הפרוטוקול” ביצע למעשה שינוי מהותי מהסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין ביום 17.6.24, לעניין אופן חישוב חלקה של המבקשת בסכומי הריביות שנגבו בחשבון הבנק המשותף של הצדדים. הכל בניגוד מוחלט לפסק הדין הרכושי.
ג. חרף התנגדות המבקשת, נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיב לתיקון הפרוטוקול וקבע בהחלטתו קמא, כי רו”ח שטרנפלד יבצע את חישוב חיובי ריביות החובה בחשבון המשותף, ממועד הקרע ועד ליום התשלום בפועל. חוות הדעת הוגשה לתיק קמא ביום 3.12.24, במסגרתה צוין כי הפעולות הרבות של המשיב בחשבון הבנק מקשות על רו”ח לבצע את חישוב הריבית, וכי “לא ניתן כמובן לערוך חישוב מדויק של הריבית הבנאית על יתרות החובה שהיו במועד הקובע”; ולכן רו”ח ערך חישוב על בסיס מקורב כך שנקבע כי החוב ליום הקובע עמד על 673,325 ₪, ואילו הריביות עד ליום 28.10.24 עומדות על 681,598 ₪ כך שמדובר בחוב של 1,354,923 ₪. כתוצאה מכך, לפי חוות הדעת, על המבקשת להעביר למשיב סכום של 512,657 ₪.
ד. פסק הדין התגבש רק עם הגשת חוות הדעת. טרם הגשת חוות הדעת, פסק הדין היה חלקי ולא ניתן היה לבצעו. הגשת ערעור תיאורטי במועד בו ניתנה ההחלטה קמא, נשוא הערעור דנן, ועוד בטרם הוגשה חוות הדעת והובהר היקף הטעות באופן מספרי – היה מביא בהכרח לדחיית הערעור. טרם הגשת חוות הדעת, לא היו ברשות המבקשת הנתונים המספריים הנדרשים על מנת להבין את השלכות ההחלטה קמא, ועל מנת להעריך את הצורך בהגשת ערעור.
ה. כתוצאה מהטעות המשפטית הברורה עליה מערערת המבקשת כאן, היא חויבה באופן שגוי בתשלום סכום של מאות אלפי ₪ למשיב. כך שלאחר שנים של ניהול הליכים משפטיים לאיזון משאבי הצדדים, במקום לקבל כספים המגיעים לה במסגרת איזון המשאבים, יוצא כעת באופן שגוי כי היא חייבת למשיב כספים שאין לה מהיכן לממן.
ו. ניתן אף באופן מהותי להתייחס להחלטת בית משפט קמא מיום 17.12.24 (ראו סעיף 6 לעיל) כאל החלטה סופית מובהקת, שכן זו ההחלטה שסגרה למעשה את הדלתות באופן סופי בפני המבקשת, וקיבעה את ההחלטה קמא ששינתה לא כדין את הסכמות הצדדים בפסק הדין. ממועד זה יש לספור את הימים להגשת ערעור כדין.
לחלופין, מניין הימים להגשת ערעור אמור להתחיל רק עם הגשת חוות הדעת לתיק קמא, ביום 3.12.24.
ז. מקרה כגון זה המתואר בערעור המבקשת, אמור בהכרח להביא להחזרת הצדדים לבית משפט קמא, על מנת לבטל את ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין, ולנהל מחדש את ההליך קמא, ככל שלא יגיעו להסכמות נוספות. ולא לשינוי חד צדדי של הוראות פסק הדין בהתאם לרצונו של צד אחד.
11. לצד תשובתה הנ”ל, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין קמא, אשר הועברה לטיפול רשם בית משפט זה. בהחלטתו מיום 6.2.25, קבע הרשם, כב’ השופט אייל דורון, כי על המשיב להגיב לבקשת עיכוב הביצוע עד יום 13.2.25, והורה על עיכוב ביצוע ארעי עד למתן החלטה אחרת.
דיון והכרעה
12. עסקינן למעשה בשאלה, כיצד לסווג את ההחלטה קמא מיום 30.6.24, בגינה הוגש ערעור המבקשת. האם כהחלטה אחרת, בגינה יש להגיש בקשת רשות ערעור, או כפסק דין, בגינו מוקנית זכות ערעור.
לאחר קביעת הסיווג הנכון, אתייחס לשאלת עיתוי הגשת הערעור/ בקשת רשות הערעור, ואתן הוראות בהתאם.
מענה על השאלות הנ”ל מקדים את ההכרעה בערעור גופו, ואינני נכנס לטענות המבקשת בכל הקשור לנימוקיה לקבלת הערעור (כפי שהאריכה בתשובתה, ולא מצאתי לנכון לדון בהם במסגרת החלטה זו).
13. קראתי היטב את כתב הערעור דנן, את תגובת המשיב ואת תשובת המבקשת. לא בכדי אף הרחבתי ברקע ובטענות הצדדים, בחלקה הראשון של ההחלטה דנן. המבקשת העלתה שורת טענות ותרחישים שונים, על מנת לבסס את טענתה כי עסקינן בערעור בזכות. אולם כפי שיבואר להלן, לא שוכנעתי כי מוקנית למבקשת זכות ערעור בגין ההחלטה קמא, אלא כי הדרך הדיונית הנכונה שיש לילך בה היא הגשת בקשת רשות ערעור – ולצידה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. להלן אנמק החלטתי.
14. פסק הדין קמא, שנתן תוקף להסכמות הצדדים שהושגו בדיון בסיוע באי כוחם, ניתן ביום 17.6.2024. כפי ששני הצדדים ציינו בכתבי טענותיהם, המבקשת לא מערערת עליו.
ההחלטה קמא, שקיבלה את בקשת המשיב לתיקון הפרוטוקול, היא החלטה אחרת, שניתנה לאחר פסק הדין, ולא “פסק דין חלקי” כטענת המבקשת. לפיכך, ערעור על ההחלטה קמא יהיה ברשות.
אף לו הייתי מסכים עם טענת המבקשת, לפיה ההחלטה קמא היא פסק דין, בהיותה “החלטה מהותית המשנה פסק דין שניתן על בסיס הסכמת הצדדים”, מועד הערעור עליה חלף.
15. במה דברים אמורים? לפי תקנה 45(א) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020, המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה הוא 45 ימים מיום שהומצא פסק הדין. מועד זה חלף זה מכבר בענייננו (כפי שאף ציין המשיב בתגובתו).
לפי תקנה 45(ב) לתקנות הנ”ל, המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת בבית משפט לענייני משפחה, הוא 30 ימים מיום שהומצאה למבקש. אף מועד זה חלף זה מכבר בענייננו, ולכן ככל שהמבקשת מבקשת להשיג על ההחלטה קמא, עליה להגיש בקשת רשות ערעור ובצידה בקשה להארכת מועד להגשתה.
16. המשיכה המבקשת וטענה, כי פסק הדין התגבש רק עם הגשת חוות הדעת, וכי טרם הגשת חוות הדעת, פסק הדין היה חלקי ולא ניתן היה לבצעו. עוד טענה, כי הגשת ערעור “תיאורטי” במועד בו ניתנה ההחלטה קמא, נשוא הערעור דנן, היה מביא בהכרח לדחיית הערעור. אינני מסכים עם טענותיה אלה של המבקשת.
פסק הדין הושג בהסכמת הצדדים. תנאיו וסעיפיו היו ידועים ומקובלים על שני הצדדים. ככל שלדעת המבקשת, ההחלטה קמא שינתה את פסק הדין לרעתה – היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה קמא במועד (ולא ערעור, כטענתה). בחירתה להמתין לחוות הדעת ולתוצאה המספרית של חישובי האקטואר, היא בחירה שלה, שלא לומר סיכון מחושב.
17. עוד טענה המבקשת, כי יש להתייחס לחוות הדעת של האקטואר, כ”מגבשת” באופן סופי, את פסק הדין החלקי מיום 30.6.24. טענה זו אין לקבל, משני טעמים.
האחד – ההחלטה מיום 30.6.24 היא החלטה אחרת ולא פסק דין חלקי, כקביעתנו לעיל;
השני – חוות דעת האקטואר לא מהווה חלק מההחלטה קמא או מפסק הדין, ולמִצער לא חלק שניתן לערער בגינו. לא זו אף זו – בפסק הדין נקבע כי “הכרעתו של רו”ח שטרנפלד תהיה סופית. לצדדים לא תהיה אפשרות לשלוח שאלות הבהרה ולא לזמן לחקירה”.
ונזכיר כי הוראות אלה בפסק הדין גובשו בהסכמתם המלאה של הצדדים! היינו, המבקשת הסכימה, עוד ביום 30.6.24, לכך שהכרעת האקטואר תהיה סופית.
מכאן אף לא ברורה לי טענת המבקשת, לפיה יש לראות בהחלטה מיום 17.12.24 כ”החלטה שסגרה למעשה את הדלתות באופן סופי בפני המבקשת, וקיבעה את ההחלטה קמא ששינתה לא כדין את הסכמות הצדדים בפסק הדין” (ראו סעיף 10(ו) לעיל). כל שעשה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 17.12.24, היה לתקן טעות מהחלטה קודמת, שאישרה שליחת שאלות הבהרה לאקטואר.
למבקשת היה ידוע, מיום מתן פסק הדין (שהוראותיו גובשו בהסכמתה), כי לא יהיה באפשרותה לשלוח שאלות הבהרה לאקטואר. ההחלטה קמא מיום 17.12.24 לא חידשה ולא “סגרה” דבר. ברם, בכל מקרה גם על החלטה זאת היתה יכולה המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור במועד, ולא עשתה כן.
18. מעבר לכל זה, גם לא ירדתי לסוף דעתה של המבקשת בבקשתה החלופית המצוינת בסעיף 10(ו) לעיל, כי מניין הימים להגשת ערעור אמור להתחיל רק עם הגשת חוות הדעת לתיק קמא, ביום 3.12.24.
הגם שאיני מסכים עם טענתה זאת של המערערת, גם אז נמצא, כי הערעור, שהוגש לראשונה ביום 20.1.25, הוגש באיחור.
19. ודוק – אינני מוצא להכריע בטענות המבקשת בכל הקשור לעניין אופן חישוב חלקה של המבקשת בסכומי הריביות שנגבו בחשבון הבנק המשותף של הצדדים, ולטענתה כי הדבר נעשה “בניגוד מוחלט” לפסק הדין הרכושי. אלו ואחרות, הן טענות ערעוריות באופיין ומהותן, שאין החלטה זו דנה ומכריעה בהן.
סוף דבר
20. לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי ההחלטה קמא היא “החלטה אחרת”, בגינה יש להגיש בקשת רשות ערעור (ולא ערעור בזכות).
לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מורה על מחיקת הערעור דנן.
ככל שמבקשת המבקשת לערער על ההחלטה קמא מיום 30.6.24, עליה להגיש בקשת רשות ערעור מתאימה, ובצידה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, שתידון בפני הרשם.
הגם שנתונה לבית משפט זה סמכות להורות על שינוי סיווג התיק, מערעור לבקשת רשות ערעור, מכח תקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018, אינני מפעיל סמכות זו במקרה דנן, אלא מורה למבקשת להגיש בקשת רשות ערעור חדשה, ובצידה בקשה להארכת מועד, כמפורט לעיל.
21. תשומת ליבה של המבקשת, ככל שהיא מבקשת לבטל את פסק הדין קמא מיום 17.6.2024, שנתן תוקף להסכמות הצדדים (ראו סעיף 10(ז) לעיל), עליה לנקוט בהליך מתאים בבית משפט קמא.
22. החלטה זו למעשה מייתרת את המשך הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המבקשת, ואני מורה על מחיקתה. עיכוב הביצוע הארעי שניתן – מבוטל בזאת.
23. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בגין תשובתו בנדון, בסך כולל של 3000 ₪, שיועברו לידיו באמצעות בא כוחו של המשיב, מתוך העירבון שהופקד בתיק.
יתרת העירבון תושב לידי המבקשת, באמצעות באת כוחה.
אני מתיר פרסום החלטה זו, בהשמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתנה היום, ח’ שבט תשפ”ה, 06 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
