לפני
כבוד השופט סארי ג’יוסי
המבקשת
ל’
ע”י ב”כ עו”ד אבנר רון
נגד
המשיב
א’
ע”י ב”כ עו”ד אבנר זינגר
החלטה
בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב’ השופטת י. שקדי שץ), מיום 26.9.24 בתלה”מ 9091-08-23, במסגרת האחת נדחתה בקשת המבקשת לשוב ולשקול את סוגית הפינוי, לאחר שהורה בעבר ביום 5.12.23, על דחיית בקשה קודמת לאפשר לה להתגורר בנכס המקרקעין ואילו בשנייה, הורה כי באיזון בין שיקולים שונים, בין היתר כדי לאפשר מעבר מגורים נוח ותואם רמת חיים, יועבר סכום נוסף של 35,000 ₪ מתוך כספי החשבון המשותף, היינו לצורך המעבר הוקצה סכום חד פעמי של 70,000 ₪ וכן הורה על העברת סכום חודשי של 15,000 ₪ אשר נועד למימון עלויות המגורים.
עניינם של הצדדים נדון לפני בעבר במסגרת שתי בקשות רשות ערעור קודמות שהגישה המבקשת על החלטות בית משפט קמא, כאשר הרלבנטית לענייננו היא זו ברמ”ש 18399-12-23 במוקדה עמדה ההחלטה של בית משפט קמא מיום 5.12.23, בקשה אשר נדחתה ביום 28.2.2024. באותה החלטה ציינתי כי השהיית המכירה של הנכס לא תשרת את החתירה להסדר כולל והוגן, וכי פני הנכס עצמו שלא שימש למגורים מטים את כפות המאזניים לטובת הכרעה על פי דיני המקרקעין – פירוק מידי, תחת השהיית הפירוק, בהעדר שיקולים מובהקים מתחום דיני המשפחה.
אלא שגם לאחר מכן לא פינתה המבקשת את הנכס, ובמסגרת דיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 23.9.2024, טענה המבקשת כי יש לשקול מחדש את סוגיית הפינוי לאור נסיבות חדשות ובעיקר בעקבות המצב הבטחוני וכן משום שיש לשקול הצעה פרקטית של פינוי בכפוף לשחרור כספים מהחשבון המשותף על מנת למצוא פתרון מגורים, בעיקר עבור הקטינה השוהה עם אמה המבקשת וגם עבור המבקשת הטוענת כי אין לה מקום מגורים חלופי.
כאמור, בית משפט קמא דחה את בקשתה הראשונה של המבקשת בעניין הפינוי, בעוד שביחס לחלקה השני של הבקשה הורה כפי שציינתי בפתיח.
המבקשת לא השלימה עם שתי ההחלטות וסבורה כי שגה בית משפט קמא משלא נעתר לבקשותיה במלואן ולא בחן באופן מספרי מסודר ומנומק את היקף הכספים להם זקוקה המבקשת לצורך ביצוע המעבר, במנותק מתכתיבי המשיב, וכי עליו היה להורות לעיכוב פינוי הבית באמצעות הוצל”פ עד למתן החלטה לשחרור כספים בסכום אשר יאפשר למבקשת לבצע מעבר בצורה מכובדת וסבירה ולאפשר קיום בכבוד.
עוד טענה המבקשת כי בית משפט קמא החסיר שיקולים מהותיים בבחינת האיזונים, כמו גם טעה בדרך ביצוע האיזונים, התעלם ממצוקת המבקשת ולא אפשר לה להיערך בהתאם למעבר.
המבקשת הוסיפה וטענה כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו אשר יש בה כדי להנציח את הפגיעה המתמשכת בזכויותיה הקנייניות, העולה כדי פגיעה בזכות יסוד. לדידה, באיזון בין פגיעה בזכות יסוד לבין אי נוחות או מורכבות מסוימת כתוצאה מאיזון משאבים לשיעורין, אין ספק כי יש להעדיף את זכויותיה של המבקשת.
מנגד טען המשיב כי יש להורות על דחיית הבקשה משהורתה ולידתה בחטא, כי דינה דחייה על הסף לנוכח כשלים דיוניים ומהותיים והתנהלות בחוסר תום לב בולט, תוך שהוא מדגיש את מהלכיה הנפסדים, כך לשיטתו, של המבקשת, בקשר לפינויה מן הנכס ועוד.
עוד הפנה המשיב בנימוקיו להחלטתי בבקשת רשות הערעור הקודמת אליה הפניתי לעיל, וכן להחלטה מיום 13.6.24 בבקשת רשות ערעור נוספת – רמ”ש 69149-05-24, במסגרתה נקבע כי על המבקשת לפנות את הנכס תוך 20 ימים. לבסוף הפנה המשיב לנימוקי בית משפט קמא שניתנו במסגרת שתי ההחלטות.
לאחר שהוגשה התשובה, ולאחר שנתתי את דעתי לטענות המבקשת והמשיב, להחלטות השונות שניתנו בעניינם של הצדדים, לפרוטוקול הדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 23.9.24, המחזיק 29 עמודים במסגרתו ניתנה לצדדים הזדמנות נאותה לשטוח לפני בית משפט קמא טענותיהם, מסקנתי היא כי דין הבקשה על שני ראשיה להידחות.
גם אם אקבל את טיעוני המבקשת לפיהן שתי ההחלטות שלובות וכרוכות זו בזו באופן בלתי נפרד, בבחינת מבחן “הביצה והתרנגולת”, משלטענתה פתרון אחת מהן היה מייתר בהכרח את האחרת, מתקשה אני להתעלם מתולדות הסכסוך בין הצדדים ומהחלטות ברורות שניתנו בעבר, מכוחן היה על המבקשת לפנות את הנכס, כאלה שעמדו במבחן הערעור פעמיים.
חשוב מכך, לא שוכנעתי כי חל שינוי בנסיבות המצדיק בחינה מחדש של סוגיית הפינוי, עת נשקלו בעבר מלוא השיקולים הרלבנטיים ונערך איזון נכון ביניהם, ותמים דעים אני עם החלטתו של בית משפט קמא בסוגיית הפינוי ולנימוקים הרבים שפירט במסגרתה, עת קבע בין היתר כי אין להמשיך ולאפשר מגורים בבית שעלות החזקתו גבוהות באופן שמקשה על קידום הליך הכינוס, כך שקידום יעיל של מכר הנכס הוא אינטרס של שני הצדדים וקבלת התמורה המרבית עבורו תאפשר למבקשת רווחה ומדור חלופי הולם.
אשר להחלטה השנייה, גם כאן לא מצאתי כי נפלה כל שגגה בהחלטת בית משפט קמא. בית משפט קמא שקל היטב את טענות המבקשת והורה כשם שהורה במסגרת החלטה מנומקת ומפורטת על פני חמישה עמודים, במסגרתה בחן היטב את בקשת המבקשת לאפשר לה שחרור כספים נוספים לצורך מימון מעבר המגורים והורה כשם שציינתי על העברת סכום נוסף של 35,000 ₪ מתוך כספי החשבון המשותף לידיה וזאת מעבר ל-35,000 ₪ על שחרורם הורה קודם, והוסיף והורה כאמור על העברת סך חודשי של 15,000 ₪ שנועד למימון עלויות מגוריה.
אמנם, המבקשת סבורה כי אין די באותם כספים או הסדרים שנקבעו כדי להבטיח את מגוריה יחד עם הקטינה, אך עמדתה זו ונימוקיה לא שכנעוני, וסבורני כי כל דרישותיה הכספיות לשם מימון מדור חלופי קבלו מענה הולם במסגרת ההחלטה קמא.
אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה. משהתבקשה תשובת המשיב, וגם לנוכח עיכוב ביצוע ההחלטה עד להיום, הנני מחייב את המבקשת לשלם למשיב תוצאותיו בסכום כולל של 5,000 ₪.
הסכום האמור ישולם מתוך כספי העירבון שהופקד ואילו היתרה תוחזר לידי ב”כ המבקשת עבור המבקשת.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, י”ג חשוון תשפ”ה, 14 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.