לפני
כבוד השופט סארי ג’יוסי
בעניין הקטינת
1. ב’ ילידת 2013
2. א’ ילידת 2016
3. ש’ ילידת 2018
המבקשת
ס’
ע”י ב”כ עוה”ד ע. הראל
נגד
המשיב
ת’
ע”י ב”כ עוה”ד ע. ענתבי
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ השופטת ל. זרבל קדשאי), מיום 8.10.2024, אשר ניתנה בתלה”מ 12835-06-24 ו-8866-06-24, כאשר חיצי בקשת רשות הערעור מופנים כנגד ההחלטה העוסקת במזונות הזמניים של הקטינות.
אבהיר על ההתחלה כי ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור ניתנה בגדרי תביעת מזונות שהגישה המבקשת – אמן של הקטינות, כנגד המשיב, אביהן, כשבמקביל בית משפט קמא דן גם בתביעה נוספת שעניינה חלוקת זמן הורי.
ההחלטה ניתנה בקדם המשפט הראשון שהתקיים באותן תביעות, כאשר קדמה לו החלטה מפורטת בבקשה לפסיקת מזונות זמניים עבור הקטינות, מיום 22.7.2024, ובמסגרתה התייחס בית משפט קמא לשיקולים המנחים בפסיקת מזונות זמניים, ובין היתר: אופייה של החלטה זו והדרך בה תינתן; גילן של הקטינות אשר שתיים מהן מעל גיל 6 ואילו לשלישית – ש’ ימלאו 6 שנים בעוד כ-5 חודשים (נכון למועד מתן ההחלטה); הרבדים המשפטיים שחלים ושמתווים את שיקול הדעת הרחב של בית המשפט בבואו לפסוק מזונות, כל שכן זמניים; חלוקת הזמן ההורי, וזמני השהות שהייתה שווה וכי כך נהגו הצדדים עוד טרם פתיחת ההליך; את המישור הכלכלי ויכולות הצדדים, עת לא שוכנע כי קיים פער מהותי בין הצדדים; ולבסוף את צורכי הקטינות אל מול דרישות הצדדים.
אחר כל אלה הגיע בית משפט קמא למסקנה כי אין לחייב את המשיב במזונות זמניים כאשר על הצדדים לשאת שווה בשווה בהוצאות שאינן תלויות שהות.
נקבע בין היתר: “נחה דעתי כי בנסיבות העניין, בשים לב לחלוקת זמני השהות, גיל הקטינות ולחוסנם הכלכלי של הצדדים, כי כל צד יישא בהוצאות הקטינות באופן ישיר, ללא צו לתשלום מזונות. עם זאת, מצאתי לנכון לתת הוראות הנוגעות לנשיאה בהוצאות החריגות”.
עוד בהמשך ציין בית משפט קמא: “… סבורני עוד שפסיקת מזונות זמניים בנסיבות העניין עלולה להביא יותר נזק וכל תועלת הטמונה בה … מטובתם של הצדדים ובנותיהם כי יגיעו להסכמה כוללת מחוץ לכותלי בית המשפט… הימנעות ממתן צו למזונות תסייע בהרגעת הרוחות ויצירת תנאים הנוחים יותר להסכמה, ללא צו שיפוטי תלוי ועומד”.
בית משפט קמא חתם את החלטתו בקביעה כי זו תעמוד בתוקפה עד להחלטה אחרת או עד הגיע כל אחת מהקטינות לגיל 18, לפי המוקדם.
המבקשת לא ביקשה לערער על אותה החלטה, ומשהתכנסו הצדדים לפני בית משפט קמא בקדם המשפט הראשון ביום 8.10.24, הסכימה לאמץ את ההחלטה בעניין זמני השהות – מחצית אצל כל הורה. לצד זאת, בעניין המזונות הפנתה לסעיף 17 להחלטה מיום 22.7.24 העוסק במחציות ולקריאה שהפנה בית משפט קמא לצדדים לפעול על מנת להגיע להסכמות, לאותן הוראות בדבר נשיאה במשותף בהוצאות חריגות ואחרות ולקושי שהתעורר בגיבוש הסכמות.
ב”כ המבקשת טענה כי על בית משפט קמא לקבוע מנגנון מוסדר בנוגע להוצאות הנוספות שאינן תלויות שהות.
גם הפעם סבר בית משפט קמא כי אין להיעתר לבקשתה זו של המבקשת מאחר ונכון יהיה שב”כ הצדדים יבואו בדברים בעניין סוגי ההוצאות הנוספות להן טענה המבקשת ויעריכו באופן אמיתי את סכומן השנתי. בית משפט קמא אף הציע מנגנון לפיו ההוצאות ישולמו על ידי הצדדים בשתי פעימות, כאשר במחצית הראשונה של השנה הורה א’ ידאג להוצאות, ואילו בפעימה השנייה, ההורה השני יעשה כן. גם הפעם סבר בית משפט קמא כי מדובר במחלוקת פתירה ויש לצמצמה להוצאות חיוניות בלבד. עוד ביקש בית משפט קמא מהצדדים לשקול כי כל הורה יעביר סך של כ-4,500 ₪ בשנה בחלוקה של שתי פעימות עבור אותן הוצאות.
המבקשת מאנה להשלים עם החלטת בית משפט קמא והגישה את בקשת רשות הערעור המונחת לפני, במסגרתה מיקדה את הטיעון בצורכי הקטינות שאינם תלויי שהות ולדידה שגה בית משפט קמא עת לא הכריע, הלכה למעשה, בבקשתה, בהיקף ובאופן נשיאת הצדדים בצרכים שאינם תלויי שהות.
עוד טוענת המבקשת כי על בית משפט קמא היה למנותה כהורה מרכז שעה שהוכח כי היא זו אשר דאגה לכל צורכי הקטינות מאז לידתן והיא זו אשר ממשיכה לדאוג לכך. עוד הוסיפה המבקשת וטענה כי שגה בית משפט קמא עת לא פסק מזונות לבת שירה מיום הגשת התביעה, כי שגה עת התעלם מפערי השכר האדירים הקיימים בין הצדדים ולא פסק מזונות לקטינות, וכן משקבע כי לא ניתן לחייב את הצדדים בתשלום הוצאות מעבר למינימום המקובל תוך התעלמות, כך לטענת המבקשת, מן ההלכה הפסוקה כי מזונות נועדו לשמר את רמת החיים לה הורגלו הקטינות.
אשר להרגעת הרוחות, שיקול שעמד ברקע של אותה החלטה, כשם שציין בית משפט קמא במפורש בגדריה של זו, טענה המבקשת כי ההפך הוא הנכון וכי ההחלטה מובילה למצב בו מרבית ההוצאות מוטלות על האם.
אין באמור כדי למצות את טענות המבקשת אלא את עיקרן.
משהוגשה הבקשה נתבקשה תשובת המשיב המתנגד לבקשה וסבור כי דינה להידחות. כך גם נטען בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, כאשר המשיב מפנה להלכה הנוהגת בעניין התערבות ערכאת הערעור והחלטות מסוג זה, מוסיף וטוען כי לא נפלה כל שגגה בהחלטה קמא וכי המבקשת איחרה את המועד, משלא השיגה על ההחלטה מיום 22.7.24, וכי אין היא יכולה לעשות כן כיום במסגרת השגות על החלטה מאוחרת שרק אשררה את הקודמת, ואשר לא היה בה כל חידוש.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, נתתי את דעתי לנתונים השונים לכאורה שעלו מכתבי הטענות, ובעיקר אלה שהונחו לפני בית משפט קמא, להנמקות בית משפט קמא ולציפייה כי הצדדים יגבשו הסכמות ביניהם, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
ראשית יש לדחות את טענות המבקשת המופנות כנגד קביעות בית משפט קמא מיום 22.7.2024 למעט אלה שעוסקות בהוצאות שאינן תלויות שהות.
כך מתחייב לאור העובדה כי ההחלטה מיום 22.7.2024 הכריעה באופן זמני בטענות הצדדים בעניין המזונות הזמניים, וצד שהיה סבור כי נפלה שגגה באותה החלטה, פתוחה הייתה לפניו הדרך לבקש להשיג עליה במסגרת בקשת רשות ערעור על אותה החלטה. משלא עשתה כן המבקשת, הדין אינו מאפשר לה להשיג מחדש על אותן קביעות בגדרי בקשת רשות הערעור המונחת לפני כעת, שעה שההחלטה מיום 8.10.2024 עסקה אך ורק בהוצאות שאינן תלויות שהות.
אשר לזמניות ההחלטה מיום 22.07.2024 אין בידי לקבל את טענות המבקשת לפיהן תוקפה מוגבל עד לישיבת קדם המשפט הראשון שיתקיים בתביעת המזונות.
אשר להוצאות שאינן תלויות שהות, מדובר בסוגיה שבית משפט קמא נדרש אליה מחדש במסגרת החלטתו מיום 8.10.2024, שמע את טיעוני הצדדים ובחן אותם מהותית. אלא שתמים דעים אני עם עמדתו של בית משפט קמא אשר התרשם באותו שלב כי מוטב אם יותיר את הדבר כפי קביעתו מיום 22.7.2024 ולו מהטעם כי להבנתו מדובר בסוגיה פתירה, כאשר הצדדים מסוגלים ויכולים להגיע להבנות ביחס אליה. יתרה מזו, בית משפט קמא אף הציג מתווה מוצע עליו עמדתי לעיל – מתווה שתי הפעימות.
כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות זמניות מסוג זה ויש להותיר את הדבר לשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת אשר יש לה את הכלים והיכולות להתרשם במישרין מהצדדים ומפני הסכסוך, ולפסוק לפי מיטב הבנתה ושיקול דעתה, כאשר חתירה להסכמות מהווה תכלית ראויה שיכולה לדחות מלפניה הצורך בקבלת הכרעות שעלולות לחבל בסיכוי להגיע להסדר מוסכם.
הדברים שלעיל נכונים הם לגבי המקרה שלפנינו עת בית משפט קמא ציין שיקול חשוב זה במפורש בגדרי החלטותיו.
אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.
לצד כל האמור לעיל בטוחני כי בית משפט קמא יידרש מחדש לסוגיית ההוצאות הנלוות – שאינן תלויות שהות, אם יתברר לפניו, למגינת הלב, כי הצדדים אינם מצליחים להגיע לפתרון מוסכם, וייתכן, מבלי לקבוע מסמרות, כי יהא די באותו מתווה מוצע של שתי פעימות, בתנאי שיהפוך למחייב, כדי לשמש בסיס להכרעה זמנית באותו עניין.
בנסיבות העניין ומאותם טעמים שפירט בית משפט קמא בגדרי החלטותיו שנועדו לעודד את הצדדים להגיע להסדר מוסכם, אינני עושה צו להוצאות.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ז’ שבט תשפ”ה, 05 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
