לפני
כבוד השופט סארי ג’יוסי
המבקשת
נ’
נגד
המשיב
1. ס’
2. מ’
ע”י ב”כ עו”ד י. פרדר שרון
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ הרשמת הבכירה מ. פרבר) (להלן: “בית משפט קמא”) בתמ”ש 54228-05-23 מיום 02.12.2024 במסגרתה לא שינה את החלטתו מיום 28.11.2024 בגדרה חייב את המבקשת בהפקדת ערובה בסך של 6,000 ₪ בהתאם לתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018, להבטחת הוצאות המשיבים וכתנאי להמשך בירור ההליך – תביעתה לקביעת זמני שהות עם נכדתה, בתם של המשיבים.
ההחלטה מיום 02.12.2024 ניתנה בפתקית וזו לשונה:”במסגרת החלטתי מיום 28.11.2024 נדרשתי לטענות הצדדים תוך בחינת השיקולים הרלוונטים להפקדת ערובה, ואין מקום לשנות ממנה”, בעוד שההחלטה מיום 28.11.2024 ניתנה על פני מספר עמודים והיא פירטה את תולדות הסכסוך, השלב אליו הגיע ההליך, טענות הצדדים, סיכויי התביעה “שאינם גבוהים” (לנוכח עמדת והמלצת העו”ס בגדרי תסקיר שהוגש לפיה לא נכון לאפשר בניית קשר בין המבקשת לבין הקטינה), מצבה הכלכלי של המבקשת “שאינו מהמשופרים”, זכויות הצדדים ו-“הקושי הממשי” לגבות את ההוצאות.
החלטתי לדון ולהכריע בבקשה לאחר שמצאתי כי המבקשת זכאית לפטור מתשלום אגרה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי להתעכב על הבקשה לפטור מהפקדת עירבון בהליך שלפני.
מאחר שהמבקשת אינה מיוצגת, אתייחס לבקשתה כאל זו המופנית כנגד ההחלטה מיום 28.11.2024 אשר ניתנה לאחר שהמשיבה מיצתה זכות הטיעון והתנגדה לבקשת המשיבים לחייבה בהפקדת ערובה על פי תקנה 157. בבקשה המאוחרת לא היה כל חידוש, והנטען בגדרה נבחן עוד במסגרת ההחלטה מיום 28.11.2024.
לאחר עיון בבקשה, בנימוקיה ובנספחיה, אני מחליט לדחותה מבלי לבקש תשובת המשיבה, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018.
בבקשה מגוללת המבקשת תולדות הסכסוך ומעלה טענות רבות כנגד ההחלטה, ואלה עיקרן: ראשית, כי הבקשה הוגשה בשלב מתקדם של ניהול ההליך, ממש לקראת קיום ישיבת ההוכחות שבגדרה עתידה היתה המבקשת לחקור את העו”ס ואת המשיבים, ועל כן לא היה מקום להיעתר לבקשת המשיבים להפקדת ערובה;
שנית, כי ההחלטה סותמת את הגולל על תביעתה ועל זכותה לקיים קשר עם נכדתה טרם בירורה לגופה;
שלישית, כי בית משפט קמא התעלם ממצבה הכלכלי ומהחלטות רבות שניתנו בעניינה לרבות בבית המשפט העליון המאשרות טענותיה בעניין יכולתה הכלכלית;
רביעית, כי בית משפט מצא להאמין ל-“שקרים” של המשיבים.
ברמ”ש 871-01-24 א’ ב’ נגד ג’ ב’ (פורסם בנבו) (10.06.2024) התייחסתי ליישום תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018, כשהדיון שם התמקד בשאלה האם ניתן להידרש לסוגיה זו פעם נוספת, ולהורת על הפקדה נוספת מעבר לזו שנקבעה בעבר. יחד עם זאת, חלק מהדברים שצויינו שם בהתייחס לשיקולים המנחים והתערבות ערכאת הערעור תקפים בענייננו ואחזור על עיקרם.
תקנה 157 קובעת:
(א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.
(ב) לא ניתנה הערובה בתוך המועד שהורה, יימחק כתב התביעה.
במסגרת ההחלטה על הפקדת ערובה, יש לשקול בין היתר את סיכויי התביעה ומורכבות ההליך, מצבו הכלכלי של יוזם ההליך, מועד הגשת הבקשה ומועד הדיון בה בהתאם לשלב שבו מצוי ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (רע”א 4339/19 קילקר נ’ נועם, [פורסם בנבו] פסקה 12 (27.8.2019)).
עיון בהחלטה מעלה כי בית משפט קמא שקל ובחן את מלוא השיקולים הרלונטים וערך את האיזון הנכון ביניהם, לאחר שנתן את דעתו לכלל הנסיבות הצריכות לענייננו, ולאחר שלא נעלמו מעיניו מצבה הכלכלי של המבקשת או ההשלכות שעלולות להיות להחלטתו, לרבות על זכות הגישה לערכאות, זכות יסוד בשיטתנו.
אשר למועד בו ניתנה ההחלטה; על פי לשון התקנה, בקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע ניתן להגיש בכל שלב. על כן לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה משום מועד קבלתה. אמנם רצוי שהחלטות מסוג זה יינתנו בשלב יותר מוקדם, אולם לרוב, הערכת סיכויי התביעה בתחילת ההליך אינה חפה מקשיים, כאשר התמונה מתבהרת בשלבים מאוחרים, בעיקר עת ההערכה נשענת על חוות דעתם המקצועית של מומחים מטעם בית משפט או אנשי מקצוע אחרים דוגמת ע”וס לסדרי דין. אמנם ההכרעה תמיד מסורה לשיקול דעתו של בית משפט שאינו כפוף לאותן חוות דעת, אולם לא ניתן להתעלם ממשקלן של אלה עת עסקינן בחוות דעת יחידה, והדברים אמורים במיוחד בהליכים לפני בית משפט לעניני משפחה.
ודוק: הגם שההליך בבית משפט קמא הגיע לשלב מתקדם, אלא שהשלב המשמעותי עדין לפנינו – שלב שמיעת הראיות וחקירת עדים או בעלי דין, ובהמשך הגשת סיכומים, ואלה כרוכים בעלויות משמעותיות.
ברע”א 1875/21 יוסף שחם נ’ אגף מס הכנסה [פורסם בנבו] (23.05.2021) קבע בית המשפט העליון (כב’ השופט ע’ גרוסקופף):
“הלכה היא כי החלטות הנוגעות להפקדת ערובה הן החלטות דיוניות-ניהוליות באופיין, המצויות בגדר שיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת. משכך תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בהן, אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או שהיא גורמת לעיוות דין (רע”א 6857/19 שחם נ’ רו”ח יואב כפיר, [פורסם בנבו] פסקה 9 (3.11.2019); רע”א 7799/20 רומנו נ’ עיריית נתניה, [פורסם בנבו] פסקה 8 (24.11.2020); רע”א 4339/19 קילקר נ’ נועם, [פורסם בנבו] פסקה 12 (27.8.2019) (להלן: עניין קילקר)). בבסיס סמכותו של בית המשפט לחייב צד להליך בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד, שתי תכליות מרכזיות: הראשונה, הנלמדת מלשונה, היא הבטחת תשלום הוצאותיו של הצד הפסיבי (“הנתבע”), ככל שבסופו של יום יידחה ההליך בו מדובר וייפסקו הוצאות לטובתו; השנייה, היא מניעת ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות והרתעה מפני הגשת הליכי סרק – תביעות, בקשות, או ערעורים, לפי העניין. בבוא בית המשפט להכריע בבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות, עליו לאזן שתי תכליות אלו – הבטחת תשלום הוצאות הצד הפסיבי והרתעה מפני הגשת הליכי סרק – עם זכות הגישה של יוזם ההליך לערכאות, אשר מהווה זכות יסוד בשיטתנו המשפטית.”.
כאמור ולאחר בחינה, לא שוכנעתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא המחייבת התערבות ערכאת הערעור וכי לא ערך האיזון הנכון בין שתי התכליות – הבטחת תשלום הוצאות הצד השני וזכות הגישה לערכאות.
משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ט”ז כסלו תשפ”ה, 17 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
