לפני כבוד השופט סארי ג’יוסי
המבקש
ש’
ע”י ב”כ עו”ד גיא אופיר
נגד
המשיבה
א’
ע”י ב”כ עו”ד מיכל ביטון אוחנינה
פסק דין
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ הרשמת הבכירה דנה ביאלר) מיום 21.08.2024 בתלה”מ 52637-06-24, במסגרתה הותיר בית משפט קמא צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן כנגד המבקש ביום 21.7.24 על כנו עד להחלטה שיפוטית אחרת, תוך שקבע כי ניתן להגיש בקשה לביטול הצו לפרקי זמן קצובים בכפוף להצעת בטוחות ראויות.
העובדות הצריכות לענייננו
2. המבקש והמשיבה הם בני זוג לשעבר ומנישואיהם נולדו שלושה ילדים בגילאי 15,13 ו-8.
3. ביום 24/06/2024 הגישה המשיבה תביעה למזונות ומדור אישה וקטינים. לאחר מספרימים, בתאריך 29/06/2024, התבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המבקש וזה ניתן ביום 21.07.24. בית משפט קמא הועיד את הבקשה לדיון במעמד שני הצדדים ליום 28.7.24.
4. ביום 12.08.2024 חויב המבקש במזונות זמניים בסך של 6,000 ₪ עבור ילדיו הקטינים. לא נפסקו מזונות לטובת המשיבה עצמה.
5. כאמור, בהחלטה מיום 21.08.2024 הותיר בית משפט קמא את צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו, וזאת חרף התנגדות המבקש.
החלטת בית המשפט קמא
6. בית משפט קמא עמד על מהות ועל תכלית הסעד הזמני, על ההבדל בין תקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018 (להלן: “תקנות סדר הדין האזרחי”) לבין תקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020 (להלן: “תקנות המשפחה”) בכל הנוגע לסעדים זמניים.
7. בית משפט קמא קבע כי “מטרת סעד הזמני הינה לשמר מצב קיים ולקבע את מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה, וזאת על מנת לאפשר את ביצוע פסק הדין כאשר ינתן” [פס’ 19 להחלטה], וכי “בענייננו מדובר בתביעה למזונות וקיימת הוראת דין ספציפית, גוברת הוראה זו על דין כללי – התקנות כהגדרתן לעיל”[פס’ 27 להחלטה].
8. בית המשפט קמא קבע כי הנטל המוטל על המשיבה הוא להראות חשש סביר להכבדה על גבית המזונות – וזאת במקום חשש ממשי.
9. מכאן, עבר בית משפט קמא לדון בשיקולים הרלוונטיים לשם הכרעה בבקשה, והדגיש כי לא הוכח בפניו מהו שווי הדירות שבבעלות המבקש, בעוד שלמבקש רכוש משמעותי בחו”ל [פס’ 29 להחלטה].
10. עוד נקבע בהחלטה כי התנהגותו של המבקש – אשר סגר את חשבון הבנק המשותף לו ולמשיבה, משך ממנו כ- 110 אלף ₪ ומימש חלק ממניותיו בחברת ——– (להלן: “החברה”) ללא ידיעת המשיבה – מלמדת על קיומו של חשש סביר שהמבקש יעזוב את הארץ ובכך יכביד על ביצוע פסק הדין, חרף קיומם של נכסים ודירות בארץ.
11. עוד קבע בית המשפט קמא, כי העובדה שהמבקש עובד בחברה בין-לאומית, כי לא הוכח מהו שווי הדירות שבבעלותו, וזאת לצד התנהגותו שפורטה לעיל, מחזקות את החשש שהמבקש ייצא לחו”ל לתקופה ממושכת, וכך יכביד על ביצוע פסק הדין.
12. עוד קבע בית המשפט קמא, כי במתח שבין זכותו של המבקש לצאת את הארץ, לבין הצורך למנוע הכבדה על ביצוע פסק הדין – ידו של האחרון על העליונה. לבסוף, בית המשפט קמא קבע כי “אף מצאתי כי אין סעד אחר שפגיעתו במבקש קלה יותר, והמשיג את התכלית שלשמה נועד צו עיכוב היציאה מן הארץ בנסיבות הספציפיות שבפני בשים לב לטענה כי העיקולים אליהם הפנה המבקש לא העלו דבר לטענת המשיבה” [פסקה 40 להחלטת בית המשפט קמא].
המבקש מיאן להשלים עם החלטה זו, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
13. התבקשה תשובת המשיבה וזו הוגשה בכתב.
טענות הצדדים בבקשה
טענות המבקש
14. המבקש טוען כי עסקינן בסעד שניתן בגדרי תיק מזונות, ולא בתובענה לאיזון משאבים. לפיכך, אמות המידה לקבלת הסעד הזמני צריכות להתבסס על שאלת עצם החיוב, וההכבדה האפשרית על גביית המזונות. לדידו, סכום המזונות המקסימלי שייאלץ לשלם עד הגיע אחרון הילדים לגיל בגרות ואם בית המשפט יפסוק כי עליו לשאת בכלל העלויות לבדו, יעמוד על סך של 419 אלף ₪ וכי חלקו בדירות שבבעלות המשותפת יכול לשמש ערובה לתשלום המזונות.
15. עוד ובנוסף, טען המבקש, כי הנטל להוכיח כי אין בבעלותו נכסים מספיקים כדי להבטיח את תשלום המזונות צריך להיות מוטל על המשיבה. המבקש טען כי צו עיכוב היציאה מן הארץ פוגע פגיעה שלא כדין בזכותו החוקתית לחופש תנועה, פגיעה אשר מתעצמת לאור העובדה שנכסים אחרים של המבקש עוקלו בעבר, ואלה יכולים לשמש בטוחה לתשלום המזונות.
16. עוד הטעים המבקש כי בית המשפט קמא שגה עת קבע כי די בקיומו של חשש סביר, וכי היה על המשיבה להוכיח חשש ממשי לכך שהמבקש יצא מן הארץ. חשש כאמור לא מתקיים שעה שלמבקש כספים ונכסים רבים בארץ – וביניהם כספי פנסיה וקרן השתלמות.
17. לטענת המבקש, קביעת בית משפט קמא לפיה למבקש זכויות ונכסים בחו”ל אינה נכונה עובדתית. לדידו, מניותיו בחברה אינן בגדר נכס בחו”ל, שכן עסקינן במניות הנסחרות בבורסה, שאינן מצריכות נוכחות פיזית בחו”ל על מנת לממשן. כך, טען המבקש כי העובדה שבית המשפט קמא קבע כי הוא הבריח נכסים לחו”ל, מהווה ראייה לכך שניתן לממש את מניותיו בחברה מישראל, דבר שצריך להיזקף לזכותו.
18. עוד ובנוסף, טען המבקש כי היה על המשיבה לבקש סעד מתאים להבטחת מזונותיה, ולא להסתפק בבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ, שאינה יכולה, כשלעצמה, לסייע למשיבה להבטיח את תשלום המזונות.
19. לבסוף, טען המבקש כי הכרעת בית המשפט קמא אינה נתמכת בהלכה הפסוקה, אשר לא התייחסה לתקנה 35(א) לתקנות המשפחה כמאפשרת לעכב את יציאת ההורה מן הארץ.
טענות המשיבה
20. בתשובתה עמדה המשיבה באופן רחב, מקיף ומעמיק, על העובדות אשר לדידה מבססות את טענת הברחת הנכסים לחו”ל – הברחה אשר מבססת לטענתה חשש ממשי שהמבקש יעבור לחו”ל לתקופה ממושכת או לצמיתות.
21. לעמדת המשיבה, ביטול הצו יכביד באופן ממשי על האפשרות לבצע את פסק הדין. המשיבה טוענת כי היא מתגוררת באחת הדירות שבבעלות משותפת של בני הזוג, וכי דמי השכירות של הדירה השנייה אינם יכולים, לבדם, לכסות את מזונות הילדים. משכך יש להשאיר את הצו על כנו.
22. לדידה, לאור העובדה שהמבקש הבריח את רוב הכספים שהיו בחשבון המשותף, ומשהצליח להבריח כספים מחשבון הבנק האישי שפתח, על אף העיקול שהוטל עליו, יש להשאיר את הצו על כנו על מנת לאפשר את תשלום המזונות.
23. עוד נטען על ידי המשיבה כי בהיעדר מקור נזיל שממנו יהיה ניתן להיפרע, היעדרות המבקש מן הארץ תגרום לכך שלא יהיה ניתן לאכוף את פסק הדין.
24. המשיבה אף טענה כי פגיעה בזכות לחופש תנועה ועיכוב יציאה מן הארץ לשם הבטחת ביצוע פסק הדין והבטחת מזונות הקטינים הינה פגיעה מידתית וראויה. לטענתה, במקרה דנן יש להעדיף את זכות הילדים לקיום על פני זכות האב לחופש התנועה.
25. עוד ובנוסף נטען, כי קביעות בית המשפט קמא נסמכות על ממצאים עובדתיים באשר למהימנות העדים ובעלי הדין. משכך, ובהתאם להלכה הידועה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אין מקום להתערבות במקרה דכאן.
26. לבסוף, נטען על ידי המשיבה, כי על בית המשפט להבדיל בין הכנסות שוטפות לבין נכסי נדל”ן לצורך עניין ההכבדה – שכן ישנו קושי אינהרנטי בתשלום מזונות ממכר מקרקעין -– דבר שדורש זמן והשקעת כספים רבים.
דיון והכרעה
27.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בהחלטת בית משפט קמא ובתשובת המשיבה, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.
28. תקנה 35 לתקנות המשפחה (להלן: “תקנה 35 או התקנה”) קובעת כי:
“בתביעת מזונות, רשאי בית המשפט לתת צו עיכוב יציאה מן הארץ אם השתכנע כי קיים חשש סביר שהיעדרו של המשיב מן הארץ עלול להכביד על ביצוע פסק הדין”.
בהתאם לתקנה 30 לתקנות המשפחה, יש לקרוא את תקנה 35 בצוותא עם תקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: “תקנה 124”) המורה כדלהלן :
“א. בית המשפט רשאי לתת צו עיכוב יציאה מן הארץ ולהורות על הפקדת הדרכון או תעודת המעבר של המשיב או להתנות תנאים ליציאתו, אם שוכנע כי קיים חשש ממשי (ההדגשה אינה במקור) שהמשיב עומד לצאת מן הארץ לתקופה ממושכת או לצמיתות…
ב. על אף האמור בתקנת משנה (א) לא יינתן צו עיכוב יציאה ….זולת אם בית המשפט שוכנע שקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת:
1. …;
2. שווי התביעה אינו עולה על 100,000 שקלים חדשים, זולת אם התביעה היא למזונות”.
כאמור, בהחלטת בית משפט קמא נקבע כי הנטל המוטל על המשיבה הוא להראות חשש סביר להכבדה על גביית המזונות וזאת במקום חשש ממשי. אולם בכך ערבב בית משפט קמא בין שתי דרישות שונות, האחת – החשש הממשי שהמשיב עומד לצאת מן הארץ לתקופה ממושכת או לצמיתות כדרישת תקנה 124(א) לתקנות הכלליות, שממשיכה לחול גם בענייני משפחה, לבין הדרישה שמציבה התקנה הספציפית 35(א) לתקנות המשפחה לפיה יש להוכיח כי קיים חשש סביר שהעדרו של המשיב עלול להכביד על ביצוע פסק הדין. רק בהינתן קיומו של חשש ממשי של העדרות מן הארץ כי אז עוברים לדרישת ההכבדה.
ודוק: אין בפנינו הסדר ספציפי במסגרת תקנות המשפחה המחליף את הדרישה הראייתית של חשש ממשי להעדרות מן הארץ בחשש סביר. ההסדר הספציפי מתייחס אך לעניין אלמנט ההכבדה – מממשי לחשש סביר.
לאור זאת, אפנה עתה לשאלה האם בענייננו עלה בידי המבקשת להרים את הנטל המוטל עליה בדבר קיומו של חשש ממשי שהמבקש עומד לעזוב את הארץ לתקופה ממושכת, עת כאמור תקנות תשע”ט העלו את רף ההוכחה הנדרש מחשש סביר לחשש ממשי. בהקשר זה, ניתן ללמוד על דרך קל וחומר מפסיקה בעניין תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, שהציבה רף נמוך יותר, ואשר קבעה כי:
“בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א’, ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין; היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו.”
29 התיבה “חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת” פורשה על ידי בתי המשפט באופן מצמצם. כך, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי נדרש להניח בפני בית המשפט תשתית ראיתית אשר יכולה להוכיח כוונת עזיבה ממושכת, וכי אין די בעצם הוכחת כוונת העזיבה [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א’ 798 מהדורה 13 2020)].
כך למשל, בעניין ר”ע 558/85 אילין נ’ רוטנברג, מ(1) 55 (1985), ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ לאחר שבית המשפט קבע שהמשיב עמד לצאת מהארץ. בית המשפט העליון קבע כי נוכח החובות הגדולים של המשיב, העובדה שלא היה לו רכוש על שמו בארץ, והעובדה שהחזיק בדרכון זר – הונחו בפני בית המשפט ראיות המבססות חשש סביר לכאורה שהעזיבה תהיה לתקופה ממושכת.
ואם כך על פי תקנות תשמ”ד, המגמה כיום, בעקבות תקנות תשע”ט והדרישה ל- “חשש ממשי”, לפרש דרישה זו באופן מצמצם יותר.
30. עינינו הרואות כי התשתית הראייתית צריכה להצביע, לכל הפחות, על נסיבות שמבססות רצון מצד המבקש לשהות בחו”ל לתקופה ממושכת. ברם, איני סבור כי בענייננו הונחה תשתית ראייתית המצביעה על חשש סביר, לא כל שכן – על חשש ממשי. אבהיר את דבריי דרך סקירת התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא.
31. ראשית, בית משפט קמא סבר כי מכירת המניות על ידי המבקש, לאחר הקרע, אף שמדובר במניותיו, למצער מניות הרשומות על שמו בלבד, עליהן לא ידעה המשיבה, לצד עבודתו בחברה בינלאומית וסגירת חשבון בנק ומשיכת סך של כ-110,000 ₪, כמקים חשש סביר שהוא עומד לעזוב את הארץ, דבר אשר יכביד על ביצוע פסק הדין. ברם, סבור אני כי לא ניתן לבסס חשש ממשי ליציאה מן הארץ מעצם מכירת המניות או שאר הפעולות המיוחסות למבקש לרבות מקום עבודתו. הדברים אמורים עת לא מדובר בנכס יחיד שיש למבקש, שעה שבבעלות המבקש נכסים אחרים בארץ, כולל זכויות בשתי דירות וחשבון בנק. אין דומה מצב בו פועל חייב במזונות למכירת חיסול של נכסיו כולם לבין מכירת מניות המהוות אך חלק מנכסיו, ומשיכת סך של 110,000 ₪, עת בבעלותו (או בבעלות משותפת) נכסי נדל”ן – שתי דירות ורכבים בישראל.
בל נשכח, כי נטל ההוכחה והראיה מוטל על מבקש הצו ועליו לשכנע את בית המשפט בקיומו של אותו חשש ממשי נדרש.
זאת ועוד, צודק המבקש בטענתו לפיה לא הוכח כי הוא יכול לעבור לעבוד בחו”ל אם ירצה בכך. היותו עובד בחברה בינלאומית אינו מוביל למסקנה זו, ועל המבקשת היה להניח תשתית ראייתית לכאורית בדבר צעדים משמעותיים שנעשו על ידי המבקש אשר מבססים את אותו רצון נטען לעבור לצמיתות או לתקופה ממושכת לחו”ל ולעבוד שם.
ודוק: לא כל נסיעה לחו”ל של חייב במזונות תגרום להכבדה בביצוע פסק הדין. רק שהיה ממושכת עלולה לגרום לכך, בהעדר יכולת להיפרע מנכסים בארץ.
שנית, לא נטען כי המבקש לא פועל על פי חובתו לשלם מזונות זמניים בהתאם לחיוב שהושת עליו. בהעדר תימוכין לכך, אין סיבה להניח כי המבקש יפסיק לשלם מזונות באופן מלא, או חלקי, משעמד בכך עד כה – גם אם ישהה בחו”ל תקופת מה. משכך, גם אם אניח כי הוכח חשש שיעזוב את הארץ (מה שאין כן), סבור אני כי אין חשש להכבדה בענייננו, והדברים אמורים במיוחד עת לרשות המבקש נכסים בעלי ערך רב בישראל, כאשר על פני הדברים ערכם עולה על שיעור החיוב במזונות, גם אם יחושב עבור מלוא תקופת חבותו של המשיב, וכשם שטען במסגרת בקשתו (של כ-420,000 ₪) ואיני סבור שעל המבקש היה להניח הערכת שווי ביחס לשתי הדירות, כשם שסבר בית משפט קמא. עצם קיומן של שתי דירות שלא היה שנוי במחלוקת, די בו כדי להפיג חשש להכבדה, עת הנטל להוכחתו מוטל על המשיבה.
32. למעלה מן הנדרש אוסיף כי אין בהפניה של בית המשפט קמא לתמ”ש 14604-05-10 פלונית נ’ אלמוני (14.9.2010) כדי לתמוך באותה מסקנה בדבר חשש סביר להכבדה.
התשתית העובדתית בעניין פלונית הייתה שונה בתכלית מזו שבענייננו. שם דובר על אב אשר היה נוסע באופן תדיר לחו”ל, עזב את משפחתו בארצות הברית בלי להודיע לה דבר, ואשר לא הגיש תצהיר בתגובה לבקשה להוצאת הצו. בענייננו, משפחתו של המבקש מתגוררת בארץ, המבקש לא עזב את משפחתו בעבר, והוא הגיב לבקשת המשיבה בהליך קמא. על כן, לא יכול להיות ספק כי אין דבר המחבר בין ענייננו לעניין פלונית.
33. דומה הוא הדין בנוגע להפניה לפסק הדין בבר”ע (מחוזי י-ם) 3284/07 פלמן נ’ פלמן (14.3.2008) שם לא שולמו מזונות בפועל. קריאה של פסק הדין אף מגלה כי באותו מקרה נפתח תיק בהוצאה לפועל כנגד האב לגביית המזונות ועל כן האיזון שנערך בפסק הדין בין הזכויות והשיקולים השונים, אינו תקף בענייננו.
34. הערה לפני סיום. אין חולק כי צו עיכוב יציאה מן הארץ פוגע בזכות החוקתית לחופש התנועה. מחוקק המשנה היה מודע לפגיעה זו, ועל כן החליט להעלות את הרף הראייתי הנדרש להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ בקיומו של חשש ממשי, תחת סביר של עזיבת הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת.
סוף דבר
35. מורה על ביטול החלטת בית משפט קמא וביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן כנגד המבקש.
נוכח מסקנתי כי יש לקבל את ערעורו של המבקש, לא ראיתי צורך להעתר לבקשתו להגיש תשובה לתגובת המשיבה.
36. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך של 5,000 ₪.
עירבון שהופקד יוחזר לידי ב”כ המבקש עבור המבקש.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתנן היום, ט’ טבת תשפ”ה, 09 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
