לפני
כבוד השופט אלעזר נחלון
מאשימה
מדינת ישראל
נגד
נאשמים
4. פלוני
החלטה בעניין נאשם 4
א. כללי
לפניי בקשה מטעם המאשימה, להאריך את המגבלות על חירות נאשם 4 (להלן: הנאשם) בתשעים ימים. הבקשה מוגשת מכוח סעיף 10יד(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל”א-1971 (להלן: חוק הנוער).
ב. רקע תמציתי
הנאשם, שהוא כיום בגיר כבן 18.5, הודה במסגרת הסדר טיעון כי בהיותו קטין כבן 17 סייע להצתת פחי אשפה ולירי זיקוקים כחלק מחבורה. בהכרעת דין מיום 8.5.24 נקבע כי הנאשם ביצע את העבירות שיוחסו לו, נשמעו טיעונים לעונש, וכעת עתידה להיות מוגשת חוות דעת הממונה על עבודות השירות. בהגשת חוות הדעת חלו עיכובים מסוימים, ולעת הזו מועד ההגשה עומד על יום 19.2.25.
כבר בשלב מוקדם של ההליך שוחרר הנאשם בתנאים, שהוקלו מעת לעת. בהחלטה האחרונה בעניין אף נקבע כי הנאשם יוכל לצאת מביתו ללא מגבלה מהשעה 06:00 עד 20:00, וביתר השעות יוכל לצאת בליווי צמוד של מי ממפקחיו (החלטה מיום 17.7.25).
ג. הבקשה ועמדות הצדדים
המאשימה עותרת להאריך את המגבלות על חירות הנאשם בתשעים ימים. מן הבקשה עלה כי בא כוח הנאשם התנגד לה, אם כי לא הוצג נימוק להתנגדות. משכך, ניתנה לבא כוח הנאשם שהות להשיב לבקשה, תוך שצוין כי העדר תשובה במועד יתפרש כהסכמה להכרעה על יסוד החומר המצוי בתיק וללא צורך בדיון (החלטה מיום 4.2.25). תשובה לא הוגשה, וההחלטה ניתנת אפוא בהתאם לאמור.
ד. דיון והכרעה
לא מצאתי שיש מקום לשינוי במגבלות על חירותו של הנאשם לעת הזו, שכן מדובר במגבלות מידתיות, וההליך מצוי בשלביו האחרונים. לא למותר לציין כי בדיון מיום 7.11.24 הסכים בא כוח הנאשם להארכת צו ההשגחה הזמני עד לתום ההליך, ולא הובהר מדוע כעת העמדה היא שונה.
בשולי הדברים אוסיף כי לטעמי כלל לא היה צורך בבקשה. סעיף 10יד(א) לחוק הנוער מורה כי
קטין שבית משפט הורה על שחרורו בערובה בתנאי כאמור בסעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים, לא יהיה נתון בתנאי כאמור לתקופה העולה על תשעה חודשים; ואולם רשאי בית המשפט להורות על הארכת התנאי לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת.
התנאי הנזכר עניינו ב”איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה” (סעיף 48(א)(9) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ”ו-1996, להלן: חוק המעצרים).
האם הסעיף חל גם במקרה שבו אין איסור על יציאת הנאשם ממקום מגוריו, אלא קיימת על כך מגבלה, כגון זו שכאן שבה הנאשם יכול לצאת מביתו אולם בשעות הלילה היציאה צריכה להיות בליווי צמוד של מי ממפקחיו? איני סבור כך.
ראשית, מבחינת לשון הסעיף, מדובר על “איסור” ולא על “מגבלה”.
שנית, מבחינת תכלית הסעיף, המטרה הייתה ליצור מעין “נקודת ביקורת” במצב שבו למשך פרק זמן ממושך של תשעה חודשים קיימת מגבלה משמעותית יחסית על חירותו של קטין, בדמות איסור על יציאתו מבית מגוריו ולו לחלק משעות היממה (ראו בש”פ 5690/19 פלוני נ’ מדינת ישראל (6.10.2019); וראו דברי ההסבר לנוסחו של הסעיף, במתכונת שבה הופיע בהצעת החוק, שהתייחסה אך ורק לחובה לקיים דיון עתי מדי שלושה חודשים, שלפיהם ההוראה חלה במצב שבו “בית משפט לנוער מחליט שקטין ישהה במעצר בית”, וזאת “לשם מעקב וביקורת על שלומו של הקטין” (הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס’ 14), התשס״ו-2006, ה”ח הממשלה 483). בעניינו של הנאשם אין מגבלה משמעותית כזו, בייחוד משום שלא נטען כי התנאי של ליווי מי מן המפקחים הוא נוקשה במיוחד או כי הוא מביא בפועל לכך שהנאשם נותר בביתו בניגוד לרצונו.
שלישית, לו מראש היה הנאשם משוחרר ממעצר בתנאי שבחלק משעות היממה יהיה מלווה בידי מי ממפקחיו, הדעת נותנת כי גם המאשימה לא הייתה טוענת שיש להאריך את התנאי בחלוף תשעה חודשים. זאת למרות שאי עמידה בתנאי יכולה באופן עקרוני להקים עילה למעצרו מאחורי סורג ובריח, בכפוף להחלטה שיפוטית (ראו סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים; בש”פ 3374/15 מדינת ישראל נ’ פלוני, פיסקה 11 (17.5.2015)). במקרה שכאן, המגבלות על חירות הנאשם פחותות עוד יותר, שכן אי קיום התנאי בדבר פיקוח אינו מקים עילה למעצרו, אלא רק מחייב אותו להיוותר בביתו. אין אפוא מקום להורות כי דווקא במקרה כזה תחול מגבלה של תשעה חודשים.
נוכח כל האמור, המגבלות על חירות הנאשם תיוותרנה על כנן עד לתום ההליך.
הצדדים יוכלו להתייחס לפרסום החלטה זו בנוסחה דלעיל, וזאת עד ליום 19.2.25. העדר התייחסות במועד יתפרש כהסכמה.
ניתן לערור על החלטה זו לפני בית המשפט העליון בתוך שלושים ימים.
ניתנה היום, י”א שבט תשפ”ה, 09 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
