התובעים
1-4. פלונים
נגד
הנתבעים
.1 הרשות הפלסטינית
.2 הארגון לשחרור פלסטין
3-11. ההליך בעניינם הסתיים
בשם התובעים:
עו”ד נעמה צורף; עו”ד רועי כוכבי
בשם הנתבעים:
עו”ד אביטל שרון; עו”ד יפעת גרנות
פסק דין חלקי- נוסח מותר לפרסום
א. כללי
התובענה שכאן היא לפיצוי בגין מעשה טרור משנת…, שבו נרצחו הורי תובעים 4-1 (להלן: התובעים). ההליך מתנהל זה למעלה מעשור לפני מספר מותבים.
לפני זמן מה הועבר ההליך לטיפולי, וניתנו הוראות שונות לצורך המשך בירורו, לרבות קבלת בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה בדרך של הוספת חווֹת דעת רפואיות.
בינתיים, נחקק חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ”ד-2024 (להלן: חוק לפיצוי קורבנות טרור או החוק). החוק, החל מיום 1.6.24 גם על תובענות תלויות ועומדות, קובע הוראות שונות בנוגע לפיצויים לדוגמה בגין מעשה טרור. מכוח חוק זה הגישו התובעים בקשה למתן פסק דין חלקי, וזו הבקשה שתידון להלן.
ב. רקע עובדתי ודיוני תמציתי
ב… נרצחו…., ובתוכם הורי התובעים.
בשנת 2013 הגישו התובעים (יחד עם עיזבונות הוריהם) את התובענה שכאן, נגד אחד עשר נתבעים שלטענתם היו מעורבים ברצח, כל אחד בדרכו. לבקשת התובעים, בחלוף מספר חודשים נמחקה התובענה נגד נתבעים 3, 5, 6, 10 ו-11 (החלטה מיום 24.10.2013). בהמשך, נתקבלה בהעדר הגנה התובענה נגד נתבעים 9-8, שעל פי הכרעות דין שניתנו בעניינם היו מעורבים בפיגוע עצמו (פסק דין מיום 25.9.2019 והחלטה מיום 14.11.2019; הכרעות הדין צורפו כנספחים ז-ח לתצהיר תובעת 1). לאחר העברת ההליך לטיפולי הוסכם גם על מחיקת התובענה נגד נתבעים 4 ו-7 (פרוטוקול מיום 31.12.23), והתובענה נגדם נמחקת בזה. התובענה שבה נותר להכריע, אפוא, היא נגד נתבעים 2-1 (להלן: הנתבעים).
במסגרת ההליך הוגשו לא מעט כתבי בי דין, לרבות תצהירי עדים וחוות דעת מומחים, וניתנו לא מעט החלטות. כפי שכבר צוין, לא מכבר גם נתקבלה בקשה של התובעים לתיקון כתב התביעה בדרך של הוספת חוות דעת רפואיות (החלטה מיום 14.2.24), ואף הוגשו כאלה.
התובעים העלו שורה של טענות בנוגע למעורבות הנתבעים בפיגוע. הנתבעים חלקו על הטענות בנוגע למעורבות בפיגוע עצמו, אך הודו כי בעקבותיו הם משלמים כספים לנתבעים 9-8, וכן למשפחות של מעורבים נוספים בביצוע הפיגוע, לרבות משפחת המחבל המתאבד (ראו הודעת הנתבעים בעמוד 37 לפרוטוקול מיום 19.6.24 שורות 23-21, וכן התצהירים הנזכרים בה, נספח י לתצהיר תובעת 1). בעקבות זאת, ובעקבות תחילתו של חוק לפיצוי קורבנות טרור, הוגשה הבקשה.
ג. טענות הצדדים
התובעים טוענים כי מכוח סעיף 2(א) לחוק הנתבעים חבים לפצותם בפיצוי לדוגמה בסך של 20 מיליון ₪, שכן הם יורשי הוריהם אשר מותם נגרם בשל מעשה הטרור מושא התובענה. לטענת התובעים, תשלומי הכספים הנזכרים לעיל, שבהם הודו הנתבעים, מביאים אותם בגדרי המונח “מתגמל טרור”, כהגדרתו בחוק, ובכל מקרה הם חבים בגין מעשה הטרור מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). ככאלה, כך נטען, על הנתבעים לפצות את התובעים בסכום הנזכר מכוח החוק. לטענת התובעים, כלל העובדות הנדרשות לצורך בירור חבות הנתבעים בסכום הנזכר מצויות בפני בית המשפט, וממילא יש הצדקה ליתן פסק דין חלקי, ואין צורך להמתין לבירור יתר הסעדים שבתובענה.
הנתבעים טוענים כי אין מקום ליתן פסק דין חלקי בנוגע לפיצוי לדוגמה המגיע לתובעים כיורשי הוריהם, שכן בכל מקרה יהיה צורך בהמשך בירור התובענה לא רק בנוגע לפיצוי המגיע לתובעים מצד עצמם, אלא גם בנוגע לפיצוי התרופתי המגיע להם כיורשים. כמו כן טוענים הנתבעים כי בהחלטה מיום 19.6.24 נקבע שנוכח קיומה של עתירה נגד החוק, והשלכותיה האפשריות על אופן ניהול ההליך ועל פסק הדין שיינתן בו, אין מנוס מלהמתין עם בירור התובענה בשלב הנוכחי. הנתבעים גם מפנים להליכים אחרים שבהם לא נתקבלו בקשות מעין זו. לחלופין עותרים הנתבעים לאפשר להם להגיש ראיות בנוגע לתחולתו של החוק ולשם סתירת החזקה שבסעיף 2(ה) לחוק, אשר לפיה מתגמל טרור הוא גם מי שמדיניותו בדבר מתן תמורה בקשר למעשי טרור מיושמת בדרך של חקיקה ראשית, חקיקת משנה או הנחיות, כל עוד הוא לא הוכיח אחרת. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי עליהם ללמוד את משמעויות חוק לפיצוי קורבנות טרור, והדבר מצריך שהות.
ד. דיון והכרעה
לטעמי יש לקבל את הבקשה.
למעט טענה אחת, שתידון להלן, הנתבעים לא העלו טענות בנוגע לגוף הבקשה, והתמקדו בשאלה אם יש הצדקה להידרש אליה בטרם הוכרעה העתירה נגד החוק, ובשאלה אם יש הצדקה ליתן פסק דין חלקי מקום שבו חלק ניכר מן התובענה יוותר לבירור.
אשר לקיומה של עתירה תלויה ועומדת, הרי שאמנם ההחלטה מיום 19.6.24 שיקפה את סְבָרָתִי כי באותו שלב היה מקום להמתין עם קידום התובענה, אולם בינתיים הנסיבות השתנו: באותה עת הדיון בעתירה היה קבוע למועד קרוב ביותר, והייתה אפשרות שפסק הדין שיינתן ישליך על החוק או על פרשנותו, באופן שיהיה רלוונטי לא רק לתוצאת התובענה אלא גם לאופן ניהולה. בינתיים הזמן חלף, העתירה טרם הוכרעה, ובמקביל ניתנו פסקי דין של שני מותבים בבית משפט זה בבקשות דומות, אשר התייחסו לשאלות שונות שיכולות היו לעלות בנוגע לפירוש החוק. לפיכך, העובדה שקיימת עתירה תלויה ועומדת אינה יכולה להצדיק את המשך ההמתנה עם בירור התובענה לעת הזו. לא למותר לציין כי בקשה למתן סעד ארעי במסגרת העתירה לא נתקבלה (בג”ץ 4395/24, החלטה מיום 28.5.2024).
אשר לעצם מתן פסק דין חלקי שלא יסיים את הדיון ולו בנוגע לפיצוי המגיע לתובעים כיורשי הוריהם, הרי שלטעמי במקרה שכאן מוצדק לתיתו משני טעמים (לסמכות ליתן פסק דין חלקי גם כיום, ולמצבים שבהם מוצדק לעשות כן, ראו רע”א 246/24 Hero Investment and Trading Corp נ’ אוטמזגין, פיסקאות 12-10 (26.3.2024)):
ראשית, מאז מעשה הטרור מושא התובענה חלפו שנים ארוכות, וגם מאז הגשת התובענה חלפו שנים ארוכות. שהות כה ממושכת מצדיקה לקדם את התובענה ככל הניתן, לרבות בדרך של מתן פסק דין חלקי אשר מכוחו יגיעו לתובעים סכומים שלגביהם לא נדרש בירור נוסף.
שנית, ועיקר: כפי שהבהירו התובעים, קבלת העמדה המשפטית המגולמת בבקשתם תפשט משמעותית את המשך בירור ההליך, שכן התובעים עצמם מודים כי במצב זה לא יידרש עוד לברר את שאלת האחריות ומקורה. יצוין כי עד עתה התובעים עמדו על בירור שאלה זו, שהוא בעל השלכה ניכרת על המשאבים שיש להקדיש להליך, ולא הסתפקו בהודאת הנתבעים שפורטה בפיסקה REF _Ref187325661 r h * MERGEFORMAT 7 לעיל.
ומכאן לבקשה לגופה. סעיף 2(א) לחוק לפיצוי קורבנות טרור קובע כך:
גרם מעשה טרור למותו של אדם, יהיו זכאים יורשיו לפיצוי לדוגמה ממבצע מעשה הטרור, ממתגמל הטרור או ממי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין, בסכום של עשרה מיליון שקלים חדשים, נוסף על כל פיצוי אחר שנפסק, אם נפסק בתביעת נזיקין שהוגשה בשל אותו מעשה.
הסעיף מטיל אפוא חבות בפיצוי לדוגמה על “מבצע מעשה הטרור”, על “מתגמל הטרור”, או על “מי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין”. המונח “מתגמל טרור” שאותו חידש החוק מוגדר בסעיף 1 בזו הלשון:
מי שמעביר כספים בשל מעשה טרור לטובת מבצע מעשה הטרור או למי מטעמו, ובכלל זה חבר בני אדם, בין שהם מאוגדים ובין שאינם מאוגדים, וכן הרשות הפלסטינית, ארגון השחרור הפלסטיני או מי מטעמם.
הנתבעים לא טענו כי במקרה שכאן מותם של הורי התובעים לא נגרם ממעשה טרור, ולא טענו כי התובעים אינם יורשי הוריהם. הטענה הקונקרטית היחידה שהעלו הנתבעים נוגעת לאפשרות שיש ליתן להם לסתור את החזקה שבסעיף 2(ה) לחוק. סעיף זה קובע כך:
חזקה שהנתבע הוא מתגמל טרור בשל מעשה טרור שגרם למוות או לנכות לפי סעיף קטן (א) או (ב), אם מדיניותו בדבר מתן תמורה בקשר למעשי טרור מיושמת בדרך של חקיקה ראשית, חקיקת משנה או מתן הנחיות לתשלום כספים לצורך זה, כל עוד מתגמל הטרור לא הוכיח אחרת.
הסעיף קובע אפוא כי מי שקיימת אצלו מדיניות של מתן תמורה בקשר למעשי טרור, המיושמת באופן האמור בסעיף, מוחזק כ”מתגמל טרור” בנוגע למעשה טרור ספציפי, וממילא חב בפיצוי לדוגמה בגינו, וזאת כל עוד לא הוכיח אחרת.
אלא שהחזקה הנזכרת כלל אינה רלוונטית למקרה שכאן. פועלה של החזקה הוא במצב שבו לא הוכחה העברת כספים בשל מעשה טרור ספציפי לטובת מבצעו. במצב זה קובע סעיף 2(ה) לחוק כי די ביישום של מדיניות מתן תמורה כאמור כדי להעביר את נטל ההוכחה לבעל המדיניות, אשר יידרש להוכיח כי הוא אינו מתגמל טרור במקרה הספציפי. במקרה שכאן, לעומת זאת, אין כאמור מחלוקת כי הנתבעים משלמים כספים למי שהיו מעורבים במעשה הטרור הספציפי מושא התובענה ובעקבות אותו מעשה. במצב זה, הנתבעים באים בגדרי הגדרת המונח “מתגמל טרור” הנזכרת לעיל, היינו “מי שמעביר כספים בשל מעשה טרור לטובת מבצע מעשה הטרור או למי מטעמו…”. ככאלה, חבים הנתבעים בפיצוי לדוגמה מכוח סעיף 2 לחוק.
זאת ועוד: בשורה של פסקי דין נקבע כי תשלום תגמולים למחבל שביצע פיגוע או לבני משפחתו מהווה “אשרור” העוולה שביצע אותו מחבל, ומקים אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין (ראו ע”א 2362/19 פלונים נ’ הרשות הפלסטינית (10.4.2022), להלן: עניין פלונים הראשון, פיסקאות 49 ו- 54 לפסק דינו של כבוד השופט י’ עמית (בקשה לדיון נוסף נדחתה בדנ”א 2744/22 הרשות הפלסטינית נ’ פלונים (30.8.2022)); ע”א 1017/21 באנויאן ואח’ נ’ הרשות הפלסטינית, (10.5.2022), להלן: עניין באנויאן, פיסקאות 12 ו-14 (בקשה לדיון נוסף נדחתה בדנ”א 3522/22 באנויאן ואח’ נ’ הרשות הפלסטינית (30.8.2022))). משאין מחלוקת כי הנתבעים שילמו תגמולים כאמור למי שהיו מעורבים במעשה הטרור מושא התובענה, הם חבים באחריות לו מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין. ככאלה, הם גם חבים בפיצוי לדוגמה מכוח סעיף 2 לחוק, המטיל חבות על “מי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין”.
הנה כי כן: על פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, הנתבעים חבים בפיצוי לדוגמה מכוח סעיף 2(א) לחוק לפיצוי קורבנות טרור.
ה. גובה הפיצוי לדוגמא המגיע לתובעים כיורשי הוריהם
הנתבעים לא העלו טענות בשאלת גובה הפיצוי לדוגמה המגיע לתובעים כיורשי הוריהם, ונראה היה כי הם משלימים עם העמדה המגולמת בבקשה, שלפיה גובה הפיצוי אינו מושפע מעניינים הטעונים בירור ראייתי. לפיכך ניתן היה להסתפק במה שנקבע לעיל.
עם זאת, בשים לב להשלכה האפשרית שיכולה להיות לשאלה זו על המשך בירור ההליך, ולו בנוגע לפיצוי לדוגמה מכוח סעיף 2(ב) לחוק שבו נותר עוד לדון, אבהיר כי לשיטתי מקום שבו הוכח כי הנתבעים באים בגדרי החייבים בפיצוי לדוגמה מכוח סעיף 2 לחוק, גובה הפיצוי אינו צריך להיות מושפע משאלת מידת הזיקה שלהם למעשה הטרור. בכך דומה עמדתי לעמדת כבוד סגן הנשיא א’ דראל כפי שהשתקפה בשני פסקי דין שנתן לאחרונה (ראו: ת”א (מחוזי י-ם) 59138-06-23 פלונית נ’ הרשות הפלסטינית, פיסקה 16 (19.11.2024); ת”א 31863-03-23 פלונים נ’ הרשות הפלסטינית (19.11.2024)).
אנמק את עמדתי.
סעיף 2(א) לחוק קובע כאמור כי בהתקיים התנאים האמורים בו, יהיו היורשים זכאים “לפיצוי לדוגמה… בסכום של עשרה מיליון שקלים חדשים”, וזאת בנוסף על כל פיצוי תרופתי שנפסק להם. השאלה האם יש לפרש את הסעיף ככזה הקובע סכום פיצוי לדוגמה קבוע, או ככזה הקובע סכום פיצוי מרבי.
כפי שנקבע פעמים רבות, פרשנות דבר חקיקה נעשית בשלבים: תחילה יש לבחון את לשון החוק, וכאשר זו מאפשרת יותר מפירוש אחד יש לבחור את הפירוש אשר מגשים באופן מיטבי את תכלית החוק. תכלית זו מורכבת הן מהתכלית הסובייקטיבית, היינו זו המשתקפת בהיסטוריה החקיקתית, והן מהתכלית האובייקטיבית, היינו זו המגלמת את התכליות שאותן אמור להגשים כל דבר חקיקה במדינה יהודית ודמוקרטית מודרנית (ראו, מבין רבים, בג”ץ 5158/21 גורטלר נ’ שר הרווחה, פיסקה 18 לפסק דינו של כבוד מ”מ הנשיא ע’ פוגלמן (28.12.2023); בג”ץ 34680-08-24 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ שר התקשורת, פיסקאות 24-19 לפסק דינו של כבוד השופט נ’ סולברג (14.10.2024); עע”מ 4846/20 פז חברת נפט בע”מ נ’ יושב ראש מועצת שמאי מקרקעין, פיסקה 13 (30.8.2022)).
אבחן אפוא את השאלה דלעיל בהתאם לשלושת השלבים הנזכרים.
ה(1) לשון החוק
במקרה שכאן, הפירוש הלשוני הפשוט של הנוסח “בסכום של…” הוא כי מדובר בסכום קבוע ולא בסכום מרבי. מסקנה זו מתחזקת נוכח השוואה של הנוסח לנוסחם של סעיפים בחוקים אחרים הקובעים פיצויים לדוגמה או פיצויים ללא הוכחת נזק (שגם אם אינם זהים לפיצויים לדוגמה, הם קשורים אליהם מבחינה רעיונית). בשורה של סעיפים כאלה נקבע כי סכום הפיצוי “לא יעלה על [סכום נקוב]”, ולעיתים אף נקבעו שיקולים שיש לשקול בנוגע לגובה הפיצוי (לעניין זה ראו למשל את סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965; סעיף 6 לחוק איסור פרסום מידע לגבי נפגעים, התשפ”ב-2022; סעיף 22 לחוק הפיקדון על כלי משקה, התשנ”ט-1999; סעיף 11 לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע”ב-2012; סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס”א-2000; סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, התשמ”א-1981; וסעיפי חוק נוספים הנזכרים בע”א 2144/13 עזבון המנוח מנטין ז”ל נ’ הרשות הפלסטינאית, פיסקה 130 לפסק דינו של כבוד השופט נ’ סולברג (6.12.2017), להלן: עניין מנטין).
הנה כי כן, הפירוש הלשוני הפשוט של המילים “בסכום של…” הוא כי מדובר בפיצוי בסכום קבוע, וזאת בשונה מהנוסח “לא יעלה על…”. מסקנה זו מתחזקת מכך שחוק פיצוי לקורבנות טרור אינו כולל שיקולים שיש לשקול לגבי גובה סכום הפיצוי. כמו כן סעיף 2 לחוק מונה את כל החייבים בשורה אחת בלא להבחין ביניהם (“[]מבצע מעשה הטרור, []מתגמל הטרור או []מי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין”), והדבר תומך בפירוש שלעניין הפיצוי אין הבחנה בין בעלי זיקות שונות למעשה הטרור.
עם זאת, גם אם מדובר בפירוש הפשוט, איני סבור שניתן לקבוע כי הוא היחיד האפשרי. לעניין זה ניתן להפנות למשל אל חוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הקובע לכאורה עונש נקוב לכל עבירה (“דינו – מאסר [מספר נקוב של שנים]”), אולם למרות זאת מורה במפורש כי מדובר בעונשים מרביים ולא קבועים (ראו סעיף 35 לאותו חוק). התפיסה המגולמת בכך היא שגם כאשר נקבע מספר נקוב, הלשון סובלת את הפירוש שמדובר במספר מרבי אשר ניתן לסטות ממנו.
נוכח האמור, אדרש גם לתכלית החוק: תחילה אל התכלית הסובייקטיבית ולאחריה אל התכלית האובייקטיבית.
ה(2) תכלית החוק
ה(2)(1) התכלית הסובייקטיבית
בחינת ההיסטוריה החקיקתית מלמדת כי המחוקק קבע בכוונת מכוון את הנוסח “בסכום של….”, תוך שינויו מהנוסח שהוצע במקור, שהיה “שלא יפחת מ….”. שינוי זה נערך דווקא כדי להורות שהפיצוי יהיה בסכום קבוע (וראו בעניין זה גם את סקירתו הממצה של כבוד הנשיא סובל בפסק דינו הנזכר בהערת שוליים NOTEREF _Ref187246906 h 1 לעיל, פיסקה 6(ב), המגיע למסקנה דומה).
כך, בנוסח הצעת החוק נקבע כי סכום הפיצוי במקרה של מוות “לא יפחת מעשרה מיליון שקלים חדשים” ובמקרה של נכות “לא יפחת מחמישה מיליון שקלים חדשים” (ראו הצעת חוק פיצויי קורבנות הטרור (פיצויים לדוגמה), התשפ”ג-2023, הצ”ח הכנסת 142, להלן: הצעת החוק).
לאחר הדיונים בוועדה הנוסח שוּנָה, וצוין מפורשות שמטרת השינוי היא לקבוע סכום פיצוי קבוע. ממסמכי החקיקה עולה שביסוד השינוי עמדו, בין היתר, הרצון לפשט את ההליך ולמנוע את הצורך של נפגעי טרור להיחקר על מנת לקבוע את גובה הפיצוי; למנוע שוני בפסיקה בין מותבים שונים; למנוע עידוד של טרור באמצעות השתת פיצוי ניכר על מי שמתגמל טרור; ועוד. מטעם זה נדחתה גם ההצעה לקבוע טווח של סכומים שבו ניתן יהיה לפסוק את הפיצוי על פי שיקולים שייקבעו בחוק. לקראת תום הדיונים בוועדה ציין יושב ראש הוועדה במפורש כי “כל השיקולים האלה הביאו אותנו לסכום פיקס” (ראו: פרוטוקול ישיבה 157 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת העשרים וחמש, 18, 22-20 (5.3.2024); לדיונים בשלבים קודמים ראו פרוטוקול ישיבה 44 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת העשרים וחמש, 6-4, 13 (12.6.2023); פרוטוקול ישיבה 57 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת העשרים וחמש, 28-25, 32-30 (11.7.2023); פרוטוקול ישיבה 138 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת העשרים וחמש, 4-3, 10-6, 13, 19-18, 29-28 (22.1.2024); לתכליות החוק באופן כללי ראו גם ד”כ, 11.3.2024, 127).
תמיכה נוספת למסקנה שהתכלית הסובייקטיבית הייתה למנוע קישור בין מידת הזיקה למעשה הטרור לבין גובה הפיצוי, מצויה בכך שבמקור הצעת החוק הטילה חבות בפיצוי אך ורק על מי שזיקתם למעשה היא בצורה של תגמול, סיוע או שידול, ולא על המבצעים העיקריים (ראו הצעת החוק דלעיל). אף בדברי ההסבר צוין במפורש כי מטרת הצעת החוק היא לקבוע חבות בפיצוי “גם בתביעות נזיקין שאחריותם נובעת מאשרור מעשי טרור, ובכלל זה הרשות הפלסטינית, המשלמת משכורות חודשיות למחבלים כתגמול בעד ביצוע מעשים אלו” (ה”ח הכנסת התשפ”ג, 142). גישה זו עולה גם מההיסטוריה החקיקתית ומשתקפת בפרוטוקולים שהובאו לעיל, כאשר חבות המבצע עצמו הוספה רק בשלב מאוחר יותר (ראו הפרוטוקול מיום 22.1.24 הנזכר לעיל, 20-19). אף בעת הבאת החוק לקריאה שנייה ושלישית צוין במפורש כי אחת ממטרותיו היא “הפסקת הנוהג הראוי לגינוי של הרשות הפלסטינית לשלם תגמול למבצעי פעולות טרור” (ד”כ 11.3.24, שם). בנסיבות אלה, הדעת נותנת שכוונת המחוקקים הייתה כי סכום הפיצוי שאליו מתייחס החוק יחול בראש ובראשונה על המתגמלים והמאשררים, שהם עיקר עניינו של החוק, ולא שהוא יחול רק על המעורבים הישירים בעוד שעל הראשונים יחול פיצוי בסכום נמוך יותר.
הנה כי כן, ההיסטוריה החקיקתית מלמדת כי התכלית הסובייקטיבית של חוק לפיצוי קורבנות טרור הייתה לקבוע פיצוי בסכום קבוע, שלא יושפע ממידת הזיקה של החייב למעשה הטרור עצמו, ובלבד שמדובר במי שבא בגדרי החייבים בפיצוי מכוח החוק.
ה(2)(2) התכלית האובייקטיבית
כפי שכבר צוין, התכלית האובייקטיבית היא התכלית הכללית שכל דבר חקיקה במדינה יהודית ודמוקרטית מודרנית אמור להגשים. מהי תכלית זו במקרה זה, והאם היא מטה את הכף לכאן או לכאן?
עוד קודם לחקיקת חוק לפיצוי קורבנות טרור עמדה הפסיקה על התכליות השונות שבבסיס המוסד המשפטי של “פיצויים לדוגמה” (המכונים גם “פיצויים עונשיים”). נקבע כי
תכליות הפיצויים העונשיים… []דומות במידת מה לתכליות דיני העונשין. כך, נועדו הפיצויים העונשיים לגמול למעוול על העוולה שביצע כלפי הניזוק, ועל חוסר המוסריות הטמון בבחירתו לבצעה. כן טמון בפיצויים העונשיים פוטנציאל לאיזון חוסר השוויון אשר נוצר בין המזיק ובין הניזוק עקב מעשה העוולה.
יתר על כן, יש בפיצויים העונשיים כדי ליצור הרתעה אישית וכללית מפני הישנותה של התנהגות עוולתית. זאת, בייחוד בכל הנוגע לעוולות אשר אין בפיצויים הנזיקיים כדי ליצור הרתעה יעילה דיה מפני ביצוען – בין אם בשל קשיים אינהרנטיים באיתור המזיק או בהוכחת התביעה נגדו, ובין אם בשל טיב המעשים, אשר אינם טומנים בחובם כל תועלת חברתית… הפיצויים העונשיים עשויים אף “למלא את מקומו” של המשפט הפלילי ביצירת הרתעה יעילה כאמור, במקרים אשר בהם “קצרה ידו של המשפט הפלילי מלהושיע”, וזאת בייחוד כאשר המזיק לא הועמד לדין פלילי.
נוסף על כך, בהטלתם של פיצויים עונשיים מבטאת החברה מסר ערכי לגבי חשיבותה של הנורמה אשר הפר המזיק, כמו גם גינוי של מעשה העוולה וסלידה ציבורית הימנו. מטרות נוספות שיוחסו לפיצויים העונשיים הן עידוד הגשתן של תביעות נזיקיות וריצוי רגשות הנקם של הניזוקים על מנת למנוע עשיית דין עצמי ולשמור על הסדר הציבורי
יש הסבורים עוד כי פיצויים עונשיים הניתנים לניזוק מסייעים, הלכה למעשה, אף בהגשמת היבט מסוים, מעין ציבורי, של התכלית התרופתית העומדת ביסוד הפיצויים הנזיקיים. זאת, במקרה שבו הסב המזיק במעשהו נזקים רחבי היקף, ה”מפוזרים” על פני הציבור כולו, ומשכך הפיצוי ה”עודף” שמקבל הניזוק הקונקרטי מגלם למעשה את הנזקים הציבוריים אשר נגרמו עקב העוולה.
(ע”א 71/18 הרשות הפלסטינית נ’ יורשי בן שלום ז”ל, פיסקאות 79-76 לפסק דינה של כבוד השופטת י’ וילנר (10.3.2021), להלן: עניין בן שלום (האסמכתאות ומספור הפיסקאות הושמטו, ההדגשות נשמרו); ראו גם עניין מנטין, פיסקאות 119-108 לפסק דינו של כבוד השופט נ’ סולברג).
הנה כי כן, ביסוד הפיצויים העונשיים עומדות מטרות של גמול; הרתעה; ביטוי תפיסתה הערכית של החברה (שניתן להניח כי הוא עצמו נועד למטרות שונות, לרבות גיבוש הלכידות החברתית והכרה בפגיעה כחלק משיקום הנפגע); עידוד הגשת תובענות לפיצוי (שנועדו בתורן להגשים את התכליות הקלאסיות של דיני הנזיקין); יצירת ערוץ שאליו תנותבנה תחושות נקם; ואף פיצוי על נזקים שאינם ממוקדים בניזוק מסוים.
מכוח אותן מטרות, הרי שעוד קודם לחקיקת חוק לפיצוי קורבנות טרור חויבו לא אחת מי שהיו בעלי זיקה למעשי טרור לשלם פיצויים עונשים. לעיתים גם הרשות הפלסטינית חויבה בתשלום כזה (ראו למשל: עניין מנטין; עניין בן שלום; ע”א 7036/19 פלונים נ’ עיסא, פיסקה 24 (27.4.2022), להלן: עניין פלונים השני; ע”א 8828/20 הרשות הפלסטינית נ’ פלונית (6.6.2022)). הודגש כי כאשר מדובר ברשות, הרי שהעובדה שלא ניתן להעמידה לדין פלילי מקנה חשיבות יתר לחיובה בפיצויים עונשיים (ראו: עניין מנטין, פיסקה 153; עניין בן שלום פיסקה 86; עניין פלונים השני, פיסקה 24).
אשר לאופן שבו יש לקבוע את גובה הפיצויים, הרי שבטרם חקיקת החוק נקבע כי “יש להתחשב, בין היתר, במידת האשם של הרש”פ ותרומתה לתוצאה הטראגית” (עניין מנטין, פיסקה 164 לפסק דינו של כבוד השופט סולברג). גם בעניין פלונים השני נאמר כי בקביעת שיעור הפיצויים העונשיים יש להתחשב, “בין יתר הדברים, במידת האשם של הרש”פ ותרומתה לתוצאה” כאשר “את הפיצוי העונשי יש להטיל בראש ובראשונה על המעוול ב’מעגל הראשון’ של ביצוע העוולה” (שם, פיסקה 26; וראו גם את האמור בעניין בן שלום, פיסקה 139, לגבי מתן משקל “לחומרת המעשה ולאשמת המזיק”). גישה זו, שלפיה סכום הפיצויים תלוי בעוצמת האשם, עולה בקנה אחד עם תכליות הפיצויים העונשיים שנמנו לעיל.
עם זאת, חרף הגישה העקרונית הנזכרת, נראה כי בפועל במרבית המקרים אומץ סכום פיצויים נקוב בגין אירוע טרור, וגובהו לא הושפע ממידת האשם. סכום הפיצויים העונשיים בגין מוות באירוע כזה הועמד על 3 מיליון ₪, בהתאם לסכום שנפסק בעניין מנטין, אשר בהמשך נקבע כי יש לאמצו כ”קנה מידה לפסיקת פיצויים עונשיים בתביעות נזיקין של נפגעי טרור” (עניין בן שלום, פיסקה 141; וראו גם את פסקי הדין שנזכרו לעיל וכן את ע”א 8828/20 הרשות הפלסטינית נ’ פלונית (6.6.2022)). הטעמים לכך נמנו בעניין בן שלום, שם ציין בית המשפט כי “השמירה על אחידות בפסיקה ככלל ובפסיקת פיצויים בפרט, חשובה לשם מימוש מטרות חשובות כגון יעילות מערכתית ושוויון בין ניזוקים” (שם, פיסקה 139).
ואכן, בע”א 7819/21 פלונים נ’ ארגון החמאס (31.1.2023), הכיר בית המשפט בכך שבפועל סכום הפיצוי העונשי שהוטל לא היה תלוי במידת הזיקה למעשה הטרור, ונמנע מלהגדיל את סכום הפיצוי שהוטל על מעורב ישיר. בית המשפט נימק זאת בכך ש”על שיעור הפיצוי להתיישב עם מדיניות הפיצוי הנוהגת בפסיקה, ובתביעות נזיקין על רקע מעשי טרור שהובאו לפתחו של בית משפט זה נפסק סכום זהה לעיזבונות, גם כאשר המפגעים הישירים נתבעו לצד הרשות הפלסטינית, והם חויבו לפי הכלל של ‘ביחד ולחוד'” (שם, פיסקה 13, האסמכתאות הושמטו).
הנה כי כן, גם אם מבחינה רעיונית התכליות של פיצויים עונשיים או פיצויים לדוגמה מצדיקות ליצור התאמה בין סכום הפיצוי לבין רמת האשם או הזיקה למעשה הטרור, בפועל ההלכה הפסוקה הכירה בכך ששיקולים נוספים יכולים להצדיק קביעת פיצוי בסכום אחיד, אשר יוטל החל מרמת אשם מסוימת ולא ישתנה לפי עוצמתו. בין שיקולים אלה ניתן למנות את השמירה על אחידות הפסיקה, את פישוט ההליכים, ועוד (יוזכר כי שיקולים מעין אלה עמדו גם ביסוד החלטת המחוקק לקבוע סכום פיצוי קבוע בחוק לפיצוי קורבנות טרור, כאמור לעיל).
אוסיף כי לטעמי, הגם שמרבית התכליות שביסוד הפיצויים העונשיים תומכות בכך שמידת אשם גדולה יותר תביא לפיצוי בסכום גבוה יותר, הרי שאין מדובר בשיקול בלעדי.
בין היתר, יש להתחשב בשאלת קיומם של אמצעי ענישה אחרים, ובהיעדרם יהיה מקום לפסוק פיצויים עונשיים בסכום גבוה יותר על מנת להשיג את מטרות הענישה (כפי שצוין במפורש בנוגע לרשות הפלסטינית בעניין מנטין, פיסקה 153; עניין בן שלום פיסקה 86; עניין פלונים השני, פיסקה 24).
כמו כן יש להתחשב גם במידת האיתנות הכלכלית של החייב, שכן הדעת נותנת כי ככל שמצבו הכלכלי של החייב מבוסס יותר דרוש סכום גבוה יותר כדי להשיג את המטרות שביסוד השתת הפיצויים העונשיים. מזווית ראיה זו, גורם איתן כלכלית הפועל כמתגמל טרור צריך לחוב בפיצוי שאינו פחוּת מהסכום שבו יחויב מבצע ישיר שמצבו הכלכלי רעוע יותר (והשוו לסעיף 40ח לחוק העונשין, הקובע כי יש לשקול את מצבו הכלכלי של נאשם לצורך קביעת מתחם הקנס ההולם, וכן לאמור בפרוטוקול ישיבה 475 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת השמונה עשרה, 36-32 (21.11.2011)).
נוסף על כך, ככל שמדובר על תכלית של מניעה והרתעה, יש ליתן משקל לא רק לשיקולי אשם אלא גם לשיקולי “המונע היעיל”, כאשר במבט כולל המונע היעיל עשוי להיות גוף שהוא בעל השפעה רחבה יותר על האפשרות לבצע מעשי טרור, ולא מי שמבצע מעשה טרור ספציפי (ונראה כי גם שיקולים מעין אלה נשקלו בעת חקיקת חוק לפיצוי קורבנות טרור).
גם תכליות נוספות שנזכרו בעניין בן שלום ובעניין מנטין יכולות לתמוך במסקנה שגובה הפיצוי אינו צריך להיות מושפע בהכרח מעוצמת האשם.
לבסוף אציין כי יש לזכור שחומרתו של כל מעשה טרור שגבה חייהם של בני אדם “כלל אינה ניתנת לכימות או לפיצוי כספי… כל שמבוקש, אפוא, בקביעת הפיצויים העונשיים הוא לתת ביטוי, ולו במידה כלשהי, לחומרת מעשיהם הנפשעים של הנתבעים – אף אם מובן כי אין סכום אשר יבטא זאת” (עניין בן שלום, פיסקה 138). יהיה אפוא מי שיטען כי בנסיבות אלה, וכל עוד האשם הוא בעוצמה המצדיקה להשית פיצויים עונשיים, אין לדקדק בקביעת מדרג של סכומי הפיצויים לפי עוצמתו המדויקת של האשם.
הנה כי כן: הגם שבאופן עקרוני התכליות האובייקטיביות שביסוד מוסד הפיצויים לדוגמה תומכות בהתאמה של סכום הפיצויים למידת האשם, קיימים שיקולים אחרים שיכולים לתמוך במסקנה שונה, לרבות בפסיקת סכום פיצויים קבוע.
ה(3) המסקנה הפרשנית
הפירוש הפשוט יותר של לשון חוק לפיצוי קורבנות טרור הוא שנקבעו בחוק סכומי פיצוי קבועים. זו גם תכלית החוק הסובייקטיבית, כעולה מן ההיסטוריה החקיקתית שהובאה לעיל. התכלית האובייקטיבית היא בעלת פנים לכאן ולכאן, אולם בכל מקרה גם טרם חקיקת החוק נראה שבפועל במקרים של מעשי טרור אומצה גישה המקנה משקל מוגבל לעוצמת האשם לצורך קביעת גובה הפיצוי.
נראה אפוא כי במצב זה יש לפרש את חוק לפיצוי קורבנות טרור כך שסכום הפיצויים שנקבע בו ייחשב קבוע, במובן זה שכל עוד הנתבע בא בגדרי החייבים בפיצויים על פי החוק סכומם לא יהיה תלוי במידת האשם שלו (כאמור, אין בכך כדי לקבוע מסמרות בשאלה הנזכרת בהערת שוליים NOTEREF _Ref187246906 h 1 לעיל, ולגביה טענות הצדדים שמורות).
ו. סיכום
על יסוד האמור, אני נעתר לבקשת התובעים למתן פסק דין חלקי. הנתבעים ישלמו לתובעים סכום של 10 מיליון ₪ כפיצויים לדוגמה מכוח חוק לפיצוי קורבנות טרור בגין מות אבי התובעים במעשה טרור שהנתבעים תגמלו בעטיו ואשררו אותו; וסכום של 10 מיליון ₪ בגין מות אמם באותן נסיבות. בסך הכל ישולם סכום של 20 מיליון ₪.
עניין הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין יוכרע במסגרת פסק הדין הסופי.
ניתן לערער על פסק הדין החלקי בתוך שישים ימים.
כמו כן ניתן יהיה להתייחס עד ליום 13.1.25 לאפשרות שפסק הדין יפורסם בנוסחו לעיל. העדר התייחסות במועד יתפרש כהסכמה.
ניתן היום, ט’ טבת תשפ”ה, 09 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
