לפני
כבוד השופט עודד שחם
כבוד השופט אברהם רובין
כבוד השופט נמרוד פלקס
מערערים
מדינת ישראל – משרד המשפטים פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי)
על ידי ע’ משה, עו”ד, ומ’ פילזר, עו”ד, שניהם מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
נגד
משיבים
1. אריק ניסנוב
2. ב. ניסנוב חברה לבנין ופיתוח בע”מ
על ידי א’ בראונשטיין, עו”ד, ומ’ עירוני, עו”ד
פסק דין מותר בפרסום
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב’ סגן הנשיא א’ סילברמן) בת”א 18457-08-21. פסק הדין ניתן ביום 16.9.24. בפסק הדין התקבלה תביעת נזיקין שהגיש המשיב 1 (להלן בהתאמה – התביעה והמשיב) נגד המדינה בגין נזקים שנגרמו לו בגין מעצרו וניהול הליך פלילי נגדו, אשר בסופו המערערת חזרה בה מן האישום נגד המשיב. המשיבה 2 בהליך היא חברה, אשר הייתה התובעת 2 בבית משפט קמא, ואשר בבית משפט קמא נטען כי המשיב הוא בעליה ומנהלה. תביעת החברה נדחתה. הערעור שבפנינו הוא ערעור המדינה על חיובה לפצות את המשיב בסכום של 328,896 ₪, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
2. ברקע התביעה אירוע תקיפה מיום 25.7.14 בו הותקפו שני ערבים תושבי מזרח ירושלים בשכונת נווה יעקוב בירושלים (להלן – האירוע). האירוע נחקר על ידי משטרת ישראל. בסיום החקירה, ביום 11.8.14, הוגש כתב אישום נגד מספר מעורבים. המשיב לא נכלל בכתב האישום המקורי. ביום 12.8.14 נעצר המשיב. ביום 14.8.14 תוקן כתב האישום באופן שהמשיב הוסף בו כנאשם 8. לאחר הגשת כתב האישום היה עצור משך כחודש. לאחר מכן שהה בתנאים מגבילים כשנה. ההליך הפלילי נמשך כחמש שנים. ביום 28.4.18 חזרה בה המאשימה מכתב האישום שהוגש נגד המשיב. יצוין, כי עניינם של הנאשמים האחרים בכתב האישום הסתיימו בהסדרי טיעון. בתביעתו טען המשיב כי המדינה התרשלה בהגשת כתב האישום ובניהול ההליך.
3. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, החלטנו לקבל את הערעור ולבטל את החיוב שהושת על המדינה. נעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.
4. נקודת המוצא לדיון מצויה בע”א 2979/15 סעד נ’ מדינת ישראל (5.7.2017). באותה פרשה נפסק, בין היתר, כי החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום, כפופה לחובה הכללית “לנהוג בהגינות ובסבירות” (בפסקה 54). בגדר זה על גורמי הפרקליטות “לאזן בין החשש מפני פגיעה בזכויות הפרט לבין האינטרס הציבורי בביצוע תפקידם ובהעמדה לדין של עבריינים” (שם). עוד נקבע (שם) כי
“בהקשר זה יש לבחון את הדברים על רקע הנתונים שהיו קיימים אצל הפרקליטות ובהתחשב גם בכך שאין, ולא צריך להיות, מתאם מלא בין העמדה לדין לבין הרשעה. החלטה על נקיטת הליכים פליליים אינה מבטיחה הרשעה בדין, וממילא זיכוי כשלעצמו אינו הופך את ההחלטה להעמיד לדין להחלטה רשלנית. התביעה…. נתונה לעתים רבות באי-ודאות לגבי התיק הפלילי, ועליה לקבל החלטה אם בנסיבות העניין סביר וראוי להעמיד את פלוני לדין, בהתחשב בטיב הראיות הקיימות והעניין הציבורי שבהעמדה לדין. על הפרקליטות לבחון את עצמה תוך כדי ההליך, ככל שמתבררות עובדות חדשות, אם ראוי להמשיך בהליך הפלילי, אם לאו; אך לעתים רבות מצויות שתי האפשרויות בתוך מתחם הסבירות של שיקולי הפרקליטות, ואין להסיק בהכרח מכך שהחלטה להעמיד לדין התבררה למפרע כבלתי נכונה, שהפרקליטות הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. נקודה זו נכונה ביתר שאת, בהתחשב בשיקול הדעת הנרחב המוקנה לגורמי הפרקליטות בהחלטות כגון דא. בפסיקתנו מקובל, בקשר לביקורת שיפוטית מינהלית על החלטות הפרקליטות בתחום זה, כי לפרקליטות נתון מתחם רחב של שיקול דעת בכל הנוגע להחלטות על העמדה לדין, במיוחד כשהבסיס להחלטה הוא הערכת משקל הראיות בתיק, ומשכך – ביקורת שיפוטית על החלטותיה תֵעשה בצמצום …. תפיסה זו באשר למתחם הסבירות בהקשר המינהלי, צריכה להקרין גם על תפיסת מתחם הסבירות בהקשר הנזיקי (אף שכמובן אין התאמה בין שתי הקטגוריות…)”.
5. לא למותר להוסיף, כי אמת המידה שנקבעה בפסיקה לעניין החלטה להגיש כתב אישום, היא קיומו של סיכוי סביר להרשעה (ראו בפסקה 5 לפסק דינה של כב’ הנשיאה ד’ ביניש בבג”ץ 5699/07 פלונית (א’) נ’ היועץ המשפטי לממשלה , פ”ד סב(3) 550 (2008)). עוד צוין שם, כי ראיות לכאורה המקימות ‘אפשרות סבירה להרשעה’, אין משמעותן תשתית לכאורית שהיא נטולת קשיים ראייתיים…. נסיבות בהן קיימת בחומר הראיות הלכאורי אמרה מפלילה המבססת את גירסת התביעה ואמרה השוללת גירסה זו, אין בהן בהכרח כדי להביא למסקנה כי אין סיכוי סביר להרשעה. במצב דברים זה, אם התובע אינו סבור כי הגירסה המפלילה מופרכת על-פניה, או נסתרת באופן חד-משמעי על-ידי ראיות לכאורה אחרות בתיק או בלתי אמינה במובהק עד כדי אפשרות לעלילה, כי אז היה ויינתן אמון בגירסה המפלילה במהלך המשפט, ניתן יהיה להרשיע את הנאשם. במצב ראייתי זה, כשלעצמו, אין אפוא כדי לשלול סיכוי סביר להרשעה”.
6. בית משפט קמא לא נדרש בפסק דינו למסגרת המשפטית המתוארת. פועל יוצא מכך הוא, כי התשתית שהובאה בפני בית המשפט לא נבחנה על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון.
7. על רקע עקרונות אלה ניתן לפנות לראיות שעמדו בפני המאשימה בעת שהתקבלה החלטה על הגשת כתב אישום נגד המשיב. נדבך אחד שעמד בפני המאשימה הוא אמרתו של העד ה’ מיום 3.8.14, שורות 46 – 58; ראו גם בשורה 33, שם העד ציין כי הוא מפחד מן המשיב ומשפחתו, ואינו רוצה להסתבך איתם; ראו גם בשורות 69 – 74 להודעה האמורה). בנוסף לכך עמדה לנגד עיני המאשימה הודעה של ט’ (27.7.14), שגם הוא העיד כי המשיב תקף את קרבנות העבירה (ראו בעמודים 2, 3, 4, 10, 21, 25, 27, 28, 29, 30, 31, 34, 35, 36, 37, 38, 39, 40, 42, 43, 64, 71, 78, 84, 85, 86, 87, 88). מדובר בעדי ראייה, אשר מאמרותיהם עולה כי היו שכנים של המשיב, והכירו אותו טרם האירוע. העדים תיארו בפירוט את התקיפה והרקע לה, ועלה מאמרותיהם כי זיהו את המשיב כמי שנטל בה חלק. מן האמרות גם עולה כי המשיב (ואחיו) בלטו באירוע, נוכח היותם מבוגרים ובעלי משפחות.
8. בחומר האמור הייתה תשתית ראייתית אשר העלתה סיכוי סביר להרשעה. כך גם נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופט א’ דראל), במסגרת הליכי המעצר שהתנהלו נגד המשיב ושאר המעורבים לאחר הגשת כתב האישום. בהליכים אלה נטען כי אין ראיות לכאורה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בהחלטה מיום 21.8.14 במ”ת 20927-08-14 (ראו פסקה 60), וקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום נגד המשיב. המשיב לא ערר על החלטה, ומכאן כי לא חלק, באותה עת, על קיומו של סיכוי סביר להרשעה.
9. לא למותר לציין, כי בערר שהוגש על ידי מעורב אחר בפרשה לבית המשפט העליון, ציין בית המשפט העליון (כב’ השופט ס’ ג’ובראן) כי הודעותיו של ה’ “קוהרנטיות, ברורות ומפורטות. הוא פירט בהודעותיו את מהלך האירוע, באיזה כלים המשתתפים השתמשו, מי השתתף באירוע, ומה חלקו של כל אחד” (בש”פ 5709/14 חייאיב נ’ מדינת ישראל (4.9.2014), בפסקה 8 להחלטה). הדברים יפים, בשינויים המחויבים, גם ביחס למשיב. בהחלטה מאוחרת יותר הדגיש כב’ השופט י’ עמית כי העד ה’ “מכיר היטב את בני השכונה … זיהה תמונות של מעורבים שהוצגו לו בחקירותיו …. הבחין בין המעורבים השונים …. ידע להסתיר במכוון את מעורבותם של האחים ניסנוב, ובהודעה גם ניכרים סימני אמת” (בש”פ 6289/14 מדינת ישראל נ’ אסרף (29.9.2014), בפסקה 6 להחלטה).
10. מקובל עלינו, כי הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בשלב המעצר, אינה מהווה, בהכרח, סוף פסוק ככל שהדברים אמורים בתביעת נזיקין המוגשת לאחר תום ההליך הפלילי. בה בעת יש לדברים משקל אשר אין להתעלם ממנו, שעה שמדובר בקביעות של מספר מותבים, אשר נדרשו לעניין בזמן אמת לאחר שמלוא חומר הראיות היה פרוש בפניהם.
11. על רקע זה נפנה לבחון את קביעותיו של בית משפט קמא. בית משפט קמא קבע כי הואיל ולא הוגש כתב אישום נגד אחיו של המשיב, אשר הופלל על ידי אותם עדים, עולה המסקנה כי המאשימה עצמה לא סברה שבהפללות האמורות יש משקל של ממש. אין בידינו לקבל מסקנה זו.
12. ראשית, השאלה שבפנינו היא השאלה האובייקטיבית של סיכוי סביר להרשעה, על רקע החומר הנוגע למשיב, ולא שאלה סובייקטיבית מה סבר פרקליט פלוני עובר להגשת כתב האישום.
13. שנית, הפרקליטים שטיפלו בתיק סברו, ובצדק, שיש מקום להגיש כתב אישום נגד המשיב, נוכח התשתית הראייתית עליה עמדנו. אי הגשת כתב אישום נגד אחיו של המשיב היא, לכל היותר, שגגה, אשר אינה גורעת מעוצמת הראיות לחובת המשיב.
14. בית משפט קמא ייחס משקל לכך שקודם למועד בו נגבתה הודעה מן המשיב (12.8.14), הוא התייצב בתחנת המשטרה יחד עם אחיו, אך השניים לא נחקרו ולא נעצרו. גם אם תיאור זה נכון, אין הוא גורע דבר מן ההפללות, עליהן עמדנו. לכך נוסיף כי במועדים מאוחרים יותר נעשו ניסיונות לזמן את המשיב לחקירה, ללא הצלחה. נראה שהדבר תרם לכך שהמשיב נעצר במועד מאוחר יותר ביחס למעורבים אחרים.
15. בית משפט קמא כי נפלה התרשלות בכך שלא נבדקה בחקירת המשטרה טענת האליבי של המשיב, טרם הוחלט לצרפו לכתב האישום. אנו סבורים כי אין בכך כדי לשנות באופן משמעותי את התמונה. זאת משני טעמים. ראשית, אין חולק כי עדותו של עד האליבי נגבתה (6.8.14) עוד לפני שנחקר המשיב. לפיכך, לא היה צורך לזמן את עד האליבי פעם נוספת למשטרה. שנית, מעדותו של עד האליבי עולה שהוא נפרד מן המשיב עוד לפני האירוע, ומכאן שאין בעדותו כדי לספק אליבי בעל משקל למשיב.
16. בית משפט קמא הצביע בפסק דינו על קשיים וסתירות מסוימים באמרות המפלילים. ברם, כפי שתואר בהרחבה לעיל, השאלה היא בסופו של דבר האם עולה מן החומר סיכוי סביר להרשעה. בעיון בחומר בכללותו, אנו סבורים כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. נזכיר, כי המבחן הוא קיומו של סיכוי סביר להרשעה, ולא בוודאות קרובה לכך. לא למותר לציין, כי הודעות של מעורבים הנזכרות בפסק הדין (בפסקה 32), כבסיס לקשיים בגרסאות המפלילים, ראויות ליחס זהיר, נוכח העובדה שאותם מעורבים הורשעו, בסופו של יום, בהסדרי טיעון המבוססים על הודאותיהם.
17. המשיבים התייחסו בתשובתם לערעור לכך שלא נערך עימות בין המשיב לבין המפלילים. עניין זה נתון לשיקול דעתה של הרשות החוקרת. נציין, כי המפלילים עמדו על חשש מפני המשיב, וכי אחד מהם היה קטין. בנסיבות אלה, לא מצאנו כי בשיקול הדעת האמור נפל פגם, העשוי להצביע על התרשלות.
18. בדיון בפנינו, העלה המשיב טענה חדשה, לפיה טרם הגשת כתב האישום היה על הפרקליט הרלוונטי להתרשם באופן בלתי אמצעי מן המפלילים. מקובל עלינו כי מדובר בכלי אשר, במקרים המתאימים, ניתן לעשות בו שימוש. בה בעת, מדובר, כאמור, בטענה שלא עלתה בכתב התביעה. נוסיף, כי לא הובאו בפנינו טעמים מפורטים העשויים לבסס את הטענה האמורה. מאליו מובן, כי מדובר בעניין הנתון לשיקול דעתה של המאשימה. שעה שהיו בפניה עדויות מפלילות ובלתי תלויות האחת בשנייה של שני עדים, לא שוכנענו כי אי ביצוע הפעולה האמורה עולה כדי התרשלות. נזכיר את העולה מהחלטות בית המשפט העליון עליהן עמדנו, לפיהן בבסיסן מדובר באמרות אשר ניתן היה לסמוך עליהן לצורך הגשת כתב אישום.
19. אשר לניהול ההליך לאחר הגשת כתב האישום. לאחר שנשמעה עדותו של ט’ בשנת 2016, העיד ה’ בשנת 2019, נוכח בקשות של ההגנה לעכב את העדות. הודעת המאשימה על החזרה מאישום נמסרה פחות מחודש לאחר סיום עדותו של ה’. מדובר בפרק זמן סביר, שאינו יכול לבסס רשלנות כלשהי. נעיר, כי בין לבין הלך בא כוחו של המשיב לעולמו. נציין, כי אף שעולה מן החומר כי נפלו קשיים בעדויות אלה, הייתה יכולה המאשימה לסבור, באופן סביר, כי נוכח העולה מאמרותיהם של המפלילים, כי יש בידה לבסס הרשעה על יסוד סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל”א – 1971.
20. מכל האמור עולה, כי אין בנימוקיו של בית משפט קמא כדי להצביע על התרשלות של המדינה. התוצאה היא, כי הערעור מתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל בזה, ובכלל זה החיוב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. המשיבים יישאו בשכר טרחת עו”ד של ב”כ המדינה בסך של 20,000 ₪. סכום זה משקף את הקביעות לעיל, ואת היקף העבודה שנדרשה בהליך זה. אין לצרף לו מע”מ. הוא ישולם עד ליום 23.2.25.
ניתן היום, י”ט טבת תשפ”ה, 19 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
עודד שחם, שופט
[אב”ד]
אברהם רובין, שופט
נמרוד פלקס, שופט
