לפני
כבוד השופטת תמר אברהמי
מערער
ל. א.
ע”י ב”כ עו”ד נסים שלם
נגד
משיבה
ס. מ.
ע”י ב”כ עו”ד ניר כחלון
פסק דין
1. לפני ערעור על החלטת כב’ השופט יחזקאל אליהו (בסמכותו כרשם) מיום 30.10.2024 בתיק עמ”ש 31631-09-24, בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור (ההחלטה), על פסק דין שניתן ביום 18.5.2024 בבית המשפט לענייני משפחה (כב’ השופט ברינגר) בתיקי תלה”מ: 52775-12-21, 52778-12-21, 52768-12-21, ו-1238-02-22 (פסק הדין).
2. הצדדים היו נשואים, והם הורים לשני ילדים קטינים ופסק הדין עסק בסוגיות של רכוש, זמני שהות ומזונות.
3. ביום 3.7.2024 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין בחלקו הנוגע למזונות הקטינים (עמ”ש 8704-07-24), זה הועבר לתשובה ונקבע לדיון ליום 13.2.2025.
4. ביום 11.9.2024 הגיש המערער בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין שנסמכה במידה רבה על שירות מילואים פעיל במלחמת חרבות ברזל. הבקשה כללה גם טיעונים נוספים לרבות לגבי סיכויו של הערעור שמבוקש להגישו, וקיומו של ערעור מאת המשיבה על פסק הדין, שטרם נדון. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי זו מנוגדת לדין ויש לדחותה תוך חיוב בהוצאות.
5. ביום 30.10.2024 ניתנה ההחלטה. לאחר סקירת הרקע להליך, טיעוני הבקשה והמסגרת הנורמטיבית לדיון, נדרש כב’ הרשם ליישום הדין ובסופו מצא לנכון לדחות את הבקשה להארכת מועד. בגדר כך מצוין בהחלטה, בין השאר, כי הבקשה הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת הערעור, כי יש להוקיר את המערער על שירות המילואים אולם בנסיבות התיק הדבר אינו יכול לשמש “טעם מיוחד” להארכת המועד המבוקשת (בהחלטה נזכרים למשל מועדי המילואים וייצוגו של המערער מאז חודש אוגוסט בערעור שהוגש מטעם המשיבה), וכי אין לקבל טענה הנסמכת על קיומו בעבר של מוסד “ערעור שכנגד”. הבקשה להארכת מועד נדחתה, ללא צו להוצאות. שירות המילואים הובא כשיקול בעניין ההוצאות.
על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.
6. לאחר עיון בערעור ובתשובה מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר דין אזרחי, התשע”ט-2018 ולדון בערעור על יסוד החומר הכתוב.
7. הדין החל במקרה של בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי הוא מוכר, נזכר בהחלטה, נדון רבות בפסיקה, ובעיקרו אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים (לתיאור כללי ר’ למשל ע”ר (מחוזי ת”א) 35674-08-24 רנאל נ’ מוסך אדמונד עשה לי טוב בע”מ (24.8.2024), סע’ 7).
8. אין חולק כי שירות מילואים פעיל יכול להוות טעם מיוחד להארכת מועד, ובניגוד לנטען אינני סבורה כי ההחלטה לא התחשבה בשירות המילואים. אדרבא, כב’ הרשם מצא לנכון לבטא הערכה והוקרה בעניין זה. השאלה שעמדה על הפרק נגעה יותר ליחס בין שירות המילואים (כשהייתה מחלוקת לגבי היקפו, ולגבי הדרך בה הוצגו הדברים) לבין היקף הארכה שהתבקשה.
9. כמקובל, כל אחד מהצדדים מנסה להדגיש את עמדתו ולהפחית בעמדתו של הצד שכנגד. כך למשל, המערער נדרש למהות הלחימה בשירות המילואים כחלק מיחידה קרבית מובחרת ותוך ביצוע פעולות המתוארות כמיוחדות ומסווגות (הובאו דוגמאות) וסבור כי יש לקחת בחשבון גם תקופה נוספת בה היה “כונן לחימה”. המשיבה, מנגד, מבקשת למשל להמעיט בחשיבות הימים האחרונים של השירות בהיותם “ימי התארגנות” הניתנים לחלק ממשרתי המילואים, סבורה כי הטענה לגבי כוננות לא גובתה בראיה ואינה סבירה, וטוענת כי שירות המילואים של המערער אינו רלוונטי ונעשה בו שימוש ציני.
10. מבחינת נתונים, מחד גיסא נראה כי המערער מסכים שבשים לב למועד פסק הדין ומניין ימים לפי התקנות, המועד להגשת ערעור אמור היה להיות עד ליום 3.7.2024 (סע’ 8.5 לערעור). זהו גם המועד בו הוגש הערעור מטעם המשיבה והמועד שצוין בהחלטה. מאידך גיסא טוען המערער, כי חלה שגיאה בספירת הימים וכי בהינתן תקופת הפגרה ושירות המילואים, “מועד הגשת הערעור הנכון” הוא 9.9.2024 ולא 3.7.2024 (סע’ 8.3 לערעור), ואז יש לומר כי הבקשה הוגשה באיחור של יומיים בלבד. אף זאת, מבלי שנידרש לתקופת הכוננות, שכן אם נידרש לה, “תוכשר” התקופה במלואה (סע’ 8.9 לערעור).
11. החישוב אותו ביצע המערער, שדומתני כי אינו מופיע בבקשה להארכת מועד אלא לראשונה בשלב הערעור, נסמך על הנחה שימי שירות מילואים אינם באים במניין הימים להגשת ערעור באותו אופן שפגרת בתי המשפט אינה באה במניין הימים; בהתאם מבצע המערער “ניכוי” של ימי שירות המילואים ושל ימי הפגרה. לא אותר הבסיס בדין לדרך חישוב זו. אכן, שירות מילואים יכול להוות טעם מיוחד לצורך הארכת מועד, אך לא עלה בידי לאתר כלל ולפיו ינוכו מכלול ימי המילואים באופן בו מבוצע ניכוי של ימי פגרת בתי המשפט. אף בתקופה יוצאת הדופן של מלחמת חרבות ברזל, כאשר מחוקק המשנה מצא לנכון לעשות כן הוא קבע מפורשות נסיבות, תקופה וגורמים, אשר ימי מילואים או ימים אחרים, לא יבואו במניין לגביהם. הדבר נעשה בגדר תקנות סדרי דין בתי המשפט (סדרי דין בבתי המשפט ובבתי הדין הדתיים הדרוזיים) (חרבות ברזל) (הוראת שעה), תשפ”ד-2023). המערער, ובדין, אינו טוען כי התקנות האמורות חלות בענייננו ולא הפנה למקור אחר כתימוכין לעמדתו.
12. במועד בו ניתן פסק הדין היה המערער בעיצומו של שירות מילואים פעיל (ולא לראשונה מאז פרוץ המלחמה). פרק זה בשירות המילואים הסתיים ביום 7.6.2024. בין סיום המילואים לבין המועד האחרון להגשת הערעור חלפו מספר שבועות. המערער טוען כי היה “כונן” החל מאותו מועד ועד ליום 1.7.2024. טענה זו נסמכה בבקשה להארכת מועד על תצהירו של המערער וללא אסמכתא מעבר לכך לגבי מהות התקופה, היקפה ומשמעותה. גם אם לא נאמר כי הטענה הועלתה “ללא כל ראייה” או כי היא “לא סבירה בעליל” (סע’ 28 ו-29 לתשובה לערעור), ברי כי אין מדובר בתקופה השקולה לתקופת מילואים, וכבר ראינו כי גם לגבי תקופת מילואים, אין מדובר באי הבאת הימים במניין. ניתן להעיר כי לפי טיעוני המערער עצמו, בתקופה זו (של כוננות) הועברו הילדים בינו לבין המשיבה (סע’ 10.4 לערעור), עניין הנזכר בערעור לצורך הטענה כי המשיבה ראתה את המערער נושא כלי נשק ככונן. הדברים תומכים בדברים שנכתבו בהחלטת כב’ הרשם, כי לא ברור כיצד יש בתקופה זו כדי למנוע לכל הפחות הגשת בקשה להארכת מועד בגדר התקופה להגשת הערעור או בסמוך לאחריה (שלא לומר, את הערעור עצמו) (סע’ 19 להחלטה). יצוין כי בא כוחו של המערער בערעור שלפני הוא אותו בא כוח אשר ייצג אותו גם בבית המשפט לענייני משפחה בעת מתן פסק הדין (כך לפי כותרת פסק הדין). גם אם היה למערער קושי להתפנות לעסוק בענייני הערעור המהותיים באותה תקופה, קשה לומר כי לא היה בידיו לפעול להגשת בקשה לארכה.
13. עוד נטען בערעור כי בא כוחו של המערער לא היה מעודכן לגבי ביטול מוסד הערעור שכנגד וכי המערער אינו צריך “לשלם” על טעות של בא כוחו ויש לראות בה “טעם מיוחד בפני עצמו המצדיק את מתן הארכה” (סע’ 13.4-13.1 לערעור). נראה כי טענה זו לא הועלתה במתכונת האמורה בבקשה להארכת מועד כפי שהוגשה. הפרק העוסק בטעמים מיוחדים מתייחס רק לשירות המילואים. התיקון בדין הובא כחלק מטיעוני “מאזן הנוחות” (סע’ 6 לבקשה להארכת מועד), כאשר צוין כי מדובר בזכות “שהייתה נתונה באופן רגיל”, נלקחה אך לאחרונה, ו”תיקון זה טרם חלחל דיו” (שם, סע’ 6.2).
14. השינוי בתקנות אשר ביטל את מוסד הערעור שכנגד לגבי הליכי בית המשפט לענייני משפחה בוצע בסוף שנת 2022 ונכנס לתוקף בחודש ינואר 2023. משמעות התיקון הייתה שנויה במחלוקת והוא נדון בהרחבה בפסק דין שניתן ביום 5.9.203 בע”ר (מחוזי ת”א) 47564-07-23) כב’ השופט הס), פסק דין שנזכר בבקשה להארכת מועד ובסע’ 25 להחלטה. לנוכח חשיבות העניין ומשמדובר בסוגיה משפטית, עקרונית ובעלת השלכות רוחב על כלל ציבור המתדיינים בענייני משפחה, מצא בית המשפט העליון בהמשך לתת רשות ערעור, והכריע כי תקנות דיני משפחה אינן מעניקות זכות להגיש ערעור שכנגד בענייני משפחה, וכי בהתאם לא ניתן להגיש הליך ערעורי בעניינים כאמור בחלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור ‘רגיל’ (בע”מ 6960/23, פסק דין מיום 26.2.2024). לתיאור מפורט יותר של השתלשלות העניין והבהרת משמעות התיקון, ר’ גם ע”ר (מחוזי ת”א) 10271-04-24 ל. ש נ’ א. א (5.5.2024).
משכך, פרט לעובדה שהתיקון נכנס לתוקפו עוד בחודש ינואר 2023, משמעות התיקון הובררה באופן סופי על ידי בית המשפט העליון בשלהי חודש פברואר 2024, למעלה מחודשיים קודם למתן פסק הדין לגבי מתבקשת הארכת מועד, ולמעלה מארבעה חודשיים קודם לחלוף המועד להגשת ערעור על פסק הדין. בנסיבות כאלה, אין מדובר במקרה של שינוי במצב משפטי נוהג שעשוי בנסיבות מתאימות להוות טעם מיוחד למתן ארכה (ר’ סע’ 25 לע”ר 10271-04-24 הנ”ל). לכל היותר מדובר בטעות של עורך הדין.
15. אינני שוללת את האפשרות כי אכן הטעם לאיחור נעוץ במידה לא מבוטלת בטעות של עורך הדין, דבר שנטען באופן זה לראשונה, כאמור, בשלב הנוכחי.
הן לפי פסיקה בעבר, קל וחומר על רקע תקנות סדר הדין האזרחי דהיום, מהן משתקפת מגמה להקפדה מוגברת על עמידה בסדרי הדין (רע”א 5268/22 יואר אלזו השקעות בע”מ נ’ אאורה ישראל – יזמות והשקעות בע”מ (30.9.2022), סע’ 11), טעות כשלעצמה, גם של עורך הדין, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת הליך ערעורי (למשל: ער”א 5257/21 SKS Holdings LLC נ’ עמיטק ניהול ופיתוח נכסי נדל”ן בע”מ (19.8.2021), סע’ 10; בש”א 5001/24 צפריר נ’ משהב חברה לשכון בנין ופתוח בע”מ (25.8.2024); ולגבי ההלכה הוותיקה ר’ למשל: רע”א 3776/16 גנים נ’ דרור (15.8.2016) (עניין גנים), סע’ י’; וכמובן – ע”א 6842/00 ידידיה נ’ קסט, פ”ד נה(2) 904 (15.3.2001) (עניין ידידיה)).
בד בבד, טעות כאמור אינה מונעת לחלוטין את האפשרות להארכת מועד (בש”א 7955/19 וגאדה נ’ פקיד שומה פתח תקוה (8.12.2019), סע’ 7; עניין גנים, סע’ יב’). סבירותה של הטעות ברמה האובייקטיבית (עד כמה הדין עמום בסוגיה או טרם נקבעה בו הלכה) וברמה הסובייקטיבית (המאמצים שנעשו כדי למנוע את הטעות), היא שיקול הנזכר בפסיקה בהקשר זה (בש”מ 6229/11 דון – יחיא נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה (10.1.2012), סע’ 8; בש”א 1177/20 סוסנוביק נ’ מוסקוביץ (24.2.2020)). בהינתן המועד בו הובהר הדין בעניין זה בהרכב שלושה בבית המשפט העליון, דרכו של המערער אינה קלה. כמו כן, אפילו בהפניה המובאת בערעור מתוך עניין ידידיה צוין, כי יש לבאר בתצהיר כיצד ארעה הטעות, בעוד במקרה שלפנינו, בבקשה להארכת מועד לא עלתה טענת טעות במפורש וממילא אין למצוא בתצהיר שתמך בבקשה כל פירוט, אף לא בשאלה אימתי התבררה הטעות, עניין שגם לו ניתן לתת משקל. יוער כי לערעור צורף תצהיר כללי של המערער; ספק אם טענה עובדתית לגבי טעות של עורך דין אמורה להיות מגובה בתצהיר כזה (אף מבלי להתייחס לשלב הדיוני).
16. על רקע האמור, כמו גם מידת ההתערבות בשיקול דעת רשם בית המשפט בכגון דא ובהינתן שההחלטה מתייחסת לשיקולים רלוונטיים ומנומקת, ניתן למעשה לדחות את הערעור. עם זאת, בשים לב לטעמים העומדים בבסיס ההוראה המאפשרת הארכת מועד מטעמים מיוחדים ולאיזון שיש לבצע בין האינטרסים השונים (למשל רע”א 1778/07 עופר נ’ דיין (27.2.2007), סע’ ד(2)), אני סבורה כי ניתן לצעוד כברת דרך לקראת המערער.
17. משקלו של אינטרס בעל דין זוכה לממש את פסק הדין ושלא להיות מוטרד לאורך זמן בלתי מוגבל, אינו על הצד הגבוה בנסיבות העניין, כאשר המשיבה עצמה הגישה ערעור על פסק הדין, ואין לראותה כמי “ששמה את העניין מאחוריה”. אמנם, הנושא בו עוסק הערעור שהוגש על ידי המשיבה הוא מזונות בעוד עניינו של המערער בהשגה על פסק הדין הוא אחר, אולם הבדל זה אינו מחייב תוצאה של סגירת הדלתות. שיקול הוצאות המשיבה אם תינתן ארכה לערער על רכיב אחר בפסק הדין (הנזכר בסע’ 22 להחלטה) אינו זהה לאינטרס סופיות דיון. כמו כן, בעוד אין לומר כי ימי שירות מילואים אינם באים במניין מועדים אם לא נקבע כך (לעיל), היקף שירות המילואים יכול לשמש שיקול, וסבורתני כי יש מקום לתת את הדעת במקרים המתאימים גם למכלול נסיבות תקופה מורכבת זו, על קשייה, כאביה והשלכותיה על הציבור בכלל ועל ציבורים קונקרטיים כמו המשרתים בחזית או המפונים מביתם, בפרט.
18. הצדדים עוד העלו טענות כהנה וכהנה (לרבות בעניין ההתייחסות בהחלטה לייפוי הכוח, סיכויי הערעור, ועוד), וכן הדגישו יתר על המידה סוגיות כאלה ואחרות, ולחילופין – המעיטו יתר על המידה בחשיבותן או נמנעו מלציינן. בסופו של יום, לאחר שנתתי דעתי למכלול טיעוני הצדדים ולא מצאתי בהם כדי להשליך על המסקנה, אני מוצאת להורות כי יתאפשר למערער להגיש ערעור בכפוף לתנאים המצטברים הבאים: (1) הערעור יתייחס להסדרי השהות (סע’ 21-8 לפסק הדין); (2) הערעור יוגש (בתיק עמ”ש 31631-09-24) לא יאוחר מתאריך 5.1.2025 בשעה 14:00; (3) המערער ישלם למשיבה עוד בטרם הגשת הערעור (ושלא על דרך קיזוז) הוצאות בסך 5,000 ₪ (4) לערעור שיוגש, יצורף אישור על ביצוע התשלום הנזכר בסע’ (3) לעיל.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא שמות בעלי הדין.
ניתן היום, כ”ח כסלו תשפ”ה, 29 דצמבר 2024, בהעדר.
____________________
תמר אברהמי, שופטת
