לפני כב’ השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא
המערער
יאיר נתניהו
נגד
המשיבה
סתיו שפיר
#2#>
נוכחים:
ב”כ המערער: עו”ד אוריאל ניזרי
ב”כ המשיבה: עו”ד אוהד רוזן ועו”ד נתן שוורצמן
פרוטוקול
ב”כ המערער:
חוזר על האמור בהודעת הערעור.
הקושי היחיד שקיים בפסק הדין זה העבירה הציבורית שנוצרה וכאילו אפשרה ביטויים שקיבלו תוקף של פסק דין ואז הפך מטבע לשון שעד היום אנו סובלים ממנו.
אני מבין את הקושי, אני אומר שיש קביעות ומה שאני מצפה מפסק הדין זה לא ההיבט הכספי אלא הדיוק של הדברים שכמובן מעלים קושי מעילת ההגדרות כתביעה עובדתית נורמטיבית קולקטיבית.
לאחר הפסקה הצדדים חוזרים לאולם בית המשפט.
ב”כ המערער:
אנו נבקש התייחסות לסעיף 18 לערעור שרואים את הפרסום של חיים לוינסון.
אנו דנים על המשפט שאני עומד “גזען” “מטרדן” ואלה קביעות עובדתיות שלא יכולות לחול גם באופן הפרטני זה מאוד קשה…
עו”ד שוורצמן:
פסק הדין ברור ובהיר והוא כן קובע וקביעות פסק הדין חלות. מפנה לסעיף 14.3 א’ שדיבר על בת זוגו לשעבר. על זה שרמז על המניות של דנה ויס.
יש את פסק הדין ואם יחליט לתבוע מישהו אחר שמטרידן הוא יכול לתבוע.
לאחר הפסקה הצדדים חוזרים לאולם בית המשפט.
ב”כ המערער:
בהמשך להמלצת בית משפט ולפיה לא נעמוד על הערעור ובשים לב לכך שאין באמור בפסק דינו של בית משפט קמא כדי להוות מעשה בי-דין או קביעה עובדתית כלפי צד ג’ ואין בפסק דינו של בית משפט קמא כדי להוות חסם מתביעות בעתיד מצד המערערת ככל ויהיה אדם שישתמש כלפיו במטבע לשון “מטרדן” “גזען” או “מתבטל מכספנו” אנו נמשוך את הערעור ובנסיבות נבקש שלא ייפסקו הוצאות.
בין היתר, לאור העובדה כי שיטת המשיבה עצמה אף בית משפט קמא הלך על הצד הנמוך בקביעותיו בפסק הדין, לצד זאת יותאם כי פסק דינו של בית משפט קמא התייחס לגבוליות שבפרסום כאשר לאחר מתן פסק הדין התפתחה הפסיקה אשר הרחיבה את השימוש בגידוף ואי הגדרתו כלשון הרע בין היתר בדומה להלכת מיקי זוהר וכו’.
כל זאת מבלי שקביעה עובדתית שצוינה על ידי בית משפט קמא יחשב הגדרת המערער אלא רק כגידוף כלפיו.
ב”כ המשיבה:
טוב עשה המערער כאשר משך את ערעורו אשר לא היה מקום להגישו מלכתחילה ורק לאחר שהטריח אותנו בהגשת תשובה מפורטת ואת בית המשפט הנכבד.
אני חולק מכל וכל על פרשנותו המשפטית של חברי בנוגע לפסק דינה של הערכאה הנכבדה קמא.
פסק הדין מנומק, מבוסס, ועומד איתן על נכונו.
לעמדתנו מדובר בפסק דין מסוג חפצא שמונע ומשתיק המשך התדיינויות משפטיות בשאלה משפטית עובדתית שכבר נדונה והוכרעה.
מכל מקום, לא חברי ולא אני נכתוב את פסק הדין מחדש והוא מדבר בעד עצמו.
לעניין ההוצאות: תקנות סדר הדין האזרחי 2018 קובעות שתוטלנה הוצאות ריאליות.
אפשר למצוא בתקנה 151 לגבי תכלית ההוצאות. לשפות בעל דין על הוצאות שהוציא.
בתקנה 153 הוראה המחוקק ששכר טרחה לא יהיה נמוך משכר הטרחה המינימלית המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין שבעניינינו עומד על 15,000 ₪.
בענייננו, אנו סבורים שיש לפסוק על סכום הגבוה מהתעריף המנימלית כיוון שנעשתה עבודה והגשת תשובות לערעור.
העובדה המשפטית כולה כבר הוגשה, אנו התייצבנו בדיון ואנו מבלים ביחד משעה. עצם ההחלטה של המערער ברגע האחרון למשוך את ערעורו לא חסכה מאיתנו.
אנו סבורים ומבקשים שייפסקו הוצאות ראליות מסכום הגבוה מהסכום המינימלי המומלץ.
<#3#>
פסק דין
יפה עשה המערער אשר קיבל את המלצת בית המשפט שלא לעמוד על הערעור.
הערעור נדחה איפוא.
אין בפסק דיני זה משום קביעה זו או אחרת בנוגע לנכונות הטיעונים המשפטיים שנטענו מפי באי כוח הצדדים בפרוטוקול.
באשר לפסיקת הוצאות:
מחד – קיבל המערער את המלצת בית משפט והביא בכך לסופיות ההליך.
מאידך – אין להתעלם מכך שהמשיבה היתה צריכה להתנהל מבחינתה בהליך עד תומו.
לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות ובכלל זה גם את העובדה שב”כ המערער קיבל את המלצתי לוותר על קיומו של הדיון בבית משפט, מצאתי לנכון לחייב את המערער בהוצאות אך על הרף הנמוך.
המערער יישא בהוצאות המשיבה ושכ”ט עו”ד בסך 7,500 ₪.
סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.
יתרת הערבון תוחזר למערער באמצעות בא כוחו.
<#4#>
ניתנה והודעה היום כ”ח טבת תשפ”ה, 28/01/2025 במעמד הנוכחים.
אביגיל כהן, שופטת, סגנית הנשיא
