לפני
כבוד השופט צ. ויצמן, אב”ד
כבוד השופט א. גורמן
כבוד השופטת צ. גרדשטיין פפקין
מערערים
1. מ. נ.
2. א. נ.
ע”י ב”כ עוה”ד תמיר טורגל
נגד
משיבים
1. היועץ המשפטי לממשלה
2. עו”ד ליטל קוזקוב (אפוטרופוס לדין לקטין)
פסק דין
השופט צבי ויצמן, אב”ד
האם יש מקום לחייב מתן חיסון טטנוס (צפדת), בהתאם להוראת הרופא המטפל, לקטין שנחתך במצחו חתך עמוק המצריך הדבקה עת נחבט בשולחן, על אף התנגדות שני הוריו למתן החיסון.
לכך אנו נדרשים בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב’ הש’ ד. שרז) מיום 27.8.24 במסגרתה מצא בית המשפט להורות על מתן החיסון לקטין על אף התנגדות הוריו.
בהחלטתנו מיום 29.8.24 קבענו כי עסקינן בערעור בזכות ולפיכך נדון התיק במותב שלושה.
הנדרש לנדון
המערערים הם הוריו של הקטין י., כבן 10 חודשים, אשר נחתך במצחו עת נפל משולחן בביתו, עליו עמד, ונחבט בראשו. הקטין לא חוסן בחיסוני שיגרה ובכלל זה לא חוסן בחיסון פעיל כנגד טטנוס, מתוך התנגדות המערערים למתן חיסונים.
לטענת המערערים, אחר שפנו עם הקטין לטיפול רפואי דחוף, למיון ילדים בבית החולים “קפלן”, סירב תחילה, הרופא המטפל, ד”ר אביעד נחמני, לטפל בקטין קודם שיחוסן בחיסון נגד טטנוס. ההורים שניהם התנגדו למתן החיסון, אף בשלב זה אחר פציעת הקטין, ולבסוף טופל הקטין בהדבקת החתך.
בסיכום הביקור במלר”ד מיום 22.8.24 הובהר להורים הצורך במתן חיסון טטנוס פעיל וסביל לקטין בשל פציעתו –
“הוסבר לאם את חשיבות חיסון טטנוס- פעיל וסביל והשלמת תוכנית החיסון בהמשך- מסרבים. בוצעה מעורבות עו”ס במלר”ד, עדיין מסרבים לחיסון. בוצעה הדבקה של החתך במיון …יש עוד 3 ימים להשלים חיסון במסגרת הקהילה על מנת להפחית את הסיכון לילד – מדובר במניעת טטנוס, אשר הינה מחלה מסכנת חיים ואין טיפול יעיל לטטנוס למעט מניעתו עם חיסון ונוגדנים לאחר פציעה של הרקמה”
הקטין שוחרר להמשך מעקב אמבולטורי עם המלצות טיפוליות ובכללן –
“יש להשלים בהקדם חיסון טטנוס פעיל וסביל במסגרת קופ”ח בתום התערבות סוציאלית, עדיפות תוך 72 שעות מהפציעה אך גם מאוחר יותר במידה ויתקבל אישור מאוחר יותר – זמן דגירה של טטנוס הינו 3-21 ימים והחיסון צריך להתבצע קרוב ככל הניתן לזמן הפציעה”.
בפניית רופא חדר המיון, ד”ר נחמני אביעד, ללשכת הרווחה ברחובות צוינו הסיכונים באי מתן חיסון טטנוס – זיהום, אשר ככל והוא מתפתח הטיפול היחיד שיכול להינתן הוא טיפול תומך, כאשר קיימים כ – 20% סיכוי לתמותה על אף הטיפול. לעומתם הסיכונים במתן החיסון הם חום מקומי וכאב מקומי. כן צוין כי מתן החיסון ימנע כמעט לחלוטין את הסכנה לזיהום בטטנוס, וכי אין תחלופות אחרות פרט למניעה באמצעות מתן חיסון ונוגדנים. כאמור, ההורים התנגדו לביצוע החיסון למרות הוראות הצוות המטפל.
מתוך שכך, הוגשה ביום 26.8.24, כארבעה ימים לאחר פציעתו של הקטין, בקשת ב”כ היועמ”ש במשרד הרווחה והבטחון החברתי להורות על חיסון הקטין באופן מיידי לצורך שמירה על שלומו הגופני וזאת מכוח סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 68 (ב’) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ”ב- 1962, (להלן – חוק הכשרות המשפטית), זאת בהתייחס לדחיפות הקיימת במתן החיסון.
במסגרת הדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 27.8.24, העיד אף רופא חדר המיון בבית החולים קפלן, ד”ר נחמני אביעד, תוך שהוא מבהיר את הדחיפות והחשיבות שבמתן חיסון פעיל וסביל לקטין בנסיבות הנדונות. ד”ר נחמני הבהיר כי נבגי הטטנוס מצויים על פני משטחים מסוגים שונים ולאו דווקא ברזל, כך הם נמצאים באדמה, אבק, רצפת אבן, עץ וכיוצ”ב. לא ניתן לדעת מראש אם הקטין נדבק בטטנוס כתוצאה מפציעתו אם לאו, והדבר יוודע רק בדיעבד ככל שיְפַתַּח/לא יפתח תופעות המעידות על הדבקה בטטנוס. משך הזמן של דגירת הטטנוס הוא בין 3 ל – 21 יום, כאשר תקופת הדגירה הממוצעת היא כשמונה ימים. אומנם הסיכוי להדבקות בטטנוס אינו גבוה (0.1-0.2%) ואולם במקרה של הידבקות סכנת המוות היא גבוהה ומצויה בשיעור של 20% אף אחר מתן טיפול. הקטין דנן אינו מחוסן בחיסוני שגרה והדבר מעמיד אותו בסכנה גבוהה יותר מקטין המחוסן בחיסוני שיגרה.
ד”ר נחמני הוסיף והעיד כי למיטב ידיעתו בשנתיים האחרונות אירע מקרה אחד של קטין לא מחוסן שנדבק בטטנוס, הוא אושפז בטיפול נמרץ, כשהוא מורדם ומונשם, והתאושש רק לאחר קבלת נוגדנים וחיסון.
אף האפוטרופוס לדין סברה כי יש מקום להורות על חיסונו של הקטין, בניגוד לעמדת ההורים, וזאת מתוך טובתו הנחזית של הקטין ובהתייחס לכך שהנגיף הטטנוס עלול לגרום נזק המגיע עד כדי סכנת מוות, כאשר הדרך היחידה לטיפול במחלה עם התפתחותה היא באמצעות חיסון הטטנוס וכי ההורים לא נתנו טעם ראוי שיש בו להצדיק את סירובם. כך סברה האפוטרופוס לדין כי טענתם של ההורים שהסיכון במתן חיסון עולה על עצם הסכנה מנגיף הטטנוס, לא הוכחה ולא גובתה במסמכים רפואיים או בחוות דעת רפואית. לטעמה יש מקום לתת לקטין את המענים הרפואיים הדרושים לו, על מנת שלא לחשוף אותו לסיכון כפי שפורט בבקשה.
במהלך הדיון בבית משפט קמא ניתנה למערערים ההזדמנות לחקור את ד”ר נחמני, אך הם לא ניצלו הזדמנות זו ונותרו לעמוד בסירובם לחיסון הקטין. כיוון שלטענת המבקשים לא ניתן להם די זמן לצורך השגת חוות דעת רפואית נגדית, איפשר להם בית המשפט להמציא חוות דעת רפואית עד השעה 16:00 אותו יום. ואולם בסופו של יום לא הוגשה חוות דעת מטעם המבקשים ותחת זאת מסרו תגובה מסודרת מטעם בא כוחם ולפיה הוראת סע’ 68 (ב) לחוק הכשרות המשפטית אינה מסמיכה את בית המשפט לכפות על הורים הליך רפואי כטיפול מונע מחלה תאורטית. לבד מכך עסקינן במחלה נדירה וכי החיסון הקיים לא נבדק בטיחותית. כך הפנה ב”כ המבקשים לפסק דינו של כב’ הש’ ארז שני בעניין תמ”ש 48196-07/24 משרד הרווחה נ. האפוטרופוס הכללי ואח’ (2024), ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין עמ”ש (נצ’) 71141-02-20 פלונית נ. היועהמ”ש (2020) בהם נקבע כי אין לכפות בנסיבות דומות הורים למתן חיסון כנגד טטנוס וכי יש בדבר משום פגיעה באוטונומיה ההורית של ההורים לדאוג לצרכי הקטין על פי הבנתם ושיקול דעתם שלהם – גם אם הוא נראה חריג.
החלטת בית משפט קמא מיום 27.8.24
בית המשפט קיבל את בקשת היועמ”ש במשרד הרווחה והורה על חיסון הקטין בחיסון כנגד טטנוס. זאת אחר ששוכנע בחשיבות מתן החיסון והסכנה באי נטילתו והפגיעה שיש באי מתן החיסון בטובת הקטין. בית המשפט שוכנע כי קיימת סכנה ממשית לשלומו, בריאותו וחייו של הקטין, ככל שלא יחוסן, ותתפרץ המחלה.
בית המשפט עמד על כך שהמבקשים לא הציגו חוות דעת רפואית המאוששת את טענתם כי הסיכון באי מתן החיסון הינו קטן וזניח ביחס לסיכון שקיים במתן החיסון.
בית המשפט קמא דחה את טענת המבקשים לפיה יש לדחות הבקשה בהתייחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בעניין עמ”ש (נצ’) 71141-02-20 פלונית נ. היועהמ”ש (2020), ממנו ניתן ללמוד, לכאורה, כי אין לפגוע באוטונומיה ההורית של הורי קטין אף אם החליטו שלא לחסן את ילדם כנגד סיכון ממשי בהדבקות בנגיף הטטנוס, שכן באותו עניין נדרש בית המשפט למתן החלטה בחלוף 30 יום ממועד הפציעה, כאשר, כאמור, דגירת המחלה היא לכל המאוחר עד 21 יום, והסיכוי שהקטינה בה דובר חלתה במחלה היה נמוך מאוד. עוד סבר בית המשפט כי אין לקבל את קביעותיו של כב’ הש’ א. שני בעניין תמ”ש 48196-07-24 הנ”ל, וכי בהתאם לסמכותו של בית המשפט מכוח סע’ 68 (ב) לחוק הכשרות המשפטית ניתן לכוף הורים לפעול באופן שאינו מסכן פיזית את ילדם. בית משפט קמא הוסיף והביא ממקורות הדין העברי המחייבים אדם להישמע לעצת רופאיו בענייני בריאותו מכוח החיוב “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” והחיוב להתחסן נוכח הסכמת הרופאים באשר לצורך בחיסונים וחשיבותם. כך עמד על חשיבות נטילת החיסון גם במקרה של ספק ממשי בסכנת ההדבקות, וזאת מתוך הכלל התלמודי “חמירא סכנתא מאיסורא” (חולין י’ ע”א).
סוף דבר, בית המשפט הורה על מתן חיסון טטנוס פעיל וסביל לקטין וזאת בהקדם האפשרי. תוך שהוא מציין כי “מצופה מההורים לשתף פעולה במתן החיסון לילד, מבלי שיהא צורך לאכוף החלטה זו באמצעות המשטרה”. מכל מקום, ככל וההורים לא יציגו אישור לידי היועמ”ש באמצעות ב”כ, על מתן החיסון לילד עד ליום 28.8.24 בשעה 10:00 – הורה בית המשפט כי המשטרה תסייע באכיפת ההחלטה.
תמצית טענות המבקשים
שגה בית המשפט בחייבו את המבקשים בחיסון בנם הקטין וזאת ללא כל מקור נורמטיבי לסמכותו להורות כך. הוראת סע’ 68 (ב) לחוק הכשרות המשפטית אינה מסמיכה את בית המשפט לפעול בניגוד לעמדת שני הוריו ואפוטרופוסיו הטבעיים של הקטין. אין כל סיבה הגיונית לשלול את סמכותם של ההורים להחליט בעניין חיסון ילדם ביחס למחלה נדירה ביותר. מדובר בפעולה חודרנית בקטין וקיימת פסיקה משמעותית המבהירה כי בית המשפט יורה כך – אך ורק במקרה של סכנה ודאית קרובה.
פסק דינו של בית משפט קמא הוא בטל מעיקרו. בנדון לא הוגשה חוות דעת כדין מטעם המשיב וחוות דעתו של ד”ר נחמני ניתנה בעצם במסגרת עדותו בבית המשפט. העמדה אינה תואמת את הנתונים שפורסמו על ידי ה CDC האמריקאי.
תמצית טענות ב”כ היועהמ”ש
ב”כ היועהמ”ש סבורה כי דין הערעור להידחות. מעת שהוכח כי ההורים פעלו בניגוד לטובת הקטין ותוך הצבתו במצב מסוכן בו קיים חשש להתפתחות חיידק העלול להתפתח בגופו ולהביאו לידי סכנת מוות או שיתוק, הרי שחובה על בית המשפט להתערב בהחלטת ההורים שאינה עולה בקנה אחד עם טובת הקטין. ההורים לא הציגו כל נימוק המבוסס על חוות דעת רפואיות שיש בו להצדיק את אי מתן החיסון ולאיין את התעודות הרפואיות, עדות הרופא המטפל, וחוות הדעת שהוצגה על ידי היועהמ”ש כנספח לבקשה (חוות דעת שצורפה על ידי האגף לשירותים חברתיים ברחובות וכותרתה – “חוות דעת רפואית לצורך התערבות רפואית בניגוד או ללא הסכמת ההורים” מיום 22.8.24).
תמצית עמדת האפוטרופוס לדין לקטין
האפוטרופוס לדין הצטרפה לעמדת ב”כ היועהמ”ש והבהירה כי טובת הקטין כי לא יעמוד לפני סיכון רפואי ממשי העלול לפגוע בבריאותו עד כדי סכנת חיים ממשית, כפי הבהרת הרופאים המטפלים. עצם העובדה שמדובר בסיכון שסיכוייו חלילה להתממש נמוכים יחסית, אין בה להצדיק את סירוב ההורים.
****
אחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו לדחות הערעור.
אכן עסקינן בסוגיה נכבדה שאין להקל בה ראש והיא מעמתת בין זכותם של הורים לממש את הורתם ולגדל את הקטין בדרך הנראית להם ועל פי שיקול דעתם, ובכלל זה להימנע מסיכון מסוים מתוך ראיית הסיכון האחר, והדעת נותנת כי אין זוג הורים אחד הסבור כזוג הורים אחר, יתר על כן מותר להורים לגדל ילדיהם ולהוליכם אף בדרך שאינה מקובלת ואינה שגרתית. לפיכך נקבע כי על דרך הכלל, כאשר הורים מסכימים על חיסונם או אי חיסונם של ילדיהם הקטינים, זוהי זכותם על פי דין, זכות שהורתה בהיותם הנושאים באחריות לטיפול, להשגחה ולעניינם של הקטינים. יש בבחירה זו, גם אם אינה בחירה מושכלת בעיני הכלל, מימוש של הזכות לאוטונומיה הורית (ראו כדוגמה – בג”ץ 7245/10 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ. משרד הרווחה (2013); תא”מ 8348-10-19 חיסונים בחירה מושכלת (ע”ר) נ. סיטיקידס מרכז אנגלית בע”מ (2021)). ואולם, כפי שציין בית המשפט העליון בעניין בג”ץ 7245/10 הנ”ל, האוטונומיה של ההורים כלפי ילדיהם אינה מוחלטת והיא מוגבלת ומתוחמת על ידי עקרונות טובת הילד וזכויותיו. ואם כן, בית המשפט יהא רשאי להתערב בהחלטה המהווה סיכון של ממש לקטין עד כדי זלזול במצבו הרפואי והבריאותי.
נרחיב בדבר – אין חולק על חובתם וזכותם של הורים לדאוג לענייני ילדיהם ובכלל זה עניין בריאותם, ובלשון הוראת סע’ 15 לחוק הכשרות המשפטית –
“אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו”
אלא שזכותם כמו גם חובתם של ההורים מוגדרת ומוגבלת בהוראת סע’ 17 לחוק –
“באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין” (הדגשה שלנו)
מתוך הראיות שהונחו לפנינו ולהתרשמותנו, בנסיבות הנוגעות לנדון, סטו ההורים מהדרך בה חובה היה עליהם להלך – “דרך הורים מסורים” ומחובתם הראשונית לפעול על פי טובת הקטין, ולא לטובת רעיון, סברה, או דעה בהם הם אוחזים ומאמינים ביחס לטיבם של חיסונים והסכנה שבהם. עמדה שכפי שיובהר להלן, לא הובאה לה כל ראיה ולא הונחה בעניינה כל חוות דעת רפואית.
מחלת הטטנוס
בנדון עסקינן בקטין אשר נוכח חתך עמוק במצחו שנוצר כתוצאה מנפילה ופגיעה בקצה השולחן עליו עמד, קיים חשש – כזה או אחר – כי הוא עלול להיפגע מנגיפי טטנוס. ודוק, אין מדובר בחשש ערטילאי (דוגמת חשש מנגיף כלשהו לגביו ניתנים חיסוני השיגרה השונים) אלא מחשש ממשי – הקטין נחתך עמוקות באופן שעל פי תעודת חדר המיון כמו גם עדותו של ד”ר נחמני, מדובר בחתך המעלה סכנה לזיהום ברקמה – עניין המעמיד אותו בקבוצת סיכון להתפתחות נגיפי טטנוס. אומנם אין מדובר בסיכון גבוה (הוערך בסיכוי של 0.1-0.2 אחוז על ידי הרופא המטפל בעדותו לפני בית משפט קמא וכעולה מהנתונים באתר משרד הבריאות), ואולם פגיעתו של נגיף זה קשה וקימות הערכות משתנות שבין 10% – 20% למוות במקרה של טיפול בנגיף (בהעדר טיפול הסיכון הוא של 100%!). החשש להדבקות בנגיף הטטנוס עלול להיווצר מפציעה חודרנית של כל חומר בסביבה חיצונית או ביתית. ד”ר נחמני בעדותו גם הפנה לאתר משרד הבריאות לעניין זה.
באתר משרד הבריאותhttps://www.health.gov.il , מתוארת מחלת הטטנוס (צפדת או פלצת בעברית) באופן הבא :
“המחלה מתבטאת בהתכווצויות קשות ומכאיבות עד כדי שיתוק של שרירים שונים בגוף, בהם גם שרירי הנשימה. שיעור התמותה בקרב החולים במחלה גבוה במיוחד. גורם המחלה – מחלת הטטנוס נגרמת מרעלן המופרש על ידי החיידק Clostridium Tetani. נבגים (תאי רביה) של החיידק נפוצים ביותר בטבע ונמצאים בקרקע, באבק הבית, במעי בעלי חיים והפרשותיהם, וכן בצואה של בני אדם. נבגי החיידק חודרים לגוף דרך פצע בעור. כל פציעה, בה קיים מגע עם נבגי החיידק, עלולה לגרום להתפתחות טטנוס באנשים שאינם מחוסנים. פציעות עמוקות, עם הרס רקמות, אשר מזוהמות באדמה, צואה ו/או רוק – מסוכנות במיוחד. בקרב תינוקות מחלת הטטנוס נגרמת מטיפול לא נקי בחבל הטבור וזהו הגורם השכיח ביותר לתמותת תינוקות במדינות מתפתחות. אין העברה מאדם לאדם. בשנים 1950-1952 היו בישראל כ-100 חולים בשנה. בשנת 1955 הוחל במתן החיסון כשגרה לכלל התינוקות בישראל ומאז נרשמה ירידה חדה ביותר במספר החולים. משנת 2001 דווח רק על שני מקרים בלבד של תחלואה. טטנוס של ילודים, שהייתה מחלה קשה ביותר שפגעה בשנת 1954 ב-50 תינוקות נעלמה לחלוטין בשנת 1990” (הדגשה שלנו).
עוד צויין באתר משרד הבריאות כי –
“החיסון נגד טטנוס ניתן כחלק מהחיסון המחומש (DTaP-Hib-IPV), הכולל גם חיסון נגד דיפתריה, שעלת, פוליו (שיתוק ילדים) והמופילוס אינפלואנזה B, במסגרת תוכנית חיסוני השגרה לתינוקות ולילדים. קיימים גם תרכיבים נפרדים שניתנים למבוגרים או שנועדו לשימוש במצבים שבהם יש רגישות לאחד ממרכיבי החיסון המשולב. אפשר להתייעץ עם אחות טיפת חלב לגבי אפשרות או צורך בפיצול חיסונים מכל סיבה שהיא. החיסון מספק הגנה של כמעט 100% נגד טטנוס, אך ההגנה פוחתת ככול שעוברות השנים, ולכן מומלץ להתחסן נגד טטנוס מדי 10 שנים (חיסון דחף או בוסטר)…”
כעולה מעדותו של ד”ר נחמני, כמו גם מהפרסום באתר משרד הבריאות החיסון כנגד טטנוס אינו מסוכן כלל ועיקר. עיקר התופעות השליליות העלולות להיגרם למתחסן הן אדמומיות וכאב במקום ההזרקה ונפיחות מקומית או בגפה כולה, עליית חום, כאשר התופעה החמורה ביותר והיא אף נדירה ביותר היא פירכוסים המופיעים עד שלושה ימים לאחר החיסון. פרכוסים אלה לרוב קשורים לעלייה בחום, והם לא נחשבים מסוכנים ולא גורמים לנזק עצבי קבוע.
התרשמנו כי עדותו של ד”ר נחמני הן בבית משפט קמא והן לפנינו, תואמת את נתוני משרד הבריאות אשר ביחס אליהם נאמר בפסיקה שיש לקבלם כאמינים (ראו לעניין זה כדוגמה – ע”א 9628/08 שלום נ’ שירותי בריאות כללית, (2009) ודברי כב’ השופטת ברק-ארז בבג”צ 7245/10 הנ”ל).
מילים אחרות, בנדון – מול חשש ההדבקות בטטנוס שתוצאתו עלולה להסתיים במוות או שיתוק, ניצבות תופעות זניחות ביותר, ואין כל הצדקה להמר על בריאותו ואיתנותו של הקטין באי מתן החיסון אחר פציעתו.
בדיוק לעניין חריג מסוג זה ניתנה לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות מכוח הוראת סע’ 68 (ב) לחוק הכשרות המשפטית, הקובעת-
68 (א) בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, ושל אדם שמונה לו אפוטרופוס, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לַדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס פנה אליו בעצמו.
(ב) היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס, לאחר ששקל את רצונו של האדם, חשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו ואת סיכויי השיפור באיכות חייו של האדם.
בנדון יש לראות בעמדתו של ד”ר נחמני וחוות דעתו כפי שנמסרה לגורמי הרווחה (ראו נספח לבקשת היועהמ”ש בבית משפט קמא) כחוות דעת לצורך הוראת סע’ 68 (ב) לחוק הכשרות המשפטית וכן ניתן לראות בתיעוד ובתעודות הרפואיות שניתנו בהמשך לטיפול בקטין משום חוות דעת, וזאת בהתייחס, בין השאר, להוראת סע’ 20 לפקודת הראיות (נ”ח) התשל”א – 1971 המורה –
“בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן – חוות דעת), ותעודה של רופא על מצב בריאותו של אדם (להלן – תעודת רופא)”.
אלו אשר לא הביאו בנדון חוות דעת להוכחת טענותיו היו דווקא המערערים, ההורים, אשר לא הציגו כל אסמכתא מקצועית ולפיה הסיכון במתן החיסון עולה על הסיכון באי מתן הסיכון או אפילו מתקרב לכך. לעניין זה ראוי להזכיר את פסק דינו של כב’ הש’ מזוז בעניין בע”מ 7910/19 פלונית נ. פלוני (2019) במסגרתו אוששה הפסיקה לפיה “ברירת המחדל היא חיסון הקטינים, וכי על ההורה שסבור כי החיסון עלול לגרום נזק לצרף חוות דעת רפואית שתתמוך בטענתו, ומשכך נקבע כי המבקשת לא הוכיחה שייגרם סיכון כלשהו לקטינים ככל ויחוסנו”.
יתר על כן, הובהר בפסיקה כי בכל הקשור לחיסוני שיגרה המומלצים על ידי משרד הבריאות אין כלל צורך בהגשת חוות דעת לצורך מתן החיסון, וכי החובה להגשת חוות דעת מוטלת על זה המתנגד לו (רמ”ש (ת”א) 12596-09-19 ע.ל נ. א.ב (2019); עמ”ש (ת”א) 45175-03-20 פלוני נ’ פלונית (2020); עמ”ש (מרכז) 44516-10-21 ד. ל נ. ע.י (2022). כך, כדוגמה, בעניין עמ”ש (ת”א) 62329-09-19 פלונית נ. אלמוני (2019) הובהר –
“…כאשר עסקינן בביצוע חיסונים שגרתיים שעליהם ממליץ משרד הבריאות לכלל ילדי ישראל, אין כל צורך בחוות דעת רפואית. הסעיף מתייחס להתערבות רפואית ספציפית שאינה במסגרת שיגרת הטיפולים שמומלץ לבצע לכל קטין. סעיף זה עוסק בביצוע ניתוח או נקיטת אמצעים רפואיים ולפיכך ברור כי כוונת המילים “אמצעים רפואים אחרים” היא לפעולה שאינה שיגרתית הדומה לניתוח. אי כל הצדקה לחייב כל הורה להצטייד בחוות דעת שעה שמדובר בקטין בריא שיש לחסנו ע”פ הנחיות משרד הבריאות (ראו: רמ”ש 12596-09-19 ע.ל נ. א.ב (2019). דרישה של חוות דעת במקרים שיגרתיים אלו, עשויה להכביד שלא לצורך, לגרום להוצאות כספיות ואף להפוך את נושא החיסונים לכלי ניגוח נוסף בין ההורים”
כעת הגע בעצמך – אם ביחס לחיסון השיגרה בטטנוס כך הם פני הדברים, על אחת כמה וכמה עת נדרש החיסון לחיזוק מחמת אירוע פציעה חמור, כבנדון. בנדון בהעדר חיסון פעיל, כיוון שההורים לא חיסנו את הקטין בחיסוני שיגרה, נדרש הקטין הן לחיסון פעיל הכולל חיסון משולש או מחומש של מחלות נוספות דוגמת דפתריה והן לחיסון סביל על מנת לכסות את החשש להתפתחות הנגיף באופן המיטבי, ולמצער קיימת חובה לתת לו את החיסון הפעיל (ראו הן תעודת סיכום מחלה מיום 24.8.24, הן חוות דעת ד”ר נחמני שצורפה לבקשה בבית משפט קמא, והן עדות המומחה לפנינו בפרוטוקול הדיון מיום 29.8.24). רק בדרך זו יוכל הקטין לצלוח מחלה זו ככל שנדבק הקטין בנגיף – וכאמור לא ניתן יהיה לדעת האם נדבק בנגיף עד אשר יחלו להראות הסימפטומים של המחלה ולכך לא ניתן להמתין, שכן אז כפי שנמסר מתן החיסון יהיה מאוחר מדי.
ודוק, בנדון לא עסקינן בחיוב ההורים במתן חיסון שיגרה כנגד טטנוס לקטין אלא בחיובם למתן החיסון נוכח התרחשותו של אירוע העלול באופן ממשי להביא להדבקתו של הקטין בנגיף. אנו למעשה מצויים במצב של סיכון ממשי ולא במצב של סיכון אפשרי ערטילאי. מעת שנפל הקטין בן ה- 10 משולחן בביתו, נחבל בראשו, ונפצע בדרך של חתך המערב את הרקמה החיה, הרי שקיים סיכון ממשי לזיהום. במקרה כזה קיים סיכון להידבק בנגיף הטטנוס, גם אם סיכון זה אינו גבוה, הרי שככל שסיכון זה יתממש תוצאותיו הרסניות לקטין שאינו מחוסן בחיסוני השגרה – סיכון ממשי של מוות או שיתוק.
הדברים הנזכרים אינם חדשים והם חזרו ונישנו בפסיקת בתי המשפט פעמים רבות ונביא רק קמצוץ מן השפע בגדר גרגיר מן ההר וכפית מן החבית –
פסיקת בתי המשפט בסוגיית מתן חיסון טטנוס
בית המשפט נדרש פעמים רבות לסוגיית מתן חיסון כנגד נגיף הטטנוס. כך לאחרונה נדרשה כב’ הש’ עידית בן דב ג’וליאן לסוגיה זו בענייין א”פ 10986-07-24 משרד הרווחה והשירותים החברתיים נ’ פלונים (2024) הדומה לנדון, במסגרתה עתר היועהמ”ש לחיסון קטין שנפל ונחתך עת שיחק בגן במגלשה, הוריו סירבו לחסנו בחיסון טטנוס. גם בעניין זה הכריע בית המשפט כפי שהכריע בית משפט קמא בנדון, ובלשונו –
“בהינתן פרק הזמן ממועד החבלה בו נפצע הקטין, היום השמיני מהחבלה, היותו של הקטין לא מחוסן בחיסוני שגרה ובפרט ובעניינינו יש בגופו אפס נוגדני טטנוס, על יסוד חוות דעת הרפואיות שהונחו לפני, אשר חוזקו בהסבריה ועדותה של ד”ר שבירו-רוזמן בדיון –
שוכנעתי שטובת הקטין לקבלת החיסון.
שוכנעתי כי קיימת סכנה ממשית לשלומו בריאותו וחייו של הקטין ככל שלא יחוסן ותתפרץ המחלה.
שוכנעתי כי הסיכון במתן החיסון קטן וזניח ביחס לסיכון שקיים לקטין ככל שיחלה במחלה בהעדר חיסון.
שוכנעתי כי מתן חיסון פעיל וסביל בנסיבות העניין שלפני הכרחית לשמירת בריאותו ושלומו הגופני של הקטין, עד כדי מניעת סכנת חיים.”
גם בעניין זה דחה בית המשפט את טענת ההורים לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בעמ”ש (נצ’) 71141-02-20, שם מצא בית המשפט כי אין לכפות על הורים לחסן את ילדם כנגד מחלת הטטנוס כשם שאין מקום לחייבם במתן חיסוני שיגרה אחרים – תומך בעמדת ההורים לאי כפייתם במתן החיסון. בית המשפט הבהיר כי העניין הנדון באותו הליך אינו דומה לנדון, שכן שם נדרש בית המשפט למתן החלטה לאחר חלוף כ- 30 ימים ממועד הפציעה, שאז הסיכוי שהקטינה בה דובר באותו ענין חלתה במחלה נמוך שכן דגירת הנגיף היא עד 21 יום וככל שלא התגלתה המחלה עד אז יש להניח כי היא לא נדבקה בנגיף, להבדיל מהנדון.
למסקנה דומה הגיע בית המשפט לענייני משפחה בחדרה בעניין א”פ (חדרה) 58792-08-20 היועהמ”ש נ. פלוני (2020), עת דן בהתנגדות זוג הורים למתן חיסון סביל לטטנוס לילדם הקטין (שקיבל בזמנו חיסון פעיל, כך שהיה מחוסן יותר מהמחלה מאשר הקטין בענייננו) בהבהירו –
“אין גם כל מחלוקת אודות זכותם של הורים לקבל החלטות הנוגעות לילדיהם הקטינים, כולל החלטות הנוגעות לבריאותם, לרבות החלטות מהותיות וכי המדובר בזכות חוקתית הנוגעת גם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עם זאת, ובכל הכבוד, אינני מקבל את עמדת ההורים לפיה במקרה הנוכחי, הסיכון במתן חיסון סביל מצדיק אי מתן חיסון לקטין.שוכנעתי כי במקרה שספציפי זה לנוכח פציעתו של הקטין, הרווח ממתן החיסון גדול משמעותית מהסיכונים הטמונים במתן החיסון. לפיכך, דומני כי לא ניתן להשלים עם עמדת ההורים ועל בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ובשיקול הדעת המוקנה לו כ”אביהם של קטינים”.
בדומה הוחלט בענין א”פ 14284-07-19 היועהמ”ש נ. פלוני (2019) לעניין מתן חיסון סביל לקטין שנפגע ברגלו, עת חוות דעת הרופאים באותו עניין היו זהות בעיקרן לעמדתו של ד”ר נחמני בענייננו. בית המשפט חייב את ההורים במתן חיסון סביל לטטנוס לקטין, אחר שקבע כי אי מתן החיסון כמוה כ”חציית כביש בעינים עצומות” ויש בכך להעמיד את הקטין בסיכון בלתי סביר ביחס לשלומו (עוד ראו לעניין זה, כדוגמה – א”פ (פ”ת) 28859-02-23 משרד הרווחה נ. פלונים (2023); א”פ (ת”א) 14929-03-23 משרד הרווחה נ. פלונים (2023); א”פ 61785-05-23 משרד הרווחה נ. פלונים (2023)).
אכן מנגד לאמור אנו מוצאים את עמדתו של כב’ הש’ א. שני בעניין תמ”ש 48196-07-24 הנ”ל, אשר סבר כי אין לכוף הורים למתן חיסון טטנוס גם במצב בו נחתך הקטין וקיימת אפשרות כי נדבק בנגיף, בקובעו –
“יכול גם יכול וההורים הם סרבני חיסונים. אלא שבטרם נבוא לאכוף עליהם את המבוקש, מצופה היה לפחות בבקשה שיפורטו המקורות המשפטיים המאפשרים זאת, או הסבר מה טעם גובר המבוקש על סעיף ההגבלה שבחוק היסוד : כבוד האדם וחירותו”
אלא שבנדון, מעת שהגענו למסקנה כי בנסיבות העניין התנהלות ההורים יש בה לפגוע בשלומו ובריאותו של הקטין, הרי שכפי שציין בית המשפט העליון בעניין בג”צ 7245/10 האוטונומיה ההורית נסוגה אל מול טובת הקטין. אכן טובת הקטין היא מושג עמום ואמורפי, ואולם ברי לדידנו כי קיומה של סכנת חיים ממשית במקרה של הדבקה שאפשר שתקרה נוכח החתך הממשי במצחו של הקטין אל מול העדר סיכון ממשי במתן החיסון, יש בה להצדיק ואף לחייב את בית המשפט לפעול מכוח סמכותו על פי סע’ 68 (ב) לחוק הכשרות המשפטית – כפי שעשה בית משפט קמא בנדון.
בדיון שלפנינו העלה ב”כ המבקשים טענה חדשה שלא הועלתה על ידו בכתב הערעור, ועיקרה שהחיסון הפעיל כנגד טטנוס כולל אף חיסונים נגד מחלות אחרות ואין מקום לחייב ההורים במתן חיסונים אלו לקטין בניגוד לרצונם, לפיכך לכל היותר יש להורות על מתן החיסון הסביל בלבד. יש לדחות טענה זו שלא נטענה מלכתחילה, ומכל מקום מעת שהובהר על ידי ד”ר נחמני כי קיימת חשיבות רבה דווקא במתן החיסון הפעיל ולמעשה כאשר עומדת הברירה איזה מהחיסונים לתת עדיף לתת את החיסון הפעיל, הרי שאין כל הצדקה שלא ליתן חיסון זה לקטין נוכח הסיכון העומד לפניו, למרות שהחיסון מכיל הרכב לחיסון כנגד מחלות אחרות – לקטין רק ירווח מכך.
בנסיבות אלו אמליץ לחבריי לדחות הערעור להורות על חיסון הקטין בחיסון פעיל וסביל כנגד נגיף הטטנוס עד ליום 1.9.24 בשעה 10:00. ככל שלא יפעלו המשיבים כאמור, ולא יעדכנו את ב”כ היועהמ”ש בכתב על כך עד לשעה הנזכרת, רשאי המשיב לבצע את כל הפעולות הדרושות לצורך מתן החיסון, לרבות הסתייעות לשם כך בגורמי הרווחה או בגורמי משטרת ישראל.
28. המערערים יחויבו בהוצאות משפט בשיעור 5,000 ₪, אך ורק באם ידרש המשיב להעזר בגורמי הרווחה או המשטרה לצורך חיסון הקטין. בהעדר שימוש בגורמים הנזכרים לא יעשה צו להוצאות.
5129371
השופט אבי גורמן
אני מסכים לפסק דינו של חברי כבוד השופט צ’ ויצמן.
בנסיבות העניין, חוות דעתו הברורה של הרופא המטפל הייתה כי לנוכח הפציעה שארעה, הכרחי לתת את החיסון, וכי אם לא ייעשה כן – ישנו סיכון ממשי לקטין. מדובר בסיכון חמור, אשר כנגדו במתן החיסון – אין סיכון של ממש. במקרה חריג מסוג זה – אף אני סבור כי ראוי ונדרש לעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 68(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
השופטת צבייה גרדשטיין פפקין
אני מסכימה לפסק דינו של האב”ד כב’ השופט צ’ ויצמן ולהערתו של חברי כב’ השופט גורמן.
****
הוחלט כאמור בפסק דינו של כב’ הש’ ויצמן –
הערעור נדחה. הקטין יחוסן בחיסון פעיל וסביל כנגד טטנוס עד ליום ראשון הקרוב 1.9.24 בשעה 10:00. ככל שלא יפעלו המשיבים כאמור, ולא יעדכנו את ב”כ היועהמ”ש בכתב על כך עד לשעה הנזכרת, רשאי המשיב לבצע את כל הפעולות הדרושות לצורך מתן החיסון, לרבות הסתייעות לשם כך בגורמי הרווחה או בגורמי משטרת ישראל.
ככל שידרש המשיב להפעלת הגורמים הנזכרים, יחוייבו המערערים בהוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה. בהעדר צורך לשימוש בגורמים הנזכרים, לא יעשה צו להוצאות.
הערובה שהופקדה על ידי המערערים תושב להם תוך 14 יום, ככל שלא תהא מניעה לעשות כן.
ניתן לפרסום ללא פרטי המערערים והקטין.
ניתן היום, כ”ו אב תשפ”ד, 30 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
צבי ויצמן, שופט, אב”ד
אבי גורמן, שופט
צבייה גרדשטיין פפקין, שופטת
