לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ו. פלאוט, אב”ד
כבוד השופט צ. ויצמן
כבוד השופט א. ברנד
מערער
א.
ע”י ב”כ עו”ד יצחק סלע
נגד
משיבים
אר. א.
ע”י ב”כ עוה”ד צבי גלזר
2.עזבון המנוח י. א. ז”ל
3.עזבון המנוחה ח. א. ז”ל
4.אי. א.
ע”י ב”כ עוה”ד אחיקם גריידי
5.מושב עובדים עזריאל
6.עו”ד אורן בויאר (נאמן)
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב’ הש’ ר. מקייס) מיום 9.8.23 (תמ”ש 5379-01-16) במסגרתו נדחתה תביעת המערער להצהיר כי הוא בעל הזכויות במשק מספר 3 במושב עזריאל (להלן- המשק). המשק רשום כיום על שם הוריהם המנוחים של הצדדים (להלן – המנוחים). התביעה היא אחת מיני תביעות רבות שהוגשו על ידי הצדדים, המערער ואחיו המשיבים 1 ו – 4, כולן עסקו בטענותיהם השונות של הצדדים באשר לזכויותיהם במשק.
נסיבות הנדון הסבוכות והפתלתלות פורטו פרט היטב בפסק דינו של בית משפט קמא ולהלן נעמוד אך ורק על עיקרי הדברים הנחוצים לנדון.
רקע והליכים
הזכויות במשק רשומות על שם הוריהם המנוחים של הצדדים כברי רשות. עסקינן בזכויות מכוח חוזה משולש שבין רמ”י, הסוכנות והמושב (בית משפט קמא מציין כי מדובר בהסכם מיום 3.12.00 (נזכר בנספח י”ב לתצהיר המערער בבית משפט קמא).
המערער, שהוא בנם הבכור של המנוחים, התגורר במשק עד לשנת 1981, כאשר בשלהי אותה שנה ביקשו המנוחים למנותו כ”בן ממשיך”. המשיב 1 מתגורר במשק מאז גירושיו בשנת 1997. גם המשיב 4 שב להתגורר במשק אחר גירושיו, זאת אף שיש לו בית בהרחבה במושב.
ביום 29.11.81 נרשם המערער כחבר באגודת המושב. אולם, המערער לא נותר להתגורר במשק, אך היה בקשר עם המנוחים ודאג לצרכיהם. כך ביום 2.6.99 שילם מכספו סך 84,378 ₪ למשקם בגין חובות שצברו המנוחים במשק ועל מנת שלא יאבדו את הזכויות במשק.
בשנת 1999, נטלו המנוחים והמערער משכנתא מבנק לאומי למשכנתאות על סך 300,000 ₪ אשר החזריה שולמו ע”י המערער (להלן- המשכנתא הראשונה).
בשנת 2003 נטלו המנוחים והמערער משכנתא נוספת מבנק לאומי על סך 350,000 ₪, שאף החזריה שולמו על ידי המערער (להלן – המשכנתא השנייה).
ביום 25.10.99 חתמו המנוחים על תצהירי מתנה על פיהם הם מעניקים את זכויותיהם במשק למערער במתנה (להלן – המתנה). בצד תצהירי המתנה חתמו ההורים המנוחים על ייפויי כוח בלתי חוזרים וחתמו על הטפסים הנדרשים לשם דיווח לרשות מיסוי מקרקעין על המתנה. מס הרכישה שולם מכספי המערער. למחרת, ביום 26.10.99, חתם אף המערער על תצהיר קבלת מתנה.
פסק הדין מ – 2007 (תמ”ש 7170/00)
ביום 2.1.00 הגיש המשיב 4 תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב לביטול המתנה שנתנו המנוחים למערער (בין היתר בתמ”ש 7170/00) במסגרתה אף ניתן לבקשתו צו מניעה זמני האוסר כל דיספוזיציה במשק (בש”א 2239/00).
בסופו של ההליך, שארך כ- 7 שנים, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 1.4.07, אשר עיקרו הוא כי המערער הוא בעל הזכויות במשק ואולם בצד זה המשיב 4 יוכל להוסיף ולהתגורר במשק משך 10 שנים, וכן יוכל לגדל בו פרחים עד אחרית ימיו ולהשכיר את החממות והשטחים אותם הוא מעבד (ראו נספח 11 לכתב הערעור).
אלא שכבר בשלהי 2006, נקלע המערער, כך לטענתו, לקשיים כלכליים בעטיים לא הצליח להחזיר את תשלומי המשכנתא החודשיים. מתוך שכך שלח הבנק למשכנתאות, ביום 3.10.06, מכתבי התראה למנוחים לסילוק חוב פיגורים בעבור שתי המשכנתאות שנטלו, סך 9,577.16 ₪ בגין המשכנתא הראשונה וסך 7,383.65 ₪ – בגין המשכנתא השנייה. המערער הגיע להסכמות עם הבנק לפיו ישלם סך של 15,000 ₪ ואת יתרת החוב ישלם במסגרת מִחזור המשכנתאות. אלא שהמנוח לא חתם מטעמיו על מסמכים הנדרשים למחזור המשכנתאות על כן החל הבנק בהליכים לפירעון מיידי של המשכנתא ולמימוש המשק, ומונה כונס נכסים למימוש המשק (תיק הוצל”פ (ת”א) 01-14668-08-8).
הסכם הגישור מיום 28.9.08
המשיב 4 הגיש בקשה למתן צו מניעה על מנת לעכב את הליכי המימוש ובקשתו נדחתה (ת”א (כ”ס) 3779/09), בצד זה, הצדדים להליך – המנוחים, המשיב 1, המשיב 4 וכונס הנכסים מטעם הבנק, פנו להליך גישור לפני עו”ד אילן בומבך במסגרתו נחתם, ביום 18.9.08, הסכם גישור שעיקרו הוא שהמשיב 1 יפרע את יתרת המשכנתאות, המנוחים יעניקו לו את המשק במתנה, ובתמורה למתנה התחייב המשיב 1 לטפל ולדאוג לכל מחסורם עד אחרית ימיהם. מינוי הכונס יבוטל אחר תשלום החזר המשכנתאות, ככל שזה יעשה לא יאוחר מיום 14.12.08 (להלן – הסכם הגישור מ 2008). נציין ונדגיש כי המערער לא היה שותף להליך הגישור הנ”ל.
הסכם הגישור קיבל תוקף של פס”ד ביום 28.9.08. בפסק הדין המאשר את ההסכם צוין מפורשות כי –
“אין בכך לגרוע מתוקפם ההסכמי של הוראות ההסדר ביחסים שבין בני משפחת אבדר לבין עצמם”
בצד הסכם הגישור מ 2008 ויום קודם לחתימתו, ביום 17.9.08, הגישו המנוחים המרצה דחופה כנגד המערער וגרושתו (תמ”ש 26460/08) לביטול העברת זכויות וייפויי כוח בלתי חוזר למערער, וכן מתן צו כנגדם להחזר ההלוואות שנטלו על סך 771,000 ₪ וכן צו מניעה למנהל מקרקעי ישראל ומס רכוש חדרה.
ביום 30.10.08 חתמו המנוחים על תצהיר מתנה בדבר העברת הזכויות ביחס למשק למשיב 1 ובאותו תצהיר ביקשו לבטל את רישום המתנה על שם המערער. ביום 6.11.08 חתם המשיב 1 על תצהיר מקבל המתנה.
מכל מקום, בדיון מיום 11.12.08 נקבע, בהסכמת הצדדים – ללא נוכחות המערער, כי ירשם על המשק שעבוד על הכספים לטובת המשיב 1, ככל שאלה ישולמו על ידו על פי הסכם הגישור מ 2008.
ביום 5.2.09 שבו והגישו המנוחים תביעה לביטול תצהירי מתנה שהעניקו למערער (תמ”ש 26461/08).
נציין כי תביעות הורי המנוחים לא התבררו לגופן מטעמים שאף אחד מהצדדים לא פירט בכתבי טענותיו ואיננו יכולים לבחון את האמור באותם תיקים.
הסכם הגישור מיום 22.6.11 ופסק הדין מיום 6.7.11
ביום 4.5.09 הגיש המשיב 4 כתב תביעה לביטול שני ההסכמים עליהם חתם – האחד, ההסכם עם המערער מיום 1.4.07 שכזכור קיבל תוקף של פסק דין, והשני הסכם הגישור מ-2008 עליו חתם ביום 18.9.08 עם המשיב 1.
באוגוסט 2010 תיקן המשיב 4 את תביעתו והוסיף את הבנק וכונס הנכסים כבעלי דין להליך (ה”פ 11475-08-10).
ושוב הסכימו הצדדים בתובענות הנזכרות – לרבות המערער – לפנות להליך גישור, הפעם לפני עו”ד עמוס גבריאלי, אלא שבסופו של יום סירב המערער ליטול חלק בהליך הגישור. ביום 22.6.11 חתמו המשיבים 1 ו-4 ובאי כוחם על הסכם גישור לפיו המשק ירשם ע”ש המשיב 1, ואילו המשיב 4 יוכל להמשיך ולהתגורר במשק עד ליום 1.2.20 (להלן – הסכם הגישור מ-2011). ביום 28.6.11 נתן בימ”ש השלום תוקף של פסק דין להסכם הגישור מ-2011. וביום 6.7.11 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור מ-2011 גם על ידי בית המשפט לענייני משפחה. פסיקתא מתאימה נחתמה ביום 11.7.11.
כאן ביקש המערער לפעול אחר שנודע לו על פסק הדין הנזכר.
התביעה לביטול פסק הדין מיום 6.7.11
ביום 2.8.11 הגיש המערער תביעה לביטול פסק הדין מיום 6.7.11 וביטול הפסיקתא שנחתמה בעקבותיו (תמ”ש 3392-08-11). בו ביום נתן כב’ הרשם צוריאל לרנר צו מניעה האוסר ביצוע דיספוזיציה במשק במעמד צד אחד לבקשת המערער.
בדיון מיום 17.6.12 בפני השופט בנימין יזרעאלי הסכימו הצדדים כי התביעה שהגיש המערער תדחה והצדדים יפנו שוב אל המגשר, עו”ד עמוס גבריאלי, אולם שוב לא שיתף המערער פעולה עם המגשר לצורך ניהול הליך הגישור. בנסיבות אלו נסגרה התובענה ביום 16.11.13.
התביעה נושא הערעור (תמ”ש 5379-01-16)
ביום 4.1.16 שב המערער והגיש את תביעתו נושא הערעור ובה עתר למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הוא בעל הזכויות במשק. בצד תביעתו עתר למתן סעד זמני האוסר ביצוע דיספוזיציה במשק. ביום 5.1.16 ניתן הצו כמבוקש.
עיקר טענת המערער הייתה כי הזכויות במשק הועברו אליו במתנה מהוריו המנוחים וכי בשום שלב מתנה זו לא בוטלה בהליך משפטי מתאים. יתר על כן טען המערער, ההסכם בינו לבין המשיב 4, המאפשר לאחרון שהייה מוגבלת בזמן במשק, אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין (פסק הדין מיום 1.4.07). לטענתו זכויותיו קדמו לזכויות המשיב 1 שכן הוא רשום בספרי האגודה כבן ממשיך כבר משנת 1981. פסק הדין מיום 1.4.07 הפך לחלוט ולפיו הזכויות במשק ירשמו על שמו.
פסק הדין מיום 1.4.07 קודם לכל פסקי הדין האחרים שניתנו בין המשיב 1 לבין צדדים אחרים, כאשר המערער אינו אחד מהם, ואין פסקי הדין יכולים לבטל זכויות שניתנו לו בפסק דין מבלי שלקח חלק כבעל דין באותם הליכים בגדרם ניתנו פסקי דין. בדומה, עתירת ההורים המנוחים לביטול המתנה נסגרה כאשר צוין כי המשיב 1 יוכל, לכל היותר, לרשום שעבוד לטובתו על המשק בגין כספים ששילם. המערער טען כי העברת הזכויות למשיב 1 נעשתה שלא כדין כאשר הזכויות היו בידיו, וככל שקיימות עסקאות נוגדות במשק יש לברר העניין לפני בית המשפט ולא ניתן לרשום הזכויות על שם המשיב 1. כך נטען כי המשיב 1 החתים את הוריו בכפייה על תצהירי המתנה לטובתו.
המשיב 1 טען, מאידך, כי למערער אין כל זכויות במשק. המערער עצמו הודה בהליך האפוטרופסות בעניינה של אמו המנוחה – המאוחר לפסק הדין מיום 1.4.07 – כי הזכויות במשק שייכות לה (29270-11-12). המשכנתאות שנרשמו על הזכויות במשק נלקחו על ידי המערער לצרכיו שלו ולא לצרכי המשק. המשיב 1 טען כי הוא זה שסייע בפועל למנוחים והסיר את המשכנתאות שנרשמו על המשק, לפיכך בהסכם הגישור מ-2011 הוסכם כי הזכויות בנחלה יועברו למשיב 1, כאשר המערער לא הגיש כל בקשה לביטול הסכם הגישור. עוד טען המשיב 1 כי המנוחים בהתנהגותם ביטלו את התחייבותם לתת מתנה למערער ונתנו התחייבות כזו למשיב 1.
זכות המנוחים לביטול המתנה הורתה בהתנהגות מחפירה של המערער כלפיהם. המערער עצמו היה אדיש למימוש המשכנתא ומכירת המשק ומכאן שוויתר על זכויותיו במשק. המערער לא עשה דבר למימוש הענקה שניתנה לו לכאורה בשנת 1999.
המשיב 4 כלל לא הגיש כתב הגנה בתובענה הנדונה, ואולם בתצהירו הבהיר כי הוא מסכים עם טענות המערער. לדבריו, המשיב 1 ביקש להתגורר במשק באופן זמני בתקופה בה ניהל הליך גירושין, אולם ניצל את ההורים המנוחים והחתים אותם במרמה על העברת המשק על שמו בניגוד גמור לסיכום שהיה לו עם האחים וההורים, תוך ניצול מצבם הנפשי והרפואי הקשה, תוך שההורים הבינו כי חתמו רק על שעבוד של המשק ולא העברת הזכויות במשק על שמו.
פסק דינו של בית משפט קמא
כאמור, בית משפט קמא מצא לנכון לדחות את תביעת המערער למתן סעד הצהרתי לפיו הזכויות במשק שייכות לו וזה המתווה בו פסע בית המשפט בקיצור מילין ככל הניתן –
בפן העובדתי קבע בית משפט קמא כי אכן המערער סייע להוריו המנוחים בניהול המשק אחר שחרורו משירות צבאי בשנת 1974 וכי השקעותיו במשק הפכו את המשקממשק דל ונטוש למשק חקלאי פורח ומשגשג שהביא פרנסה לכל המשפחה. כך גם שילם מכספו לסילוק חובות המשק למשקם בסך 84,378 ₪ וכן שיפץ והרחיב את בית ההורים שבמשק. ביום 29.11.81 התקבל המערער כחבר האגודה, ואולם אין כל רישום כי התקבל כ”בן ממשיך” ואף לא הוצגה לבית המשפט בקשה לקבלו כבן ממשיך מצד ההורים המנוחים, או הצהרה מצד המערער בה הסכים לקבל עליו את ההתחייבויות הנדרשות מבן ממשיך, וכן אין אישור כי האגודה שלחה אישור כזה לסוכנות או לרמ”י. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי המערער לא הוכיח טענתו לפיה מונה לבן ממשיך.
זאת ועוד, נקבע כי לא הוכח שהמתנה שניתנה על ידי המנוחים, כעולה מתצהירי המתנה עליהם חתמו, הושלמה. לפיכך לכל היותר ניתן לראות בתצהירי המתנה של המנוחים משום התחייבות לתת מתנה למערער, כאשר המערער מסיבותיו שלו בחר שלא להשלים את הרישומים, בין אם לצורך הכרתו כבן ממשיך, ובין אם לצורך השלמת המתנה.
בית המשפט קבע כי המתנה מסתיימת רק עם רישומה ברמ”י תוך שהוא נסמך על פסיקת בית המשפט העליון בעניין בע”מ 445/05 אברהם איזמן נ’ חדוה מחלב (2006) וכן פסיקת בית המשפט המחוזי בעניין עמ”ש (מרכז) 2070-09-07 עליזה תייר נ’ שמעון כחלון (2008).
מכל מקום, המערער נקלע לקושי כלכלי לקראת שנת 2007, בגינו לא יכול היה להוסיף ולהחזיר את הלוואות המובטחות במשכנתאות שנרשמו על המשק, וכתוצאה מכך החל הבנק הממשכן לפעול למימוש המשכנתאות ומכירת המשק. בשלב זה, כך קבע בית משפט קמא, “נעלם” המערער ולא פעל כלל למניעת מימוש המשק בגין חוב המשכנתאות שיצר המערער. כאן נכנס לתמונה המשיב 1, אשר שילם את החזרי המשכנתאות, ולמעשה הסיר את השעבוד שרבץ בגינן על המשק ומנע את מימושו על ידי הבנק ונראה כי הדבר הביא לידי כך שהמנוחים חתמו על תצהירי מתנה הפעם לטובת המשיב 1 וזאת מבלי שפעלו קודם לכן לביטול התחייבותם להענקת מתנה למערער.
בהמשך למתואר, עמד בית משפט קמא על כך שממועד קבלתו כחבר באגודה בשלהי שנת 1981 ועד לחתימה על תצהירי המתנה מיום 25.10.99, במשך כ- 18 שנים, התובע לא פעל למול הגורמים המיישבים על מנת שיכירו בו כבן ממשיך ובעל הזכויות במשק וכי בשנת 1981 עזב את המשק ופנה לעסקים פרטיים (סע’ 8 לתצהירו מיום 29.1.18). אומנם ביום 25.10.99 , כאמור, חתמו המנוחים על תצהירי מתנה למערער וכן על יפויי כוח בלתי חוזרים והמערער אף דיווח לרשות מיסוי מקרקעין על העברת הזכויות במשק ושילם את מס הרכישה. אולם, לאחר אישור קבלת המתנה ותשלום מס רכישה לא פעל עוד המערער לרשום זכויותיו לא אצל הסוכנות ולא ברמ”י, ללא טעם של ממש. בית המשפט לא קיבל את טענות המערער כי לא פעל לרישום הזכויות במשק על שמו משום שלא רצה לסכן את הוריו נוכח עסקיו האישיים, שכן הוכח כי הוא נטל משכנתאות ורשם אותן על המשק בשנים 1999 ו 2003.
בצד האמור, בית משפט קמא לא קיבל את טענת המשיב 1 לפיה אי עמידת המערער בפירעון המשכנתאות מהווה התנהגות מחפירה שיש בה כדי להצדיק את ביטול התחייבות המנוחים למתן מתנה למערער. בית המשפט סבר כי גם אם קיימים מסמכים לפיהם שינו המנוחים טעמם ובקשו להעניק את המשק במתנה דווקא למשיב 1 נוכח שינוי הנסיבות המתואר, הרי שבהעדר הסכמת המקבל – המערער, שומה היה עליהם לפנות לבית המשפט בהליכים משפטיים לביול התחייבותם זו, הם אומנם הגישו תביעות בעניין זה אולם הן נמחקו ללא כל הכרעה בהן (ראו תמ”ש 26460/08 מיום 17.9.08 ו- תמ”ש 26461/08 מיום 5.2.09).
עוד הוסיף בית המשפט קמא וקבע כי אינו מקבל את טענתו העובדתית של המערער לפיה לא היה מודע להליכים שהביאו לחתימת הסכם הגישור הראשון, שכן, הוכח שהמערער קיבל הודעות על פתיחת תיק הוצל”פ בגין החוב שנצבר על המשק וכוונת בא כוח הבנק להתמנות ככונס נכסים לצורך מכירתו. לפיכך יש להניח שאף היה מעורה בהליכים ובמו”מ שהיה עם נציגי הבנק. בית המשפט קבע כי טענות המערער לפיהן לא היה מודע להתפתחויות הנוגעות למשק כיון שחשש לבקר בו נוכח נוכחות המשיב 1 בו – הן סותרות ובלתי מהימנות. כך קבע בית המשפט כי – “לבוא כיום ולטעון כי לא ידע על הסכם גישור זה, היא בגדר היתממות לשמה בשעה שניתק כל קשר ומגע עם המנוחים. אילולא מעורבותו של הנתבע 1 (המשיב 1 – הערה שלנו) והסכמתו לתשלום יתרת חוב המשכנתאות לבנק לאומי, היו מוצאים עצמם המנוחים בגילם המופלג נודדים בחיפוש אחר מקום מגורים אחר לעת זקנתם”.
בית המשפט הסיק מתוך התנהגותו של המערער כי הוא זה שבפועל ויתר על הזכויות במשק ועל התחייבות הוריו המנוחים להעבירן אליו, שכן אם סבר שאכן הזכויות במשק שייכות לו, יכול היה להגיע להסכמות עם הבנק למכירת המשק ולחסוך באופן זה למנוחים את המערבולת המשפטית בה היו נתונים בשנה זו.
בית המשפט הסיק על ויתור המערער וזניחת זכויותיו במשק אף מהתנהלותו ביחס להסכם הגישור מ-2011.בית המשפט קבע כי המערער התחמק מהתייצבות לדיונים בעניין תביעת המנוחים לביטול המתנה שנתנו לו (לא נכח בדיון מיום 9.2.11) וכן בחר שלא ליטול חלק בהליך הגישור לפני עו”ד גבריאלי על אף שידע על התקיימותו וידע כי עניינו בזכויות במשק. בית המשפט סבר כי אין ממש בטענת המערער כי מצא שלא להשתתף בהליך הגישור כיוון שההורים לא השתתפו בו. אחר שאושר הסכם הגישור השני שנחתם בין המשיבים הגיש המערער תביעה לביטולו (תמ”ש 3392-08-11). ואולם גם במסגרתה הסכימו הצדדים על פניה להליך גישור לפני עו”ד גבריאלי והמערער הסכים לדחיית תביעתו תוך שהוסכם כי –
“התביעה הנוכחית תדחה, הצדדים יפנו להליך של גישור בפני עו”ד עמוס גבריאלי לגבי המחלוקת בנוגע לזכויות במשק עצמו. הצדדים ישתפו פעולה ככל הנדרש במסגרת הליך הגישור” (שם, עמ’ 14, שו’ 11-13).
אלא שגם הפעם לא התייצב המערער להליך הגישור ובסופו של יום נסגר התיק מחוסר מעש ביום 5.11.13.
בית המשפט קמא קבע, אפוא, כי המערער ביודעין לא נטל חלק בהליך הגישור גם לאחר שהצדדים הסכימו לו, וכי לכל אורך הדרך נמנע מליטול חלק בהליכי הגישורים עם המשיבים. כל אלו הביאו את בית המשפט למסקנתו כי עסקינן במתנה שנזנחה בהתנהגות (וראו, כדוגמה, ע”א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע”מ נ’ ברכה כץ-שיבאן (2010); בע”מ 2943/18 פלונית נ’ פלוני (2018)). כך נקבע כי המערער זנח הן את הבקשה למנותו בן ממשיך והן את המתנה בדמות קבלת הזכויות במשק על שמו. בית המשפט עמד על כך שבשנת 1981 עזב המערער את המשק לתמיד. בשלהי שנת 1981 הוא התקבל כחבר באגודת המושב, אך מאז ועד שנת 1999 – המועד בו העניקו לו המנוחים במתנה את המשק – לא פעל להכרתו כבן ממשיך מול המוסדות המיישבים, וכי בשל השיהוי הגדול, משך כ – 20 שנים בין מועד קבלתו חבר באגודה והענקת הנחלה במתנה, יש לקבוע כי הן המנוחים והן המערער זנחו את בקשתם למנותו בן ממשיך. כך נקבע כי גם משנת 1999 ועד היום לא פעל המערער לרישום המשק על שמו ולא הובא טעם סביר לחוסר מעש זה. בית המשפט הבהיר כי הוא ער לקיומו של צו המניעה הזמני מיום 20.1.00 שאסר על המערער לבצע כל דיספוזיציה בנכס (תמ”ש 7170/00), אולם סבר כי כשם ששילם את מס הרכישה ביום הענקת המתנה, יכול היה לפנות לרמ”י עם תצהירי המתנה ולרשום הזכויות במשק על שמו, דבר שלא נעשה גם אחר ולמרות שאחיו ניסו לערער על זכויותיו במשק. באופן דומה, לאורך כל ההליכים ניתן לראות כי המערער נמנע מלהגיע לדיונים, לא נטל חלק בהליכי גישור – שהסכים לניהולם – מכל מיני טענות מאולצות, אשר נראה כי תכליתן הייתה ניסיונו להימנע מעימות עם המשיבים ביחס לזכויותיו במשק.
בית המשפט הוסיף וציין כי המערער “מוכן היה אף לדחות את תביעתו, והעיקר שקיים צו איסור דיספוזיציה, ולא הייתה לו כל בעיה עם דחיית התביעה, אשר משמעותה ביטול המתנה, דה פקטו. בתצהירו אף לא מצא לציין את התביעה מיום 2.8.11 ולא בכדי”.
בית המשפט הוסיף וקבע כי מעת שהוכח כי ההתחייבות לתת מתנה נזנחה על ידי המערער, הרי שאף יפויי הכוח הבלתי חוזרים עליהם חתמו המנוחים בטלים בגדר “הלך החבל אחר הדלי”.
מתוך שכך נקבע כי התביעה למתן פסק דין הצהרתי ולהורות למשיבים 5-6 לרשום המשק על שם התובע-המערער נדחית.
המערער חויב בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪ בדומה חוייב גם המשיב 4 בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 30,000 ₪.
תמצית טענות המערער
שגה בית משפט קמא בכך שלא קיבל את תביעתולקבוע כי הזכויות במשק שייכות לו, ובכך ביטל למעשה את פסק הדין משנת 2007 הקובע כי הזכויות במשק שייכות למערער, וזאת מבלי שהייתה לפתחו כל בקשה לביטולו. לא היה כל שלב בו המערער ויתר על זכויותיו במשק, ולא היה כל מקום להגיע למסקנה כי ויתר על המתנה שניתנה לו על ידי הוריו.
שגה בית המשפט בכך שביטל את ייפוי הכוח הבלתי חוזר שנתנו המנוחים למערער מבלי שהייתה לפניו כל בקשה לביטולו. ייפוי הכוח לא בוטל והוא גובר על כל מסמך אחר שהונח לפני בית המשפט. הפשרות אליהן הגיעו ההורים המנוחים בשלב מאוחר יותר נעשו בהליכים מבלי שהמערער נטל חלק בהם, והם למעשה אולצו להתפשר בניגוד לרצונם על ידי המשיב 1.
שגה בית משפט קמא בכך שפסל עדויות אובייקטיביות של עדי המערער ללא נימוק סביר וללא צידוק שבדין. בית המשפט התעלם מעדויות באשר להתנהגות מחפירה מצד המשיב 1 כלפי המנוחים אל מול התנהלות מטיבה של המערער כלפיהם. תצהירי המתנה המאוחרים שערכו המנוחים לטובת המשיב 1 הושגו על ידי לחץ והשפעה בלתי הוגנת שהשפיע האחרון עליהם. כך שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שהגורם העיקרי לאי החזר הלוואות המשכנתא ומיחזורן הוא המשיב 1 שהשפיע על האב המנוח שלא לחתום על טופסי המחזור.
תצהירי המתנה לטובת המשיב 1 עליהם חתמו המנוחים מהווים עיסקה נוגדת למתנה קודמת אותה נתנו למערער. בנדון, העיסקה המאוחרת נעשתה ללא תמורה ובחוסר תום לב ולפיכך היא בטלה. לכל היותר זכאי המשיב 1 להחזר הסכום אותו שילם עבור הזכויות במקרקעין.
שגה בית המשפט בכך שזקף לחובתו של המערער את אי השתתפותו בהליכי הגישור, והתעלם מכך שסיבת סירובו הייתה כי המנוחים לא השתתפו בגישור ולא היו חלק ממנו.
המערער הוסיף וטען כי המשיב הוסיף וטען טענות חדשות שהן בגדר שינוי חזית בכתב התשובה מטעמו. כך נטען כי המשיב 1 טען בתשובתו כי רכש את המשק מכונס הנכסים, כאשר לאורך כל ההליך בבית משפט קמא טען כי המשק ניתן לו במתנה מהוריו.
המערער הוסיף וטען עוד מכאן ומכאן ואולם על מנת לעמוד על עיקר הדברים בררנו מוץ מבר והבאנו עיקרי הטענות בלבד.
תמצית טענות המשיב 1
קביעת בית המשפט כי המערער ויתר על המתנה שניתנה לו על ידי המנוחים עולה מתוך העובדות שהוכחו בתיק. כך המערער לא התגורר במשק משך 45 שנה מאז נישואיו והוא אף אינו חבר אגודה בניגוד לטענותיו. המשיב לקח הלוואות משכנתא שנרשמו על זכויות ההורים המנוחים במשק כאשר הוכח שההלוואות לא נלקחו לצרכי המשק אלא לצרכיו של המערער. לאחר שהמערער הפסיק להחזיר את החזרי המשכנתא מונה כונס נכסים למימוש המשק, כאשר המערער לא עשה דבר למניעת מימוש המשק. המשיב 1 הוא זה שפרע את המשכנתא אשר רבצה על המשק, שאלמלא כן היה המשק נמכר, והמנוחים העבירו לו בשל כך את הזכויות במשק במתנה. למעשה בדיון שהתקיים לפני בית המשפט הודה המערער כי הוא יודע שהמשיב מתעתד לשלם את המשכנתא וההורים מתכוונים להעביר אליו את הזכויות המשק.
בהמשך הגיש המשיב 4 בקשה לביטול שני הסכמים עליהם חתם – האחד עם המערער והשני עם המשיב 1 במסגרתו ויתר על זכויותיו במשק. במסגרת הליך זה הפנה בית המשפט את הצדדים לגישור לפני עו”ד גבריאלי, אולם, המערער בחר שלא להצטרך להליך זה. בהמשך לכך חתם המשיב 4 על הסכם עם המשיב 1 לפיו הזכויות במשק שייכות למשיב 1. בית המשפט נתן להסכם תוקף של פסק דין, ואמנם המערער עתר לביטולו של אותו הסכם אלא שתביעתו נדחתה אחר שהסכים להתדיין עם המשיב 4 במסגרת הליך גישור, אליו לא התייצב כלל בניגוד להסכמתו. תביעת המערער נושא הערעור הוגשה אך ורק לאחר שהמינהל הודיע לו כי אם לא ינתן צו שיפוטי סותר, הזכויות במשק ירשמו על שם המשיב 1.
לטענת המשיב 1 מסכת העובדות המתוארת מלמדת באופן חד משמעי כי המערער ויתר על זכויותיו במשק. אי מגוריו במשק, אי פרעון המשכנתאות שנטל ונרשמו על זכויות המנוחים במשק, התעלמותו מהליכי המימוש של המשק על ידי כונס הנכסים, התעלומותו מהעובדה שהמשיב 1 הוא זה שפרע את המשכנתאות שנטל על המשק, התעלמותו מהליכי הגישור שהתקיימו לפני עו”ד בומבך ועו”ד גבריאלי, וידיעתו כי הוריו המנוחים העבירו הזכויות במשק במתנה למשיב 1 והתעלמותו מכך משך שנים רבות. כל אלה מלמדים כי אכן ויתר על אותה מתנה שניתנה לו על ידי הוריו.
בית המשפט קמא קבע כי נוכח הויתור – המתנה בטלה ואין כל מקום לדון בשאלת העסקאות הנוגדות. לבד מכך, אין עסקינן כלל בזכויות נוגדות שכן הזכויות ניתנו למערער על ידי המנוחים קודם להליכי הכינוס על המשק.
תמצית טענות המשיב 4
המשיב 4 טען בתגובתו כי הוא מסכים עם הנטען בערעור. כך טען כי נוכח העובדה שאין חולק כי הזכויות במשק ניתנו בראשונה למערער וכי אף ניתן יפוי כוח בלתי חוזר למטרה זו ונדחתה הטענה להתנהגות מחפירה, הרי שיש לקבוע כי הזכויות במשק אכן שייכות למערער.
לטענת המשיב 4 שגה בית המשפט בכך שביטל את המתנה בטענה לזניחתה על ידי המערער. עצם העובדה שהמערער לא השתתף בהליכי הגישור אין בה ללמד על זניחת המתנה.
המשיב 4 טען כי הוא עצמו חתם על הסכם עם המשיב 1 מתוך טעות ומתוך סברתו כי אכן הזכויות במשק הועברו אליו, והוא לא היה מודע כלל ליפויי הכוח הבלתי חוזר שנחתם לטובת המערער וכן לא היה מודע לכך שהמשיב 1 הציג את עצמו כבעל הזכויות במשק בשל פדיון המשכנתא שרבצה על המשק ולא בשל רכישתו.
לשיטת המשיב 4 ההורים העבירו את המשק למערער כאשר הדגישו שוב ושוב שזהו רצונם כיון שהמערער כבנם הבכור סייע להם יותר מכל יתר ילדיהם בטיפול ובפיתוח הנחלה, ובכלל זה שילם את חובות המשק ושיפץ את ביתם ממסד עד טפחות.
*****
דיון ומסקנה
אחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו כי יש לקבל את הערעור בכל הקשור לקביעה כי המערער זנח את קבלת הזכויות במשק שניתנו לו במתנה על ידי הוריו המנוחים. מעת שמצאנו שכך הם פני הדברים, ומסקנתינו זו תנומק להלן, אין מנוס מהחזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שיבחן את יתר הטענות אותן לא בחן ואשר הועלו על ידי הצדדים ובכללן קיומן של עסקאות נוגדות, שאלת אפשרות ההורים המנוחים לחזור בהם מהתחייבותם ליתן מתנה למערער, בין השאר, בהינתן קיומו של יפוי כוח בלתי חוזר, בשאלת הפיצוי למשיב 1 ככל שימצא שהזכויות במשק לא הועברו לידיו ועוד. סוגיות אלו ואחרות טרם נבחנו על ידי בית משפט קמא כיוון, שכאמור, מצא לדחות את תביעת המערער מחמת קביעתו לזניחת המתנה שניתנה לו.
ונשוב לעיקר, לסברתינו לא הוכחה זניחת המתנה על ידי המערער. גם אם נתעלם מטענת המערער שהמנוחים ביקשו למנותו כ”בן ממשיך” בשנת 1981 ומתוך שכך אף נרשם כחבר באגודה, בהעדר ראייה לבקשה מפורשת למנותו ככזה, הרי שאין חולק כי בשנת 1999 התחייבו ההורים המנוחים, בתצהירי מתנה חתומים מטעמם, להעביר הזכויות במשק במתנה למערער, ולא זו בלבד אלא שהתחייבות זו גובתה בחתימה על יפוי כוח בלתי חוזר. בע”א 1516/99 לוי נ. חיג’אזי (2001) הובהר כי משמעותו המשפטית של ייפוי-כוח בלתי חוזר נשאבת מהוראות סעיף 14(ב) לחוק השליחות, תשכ”ה-1965. ההרשאה בייפוי-הכוח על-פי הוראה זו ניתנת להבטחת זכותו של אחר, ומשמעות הדבר כי זכות כזו חייבת להתקיים כתנאי לכך שתינתן הרשאה להבטחתה. ייפוי-הכוח אינו יוצר בדרך-כלל הוא עצמו את הזכות, אלא מהווה מכשיר לביצועה בהנחה כי הזכות קיימת באופן עצמאי ממקור חיצוני לייפוי-הכוח. אמנם ייתכן מצב שבו ייפוי-הכוח, על-פי תוכנו, ישלב בתוכו את ההתחייבות החוזית של עושה המסמך להקנות זכות לאחר, ובאותה נשימה יסמיך את השלוח לבצע את הזכות שניתנה כך בדרך של הרשאה בלתי חוזרת. הדבר תלוי בנוסחו של המסמך ובתכליות ובמטרות שלשמן נערך.
בנדון, לצד תצהירי מתנה בהירים וחד משמעיים על חתמו המנוחים הם הוסיפו וציינו ביפויי כוח בלתי חוזרים על יהם חתם כל אחד מהם כי מיופה הכוח מוסמך –
“1. להעביר ולהחכיר ללא כל תמורה לא. א. (המערער – הערה שלנו) את כל זכויותיי בנכסים הידועים בתור חלקות….כמשק מס’ 3 במושב עזריאל על כל החלקות הצמודות אליהם או הכלולים בהם…באופן ובתנאים כפי שב”כ הנ”ל ימצא לנכון, בבת אחת או מדי פעם, בחלקים שונים, כולל כל חלקת משנה או חלקה הנמצאת ברישום בית משותף, אחוד, חלוקה, הפרדה, פרצלציה, קומבינציה, או כל פעולה אחרת ברכוש הנ”ל בשלמות או בכל מיני חלקים בבת אחת או מדי פעם בפעם” (סע’ 1 ליפויי הכוח)
בין אם נראה ביפוי הכוח הנדון נספח נלווה לתצהירי המתנה ובין אם נראה בו מסמך המקים מאליו את העיסקה נוכח תוכנו, הרי שברור מתוכנו כי קיימת התחייבות ליתן מתנה מבלי להתחייב באשר לאופן העברת המתנה – מועדה או צורת ביצועה (בחלקים או בשלמות), עניין המלמד כי אף אין כל דחיפות מצד המקבל לרישום המתנה כאן ועכשיו. מכל מקום, אין חולק כפי שקבע בית משפט קמא, כי עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה אשר למעשה תמומש אך ורק עם העברת הזכויות בפועל, ובנדון אחר רישום ברמ”י או למצער בסוכנות כ”בן ממשיך”. דומה כי אף אין חולק על כך שהמתנה טרם מומשה ועודנו נמצאים, לכל היותר, בשלב ההתחייבות ליתן מתנה. ואכן – אין זה חזון נפרץ נפרץ כי במשקים אין הבנים פועלים על אתר לרישום זכותיהם קודם לפטירת הוריהם, כפי שנרחיב להלן.
אין זה נדיר לראות כי זכויות במשק אינן נרשמות על שם צד ג’ שקיבלם במתנה בחיי נותן המתנה. יש לדבר סיבות מסיבות שונות – ראשית, המחזיק בתצהירי המתנה וביפוי כוח בלתי חוזר המאוששים אותם, לרוב אינו חושש לזכויותיו. דומה הדבר ליורש מקרקעין מאחד מהוריו אשר אינו אץ לרשום זכויותיו בלשכת המקרקעין כל עוד נותר ההורה האחר בחיים – בין אם מטעמי כבוד, נימוס או בהעדר חשש לזכויותיו, נוכח קיומו של צו ירושה/ קיום צוואה. בתי המשפט מתדיינים מדי יום ביומו באין ספור מקרים שעניינם בתצהירי מתנה הנוגעים לזכויות במשק אשר טרם גובשו לכלל מתנה וטרם נעשה הרישום על פיהם בפועל אצל הגורם המיישב או אצל רמ”י, אפשר שלו היו הזכויות נרשמות לא היה כל צורך בהליך המשפטי – אך עיניינו הרואות, בגדר “פוק חזי מה עמא דבר”, כי דרכו של עולם שאין מקבל ההתחיבות ממהר תמיד לרשום זכויותיו ובוודאי שאין לראות בכך משום זניחת המתנה שניתנה לו.
בנדון נטען על ידי המשיב 1 כי מתקיימות מספר אבני דרך נסיבתיות בעקבותיהן מצופה היה כי המערער יעמוד על זכויותיו ולא יתנהל באדישות כנגד האיום המרחף על זכויות אלו, וכי התנהלותו מלמדת על זניחת המתנה וויתור עליה. אולם על זאת יש ליתן את הדעת – על מנת ללמוד על ויתורו של אדם על מתנה הניתנת לו, במיוחד כאשר מדובר במתנה בעלת ערך רב, ראוי כי הנסיבות תלמדנה באופן ברור וחד משמעי על ויתור שכזה, וכל ספק יעמוד לחובת הטוען לויתור.
בנדון, כשמונה שנים אחר חתימת ההורים המנוחים על תצהירי המתנה, ניתן בשנת 2007 לאחר הליך שערך שנים שנים רבות, פסק דין הקובע כי הזכויות במשק שייכות למערער, כאשר להליך הנזכר היו שותפים המערער, המשיב 4 וההורים המנוחים. פסק הדין מ-2007 (תמ”ש 7170/00) מאשר הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים ואשר עיקרו הוא ש”המשק ירשם על שם (המערער)” (ראו סע’ 1 להסכם הפשרה נספח 11 לכתב הערעור). ברי, אפוא, שלמצער עד לשנת 2007 המערער עמד על זכויותיו, התעקש על קבלתן ולבסוף אף זכה בפסק דין הקובע את זכותו להרשם כבעל זכויות במשק.
אכן, אחר פסק הדין משנת 2007 קמו ובאו נסיבות חדשות – משכנתאות שנרשמו על המשק לא נפרעו, ובשלב כזה או אחר אף החלו פעולות למימושו מצד הבנק נותן המשכנתא. כאן אכן פעולתיו של המערער היו “אנמיות” במידה כזו או אחרת שעשויה לעורר תמיהה ואולם לסברתינו הן לא באו לכלל ויתור וזניחת המתנה החד משמעית שניתנה בידיו. לא עלה בידו לעמוד בכיסוי המשכנתאות אחר שאביו המנוח לא שיתף עמו פעולה לצורך מיחזור משכנתאות, המשק עמד בסכנת מכירה ומי ש”הציל” את המשק ממכירה היה אכן המשיב 1, אשר הגיע להסכמות עם כונס הנכסים שמונה למימוש המשכנתאות ושילם את הסך המוסכם בהסכם הגישור מ-2008. ואולם על אף פעולה זו של המשיב 1, ועמידתו מן הצד של המערער, עדיין אין לראות בכך ויתור מצידו על זכויותיו במשק. אפשר שהמערער הסכים כי המשק יממוש על ידי הבנק נותן המשכנתא ובכך יכוסו חובותיו – יש בכך ללמד על ניצול זכות ולא על ויתור על זכות. יתירה מזו, גם פסק הדין אשר אישר את הסכם הגישור משנת 2008 ציין מפורשות שאין בו כדי לבטל הסכמות פנימיות בין בני המשפחה, עניין שאף בו יש כדי להבהיר מדוע לא נזעק המערער לבטל הסכם זה.
בהמשך, אחר שנחתם הסכם הגישור מ- 2011 שאף בהליך הגישור שקדם לגיבושו לא היה המערער שותף, הוגשה מטעמו תביעה לביטול ההסכם – עניין שמלמד כשלעצמו כי המערער כלל לא ויתר על זכויותיו במשק. אכן בסופו של יום התביעה סולקה אחר שהצדדים הסכימו לפנות לגישור וכאן שירך המערער רגליו ולא התייצב להליכי להליכי הגישור, אולם בתום ההליך לא נקבעו כל קביעות עובדתיות באשר לזכויות מי מהצדדים במשק ואין לראות בהתנהלותו זו – אף שיש לתמוה עליה – משום זניחת זכויותיו, קניינו של אדם אינו נעלם ומתאדה בקלות שכזו ודמה כי עיגון לדבר אף בהוראת סע’ 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו שהוראתו פשוטה וקצרה – “אין פוגעים בקניינו של אדם”, ממילא הוכחת הזניחה של אותו קניין צריכה שתהא ברורה וחד משמעית. אין חולק כי אך ורק אחר שהמערער חש כי המשיב 1 מבקש לרשום בפועל את הזכויות במשק על שמו, מיהר להגיש את תביעתו הנוכחית למתן סעד הצהרתי באשר לזכויותיו במשק בהתבסס, בין השאר, על תצהירי המתנה ועל פסק הדין משנת 2007. קשה, אפוא, לראות באיזה שלב זנח המערער את המתנה שניתנה לו, אם בכלל. גם אם פעלותיו היו הססניות ולא נמרצות, וגם אם יכול היה לפעול בפן המשפטי באופן יעיל,עיקבי ומיטבי יותר, אין ללמוד מהתנהלותו זו על זניחה וויתור על זכויות משמעותיות שניתנו לו ולטענתו מעולם לא בוטלו.
מכלל האמור, אנו סבורים כי לא הוכחה זניחת המתנה שניתנה לו על ידי המנוחים, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, ועל כן אין מנוס מבחינת כלל הטענות האחרות שהועלו על ידי הצדדים בנוגע לתקפות תצהירי המתנה, האם בוטלו והאם ניתן היה לבטלם בנסיבות העניין וכיוצ”ב. כל אלו סוגיות אשר, כאמור, לא נדונו כלל על ידי בית משפט קמא נוכח קביעתו כי עסקינן במתנה שנזנחה. ואולם, כאמור, אחר שנמצאנו כי אין לקבל קביעה זו – אין מנוס מלדון בהן.
סוף דבר
הערעור בכל הקשור לקביעת בית משפט קמא כי המערער זנח וויתר על המתנה שניתנה לו על ידי הוריו המנוחים – מתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל לרבות חיוב ההוצאות שנקבע בו.
התיק יוחזר לבית משפט קמא לצורך דיון ביתר טענות המערער אל מול טענות המשיב 1, באשר לזכויותיו במשק, כפי שהובאו בתמצית לעיל.
בנסיבות העניין לא מצאנו לעשות צו להוצאות בשלב זה.
הערובה שהופקדה על ידי המערער תושב לידיו באמצעות בא כוחו.
ניתן היום, ל’ תשרי תשפ”ה, 01 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.
ורדה פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה – אב”ד
צבי ויצמן, שופט
אלי ברנד, שופט
