בפניי : כבוד השופטת לירון זרבל- קדשאי
הקטינים :קטין, יליד 00.00.19
קטינה, ילידת 00.00.21
המבקשת :פלונית
התובעתע”י ב”כ עו”ד טל זלץ
נ ג ד
המשיב :פלוני
הנתבעע”י ב”כ עו”ד שרון סגל
החלטה
החלטה בבקשה לקביעת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון במזונות הקטינים.
הצדדים נשואים כדמו”י והורים לקטינים. העובדות בענייננו אינן שנויות במחלוקת: לאחר סגירת הליך י”ס שהתקיים בבית הדין הרבני, הגיש המשיב לבית הדין הרבני ביום 18.9.24 תביעת גירושין אליה כרך את כל הנובע מהגירושין לרבות סוגיית מזונות הקטינים. 5 ימים לאחר מכן, ביום 23.9.24, הגישה המבקשת תביעתה דנן לפסיקת מזונות הקטינים. ביום 25.9.24 הגישה בקשתה דנן לקביעת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון במזונות הקטינים.
טענות המבקשת – לטענת המבקשת, לפי הלכת בית המשפט העליון בעניין “שרגאי” (בר”ע 120/69 רות שרגאי נ’ יהודה שרגאי, פ”ד כג(2) 171, להלן – “שרגאי”), לקטינים נתונה זכות תביעה עצמאית לבית משפט זה חרף כריכת מזונות הקטינים בתביעת הגירושין. המבקשת מוסיפה כי הלכת “שרגאי” מוסיפה לעמוד במלוא תוקפה עד היום, ומפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בבע”מ 7628/17 פלוני נ’ פלונית (מיום 22.9.19, להלן – “פלוני”). מבוקש לקבוע אפוא כי מתוקף הלכת בית משפט העליון, הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית משפט זה.
טענות המשיב – המשיב מבסס את עמדתו על הלכת בית משפט העליון בעניין “פלמן” (בג”ץ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) 118, להלן – “פלמן”) ועל עקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות. לטענתו הקדים והגיש תביעת גירושין אליה כרך כדין את עניין מזונות הקטינים. כמו כן, יום למחרת הגשת תביעת הגירושין “האישה בעצמה הגישה לביה”ד בקשה שעניינה מדור הילדים וחיוב האב בתשלומי המשכנתא בדירה בה נותרה להתגורר”. אף על פי כן הגישה תביעתה דנן בהעדר סמכות עניינית ואף הסתירה מבית המשפט שהגישה לבית הדין בקשה בעניין מדור הקטינים כאמור. לדבריו הגיש תגובתו לביה”ד ודרש ממנו לקבוע כי הסמכות העניינית נתונה לו מתוקף הלכת “פלמן”. לטענתו עוד, בית הדין הרבני הגדול דן בסוגיה ומצא כי הלכות “שרגאי” ו”פלוני” אינן שוללות את סמכות בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים. המשיב מוסיף כי אינו איש מדון ורואה לנגד עיניו סיום מהיר של הסכסוך. כמו כן העביר לידי המבקשת מזונות ללא צו שיפוטי.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, אני קובעת כי הדין עם המבקשת, והסמכות העניינית לדון במזונות הקטינים נתונה לבית משפט זה.
השאלה האם מוסמך בית הדין הרבני לדון בתביעה למזונות קטינים, באיזה היקף ובאיזה אופן, מעסיקה את שיטת המשפט בישראל עשרות בשנים. ענייננו באחת מתוך מספר זירות-משנה בהן מתעוררת המחלוקת, והיא זכותו העצמאית של קטין לתבוע את מזונותיו, לעומת כריכת מזונות הקטין כדין בתביעת גירושין המוגשת לבית הדין הרבני. לשון אחר, ענייננו במזונות קטינים שנכרכו בתביעת גירושין בהתאם לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953 (להלן – “חוק שיפוט בתי דין רבניים”). זאת להבדיל ממזונות קטינים הנדונים בבית הדין הרבני מתוקף הסכמת הצדדים ובהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.
בזירת המחלוקת בענייננו, הלכת בית המשפט ברורה, ולידתה בהלכת “שרגאי”. אמנם יש ממש בטענת המשיב כי כריכת מזונות הקטינים בתביעת הגירושין נעשתה מתוקף סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המורה במפורש כי “יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג”. עם זאת, בהלכת “שרגאי” בית המשפט העליון פירש הוראה זו באופן מצומצם ומצא כי סמכות זו של בית הדין הרבני מתייחסת לתביעת אחד ההורים נגד ההורה החב במזונות הקטין להשבת הוצאותיו – “אך הילד יכול בעצמו לתבוע מזונותיו מן ההורה החייב בכך. זוהי תביעת מזונות ממש, ולא רק תביעה להשבת יציאות” (שרגאי, ע’ 176, מול אות השוליים “א”). תביעה מסוג זה, “לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, ומפאת השוני האמור אף אינה יכולה להיות ‘כרוכה’ בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ”ל” (שם, מול אותה השוליים “ג”).
כאמור, בית המשפט העליון שב ו”תיקף” את הלכת “שרגאי” בעניין “פלוני”. כבוד השופט מני מזוז סיכם את דעת הרוב וקבע ש”הלכת שרגאי קובעת כי לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, אלא רק ‘תביעה להשבת יציאות’. הלכה זו מצויה עמנו מזה כיובל שנים, ועל פיה נהגו משך כל תקופה זו. הלכה זו לא נס ליחה ולא הועם זוהרה, והיא עודנה שרירה וקיימת, וטוב וראוי שכך” (ס’ 39(א)).
עיננו הרואות אפוא, שהעובדה עליה אין עוררין, כי המשיב הקדים והגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ואף כרך כדין את מזונות הקטינים לתביעת הגירושין מתוקף סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אינה גורעת מזכותם העצמאית של הקטינים לתבוע מזונותיהם, באמצעות אמם, בבית משפט זה.
אוסיף כי ההלכה בעניין “פלמן” אינה נוגעת למחלוקת בענייננו בנסיבות הנדונות. בתמצית, הלכת “פלמן” עוסקת בנסיבות בהן תביעה רכושית הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, בד בבד עם הגשת תביעת גירושין לבית הדין הרבני אליה נכרכו כדין ענייני הרכוש. בלב ההלכה הציב בית המשפט העליון את עקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות להן נתונה סמכות מקבילה. לפי עקרון זה, לכל אחת מהערכאות נתון שיקול הדעת להשעות את בירור התביעה שבפנייה כדי לאפשר לערכאה המקבילה לברר את כנות הכריכה. נסיבות אלה אינן מתקיימות בענייננו.
נדמה כי טענות המשיב בהקשר זה מתכתבות עם טענתו הנוספת, לפיה המבקשת הגישה בקשה לתיק המזונות בבית הדין הרבני, כבר למחרת הגשת תביעת הגירושין, ועמדה על פסיקת מדור הקטינים והן על חיוב המשיב בתשלומי המשכנתא. בית הדין הרבני הורה עוד על הגשת תגובת המשיב. מכללא טוען לכאורה המשיב כי בית הדין הרבני מצא כי לו נתונה הסמכות העניינית, ומתוקף עקרון הכיבוד ההדדי, יש להכיר בסמכותו.
לא אוכל לקבל טענה זו. גם אם אניח שהלכת “פלמן” חלה בעניין מזונות קטינים – ואיני קובעת כך – כלל הכיבוד ההדדי יחול במקום בו אחת הערכאות החלה לדון בשאלת הסמכות העניינית. מטענות המשיב ומהסימוכין שצירף עולה כי זהו אינו המצב בענייננו. אין בפניי סימוכין לכך שתלויה ועומדת בפניי בית הדין בקשה להכריע בשאלת הסמכות העניינית, כל שכן לכך שבית הדין הכריע בדבר. מבקשת המבקשת בפניי בית הדין עולה כי עתרה לחיוב המשיב בתשלום החזרי המשכנתא, כחלק מחובתו לזון את האישה. המבקשת לא עמדה על מזונות הקטינים או מדורם כלל. מהסימוכין עולה עוד כי בקשת המבקשת הוגשה בתיק הרכושי, ובתיק זה אף ניתנה החלטת בית הדין הרבני המורה על קבלת תגובה מהמשיב (1486741/8). לא אוכל לקבל אפוא את הטענה או ההנחה ששאלת הסמכות העניינית לדון במזונות הקטינים מצויה על שולחנו של בית הדין, ואין בפניי ראיה לכך.
לא נעלמה מעיני טענת המשיב לפיה בית הדין הרבני הגדול קבע שההלכות בעניין “שרגאי” ו”פלוני” אינן שוללות את סמכותם העניינית של בתי הדין הרבניים לדון במזונות קטינים. מצופה כי טענה כגון זו תלווה למצער במראה-מקום והפניה לאותה פסיקה עליה מתבסס המשיב בטיעוניו. שנית, המשיב לא ביסס את הנחתו מכללא כי פסיקת בית הדין הרבני הגדול גוברת על פסיקתו של בית המשפט העליון. שלישית, לגוף הטענה, כשם שבואר לעיל ההלכות בעניין “שרגאי” ו”פלוני” עוסקות בסמכותו העניינית של בית הדין לדון במזונות קטינים שנכרכו בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. אכן, אין בהן לגרוע מסמכות בית הדין הרבני לדון במזונות קטינים מתוקף סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.
אדגיש כי אין בהחלטתי דנן על מנת לגרוע מטענות המשיב לגופו של עניין, שתתבררנה בכובד ראש.
על בסיס כל המפורט לעיל, נקבע כדלקמן:
אני מקבלת את הבקשה וקובעת כי לבית משפט זה נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה דנן לפסיקת מזונות קטינים.
המשיב יגיש תגובה לבקשה לפסיקת מזונות זמניים בהתאם לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020, תוך 10 ימים מהיום.
כתב הגנה יוגש תוך 30 יום מהיום.
אין צו להוצאות.
ההחלטה מותרת לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.
המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ט’ חשוון תשפ”ה, 10 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.