לפני כבוד השופט טל פפרני, סגן הנשיאה
בעניין המנוחה:
התובע/המבקש
פלונית ז”ל ת”ז XXXXXXXXX
פלונית”ז XXXXXXXXX
נגד
הנתבע/המתנגד
אלמונית”ז XXXXXXXXX
פסק דין
עניינו של פסק דין זה בתיקים כמפורט להלן:
ת”ע 69119-03-22 בקשה לקיום צוואת שכיב מרע, אותה ערכה המנוחה פלונית (להלן: “המנוחה”) מיום 24.1.2022 (להלן:” הצוואה משנת 2022″) שהוגשה ע”י התובע מר פלוני (להלן: “המבקש”).
ת”ע 69090-03-22 התנגדות לקיום הצוואה משנת 2022, שהוגשה ע”י אלמוני, אחיה של המנוחה (להלן: “המתנגד”) .
רקע ותמצית הטענות
המתנגד, אחיה של המנוחה. למנוחה אחות נוספת, ושמה ר’ וכן שני אחים נוספים: א’ וד’, אשר לא נטלו חלק בהליך כבעלי דין, רק הוזמנו למתן עדות מטעם המתנגד. אין מחלוקת כי המנוחה הייתה בנתק, מלא או חלקי, לאורך כעשר שנים, מבני משפחתה. במקביל הכירה והיתה בקשר עם המבקש שסייע לה במישורים שונים.
המבקש עתר לקיום צוואת שכיב מרע, שלטענתו נערכה על ידי המנוחה ביום 24.1.2022, המנוחה נפטרה ביום 20.2.2022 ונקברה ביום 21.2.2022 .
בהתנגדות נטען, בין היתר, כי ביום 24.1.2022, לא סברה המנוחה כי היא מול פני המוות, כי הצוואה לא נאמרה לפני שני עדים, כי המנוחה לא ציוותה דבר, לא נערך זיכרון דברים [שממילא לא נחתם ע”י שני עדים ולא הופקד], ולא צוינו נסיבות ערכית הצוואה,
בתגובתו, טוען המבקש כי במועד בו נערכה הצוואה, בשנת 2022, המנוחה הייתה מאושפזת בבידוד במחלקת קורונה, וחשה שלא תשרוד. חל איסור להיכנס לחדרה עם חפצים כלשהם.באותה עת, הותרה כניסת מבקר אחד בלבד, לבוש במיגון מיוחד. נערך זיכרון דברים, שהופקד בהקדם האפשרי כמצוות החוק. ביום 24.1.2022 התקשתה המנוחה לנשום, וחזרה על צוואתה מיום 17.12.2021, כאשר אף בדצמבר ביום 16.12.2021, הודיעה המנוחה כי היא קורסת. סמוך ליום 17.12.2021 הזמין המבקש תור אצל רשם הירושה, לצורך הפקדת זיכרון דברים, אך המשרד היה סגור. היחסים בין המנוחה לבני משפחתה היו מעורערים ובינה לבין אחותה התנהל הליך משפטי. המבקש פרט בהרחבה את הסכסוכים, שלשיטתו, היו בין המנוחה לבת הזוג של המתנגד, וחילוקי דעות שונים שהתעוררו בין האחים למנוחה, ביחס לחובות וכן ביחס לירושת אמם של האחים. המבקש מתאר את ניסיונות המנוחה לערוך צוואה בכתב, והפנה לשיחות שנערכו ביניהם, בהן ביקשה המנוחה לצוות הכל לטובת המבקש. עוד מצא להפנות לברכה אותה ערכה המנוחה, לקראת יום הולדתו.
תמצית ההליך
ביום 27.4.2022 הגיש המבקש בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים. בהמשך ביום 29.5.2022 לאחר קבלת תגובה . בית המשפט נעתר לבקשה.
ביום 25.8.2022 הגיש המבקש בקשתו למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, וביום 31/8/22, נדחתה הבקשה, תוך מתן אפשרות למבקש להגיש חוו”ד מטעמו.
ביום 19.3.2023 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה, בה נשמעה עדותם של: גב’ ג’, אשר הכחישה את טענת המבקש, ביחס לקיומה של הוראה גורפת האוסרת כניסת יותר ממבקר אחד לחדר החולה בתקופה בה נערכה הצוואה הנטענת. עדותה של גב’ ג’ אחידה קוהרנטית וברורה. אילו היה המבקש דורש להכניס עוד אדם לחדר בקשתו הייתה מאושרת. ד’ , אחיה של המנוחה העיד כי אכן היה נתק ממושך בינו לבין המנוחה, אך לדבריו, הוא לא היה מסוכסך עמה, וכי מי שגרם למצב זה, והשפיע על המנוחה הוא המבקש עצמו, שניתק אותה מיתר בני המשפחה. העד אינו מתנגד לכך שהמבקש הנו אחד מיורשי המנוחה, בתור בן זוגה.גב’ ר’ , אחותה של המנוחה אשרה את התצהירים שהוגשו במסגרת הליכים אחרים. עם זאת, העדה מכחישה קיומו של סכסוך בינה לבין המנוחה. העדה הצהירה כי לא ידעה על מצבה הרפואי של המנוחה ולא אודות אשפוזה בבית חולים.פלוני – המבקש, חזר על גרסתו, כפי שהובאה בתגובה להתנגדות, וטען כי רצונו לקיים את הצוואה מיום 17.12.2021.
ביום 4.5.2023 התקיימה ישיבת הוכחות שנייה, במסגרתה נחקרה גב’ ג.ס’ מי שערכה חוות דעת פסיכולוגית, מטעם המבקש, ביחס למצב המנוחה סמוך לעריכת הצוואה.המבקש חקר אותה בחקירה ראשית ביחס למסמך נוסף (שיחה מיום 19.4.2021 שהתקיימה בינו לבין המנוחה) שלא הונח לפניה, טרם עריכת חוות הדעת. לדבריה: “….,כשרופא מודיע לחולה שחולה במחלה קשה, בטח מחלת סרטן שיש לו עוד שבועות או חודשים לחיות, זה נוטע בתוכו את התחושה שהזמן שלו מאוד קצר וקצוב. ובמקום, בתחושות האלה, זה בדרך כלל מעלה באמת השאלה של כל מיני תהליכים של סוף חיים וסגירת חיים, פרידות, הכנה של צוואות, אנשים מתחילים בעצם להתכונן למותם.”[עמ’ 3 ש’ 28]. בחקירתה הנגדית, אישרה העדה כי המבקש הוא זה שפנה אליה בבקשה לעריכת חוו”ד. אישרה כי היא אינה בעלת השכלה רפואית או משפטית.
גב’ ר’ – העדה לצוואות הנטענות.העדה הרבתה להשתמש במילים אינני זוכרת, כך למרבית השאלות עליהן נשאלה. לדבריה המנוחה רצתה “שהכסף יעבור לאשר” [עמ’ 11 ש’ 33], ואולם, לא זכרה מתי המנוחה אמרה זאת. העדה אישרה כי בתקופת הקורונה הותרה כניסתו של מבקר אחד בלבד [עמ’ 21 ש’ 34]. העדה נשאלה האם התבקשה להיות עדה לצוואה אותה המנוחה רוצה לערוך ולא זכרה זאת [עמ’ 24 ש’ 7].
ביום 14.5.2023 הוגשה תעודת ציבור מטעם משרד הרשם לענייני ירושה.
סיכומי הצדדים הוגשו וכעת נדרשת הכרעה.
טרם מעבר לפרק הדיון והכרעה, אדגיש, כי לגרסת המבקש, הוא מעניין לקיים את הצוואה מיום 17.12.2021. לשיטתו מדובר באותה צוואה, אותה חדשה המנוחה ביום 24.1.2022.ספק רב אם קיים מושג של “חידוש” צוואת שכיב מרע, ואם ניתן כלל להורות על חידוש צוואה או שיש לערוך צוואה חדשה. מכל מקום, להלן אבחן ואיישם את כלל התנאים בשתי החלופות, היינו הן ביחס לצוואה הנטענת מיום 17.12.2021 וכן ביחס לצוואה הנטענת מיום 24/1/22.
דיון והכרעה
אקדים מסקנה לניתוח ואציין, כי לאחר בחינה מעמיקה של כלל החומר המצוי בתיק, ושמיעת חקירות ועדויות הצדדים והעדים מטעמם, הגעתי למסקנה לפיה לא התקיימו תנאי היסוד הנדרשים, לצורך קיום צוואת שכיב מרע. זאת ועוד, כפי שיובא להלן בהרחבה, גם בכל יתר התנאים, נפלו פגמים רבים. התוצאה היא, שלא עלה בידי המבקש לעמוד בנטל הנדרש להוכחת הטענה כי המנוחה ערכה צוואה בשני המועדים הנטענים. מהחומר המצוי בתיק עולה כי המנוחה היתה חולה פרק זמן ממושך, ידעה מהי צוואה, ובכל זאת בחרה שלא לערוך צוואה [ראה נספח 2 לתצהיר המבקש].
טרם סקירת החוק והפסיקה הרלוונטיים, ומעבר ליישום בנסיבות המקרה דנן, אביא להלן את נוסח זיכרון הדברים, שערך כל אחד מהעדים במועדים הנטענים, הנחזים להיות צוואת שכיב מרע, להלן:
צוואה לכאורה מיום 17.12.2021
צוואה לכאורה מיום 24.1.2021
הקדמה
תכליתו של חוק הירושה הוא קיום רצון הנפטר. מטרה זו מתגשמת כשאין כל ספק באמיתות הצוואה ובהיותה משקפת את רצון הנפטר במועד חתימתה.
הכלל הוא, כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מלידתו ועד מותו וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו, בחוק או בפסק דין של בית-משפט (ראו: סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב – 1962). משכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו.
צוואה בע”פ -מסגרת המשפטית (חוק ופסיקה):
הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו מקורם בסעיף 23 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן”: חוק הירושה”) המתייחס לצוואה בע”פ , קובע כי :
”
א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים”.
מעבר לדרישות המנויות בסעיף 23 לחוק הירושה, נקבע שיש למלא אחר דרישה נוספת והיא להוכיח שהייתה למצווה גמירת דעת בשני היבטים: (1) אמירת המצווה הייתה מכוונת לשמש כצוואה (2) הייתה למצווה גמירת דעת באשר לתוכן הציווי (ראו: שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע”ו 2016, עמ’ 11).
עוד אביא את הוראות סעיף 25 בעניין קיום צוואה על-אף פגם או חסר קובעת כדלקמן :
”
קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה
(תיקון מס’ 18) תשפ”ג-2023
25.(א)התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב) בסעיף זה “מרכיבי היסוד בצוואה” הם:
…..
(1)
(2)
(3)
(4)בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות…”.
(הדגשות שלי טל פפרני )
מרכיבי היסוד של כל אחד מסוגי הצוואות מפורטים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה. על צוואה בעל-פה חל סעיף משנה 25(ב)(4)לחוק הירושה, אשר קובע כי הצוואה נאמרה ע”י המצווה עצמו כתנאי ראשון, תנאי שני בפני שני עדים השומעים את לשונו, בנסיבות המצדקות זאת והמצווה היה מול פני המוות. אלו הם תנאי יסוד שבלעדיהם אין מורים על קיום הצוואה. במלים אחרות, התקיימות יסודות מסוימים בסעיף 23 לחוק הירושה היא הכרחית, והיעדר אותם יסודות, אינו ניתן ל”ריפוי” באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה. כזו היא בוודאי הדרישה כי המצווה יהיה שכיב מרע או מי שרואה עצמו מול פני המוות. נסיבה זו אינה “הליך”, שיכול שייפול בו פגם. היא מהווה תנאי מוקדם, שרק בהינתנו קמה האפשרות ליצור צוואה בעל-פה. היעדרות נתון זה אינה ניתנת לריפוי.
הטוען לקיומה של צוואת שכיב מרע, הנעשית בעל פה, עליו לשכנע בראיות חזקות שיש לקיימה, כאשר על בית המשפט להיזהר במשנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בע”פ. (ראו: בע”א 138/64 פלדמן (שוורץ) נ’ טריפמן (2) עמ’ 420; ע”א 9200/99 יהודית חנוכה נ’ ב”כ היועמ”ש, פ”ד נו ( 3) 801, עמ’ 807(.
התנאי הראשון: “שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.”
מדובר בשתי חלופות: האחת, שכיב מרע. השנייה, מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. כאשר די שהמצווה ימצא באחד מהם. יודגש, כי מדובר במרכיב יסוד בצוואה שלא ניתן לריפוי מכוח סעיף 25 לחוק הירושה.
דרישת המצב לעיל צופנת בחובה שני יסודות מצטברים, וזאת בהתאם לפסיקות בתי המשפט הקובעת: מרכיב האובייקטיבי – סכנת מוות ממשית אורבת למצווה ומבחינה מרכיב הסובייקטיבי – למצווה הייתה תחושה וראה עצמו מול פני המוות. ( ראו: ע”א 516/73 אומר נ’ קוגוט, פ”ד כט(1), 107 (1974); ע”א 120/84 גולדברג נ’ אסיאו, פ”ד לט(4), 716 (1985).
המושג “שכיב מרע” לא הוגדר בחוק, ונקלט מהמשפט העברי. הגדרת הרמב”ם למושג שכיב מרע היא “החולה שתשש כוח כל גופו וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המיטה – הוא הנקרא שכיב מרע “. הגדרה זו אומצה אף בפסיקת בית המשפט. (ראו: ע”א 252/70 רוזנטל נ’ טומשבסקי פ”ד כה (1) 448.; שוחט, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית, עמ’ 9). למושג זה ניתנה פרשנות מצמצמת המבחינה בין אדם חולה, אפילו במחלה קשה – המסוגל ללכת ולתפקד, ובעת הצורך- לדאוג לעריכת צוואה בכתב, בין בכתב ידו ובין בחתימתו על צוואה בנוכחות שני עדים, לבין אדם השוכב על ערש דווי, במחלה שאינו יכול לקום ממנה עוד, אינו מתפקד, ואין ביכולתו לטפל בענייניו, לרבות עריכת צוואה בכתב). ראו: בע”ז (י-ם) 185/96 כהן נ’ עיזבון המנוח רחמים כהן ואח’ (1996)).
בענייננו, מצבה הרפואי של המנוחה, בכל המועדים הרלוונטיים, אכן היה מורכב. המנוחה סבלה ממחלה קשה עוד טרם אשפוזה האחרון בתקופת נגיף הקורונה. עם זאת, ממארג הראיות שהונח לפניי, אינני סבור כי ניתן לקבוע כי המנוחה הייתה במצב של “שכיב מרע” או שראתה עצמה מול פני המוות. זאת ועוד, המנוחה ידעה מהי צוואה ועל האפשרות לעריכת צוואה, ובכל זאת, על פני פרק זמן ממושך מאוד, ולמרות הזדמנויות רבות, בחרה שלא לערוך צוואה. להלן אפרט את הראיות עליהן מתבסס המבקש, זאת לאורך ציר הזמן, מבחינה כרונולוגית.
שיחה מיום 19.4.2021 בין המבקש למנוחה (מוצג ת7)
עיון בתוכן השיחה, מעלה כי המנוחה ידעה שהיא חולה, במחלה קשה, וכי זמנה קצוב, שבועות או חודשים בלבד. עם זאת, היא הרגישה טוב, ולא חשה עצמה כ “שכיב מרע” או הרגישה (סובייקטיבית) שהיא מול פני המוות, בפרט לא במועד עריכת השיחה. אביא להלן את החלק הרלוונטי מהשיחה:
זאת ועוד, מדובר בשיחה פרונטאלית בה נמצאים המבקש והמנוחה בחדר אחד. כך לדברי המבקש עצמו.לפיכך, ובפרט לנוכח כל יתר הראיות בתיק, מתעוררת השאלה אודות נסיבות הקלטת השיחה הנ”ל ע”י המבקש. אין מדובר במעשה שגרתי בו בן זוג מקליט שיחה פרונטאלית שלו עם בת זוגו במהלך היום. האירוע מעלה ספקות רבות, לרבות האפשרות כי מדובר בתהליך לאיסוף ראיות, שהחל בו המבקש, כבר באותו שלב (ראו: פרו’ מיום 4.5.2023, עמ’ 3, שו’ 17-24) , הדבר מקבל משנה תוקף כאשר המבקש הפנה להתכתבות בינו לבין המנוחה באמצעות הדואר האלקטרוני, ביום 4.1.2021 בנוגע לכתבה שפרסמה שעניינה קיום צוואה בע”פ למרות פגם צורני. מדובר על מעשים שבוצעו שנה טרם פטירת המנוחה (ראו: עמ’ 83 לנספחים לתגובה שהוגשה ביום 15.5.2022). דבריה של המנוחה בשיחה מחלישים את הטענה לפיה מדובר בצוואת שכיב מרע. כאמור לעיל, המנוחה ידעה על מחלתה, והיה בידה פרק זמן משמעותי להיערך ולערוך צוואה בכתב יד או צוואה בעדים, ואף צוואה לפני רשות.
שיחה מיום 3.9.2021 שהתרחשה בין המבקש למנוחה (ת/6)
בהמשך, נראה כי המנוחה האמינה כי תחיה עוד תקופה ממושכת. המנוחה אכן, סירבה לבצע טיפולים יקרים, אך האמינה כי אם בורא עולם ירצה לקחת את נשמתה הוא יעשה זאת, ואם לא, תישאר בחיים, כפי שאציג מיד, להלן:
ואביא עוד את המשך השיחה
השיחה בין המנוחה למבקש הייתה מתוחה, ונוהלה בטונים גבוהים. המבקש צועק על המנוחה והיא בקשה שינמיך את קולו. המנוחה מוותרת על כסף, שהיא רואה בו מקור לצרות ולריב עם בני משפחתה. המנוחה מצהירה כי תעשה ייפוי כוח מתמשך לטובת המבקש. עוד בתחילת השיחה הדגישה כי מה שחשוב לה אלו החיים. כלומר עד אותו יום, האמינה וציינה כי ההחלטה להותיר אותה בעולם או לסיים את חייה היא בידי בורא עולם, ובעיניה המחלה אינה המכריעה. אינני סבור כי בנקודת זמן זו, התקיים המבחן הסובייקטיבי, במסגרתו האמינה המנוחה שהיא מסיימת את חייה בפרק זמן קרוב, זאת למרות מחלתה הקשה.
שיחה מיום 10.10.2021 בין המנוחה וד”ר שרה גרינפלד (ת/9)
מסקנתי לעיל, מקבלת חיזוק כאשר בשיחה בין ד”ר שרה למנוחה ביום 10.10.2021 מדברות השתיים על מטרות ואפשרויות למתן טיפול להארכת חיים, אביא את החלק הרלוונטי להלן:
תמונות, מסרונים ועוד
המבקש צרף לתצהירו צילום תוכן מסרונים בינו לבין המנוחה כתמיכה בטענתו כי המנוחה הייתה “שכיב מרע” או צופה פני המוות ביום עריכת הצוואה הנטענת מיום 17.12.2021, מבין המסרונים הציג המבקש העתק צילומי בגדרו מציינת המנוחה כי יש לה “הרפס” (ראו: נספח 4, עמ’ 31 לתצהיר עדות ראשית) . ייאמר כאן, אין בראיה זו דבר, במיוחד להתקיימותו של המבחן הסובייקטיבי. בדומה לכך תמונת הקעקוע בצורת הצלב ליד לב המנוחה והנסיבות המתוארות שם, אין להן כל תמיכה בטענה כי המנוחה צפתה את מותה או הייתה “שכיב מרע” (ראו: סעיף 9 לתצהיר עדות ראשית של המבקש ונספח 5 ).
עוד צרף המבקש העתק צילומי ממסך הטלפון מראה החלפת מסרונים בינו לבין המנוחה מיום 30.11.2021, אף ראיה זו מוכיחה כי המנוחה האמינה לאותה עת שהיא תחלים, אביא להלן:
ניהול הליך חקירת נסיבות המוות
ביום 16.3.2023 צרף המבקש לבקשתו להגשת תמלול השיחה שהובאה כבר לעיל (בינו לבין המנוחה מיום 19.4.2021), וכן את החלטת בית המשפט העליון בדנג”ץ 8915/15 בנושא חקירת סיבת מותה של המנוחה (ראו: נספח 1 לבקשה מיום 16.3.2023). המבקש טען ביחס להליך חקירת סיבות מוות שמנהל במקביל במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמו (ראו: סעיף 23 לתצהיר עדות ראשית של המבקש).
ניהול ההליך עסקינן במקביל להליך לחקירת סיבות מוות, מעלה ספקות וסימני שאלה רבים. מחד גיסא – מגיש המבקש בקשה לקיום צוואת “שכיב מרע”, במסגרתה עליו לשכנע כי המנוחה ראתה עצמה אל מול פני המוות, ולא היתה לה אפשרות לערוך צוואה אחרת מלבד הצוואה בע”פ. מאידך גיסא – מנהל המבקש הליך אחר, ובו הוא מנסה לשכנע כי המנוחה נפטרה ממעשה עבירה.כלומר המנוחה סיימה את חייה לא עקב המצב הרפואי אלא כתוצאה מפעולות חיצוניות, שקצרו את חייה והביאו למותה. מדובר בשתי סיטואציות שונות, בהן סתירה לכאורה. אין ספק שדברים אלו משפיעים באופן ישיר, לכל הפחות על המבחן הסובייקטיבי.
תיעוד רפואי מיום 11.2.2022 (ראו: חומר רפואי הוגש ביום 7.6.2022)
אף במסמכים הרפואיים שנערכו לאחר שני המועדים הנטענים לעריכת הצוואה, הינו 17.12.2021 ו-24.1.2022 , כדוגמת המסמך המוצג לעיל מיום 11.2.2022, נראה כי מצב המנוחה הכללי היה יציב, אומנם, צוין “כאובה”, ואין מחלוקת כי סבלה ממחלה קשה, אך אבחנה זו נותרה זמן רב והמנוחה עודנה היתה בחיים.אכן צוין, כי מטרת המעבר ממחלקה אחת לאחרת הינה להמשך טיפול פליאטיבי ולא שיקומי אינטנסיבי, ואין מחלוקת כי מצב המנוחה הוגדר כסופני, ואולם, לא שוכנעתי כי היא חשה כי מדובר בימיה האחרונים.
יש לציין כי במסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק בית המשפט, נכתב, לא פעם, כי המנוחה רווקה, מתגוררת לבד. ביחס לביקורי המבקש, צוין כי הוא אדם שעוזר לה ובמועדים נוספים צוין כחבר ואף מתנדב, בשום מקום לא צוין כבן זוג. (ראו: עמ’ 2, עמ’ 21, עמ’ 67 , עמ’ 91 (נרשם שהוא מתנדב) למסמכים שהוגשו ביום 7.6.2022) . הדברים מעלים תהיה נוספת כאשר בתיעוד נוסף, המנוחה עצמה מציינת כי היא רווקה, מתגוררת לבד, ורצונה לעבור להתגורר בביתה של שכנתה ר’, ככל שיוחלט על תהליך טיפול של הוספיס.
תיעוד רפואי מיום 6.2.2022 (ראו: חומר הרפואי שהוגש ביום 7.6.2022, עמ’ 66)
מסמך נוסף המתאר את מצב המנוחה לאחר המועדים הנטענים לעריכת הצוואה, ממנו אנו למדים כי המנוחה לא ראתה עצמה על סף מוות, הכל כדלקמן:
מעקב סוציאלי – סיכום מלא (ראו: חומר רפואי שהוגש לתיק ביום 7.6.2022, עמ’ 91-92)
מדובר במסמך, התורם באופן משמעותי להבנת תחושתה ומחשבותיה של המנוחה במהלך האשפוז, כאשר הדברים מצוטטים מפיה. ניתן לראות כי בחודש 12 לשנת 2021 הייתה המנוחה במצב של תהיות ופחד. לעומת זאת קרוב לאמצע ינואר 2022 חל שיפור במצבה, והיא חשה טוב יותר. בהמשך, מדווחת המנוחה על כאבים, אך מבקשת להתמקד בהווה ואינה מעוניינת לדבר על תקופה אחרת. גם במסמך זה המבקש מוזכר כמתנדב / עוזר, כך מפיה של המנוחה עצמה, כפי שיפורט להלן:
חוות הדעת מטעם המבקש
בפסיקת בית המשפט קובעת שאם חוות הדעת הרפואית נעשתה לאחר המוות “פוסט מורטום”, הרי שיש בה חולשה מסוימת, משום שהמנוח לא נבדק בזמן אמת, בהיותו בחייו והמומחה מסתמך על פרשנות של מסמכים. (ראו: ע”א 7506/95 שורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון ישראל נד(2) 213). לבית המשפט שיקול הדעת אם להעדיף חוות-דעת רפואית שהיא בבחינת “ניתוח לאחר המוות” או להעדיף על פניה עדויות וראיות אחרות. (ראו: עמ”ש (מחוזי חיפה) 30316-01-15 פלונית נ’ ש.ק 21.01.2016). בית המשפט אינו משמש כ”חותמת גומי” להמלצות המומחים ומסקנותיהם ועליו להפעיל את שיקול דעתו באופן עצמאי ( ראו: ע”א 3798/94 פלוני נ’ פלונית, פ”ד נ(3) 133, 157; ע”מ 4259/06 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה (13.7.06)). ההכרעה לעולם היא בידי בית המשפט ( ראו: ע”מ 27/06 פלוני נ’ פלונית (1.5.06); ע”מ (חיפה) 384/06 ו’ א’ נ’ ו’ (ז’) מ’ (28.3.07)).
בענייננו, בקשתו של המבקש למינוי מומחה מטעם בית המשפט נדחתה בהחלטה מיום 31/8/22. עם זאת, התאפשר למבקש להגיש חוו”ד מומחה מטעמו.המבקש הזמין לעדות מטעמו את הגב’ ג.ס’, פסיכולוגית קלינית, אשר ערכה חוו”ד מיום 2/10/22 [סומנה ת/2]. בחוו”ד מתארת העדה כי המנוחה סבלה ממחלת מיאלומה נפוצה, זאת עוד משנת 2018, ועקב כאבים אושפזה בבית החולים בני ציון ביום 18/11/21. לדברי העדה: “כחודש לאחר אשפוזה עולה משיחה שהתנהלה בין מר נוף ובין חברה של המנוחה בתאריך ה- 16.12.2021 כי היא חשה שהיא קורסת.” [הדגשה שלי ט.פ.]. להלן אביא את החלק הרלוונטי מתוך חוו”ד:
המומחית לא הצליחה להצביע על ראיה ישירה, לפיה ניתן להסיק מדברי המנוחה עצמה או מדרך התנהגותה, שהיא חשה את עצמה מול פני המוות וזה יומה האחרון. המומחית מפנה לשיחה שנוהלה בין המבקש לחברתה של המנוחה [שתכנה ועצם קיומה, הובאו לידיעתה, מן הסתם, על ידי המבקש עצמו] ומנסה ללמוד מכך על תחושתה של המנוחה. אינני יכול לקבל טענה זו. המומחית לכל היתר ציינה כי ניתן לשער מכלל החומר הרפואי שהונח לפניה כי המנוחה הרגישה שהיא עומדת מול פני המוות ביום 17.12.2021 וביום 24.1.2022. הניתוח שהציגה המומחית מדבר כלפי כל חולה פוטנציאלי במצב המנוחה, אך בענייננו חוות הדעת נועדה לשפוך אור על המנוחה הספציפית, ומצבה הסובייקטיבי.
מכאן אין בידי ליתן משקל רב לאמור בחוות הדעת, לא מדובר בראיה שמחזקת את גרסת המבקש, מדובר בהשערה כללית לכל אדם שסובל ממצב דומה לזה שסבלה ממנו המנוחה ולא ניתן ללמוד ממנה על מצב המנוחה הספציפית ומה היא הרגישה ביחס ליומה האחרון.
סיכום (תנאי ראשון): כמפורט לעיל, אינני סבור כי עלה בידי המבקש להוכיח כי המנוחה הייתה שכיב מרע או צופה פני המוות – לא ביום 17.12.2021 ולא ביום 24.1.2022. מתוך החומר הרפואי לא ניתן ללמוד כי חלה החמרה משמעותית במצבה של המנוחה סמוך למועדים הנטענים. בשום שלב לא הוצג כי המנוחה מדברת אל הצוות הרפואי או הסוציאלי, וטוענת כי היא קורסת או כי נותרו לה ימים בודדים לחיות. דרישותיה מול הצוות הרפואי והמטפלים השונים התאפיין בבקשות ודרישות, העדפות אשפוז מסוג אחד על פני אחר.כל אלו צופים פני עתיד. חרף מצבה הרפואי לא הוכח שהמנוחה חשה כי היא מול פני המוות ביומה האחרון, לא במועדים הנטענים לערכית הצוואה ולא במועד אחר במהלך האשפוז החל 11/2021 עד יום פטירתה 21/2/22. עלו תהיות רבות ממאמצי המבקש הממושכים לתעד את המנוחה בהזדמנויות שונות ולהכין עצמו לערכית צוואה בע”פ ואף ללמוד כי ניתן לקיימה חרף פגם בעריכתה, כל זאת נעשה יותר משנה טרם פטירת המנוחה. מהחומר לפני עולה כי המנוחה ידעה מהי צוואה, ובכל זאת בחרה של לערוך צוואה, וזאת למרות מחלתה, אשר נמשכה זמן רב, מספר שנים.
נוכח העובדה כי מדובר בתנאי יסוד, שלא התקיים, ניתן היה להסתפק באמור ולא להמשיך לבחון את יתר התנאים. עם זאת בחינתם רק מחזקת את מסקנתי.
תנאי שני – הציווי בעל פה יהיה בפני שני עדים.
נפסק, כי הדרישה של שני עדים לצורך קיום צוואה בעל-פה היא דרישה קונסטיטוטיבית. עם זאת, הציווי אינו חייב להיות בפני שני העדים יחדיו, ואפשר שיהיה בפני שני עדים במועדים שונים ובנפרד (ראו: ע”א 580/84 יועץ המשפטי לממשלה נ’ שמואל פיק, פ”ד מב(2), 703( (1988).
בית המשפט קיים צוואת שכיב מרע כאשר אחד העדים שימש עד באמצעות שיחת טלפון ואף לא נכח ליד המצווה, כשציווה בפני העד האחר. (ראו ת”ע (ת”א) 764/83 עזבון המנוחה בת דור נ’ האפוט’ הכללי, פ”מ תשמ”ד (ב), 410. עם זאת, עדיין מדובר ביסוד מהותי ולא רק ביסוד ראייתי.
בענייננו, אמנם נכון כי העדה גב’ ר’ העידה כי שמעה את דברי המנוחה בטלפון, ואולם, גרסת המבקש ביחס להוראות משרד הבריאות או בית החולים, הופרכה בעדותה של גב’ ג’, שהכחישה בחקירתה כי מנעו מאנשים לפגוש את יקיריהם בפרט אלו הנוטים לסיים את חייהם. העדה ציינה באופן מפורש כי ככל שהתבקשה הכנסתו של יותר ממבקר אחד בו זמנית, היו נענים בחיוב לדרישות שהועלו. מדובר בעדה אובייקטיבית, שאינה מעוניינת בתוצאות המשפט, ומשקל עדותה בהתאם. אביא את החלק הרלוונטי מעדותה להלן:
מתוך עדות גב’ ג’
“…
ש: אני אומר לך שמשרד הבריאות הוציא הנחיה ביחס לתקופה הזאת שאני מדבר איתך של ינואר 22, לא להכניס יותר ממבקר 1 לחולה אחד. מוכנה לאשר לי את זה?
ת: לא, אני לא מוכנה לאשר את זה בצורה גורפת. משום שמשרד הבריאות מוציא הנחיות ובזמן נתון ובזמן אמת או במקרים ספציפיים, יש לנו גם טווח השפעה על ההנחיות האלה. שום דבר הוא לא כזה ראה וקדש, זה לא דברי אלוהים חיים. אני אומרת לך שוב, היו מקרים ככלל שבאמת אפשרנו במצבים סטנדרטי מבקר 1 למטופל 1, והיה ופנו אלינו אנשים מסוימים בגלל דברים כאלה ואחרים פנו אלי, אני אפשרתי יותר ממבקר 1. בוודאי במקרים של חולה גוסס, חולה במצב קשה מאוד, בוודאי שאפשרנו יותר ממבקר 1 אני..”.
(ראו: פרו’ מיום 19.3.2023, עמ’ 3, שו’ 21-31)
הדגשות שלי טל פפרני
תנאי שלישי – עדים השומעים את לשונו של המצווה.
ביסודם של דיני הירושה מצויות שתי מגמות, בדרך זו נקבע:
“המגמה האחת היא הוראת היסוד, שמצווה עלינו לקיים דברי המת ולעשות כדי שרצונו האחרון האמיתי יתקיים ויבוצע; והמגמה האחרת היא לשמור על קיום דרישות מינימאליות, אותן קבע המחוקק כתנאי בל יעבור, כדי להיות בטוחים באמיתותה של הצוואה ובגמירות דעתו של המצווה לצוות כפי שציווה
(ראו: בד”נ 40/80 פאול קינג נ’ יהושע כהן, פ”ד לו (3) 701, בעמ’ 730, הדגיש כב’ השופט אלון, (כתוארו אז) ).
בפסיקת בתי משפט נקבע כי הציווי בעל-פה יכול להיות בכל שפה שהיא, ובלבד שמדובר בשפה המובנת לעדים. נפסק: “בית משפט הדן בצוואתו של מת, ובעיקר בצוואת שכיב מרע, כל עניינו בקיום רצונו האחרון האמיתי של המת. משהוברר רצונו האחרון של המת, נותרת שאלת השפה, שבה נאמרו דברי המת, חסרת חשיבות, ובלבד שהעדים שולטים באותה שפה”. ( ראו: ת”ע 42901/04)
בענייננו, לגבי הצוואה הנטענת מיום 17.12.2021 אניח שהתקיים התנאי. עם זאת לגבי הצוואה משנת 2022- הרי לפי גרסת המבקש עצמו, המנוחה התקשתה לנשום, הכל כדלקמן:
“…
ש: נכון שציפורה ז”ל לא אמרה לך ביום 24/01/2022 שהיא עושה צוואה בעל פה?
ת: היא אמרה לי שהיא, ציפורה ידעה שפג התוקף של הצוואה שלה מזמן, והיא הרגישה, עכשיו, אם מה שאתה, אם זה היה צוואות שרשרת כמו שבית המשפט אמר בהתחלה, אז היא לא הייתה מחכה עד ה-24 לחודש כי יוצא מצב של שבוע שלם בלי צוואה ובלי כלום, אבל כשהיא הייתה בקורונה, גם בקורונה, לא מחוסנת לא כלום, במצב קשה, בקושי יכולה לנשום, בקושי יכולה לדבר, היא הרגישה כנראה ראתה את עצמה על פני המוות, ואז באותה נקודת זמן היא החליטה שהיא עושה שהיא אומרת את הצוואה
ש: אז מה הגרסה שלך, שביום 24 החליטה ברגע שאתה התקשרת לר’י או כמה דקות לפני? זה הגרסה שלך?…”.
(ראו: פרו’ מיום 19.3.2023, עמ’ 12-21)
הדגשות שלי טל פפרני
עם זאת, חשוב לציין כי במהלך אשפוז המנוחה במועדים רבים ושונים צוין כי הנשימה תקינה, ולא הוצג תיעוד רפואי אחד המצביע על קושי בנשימה, הכל כפי שאציג דוגמית מצומצמת, להלן:
(ראו: חומר רפואי שהוגש ביום 7.6.202, עמ’ 114-137)
שוב גרסת המבקש אינה נתמכת בראיות חיצוניות ולא זאת בלבד הראיות הקיימות מקשות על קבלתה.
עם זאת, לא מדובר בתנאי היחידי שהביא אותי להגיע למסקנה כי אין מדובר בצוואה תקינה ואף אין זו צוואה כלל, כפי שהובהר לעיל וכפי שאמשיך לפרט מיד.
תנאי רביעי – דברי המצווה, יום הצוואה והנסיבות שבהן נעשתה הצוואה יירשמו בזכרון דברים, ככל האפשר בסמוך למועד שבו ניתן לעשותם
דברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים אשר יופקד אצל רשם הירושה, מוקדם ככל האפשר. הדבר נועד להביא לכך שדברי המצווה יגובשו ויישמרו, בצורה מוחשית, כשהם עדיין טריים בזיכרונם של העדים ויימסרו למשמורת גורם מוסמך. (ראו: ש’ שוחט בספרו, פגמים בצוואות, המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס”א-2001 ; ע”א 430/73 אקשטיין נ’ כהן, פ”ד כח(2) 432, בעמ’ 435-434:).
הוראת סעיף 23 לחוק הירושה מחייבת עריכתו של זיכרון דברים; באין זיכרון דברים ניתן לקבל כתחליף תצהירים. הדרישה לקיומו של זיכרון דברים אינה מרכיב יסודי בצוואה בעל פה, עם זאת העלאת דברי המנוח בתצהירים במקום זיכרון דברים מהווים פגם פורמלי דינמי אשר מעביר את נטל השכנוע על שכמו של מבקש קיום הצוואה להוכיח את אמיתות הצוואה ( ראו: ספרו של שאול שוחט, שם, עמ’ 96; ע”א 430/73 אקשטיין נ’ כהן, פ”ד כח(2), 432; ע”א 88/88 יעקובוביץ נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מד(2), 69).
בענייננו, המבקש וגב’ ר’ לא פרטו את נסיבות עריכת הצוואה, וכל יתר הנסיבות הרלוונטיות, אשר נטענו על ידי המבקש מאוחר יותר.למשל כי סמוך למועד ערכית הצוואה מיום 17.12.2021 הוחלט על הפסקת תרופות.או כי ביום 24.1.2022 לא היה ניתן להכניס שני אנשים לחדרה של המנוחה (למרות שגרסה זו הופרכה).נתונים מהותיים אלו הובאו רק מכתבי טענותיו של המבקש, ולא מזיכרון הדברים שצוטט בפתח פרק זה.מכאן קיים קושי רב בזיכרון הדברים הנ”ל שלא כלל תיאור מינימלי לאופן ונסיבות ערכית הצוואה. העדים הם המקור הנחוץ ללמדנו על נסיבות עריכת הצוואה.
תנאי חמישי – זיכרון הדברים ייחתם בידי שני עדים – ככל האפשר בסמוך למועד שבו ניתן לעשותם
המבקש וגב’ חלי חתמו על המסמך הנחזה להיות זיכרון דברים ואשרו את חתימתם.
תנאי שישי – זיכרון הדברים הרשום והחתום ע”י העדים, יופקד אצל הרשם לענייני ירושה. ככל האפשר בסמוך למועד שבו ניתן לעשותם
המבקש הציג אסמכתאות לניסיונותיו להפקיד את זיכרון הדברים מיום 17.12.2021- לשיטתו היה יום ששי בשבוע. הוא הזמין תור ליום 19.12.2021, (ראו: ת/10 ) בהמשך הסביר את האיחור לכאורה בהפקדת הזיכרון השני מיום 24.1.2022.
לו היה מתקיים התנאי, של צוואת שכיב מרע או מי שצופה פני המוות, לא היה די בפגמים הנ”ל, כדי להביא לפסילת הצוואה, שכן מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, לבית המשפט סמכות לקיים את הצוואה, אף אם היה פגם בהליך עריכת זיכרון הדברים והפקדתו, וזאת אם אין לו ספק באמיתות הצוואה.היינו שהייתה גמירת-דעת שקולה ומוחלטת לערוך את הצוואה. אלא שבמקרה דנן, מתעורר ספק באמתותה של הצוואה הנטענת, זאת משלא הוכח, ברמה הנדרשת, שהמנוחה אכן גמרה אומר לצוות את כספה או רכושה למבקש.
התנאי – דרישת גמירת הדעת :
כאמור, לדרישות המפורטות בסעיף 23 (ב) לחוק הירושה ביחס לצוואה בע”פ, יש להוסיף את דרישת גמירת הדעת , וזאת , בשני היבטים :
האם אותה אמירה מכוונת להיות צוואה.
האם היתה גמירת דעת באשר לתוכן הציווי.
בהתאם לזיכרון הדברים שהובא בפתח לעיל, מדובר לכאורה, בייפוי כוח לטובת המבקש, לצורך המשך טיפול בענייני המנוחה, שהיו תלויים ועומדים בהליכים משפטיים שונים מול בני המשפחה. אין בזיכרון הדברים (בשני המועדים 17.12.2021 ו- 24.1.2022) כל אמירה כי מדובר בצוואה.
דברים אלו מקבלים משנה חיזוק, כאשר גב’ ר’ ציינה, בזיכרון דברים מטעמה, כי עת שנשאלה המנוחה בנוגע לגורל הכספים, השיבה “נדבר על זה” . עצם אמירת הדברים, מראה בבירור, כי אין מדובר בצוואה כלל, ואין מדובר במצווה הרואה עצמו מול פני המוות או שכיב מרע.המנוחה חושבת שיהיה לה הזדמנות נוספת לדבר על זה, משמע שהיא חושבת שהמשיך לחיות. דברים אלו כשלעצמם, פוסלים כל אמירה קודמת ומלמדים כי למנוחה לא הייתה גמירות דעת לעריכת צוואה.המנוחה לא נקטה בלשון ציווי, ואף לא כוונה את דבריה לאשר יתרחש לאחר מותה.המנוחה מתייחסת לדברים תלויים ועומדים בהווה.
ראיות נוספות:
המבקש צירך תמליל שיחה עם המנוחה ממנו עולה, לכאורה, כי בשלב מסוים, הביעה המנוחה רצון לערוך ייפוי כוח מתמשך ואף צוואה לטובתו, ואולם, המנוחה לא עשתה כן, זאת במשך שנה לפחות, למרות שידעה כי היא חולה, וזמנה קצוב.מהשיחה ניתן ללמוד, כי המנוחה חשבה שהכסף יפגע בקשר הדם, הינו בני המשפחה. יש הבעת רצון להתפטר מסכום כסף שהמנוחה הרגישה שאינו טוב לה ובוגדת בבני משפחתה, אביא את תוכן השיחה להלן:
מדובר בשיחה שנערכה בחודש ספטמבר 2021, מספר חודשים טרם פטירתה, וכאשר בידי המנוחה זמן מספיק על מנת לערוך צוואה כפי שתמצא לנכון. עצם העובדה כי המבקש והמנוחה שוחחו ביניהם בנושא, ומנגד, העדרה של צוואה, מחזק את המסקנה כי המנוחה לא רצתה לערוך צוואה, וזאת מסיבותיה השמורות עמה. גרסת המבקש לגבי בדיקת המנוחה, מול עורכי דין שונים, לגבי האופציה לעריכת צוואה, אך מחזקת את המסקנה בדבר העדר גמירת דעת אצל המנוחה. על פניו, נראה כי המנוחה רצתה להתפטר מהכספים “המקוללים”, כלשונה, זאת משום שהאמינה שדבר אינו טוב עבורה ואין בכך כדי להוות צוואה. אם אכן דבריה האחרונים של המנוחה היו “נדבר על זה”, מהווה הדבר פגיעה וכרסום משמעותי בגרסת המבקש.
כפי שפורט לעיל, המבקש נהג להקליט את המנוחה ולתעד כל פעולה בה נקט.מתעוררת לפיכך השאלה, מדוע למה תעד את ערכית הצוואה מיום 17.12.2021 או מיום 24.1.2021. גרסתו שלא ניתן להכניס צויד לחדר מופרכת משתי סיבות, ראשית ביום 17.12.2021 המנוחה לא הייתה מאושפזת במחלת קורונה, שנית אם ביום 24.1.2022 לא היה ניתן להכניס אמצעי תקשורת או ציוד כטענת המבקש, כיצד בוצעה שיחת ועידה עם העדה גב’ ר’?? (ראו: סעיף 12 לתגובה להתנגדות שהוגשה מטעם המבקש)
הוכח כי בין המנוחה לבני משפחה קיים נתק, אך לא כולם מסוכסכים אתה, ראיה לכך שאחד האחים בקר אותה בבית חולים. לא עלתה לפניי שאלת השפעה בלתי הוגנת אך איני פוסל את האפשרות שהמנוחה בודדה מיתר פני המשפחה כאשר לצידה עומד המבקש מייעץ ודואג ומברר בענייני חובות אז אפשר גם בהליכים נגד בני המשפחה.
נוכח כלל האמור לעיל אני קובע, כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו, בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק הירושה.
לקראת סיום, אציין כי אכן, התוצאה אליה הגענו, כמפורט לעיל, מעוררת תחושת אי נוחות מסוימת. הקשר בין המנוחה לבני משפחתה היה רעוע ביותר. על פניו, נראה כי המבקש אכן היה קרוב למנוחה, דאג וטפל בה במסירות במנוחה עד יומה האחרון. עם זאת, אין באמור די כך כדי להוות תחליף לעריכת צוואה. משלא הוכח כי המנוחה ערכה צוואה כאמור, באחת מהדרכים הקבועות בחוק, כי אז התוצאה הנה – חלוקת עיזבונה בין יורשיה, בהתאם להוראות הדין.
סוף דבר:
ההתנגדות למתן צו קיום צוואה מתקבלת.
המבקש ישלם למתנגד הוצאות ושכ”ט עו”ד, בסך כולל של 25,000 ₪.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.
ניתן היום, י”ב שבט תשפ”ד, 22 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
