בפני
כב’ השופט פליקס גורודצקי
תובעת
ל. נ.
ע”י ב”כ עוה”ד נביל אזחימאן
נגד
נתבעת
ו. נ. ת”ז 038693693
ע”י ב”כ עוה”ד ראובן נחום
החלטה
לפניי תביעה כספית על סך של 56,410 ₪.
התביעה הוגשה על-ידי הגב’ ל. נ. (להלן: “התובעת”), נגד הגב’ ו. נ. (להלן: “הנתבעת”).
הנתבעת היא פרודתו של אחי התובעת, מר ס. נ. (להלן: “ס'”).
התביעה היא לדמי שימוש ראויים בגין שימוש שעשתה הנתבעת בדירה, אשר נמצאת באזור ב__ המהווה חלק משטח העיר ___ (להלן: “הדירה”).
הליך משפטי קודם
ביום 9.3.2023 הגישה התובעת כנגד הנתבעת במסגרת תלה”מ 21299-03-23, תביעה כספית על סך של 136,600 ₪, בגין השימוש שעשתה הנתבעת בדירה (להלן: “ההליך קודם”).
בהליך הקודם ניתן פסק דין מיום 19.12.2023 (להלן: “פסק הדין”), אשר במסגרתו נקבע, בין היתר, כי:
“הן התובעת והן הנתבעת “השקיעו מרץ” בניסיון להוכיח מי מהן בעלת הזכויות בדירה. התובעת טענה כי היא רכשה את הדירה מס’ בשנת 2016 ואילו הנתבעת טענה כי היא מימנה את רכישת הדירה בשנת 2014″ ראו: ס’ 23 לפסק הדין;
“כבר עתה יצוין כי גרסאות התובעת והנתבעת וכן העדים מטעמן לא הצטיינו בקוהרנטיות מיוחדת בלשון המעטה וחלקן לא נתמכו בראיות כלל…” ראו: ס’ 24 לפסק הדין;
“יש לציין כי שתי הגרסאות – הן של התובעת והן של ס’ לא נתמכו באסמכתאות …” ראו: ס’ 24 לפסק הדין;
“במצב דברים זה ומשעה שנטל הוכחת הבעלות בדירה רובץ לפתחה של התובעת ראו: ע”א 5163/23 חרוב נ’ רשות מקרקעי ישראל (26.11.2023) ניתן היה לבוא ולומר כי התובעת לא הוכיחה את טענתה” ראו: ס’ 26 לפסק הדין;
“יחד עם זאת, ראיה אחת בלבד הטתה את כף המאזניים לטובת התובעת. ראייה זו הינה ייפוי כוח (להלן: “ייפוי הכוח”) שנתן ס’ לתובעת ביום 30.6.18 …” ראו: ס’ 27 לפסק הדין;
“על רקע מסקנה זו, על רקע העובדה כי לא נטענה על-ידי הנתבעת כל טענה ביחס לייפוי הכוח ועורך ייפוי הכוח לא זומן על ידה לעדות, בהתאם לתקנה 28 (ב) לתקנות המשפחה שלפיה על בית המשפט לקבוע “את ממצאיו לפי הראיות המסתברות יותר” ראו: תה”ס 27071-11-19 פלונית נ’ אלמוני (27.11.2022) אני קובע כי התובעת הוכיחה, על-פי מאזן ההסתברויות ולצורך הכרעה בהליך זה בלבד וכקביעה אגבית, כי היא בעלת הזכויות בדירה” [ההדגשה לא במקור – פ”ג] ראו: ס’ 29 לפסק הדין.
חרף קביעה זו, תביעת התובעת בהליך הקודם נדחתה במספר נימוקים וביניהם:
לא הוכחה טענת התובעת כי “הנתבעת פלשה לדירה”… “ללא הסכמתה” ו”ללא אישורה” ראו: ס’ 37 לפסק הדין;
“…ממועד כניסת הנתבעת לדירה ועד למועד הגשת התביעה, התובעת לא ביקשה כל תמורה עבור מגורי הנתבעת בדירה וכאשר התובעת לא עתרה לסילוק ידה של הנתבעת מהדירה…” ומכך יש “ללמוד על הסכמת התובעת למגורים ללא תמורה של התובעת בדירה” ראו: ס’ 38 לפסק הדין;
התובעת לא הוכיחה את הסעד הכספי משעה ש”…לא ביקשה כאמור למנות שמאי מקרקעין והיא הסתפקה בטענה כי שכר דירה בסך של 1,000 דולר לחודש…” ראו: ס’ 47 לפסק הדין.
עיקר טענות התובעת בהליך הנוכחי
התובעת היא הבעלים של הדירה והנתבעת פלשה אליה. התביעה היא בגין שימוש שעשתה הנתבעת מאז הגשת התביעה בהליך הקודם ועד הגשת התביעה הנוכחית.
עיקר טענות הנתבעת בהליך הנוכחי
התובעת לא הגישה בקשה לפיצול סעדים, לא צירפה ראיות להוכחת התביעה, ופסק הדין שניתן בהליך הקודם לא יצר פלוגתא פסוקה המהווה מעשה בית דין.
דיון מיום 18.9.24
בדיון שהתקיים ביום 18.9.24 הסכימו הצדדים כי יש להכריע תחילה בשאלה האם הקביעה בפסק הדין בכל הנוגע לבעלות התובעת בדירה מהווה פלוגתא פסוקה.
דיון מיום 23.9.24
בדיון שהתקיים ביום 23.9.2024 הצדדים השמיעו את סיכומיהם בעל פה.
במסגרת הסיכומים טענה התובעת, בין היתר, כי ההכרעה בפסק הדין בכל הנוגע לבעלות התובעת בדירה מהווה פלוגתא פסוקה ומעשה בית דין, כך שיש לברר את התביעה על דרך מינוי שמאי מקרקעין.
במסגרת הסיכומים טענה הנתבעת, בין היתר, כי הקביעה בס’ 29 לפסק הדין בכל הנוגע לבעלות התובעת בדירה, היא קביעה אגבית ואין לראות בה פלוגתא פסוקה. עוד נטען כי הקביעה בס’ 27 לפסק הדין אינה קביעה פוזיטיבית, וכי בית המשפט לא התכוון לקבוע מסמרות בעניין הבעלות בדירה.
הכרעה
לאחר עיון במלוא התשתית העובדתית והראייתית, הן בהליך הקודם והן בהליך הנוכחי, ושמיעת סיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עמדת התובעת.
ברע”א 6634/22 קידר מיכאל עו”ד מפרק החברה נ’ אילן בן עמי, בפש”ר ואח’ (3.7.2023), סוכמה ההלכה אשר לפיה:
“כידוע, הכלל של “מעשה בית דין” נועד להבטיח את סופיות הדיון. ההצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים – הראשון הוא האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי (ובכלל זה הקלת העומס על בית המשפט; הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ועוד); והשני הוא האינטרס של בעל דין שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא שבה התדיין כבר בעבר בפני בית המשפט (ראו ע”א 4087/04 גורה נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ארבל [פורסם בנבו] (8.9.2005)). בענייננו, מאחר שהמפרק מעלה טענה שאותה כבר העלה במסגרת הליך אחר, ושביחס אליה כבר ניתנה הכרעה, הרי שמתקיים השתק פלוגתא – השתק המונע מבעל דין להעלות פעם נוספת טענה שכבר נדונה והוכרעה (וראו נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 137 (1991)).
כידוע, כדי שיחול השתק פלוגתא, צריכים להתקיים ארבעה תנאים עיקריים: הראשון – צריכה להיות זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה בהליך הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה הנוכחי; השני – יש לוודא כי במסגרת ההתדיינות הקודמת נקבע ממצא פוזיטיבי (להבדיל ממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה); השלישי – נדרש כי ההכרעה בפלוגתא תהיה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה; והרביעי – נדרשת זהות בין בעלי הדין בהתדיינות הקודמת לבעלי הדין בהתדיינות הנוכחית (ראו ע”א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע”מ נ’ מדינת ישראל, פסקה 14 [פורסם בנבו] (12.10.2019))”.
על רקע פסיקה זו יש לקבוע האם הקביעה בס’ 29 לפסק הדין מהווה מעשה בית דין.
התנאי הראשון – קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה בהליך הקודם לבין זו העומדת לדיון הליך הנוכחי – אין מחלוקת כי שני ההליכים, הן ההליך הקודם והן ההליך הנוכחי, עניינם דמי שימוש ראויים בגין שימוש שעשתה הנתבעת בדירה, וישנה זהות עובדתית ומשפטית בפלוגתא שהוכרעה בהליך הקודם בעניין בעלות התובעת בדירה, לבין הפלוגתא העומדת לפתחי בהליך הנוכחי.
התנאי השני – קביעת ממצא פוזיטיבי במסגרת ההתדיינות הקודמת – הקביעה בס’ 29 לפסק הדין ולפיה: “… התובעת הוכיחה, על-פי מאזן ההסתברויות ולצורך הכרעה בהליך זה בלבד וכקביעה אגבית, כי היא בעלת הזכויות בדירה” – היא קביעה פוזיטיבית, אשר נשענת על ראיה בדמות של ייפוי כוח שנתן ס’ לתובעת ביום 30.6.2018 – אשר הובילה להטיית כף המאזניים לטובת התובעת. למותר לציין גם כי על פסק הדין לא הוגש ערעור והקביעה הפכה לחלוטה.
התנאי השלישי – ההכרעה בפלוגתא תהיה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה – הפלוגתא בעניין הבעלות בדירה הייתה חיונית לתוצאה הסופית בהליך הקודם והיא אף חיונית לתוצאה הסופית בהליך הנוכחי.
התנאי הרביעי –קיומה של זהות בין בעלי הדין בהתדיינות הקודמת לבעלי הדין בהתדיינות הנוכחית – אין מחלוקת כי ישנה זהות בין בעלי הדין בהליך הקודם לבין בעלי הדין בהליך הנוכחי.
רוצה לומר כי מתקיימים כל ארבעת התנאים בהתאם לפסיקה על מנת לקבוע כי הקביעה בס’ 29 לפסק הדין, בכל הנוגע לבעלות בדירה, מהווה מעשה בית דין, והתובעת לא נדרשת להוכיח את נושא הבעלות בדירה פעם נוספת במסגרת הליך זה.
במסגרת הסיכומים טענה הנתבעת כי הקביעה האגבית בכל הנוגע לבעלות התובעת בדירה, כוחה יפה להליך הקודם בלבד. לא ניתן לקבל טענה זו: המשמעות של הקביעה האגבית בכל הנוגע לבעלות התובעת בדירה, היא כי התובעת איננה יכולה לעשות שימוש בקביעה זו, למשל, לצורך רישום הדירה על שמה, וכוחה של הקביעה האגבית יפה לצורך ההתדיינות בין התובעת לנתבעת בלבד.
בנוסף, הפרשנות התכליתית של הקביעה “לצורך הכרעה בהליך זה בלבד” ראו: ס’ 29 לפסק הדין, כוחה יפה על כל תביעה של התובעת כנגד הנתבעת, ובכלל זה: סוגיית דמי השימוש בדירה.
התוצאה היא כי עמדת התובעת מתקבלת ועמדת הנתבעת נדחית.
המשמעות המעשית של תוצאה זו היא, כי התובעת לא נדרשת, במסגרת הליך זה, להוכיח את בעלותה בדירה.
לאור התוצאה, סבורני כי יש לקבל את טענת התובעת בדבר מינוי שמאי מקרקעין לצורך הערכת שווי דמי השכירות בדירה, וכך ייקבע ככל שלא תוגש התנגדות עניינית בתוך 7 ימים.
סוגיית הוצאות משפט תדון בתום ההליך.
מתיר את פרסום ההחלטה לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, כ”א אלול תשפ”ד, 24 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
