לפני
כבוד השופטת רונית גורביץ
תובע/נתבע
ת”ז
ע”י ב”כ עוה”ד ח’יאם נסאר
נגד
נתבעים/תובעים
1.ת”ז 050997022
ע”י ב”כ עוה”ד סלים ח’מיס
2.ת”ז
ע”י ב”כ עוה”ד שי פינקלשטיין
פסק דין
השאלות שעלי להכריע בהן במסגרת הליכים אלו:
האם יש מקום להורות על חלוקת העיזבון בחלוף למעלה מ- 17 שנים מאז מתן הצו לקיום הצוואה, וזאת חרף ציווי המנוחה לשמור על נכסי המקרקעין בבעלות המשפחה ועל השלום בין יורשיה, והאם הציווי הוא בגדר הוראה האוסרת על חלוקת העיזבון?
האם ההליכים המשפטיים שנקט היורש כנגד העיזבון הינם בגדר הפרת תניית הסילוקין שנקבעה בצוואה, והוא איבד את זכותו לרשת את חלקו בנכסי העיזבון?
והאם בשלה העת להורות על חלוקת העיזבון?
רקע
הצדדים הינם שלושה מבניה של המנוחה … ז”ל אשר נפטרה ביום 26.8.03 (להלן: “המנוחה”, הצדדים ייקראו להלן בשמותיהם הפרטיים : “ר'” או “מנהל העיזבון”, “א'” ו-“כ'”).
התביעות שנדונו:
א’ הגיש תביעה לחלוקת עיזבון המנוחה.
ר’ הגיש שנתיים לאחר מכן, תביעה למתן סעד הצהרתי כי ההליכים המשפטיים שנקט א’ כנגד עזבון המנוחה וצוואתה מהווים הפרת התנאים שנקבעו בסעיף 14 לצוואה שהם בגדר “תנאי מפסיק” על פי סעיף 44 לחוק הירושה, תשכ”ה- 1965 (להלן: “חוק הירושה”) וחדלה זכותו לרשת את חלקו בנכסי העיזבון.
האח השלישי כ’ תמך בעמדת ר’ וצורף להליכים בהיותו זוכה כמותם על פי הצוואה.
המנוחה ערכה צוואה ביום 30.12.01 וביום 22.1.07 ניתן צו לקיומה.
המנוחה הורישה את עיקר רכושה לשלושת בניה, הצדדים להליכים, ונכסים ספציפיים לשלושה ילדים נוספים.
בצוואתה הביעה המנוחה את רצונה לשמור על נכסי המשפחה, אלה השייכים לכל ילד בנפרד ואלה השייכים לה, ככל הניתן בתוך המשפחה, שיתנהלו ויתפתחו לטובת המשפחה כדי לקדם את השלום בין יורשיה ולמנוע סכסוכים בין יורשיה.
וכך נרשם בסעיף 1 בפתיחת הצוואה :
“אני פונה ליורשיי המפורטים בצוואתי זו ומודיעה להם כי המטרה הבסיסית בצוואה היא כי השלום, הקרבה והאהבה תשרור לאחר מותי בין יורשיי, וכך יישמרו נכסי המשפחה שאותם אני מצווה בצוואתי זו וכן יתר הנכסים השייכים למי מיורשיי בכך, שהנכסים יישמרו, ככל הניתן בתוך המשפחה וכן כי הנכסים יתנהלו ויתפתחו לטובת המשפחה ובכך שייהנו מהחלק שאני מצווה להם עפ”י צוואתי זו ביחד עם החלקים שבבעלותם לפני צוואתי זו”.
כפי שעולה מהצוואה, המנוחה ניהלה את רכוש המשפחה ביד רמה לאורך השנים, השקיעה כספים לרכישת נכסים חדשים ולהשבחתם של נכסים קיימים ולהקמת מבנים וכן ניהול הנכסים והשכרתם.
וכך נרשם בסעיף 2 לצוואה:
“אני מבקשת להזכיר ליורשיי ולהבהיר כי הכספים שהגיעו כתוצאה ממכר מקרקעין רשומים על שמי ו/או על שם מי מבניי ואשר נמכרו לצדדי ג’ וכל כל ההכנסה מדמי השכירות מנכסים הרשומים על שמי ו/או על שם מי מארבעת בניי, משך כל השנים שעברו, אני קיבלתי בהסכמתם ועשיתי בהם שימוש לקידום האינטרס המשפחתי לרבות תשלום ההתחייבויות, רכישת נכסים ושיפור נכסים קיימים ו/או שיפוצם והקמת מבנים”.
המנוחה מינתה את בנה ר’ כמנהל עיזבון והמוציא לפועל של צוואתה והעניקה לו סמכויות רחבות מאוד לניהול רכושה, על פי שיקול דעתו הבלעדי כפי שיראה לו לנכון בעתיד וקבעה כי תהיה לו הסמכות להורות על חלוקת העיזבון בין היורשים בעת ובאופן כפי שימצא לנכון. עוד נימקה את בחירתה בר’ כמנהל עיזבונה בכך ששירת אותה בנאמנות בימי חייה וביצע עבורה ובהסכמתה פעולות ברכושה לצורך הניצול האופטימלי של נכסי המשפחה.
וכך נרשם בסעיף 3 לצוואה:
“אני ממנה בזאת את בני ר’ ת”ז … (להלן: “ר’ או מנהל העיזבון”) להיות מנהל עיזבוני ומוציא לפועל לצוואתי זו עם מלוא הסמכויות לבצע בעיזבוני וניהול נכסיי הנותרים לאחר פטירתי זאת לפי שיקול דעתו ומה שייראה לו בעתיד למתאים לפי הוראותיי ללא צורך בהמצאת ערובה כלשהי, בכל הקשור למקרקעין נשוא צוואתי, תהא למנהל עזבוני הסמכות להחליט לחלקם כולם או חלק מהם בין היורשים המפורטים בצוואתי זו ו/או מי מהם והוא יהא מיופה כח לפי שיקול דעתו ולפי מה שיימצא לנכון לבצע כל פעולה ו/או ליזום פרויקטים להשכרתם ו/או מכירתם ו/או שעבודם לפי מה שימצא לנכון, הכל בכדי לקדמם ולנצלם בדרך האופטימאלית לטובת כל יורשיי המפורטים בצוואתי זו, ועל היורשים לשתף פעולה עם מנהל עזבוני בכל מה שקשור בחלקיהם במקרקעין שיקבלו בהתאם לצוואתי זו, ובכל מה שקשור באותם מקרקעין שבבעלותם היום או שתהיה שייכת להם בעתיד.
ואני מאשרת כי בני ר’ שירת אותי בנאמנות בימי חיי ואין לי ולא היו לי טענות כנגדו וכל הפעולות שביצע ברכוש שלי ו/או ברכוש השייך לבנים שלי שאני מנהלת עד יום פטירתי, היו בהסכמתי ובידיעתי ועל דעתי לצורך הניצול האופטימאלי של נכסיי ונכסי בני”.
המנוחה פירטה בצוואתה את אופן חלוקת רכושה בין ששת ילדיה:
בתה מ’ (סעיף 4 לצוואה), בתה מ’ (סעיף 5 לצוואה), בנה ו’ (סעיף 11 לצוואה).
וליתר שלושת בניה, הם הצדדים להליכים, צוותה בסעיף 7 לצוואתה:
“מבלי לגרוע מהוראות המיוחדות והייחודיות והמצוינות בצוואתי זו, אני מצווה את כל שאר נכסיי, הניידי והדלא ניידי, הנותרים אחרי מותי בחלקים שווים בין שלושת בניי בלבד והם:
1. א’ ת”ז. (להלן:”א'”).
2. כ’ ת”ז. (להלן:”כ'”).
3. ר’ ת”ז (להלן:”ר'”).
…
מבלי לגרוע במה שציינתי וצוויתי בסעיפים 4 ו-5 לעיל אני מצווה את החלקים שלי בחלקת האדמה הידועה כחלקה 7 גוש 16561 מאדמות נצרת לשלושת בניי א’ ו’ ור’ הנזכרים לעיל, וכי זו תירשם על שם מנהל עזבוני והוא ינהג בה בהתאם לסמכויות המוענקות לו לפי סעיף 3 לעיל”.
עוד יש לאזכר את סעיף 10 לצוואה, שענייננו משכנתא שנרשמה על נכסי המקרקעין שבבעלותו של א’ לטובת המנוחה, ולגביה ציוותה כי זו תועבר במלואה לטובת ר’:
“אני מצווה כי המשכנתא הרשומה כיום לטובתי על חלקיו של בני א’ על מלוא נכסי המקרקעין שלו הרשומים בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, תעבור במלואה לטובת בני ר’ בלבד”.
בסיפא של הצוואה בסעיף 13, קבעה המנוחה תנאי לקבלת הירושה, וקבעה כי זכותו של כל יורש לפי צוואתה תיפסק באם היורש יתנגד לצוואה או ינקוט בהליכים משפטיים, מכל סוג, כנגד הצוואה או עיזבונה:
“זכותו של כל יורש לפי צוואתי זו קשור ומותנה בכך כי עליו לבצע את כל התנאים המפורטים בצוואתי זו, כל יורש הפועל בניגוד להוראות והתנאים המפורטים בצוואתי זו או יתנגד לתוכנה ו/או חוקיותה ו/או יטען נגדה ו/או יבצע כל הליך משפטי מכל סוג כנגדה ו/או כנגד עזבוני מאבד את חלקו ואינו זכאי יותר לכל חלק בעיזבוני, וחלקו יחולק בין שלושת בניי היורשים האמורים בסעיף 7 לעיל, אולם אם היה המתנגד אחד מילדיי המפורטים בסעיף 7 לעיל אזי חלקו יעבור אל שני היורשים האחרים המוזכרים בסעיף 7 לעיל”.
בסעיף 14 לצוואתה הורתה המנוחה כי היא מצווה שצוואתה תבוצע בדייקנות וללא התנגדות מטעם יורשיה:
“ואני מצווה כי צוואתי זו, תבוצע לאחר מותי, בדייקנות שכן זהו רצוני כשאני חיה ונושמת לצוות את צוואתי האחרונה ללא שתהא ליתר יורשיי כל התנגדות על כך”.
ר’ ששימש כמנהל עיזבון, ניהל את נכסי העיזבון מזה למעלה מ- 17 שנים, פעל להסדרת חובות שרבצו על העיזבון לרשויות ולבנקים וטיפל בהליכים המשפטיים כנגד העיזבון בידי בני משפחה ובידי גורמים נוספים.
תקופת ניהול העיזבון הוארכה על פי בקשות שהגיש ר’.
אף א’ נקט מספר הליכים משפטיים כנגד עיזבון המנוחה וכנגד ר’ כמנהל עיזבונה, אליהם אדרש בגוף ההכרעה.
כ’ תמך במהלכיו של ר’.
כ’ הגיש תצהיר עדות ראשית בו הצהיר על התנגדותו לחלוקת העיזבון. לטענתו מהלך הזה פוגע ברצונה של המנוחה וגם העיזבון אינו בשל לחלוקה, שכן נכסי העיזבון טרם אותרו במלואם וחובות העיזבון לא ידועים, ועל כן נדרשות פעולות משפטיות רבות ע”י מנהל העיזבון.
עדותו של כ’ לא תרמה לבירור הסכסוך. הוא לא זכר איזה חובות יש לעיזבון למרות שעל קיומם הצהיר בתצהירו, הוא לא ידע היכן מופקדים תקבולי השכירות של העיזבון והאם הוא קיבל את חלקו. הוא העיד כי הוא נותן ביטחון מלא במנהל העיזבון.
כ’ לא הגיש סיכומים.
טענות א’ בתמצית
לעניין תביעתו לחלוקת העיזבון
טוען לגבי תביעתו כי יש להורות על חלוקת יתרת נכסי העיזבון הזכויות במקרקעין ותכולת הכספת לרבות תכשיטים ודברי ערך, וזאת בחלקים שווים בין האחים, לאחר שחלפו למעלה מ- 17 שנים מאז מתן הצו לקיום הצוואה, חובות העיזבון סולקו במלואם כפי שעולה משתי פרטות שהגיש מנהל העיזבון והעיזבון לא נמצא בגירעון.
לטענתו, הוא מכר ושיעבד חלק מנכסיו האישיים לסילוק חובות העיזבון והוא אינו חייב כספים לעיזבון.
לטענתו, הזכות וגם החובה לחלוקת עזבון המורישה מעוגנות בהוראות חוק הירושה.
בנוסף, אין בצוואה שום הוראה האוסרת על חלוקת העיזבון.
לא ניתן להיאחז במשאלת המנוחה לשמור על אחדות המשפחה ולייחס לה איסור על חלוקת העיזבון. נהפוך הוא, המנוחה עצמה הורתה על חלוקת אחדים מנכסיה.
גם זכות הגישה לערכאות והזכות לחלוקת העיזבון, הנן זכויות חוקתיות שאינן ניתנות להתנאה ובוודאי שלא לתקופה בלתי מוגבלת.
מפנה לתביעה שהגיש בה נקבע כי סעיף 10 לצוואה בטל. לדעתו, מכוח פסק הדין שניתן הוכרה זכותו לתקוף את הצוואה. על כן קיימים מעשה בית דין והשתק שיפוטי מכוחם תביעתו לחלוקת העיזבון ותביעות אחרות שהגיש אינן מצדיקות את נישולו כיורש.
גורס כי התנגדותו של ר’ לחלוקת העיזבון סותרת את התחייבויותיו לחלק את העיזבון לאחר סילוק חובותיו שכבר סולקו. גם טענתו כי העיזבון נמצא בגירעון לא נתמכה בחוות דעת ובמסמכים ולא עולה בקנה אחד עם הפרטות ולא נותרו הליכים כנגד העיזבון.
לטענתו, הגם שבהארכה האחרונה לתוקף מינויו כמנ”ע ביום 15.8.22 זו הוגבלה לביצוע פעולות ספציפיות ביצוע תשלומים וטיפול בהליכים משפטיים קיימים, בחלוף שנה וחצי מהינתנה, לא נקט בשום פעולה בעניינים שנקבעו בה, ובקשתו נועדה רק כדי למנוע את חלוקת העיזבון.
לטענתו, ר’ כמנהל עיזבון הפר את חובותיו על פי הצוואה ועל פי הדין, לא דאג לקיום חשבון מיוחד לניהול הוצאות העיזבון והכנסותיו, אלא ההכנסות הוזרמו לחשבון שותפות האחים, עד שבשנת 2019 פרש מהשותפות. הוא נדרש לנהל הליכים משפטיים למימוש זכיותיו לקבלת חלקו בנכסים משותפים, כפי שדורש כעת לפרק את השיתוף ולחלק את העיזבון. העובדה שהתקבולים מנכסי העיזבון ומנכסיהם האישיים של ר’ וכ’ מוזרמים לחשבון שותפות אחים … ללא הפרדה, ולפחות בשנת 2020 חולקו בין ר’ וכ’ בלבד, תוך נישולו מחלקיו, מצדיקה את תביעתו.
לעניין תביעת מנהל העיזבון לנישולו כיורש
לגבי התביעה לנישולו מירושת אימם, זו צריכה להידחות עקב מעשה בית דין והשתק שיפוטי לרבות צו קיום צוואה, כאשר לא ניתן לבטל צו קיום צוואה ללא הגשת תביעה מתאימה לביטולו או לתיקונו. לטענתו, בפסק הדין שניתן בת.א. 41803-02-17 התקבלה תביעתו ונקבע כי סעיף 10 לצוואה בטל. מסיק מכך שפסק הדין הכיר בזכות הגישה שלו לערכאות, הכיר בזכותו לתקוף את הצוואה ומצא את תביעתו מוצדקת.
הוא פעל לאורך כל הדרך לקיום צוואת אמו החל בהליכי קיומה, סילוק חובות העיזבון לרבות מהונו האישי. בנוסף, שיתף פעולה עם ר’ בהליכים משפטיים רבים. הוא אף הצטרף לתביעת יורשי האחות …, לקבלת חלקה על פי סעיף 4 לצוואה להבדיל ממנהל העיזבון שפעל בניגוד לה כפי שנקבע בפסקי דין סופיים וחלוטים.
לטענתו, אין בצוואה תניית סילוקין, שמצדיקה את נישולו מירושת אמו, ואין בה הוראה האוסרת על חלוקת העיזבון. עוד מפנה להתחייבותו של מנהל העיזבון לחלק את העיזבון לאחר סילוק חובותיו שכבר סולקו, וזאת בין היתר, לאור הוראות סעיף 37 לחוק המקרקעין לפיה כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף, ותחולתה של תנייה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף מסויגת.
לטענתו, התביעות והפעולות המשפטיות שבהן נקט, שבעטיין מבקש ר’ לנשלו מיורשתו הן מוצדקות. הלכה היא כי תביעתו של נהנה שהוגשה בתום לב ומטעמים סבירים וראויים, אינה מצדיקה נישולו מירושתו על אף איסור מפורש בצוואה.
מציין כי כיבוד רצון המת אינו עקרון מוחלט, ולעיתים הדבר אינו אפשרי כגון במקרה בו היחסים בין היורשים קשים ורבים ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם.
בנוסף, לטענתו ר’ הפר את חובותיו על פי הצוואה ועל פי הדין הן כנהנה והן כמנהל עזבון.
טענות ר’ בתמצית
לעניין התביעה לחלוקת העיזבון
לטענתו, יש לסלק את התביעה על הסף הואיל וא’ העלה את טענותיו לאחר שכבר הודיע כי הוא מוותר על טענות כנגד מנהל העיזבון במסגרת הליך קודם, ומן הטעם כי אין לבית המשפט סמכות לפעול וליתן סעדים בניגוד להוראות הצוואה.
בנוסף, א’ ביצע בסיכומיו הרחבת חזית אסורה והעלה טענות חדשות שלא נכללו קודם לכן בהליך, והן מתייחסות לתביעה האחרת שהוא הגיש, ויש לסלקן מסכומיו.
טוען כי לא הפר את התחייבויותיו ולא הוטל עליו לחלק את מקרקעי העיזבון, ממילא הוכח כי כספי העיזבון כן חולקו לאחרים, על אף שהמקרקעין עצמם לא חולקו, דבר ששימר את הקרקעות בבעלות המשפחה כרצון האם.
עוד מציין כי בניגוד לנטען, הצוואה לא אסרה על יורשים לפנות לערכאות ולא הוטלה כל הגבלה על זכות זו, הצוואה לא אסרה על נקיטת הליכים לקיום הצוואה ולא אסרה על הגשת הליך כנגד הצוואה, כל שנקבע בצוואה היה כי יורש אשר יגיש הליך כנגדה תיפסק זכותו לרשת.
כך לגישתו, כל שנמנע מא’ הוא להגיש הליך שתוקף את הוראות הצוואה, אך הוא פעל כך והגיש מספר הליכים כנגד הצוואה, ואף קיבל פסק דין שהוביל לביטול סעיף בצוואה קרי ביטול המשכנתא, ובכך הפעיל את התנאי המפסיק לזכאותו לרשת. על כן, בניגוד לטענתו, עצם קבלת תביעתו אינה מרפאת ו/או מבטלת את התנאי המפסיק.
בנוסף, טוען כי עדותו של א’ לא הייתה אמינה, לא השיב לשאלות שנשאל, עדותו הייתה כאוטית ולא עלתה בקנה אחד עם המסמכים שבתיק וטענותיו בהליך. עדותו הראתה כי הוא אינו האדם הנאיבי כמתואר, שכן הוא פועל באופן מתוחכם לביטול סעיפי הצוואה שאינם נראים לו באופן עקיף.
לטענתו, יורש אינו יכול ואינו רשאי לנקוט בהליכים משפטיים כדי להשפיע על האופן בו מנוהל העיזבון, כאשר כבר ננקט הליך בו ניתן צן קיום הצוואה והיא מנוהלת בהתאם להוראות הדין והצוואה.
לטענתו, אין מקום לסעדים שהתבקשו כי טרם הועברו אל העיזבון כלל הרכוש והמקרקעין שבהן יש לו זכויות וטרם שולמו מלוא חובותיו, ומכל מקום, אין לכך רלוונטיות לאור הוראת הצוואה שהסמיכה את מנהל העיזבון לנהל את נכסי העיזבון למען השבחתם ושמירתם בתוך המשפחה ולקבל החלטות אבסולוטיות אודות המקרקעין – על פי שיקול דעתו לרבות לעניין חלוקת הנכסים או חלקם.
עוד טוען כי הוא מבצע את תפקידו באופן שוויוני והגון, לא נטל לעצמו זכויות יתר ולא קיפח את מי מאחיו על אף שהדבר הותר לו עפ”י הוראות הצוואה. והוא ימשיך לנהל את נכסי העיזבון מבלי לחלקו, לאחר שישלים את העברת כלל הזכויות על שם העיזבון, יפעל כדי לקדם פרויקטים שיניבו פירות שימשו לרווחת כלל היורשים.
עוד החליט בהתאם להוראות הצוואה, על חלוקת דמי השכירות אשר התקבלו מהנכסים המושכרים לשלושת היורשים.
ר’ הסביר כי כספי העיזבון נוהלו בחשבון בנק ע”ש שותפות האחים ולא בחשבון הבנק של עיזבון המנוחה, בשל עיקולים כספיים שהוטלו עליו נוכח חובות שרבצו על העיזבון דבר שמנע כל פעילות בחשבון. ומשיצא א’ מחלקו בשותפות האחים, המשיך לקבל את חלקו ישירות לחשבונו מהשוכרים השונים.
דוחה את ההתחייבות המיוחסת לו לחלק את העיזבון לאחר הסדרת תשלום חובותיו. שכן ענייני המקרקעין מסורים לשיקול דעתו הבלעדי בהתאם להוראות הצוואה.
דוחה את הניסיון להציגו כמי שלא טיפל כראוי בעיזבון ומשך את הזמן לתקופה ארוכה. לגישתו, הוא טיפל במסירות בהליכים המשפטיים, תוך השקעת מאמצים וטרחה רבים מטעמו ותוך נשיאה בתשלום הוצאות מכיסו הפרטי לטובת שמירת נכסי העיזבון. לגרסתו, הוכח בהליך כי א’ ביקש ממנו שיטפל עבורו גם בהליכים אישיים שנוהלו בענייננו. קרי א’ נתן בו אמון מלא לאורך השנים וגם בעדותו לא ידע להסביר את טענתו כי הוא מעל באמונו.
לעניין תביעתו לנישולו של א’ כיורש
מבקש לקבוע כי ההליכים המשפטיים שנקט א’ כנגד עיזבון המנוחה וכנגד צוואתה מהווים הפרת התנאי הקבוע בצוואה שהינו בגדר “תנאי מפסיק” וכי בשל כך איבד א’ את זכויותיו בעיזבון.
לטענתו בשל ההליכים המשפטיים אשר בהם נקט א’, נוצר קרע משפטי בין האחים, נגרמו הוצאות וטרחה וכן הוא כמנהל עיזבון נדרש לטפל בהליכים אלה במקום לנהל את נכסי העיזבון.
מהטעם הזה בדיוק מסרה לו המנוחה סמכויות נרחבות באשר לאופן ניהול רכושה אחרי מותה, לרבות סמכויות עניין ניהול הנכסים ושגשוגם וסמכויות לקבוע האם לחלק את העיזבון כולו או חלקו, וזאת בין היורשים המפורטים בצוואתה או חלק מהם.
לטענתו, המנוחה שרצונה העיקרי היה שמירת השלום בתוך המשפחה חששה מקרע בין האחים, דבר שעלול להוביל לפגיעה ברכושה ופיצול או מכירת המקרקעין שהיו בבעלותה ולכן פעלה כדי למנוע זאת וקבעה בסעיף 13 תנאי ביחס ליורשיה.
לגרסתו הוכח בהליך כי לאחר פטירת המנוחה הוא פעל כמנהל עיזבון לפי הוראותיה בצוואתה.
לטענתו א’ שלא היה שבע רצון מהוראת מסוימות בצוואת אמו המנוחה, אך מאחר וידע כי מי שמתנגד באופן רשמי להוראות הצוואה מאבד את חלקו, החליט לפעול באופן מתוכנן ולהגיש הליך אחר הליך כנגד הוראות מסוימות בצוואה – כדי לפורר את ההוראות שאינן נראות לו.
כלל ההליכים שנקט א’ כנגד העיזבון וכנגד צוואת האם, והתנגדותו להוראות הצוואה ולתנאיה מהווים כולם הפרה של הוראות הצוואה בדבר תנאי הירושה. במעשיו אלה פעל למעשה א’ כנגד זכותו לרשת את חלקו בצוואה שכן התנגד לצוואה ופעל כנגד הוראותיה.
לטענתו הוכח בחקירתו של א’ כי הוא אינו מקבל את הוראות הצוואה ואת סעיפיה השונים. עוד אישר א’ בחקירתו כי נתן הצהרת שווא בפני בית המשפט במסגרת תביעתו כנגד העיזבון ומנהל העיזבון ביחד עם יורשיה של אחותו … ז”ל , כי הוא מוותר על כל טענה כנגד מנהל העיזבון מבלי לפגוע בזכויותיו על פי העיזבון או צוואת אמו, כאשר אישר כי כשנתן את הצהרתו היו לו עוד טענות כנגד מנהל העיזבון וכן טענות ביחס לחלקה 7 במקרקעין ובתוך זמן קצר כבר נקט בהליך משפטי נוסף.
לשיטתו, הוראתה של המנוחה בסעיף 13 לצוואתה הינה בגדר הוראות “יורש על תנאי מפסיק” כאמור בסעיף 44 (א) לחוק הירושה, ולכן יש לקבוע כי התנהלותו זו מהווה תנאי מפסיק המבטלת זכותו לרשת את חלקו בעיזבון בהתאם לצוואה, לדין ולפסיקה.
לפיכך, מבקש כי בית המשפט יורה על קבלת תביעתו ויקבע כי א’ איבד את זכותו לרשת את חלקו בעיזבון המנוחה.
הכרעה
חלפו למעלה מ-17 שנים מאז מתן צו קיום הצוואה, נכסי המקרקעין של המנוחה טרם חולקו בין שלושת האחים והם עדיין מנוהלים על ידי מנהל העיזבון.
בהחלטתי מיום 15.8.22 דחיתי את בקשתו האחרונה של מנהל העיזבון להארכת תוקף מינויו קבעתי כי אין הצדקה להארכה גורפת של ניהול העיזבון ומנהל העיזבון הוסמך לביצוע פעולות ספציפיות של ביצוע תשלומים וטיפול בהליכים משפטיים קיימים.
להלן אדון בשתי התביעות שהוגשו כפי סדר הגשתן.
התביעה לחלוקת העיזבון – האם בצוואה ישנה הוראה האוסרת על חלוקת העיזבון
המנוחה פירטה בצוואתה את אופן חלוקת רכושה בין ששת ילדיה:
בתה … (סעיף 4 לצוואה), בתה … (סעיף 5 לצוואה), בנה … (סעיף 11 לצוואה).
וליתר שלושת בניה, הם הצדדים להליכים, צוותה בסעיף 7 לצוואתה:
“מבלי לגרוע מהוראות המיוחדות והייחודיות והמצוינות בצוואתי זו, אני מצווה את כל שאר נכסיי, הניידי והדלא ניידי, הנותרים אחרי מותי בחלקים שווים בין שלושת בניי בלבד והם:
1. א’ ת”ז. (להלן:”א'”).
2. כ’ ת”ז. (להלן:”כ”).
3. ר’ ת”ז (להלן:”ר”)”.
בצוואתה הביעה המנוחה את רצונה לשמור על נכסי המשפחה, אלה השייכים לכל ילד בנפרד ואלה השייכים לה, ככל הניתן בתוך המשפחה, שיתנהלו ויתפתחו לטובת המשפחה כדי לקדם את השלום בין יורשיה ולמנוע סכסוכים בין יורשיה.
וכך נרשם בסעיף 1 בפתיחת הצוואה :
“אני פונה ליורשיי המפורטים בצוואתי זו ומודיעה להם כי המטרה הבסיסית בצוואה היא כי השלום, הקרבה והאהבה תשרור לאחר מותי בין יורשיי, וכך יישמרו נכסי המשפחה שאותם אני מצווה בצוואתי זו וכן יתר הנכסים השייכים למי מיורשיי בכך, שהנכסים יישמרו, ככל הניתן בתוך המשפחה וכן כי הנכסים יתנהלו ויתפתחו לטובת המשפחה ובכך שייהנו מהחלק שאני מצווה להם עפ”י צוואתי זו ביחד עם החלקים שבבעלותם לפני צוואתי זו”.
המנוחה מינתה את בנה ר’ כמנהל עיזבון והמוציא לפועל של צוואתה והעניקה לו סמכויות רחבות מאוד לניהול רכושה, על פי שיקול דעתו הבלעדי כפי שיראה לו לנכון בעתיד, וקבעה כי תהיה לו הסמכות להורות על חלוקת העיזבון בין היורשים בעת ובאופן כפי שימצא לנכון. עוד נימקה את בחירתה בר’ כמנהל עיזבונה בכך ששירת אותה בנאמנות בימי חייה וביצע עבורה ובהסכמתה פעולות ברכושה לצורך הניצול האופטימלי של נכסי המשפחה.
וכך נרשם בסעיף 3 לצוואה:
“אני ממנה בזאת את בני ר’ ת”ז (להלן: “ר’ או מנהל העיזבון”) להיות מנהל עיזבוני ומוציא לפועל לצוואתי זו עם מלוא הסמכויות לבצע בעיזבוני וניהול נכסיי הנותרים לאחר פטירתי זאת לפי שיקול דעתו ומה שייראה לו בעתיד למתאים לפי הוראותיי ללא צורך בהמצאת ערובה כלשהי, ברי, בכל הקשור למקרקעין נשוא צוואתי, תהא למנהל עזבוני הסמכות להחליט לחלקם כולם או חלק מהם בין היורשים המפורטים בצוואתי זו ו/או מי מהם והוא יהא מיופה כח לפי שיקול דעתו ולפי מה שיימצא לנכון לבצע כל פעולה ו/או ליזום פרויקטים להשכרתם ו/או מכירתם ו/או שעבודם לפי מה שימצא לנכון, הכל בכדי לקדמם ולנצלם בדרך האופטימאלית לטובת כל יורשיי המפורטים בצוואתי זו, ועל היורשים לשתף פעולה עם מנהל עזבוני בכל מה שקשור בחלקיהם במקרקעין שיקבלו בהתאם לצוואתי זו, ובכל מה שקשור באותם מקרקעין שבבעלותם היום או שתהיה שייכת להם בעתיד”.
רוח הדברים שעולה מקריאת הצוואה, הינה כי סעיף 1 לצוואה עוסק במשאלת לב של האם המנוחה לשמור על אחדות המשפחה בדרך בה ככל הניתן יישמרו נכסי המשפחה ביחד עם הנכסים השייכים למי מיורשיה.
המנוחה מבקשת במסגרת הוראה מוסרית זו שיורשיה ימשיכו את דרכה, ישמרו על ערכים ואורח חיים שבהם האמינה ורוצה להנחיל ולהשאיר ליורשיה את “האני מאמין” שלה.
ואולם, המסר הרוחני בהוראה של המצווה ליורשיה לגבי אחדות ושלום במשפחה, אינו מחליף או שולל את ההוראה “הכלכלית” בסעיף 3 לצוואה, לפיה תתבצע חלוקת העיזבון ליורשים על פי שיקול דעתו של מנהל העיזבון בעת ובאופן כפי שימצא לנכון.
דהיינו, לא ניתן להסיק ממשאלת המנוחה לשמור על אחדות המשפחה מגבלה או איסור על חלוקת העיזבון.
הדבר נלמד מעצם כך, שהמנוחה עצמה ייפתה את כוחו של מנהל העיזבון להורות על חלוקת העיזבון בין היורשים בעת ובאופן כפי שימצא לנכון על פי שיקול דעתו.
בנוסף, המנוחה הורתה על חלוקת נכסים ספציפיים לשאר ילדיה.
מעבר לאמור, עקרון העל של כיבוד רצון המת בקיום צוואה, נסוג מפני הצורך להגביל את השליטה של המנוח בנכסיו זמן רב לאחר שהלך לעולמו. בית המשפט העליון עמד על שני עקרונות אלה בקבעו :
“כנודע, עקרון-העל המנחה את בית המשפט בדיני הירושה הוא כיבוד רצון המנוח […] הרצון והצורך לכבד את רצון המת הם חלק ממורשתנו, הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, שהיא חלק מכבוד האדם המוגן בחוק יסוד, ונגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניין כרצונו […]
בבסיס הצוואה מונחת ההכרה בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מותו. לפיכך, שומה על בית המשפט לנסות להגשים את רצונו של המוריש […]
כאמור, סעיף 42 קובע הסדר נורמטיבי בשאלה אשר שנויה במחלוקת במשפט המשווה […] השאלה היא, האם ראוי הוא – כעניין של מדיניות משפטית – לאפשר למצוה לשלוט על גורל עזבונו למשך זמן רב אחרי מותו. זו כונתה בשם שאלת ‘שליטת המת על החי’ […]
כאמור, הטעם מעיקרא להגבלת זכותו של המצוה הוא תחימת האפשרות הניתנת לאדם שנפטר לשלוט על נכסים מקברו […] אמנם, בכל צוואה אדם מצוה מה יעשה ברכושו לאחר מותו, אולם שיטות משפט שונות הגבילו, כל אחת בדרכה, את כוחו של המת לשלוט בחי. חוק הירושה הישראלי נוקט בעמדת ביניים. מצד אחד, הוא מאפשר כאמור הורשה על דרך יורש-אחר-יורש; מאידך גיסא, הוא מגביל אפשרות זו לשני יורשים, אלא אם כן היורשים הנוספים הם בין החיים בעת עשיית הצוואה. להגבלה זו אופי קוגנטי; המצוה אינו רשאי לקבוע בצוואתו הסדר שונה (סעיף 53 לחוק הירושה). לפיכך, אדם אינו יכול לצוות מי יהיו יורשי יורשיו עד סוף כל הדורות” (בע”מ 9085/16 פלונית נ’ פלוני, מיום 2.3.2017; ר’ גם רע”א 3130/05 יורשי המנוחה א. ר. ז”ל נ’ האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מ. ר. ז”ל, מיום 14.9.2006).
כך גם ניתן לאתר בפסיקה אמירות כי הוראה המהווה פגיעה גורפת וקיצונית בזכויות הקניין של היורשים והמונעת מהם לנהוג מנהג בעלים לעד והנאה מחלקם בנכסי העיזבון
מנוגדת לתקנת הציבור, ועל כן היא בטלה:
“צוואה המתיימרת לפרוש סוכת שלומה ‘עד סוף כל הדורות’, נוגדת את תקנת הציבור עד כדי היות ביצועה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי, כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה – וגם על-כן בטלה היא” (ע”א 9/74 רחל אינזל, ואח’ נ’ דורה קוגלמס, ואח’, פ”ד כט(1) 663; וגם ת”ע (צפת) 10740-05-20 א’. ע’ נ’ האפוטרופוס הכללי, מיום 30.7.2020).
גם התכלית שעולה מהסעיפים בחוק הירושה שעוסקים בחלוקת העיזבון היא לפירוק השיתוף בנכסים בין היורשים, מתוך כך שהשארת היורשים כשותפים בעיזבון שלא מרצונם, עלולה לשמש כר פורה לסכסוכים.
סעיף 107 (א) לחוק הירושה שכותרתו : “מועד החלוקה” קובע כי : “אחרי סילוקם של חובות העזבון ושל המזונות מן העזבון תחולק יתרת העיזבון בין היורשים.”
סעיף 108 (ד) לחוק הירושה קובע כי : “הורה המוריש בצוואתו בדבר מועד מאוחר יותר לחלוקת העיזבון, ינהגו לפי הוראות הצוואה, אם לא הורה בית המשפט לשנות את מועד החלוקה”.
סעיף זה מאפשר למוריש לצוות על מועד מאוחר יותר לחלוקה, להבדיל מלשלול את זכות יורש לפירוק שיתוף בנכסי העיזבון. ואף נקבע כי בית משפט רשאי לשנות את מועד החלוקה שנקבע בצוואה, דהיינו סטייה מהוראות המצווה, ללא צורך בקיומם של טעמים מיוחדים או סיבות מיוחדות.
הסעיפים הבאים עוסקים בחלוקה על פי הסכם בין היורשים לבין חלוקה על פי צו בית המשפט.
סעיף 110(א) קובע כי :”נכסי העיזבון יחולקו בין היורשים על פי הסכם ביניהם או על פי צו בית המשפט”.
סעיף111 (א) קובע כי :”באין הסכם בין היורשים יחולקו נכסי העזבון ביניהם על פי צו בית המשפט”.
מהאמור עולה כי הזכות לחלוקת העיזבון מעוגנת בחוק הירושה.
ניתן להקיש לעניין מעמדה של זכות זו גם מדיני המקרקעין, שמעניקים לה מעמד שאינו ניתן להתנאה ובוודאי שלא לתקופה בלתי מוגבלת.
הוראה קוגנטית כגון דא היא סעיף 37 (ב) לחוק המקרקעין, התשכ”ט – 1969, המסמיך את בית המשפט להורות על פירוק שיתוף במקרקעין משותפים, על אף קיומה של תנייה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות העניין.
לאור האמור, אני דוחה את טענת מנהל העיזבון כי בצוואה נכללת הוראה השוללת מהנהנים את הזכות לחלוקת העיזבון לעד.
תניית הסילוקין בצוואה – האם ההליכים המשפטיים שנקט א’ כנגד העיזבון הם בגדר הפרתה
בסיפא של הצוואה בסעיף 13, קבעה המנוחה תנאי לקבלת הירושה, וקבעה כי זכותו של כל יורש לפי צוואתה תיפסק באם היורש יתנגד לצוואה או ינקוט בהליכים משפטיים, מכל סוג, כנגד הצוואה או עיזבונה:
“זכותו של כל יורש לפי צוואתי זו קשור ומותנה בכך כי עליו לבצע את כל התנאים המפורטים בצוואתי זו, כל יורש הפועל בניגוד להוראות והתנאים המפורטים בצוואתי זו או יתנגד לתוכנה ו/או חוקיותה ו/או יטען נגדה ו/או יבצע כל הליך משפטי מכל סוג כנגדה ו/או כנגד עזבוני מאבד את חלקו ואינו זכאי יותר לכל חלק בעיזבוני, וחלקו יחולק בין שלושת בניי היורשים האמורים בסעיף 7 לעיל, אולם אם היה המתנגד אחד מילדיי המפורטים בסעיף 7 לעיל אזי חלקו יעבור אל שני היורשים האחרים המוזכרים בסעיף 7 לעיל”.
בסעיף 14 לצוואתה הורתה המנוחה כי היא מצווה שצוואתה תבוצע בדייקנות וללא התנגדות מטעם יורשיה:
“ואני מצווה כי צוואתי זו, תבוצע לאחר מותי, בדייקנות שכן זהו רצוני כשאני חיה ונושמת לצוות את צוואתי האחרונה ללא שתהא ליתר יורשיי כל התנגדות על כך”.
השאלה שעולה היא האם ראוי לתת תוקף לתנייה בצוואה אשר מדירה יורש הפונה לערכאות כנגד הצוואה או עיזבונה?
סעיף 44 (א) לחוק הירושה קובע כי :
“המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד”.
דהיינו, מכוח סעיף זה ניתן לקבוע תנאי מפסיק בצוואה אשר קובע כי בהתקיים תנאי מסוים או בהגיע מועד מסוים תפקע זכותו של היורש. תכליתו של הסעיף היא הגנה על רצון המצווה.
במאמרם של יורם רבין ואלון רודס “תניית סילוקין בצוואה” (פורסם בנבו) מוצע לסווג בין תניות סילוקין “צרות” לבין תניות סילוקין “רחבות” (להלן: “רבין ורודס”).
תניות סילוקין צרות – תנייה בצוואה הקובעת כי זוכה שיתנגד לתוקפה או לביצועה של הצוואה יסולק מחלקו. תנייה זו עשויה להיות מנוסחת כך שתכלול גם התנגדות לקיום הצוואה בעילה שאינה נכללת בחוק הירושה ושאינה מכוונת כלפי כושרו של המצווה או תוקפה של הצוואה. דוגמה לכך היא, תביעה כנגד מסת הנכסים בעיזבון שעשויה לצמצם את היקפו.
תניות סילוקין רחבות – תנייה בצוואה הקובעת כי יורש אשר יגיש תביעה כנגד יורש אחר (או כנגד צד שלישי) אף במנותק משאלות הזכאות לפי הצוואה ומשאלת תוקפה העצמאי, יאבד את חלקו בצוואה. (בה”ש 72 מובא לדוגמה, מקרה של מצווה אשר מוריש לילדיו עסק משפחתי שיכול לקבוע תנייה שמטרתה למנוע תביעות עתידיות המתעוררות בעקבות חילוקי דעות בנוגע לניהול העסק).
הלכות העליון בסוגיית תניות הסילוקין עסקו בתניות צרות, שתוכנן סילוק יורש מחלקו בעיזבון אם יתנגד לקיום הצוואה או לביצועה.
ע”א 245/85 אנגלמן נ’ קליין, פ”ד מג(1) 772, ע”א 2698/92 יונה נ’ אדלמן, פ”ד מח (3) 275 ובע”מ 9413/17 פלוני נ’ פלונית פורסם בנבו מיום 3.1.18).
בפרשת אנגלמן נדונה התנייה הצרה הבאה: “כי במידה ובתי…תתנגד לצוואתי אזי שהיא תסולק מעיזבוני” ונקבע כי תניית סילוקין, כשלעצמה, אינה נוגדת את תקנת הציבור ועל כן בעלת תוקף. עם זאת, בית המשפט יימנע מהפעלת התנייה מקום בו התביעה הוגשה בתום לב והיא מבוססת על עילת התנגדות סבירה.
הלכה זו אושרה בפרשת יונה שעסקה גם כן בתנייה הצרה הבאה: “כל מי שיתנגד לקיום צוואתי או לביצועה מנימוק כלשהו – יאבד אוטומטית את כל זכויותיו על פי צוואתי זו, ולא יקבל דבר”.
בפרשת יונה חזרו על ההלכה כי פנייה נגד הצוואה מטעמים ראויים ובתום לב גוברת על פני האינטרס של כיבוד רצון המצווה בתניית הסילוקין להגביל את זכות הגישה של היורשים.
בפרשת פלוני נדונה תנייה צרה שבה קבע המנוח תניית סילוקין שהורתה כך: “במידה ומי מיילדי… או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואה זו, או לכל סעיף מסעיפיה… הרי המתנגד לא יירש כל חלק מעיזבוני וזאת למרות כל האמור לעיל בצוואתי זו, וחלקו של המתנגד יתחלק בחלקים שונים בין ב’ ש’ [המשיבה – ד’ ב’ א’] (שתקבל מחצית מחלקו של המתנגד) לבין הנכד ו/או הבנים שלא התנגד (שיקבלו את המחצית השנייה של המתנגד). היה חס ושלום ושני בניי יתנגדו לקיומה של צוואה זו או לכל סעיף מסעיפיה, הרי שניהם לא יירשו כל חלק מעיזבוני ומלוא העיזבון… יעבור ל-ב’ והיא תהא היורשת היחידה של שני חלקי הבנים גם יחד, בנוסף לחלקה”.
במחוזי נדחה ערעור המבקשים על פס”ד של בימ”ש לענייני משפחה שקבע כי בהתאם לתניית הסילוקין שקבע המנוח בצוואתו, לילדיו – שהגישו התנגדות לקיום צוואת אביהם המנוח – אין כל חלק בעזבון המנוח (שווי העזבון נאמד בכ-25 מיליון שקלים, והחלק שצווה לילדיו עמד על לפחות 13.5 מיליון שקלים). בהתאם לתניית הסילוקין, בעקבות ההתנגדות שהגישו הילדים לקיום הצוואה, השכנה הוכרזה כיורשת היחידה של שני חלקי הבנים גם יחד, בנוסף לחלקה.
בקשת רשות ערעור ב”גלגול שלישי” נדחתה ע”י כבוד השופטת דפנה ברק ארז שהעירה כי “בשולי הדברים אעיר כי כשלעצמי, אני סבורה כי יש לבחון תניות סילוקין בזהירות רבה על מנת לוודא שהפגיעה בזכות הגישה לערכאות אינה בלתי מידתית”.
רבין ורודס במאמרם מציינים כי בשונה מתניות הסילוקין הצרות שנדונו בעניין אנגלמן ובעניין יונה, תניית סילוקין רחבה עשויה לקבוע כי יורש אשר יגיש תביעה כלשהי, יאבד את חלקו בצוואה. כלומר, בשונה מתניית סילוקין צרה שמטרתה להגן על מימוש רצון המצווה, מפני התערבות בתוכן צוואתו, מטרתה העיקרית של תנייה רחבה היא למנוע את עצם הפנייה של יורש לערכאות גם בנושאים שאינם קשורים לתוכן הצוואה (עמ’ 612).
תניית סילוקין רחבה נדונה בתמ”ש (י-ם) 23100/97 פלונית נ’ אלמונית, פורסם בנבו מיום 9.12.02). מפאת הדמיון לתניית הסילוקין בענייננו יובא תוכנה:
“”תוקף הירושה יהיה קיים איפוא רק לגבי אלה מביניהם שישמרו על יחסי אחווה, רעות ואהבה אחרי מותי, ואם חלילה יגיש אחד מיורשיי, הנזכרים בצוואה זו, תביעה כלשהי נגד יורש(ת) אחר(ת) הנני מצווה חד- משמעית שיאבד אוטומטית את חלקו בירושה.”
בית המשפט הציג את שאלת הסף בדבר תוקפן של תניות סילוקין במשפט הישראלי לאור מבחן תקנת הציבור ופנה ליישום ההלכה המנחה שנקבעה בפרשת אנגלמן, קרי בדק אם התביעה הוגשה בתום לב ומבוססת על עילה סבירה. ומשמצא שכך הדבר, דחה את הטענה בדבר הפעלת תניית הסילוקין. בית המשפט ציין בהערת אגב כי : “נשאלת השאלה האם סעיף כזה רחב, אשר מונע תביעות גם אם אינן קשורות ישירות לקיום הצוואה אלא לאספקטים אחרים של העיזבון, אינו חורג ממגבלות תקנת הציבור. לאור מסקנתי כי אין לייחס לתביעה חוסר תום לב, ניתן להשאיר שאלה זו ב”צריך עיון”, ואיני מכריע בה”.
מהפסיקה עולה כי בית משפט נדרש לבצע איזון בין זכותו של המצווה להגשמת רצונו לבין זכות הגישה לערכאות לנהנה, וליתן את המשקל המתאים לכל זכות במקרה הקונקרטי. כך עולה כי התנהלותו של הנהנה הנובעת מעילה סבירה ובתום לב מתגברת בנסיבות העניין על רצונו של המוריש למנוע פנייה לערכאות נגד הצוואה.
ולענייננו, קבעה המנוחה בצוואתה תניית סילוקין רחבה הכוללת איסור על נהנה להתנגד לתוכנה של הצוואה ו/או לחוקיותה ו/או לטעון נגדה ו/או לבצע כל הליך משפטי מכל סוג כנגדה ו/או כנגד עיזבונה.
השאלה הטעונה הכרעה היא, האם נקיטה בהליכים משפטיים על ידי א’ כנגד הוראות מסוימות בצוואה, או כנגד העיזבון, ובכלל זה התביעה לחלוקת העיזבון, או על האפשרות לממש זכות עצמאית שלו מהווה הפרה של תניית הסילוקין הרחבה שקבעה המנוחה בצוואתה ואשר יש בה כדי להצדיק את נישולו מחלקו בעיזבון.
על מנת להגיע למסקנה באשר להפעלת התנאי, המחייבת גם מסקנה באשר לתום הלב של א’, נשמעו הוכחות והועלו טענות הצדדים בסיכומיהם וצורפו פסקי דין של ההליכים שננקטו בחלקם נוהלו גם בפני.
ר’ מפנה לארבעה הליכים שנקט א’ כנגד העיזבון וכנגד צוואת האם המנוחה והתנגדותו להוראות הצוואה ותנאיה – שמהווים, לגרסתו, כולם הפרה של הוראות הצוואה בדבר תנאי הירושה. לגרסתו, במעשיו פעל א’ כנגד זכותו לרשת את חלקו בצוואה שכן התנגד לצוואה ופעל כנגד הוראותיה.
עוד טוען כי א’ ידע שאם יתנגד באופן מפורש להוראות הצוואה, כי אז יאבד את חלקו כליל בהתאם להוראות סעיף 13, ולכן פעל כפי שפעל ונקט הליכים טיפין טיפין כנגד חלקים בצוואה שלא היו לשביעות רצונו.
ההליך הראשון, תביעתו של א’ בשנת 2015 ביחד עם יורשי האחות … ז”ל (להלן: “…”) בת”ע 1469-02-15 למימוש סעיף 4 לצוואת המנוחה המורה על בניית בית עבור … במגרש מס’ 5/B בחלקה 7 וכי מגרש זה יהיה בבעלותה.
נטען כי במשך שנים ארוכות, ר’ לא פעל להקצאת המגרש ל… ולבניית בית עבורה, בניגוד לצוואה. עקב כך נקטו יורשיה בהליכים משפטיים למימוש זכויותיה וא’ התייצב לימינם של בני אחותו ותמך בטענותיהם.
בנוסף, נתבקש גם סעד לפיטורי מנהל העיזבון בשל אי הגשת פרטה ודו”ח על העיזבון.
ההליך הסתיים בפשרה שאושרה בפסק הדין שניתן על ידי ביום 27.10.16 שהורה על ביצוע סעיף 4 בצוואה, כבקשת יורשי המנוחה … וא’, וניתן צו לרשם המקרקעין לרשום את בית המגורים שנבנה על שם יורשי המנוחה …
בגדרו של ההליך העלה א’ טענות קשות כנגד מנהל העיזבון התנהלותו ושקול דעתו ודרש לפטרו. אך במסגרת פסק הדין שנתן תוקף להסדר הצדדים, א’ ויתר על כל טענה או דרישה כנגד מנהל עיזבון.
רמזי כותב בסיכומיו כי דאז, נוכח חזרתו של א’ מהטענות הקשות שהעלה כנגדו ומטעמי שלום המשפחה, מחל על שהיה.
א’ מצדו מצדיק את הגשת התביעה בייעודה לקיים את סעיף 4 לצוואה, ובעצם הגשתה בתום לב ובהיותה נסמכת על טעמים ראויים וסבירים. הואיל ורק בעקבות פסק הדין שהכריע בתביעה זו, הוקצה המגרש בסעיף 4 בצוואה ליורשי …, ויורשיה הם שהשלימו את בניית הבית, שעל פי הצוואה היה ר’ צריך לבנות אותו ולמסור אותו ל…, שנפטרה עוד קודם לכן.
הנני פוסקת כי בנסיבות בהן מדובר בהליך שתכליתו להורות למנהל העיזבון לקיים הוראה בצוואה, ולא מדובר בהתנגדות להוראה בצוואה או לעיזבונה, אינני סבורה כי מדובר בהפרה של תניית הסילוקין בצוואה. מה גם שבמסגרת פסק הדין שאישר את ההסדר בין הצדדים א’ ויתר על כל טענה או דרישה כנגד מנהל עיזבון ור’ מצדו בסיכומיו טען שמחל לו.
ההליך השני, תביעה שהגיש א’ כנגד העיזבון באמצעות יורשיו ר’ וכ’ ונתבעים נוספים, בה עתר לפירוק שיתוף במספר חלקות בדרך של חלוקה בעין.
לטענת א’, התביעה לפירוק השיתוף לא כוונה כנגד הצוואה ואף לא כנגד העיזבון ונועדה לפירוק השיתוף במקרקעין המשותפים של שלושת האחים, שלא קשורים לצוואה.
בכתב ההגנה המתוקן נטען כי לגבי חלקה אחת מספר 7 בגוש 16561 אין לא’ כיום את החלקים מהחלקה שהוא מייחס לעצמו, כי הם שייכים לעיזבון המנוחה ולשני אחיו, לאחר שמכר יותר ממה שיכול היה למכור. ולכן אין לו זכות לדרוש פירוק שיתוף.
לגבי חלקה 13 בגוש 16542 היא רשומה בשלמות על שם האחים בחלקים שווים ביניהם ואין לעיזבון המנוחה זכויות בה.
לגבי חלקות 49 ו- 56 בגוש 16530 כל אחד מהאחים רשום כבעלים של 1/16 חלקים ואילו לעיזבון האם המנוחה יש 1/4 מהזכויות בחלקות.
לעניין חלקות אלו, טוען א’ כי כל אחד מהם זכאי להירשם כבעלים של 3/16 חלקים נוספים שהגיעו להם מכח הצוואה ועל פי עסקת חליפין עם דודם. ואף טוען כי לגבי חלקה 7 נותר תת מגרש בשטח של 665 מ”ר לעיזבון.
תביעה זו טרם הוכרעה.
אכן, עולה כי החלק הארי של הזכויות בחלקות שנתבע הפירוק שיתוף בהן הן זכויות אישיות הרשומות על שם כל אחד משלושת האחים.
ואולם, עדיין ישנן זכויות לעיזבון המנוחה בחלק מהחלקות גם אם מעטות שכלולות בתביעה.
בהכרעתי בתביעה לחלוקת העיזבון ציינתי כי אני דוחה את טענת מנהל העיזבון כי בצוואה נכללת הוראה השוללת מהנהנים את הזכות לחלוקת העיזבון.
מכאן עולה כי לא ניתן לטעון כי תביעה לפירוק שיתוף מנוגדת להוראות הצוואה.
מעבר לאמור, המחוקק העניק בידיו של בית המשפט סמכות לבחון טיבם של תנאים שהמצווה מתנה בצוואה ושיקול דעת לבטלם. כך בסעיף 38(א) לחוק הירושה, תחת הכותרת “ביטול מקצת הצוואה”:
“נקבע בצוואה דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי כתנאי לזכיה או כחיוב לפי סעיף 45, בטל התנאי או החיוב, ואין בכך כדי לבטל את הזכיה שהיתה מותנית או שהחיוב היה מוטל עליה”.
עוד מצינו בפסיקה את הקביעות הבאות : “צוואה המתיימרת לפרוש סוכת שלומה ‘עד סוף כל הדורות’, נוגדת את תקנת הציבור עד כדי היות ביצועה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי, כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה – וגם על-כן בטלה היא” (ע”א 9/74 רחל אינזל, ואח’ נ’ דורה קוגלמס, ואח’, פ”ד כט(1) 663; וגם ת”ע (צפת) 10740-05-20 א’. ע’ נ’ האפוטרופוס הכללי, מיום 30.7.2020).
אמנם אין לפקפק בחוסנו של עקרון-העל שמנחה כל עיסוק בקיום צוואה, הוא כיבוד רצון המת. אך גם עקרון זה נסוג מפני הצורך להגביל את השליטה של המנוחה בנכסיה זמן רב לאחר שהלכה לעולמה עד אין קץ הדורות.
אין בדעתי לקבוע מסמרות לגבי משך התקופה סבירה לניהול העיזבון, האמור נבחן לאור מכלול של שיקולים בין היתר מורכבות העיזבון, כינוס נכסיו, תשלומי החובות ועוד. שיקולים אלה נבחנו על ידי בפרק האחרון לפסק הדין, לאורם פסקתי כי אין עוד צורך בניהול העיזבון.
לאור האמור, ומשהתביעה הוגשה בעילה סבירה ובתום לב, אינני סבורה כי הגשת תביעה זו מהווה הפרה של תניית הסילוקין בצוואה.
ההליך השלישי, עוסק בתביעה שהגיש א’ כנגד עזבון המנוחה ור’ כמנהל עזבון, ובה העלה טענות כנגד תוקפם של שני מסמכים בטענה כי נערכו למראית עין בלבד – העיקרי שבהם הסכם משכון שנערך בינו לבין אמו, מכוחו נרשמה הערת אזהרה על המקרקעין של א’ ראה ת”א (מחוזי – נצרת) 41803-01-17.
לטענת ר’, מבלי להתייחס למסמכים או לתוצאות ההליך, הרי שאין חולק כי האם המנוחה טרחה ורשמה משכנתא על מקרקעין של בנה (בהיותו בגיר בן 37) ואף הקדישה לכך סעיף מיוחד בצוואתה (סעיף 10) המלמד כי לא מחלה על זכותה זו ולא מצאה לקזז את החוב הכספי הנטען כנגד זכותו בעיזבונה.
אלא שלא כטענת ר’, לגישתי לא ניתן להתעלם מהמסמכים או מתוצאות ההליך המשפטי.
מהפסיקה עולה כי בית משפט נדרש לבצע איזון בין זכותו של המצווה להגשמת רצונו לבין זכות הגישה לערכאות לנהנה, וליתן את המשקל המתאים לכל זכות במקרה הקונקרטי. כך עולה כי התנהלותו של הנהנה הנובעת מעילה סבירה ובתום לב מתגברת בנסיבות העניין על רצונו של המוריש למנוע פנייה לערכאות נגד הצוואה.
בפסק הדין שניתן ביום 5.3.20 נקבע כי :
“עלה בידי התובע להוכיח בראיות מהימנות וכבדות משקל, כי הסכם המשכנתה שנחתם בינו ובין אמו המנוחה ושטר המשכנתה שנחתם מכוחו הם מסמכים למראית עין, שלא נועדו להבטיח חוב שהתובע נותר חייב למנוחה. על כן, מדובר במסמכים בטלים שאין להכיר בתוקפם”.
הוסבר כי המנוחה רצתה להגן על א’ : “א’ הוא אדם תמים על גבול הנאיביות ואמו, שהייתה אישה חזקה מאוד, אישה עסקית והגונה, רצתה להגן עליו מפני עצמו לפיכך דאגה לרישום המשכנתא”.
בפסק הדין נקבע כי א’ אינו חב מאומה לאמו המנוחה:
“עלה בידי התובע להוכיח כי מדובר ברישומים שנעשו על סמך הסכמים למראית עין, כי המשכנתא לטובת … לא נעשתה להבטחת חוב שא’ היה חייב למנוחה וכי הערת האזהרה שנרשמה לטובת החברה לא נועדה להבטחת חוב כלשהו שהתובע חייב לחברה. מדובר במשכנתא ובהערה שנרשמו למטרות ולתכליות אחרות (המשכנתא לאפשר קיום פיקוח על העסקאות שיבקש א’ לבצע בזכויותיו במקרקעין והערה על מנת למנוע מצדדי ג’ להשלים את רישום הזכויות על שמם) תכליות אלה אינן מצדיקות השארת המשכנתא והערכה על כנן”.
הקביעות שבפסק הדין מקימות השתק שיפוטי כלפי ר’, כך שהוא מושתק מלטעון כי תביעתו של א’ למחיקת המשכנתא (שלפי סעיף 10 לצוואה אמורה לעבור על שמו של ר’) מקימה כביכול לר’ זכות לנשל את א’ מירושת אמם על פי הצוואה.
למעשה, כסעד שבגררא, ומבלי להידרש לכך מפורשות, בעצם היעתרותו לתביעה, הכיר בית המשפט המחוזי בזכות הגישה של א’ לערכאות כנגד הוראה בצוואה, וכפועל יוצא יש בפסק הדין משום הצהרה על בטלות סעיף 10 לצוואה. מכאן, מושתק ר’ מלטעון כי יש בתביעתו של א’ להפעיל את תניית הסילוקין ולנשלו מחלקו בעיזבון.
ההליך הרביעי, התביעה שבכותרת שהגיש א’ לחלוקת העיזבון שנדונה לעיל.
על כן, אני פוסקת כי ההליכים המשפטיים שנקט א’ כנגד העיזבון באמצעות יורשיו אינם מפעילים את תניית הסילוקין, שכן ננקטו מעילה סבירה ובתום לב ואינם פוגעים בזכותו לרשת את חלקו בצוואה.
התנהלות מנהל העיזבון
אמנם רצונה של המנוחה היה כי מקרקעי העיזבון לא ימכרו אלא ימשיכו להתנהל בידי מנהל העיזבון, אלא שבצוואתה היא ייפתה את כוחו של מנהל העיזבון להורות על חלוקת העיזבון בין היורשים בעת ובאופן כפי שימצא לנכון על פי שיקול דעתו.
בהפעלת סמכותו מנהל העיזבון כפוף להוראות חוק הירושה.
סימן ד’ לחוק הירושה כותרתו “חלוקת העיזבון ע”י מנהל העיזבון” והסעיפים 107, 109 ו-111 לחוק הם הרלוונטיים שמתווים את הדרך.
לפי סעיף 82 מנהל עזבון חייב, בכפוף להוראות בית המשפט, לכנס את נכסי העיזבון, לנהל את העיזבון, לסלק את חובות העיזבון, לחלק את יתרת העיזבון בין היורשים, לפי צו ירושה או צוואה מקוימת, ולעשות כל דבר אחר הדרוש לביצועם של צו ירושה או של צוואה מקוימת.
מנהל העיזבון לא פעל לחלוקת העיזבון במשך 17 שנים.
לטענתו לאחר פטירת האם כאשר הוטלו על עיזבונה עיקולים רבים, הוא פעל לשמור על נכסי העיזבון ולמנוע את מכירתם לתשלום חובות. הוא הסדיר את חובות העיזבון למספר גורמים וגופים, ועל כן לא ניתן היה ליהנות מפירות העיזבון (פרוטוקול עמ’ 78 ש’ 13-16, ש’ 20-23 עמ’ 17 ש’ 27-29 ועמ’ 19 ש’ 35-36).
בנוסף, בשל חובות העיזבון ננקטו כנגדו הליכים משפטיים והליכי גבייה.
מנהל העיזבון העיד כי פעל ועמל לצמצום החובות ולהסדרתם (עמוד 28 שורה 30 לפרוטוקול) לרבות בדרכים יצירתיות (למשל, תשלום חוב לבנק כנגד השכרת הנכס לסניף הבנק דבר שהאריך את תקופת השכירות ומנע את עזיבת הבנק את הנכס) וכך לאורך מספר שנים הוסדרו חובות העיזבון. כך גם לטענתו, טיפל בפניות רבות מטעם צדדי ג’ אשר טענו לזכויות בנכסי העיזבון ואף הגישו עשרות תביעות משפטיות.
מנהל העיזבון הגיש רק שתי פרטות במשך כל תקופת מינויו.
פרטה ראשונה הגיש בשנת 2016 בעקבות הוראת בית משפט המורה לו לעשות כן, במסגרת הליך ת”ע 1469-02-15.
בפרטה זו פורטו כל נכסי העיזבון : כספים ותכשיטים נרשם כי חילקה המנוחה עוד בחייה, ותכולת הבית משמשת את שלושת היורשים. בנוסף, צוינו נכסי מקרקעין, חובות של תביעות נגד העיזבון של רוכשים שטענו כי רכשו קרקעות מהמנוחה והם טרם נרשמו על שמם וחובות לבנקים ולרשויות תוך ציון סגירת תיקי הוצל”פ. גם צוינו הכנסות של העיזבון.
הפרטה השנייה הוגשה ביום 25.3.20 שוב בעקבות הוראת בית משפט מיום 26.1.20 .
בפרטה השנייה צוין שלא התווספו חובות נוספים, עודכן על תביעות שהסתיימו ועל תביעות חדשות שמרביתן הסתיימו.
מנהל העיזבון אישר בחקירתו הנגדית שהגיש רק שתי פרטות בשנים 2016 ו-2020 (עמ’ 59 ש’ 12-13).
בצו קיום הצוואה נקבעה תקופת ניהול העיזבון למשך שנתיים מיום מתן הצו ועד ליום 23.1.09 כדי להוציא לפועל את הצוואה. צו המינוי הוארך מעת לעת ועד למרץ 2016 בהסכמת א’, שלטענתו הסכים בהסתמכו על התחייבות מנהל העיזבון לחלק את העיזבון לאחר סילוק החובות.
החל משנת 2018 ועד ליום 24.8.21 פעל מנהל העיזבון ללא צו מינוי תקף.
מנהל העיזבון אישר זאת בחקירתו הנגדית (עמ’ 58 ש’ 2).
מנהל העיזבון הגיש בקשה להארכת תוקף מינויו רק ב08/21, ולאור התנגדותו של א’, הוריתי בהחלטתי מיום 15.8.22 כי בשים לב להליכים המשפטיים התלויים ועומדים והיות וכל הכרעה שתינתן תשליך גם על המשך תפקידו, לא ניתן להאריך את תוקף מינויו באופן גורף, אלא ליתן למנהל העיזבון סמכות ייחודית לביצוע פעולות ספציפיות בשם העיזבון כדי לשמר את המצב הקיים. קרי לביצוע תשלומים וטיפול בהליכים משפטיים קיימים.
הבהרתי כי מנהל העיזבון אינו מוסמך ליזום פעולות בשם העיזבון כגון רישום נכסים ע”ש העיזבון, הסדרת זכויות והגשת תביעות משפטיות. כך גם אינו מוסמך לחתום על הסכמי פשרה ללא הסכמת שאר היורשים בהליכים משפטיים תלויים ועומדים.
מנהל העיזבון הוסמך לביצוע טיפול שוטף בנכסי העיזבון – חובות מס שבח, תשלומי מס הכנסה, מיסי ארנונה והיטלים, טיפול ואחזקת מבנים ישנים של העיזבון (כאשר כל הוצאה לשם כך מעל 20,000 ₪ תדרוש את הסכמתם מראש של שאר הזוכים) השכרת נכסים וביצוע התחשבנות כספית מול השוכרים.
בנוסף, הוסמך מנהל העזיבון לייצג את העיזבון בת”א 28109-09-19 ובת”א 29221-03-22.
ציינתי כי הארכת המינוי היא עד למתן פסק הדין בתביעות.
הוריתי גם למנהל העיזבון להגיש ליורשים דיווח אחת ל- 3 חודשים על הפעולות הספציפיות.
לטענת א’, בחלוף שנה וחצי מאז מתן ההחלטה, מנהל העיזבון לא נקט בשום פעולה בעניינים שהוסמך לגביהם בהחלטה, ולגבי שני התיקים שהוסמך לייצג את העיזבון אלה הסתיימו במתן פסק דין לפני שלוש שנים.
בעניין זה אינני מקבלת את עדותו של מנהל העיזבון, בדבר חוסר ידיעתו על סיומם של ההליכים בשני התיקים שהוסמך לייצג את העיזבון והצורך מצדו לבדוק את הדברים, כהצדקה מאולצת להמשך ניהול זכויות במקרקעין שכביכול יש לעיזבון.
באופן דומה, גם לא הציג ולו קבלה אחת בדבר תשלום מס שבח, מס הכנסה או כל חוב אחר בשם העיזבון.
מנהל העיזבון נשאל על כך בחקירתו הנגדית:
“ש. בהחלטה מיום 15.8.22 הוסמכת גם לבצע טיפול שוטף בעיזבון כגון תשלום מס שבח, חובות מס הכנסה מיסי ארנונה היטלים נכון שמאז ההחלטה לא שילמת כלום
ת. לא היה צורך לשלם. זה כללי. בית משפט נתן סמכות שאטפל בזה יש לי כיסוי לטפל בזה אבל לא שילמתי עבור האם מס שבח,
ש. לא שילמת כלום
ת. ברגע שאשלם אני אודיע…”.
(עמ’ 72 ש’ 5-10).
לטענת א’, מנהל העיזבון לא דאג לקיום חשבון מיוחד לניהול הוצאות העיזבון והכנסותיו. הכנסות העיזבון הוזרמו לחשבון השותפות, מהטעם שעל חשבון העיזבון הוטלו עיקולים. בתחילה מהלך זה התנהל בהסכמת א’.
ואולם, החל ממועד פרישתו של א’ מהשותפות לטענתו מ – 3/19 הוא התרעם על כך שהתקבולים מנכסי העיזבון ומנכסיהם האישיים של ר’ וכ’ מוזרמים לחשבון השותפות ללא הפרדה. והוא אף לא זוכה לחלקו בדמי השכירות של נכסי העיזבון שמוזרמים לשותפות.
א’ טען כי בשנת 2020 הכנסות השותפות ובכללן הכנסות מנכסי העיזבון חולקו בין ר’ וכ’ בלבד תוך נישולו.
ר’ אישר שאין תיקים ברשויות המס ביחס לעיזבון וכי לא הוצאו חשבוניות בשם העיזבון (עמ’ 72 ש’ 18 עד עמ’ 73 ש’ 12).אך טען שלא הועלתה נגדו כל טענה של מרמה או גזל של העיזבון.
לגרסתו הוא ממשיך להפקיד את דמי השכירות בחשבון השותפות ורושם את הסכומים, ולא פעל לחלוקת כספים אלו כי ישנן הוצאות לתשלום כמו שכ”ט עו”ד (עמ’ 76 ש’ 19-22).
מנהל העיזבון חזר על כך שלא חילק כספים מחשבון השותפות בשנים 2019-2020.
(עמ’ 76 ש’ 25-36).
בהקשר זה, ראה חקירת רו”ח של שותפות האחים שהעיד כי ההכנסות מתנהלות במסגרת שותפות בע”מ, באופן החשבונאי הבא :
“לא, לא יודע מה זה עיזבון. מבחינתי יש לי שותפות, ההכנסות של השותפות זה של השותפות שהתחלקו לשותפים, בהתאם לשנים מי היה שותף באותן שנים”.
(עמ’ 64 ש’ 1-3).
“עוד פעם, יש לנו תיק של השותפות שההכנסות וההוצאות שמסתכמות בסוף השנה מוצגים בתוך דו”ח רווח והפסד של השותפות. התוצאה של ההכנסות או ההוצאות האלה, השורה התחתונה מתחלקת לצורך דיווח למס הכנסה בין מספר שותפים שהיו בתיק באותה שנה”.
(עמ’ 65 ש’ 6-9).
רו”ח אישר בחקירתו כי הכנסות השותפים לשנים 2019 ו- 2020 דווחו בתיקי מס הכנסה ולא חולקו פיזית (עמ’ 49 ש’ 25-27 ועמ’ 55 ש’ 31-32).
אין חולק כי פעולותיו של מנהל העיזבון לסילוק החובות וטיפול בתביעות שהוגשו היטיבו עם העיזבון.
אך כפי שעולה מעדותו, מאז הארכת מינויו האחרונה לא בוצעו פעולות על ידו, אף לא כאלו שהוסמך לבצע באופן ספציפי.
מנהל העיזבון אישר בחקירתו על הפקדת כספי העיזבון מהשכירויות בחשבון השותפות ועשיית שימוש בהם לפי שקול דעתו גם שלא על דעת א’ שהוא זכאי לשליש מהעיזבון.
לטענתו, פעל לחלוקת הכספים על פי הצואה כי מותר לו לחלק (עמ’ 75 ש’ 1-2 וש’ 11-13) “ולפי הצוואה אני יכול לחלק אני מחליט אם לחלק או לא ” (ש’ 22).
מנהל העיזבון הבהיר בעדותו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין בדעתו לחלק את הנכסים רק את הכספים כי יש לו “ייפויי כוח מהמנוחה לעשות הכול”:
“ש. אתה במסגרת ההליכים שהתנהלו גם בתיק של … ובמסגרת בקשות אורכה שהגשת לבית משפט טענת שברגע שאתה תסיים את החובות של העיזבון התחייבת לחלק את העיזבון של הקרקעות והנכסים.
ת. לא התחייבתי לחלק את העיזבון בנכסים התכוונתי לחלק את הפירות מהכנסה של שכר דירה. יש לי סמכות לחלק את ההכנסות.
ש. בבקשה שהגשת להארכת תוקף המינוי מחודש יולי 11. התחייבת לחלק את העיזבון
ת. לא התחייבות לחלק את העיזבון מבחינת נכסים. זה נדון בתיק 1469 של מעיוף שם גם א’ התחייב לוותר על כל טענה כנגד העיזבון. אם …. כתב זאת בצורה הזאת הוא מתכווןלכספים”. (עמ’ 81 ש’ 20-28).
מעדותו עולה כי בדעתו לפעול כמנהל עיזבון לנצח : “ברגע שאני אסגור כל התיקים וארשום חלקים על שם אמי בחלקה 7 אתחיל לעשות בנייה ואתקדם לפי רצון האם” (עמ’ 75 ש’ 19-20).
במרוצת ההליך התברר כי היחסים בין א’ למנהל העיזבון הם מאד משובשים שכל שיתוף פעולה ביניהם, נדון לכישלון בשל חוסר אמון בסיסי, וכל פעולה שלו תביא לחיכוכים ולמעורבות יתר של ביהמ”ש.
א’ העיד כי אין לו יותר אמון במנהל העיזבון (עמ1 18 ש’ 26-27).
א’ נאלץ לנקוט בהליכים משפטיים כדי לממש את זכויותיו לנהל את נכסיו האישיים ולשמור על האינטרסים הכלכליים שלו.
בתביעות שהגיש א’ כנגד אחיו שהסתיימו בפשרות שקיבלו תוקף של פסק דין, השוכרים של הנכסים האישיים כגון חברת דלק ובנק ירושלים, משלמים את חלקו בדמי השכירות בהעברה ישירה לחשבונו האישי, ולא לשותפות האחים.
אולם דמי השכירות בגין נכסי העיזבון מופקדים עד היום בחשבון השותפות והוא לא זוכה לקבל את חלקו בהם.
א’ העיד כי הוא מסכים לתוכן הצוואה אבל לא מסכים שאחיו ייקח את הכול (עמ’ 17 ש’ 20-21) והוא רק רוצה את החלק שלו מאמו (עמ’ 18 ש’ 11-12).
א’ נשאל בחקירתו כיצד פעל להגשת שתי תביעות נגד מנהל העיזבון והעיזבון בחלוף 4 חודשים בלבד מאז מתן פסק דין ביום 27.10.16 בת”ע 1469-02-15 בו ניתן תוקף להסדר הצדדים לפיו ויתר על כל טענה או דרישה כנגד מנהל העיזבון.
א’ השיב על כך בדרכו כי הוא רוצה לקבל את חלקו כיורש.
” ש. למה התכוונת בהצהרה שלך שאתה אומר שאתה מוותר על טענות כנגד עיזבון למה שלושה חודשים אחרי זה אתה מגיש שתי תביעות כנגד מנהל העיזבון?
ת. כי אני רוצה להתלונן עליו ולסיים את העניין.
ש אתה מתנגד שר’ יבנה על הקרקעות שאתם ירשתם?
ת. כן. אני מתנגד.
ש. מתנגד שהוא יבנה?
ת. כן.
ש. למה?
ת. זה שטח שאני שותף בו ואני לא רוצה שמישהו יבנה בחלק שלי”.
(עמ’ 35 ש’ 2-10).
א’ אישר בעדותו כי נקט בהליכים משפטיים כדי לקבל את חלקו בעיזבון וכי הוא מתנגד לכך ולא מסכים כי מנהל העיזבון יבצע פעולות בחלק העיזבון “ששייך לו” (עמ’ 35 ש’ 12-13). בנוסף הוא מתנגד לכך שמנהל העיזבון יבצע בנייה על הקרקעות של העיזבון (עמ’ 36 ש’ 11-13).
לסיכום, נוכחתי לדעת כי חובות העיזבון נפרעו, העיזבון לא נמצא בגרעון (ראה כרטסת של השותפות) ונותרו נכסים לחלוקה בין האחים חלקם מושכרים לצדדים שלישיים (כפי שעולה משתי הפרטות שהוגשו).
סבורני כי המשך ניהול העיזבון והקמת פרויקטים שונים ללא הסכמת הזוכה בעל שליש זכויות בעיזבון לכשהסתיימה מלאכת כינוס הנכסים והטיפול בחובות אינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק גם אם דרך פעולה זו צוותה על ידי המנוחה בצוואתה.
התרשמתי כי מנהל העיזבון מיצה את תפקידו בניהול העיזבון, אין כל עילה להותירו בתפקידו וכי מכוח הוראות החוק סעיפים 82,83 ו- 107 (ד) הגיע העת לחלק את נכסי העיזבון.
אחרית דבר
לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית תביעתו של מנהל העיזבון לנישול א’ מעיזבון המנוחה ומורה על קבלת תביעת א’ לחלוקת העיזבון.
ניתן בזאת צו לחלוקת העיזבון בין שלושת האחים בחלקים שווים ביניהם כפי שנקבע בצוואה.
משיתה על ר’ וכ’ הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 30,000 ₪ בצירוף מע”מ לפי חלוקה של 70% ר’ ו- 30% כ’ (ר’ הגיש את התביעה להפעלת תניית הסילוקין והתביעה של א’ לחלוקת העיזבון הוגשה כנגד שניהם).
המזכירות תסגור את התיקים.
מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ו’ שבט תשפ”ה, 04 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
