לפני
כבוד הרשמת שלי פרקשבקשה מספר 10
מבקש
ע.נ.
נגד
משיבה
א.נ.
החלטה
לפניי בקשה “להורות לתובעת להשלים אגרה ששולמה בחסר או לחילופין למחיקת הליך”.
הצדדים הם בני-הזוג אשר נישאו בשנת 2011 והתגרשו בשנת 2022. ביום 6.2.22 ניתן תוקף של פסק-דין להסכם הגירושין בתיק הקשור, תה”ס 57952-01-22.
כל אחד מהצדדים מחזיק במחצית מניות החברה המשפחתית, ס.ג. בע”מ, באמצעות חברה שבבעלותו.
התובענה סווגה כתביעה רכושית בין בני-זוג ושולמה בעדה אגרה לפי פריט 2א לתוספת הראשונה לתקנות בית המשפט לעניני משפחה (אגרות), תשנ”ו-1995 (להלן:”התקנות”).
המחלוקת היא האם יש לשלם אגרה לפי פריט 1א לתוספת, קרי, כתביעה כספית, או לפי פריט 2א כפי ששולמה.
מהות התביעה, בכתב התביעה המתוקן, כהאי לישנא: “סעדים לפי חוק החברות – תביעה לפירוק שיתוף; מינוי כונס נכסים; מינוי רואה חשבון אקטואר;”
תמצית טענות המבקש, לרבות השלמה לאחר שהוגשה עמדת יועמ”ש באמצעות פמ”מ, כי טענות התובעת סבות סביב טענת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, תשנ”ט-1999; כי מבוקש להורות על מכירת כפויה של מניות התובעת לנתבע; כי לא מדובר בסעדים הצהרתים אלא סעד אופרטיבי של מכירת מניות בשווי כספי; כי גם אם יש צורך במינוי מומחה, יש לשלם אגרה לפי הערכת התובעת; כי הטענות תואמות את עמדת יועמ”ש; וכי האמור מתחדד אל מול הוספת בעלות-הדין, חברות, בכתב התביעה המתוקן.
תמצית טענות המשיבה, לרבות השלמה לאחר שהוגשה עמדת יועמ”ש באמצעות פמ”מ, כי עמדת המדינה שגויה; כי המדינה לא הסבירה מדוע במקרים אחרים של הליך רכושי בין בני-זוג לא אכפה תשלום אגרה בהתאם לשווי הנכסים; כי המדינה לא אבחנה בין מקרים הנכנסים בגדר פריט א1 או בגדר פריט א2; כי המדינה התעלמה משוני בין דיני משפחה לדיני חברות; כי מדובר בנכס משותף; וכי יש לאבחן את הפסיקות השונות.
תמצית טענות יועמ”ש באמצעות פמ”מ, לרבות השלמה בתשובה השנייה, כי על בית המשפט להכריע בשאלת מהות התביעה, וכנגזרת, האם יש לשלם אגרה לפי פריט 1א או פריט 2א לתוספת.
כידוע, בבית המשפט לענייני משפחה נגבית האגרה מכוח הוראת תקנה 2(א) לתקנות: “לא יזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה בעד ההליך האגרה הקבועה בתוספת הראשונה…”.
הרציונאליים העומדים בבסיס חובת תשלום אגרת בית משפט ברורים וידועים הם, ועיקרם השתתפות חלקית בעלותו של ההליך והיותה מסננת מפני תביעות סרק ותביעות בסכום מופרז ללא בסיס. כמו כן, היא מסייעת בהפחתת היוצרות עומס על המערכת לשם ניהולם של הליכים משפטיים לא ראויים וסיומם תוך פרק זמן סביר.
לצד אלה, ניצב עיקרון העל, הוא עיקרון השוויון, אשר נועד להבטיח שוויון בין בעלי-הדין בכל הנוגע לחיוב באגרה.
ככלל, השאלה האם מדובר בתביעה כספית שיש לשלם בעדה אגרה בשיעור הנגזר מסכום התביעה או שמא מדובר בסוג של הליך שעניינו מעין סעד הצהרתי או מעין צו עשה, תלויה באופן שבו נוסחו הסעדים בכתב התביעה. ר’ סיפת סעיף 11 ב-רע”א 9920/17 סיריל כהן סולל נ’KEYRUS SA FRANCE, מיום 12.4.18.
ב-בע”מ 3058/13 פלונית נ’ פלוני ואח’, מיום 25.12.13 (לא פורסם), נפסק כהאי לישנא: “… המסמך הוא אשר מדבר ולא הכותרת. תובע אינו יכול לסווג כהגדרתו תביעה באופן מסוים ולצפות כי עקב כך בית המשפט לא יבחן את כתב התביעה לגופו. הבדיקה של מסמך כתב התביעה היא אשר תכריע בשאלת שיעור האגרה”.
בהתאמה, הלכה פסוקה, כי כאשר לתובע אפשרות לתבוע סעד אופרטיבי, עליו להצביע על אינטרס ממשי שיצדיק את האפשרות לתבוע סעד הצהרתי גרידא בשלב ראשון, ר’ ע”א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע”מ נ’ ברנר, פ”ד לב(1) 85 (1977).
אשר לענייננו. בפתח הדברים, מקובלת התפישה העקרונית, ונדמה שגם על המשיבה היא מקובלת, כי אם התובע נקב בעתירתו בסכום כספי, הרי שבהכרח מדובר בתביעה הנכנסת בגדרי תביעה כספית. על כך אין חולק.
לצד זאת, במקרה דנן, אין נפקות בסווג הסעדים להם עתרה המשיבה כהצהרתיים או אופרטיביים. מדובר בהליך רכושי ראשון המתנהל בין הצדדים, תכליתו לחלק בין הצדדים את הזכויות בחברה המשפחתית, ויש בתכלית זו כדי להכריע את הכף. אין נפקא מינה האם העתירה היא לאזן, לחלק, או לפרק, בשווי, בעין, והאם היא נשענת על טענת קיפוח. כל הדרכים מובילות לאותה תוצאה לפיה מדובר בהליך הנכנס בגדרי פריט 2א לתוספת: “כל תביעה בענייני רכוש בין בני זוג לסכום שאינו קצוב שנובעת מהקשר בין בני הזוג, לרבות תביעה לאיזון משאבים, לפירוק שיתוף, לפסק דין הצהרתי בענייני רכוש ולמתן חשבונות, יהיו מספר הסעדים ומספר פריטי הרכוש אשר יהיו”.
ביום 8.8.24 ניתן פסק-דינו של כב’ השופט שילה ב-רמ”ש 1218-06-24 פלונית נ’ פלוני, כפי הפניית המשיבה.
אמנם הערעור בגלגול שלישי נדחה (באותו מקרה ננקב סכום התביעה), אך צוטט שם פסק-דינו של כב’ השופט ג’יוסי, עמ”ש (חי’) 56572-03-17 ש’ ק’ נ’ ר’ ק’, מיום 15.11.18, בו נקבע בפסקה 25 כהאי לישנא: “אמנם, ההלכה הפסוקה מורה כי מקום וקיימת בידי התובע האפשרות לתבוע סעד אופרטיבי, עליו להצביע על אינטרס ממשי אשר יצדיק את האפשרות לתבוע סעד הצהרתי גרידא בשלב ראשון, ורק לאחר מכן להגיש תובענה נוספת שתכליתה היא מימוש ההצהרה בשלב שני … אלא שבתביעות רכושיות-כספיות בין בני זוג המתבררות לפני בית משפט לענייני משפחה, ומשום הטעמים עליהם הצבעתי לעיל, נכון לאפשר לתבוע סעד הצהרתי, כאשר הסכסוך הוא רכושי במובן הרחב, גם אם ניתן לכמתו כספית, וגם אם בחלקו נוגע להלוואות נטענות בין בני הזוג”.
עוד ציין כב’ השופט שילה: “ההיגיון לאבחן בין הליכים אזרחיים רגילים לתביעות בין בני זוג הוא ברור. לעיתים קרובות, הצד החלש מבני הזוג תובע תביעה רכושית כנגד בן זוגו שרכוש רב נמצא בשליטתו. חיוב בן זוג לשלם אגרה מלאה כמו בהליך אזרחי רגיל, עלול להקשות על בן הזוג החלש ממילא ולהכביד על יכולתו לקבל את זכויותיו. כמו כן, גם בתקנות האגרות הבחין מחוקק המשנה בין תביעות בין בני זוג לבין תביעות בין בני משפחה שאינם בני זוג, והוא הקל מבחינת גובה האגרה על תביעות בין בני זוג”.
בהתאמה נקבע בפסק-הדין ב-בע”מ 3058/13 לעיל: “… המבקשת דורשת שיעור כספי בצורה ישירה. אין המקרה דומה לסעד שטומן בחובו השלכה כספית, אלא לסעד לתשלום סכום כספי מכומת”.
מכאן, כל הטענות לעניין האם לסווג החברה כשותפות, אם לאו, ומהו שווי המניות, וכיוצא בזה, אינן רלבנטיות. המשיבה עתרה לקבלת זכויותיה בחברה המשפחתית ותו לא. מדובר בעניין שבשגרה בבית המשפט לענייני משפחה, ושאלת שווי הנכסים המשותפים כלל אינה נבחנת ואינה על הפרק, בקשר עם סיווג האגרה.
סיכומו של דבר. בהחלטתי ב-תלה”מ (פתח תקווה) 22626-12-16 פ.א.ה נ’ ג.ה., מיום 10.9.17, נקבע כך:
“לא אמור להיות חולק על נקודת המוצא שלפיה כל נכס הוא בעל ערך, בין אם הוא ידוע ובין אם לאו. גם לא אמור להיות חולק על כך שכשבני-זוג נפרדים, תבוצע חלוקת הנכסים, בסופו של יום, בשווי או בעין וכי בהכרח יש צורך לדעת ערכם לצורך חלוקתם.
…
המסקנה הנגזרת מן האמור היא שבתביעות לחלוקת רכוש בין בני-זוג, מתקיים ההליך בשלב אחד בלבד, ללא הבחנה בין תובענה לסעד אופרטיבי לבין תובענה לסעד הצהרתי לעניין שומת האגרה.
זאת, בשונה מהליכים אזרחיים אחרים ולרבות הליכים אחרים, שאינם לחלוקת רכוש בין בני-זוג, המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה.
…
השאלה הטכנית, האם ידוע ערכו של הנכס במועד מתן פסק-דין אם לאו, איננה יכולה להכריע, מהותית, את שאלת סווגה של התביעה”.
זה הדין גם בענייננו.
למען הסר ספק, מהות התביעה אינה שונה מכתב התביעה המקורי אלא השינוי הוא בזהות בעלי-הדין. מלכתחילה היו הצדדים בני-הזוג בלבד, ואילו לאחר התיקון, התובעות הן האישה וחברת “א.נ. בע”מ”, ואילו לנתבעים נוספו חברת “ע.נ. בע”מ”, וחברת “ס.ג. בע”מ”. אין בכך להעלות או להוריד לענייננו.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 1,500 ₪, אשר ישולם בתוך 30 ימים, בהתאם להוראת תקנות 53, 151(ב) ו-153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018 ותקנה 18(ג) לתקנות בית משפט לעניני משפחה (סדרי דין) התשפ”א-2020.
ניתן לפרסם החלטה זו לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, י”ד אלול תשפ”ד, 17 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
