לפני
כבוד השופטת אפרת ונקרט
תובע
ש’
נגד
נתבעים
1.האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
2.א.ב (המנוחה)
3.מ’
פסק דין
בפניי בקשת הזוכה, אחיינה של המנוחה למתן צו לקיום צוואת המנוחה XX ז”ל מיום XX ומנגד התנגדות לקיומה שהגיש בעלה של המנוחה אשר אינו זוכה על פי הצוואה.
רקע
הגב’ XX ז”ל נפטרה ביום XX . (להלן: “המנוחה”)
המבקש, מר XX הינו אחד מXX אחייניה של המנוחה, הזוכים על פי הצוואה (להלן: “התובע”, “האחיינים”).
המתנגד, מר XX היה נשוי למנוחה כארבעים שנה עד ליום פטירתה, למנוחה היו אלה נישואיה הראשונים ואילו למתנגד היו אלה נישואיו השניים. למנוחה ולמתנגד לא נולדו ילדים משותפים, למתנגד שתי בנות מנישואיו הראשונים עמן הוא אינו בקשר ממועד גירושיו מאימן (להלן: “הנתבע”, “המתנגד”).
ב-18 לאוגוסט 2004 ערכה המנוחה צוואה אצל עו”ד XX בה הורישה את כל רכושה לרבות זכויותיה בדירת המגורים בה התגוררה יחד עם המתנגד לאחייניה של המנוחה, (להלן: “הצוואה המוקדמת”, “הצוואה מ-2004″). זאת ועוד, בהתאם לצוואת 2004 הורתה המנוחה כי חלוקת העיזבון תתבצע רק לאחר פטירתו של המתנגד וכי במידה והמנוחה תלך לבית עולמה לפניו טרם חלוקת העיזבון תהיה למתנגד זכות מגורים בדירה ללא דמי שימוש עד 120 וככל שיעזוב את הדירה להתגורר במקום אחר, תושכר הדירה ומלוא כספי השכירות ישמשו לטיפול במתנגד. עוד קבעה המנוחה בצוואת 2004 כי טרם חלוקת העיזבון יירכש ספר תורה בסכום שלא יפחת מ- 20,000 $ ולא יעלה על 25,000 $ והספר התורה יהיה על שמה ועל שם המתנגד. כך גם התבקשו שניים מהאחיינים היורשים לטפל במתנגד עד יומו האחרון כאילו היה אביהם. אחיינים אלו גם מונו לטפל ברכישת ספר התורה.
בשנת 2016 אובחנה המנוחה עם מחלת ניוון שרירים שפגעה, בין השאר, בכושר הדיבור שלה. משנה זו החל מצבה הבריאותי של המנוחה להתדרדר.
ביום XXמונה המתנגד כאפוטרופוס לרכושה ואילו שניים מאחיינה (מבין הזוכים על פי הצוואה) מונו כאפוטרופסים לגוף. בתקופה האחרונה לחייה עזבה את דירת הצדדים והתגוררה אצל אחד מאחייניה (המבקש) ולאחר מכן שהתה בבית אבות XX ולאחריו ב”XX”. בתקופה זו ככל הנראה סעדו אותה אחייניה ואילו המתנגד הגיע לכל היותר פעמים ספורות לבקרה, אם בכלל.
ביום XX, בעת שעדיין התגוררה יחד עם המתנגד בדירת הצדדים, ערכה המנוחה צוואה נוספת אצל עו”ד XX, גם בצוואה זו הורישה המנוחה את כל רכושה לאחייניה, אלא שבצוואה זו לא עוכבה חלוקת העיזבון עד לאחר פטירתו של המתנגד (ייבדל לחיים ארוכים) ולא ניתנה למתנגד זכות מגורים ללא תמורה בדירה שנרשמה לטובת המתנגד בצוואה המוקדמת. כמו כן נקבע כי ספר התורה יהיה על שמה של המנוחה בלבד. הצדדים להליך חלוקים באשר לנסיבות שהביאו לעריכת הצוואה (להלן: “הצוואה שבמחלוקת”, הצוואה מ-2017″).
ביום XX נפטרה המנוחה בביה”ח XX ב- X.
ביום 18.6.2020 הגיש אחיינה של המנוחה, מר XX, בקשה לקיום הצוואה מ- 2017. מנגד מר XX בעלה של המנוחה הגיש התנגדותו. לטענתו יש לדחות את הבקשה לקיום הצוואה מהטעמים הבאים: העדר כשירות של המנוחה לצוות במועד הקובע עקב מצב בריאותי ונפשי לקוי והעדר הנגשת הצוואה למנוחה לנוכח מגבלותיה, כמו כן נטען כי הצוואה נערכה תוך השפעה בלתי הוגנת מצדם של האחיינים אשר גם היו מעורבים בעריכתה.
לשיטתו של המתנגד, בשל כל האמור ואף בהתאם ל”הלכת החוטים השזורים” הצוואה אינה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה, ולכן יש להורות על דחיית הבקשה לצו קיום הצוואה מיום XX.
ב”כ האפה”כ הודיע על כוונתו להתערב בהליכים.
ביום 21.Y.2020 נחתמה לבקשת המתנגד ובהסכמת המבקש פסיקתא המאפשרת לצדדים לקבל חומר רפואי בעניינה של המנוחה.
בדיון קדם משפט מיום 4.3.21 הסכימו הצדדים וב”כ היועמ”ש, מבלי שיש בכך לפגוע בטענות הצדדים בהמשך ההליך, כי בהתאם לצוואה יירכש ספר תורה על שם המנוחה ותיערך תהלוכת הכנסת ספר תורה בבית הכנסת. בהסכמת הצדדים וב”כ היועמ”ש מונו ב”כ כמנהלי עיזבון זמניים לצורך ביצוע האמור.
ביום Y.5.21 ניתנה החלטתי, לבקשת המתנגד, על פתיחת תיק אפ’ 33562-07-17 בעניינה של המנוחה לעיונו.
בהליך זה ובהליך הקשור התקיימו 3 דיוני הוכחות במסגרתם העידו התובע והעדים מטעמו: עו”ד XX שערך את הצוואה; עו”ד XXששימשה כעדה לחתימת הצוואה ואחייניות המנוחה XX וXX.
מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו מר XX בעלה של המנוחה וגב’ XX שכנה המתגוררת בשכנות למתנגד ולמנוחה.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
טענות הנתבע והטעמים להתנגדות
לטענת הנתבע הוא והמנוחה היו נשואים כ- 30 שנה, בשנים האחרונות לחייה התגוררו בביתם המשותף בXX, החל משנת 2016 החלה מצבה הרפואי להתדרדר בשל מחלה ניוונית שפגעה לה קשות ביכולת הדיבור והתקשורת עם הסביבה. בשנים האחרונות שהתה גם אצל אחד מאחיינה ובהמשך במוסד גריאטרי XX עד לפטירתה בבית חולים.
לטענת הנתבע יש לדחות את הבקשה לקיום הצוואה מיום XX מהטעמים הבאים: במועד עריכת הצוואה המנוחה כלל לא הייתה כשירה לצוות עקב מצב בריאותי ונפשי לקוי. כמו כן נטען כי המנוחה לא ידעה לקרוא ובקושי ידעה לכתוב את שמה. בשל העובדה שהמנוחה לא ידעה לקרוא ברור כי לא ידעה מה כתוב בצוואה ולא הבינה כי היא חותמת על צוואה המנשלת את בעלה. בנוסף, בשל מחלתה והפגיעה ביכולות הדיבור והתקשורת שלה לא היה ביכולתה לערוך את הצוואה שכן במועד זה כלל לא תקשרה, לא דיברה ולא ניתן היה להבין את רצונה. יתרה מזאת הצוואה לא הונגשה לה ביחס למגבלותיה.
בנוסף טוען המתנגד כי האחיינים, הזוכים על פי הצוואה השפיעו על המנוחה השפעה בלתי הוגנת והיו מעורבים לפני ולפנים בעריכת הצוואה באופן שפוסל את הצוואה, אשר לנוכח האמור לא שקפה את רצונה של המנוחה, אלא את רצונם שלהם.
לשיטתו מחקירת העדים עלה כי במועד הקובע המנוחה לא תקשרה, לא דברה, לא הביעה את רצונה בכתב, לא הביעה את רצונה בדיבור ולא קראה את הצוואה. לפיכך, אישור הצוואה בידי העדים היה שגוי ואינו משקף את המציאות. ביחס לטענות אלה מפנה הנתבע לחקירת עו”ד XX וX- עמודים 33-34, 50-54,48-49, 68, 73-74 ו-82.
לטענת המתנגד במועד עריכת הצוואה המנוחה הייתה בחוסר צלילות דבר הנלמד גם מכך שבסמוך למועד זה מונה לה אפוטרופוס ובמועד עריכת הצוואה כבר התגוררה במחלקה הסיעודית בבית אבות. עוד טוען המתנגד כי המסמך הרפואי שצורף לתצהירו של עו”ד XX אינו מהווה חוות דעת רפואית באשר ליכולתה של המנוחה להביע רצונה.
המתנגד מוסיף כי האחיינים אף הסתירו מעוה”ד שקיבלו הפנייה לקבלת אישור רפואי לעריכת צוואה על אף כי רק ימים ספורים לפני עריכת הצוואה קיבלו על כך הסבר מרופאת המשפחה. לפיכך, ברור כי האמור בצוואה משקף את רצון האחיינים ולא את רצון המנוחה.
לטענת המתנגד “הזוכים” לקחו חלק אקטיבי בעריכת הצוואה, הכנת המסמך וכתיבתו והבאת המנוחה לעריכת הצוואה, הצוואה נערכה תוך השפעה פסולה ובלתי הוגנת, תחבולה ותרמית של האחיינים על המנוחה תוך ניצול מצוקתה הנפשית וחוסר הבנתה, שכן אין בנמצא הסבר אחר מניח את הדעת מדוע בחרה המנוחה לנשל את בעלה ולהוריש את כל עיזבונה לאחיינה. לפיכך, די בנסיבות עריכתה וכתיבתה בכדי להורות על פסילתה. עוד הוכח כי האחיינים היו “המביאים והמוציאים” בכל הנוגע לפגישות, בדיקה ועריכת המסמכים המשפטיים ובסעיף 7 לתצהיר האחיינית XX לא הוסתר “מעמד” קביעת האחוזים בין הזוכים בצוואה. מהתצהיר עלה כי הזוכים הם שערכו את הרשימה וקבעו את החלוקה באחוזים ולא המנוחה. בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה התערבות זו מהווה השפעה בלתי הוגנת מאחר ולקחו חלק פעיל ומשמעותי בעריכתה ודינה להיפסל.
לטענת הנתבע בשים לב כי הייתה השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה יש לבחון מהי מידת ההשפעה והאם הפגיעה הייתה כה עמוקה עד שלילת רצונה של המנוחה כליל, לטענת הנתבע לאחר בחינת ארבעת מבחני העזר בהלכת מרום, הוא סבור כי במקרה זה חלה החזקה של השפעה בלתי הוגנת ויש להורות על היפוך נטל הראיות. בית המשפט צריך להידרש במהלך הכרעתו בהתאם “להלכת החוטים השזורים” בכדי להביא להגשמת רצון המנוחה.
לטענתו, האחיינים ניצלו את חולשתה הפיסית והובילו אותה “כבובה על חוט” לערוך צוואה אשר כלל אינה משקפת את רצונה, המנוחה לא ביקשה בשום שלב בחייה למכור את דירתם המשותפת, ההפך הוא הנכון, למנוחה היה חשוב שידאגו לבעלה וינציחו אותו לאחר מותו. במועד הקובע המנוחה הייתה במצב תלותי לחלוטין ולא הייתה לה יכולת להתנגד באופן אקטיבי לנעשה בשל היותה נתונה לחסדי הזוכים והשפעתם המוחלטת עליה. מכל האמור לעיל עולה כי תוכן הצוואה משקף את רצון האחיינים ולא את רצון המנוחה. ביחס לטענות אלה מפנה הנתבע לחקירת האחייניות XX וXX והמבקש XX בעמודים 26-27, 42-44 ו-60.
לטענתו, מחקירת המבקש עולה באופן חד משמעי כי המנוחה לא נתנה הוראות ברורות באיזה אופן תחולק הדירה ובוודאי לא נתנה הוראה על רצונה במכירת הדירה קל וחומר על ביצוע מכירה כאמור בעודו של בעלה בחיים. מעדותם עלה דווקא ההיפך, המנוחה רצתה לערוך צוואה הדומה לצוואה 2004 אשר הוסתרה על ידי האחיינים. עוד הוכח כי קיימים פערים בין התרשומת כפי שעלתה מתצהירו של עו”ד XX בנספח א’ לבין מה שנרשם בצוואה. בעדותו אישר עו”ד XX כי לא קיבל מסמך מעודכן ואינו יודע מי “השלים” את הפרטים החסרים. עוד נטען כי מעדותו של עו”ד XX גם עלה כי המנוחה ביקשה לערוך צוואה הדדית יחד עם המתנגד.
ביחס לפערים בין שתי הצוואות טוען המתנגד כי אף לא אחד מהעדים לא העיד כי שמע או קיבל הוראה מפורשת מהמנוחה במסגרתה ביקשה לשנות את הוראותיה הברורות והנחרצות ביחס לבעלה ומועד חלוקת העיזבון לאחר פטירתו כפי שמורה הצוואה מ-2004. לא רק שהוראות אלה נמחקו מהצוואה שבמחלוקת, לצוואה “הוספו” הוראות חדשות.
בחוות דעת המומחה עלתה שאלת ההנגשה של הצוואה ביחס למגבלותיה וכן נקבעו 4 תנאים מצטברים שיש לבחון בשאלת הכשירות לצוות. מן החקירות הוכח בבירור כי הצוואה לא הונגשה ולא התקיימו התנאים המצטברים לכשירות לצוות.
האחיינים הסתירו כי הצוואה מ-2004 בידם, לעניין זה עדותו של המבקש סותרת את עדותו של עו”ד XX שאישר כי הצוואה המוקדמת הייתה בידיו כבר בפגישה הראשונה בשנת 2016 ראה עמודים 33 ו-63 לפרוטוקול.
מכל האמור לעיל, מבקש הנתבע להתחקות אחר רצונה האמתי של המצווה בשים לב למצב חוסר התקשורת הקיצוני בו הייתה נתונה במועד הקובע, בתלותה באחיינים וחלקם הפעיל של הזוכים ולהגיע למסקנה הנכונה והצודקת כי הצוואה מ-2017 אינה רצונה של המנוחה שידאגו ויטפלו בבעלה לאחר מותה ובוודאי שלא יפנו אותה מהדירה לאור מצבו הבריאותי כפי שבית המשפט נחשף אליו. אשר על כן מבוקש מבית המשפט לדחות את הבקשה לצו קיום צוואה מיום XX.
טענות התובע
המנוחה התחתנה עם הנתבע בהיותה רווקה כבת 40. לנתבע שתי בנות מנישואיו הראשונים עמן אינו מצוי בקשר ממועד הגירושים. לכל אורך חייה המנוחה ראתה את אחייניה כילדיה. במהלך נישואיהם היו הנתבע והמנוחה מצויים בקשר הדוק וקרוב עם אחייניה של המנוחה, ושניהם יחד הביעו את רצונם להוריש להם את עיזבונם משום שהם אלה אשר ידאגו להם בערוב ימיהם.
ביום 18.8.2004 ערכו המנוחה והנתבע צוואה משותפת אצל עו”ד XX, בצוואה זו ציוו את כל עיזבונם לאחייניה ומתן זכות מגורים לנתבע במידה ותלך לבית עולמה לפניו. (להלן: “הצוואה מ-2004”).
בשנת 2016 אובחנה המנוחה עם מחלת ניוון שרירים שפגעה בכושר הדיבור, לאחר שהמנוחה לא מצאה את הצוואה משנת 2004 בקשה מהנתבע כי יערכו שוב צוואה משותפת לטובת האחיינים, לשם כך התייצבו במשרדו של עו”ד XX: המנוחה, הנתבע שאף דיבר בשמה עקב חוסר יכולתה לדבר בשל מחלתה והאחיינים. במהלך פגישה זו המתנגד בעצמו מסר את עיקרי הצוואה לעו”ד XX.
לאחר פגישה זו פנה הנתבע אל עו”ד XX אשר פנה בחודש ספטמבר 2016 לעו”ד XX. הנתבע הוסת נגד המנוחה (על ידי השכנים) שינה טעמו ויחסו אליה, משכך גם המנוחה שינתה את רצונה האחרון ביחס אליו, לאחר שליחת המכתב חדל XX לתקשר עם עו”ד XX בשם הנתבע וממועד זה המנוחה התנהלה מול עו”ד XX לבדה.
גורמים זרים בעלי אינטרס אשר זיהו את ההזדמנות החלו משפיעים על הנתבע והחלו להסיתו כנגד המנוחה, כך, השכן XX XX אשר הכניס את הנתבע לבית הכנסת של העמותה שלו “XX” והשפיע אליו לתרום אל כל עזבונו לעמותה. במקומו של השכן העידה אשתו XX אשר אישרה כי הזוג היה מעורב מאוד בחיי הנתבע דאגו לו לאוכל ותרופות ונהגו לארח אותו מידי שבת, עוד העידה כי הנתבע נהג להתארח בשבתות גם אצל עו”ד XX אשר תמה לפשר יחסיהם עם הנתבע ואף הסביר להם כי מחצית הדירה רשומה על שם משפחתה של המנוחה.
מעדותה של XX עלה כי כל רצונם של בני הזוג XX היה רכושו של הנתבע, בני הזוג ידעו כי הנתבע מתכוון להוריש מחצית עיזבונו לבית כנסת של תימנים ומחצית שנייה לבית הכנסת שלהם, כאשר פנה להתייעץ עמה בעניין הצוואה סיפר לה כי המנוחה מורישה את חלקה למשפחתה ומעוניינת שהוא יעשה כך גם אך הוא מעוניין לחלק את עזבונו לשתי בתי הכנסת שפורטו לעיל, העדה השיבה לשאלתו כי היא חושב שחלוקת העיזבון לבתי הכנסת הוא רעיון טוב ואולי יכניסו ספר תורה על שמו.
לטענת התובע, השכנים זיהו הזדמנות כלכלית וגרמו בכוונה ליצירת קרע בין הנתבע למנוחה באמצעות מניפולציה, הסתה, אירוח אוכל ועוגות. בשל השפעה זו שינה הנתבע את התנהגותו כפי שנרשם בעדותה של XX (ראה, עמוד 91 שורות 19-20 ):
“הוא לא מתנהג אתי כמו שהיה מתנהג, הם כנראה הסיתו אותו” ..”הוא פתאום לא אותו XX”.
לנוכח המצב הקיים ורצונה של המנוחה להבטיח את רצונה האחרון בצוואה, על אף שבתחילה רצתה כי תערך לה ולנתבע צוואה משותפת, משהנתבע שינה יחסו נערכה לבסוף הצוואה משנת 2017 כצוואה עצמאית שהשינוי היחיד לעומת הצוואה משנת 2004 נעשה רק בכוונתה ביחס לנתבע. כפי שהעיד עו”ד עורך הצוואה כי המנוחה “הסבירה לי מה היא רוצה היום”.
במצב החדש שנוצר בו הנתבע חזר בו מרצונו לערוך צוואה משותפת עם המנוחה לטובת אחייניה ומאחר שלאחר הפגישה הראשונה שינה את יחסו אליה ואל אחייניה והתנכר אליה והתנהג אליה באופן מחפיר עד פטירתה, שינתה גם היא יחסו אליה ולכן לא נתנה/צוותה את זכות המגורים בדירה ואת הכנסת ספר התורה גם על שמו. עם זאת רצונה להוריש לאחייניה נשאר והיה עקבי. רצונה לא היה גחמה כי אם ביטוי הולם התואם את התנהגותו של המבקש שלמרות התקדמות המחלה לא חמל על המנוחה וזנח להישאר ללון אצלו. אך המתנגד המשיך בהתנכרותו כלפי המנוחה, עד אשר הביא את המנוחה יחד עם מטלטליה לביתו של המבקש בטענה שאינו יכול לטפל בה עוד. יתירה מכך, לאחר מכן אף לא הגיע לבקר אותה גם לאחר שהאחרים ביקשו זאת ממנו ודרש כי יפנו אליו רק דרך עו”ד XX.
האחיינים מעולם לא מידרו את המבקש, הוא זה שהוציא את המבקשת מהבית, זנח אותה ולא הגיע לבקרה למעט פעם אחת לאחר שאושפזה בבית אבות XX ואח”כ בXX ובבית החולים XX. כך גם צוין בגיליון הרפואי ובתסקיר העו”ס, המבקש סירב לשתף פעולה לטובת צרכיה הרפואיים של המנוחה אך מנגד התעקש להתמנות כאפוטרופוס לרכושה.
הנתבע טוען מחד כי הצוואה לא שיקפה את רצון המנוחה ומנגד כי לא יכלה להביע את רצונה, שתי הטענות סותרות האחת את השנייה. כל השוואה של הנתבע בין שתי הצוואות אינה רלוונטית, מדובר בשתי צוואות שונות שנערכו אצל עורכי דין שונים בהפרש של 13 שנים.
לעניין טענות ההתנגדות משיב התובע:
לעניין אי כשירות – למרות שעו”ד XX ידע כי המנוחה כשירה, למען הסר ספק, הוא ביקש וקיבל אישור רפואי מביה”ח XX מהרופא המטפל המאשר כי המנוחה כשירה. כך העידה גם עו”ד XXשחתמה כעדה, הנתבע בעצמו הגיעה לפגישה הראשונה על מנת לערוך צוואה משותפת לפיכך, דבר זה מעיד כי הוא עצמו חשב באותה עת שהמנוחה כשירה במועד זה לערוך צוואה ואינו יכול לטעון כעת אחרת. טענה זו הועלתה לנוכח אי שביעות רצונו של הנתבע מן הצוואה מאחר וברצונו להישאר להתגורר בבית עד 120. הנתבע העלה טענת אי כשירות אמורפית יש מאין ללא כל אחיזה בעובדות, לעומת זאת בכל החומר הרפואי שהגיש הנתבע “הועלמה” מחלתה של המנוחה, בשל שהמחלה אינה פוגעת בתפקוד הקוגניטיבי.
המועד הקובע לעניין כשירות הוא מועד עריכת הצוואה, במועד זה התגוררה המנוחה עם הנתבע בדירתם, הלכה ותפקדה באופן עצמאי ולא ניתן לחלוק על כשירותה המנטאלית, מה גם שאין כל מסמך רפואי המצביע על היעדר כשירות כזו. בניגוד לטענת הנתבע מעבר המנוחה למחלקה הסיעודית היה רק כשבעה חודשים מאוחר יותר. כך גם עולה מהתסקיר שצורף 9 חודשים מאוחר יותר לטובת מינוי רפואי לגוף לצורך פיום קנה.
כך גם עולה מחוות דעת מומחה בית המשפט שקבעה כי המנוחה הייתה כשירה. ואף ציטטה קביעות מאוחרות יותר ממקורות שונים שהעידו על כשירותה. עוד נקבע בחוות הדעת כי הפרעות חרדה ודכאון אינן פוגעות בכשירות לצוות. לכל אורך הבדיקות שבוצעו במנוחה הרופאים השונים שטיפלו בה מתייחסים לדעתה ולרצונה של המנוחה בלא לייחס משקל להפרעות אלה ואף הוסבר ונקבע בחוות הדעת כי פרצי בכי וצחוק אינם מעידים על פגיעה קוגניטיבית, אלא הינם מסממני המחלה.
המומחה קבע כי המנוחה הייתה יכולה לתקשר ויכולת התקשורת עימה נשמרה באופן יחסי. המומחה קבע כי המנוחה הייתה כשירה לצוות מבחינה קוגניטיבית וככל שהליך עריכת הצוואה הונגש לה בהתאם למגבלותיה יש לכבד את הצוואה. מכל החומר שהונח בפני בית המשפט עולה כי המנוחה יזמה את הליך הצוואה אשר הונגש לה על ידי עו”ד XX בהתאם למגבלותיה. שאלת ההנגשה אינה רלוונטית שעה שהמנוחה הייתה בעלת יכולת תקשורתית וידעה והייתה מסוגלת להשיב על שאלות.
מעדויות עוה”ד XX וXXוהאחיינים עולה כי במועד חתימת הצוואה המנוחה עוד הייתה בעלת יכולת דיבור (גם אם מוגבלת), ובעת הצורך נחלצו האחיינים שהכירו את אופן התבטאותה לצורך סיוע בהבנתה. לא יכולה להיות מחלוקת כי המנוחה הבינה את הנאמר ואישרה את הצוואה לכל הפחות בהנהון. מעדות עו”ד XX שהייתה בעת ההקראה אמרה כי לא היה ספק שהמנוחה הבינה וזה היה רצונה. כך גם לעניין האחוזים שנעשה למול האחיינית XX החלוקה נעשתה בהתאם לרצונה לתת לכולם אותו דבר ולמי שטיפל בה לתת יותר.
המנוחה הייתה עקבית ביחס לרצונה להוריש לאחייניה, ובעודה כשירה היא שמעה הבינה ואישרה את הצואה בפני עו”ד XX. לא מדובר בצוואה שנעשתה בחטף אלא בהליך מתוכנן אותו הייתה המנוחה נחושה לעשות, הצוואה נחתמה לאחר שהמנוחה קיימה כ- 3-4 פגישות לכל הפחות אצל עו”ד XX אשר נפרשו במשך מספר חודשים. לכך אף יש להוסיף את הגיונה של הצוואה לנוכח התנהגותו המחפירה של המתנגד כלפיה. להיפך, אילו הייתה המנוחה מורה על מתן זכות מגורים לנתבע לנוכח יחסו המחפיר אליה אז היה הדבר תמוה…
לטענת המבקש, הנתבע נסמך על תעודת הרופא מיום X אך זו הותאמה לצורך מינוי האפוט’ ונתנה כחצי שנה מאוחר לחתימת הצוואה וכלל אינה רלוונטית ואין לייחס לה כל משקל שכן יש להניח שניתנה עקב קושי תקשורתי בידי רופא שאינו הרופא המטפל של המנוחה, כך על פי ההסבר שניתן בחוות דעתו של המומחה. מסמך זה סותר את כל המסמכים הרפואיים, לרבות המאוחרים יותר, שנתנו רופאיה המטפלים. כך גם חתמה המנוחה בפני מרכזת בית המשפט על תצהיר לבקשת המינוי ביום 12.7.17 והצהירה בפניה על נכונות הצהרתה.
מעורבות המבקש (והזוכים האחרים) בהכנת המסמך והבאת המנוחה לעו”ד – אין חולק כי המנוחה נפגשה טרם עריכת הצוואה עם מספר אחיינים בהם המבקש. עם זאת בהתאם לפסיקה אם המצווה נפגש עם עו”ד ומוסר לו הוראותיו אזי אין לראות פעילות ושיחות קודמות בעניין הצוואה כנטילת חלק בעריכתה. שכן שיקול הדעת של עוה”ד והקשר הישיר שלו עם המצווה מנתקים את הקשר בין אירוע העבר לעריכת הצוואה עצמה. גם אם המבקש היה מסיע את המנוחה לעו”ד לא היה בכך כדי להעיד על מעורבות בעשיית צוואה, אך מי שהסיע את המנוחה הייתה XX ולא המבקש.
המסמך נערך תוך שימוש במניפולציה ו”השפעה בלתי הוגנת” – הטענה לא הוכחה, במועד עריכת הצוואה המנוחה עדיין התגוררה עם הנתבע והייתה עמו מרבית הזמן ומשכך היא הייתה נתונה דווקא להשפעתו. במועד הרלוונטי המנוחה תפקדה והתניידה באופן עצמאי. הנתבע והמנוחה הגיעו יחדיו בכוחות עצמם לפגישה הראשונה עם עוה”ד XX והנתבע הוא זה שמסר עיקרי הצוואה לעוה”ד.
לא הוכחה כל השפעה בעלת מרכיב מהותי של חוסר הגינות. יתירה מכך, לא הוכחה כל השפעה לא כל שכן בלתי הוגנת.
תצהיר המבקש ועדיו לא נסתרו, לעומת זאת עדותם של המתנגד ושכנתו הייתה בלתי מהימנה, הימנעותו של השכן להגיע למסור עדותו בבית המשפט, מעידה בפני עצמה על חוסר מהימנותו ויש לזקוף זאת לחובת המתנגד. מחקירתו של המתנגד עלה כי הוא אפילו לא ידע על מה מתנהל המשפט ונדמה היה כי אינו מבין מה תוכנו של התצהיר עליו חתם. מצב זה מתיישב היטב עם טענת התובע כי הנתבע הוסת על ידי מי שלטש עיניו לעיזבונו. לעומת זאת, טענת המתנגד כי האחיינים הסיתו את המנוחה ומשכך נושל מצוואתה אינה דרה בכפיפה עם כלל הנסיבות, העדויות, העובדות וחוות דעת המומחה.
עדותה הבלתי מהימנה של השכנה הדגימה היטב את ההסתה שהיא ובעלה הפעילו על המתנגד כלפי המנוחה ואת השפעתם עליו, כאשר כל מטרתם הייתה לגרום למתנגד לתרום את עזבונו לעמותה. מעדותה אף עלה כי גם XX תהה על הקשר בינם לבין הנתבע. בחקירה בלט ביתר שאת השוני שהפגינה בהתנהגותה כלפי המנוחה לעומת התנהגותה למתנגד, בעוד שכלפי המתנגד ניכרת דאגתה הרבה וכן הקפדתה להעביר לו באופן שוטף אוכל ותרופות, ביחס למנוחה על פי עדותה לא הופגן שום יחס או דאגה דומה ולדבריה כלל לא ידעה על מחלתה. עדותה לעניין משך שנות השכנות עם המנוחה וקביעתה כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב נסתרה בחקירה, כך גם לא הועלתה בעדות טענה כי המנוחה לא הייתה כשירה.
לטענת המבקש, מכל האמור עולה כי הנתבע שינה יחסו למנוחה בשל הסתת השכנים ומכאן נבע גם השינוי ביחס המנוחה כלפיו שהוביל לשינוי בצוואתה המאוחרת והשמטת זכות המגורים למתנגד לאחר מותה. לעומת זאת, ניכר כי יחסה של המנוחה כלפי האחיינים היה עקבי בשתי הצוואות.
דיון והכרעה
לנוכח הטענות השאלות העומדות להכרעה בפני ביחס לצוואה מיום XX הינן כדלקמן:
האם המנוחה הייתה כשירה לצוות?
האם הייתה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד האחיינים?
האם האחיינים נטלו חלק בעריכת הצוואה באופן שצריך להביא לפסילתה?
האם הצוואה הונגשה למנוחה באופן שתואם למגבלותיה וניתן לקבוע בברור כי הרשום בצוואה הינו רצונה?
ביחס לכל הנ”ל, האם מתקיימת הלכת “החוטים השזורים”?
אבחן שאלות אלו אחת לאחת.
מצבה הרפואי של המנוחה וכשירותה לצוות עובר לעריכת הצוואה מיום XX
הכלל הוא כי כל אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות ועריכת צוואה בכללם, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין (סעיפים 1-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ”ב – 1982). סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965 (“חוק הירושה”) קובע:
26. “כשרות לצוות
צוואה שנעשתה על –ידי קטין או על- ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה –בטלה.”
מהות הטענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף זה היא במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה.
נטל ההוכחה לשלילת כשרותו של מצווה לצוות, מוטל על מי שמבקש להיבנות ממנה, קרי הצד הטוען לאי כשירות של המצווה. העלאת ספק בכשירותו של מנוח אינה עניין של מה בכך שעה שהוא אינו יכול לסתור אותה, לכן נקבע בפסיקה כי לשם הרמת נטל ההוכחה על הטוען להציג ראיות משמעותיות בבית המשפט ונקודת הזמן הרלוונטית הינה מועד החתימה על הצוואה (ע”א 7019/94 לפיבסקי נ’ עמליה דן, פורסם בנבו, ניתן ביום 6.1.1997(.
לטענת המתנגד במועד עריכת הצוואה המנוחה כלל לא הייתה כשירה לצוות עקב מצב בריאותי ונפשי לקוי. המנוחה לא ידעה לקרוא ובקושי ידעה לכתוב את שמה. בשל העובדה שאינה יודעת לקרוא ברור כי לא ידעה ולא יכלה לקרוא מה כתוב בצוואה ולא הבינה כי היא חותמת על צוואה המנשלת את בעלה. בנוסף, בשל מחלתה והפגיעה ביכולות הדיבור והתקשורת שלה לא היה ביכולתה לערוך את הצוואה שכן במועד זה כלל לא תקשרה, לא דיברה ולא ניתן היה להבין את רצונה. יתרה מזאת הצוואה לא הונגשה לה ביחס למגבלותיה.
לטענתו של המתנגד כי גם מחקירת העדים עלה כי במועד הקובע המנוחה לא תקשרה, לא דברה, לא הביעה את רצונה בכתב, לא הביעה את רצונה בדיבור ולא קראה את הצוואה. לפיכך, אישור הצוואה בידי העדים היה שגוי ואינו משקף את המציאות ואת רצונה של המנוחה. ביחס לטענות אלה הפנה המתנגד גם לחקירתם של עדי המבקש, עורך הצוואה עו”ד XX ועו”ד XX שעבדה במשרדו של עו”ד XX במועד הרלוונטי ושימשה כעדה לחתימת המנוחה על הצוואה שבמחלוקת.
לטענת המתנגד חיזוק נוסף לטענה כי המנוחה הייתה בלתי כשירה במועד הקבוע נלמדת ממינוי אפוט’ לגופה שניתן בסמוך לאחר עריכת הצוואה וכן מהעובדה שבמועד עריכת הצוואה התגוררה במחלקה הסיעודית בבית אבות. כך נטען על ידו בס’ 15 לכתב ההתנגדות, זאת הגם שמכל שנפרש בפני ברור ואין מחלוקת כי הצוואה נערכה בעת שהמנוחה התגוררה עדיין יחד עם המתנגד בבית.
עוד מוסיף המתנגד כי המסמך הרפואי שצורף לתצהירו של עו”ד XX אינו מהווה חוות דעת רפואית באשר ליכולתה של המנוחה להביע רצונה. לטענתו, באשר למסמך רפואי הקובע כי המנוחה כשירה לצוות, התנהגותם של האחיינים מעלה חשד כי היה מצדם ניסיון להסתיר את מצבה הנפשי והגופני האמתי של המנוחה. רק בעקבות בקשת עו”ד XX נעשתה ביום 9.1.17 פנייה של המנוחה והמבקש לרופאת המשפחה על מנת לקבל אישור רפואי לצורך עריכת צוואה מספר ימים לפני המועד הקובע, ואף על אף שרופאת המשפחה הבהירה להם כי לצורך עריכת צוואה נדרשת חוות דעת של מומחה ואין לה סמכות לתת אישור כזה, האחיינים לא פנו למומחה ולא ביצעו בדיקה כאמור למנוחה, אלא עשו שימוש במסמך שניתן למנוחה ביום X בבית החולים XX שם טופלה במחלתה באופן שוטף. זאת ועוד, האחיינים גם הסתירו מעוה”ד כי רופאת המשפחה הפנתה אותם לקבלת אישור רפואי לעריכת צוואה.
לטענתו של המתנגד בחוות דעת המומחה נקבעו 4 תנאים מצטברים שיש לבחון בשאלת הכשירות לצוות: 1. מסוגלות קוגניטיבית 2. ההפרעה הנפשית לא פגעה ביכולת לצוות 3. קיימת יכולת תקשורתית עם מגבלות4. עריכת הצוואה הונגשה לה על ידי אדם בלתי תלוי בהתאם למגבלותיה.
על פי החומר הרפואי שהונח לפניו התרשם המומחה כי בתאריך עריכת הצוואה התקיימו התנאים 1-3 המפורטים לעיל. לשיטתו לצורך השלמת התמונה יש לבחון האם הצוואה, בהינתן אופן עריכתה, הונגשה לה בהתאם למגבלותיה. תנאי זה לא נבדק על ידי המומחה מפני שלא הונח בפניו מספיק חומר בכדי לחוות דעה, לטענתו של המתנגד בחקירות הוכח בבירור כי הצוואה לא הונגשה, לפיכך, במקרה דנן לא התקיימו כל התנאים המצטברים להוכחת כשירות לצוות ויש להורות על פסילת הצוואה.
על מנת להוכיח טענות בעניין מצב נפשי וגופני יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת, להוכיח שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה:
“שני מקורות עיקריים עומדים בפני בית המשפט בבואו להכריע בנדרש. המקור האחד, עניינו בעדויות של מי שהכירו את המנוח במועדים הרלוונטיים ואשר יכולים להאיר את עיני בית המשפט בדבר מצבו ותפקודו של המנוח, לרבות רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים הרלוונטיים.
המקור השני, הינו חוות דעת מומחים אשר יחוו דעתם בשאלה האמורה, לרבות תוך הסתמכות על מסמכים רפואיים שונים וייתכן אף תוך הסתמכות על אותן ראיות, נשוא המקור הראשון….
אין לקבוע מסמרות מהו המקור בעל המשקל הרב יותר. כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו ובהתאם יגיע בית המשפט להכרעתו…”
(בר”ע (ת”א) 1677/05 פלונית נ’ י’ ש’ מנהל העיזבון הזמני, ניתן ביום 14.8.06).
זאת ועוד, בית המשפט רשאי להסתייע בעדויות של מי שערך את הצוואה או מי ששימש כעד לה ולהעדיפן על חוות דעת המומחה (ע”א 7506/95 שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון ישראל, פ”ד נד2000 (2) 215;).
בעמוד 8 לחוות הדעת מסביר המומחה XX כי מחלת ALS לא אמורה לפגוע ביכולת הקוגניטיבית, אולם יש מקרים בהם פגיעה כזו מתרחשת ולכן יש לבחון אפשרות זו. עיון בעברה הרפואי מעלה כי טרם פרוץ המחלה המנוחה לא סבלה ממגבלה קוגניטיבית, אומנם מבחינה נפשית היא טופלה בתרופות נגד הפרעות חרדה ודכאון, אך בהתאם לקביעת המומחה הפרעות אלה אינן אמורות לפגוע בכשירות לצוות ואין עדות כי פגעו ביכולותיה של המנוחה.
לאורך כל הבדיקות הרופאים מתייחסים לדעתה ורצונה של המנוחה ואינם מייחסים משקל להפרעות השונות מהן היא סובלת. עוד נקבע בעמוד 9 לחוות דעת המומחה כי אין כמעט כל עדות לפגיעה קוגניטיבית ולא ניתן לקבוע שיש פגיעה קוגניטיבית מבחינת כלל הבדיקות והאבחונים של הרופאים המטפלים שצורפו. ביחס לפרצי הבכי והצחוק הבלתי נשלטים שתיאר המתנגד בטענותיו כעדות לאי כשירותה של המנוחה לצוות, המומחה מסביר כי המנוחה סבלה מתסמונת פסאדו – בולבר אשר מתלווה לעיתים למחלות נוירולוגיות ומתאפיינת במצבי בכי או צחוק פתאומיים בלתי נשלטים, המומחה מדגיש כי היותה של המנוחה חולה בתסמונת והעדר השליטה הנלווה בבכי וצחוק אינו מעיד על פגיעה קוגניטיבית.
התיעוד הרפואי היחיד שקבע כי המנוחה אינה כשירה ניתן ביום X כחצי שנה לאחר המועד הקובע, התיעוד הרפואי היחיד שמציין פגיעה קוגניטיבית הוא של ד”ר X מיום X שהתקבל לצורך מינוי אפוטרופוס. “דמנציה, לא משתפת פעולה, לא עונה לשאלות, לא מתמצאת”
המומחה מעלה השערה והסבר באשר לסיבות בגינן נתנה אבחנתו של ד”ר XX. לדעת המומחה הסיבה נעוצה בכך שממצאים אלה נכתבו עקב הקושי התקשורתי של המנוחה ולא עקב מצב דמנטי, בשים לב כי ד”ר XX אינו הרופא המטפל של המנוחה ולא הכיר אותה ניתן לשער כי התרשמותו שונה משאר הרופאים בשל הקושי בתקשורת, כך ניתן לראות כי בתיעודיים רפואיים מאוחרים לחוות דעתו של ד”ר XX, מתוארת המנוחה כמתמצאת (ראה: תיעוד מיום 14.8.17 מסמך קבלה לבית חולים XX, מכתב ביטוח לאומי מיום 9.4.17, חתימה על הסכמה להרדמה מיום 27.8.17 וכיוצ”ב). מצאתי לקבל את הסברו של המומחה לעניין זה והוא מניח דעתי לחלוטין ועומד בהלימה מלאה לכלל החומר הרפואי שהוגש לתיק.
מכלל התיעודיים המאוחרים עולה כי הרופאים סברו שהמנוחה כשירה, הם שאלו לדעתה וביקשו את הסכמתה ביחס לטיפולים לרבות שמיעת עמדתה ביחס להדרכת סוף החיים בבית החולים XX. לאור כל האמור, קבע המומחה כי ביום הקובע, דהיינו מועד החתימה על הצוואה, המנוחה הייתה כשירה לצוות.
ביחס למסמך הרפואי מטעם ד”ר XX הקובע כי אינה כשירה ויש למנות לה אפוטרופוס העיד גם המבקש XX, ראשית, המסמך ניתן למעלה מחצי שנה לאחר מועד עריכת הצוואה לפיכך, אין בהכרח רלוונטיות לשאלה האם המנוחה הייתה כשירה במועד זה, הכשירות נבחנת ביחס למועד הקובע בו נערכה הצוואה.
עוד הסביר המבקש כי המסמך ניתן כתמיכה לבקשה למינוי אפוטרופוס על פי בקשה (בקשה במסגרתה חתמה המנוחה על תצהיר תומך), הבדיקה ערכה כדקה, המנוחה נשאלה שתי שאלות, המנוחה נבהלה מהרופא ופחדה ולכן לא יכלה לענות ולפי זה רשם מה שרשם (עמוד 43 שורות 12-19). לטענת המבקש המנוחה הייתה כשירה עד יום מותה, ביחס לבקשה למינוי אפוטרופוס הודה XX בחקירתו כי הגיש תצהיר שקרי אך הסביר זאת בכך שמילא טופס מובנה ומאחר וכבר הייתה בידיו חוות הדעת של ד”ר XX על כך שהמנוחה לא כשירה והוגשה הבקשה למינוי אפוטרופוס על מנת שניתן יהיה לסייע למנוחה בניהול ענייניה.
כמפורט לעיל, לטענת המתנגד יש לקבוע כי המנוחה לא הייתה כשירה לצוות בשל מצב גופני ונפשי, אבחן את טענות המתנגד המופיעות מטה אחת לאחת.
לא ידעה קרוא וכתוב ולא הביע את רצונה בכתב, לא קראה את הצוואה ולא הבינה כי היא חותמת על נישולו.
לא תקשרה ולכן לא יכלה להביא את רצונה.
ניתן לה צו מינוי אפוטרופוס
התגוררה בבית אבות במחלקה סיעודית
הצוואה לא הונגשה לה בהתאם למגבלותיה.
הטופס הרפואי שצורף לתצהיר עו”ד אינו מספק לטובת קביעת כשירות
לא ידעה קרוא וכתוב ולא הביע את רצונה בכתב ולא קראה את הצוואה- טענה זו נסתרה במספר עדויות, אך שעה שהמתנגד עצמו סתר את עצמו אף לא נדרשת בדיקה נוספת. בתצהירו המתנגד טען כי המנוחה אינה יודעת קרוא וכתוב אך מעדותו עלה כי היא חתמה על משכנתא והוא זיהה את חתימתה על גבי הצוואות. למעלה מן הצורך מצאתי להתייחס לראיות נוספות לדחיית הטענה.
האחיינית XX הציגה בעדותה פתק בו רשמה המנוחה “XX” (מוצג נ/1) וכן סיפרה כי כאשר חלה החמרה בדיבור המנוחה היא הורתה לה לכתוב :” תכתבי, אפילו שתי שורות זה מספיק, כי היא לא הייתה יכול לכתוב סיפור ארוך”, כך קבע גם המומחה בחוות הדעת: “על פי החומר הרפואי המנוחה יכלה לתקשר במידה מסוימת בדרך של דיבור משולב עם תקשורת לא מילולית, כתיבה, תנועות גוף, ג’סטות, השמעת קולות” וכך אף העיד עו”ד XX בעמוד 48 לפרוטוקול מיום 26.6.22 “המנוחה קראה את הצוואה ואני גם הקראתי לה את הצוואה”.
אף העדה XX, עדה מטעם המתנגד העידה:
ת. למצב הבריאותי שלה. גם ראיתי שהיא לא יכלה לדבר, היה קשה להבין אותה וגם שהיא הייתה רוצה משהו היא הייתה כותבת לי וקישרתי את זה לזה שהיא לא מרגישה טוב.
ש. ואת שאלת אותה מה קרה נכון. למה התכוונת?
ת. לא הבנתי למה פתאום היא הפסיקה לדבר. ואז היא התחילה לנסות לכתוב לי ולא הבנתי ואני הייתי בוועד של השכונה, והיא הייתה מבקשת ממני שאני ארשום לה את הקבלות ואישורים שהיא צילמה. היא לא יכלה לקרוא. גם שהיא הייתה כותבת לא הבנתי מה היא כתבה…
(פרוטוקול מיום 20.6.22 עמ’ 12 ש’ 10-16)
מכך עולה שלא יכולה להיות מחלוקת שהמנוחה יכלה לכתוב (ולקרוא) ולו באופן בסיסי.
לאור כל האמור – הטענה נדחית.
לא תקשרה ולכן לא יכלה להביא את רצונה-כפי שנרשם לעיל המומחה קבע כי למנוחה הייתה קיימת אפשרות, גם אם מוגבלת, להביע ולהנגיש את רצונה לצורך עריכת צוואה. נקבע על ידו כי למרות המגבלות קיימת יכולת תקשורתית. כפי שנרשם לעיל, כך גם בדו”ח הסיעוד “מתקשרת בשפת הסימנים, מבינה ערנית” טופס כניסה לXX: “עונה לשאלות על ידי תנועות גוף”, עדותה של עו”ד X:
“לא, היא לא דיברה. היא רק אמרה, כשעורך דין XX הקריא צוואה והסביר עוד פעם את הצוואה, במילים הפשוטות, כי יש שם שפה קצת גבוהה. והוא אמר, האם כל זה נכון? זה מה שיקרה אחרי 120? היא אומרת, ‘כן, כן’. ככה. לא ממש נקי, כן. אבל, אתה מבין”
ועדות המתנגד עצמו כי סירב לעשות עם המנוחה צוואה כי: “היא רצתה להביא את החתימה שלי למשפחה שלה” –
הווה אומר גם לגרסת המתנגד עצמו ניתן היה להבין את רצונה.
לאור כל האמור – הטענה נדחית.
ביחס לטענות חוסר התקשורת וחוסר יכולתה של המנוחה לקרוא ולכתוב, דבר שעלול להוביל לאי הבנת הצוואה באופן שהמנוחה לא הבינה כי היא מנשלת את המתנגד מביתם מצאתי להרחיב ולצטט מעדותו של עו”ד XX. על אף הקושי בתקשורת, לעו”ד XX לא היה כל ספק כי הצליח להבין את המנוחה והיא מצידה הבינה בבירור את משמעות הצוואה וכל מה שנרשם בה היה רצונה במדויק, ראה בחקירתו ותשובתו לשאלת בית המשפט (עמודים 51, 52, 64-65):
העד, עו”ד XX: אני מתייחס לתצהיר 1, 16/12/2019, אני רושם שם, אני מצטט רגע, “בעת שוחחתי עם המנוחה אודות רצונה בצוואה, המנוחה הבינה את משמעות הצוואה וערכה את צוואתה מרצונה החופשי.” אני, כמו שאמרתי גם מקודם, אני מסביר, אני משוחח עם הבן אדם, שיושב לפני, על הצוואה.
…….
העד, עו”ד XX: שיחה זה גם, שיחה יכולה להתנהל בין שני אנשים, שרק אחד מדבר והשני או מהנהן בראש או משחיל מילה פה ומילה שם. כמו שאמרתי מקודם, היא הייתה קשה מאוד להבנה, גברתי. מאוד קשה להבנה, אבל עם הזמן, כאילו מתחילים להבין את הניואנסים, לפחות אני ניסיתי להבין.
לא יוצא מצב גברתי, שאני לא מבין עם מי אני מדבר ועל מה אני מדבר. אין דבר כזה, אם אני לא מבין על מה אני מדבר, אני אומר, אדוני, תודה רבה, שלום, ביי. הנה, הדלת. אם אני מסיים פגישה, מסיים צוואה, .. ……
אין דברים כאלה שלא מבינים מה, על מה חותמים כזה. 28 שנים לא קרה דבר כזה וגם לא יקרה דבר כזה.
.
עו”ד ויזל :בית המשפט אמר לך, שהוא מבקש להשתכנע, שהצוואה באמת הייתה רצונה האמיתי של המנוחה, היה לך איזשהו ספק בכך?
העד, עו”ד XX: כמו שאמרתי לגברתי, אני בית שמאי ולא בית הילל, לימד אותי , המאמן שלי דאז, עורך דין X, היום שופט בדימוס בית משפט מחוזי נצרת, שלפני זה השלום בעפולה. כשיש ספק, אין ספק, נגמר. רק שאין לי ספק, אני ממשיך קדימה. אחרת זה no go מבחינתי. אני סמוך ובטוח במאת האחוזים, שזה מה שהיא רצתה, נקודה. אחרת, לא הייתי עושה את זה. [ההדגשות שלי א.ו.]
ניתן על מנוחה צו מינוי אפוטרופוס – האישור שמציין “פגיעה קוגניטיבית” של ד”ר XX מיום X נכתב לצורך מינוי אפוטרופוס. המסמך ניתן ביום X כחצי שנה לאחר המועד הקובע כך שאינו בהכרח רלוונטי.
לפיכך, הטענה נדחית. למעלה מן הצורך ראו התייחסותי בהרחבה למסמך זה ומידת מהימנותו כפי שהובאה קודם לכן.
המנוחה התגוררה בבית אבות במחלקה סיעודית-במועד הקובע התגוררה המנוחה עם המתנגד וכלל לא הייתה סיעודית דו”ח סיעודי מבית חולים XX מתאריך 14.8.2017 : “עד לפני 4 חודשים התגוררה בבית יחד עם בעלה והצליחה לנהל חיים בקהילה”.
לפיכך- הטענה נדחית.
הצוואה לא הונגשה לה בהתאם למגבלותיה- טענה זו תידון בהמשך בהרחבה, אבל אקדים ואומר כי גם טענה זו נדחית.
הטופס הרפואי שצורף לתצהיר עו”ד אינו מספק לטובת כשירות – לטענת עו”ד XX אין כל חובה להגיע עם חוות דעת מומחה והוא מבקש מהלקוח להביא אישור רק במצב של חשש, לנוכח מצבה הרפואי של המנוחה, כך היה גם בעניין המנוחה. עמוד 34 שורות 14-18:
“…חוזר ואומר, למיטב זיכרוני, לא. ואני רק רוצה להדגיש, שברגע שלי, אחרי שכבר מספר חודשים, דיברו איתי על צוואה והגענו לשוקת שצריך לחתום על צוואה, ביקשתי למען הזהירות בלבד, את המסמך, שהיא כשירה והביאו לי מסמך שכותרתו, 05/01, תאריכו 2017”. ועמוד 38 “אם אני יודע, מרגיש, חושב שצריך אישור רפואי, אז אני מבקש אישור רפואי”
לאור כל האמור – הטענה נדחית.
בעדותו הסביר עו”ד XX כי עד למועד חתימת הצוואה הוא נפגש עם המנוחה מספר פעמים, כ-3-4 לכל הפחות ובפגישה הראשונה השתתף גם בעלה. עו”ד XX לא זכר את מועד קיומה של הפגישה הראשונה במדויק אך זכר בוודאות וידע לומר כי הייתה לפני חודש ספטמבר 2016 אז נשלחה הודעה מטעמו של ב”כ המתנגד XX על כך שהבעל (המתנגד) חזר בו מרצונו לערוך צוואה משותפת עם המנוחה ולכן התווספה בקשתו לאישור כשירות (פרוטוקול בעמוד 35), עוד העיד כי לאור המחלה והקושי בדיבור בדק והתייעץ לעניין פגיעה קוגניטיבית ( פרוטוקול בעמוד 37).
ת: עוד פעם, אני לא זוכר מתי, אם זה היה בפגישה הראשונה, אבל אני יכול להגיד לך דבר אחד, אם יש בית הילל ובית שמאי, אז אני בבית שמאי. אם אני יודע, מרגיש, חושב שצריך אישור רפואי, אז אני מבקש אישור רפואי. ואני גם רוצה להגיד לך עוד דבר אחד, נכון בהתחלה הייתי, לא הבנתי מה קורה כאן. אבל מכיוון שאני עוסק גם בנזקי גוף ואני יודע בדיוק איך להתעסק עם מחלות מסוימות, נכנסתי לאינטרנט, בדקתי את המילה המאוד מוזרה הזאת שלא הכרתי והבנתי שזאת בעיה בלשון, אם אני אפילו לא, יכול להיות שאני טועה או זוכר נכון, אבל התייעצתי אפילו עם, רק לשאול מבחינת טכניקה של מושגים רפואיים, אם זה מפריע באיזושהי צורה, התשובה הייתה לא.
כב` הש` ונקרט: מפריע למה אדוני?
העד, עו”ד XX: מפריע לקוגניציה, מפריע בחשיבה גברתי. ומכיוון שאני, אצלי זה לא, בואי, תחתמי פה ותלכי הביתה. אני יושב, אני מסביר, אני מנהל שיחת חולין, גברתי. אני משחיל שאלות, שאנשים חושבים שאני מדבר איתם רגיל, אבל אני שואל אותם שאלות, שאני מבין אם הם מבינים או לא מבינים. וזה יכול לדבר על מזג האוויר ומי נשיא ארצות הברית, ומעכשיו המלחמה באוקראינה וברגע שאני מריח שמשהו לא בסדר, סטופ. קום ולך מפה, נקודה. הבנתי שהיא לא יכולה לדבר, אבל הבנתי שהיא מבינה, כשאני שוחחתי איתה, הגעתי למצב של תאשרי לי כן או לא וכשזה היה לה הרבה יותר קל. והגענו להבנה הזאת, שאם אני אומר משהו או שהיא מאשרת או שהיא לא מאשרת, עד שהיא מאשרת.”
ראייה נוספת הסותרת את טענת המתנגד ביחס לאי כשירותה של המנוחה ניתן למצוא גם בעדותה של עו”ד XXששימשה כעדה לחתימת הצוואה שבמחלוקת:
ש :עכשיו, גם כעד לצוואה וגם כעורך דין, בהשכלתך. את נמצאת בטקס של צוואה, לא היית בכל הפגישה, היית רק במעמד של החתימה, את רואה שאישה לא מדברת, שרק עונה בכן ולא, לא ראית לנכון להגיד לעורך דין XX, צריך לכתוב את זה בצוואה, באישור שלנו בצוואה, שהגברת לא מדברת?
ת:לא.
ש :לא ניראה לך חשוב?
ת:לא ניראה לי חשוב, אני יודעת שX הוא אדם מאוד פדנט ואם היה צריך משהו, אז הוא היה עושה. אני פשוט כעורכת דין וגם כעדה, אני הייתי בטוחה שהגברת היא כשירה לתת צוואה. כשירה (לא ברור) שהיא מבינה את הכול ומה שכתוב זה רצונה.
ש :בתצהיר שלך, בסעיף 5, את ממש מציינת בצורה חד משמעית, היא הייתה כשירה בהחלט מבחינה קוגניטיבית. שאת מצהירה על דבר כזה, זה על בסיס אישור רפואי שראית? על בסיס השכלה רפואית שיש לך? על בסיס מה?
ת:על בסיס השיקול הדעת שלי.
ש :שלך.
ת:כן, על בסיס שיקול הדעת שלי, ניסיון שלי והבנה, השכל הישר וההבנה המשפטית, כי אחרת לא הייתי חותמת. אם היה לי ספק לא הייתי חותמת כעדה. (שם. עמוד 79)
העדה, עו”ד XX: היא אישרה, אני אסביר לכם. היא אישרה בכל, השלבים. אמרה, ‘ גברת XX, אחרי זה צוואה, זה מה שאתה עושה אחרי 120. כן?’ אומרת, ‘כן, כן’. בצליל, זה לא ממש כן, אבל זה צליל כזה עם תנועות גוף ועם קול, צליל. “הא, הא”, נגיד ככה, בערך, אני לא זוכרת במדויק.
.
… כל כמה שמות אולי היא הסכימה, היא אמרה כן וזה קרובי משפחה שלה, שהיא רצתה לתת להם ואני ראיתי שהיא הסכימה, לא רק שהיא מסכימה עם זה, זה מה שהיא ביקשה.
כב` הש` ונקרט: איך גברתי יודעת שזה מה שהיא ביקשה?
העדה, עו”ד XX: כי היא כל כך ענתה בחיוב, זה הרצון שלה, זה היה הרצון שלה, כי היא רצתה את זה.
כב` הש` ונקרט:אני מבינה, אני שואלת איך גברתי ידעת שזה היה הרצון שלה?
העדה, עו”ד XX: אני ידעתי לפי איך שהיא הגיבה, אני ידעתי שזה הרצון שלה. שזה בדיוק מה שהיא רוצה (שם. עמודים 81-82).
לא מצאתי כי המתנגד הצליח בחקירתו או באמצעות העדה מטעמו להרים את הנטל הדרוש להוכחת טענותיו, עדותו הייתה מבולבלת ולא עקבית, למרבית השאלות השיב ש”אינו זוכר”, אפילו לשאלה פשוטה כמו זמן היה נשוי למנוחה השיב תשובה שגויה ואמר שהיה נשוי למנוחה 38 שנה למרות שהיה נשוי לה 41 שנה וזאת בשים לב שבתצהירו נרשם שהיו נשואים כ-30 שנה. זאת הגם שמצאתי לזקוף בלבול זה לגילו ומצבו הרפואי שאף הוביל לאשפוזו במהלך דיוני ההוכחות.
בחקירה היה נדמה כי המתנגד כלל אינו מבין על מה המשפט, לשאלתו של ב”כ התובע השיב כי המשפט זה בגלל הדירה שהמשפחה של XX רוצה חצי ובכלל לא מגיעה לXX לפי החוק בגלל ש”היא מתה”:
ש. “את ההתנגדות הזאת הכין עו”ד שלך, התנגדות לצוואה של XX. אתה יודע למה אנחנו במשפט פה היום, על מה אנחנו דנים?
ת. על הדירה שהמשפחה דורשת חצי מהדירה.
ש. ומה רע בזה, מה לא בסדר?
ת. אגיד לך את האמת, לפי החוק לא מגיע לXX. היא מתה. בגלל שאני הכרתי אותה שהיא הייתה באה ממשפחה.. היא יותר גדולה ממני.
ש. אתה יודע שאתה בבית משפט?
ת. אני יודע.
ש. מה לא בסדר שלמשפחה יהיה חצי ולך חצי, למה זה לא בסדר?
ת. לפי מה שכתוב בצוואה לא מגיע לה.
ש. איזה צוואה?
ת. הצוואה שעשה העו”ד.
ש. מה היית רוצה שיהיה?
ת. היא כבר הלכה, גמרנו.
ש. היא הלכה. אז מה צריך להיות עכשיו?
ת. אני לא יודע. אני מבולבל לגמרי אני גם לא שומע וקצת קשה לי. אני צריך לחשוב, אין לי מושג, העו”ד צריך להחליט. ”
(פרוטוקול הדיון מיום 20.6.22 עמ’ 18 ש’ 7-23)
יתירה מכך, לא רק שהמתנגד לא הצליח לבסס תשתית ראייתית להוכחת טענותיו, חקירתו מחזקת את טענות התובע, מעדותו עלה כי המנוחה הבינה היטב את רצונה והצוואה שיקפה רצון זה. גם אם הייתי מקבלת את גרסתו אשר למעבר המנוחה לביתו של המבקש מאחר וסילקה אותו הרי יש בכך להעיד על המשבר החריף בינו לבין המנוחה שגרם לה להשמיט את זכות המגורים בצוואתה המאוחרת. כך גם זכר כי לא רצה לחתום על צוואה משותפת אצל עו”ד XX וכמו כן העיד:
ש. “ובסוף רק X עשתה צוואה ואתה לא רצית לחתום?
ת. לא רציתי לחתום.
ש. על מה לא רצית לחתום?
ת. היא רצתה להביא את החתימה שלי למשפחה שלה.
ש. אז כן ידעת שהיא עושה צוואה למשפחה שלה, היית איתה עם עו”ד ודיברתם על לעשות צוואה לאחיינים שלה. ידעת את זה?
ת. לא זוכר.
ש. מה לא בסדר בזה שהיא נותנת את הרכוש שלה לאחיינים שלה?
ת. אני כועס שהיא עושה דברים בלי דעתי.
ש. אמרת שהיית איתה אצל העו”ד?
ת. לא יודע מה היא הייתה עושה, היא הייתה עושה דברים מאחוריי הגב שלי.
ש. היא ידעה שהיא עושה לאחיינים שלה?
ת. היא ידעה.
(שם. עמ’ 23 ש’ 6-18)
מהאמור לעיל אני למדה שגם המתנגד סבר במועד זה שזהו רצונה והיא מבינה מה היא רוצה לצוות, על כך לא יכולה לטעמי להיות מחלוקת. יתירה מכך, המתנגד אף כעס על המנוחה שעושה דברים בניגוד לרצונו ולדעתו, משמע אין חולק שהיה לה רצון משלה. וכפי שנטען על ידי המבקש, המנוחה הייתה דעתנית ובעלת רצון עצמאי משלה.
בעדותו אף לא הכחיש כי לכל אורך השנים היא רצתה לצוות לאחיינים ואמרה שהם כמו הילדים שלה, עוד הוסיף ואמר כי היא דאגה למשפחה שלה יותר ואוהבת את המשפחה שלה יותר מאת בעלה, ובסיום קבע מפורשות כי זה היה רצונה “היא עשתה את זה מדעת עצמה, אולי היה לה דרך אחרת לעשות הכל מאחורי גבי” (פרוטוקול מיום 20.6.22 עמ’ 23).
לעניין זה מצאתי לקבל את עדותו של עו”ד XX באשר לאופן בו נערכה הצוואה:
“היא הבינה טוב מאוד את כל מה שאמרתי וכאשר היא לא הסכימה עם מה שאמרתי, היא אמרה לי לא. עד שהבנתי מה היא רוצה ואז בסוף היא אישרה לי בכן.”
ואת עדותם של האחיינים בדבר חלקה של המנוחה בקביעת יחס האחוזים לכל אחיין:
“בתשובה לשאלת בית המשפט ששואל אותי מה היא כן אמרה אני משיבה, שהיא רצתה שכל האחיינים יקבלו זה בקשה שלה והיא ביקשה שמי שיטפל בה יקבל יותר, ואם אנחנו רוצים לטפל בה ואמרנו לה שאנחנו לא נוכל לטפל בה. היא שאלה את XX וXX אם הם יכולים והם אמרו לה שכן. והיא אמרה מי שיטפל בה יקבל יותר. ושאלנו אותה כמה יותר, אז היא אמרה שהם יקבלו יותר אבל יישאר לכל האחרים נתתי לה דוגמה עם 100 ₪ והיא הסבירה כמה כל אחד יקבל. היא אמרה לא, שגם האחיינים האחרים יקבלו ממה שיישאר” (שם, 20.6.22 עמוד 27).
לאור כל האמור לעיל, מצאתי לקבוע כי המנוחה יכולה להיחשב כמי שמבחינה בטיב הצוואה והיא הייתה כשירה לצוות. לא מצאתי כי עלה בידיו של המתנגד להגיש ולו בדל ראייה התומכת בטענתו. זאת הגם שאני מוצאת טעם קל לפגם בהתנהלות האחיינים ובחירתם שלא לשתף את עו”ד XX בעובדה שרופאת המשפחה אמרה במזכר מיום 9.1.17 שככל שמעוניינים בחוות דעת אשר לכשירותה של המנוחה לערוך צוואה יש לפנות למומחה והם (יחד עם המנוחה) בחרו שלא לבצע למנוחה בדיקה כאמור. כך, בין אם ממניעים כלכליים ובין אם מחשש כי בשל הקושי בתקשורת תינתן חלילה אבחנה שהמנוחה אינה כשירה.
עם זאת אין בכך כדי להוכיח טענת המתנגד שהמנוחה לא הייתה כשירה, ויתירה מכך כל המסמכים הרפואיים המצויים בפני (למעט מכתבו של דר’ XX) לרבות חוו”ד המומחה תומכים באופן בלתי מסוייג בכשרותה הנפשית של המנוחה.
ביחס לתעודה מאת דר’ XX שניתנה לצורך מינוי האפוטרופוס כפי שכבר צוין, אבחנה זו ניתנה כחצי שנה לאחר המועד הקובע ולפיכך אינה רלוונטית ואף ניתן הסבר על ידי המומחה לשוני בין חוות דעתו של דר’ XX ליתר המסמכים הרפואיים אשר כולם קונסיסטנטיים בדבר מצבה הקוגניטיבי התקין והתמצאותה של המנוחה.
כך גם לא הובהר לי מדוע זה בחר המתנגד שלא להביא את השכן XX להגיש תצהיר ולהעיד לטובת המתנגד. ביחס לעדותה של אשתו XX, השכנה, מצאתי עדות זו בלתי מהימנה, מלאת אי דיוקים וחוסר התאמה לתצהיר שהוגש ובסה”כ דומה כי גרמה למתנגד עצמו יותר נזק מתועלת.
לאור כל החומר שהונח בפניי, מצאתי לקבל את חוות דעת המומחה במלואה, בשים לב כי מכלל המסמכים והעדויות עולה כי במועד הקובע המנוחה הייתה עצמאית, מתקשרת מילולית באופן חלקי, מתניידת בתחבורה ציבורית לבד ועומדת על דעתה.
לפיכך, אני קובעת כי בתאריך עריכת הצוואה XX המנוחה הייתה כשירה לצוות .
האם הייתה השפעה בלתי הוגנת של המבקש (והאחיינים) על המנוחה?
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע:
“הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.
השפעה בלתי הוגנת היא אותה השפעה אשר יש בה כדי לשנות או להסיט את רצונו החופשי של המצווה. אין זה משנה אם המשפיע נהנה משיבוש זה ברצונו של המצווה אם לאו (ע”א 4902/91 גודמן נ’ מוסאייף פ”ד מט(2) 441, 448-450).
המתנגד טוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מצדם של האחיינים כלפי המנוחה. בהתאם להוראת סעיף 30 לחוק הירושה, ככל שצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת- דינה להתבטל. הנטל להוכיח כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמתי של המצווה ונעשתה מתוך אותה השפעה אסורה מוטל על המתנגד לקיום הצוואה הטוען לכך.
ההשפעה הבלתי הוגנת הינה פגם המביא לפסלות צוואה, מאחר והפגם הוביל לשלילת רצונו החופשי של המנוח שהוא עקרון העל בדיני הירושה. מקום בו התקיימה ההשפעה האסורה תוכנה של הצוואה אינו משקף את רצונו של המוריש אלא את רצון הגורם המשפיע. לטענת המתנגד במקרה דנן, מידת השפעתם של האחיינים בעריכת הצוואה שבמחלוקת הייתה כה עמוקה עד כדי שלילת רצונה של המנוחה כליל, לפיכך, לאחר שתוכח השפעה זו באמצעות בחינת ארבעת מבחני העזר שנקבעו בהלכת מרום וייקבע כי מתקיימת “חזקה של השפעה בלתי הוגנת”. על בית המשפט להורות על היפוך נטל הראיות.
לטענת המתנגד האחיינים ניצלו את חולשתה הפיסית של המנוחה והובילו אותה “כבובה על חוט” לערוך צוואה אשר כלל אינה משקפת את רצונה, המנוחה לא ביקשה בשום שלב בחייה למכור את דירתם המשותפת, ההפך הוא הנכון למנוחה היה חשוב שידאגו לבעלה וינציחו אותו לאחר מותו.
לטענתו, הצוואה נערכה תוך השפעה פסולה ובלתי הוגנת, תחבולה ותרמית של האחיינים על המנוחה תוך ניצול מצוקתה הנפשית וחוסר הבנתה, שכן אין בנמצא כל הסבר אחר המניח את הדעת מדוע זה בחרה המנוחה לנשל את בעלה ולהוריש את כל עיזבונה לאחייניה. לפיכך, די בנסיבות עריכתה וכתיבתה בכדי להורות על פסילתה. עוד הוכח כי האחיינים היו “המביאים והמוציאים” בכל הנוגע לפגישות, בדיקה ועריכת המסמכים המשפטיים ובסעיף 7 לתצהיר האחיינית XX לא הוסתר “מעמד” קביעת האחוזים בין הזוכים בצוואה. מהתצהיר עלה כי הזוכים הם שערכו את הרשימה וקבעו את החלוקה באחוזים ולא המנוחה. בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה התערבות זו מהווה השפעה בלתי הוגנת מאחר ולקחו חלק פעיל ומשמעותי בעריכתה ודינה להיפסל.
לטענת המבקש, הצוואה משקפת באופן מלא את רצונה של המנוחה, לנוכח היותה ללא ילדים משל עצמה, היא ראתה את האחיינים כילדיה ולאורך כל השנים הייתה להם מערכת יחסים קרובה וחמה. לפיכך, היה זה מובן מאליו כי תהיה עקבית ביחס לרצונה להוריש לאחיינה את רכושה, ובעודה כשירה כפי שכבר קבעתי לעיל, היא שמעה הבינה ואישרה את הצואה בפני עו”ד XX.
לטענת המבקש אין מדובר בצואה שנעשתה בחטף אלא בהליך מתוכנן אותו הייתה המנוחה נחושה לעשות, הצוואה נחתמה לאחר שהמנוחה קיימה כ- 3-4 פגישות אצל עו”ד XX אשר נפרשו על פני מספר חודשים. לשינוי הצוואה באופן בו נשמטה זכות המגורים למתנגד, ספר התורה והדאגה לו אחרי מותה יש הסבר פשוט והגיוני מאד והוא יחסו המחפיר והמתנכר אליה בשנות חייה האחרונות בצל מחלתה הקשה. האחיינים סבורים כי לאור התנהגותו המחפירה של המתנגד הרי שאילו המנוחה לא הייתה מבצעת שינוי ביחס להוראות לטובת המתנגד היה הדבר תמוה, כך ולא להיפך…
טענת המתנגד כי הצוואה נערכה תוך שימוש במניפולציה ו”השפעה בלתי הוגנת” כלל לא הוכחה ואף הייתה בלתי אפשרית. בשים לב לעדכון בית חולים XX בדו”ח הסיעודי מתאריך 14.8.2017 (עמ’ 7 לחוו”ד המומחה) בה נרשם: “עד לפני 4 חודשים התגוררה בבית יחד עם בעלה והצליחה לנהל חיים בקהילה” במועד הקובע המנוחה התגוררה יחד עם המתנגד וניהלה חיים עצמאיים, לכן, היות ובמועד הרלוונטי המנוחה עדיין התגוררה עם הנתבע ושהתה במחיצתו במרבית הזמן, ככל שהייתה השפעה מכל סוג שהוא על המנוחה הרי זו השפעתו של המתנגד.
באשר למצבה הרפואי טען המבקש כי במועד זה המנוחה כלל לא נזקקה לסיוע היא תפקדה והתניידה באופן עצמאי ורק סמוך לחודש אוגוסט, כשבעה חודשים לאחר חתימת הצוואה התרחשה ההחמרה הדרסטית במצבה הרפואי והיא הפכה סיעודית. עדות נוספת לרצונה החופשי ונטול ההשפעה של המצווה היא הליכתם המשותפת של המתנגד ושלה לפגישה הראשונה אצל עו”ד XX לשם עריכת צוואה משותפת, בה כבר פורטו עיקרי הצוואה. יתרה מכך, כלל העדויות ביחס לפגישה זו לרבות עדותו של המתנגד אינן חולקות על כך שהמתנגד עצמו הוא זה שנטל חלק אקטיבי ומהותי בפגישה , ואף שימש “פה” למנוחה ומסר לעו”ד את עיקרי הצוואה.
לטענת המבקש, המתנגד לא הציג ולו ראשית ראייה להוכחת קיומה של השפעה בעלת מרכיב מהותי של חוסר הגינות ביחס לצוואה, בוודאי לא השפעה בלתי הוגנת מכוח סעיף 30(א) לחוק הירושה.
באשר למידת מעורבותו של המבקש או של יתר האחיינים, הזוכים על פי הצוואה, בהכנת הצוואה והסעת המנוחה לעו”ד, טוען המבקש כי נכון הדבר שהמנוחה נפגשה טרם עריכת הצוואה עם מספר אחיינים שאף הוא ביניהם, עם זאת, בפסיקה נקבע כי כאשר מצווה נפגש לאחר מכן לבדו עם עו”ד ומוסר לו הוראותיו אזי פעילות ושיחות קודמות בעניין הצוואה אינם נחשבים כנטילת חלק בעריכה, שכן שיקול הדעת של עוה”ד והקשר הישיר של עוה”ד עם המצווה מנתקים את הקשר ביו אירוע העבר לעריכת הצוואה. דהיינו, גם במידה והיה עולה בידי המתנגד להוכיח כי המבקש הסיע את המנוחה לעו”ד, לא היה בזאת די בכדי להעיד על מעורבותו בעשיית הצוואה, אולם, משעולה מהראיות כי האחיינית XX הייתה זו שהסיעה את המנוחה לעו”ד הרי שאין אף בכך להצביע על מעורבות אשר יש בה כדי להביא לפסילת הצוואה.
ביחס למידת המעורבות של האחיינים בעריכת הצוואה אני למדה מעדותה של האחיינית XX. לעניין נוכחות האחיינים בפגישות, העידה XX כי למעט הפגישה הראשונה בה המתנגד והמנוחה ישבו יחד במשרדו של עו”ד XX, בכל הפגישות שהתקיימו לאחריה המנוחה ישבה לבד עם העו”ד, לפגישות אלה התלוו למנוחה XX, XX, XX והיא. XX מעידה כי הם המתינו מחוץ למשרד הסגור ולא היה ביכולתם לראות או לשמוע מה מתרחש בפגישה או להשפיע על הדברים הנאמרים על ידי המנוחה. עדות זו תואמת גם את עדותו של עו”ד XX (עמ’ 35,40,58-59) ועדותה של XX. ביחס למעמד חתימת הצוואה ביום XX העיד עו”ד XX (שם, עמ’ 59).
עו”ד Z:אם היו עוד אנשים בחתימה?
העד, עו”ד XX:באמת, באמת.
כב` הש` ונקרט:במעמד החתימה.
עו”ד Z:במעמד החתימה.
העד, עו”ד XX: באמת שאני לא זוכר, אבל בכל מקרה אני עוד פעם חוזר ומדגיש, אני יושב רק עם הבן אדם, נמצא רק עם הבן אדם בחדר לבד
לעניין הנספח בו נרשמו שמות האחיינים ונקבע אחוז החלוקה ביניהם, העדה XX מעידה על הדרך בה המנוחה נתנה לה הוראות כיצד תבוצע החלוקה וכן סיפקה הסבר מדוע בוצע תיקון לאחוזים (שם, עמ’ 27). מעדותו של המבקש לעניין מעורבות בעריכה וחלוקת האחוזים, ניתן הסברו כי מאחר ואינו יודע אחוזים הוא ביקש מהמנוחה כי XX תעשה את החלוקה בהתאם לרצון הדודה, אשר הסכימה לכך ואילו האחיינים מצדם סמכו על XX. (שם. עמ’ 51 שורות 24-26, 57 שורות 33-34).
“מסרו את זה לדודה והדודה מסרה את זה. כמו שהיא ביקשה. אנחנו לא עשינו שום דבר בלי בקשתה. כל מה שהיא ביקשה, זה שהיה הרצון שלה וככה אנחנו עשינו”
” נושא האחוזים היא סיכמה את זה עם XX וXX הסבירה לה והיא הנהנה שזה בסדר והיא מסכימה. אני לא התעסקתי עם הנושא של האחוזים.”
המבקש נותן הסבר מדוע חלקו היחסי גדול ביחס לאחיינים וגורס כי בשיחה עם המנוחה הוסכם כי רצונה הוא שהוא וXX בשל שהם היו המטפלים העיקריים במנוחה וקבלו מנה גדולה יותר, המנוחה הסכימה איתם והורתה לXX כיצד לחלק, לעניין המספרים הם נקבעו על ידי המנוחה בסיועה של XX שרשמה את הדברים הלכה למעשה.
“מה שכן, מה שכן, בהתנהלות של הישיבה, דיברנו על הנושא הזה, בפני הדודה המנוחה, זיכרונה לXX, שאני וXX, היות ואנחנו מטפלים בה, ראוי שאנחנו נקבל קצת יותר. זה הכול. והיא הסכימה, אני לא התעסקתי עם המספרים, זה היה נושא של XX.” (שם, עמ’ 57)
לשאלה מדוע המנוחה הייתה צריכה עוד צוואה ענתה XX בעדותה שהמנוחה לא מצאה את הצוואה הישנה, XX לא ידעה מדוע פנתה המנוחה דווקא לעו”ד XX. לשאלת ב”כ המתנגד מדוע כמעט כל האחיינים התלוו לפגישת המנוחה אצל העו”ד וזאת על אף שבתקופה זו עדיין הייתה נוסעת לבד, השיבה XX כי ככה בקשה המנוחה, למה לא? גם המבקש העיד לעניין זה כי האחיינים התלוו למנוחה לבקשתה משום שחשה חוסר בטחון לנוכח הקושי בדיבור ולכן מילאו את רצונה (עמ’ 54 שורות 9-Y).
לשאלת בית המשפט כיצד התנהלו מול המנוחה וכיצד תקשרו עמה והבינו את רצונה ענתה XX בהרחבה (שם, עמ’ 29 שורות 1-12):
“לשאלת בית המשפט, איך תקשרת איתה אני משיבה שצריך להכיר אותה בשביל להבין שהיא אישה מאוד דעתנית והא מבינה מה היא רוצה ומה לא. היינו יושבים איתה בבית חולים יוצאים איתה החוצה. אני שואלת אותה שאלות היא אומרת לי כן ולא. בתקופה ההיא היא דיברה לא ברור אבל היא דיברה, היא אמרה XX היא אמרה XX. זה לא היה דיבור ברור ודיבור שוטף אבל היה אפשר להבין. אנחנו יושבים איתה והיא אומרת מי יטפל בי? אמרתי לה את רוצה שאני אטפל בה והיא צוחקת ואומרת את יכולה. היא דיברה בצורה מאוד לא ברורה והרבה מאוד שאלות אם לא הבנתי אז אני שואלת אותה. שישבנו איתה שאלנו אותה את רוצה שמי שיטפל בך יקבל יותר אז נתתי את הדוגמה עם ה100 ₪ איך את רוצה לחלק את זה ביניהם אמרתי לה אם הוא יקבל 20 והוא יקבל 20 אז כמה נשאר. שאלתי אותה אם היא רוצה לחלק שווה בשווה בין כולם ואז היא אמרה לא אני רוצה לתת יותר לדודה X. אחרי שהיא אמרה שהיא רוצה לתת יותר אז אמרתי לה שזה ירד מכולנו ושאלתי אותה אם זה בסדר וככה היא רוצה לחלק את זה.
ביחס למסמך חלוקת האחוזים העיד עו”ד XX כי מסמך זה נמסר לו על ידי המתנגד והמנוחה בפגישתם המשותפת הראשונה, במהלכה של הפגישה הוא הוסיף על גבי המסמך בכתב ידו את ההערות של המספרים והאחוזים הלא סופיים בהתאם להוראות שקיבל מבני הזוג:
“יש לי תרשומת, זה בכתב ידי, גוש חלקה כתוב ולמטה כתוב, עדיין לא סגורים על חלוקת אחוז בין כל היורשים”
ובהמשך:
העד, עו”ד XX: יכול להיות, גברתי. יכול להיות שזה הכתב יד שלי, אני לא שם 100%, אבל בסבירות גבוהה שזה שלי (שם, עמ’ 38).
בדנ”א 95/1516 מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נב (2) (1998) פרט כב’ השופט מצא את מבחני המשנה שבהם יש כדי לסייע לבית המשפט לקבוע אם בעת כתיבת הצוואה היה המצווה נתון להשפעה בלתי הוגנת. המבחנים העיקריים אותם יש לבחון הינם מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, מבחן קשרי המצווה עם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה. בהתקיים המאפיינים של המבחנים האמורים במקרה נתון, קמה חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
השימוש במבחנים שנקבעו בהלכה ייעשה בזהירות רבה, אין בעצם קיומה של תלות כשלעצמה, ראיה מספקת לקביעה כי מתקיימת השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. התלות אינה העיקר, אלא הקביעה כי התלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה.
עם זאת חשש לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והעלאת סברות וחשדות בעלמא תוך הסתמכות כאמור על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של הצוואה מטעם זה (ע”א 53/88 מנלה נ’ ברנדווין, פ”ד מו (1) 48, 51).
להלן ייבחנו המבחנים העיקריים המפורטים בפסיקה אחד לאחד:
מבחן התלות והעצמאות –
המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של “עצמאות” ו”תלות” שני מושגים הופכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה “עצמאי” – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית.
לטענת המתנגד האחיינים ניצלו את מצוקתה הנפשית וחולשתה הגופנית של המנוחה שכן אין הסבר אחר לנישולו של המתנגד מהדירה. לשיטתו הם הובילו אותה “כבובה על חוט” לערוך צוואה אשר כלל אינה משקפת את רצונה, המנוחה לא ביקשה בשום שלב בחייה למכור את דירתם המשותפת, ואף היה חשוב לה שידאגו לו וינציחו אותו לאחר מותו. לטענתו, במועד הקובע המנוחה הייתה במצב תלותי לחלוטין ולא הייתה לה יכולת להתנגד באופן אקטיבי לנעשה בשל היותה נתונה לחסדי הזוכים בשל הקושי בדיבור וחוסר האפשרות שלה לתקשר עם העולם ללא תייווך, לאחיינים הייתה השפעה מוחלטת עליה, הם היו “המביאים והמוציאים” בכל הנוגע לפגישות, בדיקה ועריכת המסמכים המשפטיים וכן הם אלה שקבעו בפועל את יחס החלוקה.
המבקש והאחיינים דוחים טענות אלה מכל וכל, לטענתם במועד הקובע לא היתה למנוחה שום מוגבלות גופנית למעט הקושי בדיבור, במועד זה היא דיברה מעט או תקשרה באמצעות הברות, ג’סטות ותנועות, הם נענו לבקשתה והתלוו אליה לפגישות אך לא נכנסו עימה לחדר, הם מודים כי בשל הקושי בדיבור חשה חוסר בטחון ולכן הם היו מסייעים לתווך את רצונה. לטענתם המנוחה הייתה אישה חכמה ודעתנית והכל נעשה בהתאם לרצונה, השינוי ביחס המשיבה אל המתנגד נבע מיחסו המחפיר אליה בשל הסתתם של השכנים כנגדה מתוך בצע כסף להשתלט על ירושתו. ראיה ליחסו המחפיר וחוסר האכפתיות של המתנגד כלפי המנוחה , אפשר לראות בכך שלאחר שהחמיר מצבה הרפואי והיה צורך לטפל בה (מספר חודשים לאחר עריכת הצוואה) זנח אותה, העביר אותה לגור אצל האחיין ואף לא היה מגיע לבקרה. גם יחסה של המנוחה כלפיו השתנה, מה שמעיד אף הוא על חופש מחשבתה. ביחס למצבה הגופני, במסמך מבית החולים XX שניתן כעשרה ימים לפני המועד הקובע נרשם כי למנוחה קיימת חולשת ידיים אך מצליחה לעלות מדרגות, מתקלחת, מתפשטת ומתנגבת ללא סיוע, גם בדו”ח העו”ס כחודשיים לאחר המועד הקובע נרשם כי המנוחה עצמאית בתפקוד, בכל המסמכים הרפואיים המאוחרים מצוין כי על אף המוגבלות מצאה דרכים לתקשר, ידעה לאשר או לשלול הוראות הן בבתי האבות והן אצל עוה”ד.
כך גם נקבע בחוות דעת המומחה כי אין פגיעה קוגנטיבית. מכלל העדויות והמסמכים עולה כי המנוחה נהגה עם האחיינים כאילו היו ילדיה והם מצדם השיבו לה אהבה וסייעו לה ככל שביכולתם. לא מצאתי כי האחיינים תמרנו אותה או נצלו את מצוקתה, ממילא עיון בשתי הצוואות מעלה כי הצוואה המאוחרת אינה שונה מהצוואה מ-2004 ביחס לזכויות בדירה באופן שהאחיינים הם אלו שמקבלים בחלוקה שנקבעה את כל זכויותיה של המנוחה בדירה והמתנגד אינו מקבל דבר מחלקה של המנוחה בדירה (למעט זכות מגורים או זכות לקבלת דמי השכירות עד 120). לנוכח האמור ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שבפני לא מצאתי כי בעניינה של המנוחה מתקיים מבחן זה ואני דוחה את טענת המתנגד.
מבחן התלות והסיוע-
מקום שמתברר, כי המצווה לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון את הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה בהתבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק. מהעדויות עולה כי הקושי העיקרי היה קושי בדיבור, יחד עם זאת המנוחה מצאה דרכים לקיים תקשורת שאינה מילולית ונכון למועד הקובע ואף לאחריו הצליחה לתקשר ולהביע את רצונה, היטיב לתאר זאת עו”ד XX שאמר שכמו שתינוק מתחיל לדבר רק הוריו מבינים אותו, כך גם הוא למד את דרכי התקשורת של המנוחה והצליח להבין מה רצונה. גם בחוות הדעת נקבע בהתבסס על המסמכים רפואיים שפורטו בחוות הדעת של המומחה כי במועד הקובע המנוחה הייתה עצמאית ובלתי תלויה. ההחמרה הקריטית במצבה שהפך אותה לתלויה באופן מוחלט התרחשה על פי המסמכים בין חודש יוני לחודש אוגוסט 2017, כחצי שנה לאחר עריכת הצוואה. לא מצאתי כי מתקיים יחס של תלות וסיוע בין המנוחה לאחיינים ושקשר זה מבוסס על הסיוע של האחיינים, ניכר כין בין הצדדים התקיים קשר אוהב ודואג שנים רבות. לפיכך, אני קובעת כי מבחן זה לא מתקיים במקרה שלפניי.
מבחן קשרי המצווה עם אחרים –
ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה. בדו”ח סיעודי מבית חולים XX מתאריך 14.8.2017 נרשם “עד לפני 4 חודשים התגוררה בבית יחד עם בעלה והצליחה לנהל חיים בקהילה”. בדוח עו”ס X מיום 8.3.17 נרשם כי המנוחה “ערירית, לבד, ללא עזרה יש אחיינית אך התרשמה מקשר מועט עמה. בעדות המבקש נטען כי לא היו למנוחה חברות, לדבריו עד פרוץ הסכסוך המתנגד היה החבר הכי טוב שלה, וקשריה היו רק למשפחה, החברים הכי טובים שלה זה רק המשפחה, בחמש שנים אחרונות אולי פה ושם ישבה לשתות קפה עם השכנה אך לא חברות הדוקה. גם מעדותה של השכנה XX עלה כי לא היו חברות שחולקות דברים ורק לעיתים היו מחליפות ביניהם מספר משפטים, בניגוד למערכת היחסים והדאגה לבעלה מצדם של בני הזוג, כך לדוגמא השכנה חשבה כי הבעיה בדיבור ונזילת הרוק נובעים מטיפולי שיניים. בתסקיר מיום 29.10.17 נרשם כי אחייניה XX XX וXX מטפלים בה ומבקרים אותה שלוש פעמים בשבוע. מהעדויות עולה כי המנוחה לא ניהלה חיי חברה עוד טרם המחלה וכי עיקר קשריה היו במסגרת המשפחתית עם בעלה (עד שהחל מתנכר לה) ועם אחייניה עליהם סמכה ואותם אהבה כילדיה, על כך העיד גם בעלה המתנגד.
לנוכח האמור אני מוצאת כי המנוחה לא הייתה מבודדת או מנותקת מהעולם באופן שיש בו די כדי לבסס חשש להשפעה בלתי הוגנת על ידי האחיינים לנוכח ניתוקה מהסביבה. הבדידות בה הייתה מצויה המנוחה הייתה פועל יוצא של בחירתה שקדמה למועד הקובע ואינה תוצר של התנהגות האחיינים או המחלה. לפיכך, אני קובעת כי במקרה זה לא מתקיים מבחן הבדידות.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה –
מבחן זה בוחן האם הנהנה היה מעורב בעשיית הצוואה, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי זו הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה יהיה במעורבות זו כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או למצער שיקול רלבנטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.
תוכן הצוואות ונסיבות עריכתן
ביום 18.8.2004 ערכה המנוחה צוואה משותפת אצל עו”ד XX, בצוואה זו הורישה את כל עיזבונה לאחייניה של המנוחה, בנוסף ניתנה בצוואה זו לנתבע זכות מגורים בדירה המשותפת עד 120 במידה ותלך לבית עולמה לפניו. (להלן: “הצוואה מ-2004”). מכל שנשמע והובא בפני, עולה לכאורה כי גם המתנגד ערך צוואה דומה בשנת 2004, אם כי דבר זה לא הוכח ואף לא הוצגה לי צוואה כזו של המתנגד.
בשנת 2016 אובחנה המנוחה עם מחלת ניוון שרירים שפגעה בעיקר בכושר הדיבור שלה. לאחר האבחון ומשהמנוחה לא מצאה את הצוואה משנת 2004, על מנת להבטיח את רצונה האחרון, המנוחה בקשה מהמתנגד לערוך שוב צוואה משותפת לטובת האחיינים. משכך בסמוך לחודש ספטמבר 2016 התקיימה פגישה במשרדו של עו”ד XX בה נכחו: המנוחה והמתנגד שאף דיבר בשמה עקב הקושי שלה לדבר בשל מחלתה. בפגישה זו מסר הנתבע בעצמו את עיקרי הצוואה לעו”ד XX (להלן: “הפגישה הראשונה”) ראו עדותו של עו”ד XX עמ’ .35-36
לאחר הפגישה הראשונה, בחודש ספטמבר 2016 נשלח מכתב לעו”ד XX מטעם XX בשמו של המתנגד. מן המכתב עלה כי המתנגד חזר בו מרצונו לעריכת צוואה משותפת.
לטענת המתנגד, הצוואה נערכה תוך השפעה פסולה ובלתי הוגנת, תחבולה ותרמית של האחיינים על המנוחה תוך ניצול מצוקתה הנפשית וחוסר הבנתה, ותוך כדי מעורבות של האחיינים שיש בה כדי להביא לפסילת הצוואה. לטענת המתנגד אין בנמצא הסבר אחר מניח את הדעת מדוע בחרה המנוחה לנשל את בעלה ולהוריש את כל עיזבונה לאחייניה.
ואולם אף בהתאם לעדותה של עדת המתנגד, הגב’ XX XX המתנגד עצמו ידע שרצונה של המנוחה להוריש את כל עיזבונה לאחייניה והיא אף רצתה שהוא ינהג כמוה:
ת. אני הבנתי שלXX יש בית שבנו אותו הוא וXX, ואז הבנו שXX סיפר לנו שXX רוצה לתת את הבית למשפחה שלה.
ש. מתי XX אמר לכם זאת, עוד לפני שהיא נפטרה?
ת. כן. הוא גם אמר שהיא כל הזמן רצתה שהוא יחתום לה שגם את החלק שלו הוא ייתן למשפחה שלו.
(פרוטוקול הדיון מיום 20.6.24 עמ’ 14 ש’ 30-34)
השינויים בהוראות בין הצוואה המוקדמת (“צוואת 2004″) לצוואה שבמחלוקת (צוואת 2017”)
הצוואה מיום 18.8.2004 –
בצוואה זו צוותה המנוחה את כל זכויותיה לרבות זכויותיה בדירה בY המשותפת לה ולמתנגד בחלקים שווים ל- Y אחייניה, האחיין XX XX אשר בצוואתה המאוחרת זוכה לאחוז גבוה מעיזבונה 19% נעדר מצוואה זו וכלל לא מוזכר בה (האחיינים XX וXX זוכים ל-14% בעוד היתר זוכים ל- 8%). בנוסף, המנוחה מבקשת לרכוש ספר תורה על שמה ושם בעלה.
בנוסף כללה הצוואה הוראות מפורשות שציותה המנוחה ביחס לבעלה המתנגד:
סעיף ד’ – ברצוני להבהיר כי חלוקת העיזבון תבוצע רק לאחר פטירתו של בעלי
סעיף ה’ – בקשתי… כי יכבדו את בקשתי האחרונה וידאגו לבעלי XX כאילו היה אביהם.
סעיף ו’ – אני מצווה כי במידה ובעלי..יהיה בין החיים לאחר פטירתי, יחולק עזבוני רק לאחר פטירתו..כל עוד בעלי XX בין החיים זכותו לגור בדירה ללא תשלום שכר דירה לזוכים. היה ויחליט לצאת מהדירה תושכר הדירה כאשר מלוא כספי השכירות ישולמו לXX בעלי או לצורכי טיפול בבעלי.
הצוואה מיום XX-
בצוואה זו צוותה המנוחה את כל רכושה לרבות זכויותיה בדירה בXX ל- T אחיינה בחלקים לא שווים, כאשר לאחיינים שטיפלו בה צוותה אחוזים גבוהים יותר (XX 19%, XX 19% ו-OO 8.9% יתר האחיינים זוכים ל- 5.9%). בשים לב שXX שמקבל חלק יחסי גבוה כלל לא נכלל בצוואה הקודמת וXX שקיבלה אחוז יחסי גבוה בצוואה המוקדמת כעת מקבלת חלק יחסי שווה ליתר האחיינים. בנוסף, הורתה המנוחה על הכנסת ספר תורה על שמה. כך גם נוספה הוראה לשפות את כל מי שטיפל בה בשנותיה האחרונות בכפוף להצגת חשבונית.
האם האחיינים נטלו חלק והיו מעורבים בעריכת הצוואה באופן שמביא לפסילת הצוואה?
המתנגד טען למעורבות בצוואה מצדם של האחיינים, סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה או לקח חלק בעריכתה- בטלה, לפיכך, יש לבחון האם האחיינים לקחו חלק בעריכת הצוואה, ככל שייקבע כי התשובה חיובית, יש לבחון מהי מידת מעורבותם בעריכתה והאם היא מגיעה לכדי מעורבות המחייבת את פסילת הצוואה וביטולה.
סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלקמן:
“הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”.
לעניין סעיף זה נפסק כי פעולת שליחות עבור מצווה הנוגעת לעריכת צוואה, כגון התקשרות עם עורך דין בנוגע לעריכתה, או שיחות עם המצווה, ואף הסעתו של המצווה לעורך הדין, אינן נכנסות לגדרו של סעיף 35 לחוק הירושה ולא יהיה בהן לכשעצמן די כדי לבסס מעורבות (ע”א 6496/98 בוטו נ’ בוטו, נד 19 ,2000).
עם זאת, נפסק גם בפס”ד בוטו לעיל כי:
“הביטוי “לקח באופן אחר חלק בעריכתה” של הצוואה – כך נפסק – הוא ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה (השופט ברק בע”א 433/77 הררי נ. הררי פ”ד לד(1) עמ’ 780 ). מטבעו אין הוא סובל מסמרות קבועים (השופט ברק שם, המשנה לנשיא ש’ לוין בע”א 148/96 בקשי נ. מסעודה)”
עוד נפסק שם כי:
“ייחודה של הוראת סעיף 35 הוא אפוא דווקא באותם מקרים שבהם אין מוכחת השפעה פסולה על המצווה כאמור בסעיף 30 לחוק. בהתקיים עילות הבטלות המנויות בסעיף 35 לחוק אין כל נפקות לשאלה אם הוכח קיומה של השפעה שלא כדין על המצווה או אם הוכחה אמיתותה של הצוואה…
…התשובה לשאלה אם נטל הנהנה חלק בהכנת הצוואה תיבחן באופן עצמאי בלא זיקה הכרחית לקיומן או להיעדרן של עילות בטלות אחרות המנויות בסעיף 35 לחוק. היא תיבחן באופן עצמאי ובלא זיקה הכרחית לקיומן של עילות הבטלות המנויות בסעיף 30 לחוק. בדיקה עצמאית זו תיעשה בזהירות, שלא להביא לבטלות הצוואה ולסיכול רצונו של המצווה בשל פעולות של הנהנה שאינן חורגות מפעילות “טכנית”…”
[ההדגשות במקור א.ו]
כך גם נפסק בבע”מ 384/19 (ניתן ביום 5.6.19 ופורסם בנבו) כי:
“תכליתו של סעיף 35 היא לשמור על האוטונומיה של המנוח. כיבוד רצון המת, והכלל במשפט העברי שלפיו “מצווה לקיים דברי המת” (הרב אשר וייס מנחת אשר – בראשית, פרשת ויחי, סימן סו, תלה-תלט (תשס”ב) ; תלמוד בבלי, גיטין יד, ב), משמעותם כיבוד רצונו שלו, ולא של אחר. על כן, במקרה שבו הוראות צוואה מזכות את העד לעשיית הצוואה או את הלוקח באופן אחר חלק בעריכתה – דין הצוואה להתבטל. מצוות המחוקק אינה דורשת הוכחת קשר סיבתי בין פעולות העד הלוקח חלק ובין ההוראה מיטיבה עמו. התוצאה היא כי על הנהנה להתרחק מפעולת עשיית או עריכת הצוואה. תוצאה זו מגנה על המצווה ומהווה הרתעה ראויה כנגד מעורבות במלאכת עריכת הצוואה על ידי גורם שעשוי להרוויח מכך”
מכל האמור לעיל עולה כי על בית המשפט להתרשם ממכלול הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה וככל שיתרשם בית המשפט כי מעורבותו של נהנה מהצוואה מגעת עד כדי מעורבות החורגת מפעילות “טכנית” גרידא, או מקיום ניטרלי של משימות שהוטלו עליו על ידי המצווה או ממילוי שליחות שאין בה מעורבות יתירה, יכול בית המשפט לקבוע, לאחר התרשמות ממכלול הראיות והנסיבות אשר בפניו כי מעורבותו של נהנה הייתה בגדר מעורבות “אחרת” אשר יש בה כדי להיכנס לגדרו של סעיף 35 לחוק ולהביא לפסילתה של הצוואה.
לטענת המתנגד “הזוכים” לקחו חלק אקטיבי בעריכת הצוואה, הכנת המסמך וכתיבתו והבאת המנוחה לעריכת הצוואה, לשיטתו די בנסיבות עריכתה וכתיבתה בכדי להורות על פסילתה. לטענת המתנגד, מכלל העדויות הוכח כי האחיינים היו “המביאים והמוציאים” בכל הנוגע לפגישות, בדיקה ועריכת המסמכים המשפטיים. בתצהירה של האחיינית XX נרשם בגלוי “מעמד” קביעת האחוזים בין הזוכים בצוואה שהתקיים במהלך ישיבה של מספר אחיינים בביתו של המבקש. מהתצהיר עלה כי הזוכים הם שערכו את הרשימה וקבעו את החלוקה באחוזים ולא המנוחה. לטענת המתנגד בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה התערבות זו מהווה השפעה בלתי הוגנת מאחר והזוכים על פי הצוואה לקחו חלק פעיל ומשמעותי בעריכתה ולפיכך דינה של הצוואה להיפסל.
לטענה זו משיב המבקש כי היוזמה להכנת הצוואה הייתה של המנוחה, המפגש לקביעת יחס החלוקה באחוזים התקיים לבקשת המנוחה. טרם עריכת הצוואה נפגשה המנוחה עם מספר אחיינים בהם המבקש, יחד עם זאת, בהתאם לפסיקה במקרה בו לאחר פגישה עם נהנים המצווה נפגש לבדו עם עו”ד ומוסר לו הוראותיו אזי פעילות ושיחות קודמות בעניין הצוואה אינם נחשבים כנטילת חלק בעריכה, שכן שיקול הדעת של עו”ד והקשר הישיר עם המצווה מנתקים את הקשר ביו אירוע העבר לעריכת הצוואה. גם אם המבקש היה מסיע את המנוחה לעו”ד לא היה בכך כדי להעיד על מעורבות בעשיית צוואה, אך מי שהסיע את המנוחה הייתה XX ולא המבקש.
מעדותו של עו”ד XX , אשר ערך את הצוואה שבמחלוקת עלה כי קודם לחתימת הצוואה התקיימו מספר פגישות, בפגישה הראשונה השתתף גם המתנגד עצמו והוא זה שהעביר לעו”ד את עיקרי הצוואה ומסייע למנוחה להביע רצונה כאשר המנוחה מאשרת את דבריו בנוכחות עוה”ד וכן נמסר לעוה”ד מסמך כתוב המבטא את עיקרי ההסכמות. מעדותו עלה אמנם כי בהמשך חלק מהאחיינים התלוו למנוחה אך הפגישות שלו עם המנוחה התקיימו רק בנוכחות המנוחה בחדר עם דלת סגורה שלא ניתן לראות מה מתרחש מאחוריה, עו”ד XX וXX שהייתה עדה לחתימה אומרים באופן מפורש כי אין להם ספק כי הצוואה ביטאה את רצונה המדויק של המצווה.
עדותו של עו”ד XX לא נסתרה והיא מהימנה עלי במלואה.
מעדותו עולה בפירוש כי היוזמה לערוך צוואה הייתה של המנוחה, הוא נפגש עם המנוחה שלוש ארבע פעמים ביחידות ובכל הפעמים הבין ממנה את רצונה. המנוחה הצליחה להעביר ולהבהיר לו את רצונה. כל הפגישות, למעט הראשונה בה נכח גם המתנגד, התקיימו בהשתתפותו והשתתפות המנוחה בלבד. עו”ד XX בשלוש פגישות שונות לכל הפחות הבין ישירות מהמנוחה את רצונה הקריא את הצוואה בפניה תוך שהוא חוזר על כל הוראות הצוואה ומבקש מהמנוחה לאשרן בבירור תוך בירור וודאי כי זו צוואתה וזהו רצונה.
אשר לפעולות בהן נקטו האחיינים הנהנים על פי הצוואה, בפסק דין בוטו לעיל נקבע כי פעולת שליחות עבור מצווה הנוגעת לעריכת צוואה, כגון התקשרות עם עורך דין בנוגע לעריכתה, או שיחות עם המצווה, ואף הסעתו של המצווה לעורך הדין, אינן נכנסות לגדרו של סעיף 35 לחוק הירושה ולא יהיה בהן לכשעצמן די. בשים לב לנסיבות המקרה, בו המנוחה היא אישה מבוגרת הנזנחת על ידי בעלה אחרי 40 שנות נישואין, אשר אין לה ילדים משלה והיא סובלת ממחלה ניוונית סופנית שפוגעת לה ביכולת הדיבור ויכולת הכתיבה. אני מוצאת כי התגייסות האחיינים לסייע לה היא טבעית ביחס לנסיבות ומערכת היחסים הקרובה ביניהם. גם בעדותו של המתנגד עלה כי המנוחה אהבה את האחיינים כאילו היו ילדיה ומשפחתה היוותה את כל עולמה, לדבריו הבעל המנוחה אף אהבה את המשפחה יותר מאשר את בעלה. עוד עלה מעדות האחיינים כי גם עם המתנגד היו ביחס קרוב וחם עד אשר השכנים הסיתו אותו כנגד המנוחה והוא ניתק איתה כל קשר ולא חמל אותו ברגעיה הקשים. לפיכך, מצאתי לקבל את גרסת האחיינים כי לאור חוסר הביטחון ביקשה מאחייניה להתלוות אליה לעורך הדין והם כיבדו אותה ומילאו את כל בקשותיה, לרבות לסייע לבה בהעלאת רצונה על הנייר באופן של חלוקת האחוזים. וכך העידה הגב’ XX ביום 20.6.24 עמ’ 26-27:
ש. האם את מאשרת שנספח א בתצהירו של עו”ד XX נערך בכתב ידך?
ת. כן. השמות הכתובות ותעודת הזהות.
ש. למה את המסמך הזה לא צירפת לתצהירך?
ת. לא.
ש. את המסמך הזה מתי כתבת אותו, מתי ערכת אותו?
ת. לא יודעת תאריך זה היה בתקופת הצוואה.
ש. למה המנוחה עצמה לא כתבה את מה שהיא רוצה?
ת. היה לה מאוד קשה לכתוב ואת כל הפרטים של הכתובות ותעודות הזהות של כולם ולאסוף את המידע
ש. את כותבת בתצהירך שאתם האחים סיכמתם כל אחד כמה אחוזים הוא יקבל מתוך העיזבון של המנוחה זה נכון?
ת. לא אמרתי שאנחנו החלטנו אלא לפי מה שהיא רצתה חילקנו את העיזבון.
ש. ומה היא רצתה?
ת. היא רצתה להוריש ל-A האחיינים שלה ומי שיקבל יותר.
ש. ואיך היא אמרה לך מי יקבל יותר, היא אמרה לך את האחוזים כמה כל אחד יקבל?
ת. היא לא אמרה בדיוק את האחוזים אבל היא אמרה בדיוק מי היא רוצה שיקבל יותר וכמה יותר.
ש. היא לא קבעה שXX יקבל 20 אחוז?
ת. היא קבעה. אנחנו ישבנו איתה ושאלנו אותה כמה את רוצה שכל אחד יקבל וכמה יותר, ואם היא רוצה שהם יקבלו את כל הרכוש, יותר או פחות והיא החליטה ואמרה בדיוק מה היא רוצה.
ש. היא אמרה איפשהו שהיא רוצה שאחיין מסוים למשל X שהוא יקבל 5.9 אחוז היא אמרה לך זאת?
ת. לא. בתשובה לשאלת בית המשפט ששואל אותי מה היא כן אמרה אני משיבה, שהיא רצתה שכל האחיינים יקבלו זה בקשה שלה והיא ביקשה שמי שיטפל בה יקבל יותר, ואם אנחנו רוצים לטפל בה ואמרנו לה שאנחנו לא נוכל לטפל בה. היא שאלה את XX וXX אם הם יכולים והם אמרו לה שכן. והיא אמרה מי שיטפל בה יקבל יותר. ושאלנו אותה כמה יותר, אז היא אמרה שהם יקבלו יותר אבל יישאר לכל האחרים תתי לה דוגמה עם 100 ₪ והיא הסבירה כמה כל אחד יקבל. היא אמרה לא, שגם האחיינים האחרים יקבלו ממה שיישאר.
ש. בנספח א בצד ימין כתובים אחוזים. בצוואה, יש אחוזים שונים קצת. את יכולה להסביר לי מאיפה מגיע הפער הזה של האחוזים?
ת. זה היה בפעם הראשונה אם אני לא טועה. ואתה רואה שזה לא כזה קריטי האחוזים פה, ההפרשים.
ש. מי תיקן?
ת. היא. בפעם הראשונה שהיינו היא אמרה את מה שהיא רוצה ואז שיצאנו משם היא אמרה שהא רוצה ש- A תקבל יותר מהאחרים כי היא עזרה לה באיזה עניין. ואמרנו לה שהיא תצטרך להוריד כדי שהיא תקבל יותר.
ובהמשך עדותה בעמ’ 29:
“לשאלת בית המשפט, איך תקשרת איתה אני משיבה שצריך להכיר אותה בשביל להבין שהיא אישה מאוד דעתנית והא מבינה מה היא רוצה ומה לא. היינו יושבים איתה בבית חולים יוצאים איתה החוצה. אני שואלת אותה שאלות היא אומרת לי כן ולא. בתקופה ההיא היא דיברה לא ברור אבל היא דיברה, היא אמרה XX היא אמרה XX. זה לא היה דיבור ברור ודיבור שוטף אבל היה אפשר להבין. אנחנו יושבים איתה והיא אומרת מי יטפל בי? אמרתי לה את רוצה שאני אטפל בה והיא צוחקת ואומרת את יכולה. היא דיברה בצורה מאוד לא ברורה והרבה מאוד שאלות אם לא הבנתי אז אני שואלת אותה. שישבנו איתה שאלנו אותה את רוצה שמי שיטפל בך יקבל יותר אז נתתי את הדוגמה עם ה100 ₪ איך את רוצה לחלק את זה ביניהם אמרתי לה אם הוא יקבל 20 והוא יקבל 20 אז כמה נשאר. שאלתי אותה אם היא רוצה לחלק שווה בשווה בין כולם ואז היא אמרה לא אני רוצה לתת יותר לדודה מזל. אחרי שהיא אמרה שהיא רוצה לתת יותר אז אמרתי לה שזה ירד מכולנו ושאלתי אותה אם זה בסדר וככה היא רוצה לחלק את זה.
לשאלת בית המשפט, אני מכירה את הצוואה הזו פחות או יותר. החלוקה הזאת בצוואה התנהלה כפי שאני מתארת. אני הגעתי וXX וXX לעו”ד היינו בחוץ וחיכינו לה שהיא תסיים. לפני כן, ישבנו איתה שבוע לפניי זה היה אצל XX בבית. היינו ארבעה והיא תקשרה אתנו. היא דיברה אנחנו הבנו אותה אם היא רצתה ספר תורה אז ידענו, זה דברים שהיא אמרה.”
[ההדגשות לא במקור א.ו]
אני מוצאת כי מעורבותה של XX אין בה כדי להוות מעורבות המביאה לפסילתה של צוואה שכן מקובל עלי ומניח את דעתי ההסבר שסיפקה בעדותה לפיו חלוקת האחוזים בין היורשים התבצעה בהתאם לבקשת המנוחה וכי XX הנגישה לה את העניין בהדגימה חלוקה של 100 ₪ תוך שהיא מדייקת את המספרים בהתאם לתגובות המנוחה עד שהגיעה למספר שהיה מקובל על המנוחה אשר אותו אישרה, כך ביחס לכל אחד מהיורשים. XX אף סיפקה הסבר לשוני בין האחוזים הראשונים שנרשמו (6% לכלל האחיינים ו- 20% למי שמטפל ויטפל בדודה) בכך שבשלב מאוחר יותר ביקשה הדודה לתת לאחיינית A (8.9%) יותר מאשר לכל השאר אך פחות מאשר לXX וXX (19%), והגדלה זו גרמה לגריעה קלה בחלקם של האחרים, כולל XX אשר חלקם ירד ל- 5.9% , דבר שהוסבר והודגם למנוחה והיא אישרה כי זה הוא רצונה.
מצאתי את עדותה של XX מהימנה גם לנוכח העובדה שבמסגרת השינויים שערכה לבקשת המנוחה בשיעור שייקבל כל אחד מהיורשים מהעיזבון הופחת השיעור שמקבלת XX עצמה. יש בכל חיזוק בעיני לטענתה שכל שנעשה נעשה על פי רצונה של המנוחה, שהרי במקרה האישי שלה היה הדבר שלא לטובתה היא. לעניין זה ר’ עדותה לעיל.
משמצאתי כאמור לעיל את עדותו של עו”ד XX מהימנה, ומשנקבע כבר בפסיקה (ע”א 760/86 רוזן את שולמן) כי אם המצווה נפגש עם עו”ד ומוסר לו הוראותיו אזי פעילות ושיחות קודמות בעניין הצוואה אינם נחשבים כנטילת חלק בעריכה, שכן שיקול הדעת של עו”ד והקשר הישיר עם המצווה מנתקים את הקשר ביו אירוע העבר לעריכת הצוואה. הרי שלא הוכח כי הייתה מעורבות פסולה בעריכת הצוואה.
כך גם אין בהסעתה של המנוחה לעורך הדין וכן למפגש חלוקת האחוזים בביתו של המבקש מעשה של נטילת חלק בעריכת בצוואה שכן ההשפעה מתנתקת עם המפגש הישיר בין המצווה לעורך הדין, לכך מתווספת עדותו של עו”ד XX על כך שחלוקת אחוזים נעשתה גם מולו והמנוחה ידעה היטב להביע הסכמתה או הסתייגותה באמצעות מחוות גופניות וצלילים (ראה: עניין רוזן שולמן לעיל).
זאת ועוד, לנוכח קושי הדיבור והתקשורת של המנוחה בגינו המתנגד מבקש לפסול את הצוואה שכן לטענתו היא אינה מבטאת את רצונה של המנוחה אלא רצונם של האחיינים. מכלל המסמכים שהונחו לפניי עלה כי למרות המגבלה המנוחה הצליחה להעביר את רצונה בדרכה המיוחדת, וכל גורמי הטיפול התנהלו עמה בשיח לא קונבנציונאלי (לעניין זה פורט בהרחבה בסעיפים 68,74 ו-78 לעיל). גם בחוות דעת המומחה נקבע כי המנוחה יכלה לתקשר במידה מסוימת בדרך של דיבור משולב עם תקשורת לא מילולית, כתיבה, תנועות גוף, ג’סטות, השמעת קולות. המומחה סבר כי סביב המועד הקובע בו נערכה הצוואה יש עדות כי המנוחה יכלה לתקשר. משנקבע כי למנוחה לא הייתה פגיעה קוגניטיבית והיא הצליחה לתקשר לא מצאתי כי בעצם המוגבלות שלה סיוע האחיינים מהווה נטילת חלק בעריכתה המצדיק את פסילתה.
גם פנייתו של עו”ד XX באופן חריג לסיוע האחיינים לצורך הבנתה של המנוחה אינו מהווה מעשה שיש בו משום ניצול המצב באופן שחורג מביצוע פעולה טכנית ניטרלית ואינו עולה לכדי עשיית פעולה אקטיבית מחושבת ובלתי הוגנת.
מכל המפורט עולה כי הרושם העולה מהפעולות שהתבצעו הוא שמומש רצונה של המנוחה להיטיב עם המטפלים העיקרים, מעבר לזאת חלקה של XX שהיה גבוה בצוואה קודמת, פחת והשתווה לחלקם של יתר האחיינים ומהעדויות עלה שהיא וXX הסיעו את המנוחה לעו”ד וביקרו אותה בבית אבות. מצאתי את עדותה של XX מהימנה ואני דוחה את הטענה למעורבות בהכנת הצוואה, וודאי כזו שיש בה כדי לאיין את רצונה הברור של המנוחה.
נסיבות עריכת הצוואה וההיגיון שמאחוריה
משמצאתי כי במועד עריכת הצוואה הייתה המנוחה כשירה וכי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת, או מעורבות המצדיקה פסילת הצוואה הרי שלאור כל האמור לעיל אני סבורה כי לא נפל רבב בנסיבות עריכתה והיא מבטאת את רצונה של המנוחה (לעניין רצונה של המנוחה בפירוט ראה סעיפים 68,74 ו-78 לעיל).
המתנגד והמנוחה היו נשואים מעל 40 שנה, מעדויות האחיינים עולה כי הבעל עבר הסתה כנגד אשתו על ידי השכנים אשר לטשו עיניהם לירושתו, וכך בעוד המנוחה מתמודדת עם מחלה סופנית קשה היא ננטשת על ידי בעלה, האדם הקרוב אליה ביותר, אשר בהמשך אף מוציא אותה מביתה כאילו הייתה חפץ שאין בו צורך יותר ומביא אותה לבית אחיינה עם שקיות (לא מזוודה לא תיק – כי אם שקיות) כי אין לו כבר כוח לטפל בה.
אבל גם אם אניח כי קשה למתנגד לטפל ולסעוד את המנוחה מפאת גילו, הרי שלכל הפחות מצופה היה ממנו להגיע ולבקרה בתדירות גבוהה בבית האחיין ולאחר מכן בבית האבות אבל המתנגד, בעלה של המנוחה מזה 40 שנה, בחר שלא להגיע לבקר (למעט ביקור אחד) בבית האבות למרות בקשות העו”ס, כך גם לא היה מוכן לשלם את התשלום אשר נדרש עבור סידור בית האבות מכספיה המצויים בחשבונם המשותף. נראה כי המתנגד איבד כל חמלה כלפי המנוחה.
השכן XX XX אשר מכל שהובא בפני ביקש להשפיע על המתנגד להוריש את רכושו לעמותה בה היה מעורב (כך לטענת המבקש) והשפיע אליו לתרום את כל עזבונו לעמותה. XX אפילו לא הגיש תצהיר או העיד מטעם המתנגד. אשתו של XX, XX, מאשרת כי הזוג היו מעורבים מאוד בחיי הנתבע דאגו לו לאוכל ותרופות ונהגו לארח אותו מידי שבת. עוד העידה XX כי הנתבע נהג להתארח בשבתות גם אצל XX אשר תמה לפשר יחסיהם עם הנתבע והבחין מיד בכוונתם הנסתרת ואף הסביר להם כי מחצית הדירה רשומה על שם משפחתה של המנוחה.
בעוד השכנים XX וXX דואגים לXX לאוכל ותרופות, ובהתאם לנטען “מלעיטים” אותו בעוגות (על אף שהדבר פגע בבריאותו) על מנת לזכות בירושת XX לעמותה של XX. המנוחה נותרת לבדה חולה וכואבת. לכן משהאחייניות העידו כי המנוחה כאבה את הניכור והאדישות שגילה כלפיה “XX” החדש והמוסת שהיה נשוי לה ארבעים שנה ועכשיו כשהיא זקוקה לו יותר מתמיד הוא אינו מעוניין בה יותר, יש היגיון רב ברצונה לחזור בו מרצונה לדאוג לו לאחר מותה. המצווה לא נישלה את המתנגד מהבית היא פשוט השמיטה את זכותו לגור שם עד יום מותו. לא ניתן לדעת מה הביאה לידי החלטה זו. ניתן לשער כי טרם העברתה לביתו של האחיין XX כשלושה חודשים לאחר המועד הקובע. המשבר בין המתנגד למנוחה החריף והיא קיבלה יחס לא ראוי מהמתנגד שנבע ככל הנראה מהסתתו על ידי צד ג’ וכפי שהעידה אחייניתה המנוחה סיפרה לה כי “XX אינו הXX אותו הכירה”, ניתן רק לשער שבעקבות המשבר ביניהם שהחל כבר בחודש ספטמבר 2016 הבינה המנוחה כי דרכם המשותפת כבעל ואישה הגיעה לכדי סיום.
לא יכולה להיות מחלוקת כי בניגוד למתן הוראות בדבר אחוזי חלוקה, שהנגשת רצון המנוחה בעניין זה חייבה סיוע חיצוני, הרי שלעניין מועד החלוקה של העיזבון וזכות המגורים ניתן בקלות להשיב ב”כן” או “לא” ולא יכולה להיות מחלוקת שלא היה למנוחה כל קושי להשיב כך לשאלות שנשאלה. לפיכך משהקריא לה עו”ד XX את הצוואה בה אין הוראות ביחס לזכות המגורים של המתנגד, הרי שהובע רצונה לעניין זה.
האם הצוואה הונגשה למנוחה באופן התואם למגבלותיה?
בחוות דעת המומחה עלתה שאלת ההנגשה של הצוואה ביחס למגבלותיה וכן נקבעו 4 תנאים מצטברים שיש לבחון בשאלת הכשירות לצוות. לטענת המתנגד, מן החקירות הוכח בבירור כי הצוואה לא הונגשה וכן לא התקיימו התנאים המצטברים לכשירות לצוות ויש להורות על ביטולה. בהמשך לחוות דעת מומחה עלתה השאלה באשר כיצד המנוחה ציוותה כאשר היא נטולת דיבור, יש לבחון האם הליך כתיבת הצוואה הונגש לה בהתאם למגבלותיה על ידי אדם לא תלוי שמוודא מה כוונותיה, המומחה לא התבקש לבחון את השאלה ולכן לא ניתן לכך מענה בחוות הדעת.
משנקבע כי למנוחה אין פגיעה קוגניטיבית וכי הפגיעה של מחלתה באה לידי ביטוי בחוסר יכולת לבצע תקשורת מילולית באמצעות תקשורת מילולית או כתיבה, אני מוצאת כי הקראת הצוואה על ידי עו”ד XX והסבר הוראותיה בשפה פשוטה, מהווה הנגשה התואמת למגבלות המנוחה. מצאתי כי בדרך בה פעל עו”ד XX התקבל מהמנוחה לכל אורכו של תהליך העריכה פידבקים מצד המנוחה, לרוב הייתה מאשרת את ההוראה ולעיתים מסרבת (ראה, לעיל).
ש:הבנתי, אוקי. לפני כן, אז עכשיו נחזור שוב לאותם רגעים אחרונים של הצוואה, כשהמנוחה בעצם עומדת לחתום על הצוואה ואתה אומר שאין לך ספק, אז באותו רגע אחרון, בעצם מה הדבר הסופי והאחרון שאתה עושה, שמקבע את זה, שאין לך ספק בעניין הזה. אתה אמרת שאתה הקראת לה את הצוואה, נכון? אז תסביר לבית המשפט.
ת:אחרי שהקראתי והיא מבינה הכול, לפחות שאני חושב שהיא מבינה את הכול, היא צריכה לחתום.
.ש: אמרת לי מקודם שהיא הייתה מהנהנת והיא הייתה מאשרת לך עם הראש, י מנסה להבין היו דברים שאתה אמרת לה והיא עשתה לא? או שהכול היא עשתה באופן אוטומטי כן, עם הראש?
ת:ממש, ממש, ממש, לא.
כב` הש` ונקרט: ממש לא מה?
העד, עו”ד XX: ממש לא מה שאמרת בסוף, היא הבינה טוב מאוד את כל מה שאמרתי כאשר היא לא הסכימה עם מה שאמרתי, היא אמרה לי לא. עד שהבנתי מה היא רוצה ואז בסוף היא אישרה לי בכן.
עוד מעדות עו”ד XX ביחס להנגשה בעמוד 48 לפרוטוקול.
עו”ד צאל:אני שואל אם היא קראה את הצוואה? קראה.
העד, עו”ד XX:המנוחה קראה את הצוואה ואני גם הקראתי לה את הצוואה.
עו”ד צאל:קראה את הצוואה?
העד, עו”ד XX: אני,
כב` הש` ונקרט:קראה, רגע. על מנת להבהיר את הדברים, קראה..
עו”ד סולמונוב ביחס להנגשה עמודים 72-73 לפרוטוקול
עו”ד צאל : ב-15/01/2017 את עדה לצוואה של המנוחה ביחד עם עורך דין XX. האם את היית באותה פגישה, לאורך כל הפגישה? ביחד עם עורך דין XX והמנוחה או שהיית רק בשלב החתימה?
העדה, עו”ד XX:הייתי בשלב הקראה וחתימה.
ש :הקראה וחתימה?
ת:כן, אני לא כל הזמן הייתי.
ש :לא היית בכל הפגישה?
ת:לא הייתי בכל הפגישה. אני הייתי בשלב מסוים עורך דין XX קרא לי, אני נכנסתי, הוא אמר, זו XX, צילום תעודת זהות וזה, הקריא צוואה, הזמין את הצוואה, הסביר את הצוואה,
כב` הש` ונקרט:גברתי תגביר טיפה את הקול, קשה לי לשמוע.
העדה, עו”ד XX:כן ,כן. בטח.
כב` הש` ונקרט:כן. לא, הכול בסדר.
העדה, עו”ד XX:מה שאמרתי שלא לכל הפגישה הייתי בחדר עם עורך דין XX והמנוחה. בשלב מסוים, עורך דין XX קרא לי, אני הייתי בחדר שלי, הוא קרא לי, אני נכנסתי, התיישבתי, הוא אמר לי זו XX, הנה צילום תעודת זהות, היא רוצה לעשות צוואה, הוא יקריא את הצוואה, הקריא את הצוואה, הסביר את הצוואה גם בשפה פשוטה וXX חתמה על הצוואה ואחר כך חתם עורך דין XX ואני.
ש :יופי. היא קראה את הצוואה בעצמה?
ת:תראה, זכור לי שהוא הקריא צוואה, הקריא את כל הצוואה ואחר כך הסביר צוואה במילים פשוטות.
.
ש :היא דיברה בפגישה?
ת:לא, היא לא דיברה. היא רק אמרה, כשעורך דין XX הקריא צוואה והסביר עוד פעם את הצוואה, במילים הפשוטות, כי יש שם שפה קצת גבוהה. והוא אמר, האם כל זה נכון? זה מה שיקרה אחרי 120? היא אומרת, ‘כן, כן’. ככה. לא ממש נקי, כן. אבל, אתה מבין.
האם מתקיימת “הלכת החוטים השזורים”
לדברי המתנגד, גם אם לא תוכח אף אחת מהעילות לביטול צוואות המנוחים, הרי שדין התביעה להתקבל מכוח “הלכת החוטים השזורים”.
“הלכת החוטים השזורים”” היא הלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון במסגרת בע”מ 4459/14 פלונית מ’ פלוני (החלטה מיום 6.5.15), שעניינה בחינה של סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. הווה אומר, אף שאין בעילות השונות לבסס כל אחת כעילה עצמאית מכוחה תתקבל טענת ההשפעה הבלתי הוגנת, הרי שיש בכוחן להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת.
השימוש בהלכה זו יפה למקרים בהם לא עלה בידי המתנגד להוכיח אף אחת מהעילות מכוחן יש להורות על בטלות צוואה, אולם יש במכלול הנסיבות להשליך האחת על רעותה באופן בו תתקבל טענת ההשפעה הבלתי הוגנת. כך לדוג’, כאשר לא ניתן לקבוע לגבי מצווה כי “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה” ולבטל בשל כך את צוואתו מכוח סעיף 26 לחוק הירושה אולם מצבו היה נוח להשפעה וכאשר נסיבה זו נשזרת ברסיסי נסיבות נוספות, ניתן במקרים מתאימים מסוימים לקבוע כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת לגביו.
המתנגד טוען כי הלכת החוטים השזורים יפה לענייננו שכן קיימות ראיות נסיבתיות רבות המעידות על הנסיבות והמניע שהובילו את המנוחה לערוך צוואה חדשה נוספת בשנת 2017 אשר סותרת את בקשתה וחזונה שידאגו ויטפלו בבעלה לאחר מותה ובטח לא היה ברצונה שהוא יעזוב את דירתם המשותפת, זאת גם לאור מצבו הבריאותי. לטענת המתנגד לפנינו מצב של ניצול הזקן המוחלש, שכן רצונה הברור של המנוחה נרשם בסעיף 7 לתצהיר העדות של האחיינית XX “הדודה ביקשה לקבוע כי השניים שיטפלו בה ובבעלה בעתיד יקבלו חלק גדול יותר”. מכל החומר שהונח לפניי לא מצאתי כי ההלכה מתקיימת בענייננו, אכן רצונה של שהמנוחה היה כי האחיינים יטפלו בה ובבעלה בזקנתה אך זה היה רצונה בטרם החל המשבר ביניהם אך לא במועד הקובע.
שוכנעתי מעל לכל ספק כי הצוואה מיום XX משקפת את רצונה האמתי והחופשי של המנוחה ולא נותרה בי כל אי בהירות או “ראיות נסיבתיות” שיהא בהן לבסס את טענת המתנגד להשפעה בלתי הוגנת ולו ברמז.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין הבקשה לקיום צוואת המנוחה XX ז”ל מיום XX להתקבל, שכן הוכח כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את צוואתה במועד הקובע ואף לאחר מכן ולא הוכחה השפעה בלתי הוגנת או מעורבות בעטיין יש מקום לפסילת הצוואה.
כך גם השתכנעתי כי המנוחה הצליחה להעביר את רצונה הן לאחיינית XX שסייעה לה ברישום האחוזים והן לעו”ד XX אשר ערך את הצוואה. וכן השתכנעתי כי הצוואה הונגשה למנוחה בצורה טובה ברורה שתאמה את מגבלותיה והיא משקפת בבירור את רצונה.
בנסיבות העניין וחרף דחיית ההתנגדות, לא מצאתי ליתן צו להוצאות.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק והתיקים הקשורים.
ניתן היום, י”ז אב תשפ”ד, 21 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
