לפני
כבוד השופטת מורן ואלך-ניסן
התובעים:
ל.א.
א.א.
ע”י ב”כ עוה”ד מורן סמון
נגד
הנתבעת:
ר.פ.
ע”י ב”כ עוה”ד רונית זיסמן ו/או ארתור שני
פסק דין
לפניי הכרעה במחלוקות הנוגעות לעיזבונו של המנוח ע.ל.ט ת.ז. xxxxxxxx, יליד xx.xx.44 אשר נפטר ביום xx.xx.19 בהיותו כבן כ– 75 שנים (להלן: “המנוח”). ההליכים מתנהלים בין בתו של המנוח, הגב’ ל.א. (להלן: “ל.”) ובעלה א.א. (להלן: “א. “), לבין הגב’ ר. פ. (להלן: “ר.”), העותרת למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא תוכר כידועה בציבור של המנוח ולפיכך תיכלל בהגדרת “בן זוג” כהגדרתו בסעיף 55 לחוק הירושה, התשכ”ה 1965 (להלן: “חוק הירושה”).
רקע עובדתי בתמצית
בין הצדדים תלויים ועומדים ששה הליכים קשורים בעניינו של המנוח כדלקמן:
36777-07-19 תביעה לפס”ד הצהרתי להכרה כידועה בציבור, שהוגשה על ידי הגב’ ר.
36738-07-19 תביעה רכושית הנוגעת להיקף עיזבון המנוח, שהוגשה על ידי הגב’ ר.
71013-02-20 בקשה לצו ירושה, שהוגשה על ידי הגב’ ר.
71014-02-20 בקשה לצו קיום צוואה מיום 10.04.19, שהוגשה על ידי הגב’ ל.
71015-02-20 התנגדות למתן צו ירושה, שהוגשה על ידי הגב’ ל.
71016-02-20 התנגדות למתן צו קיום צוואה, שהוגשה על ידי הגב’ ר.
יצוין, כי רק למען הנוחות, הוגדרו ל. ו- א. כ”תובעים”, בהיותם מבקשי קיום צוואת המנוח,
ו- ר. הוגדרה כ”נתבעת” בהיותה המתנגדת לצוואה, וזאת על אף שבחלק מההליכים ר. היא התובעת (לעניין ההכרה בה כידועה בציבור ולעניין היקף העיזבון).
ההליכים התנהלו בפני כב’ השופטת עידית בן-דב ג’וליאן, וביום 20.02.22, עברו התיקים לטיפולי.
ב”כ היועמ”ש הודיע על היעדר כוונה להתערב בהליכים (ראה החלטת כב’ השופטת בן-דב ג’וליאן מיום 13.09.19 על גבי עמדתו).
בהחלטת כב’ השופטת בן-דב ג’וליאן מיום 26.02.20 נקבע כי הדיון בתביעה שעניינה היקף העיזבון (תיק מס’ 36738-07-19) יושהה עד להכרעה בתיקי העיזבון העוסקים בהכרעה בזהות יורשיו של המנוח, שהרי במידה והגב’ ר. לא תוכר כידועה בציבור של המנוח, ממילא לא תהיה לה נגיעה להיקף עיזבונו של המנוח. ראה גם: החלטה מיום 15.06.21
לפיכך, השאלות העיקריות העומדות להכרעה כעת הן: האם הגב’ ר. ידועה בציבור של המנוח, וכן תקפות צוואתו של המנוח מיום 10.04.19.
יצוין, כי בצוואתו מיום 10.04.19 הוריש המנוח את מלוא עיזבונו ל- ל. , בניכוי 400,000 ₪ החזר חוב לאחותו, הגב’ ח.ת.מ. (להלן: “ח.”) ובניכוי 100,000 ₪ לטובת ר. .
במסגרת ההליכים, התקיימו אחד-עשר דיונים, מתוכם שבעה דיוני הוכחות במסגרתם נחקרו הצדדים, ונשמעו תשעה עדים וכן המומחה פרופ’ שלמה נוי.
התביעה למתן סעד הצהרתי כי הגב’ ר. והמנוח היו ידועים בציבור (36777-07-19)
טענות הגב’ ר.
המנוח ו-ר. הכירו באוגוסט 2016 במסגרת אימוני כושר במחלקה לפיזיותרפיה בבית החולים ______, ובניהם נרקם קשר חברי שהתהדק בחלוף תקופת האבל על רעיית המנוח שנפטרה בחודש דצמבר 2016, והפך לקשר רומנטי בחודש מאי 2018.
באוגוסט 2018 וכלשונה “שנתיים אחרי שהכירו וטיפחו את הקשר הזוגי בניהם”, עברו להתגורר יחדיו בדירת המנוח ברח’ ___, ב ppp. השניים קיימו זוגיות יציבה וחיי משפחה “כנשואים ללא נישואין”, כאשר מערכת היחסים נגדעה לנוכח פטירתו הפתאומית של המנוח מסיבוך של דלקת ריאות. לטענתה, השניים התנהגו כבעל ואישה לכל דבר, לרבות קיום יחסי אישות וניהול משק בית משותף. המנוח אף רכש מזרון זוגי חדש לכבוד חייו הזוגיים והאינטימיים עמה. השניים הכירו את המשפחה המורחבת האחד של השנייה, הגיעו יחדיו לאירועים משפחתיים, נסעו לחופשות משותפות, כינו זה את זו בכינויי חיבה, לרבות כינויו של המנוח את ר. “אשתי היקרה”, טרחו על מחוות קטנות שהיה בהן לשמח; בין היתר, רכשה ר. למנוח כורסת קריאה נוחה היות שאהב לקרוא, ואילו המנוח העניק ל-ר. מתנות דוגמת עגילים וטבעת משובצים יהלומים. העובדה שבני הזוג היו בני למעלה מ-70 שנה ולא נישאו זה לזו, אין בה להעלות או להוריד ביחס לחיי השיתוף שחלקו כבעל ואישה לכל דבר.
בתקופת אשפוזו של המנוח, ר. סעדה אותו במסירות ובנאמנות, ישבה ליד מיטתו והאכילה אותו, דאגה ותמכה בו עד הרגע האחרון. עם אשפוזו של המנוח הפכו בני משפחתו את עורם והחלו לפעול למידורה והרחקתה ולרבות ניסיון שכנועו להיפרד ממנה, כשהוא מטושטש מתרופות וזקוק למינוי אפוטרופוס על פי המלצת בית החולים. במקום להילחם על חיי המנוח, בני משפחתו החלו לעסוק בחלוקת רכושו, בעודו בחייו. משגילו כי לא נערכה צוואה דרשו מ-ר. לחתום על מסמך ובו וויתור על זכויותיה בתמורה ל”מתנה” בסך של 100,000 ₪, אולם היא סירבה. מסמך זה לא נחתם על ידה, אולם מקריאתו עולה, כי סכום הוענק מכוח צוואתו של המנוח. ר. לא ידעה על קיומה של צוואה, ובמועד הגשת בקשתה למתן צו ירושה, לא נמסר לה על ידי הרשם לענייני ירושה כי קיימת צוואה או בקשה לקיום צוואה.
טענות הגב’ ל.
כל משפחת הורי המנוח נרצחה בשואה, ושאר בשרו היחיד הוא בתו ל. ואחותו ח. . המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 10.04.19, ובכך נשמטת הקרקע תחת טענותיה של ר. להחלת סעיף 55 לחוק הירושה, החל רק בהעדר צוואה. המנוח נישא לאמה של ל. ביום xx/xx/68 ובני הזוג התברכו בשתי בנות לאחר שנים ארוכות בהן חיכו לפרי בטן, ל. ואחותה התאומה. . ל. חלתה בלוקמיה בילדותה והחלימה, אולם לאחרונה מצבה הרפואי הידרדר, היא עברה ניתוח מסובך להוצאת גידול מהראש ולא עבדה במועד הגשת כתבי טענותיה לאור מצבה הבריאותי. אחותה התאומה, נהרגה ביום 16.08.98 בגיל 25 בתאונה טרגית שאירעה במהלך טיול בארץ, ולא הותירה אחריה צאצאים. היות שהמנוח נפטר אחריה, לא הוזכרה האחות התאומה בצוואתו. לאחר 48 שנות נישואין של אהבה וכבוד הדדי, נפטרה רעיית המנוח (אימה של ל. ), ביום 20.12.16. חייו של המנוח הוקדשו ל-ל. שהייתה כל עולמו, ובפרט לאחר פטירת אמה, היא רעיית המנוח. ביום xx/xx/19 נפטר המנוח וכבר ביולי 2019 הגישה ר. בקשה לצו ירושה חרף ידיעתה כי המנוח הותיר אחריו צוואה.
ר. מנסה בחוסר תום לב לנכס לעצמה נכסים וכספים שלא מגיעים לה, מתוקף “שבריר השנייה” כלשונה, שחלקה עם המנוח, פחות מתשעה חודשים לטענתה, טענה המוכחשת כשלעצמה. לטענת ל., בין המנוח ל-ר. לא היו יחסים אינטימיים אלא חבריים בלבד. ר. טוענת, כי הקשר הרומנטי לא נולד לפני חודש מאי 2018 אך מבקשת להכיר בה כידועה בציבור מאוגוסט 2016 שעה שרעיית המנוח נפטרה רק בדצמבר אותה השנה, מכאן שיש בטענה זו הוצאת שם רע למנוח, פגיעה בכבודו וזכרו. המנוח חי אורח חיים דתי וניסיונה של ר. להציג מצג שווא של יחסים אינטימיים עמו טרם לפטירת רעייתו ראוי לכל גנאי, כמו גם הניסיון להציג מצג של מגורים יחד, שעה שבפועל התגוררו בנפרד ולא סביר כי המנוח יקיים קשר אינטימי ללא חופה וקידושין. בעלה של ל. , א., לן בבית המנוח בקביעות בימי ג’ בשבוע החל מחודש ינואר 2019 ומעולם לא ראה את ר. לנה בדירה. גם מכשיר המצוקה שהיה מותקן בדירתו של המנוח היה מקושר לנייד של א. ולא של ר. . המנוח ערך צוואה בעודו צלול וכשיר. ר. טוענת כי ניהלה עם המנוח קשר רומנטי מחודש מאי 2018, אולם לטענתה כבר בחודש מרץ 2019 הוא נזקק לאפוטרופוס, כך שלפי טענתה הקשר הרומנטי המוכחש נמשך לכל היותר שנה.
ר. טוענת לקשר שהפך רומנטי בחודש מאי 2018 אלא שבסמוך לכך קיים תיעוד רפואי לפיו המנוח התגורר בגפו. ר. השתלטה על דירתו של המנוח והכניסה אליה חפצים רק במהלך אשפוזו בשנת 2019.
טענתה של ר. , כי המנוח לא היה כשיר נתמכת על מילה אחת “בלבול”, שצוינה ברשומה רפואית לאחר שהמנוח נפל בביתו, אולם טבעי כי לא יהיה חד חושים ברגע שכזה. למרות לחצים כבירים של ר. למנותה כאפוטרופוסית לכלל ענייניו של המנוח, מצא האחרון למנות בחייו את בן אחיינו, מר פלוני. (להלן: “פלוני”), כמיופה כח וייפוי הכח נכנס לתוקפו ביום 22.05.19.
דיון והכרעה בתיק 36777-07-19
המסגרת המשפטית
ר. ביקשה כאמור להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, ומתוקף כך כמי שזכאית לרשת אותו על פי דין. לא למותר לציין, שקביעה כי בני זוג הינם “ידועים בציבור” היא משמעותית ביותר ובעלת השלכות מרחיקות לכת, כלכליות ואחרות, בעיקר בשני מישורים: ביחסים הפנימיים בין בני הזוג וביחסים החיצוניים כלפי צד ג’. ראה: עמ”ש (חיפה) 418-12-08 ס.ג. נ’ ג.ג. (פורסם בנבו, 8.3.09). לאור השלכות אלו, יש לנקוט משנה זהירות בעת הכרה בבני זוג המקיימים מערכת יחסים אינטימית כידועים בציבור, שמא הכרה זו תחטא לכוונתו של מי מבני הזוג לקיים מערכת יחסים אינטימית עם בן הזוג האחר ללא מחויבות משפטית. ראה: עמ”ש (חיפה) 1714-09-13 נ’ ח’ נ’ עיזבון המנוח ר’ ח’ ז”ל (פורסם 31.07.14).
סעיף 55 לחוק הירושה קובע כדלקמן:
“איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש”.
על פי הפסיקה, סעיף 55 לחוק הירושה כולל שני יסודות: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על יחס של חיבה, אהבה, מסירות, נאמנות וקשירת גורלות. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף לא מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים. ראה: ע”א 621/69 נסיס נ’ יוסטר, פ”ד כד(1) 617. באותו פסק דין נקבע, כי כאשר
מדובר ביחסים אינטימיים בין גבר ואישה המתקיימים בצנעה ובתביעה נגד עיזבון, כשבן הזוג השני אינו בחיים, יש לנהוג משנה זהירות בעדותו של הנותר בחיים ולדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו. עוד נפסק, כי יש צורך בקשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית, הנותנים מקום לחשוב שאילו ביקש בן הזוג האחד מרעהו בעודו בחיים לרשום על שמו או לצוות לו חלק מנכסיו, היה נענה לכך ברצון כדי להבטיח מה שהיה מגיע לו אילו היו נשואים כחוק. ראה גם: ע”א 6434/00 דנינו נ’ מנע נו (3) 683.
המבחנים של חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף הם מבחנים עובדתיים, ולכן גם השאלה אם פלונית היא ידועתו בציבור של אלמוני היא שאלה עובדתית. ראה: ע”א 1966/07 אריאל נ’ קרן הגמלאות של חברי אגד בע”מ (פורסם בנבו, 09.08.10).
עוד נפסק, כי יש ליתן משקל מכריע לאופן שבו בני הזוג ראו את עצמם, והאם התייחסו לעצמם כידועים בציבור אשר קשרו את חייהם זה בזו ראה: ע”א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ’ סוזן שוקרן פ”ד לט (2) 690 (להלן: “פסק דין שוקרן”). בפסק דין שוקרן נקבע, כי יש לבחון האם ניתן לומר כי המנוח ראה באותה אישה את יורשתו לאחר מותו.
בפסיקה נקבע, כי “חיי משפחה במשק בית משותף” אינם רק מגורים משותפים, ואינם רק טיפול פיזי או סיפוק מיני, אלא חיים של אחדות ושיתוף מתוך צורך אישי פנימי המאחד את בני הזוג ואת גורלם. ראה: ע”א 1751/90 לוינסון נ’ האפוטרופוס הכללי (פורסם, 24.08.93). עם השנים, פרשנות בתי המשפט לקיומם של המבחנים התגמשה ונקבע ששאלת קיומם של תנאים אלה מן הראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים. כלומר, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם ראה: בע”מ 3497/09 פלוני נ’ פלונית (פורסם, 4.5.2010). עוד נפסק בבע”מ 3497/09, כי לינה נפרדת או לסירוגין, בשני בתים, איננה שוללת, כשלעצמה, את האפשרות לראות בבני זוג ידועים בציבור, ובלבד שיתר נסיבות העניין תומכות בכך. עם זאת, יש לבחון את אופי השהות זו בדירתו של זה, והאם מדובר בשהות כ”אורחים” או כ”דיירים”. כך למשל, במסגרת עב”ל (ארצי) 55213-09-20 יצחקי נ’ המוסד לביטוח לאומי נקבע כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי היא ידועה בציבור של המנוח. נפסק כי הצדדים בחרו להתגורר בנפרד מבחינה חופשית, גם אם לנו האחד אצל השנייה. עוד נפסק, כי הצדדים לא טיפלו במשותף באחזקת שתי הדירות ולא נשאו יחד בהוצאותיהן, אלא כל אחד היה אחראי בלעדי לדירתו.
גם העובדה שבני זוג מקיימים חיי צוותא מבלי למסד את הקשר ביניהם באקט פורמאלי של נישואין, ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא, עשויה לעיתים להעיד על ארעיות הקשר או על היותו קשר בלתי מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף בנכסים. ראה: ע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי, נא(1) 337 (פורסם בנבו, 6.5.97).
אחד המבחנים לקיום “חיי משפחה” הינו תקופת חיים משותפים משמעותית. בניסיון לבחון אם אכן מערכת היחסים בין הצדדים מדמה מערכת יחסים של זוג נשוי יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים לעניין קביעות הקשר ומיסודו. כך גם בבחינת קיומו של ‘משק בית משותף’, יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית על-ידי בני זוג נשואים, כמו מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיו”ב. ראה: ע”מ (חיפה) 264/05 פלונית נ’ אלמוני (פורסם, 04.05.06). באותו פסק דין נקבע, כי מערכת היחסים בין הצדדים לא עברה את שלב “הניסיון” והחברות, והמערערת לא הרימה את הנטל להוכיח שהתמלאו התנאים להכרה בה כידועה בציבור של המשיב. עוד נקבע, כי גם אילו הייתה מתקבלת המסקנה שהצדדים היו ידועים בציבור, הרי שלא די בכך כדי לקבוע שעל הצדדים חלה הלכת השיתוף, אלא קיים נטל מוגבר על הטוען לשיתוף להוכיח את כוונת השיתוף.
על פי הפסיקה, היסודות של חיי משפחה בצוותא וניהול משק בית משותף צריכים להתקיים עד למות המנוח. אם אחד היסודות התערער לפני מות המנוח, אפילו היה קיים זמן רב קודם לכן, אין הוראת סעיף 55 לחוק הירושה יכולה עוד לחול. ראה: ע”א 818/75 עזבון המנוחה בורגר נ’ מרגלית פ”מ ל(2) 552 (1976).
בתביעה נגד עיזבון מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל. הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה, שבהיעדר בעל הדין עצמו אין לדעת אם לא היה מצליח בעודו בחיים להזים או לסתור את ראיות יריבו. ראה: ע”א 5997/92 מלק נ’ מנהל העיזבון הרב יהושע דויטש ז”ל, פ”ד נא (5) 1.
ומן הכלל אל הפרט
25. אקדים את המאוחר ואומר ש-ר. לא הצליחה להוכיח כי מתקיימים התנאים להכרה בה
כידועה בציבור של המנוח, כפי שיפורט להלן.
26. ר. טענה בכתבי טענותיה שהקשר בינה לבין המנוח החל להירקם באוגוסט 2016, אלא
שהמנוח היה נשוי ורעייתו נפטרה רק בדצמבר 2016. עוד טענה ר. בכתבי טענותיה, כי
הקשר הפך רומנטי במאי 2018 ובאוגוסט 2018 עברו לגור יחדיו בדירת המנוח. לפיכך, על
פי כתבי טענותיה של ר. , תקופת המגורים המשותפים חלה מאוגוסט 2018 ועד פטירת המנוח במאי 2019 קרי פחות מעשרה חודשים. בחקירתה של ר. התברר שתקופת המגורים המשותפים הנטענת הייתה קצרה עוד יותר. ר. העידה, כי עברה להתגורר עם המנוח רק בספטמבר 2018 ואישרה כי טרם פטירתו שהה המנוח בבית חולים למשך כחודשיים. לפיכך, לפי עדותה, תקופת המגורים המשותפים חלה מספטמבר 2018 ועד אשפוזו של המנוח בבית חולים במרץ 2019, קרי פחות משבעה חודשים. ר. אף אישרה בעדותה כי בתחילת ההיכרות, בשנת 2016, היא והמנוח היו רק ידידים והקשר התמצה ב”שלום שלום”. ראה: עמ’ 25 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 24-5, וכן עמ’ 26 לפרוטוקול ש’ 25-20.
27. גם התקופה הנטענת של מגורים תחת קורת גג אחת למשך כשבעה חודשים שנויה במחלוקת בין הצדדים. לטענת ל., ר. מעולם לא התגוררה עם המנוח, ולראיה קיימת רשומה רפואית ממנה עולה כי המנוח התגורר בגפו, בתקופה שבה ר. טוענת שהיא התגוררה עמו. ל. צירפה כנספח 6 לתיק המוצגים מטעמה מסמך רפואי מבית חולים ____מיום 26.09.18 במסגרתו נרשם: “נפל אתמול בלילה שכב כל הלילה על הרצפה עד ששכן מצא אותו היום בצהריים”. כמו כן, במסמך ביקורת מיום 24.10.18 נרשם: “מתגורר בגפו היות ואשתו נפטרה לפני כשנתיים”. ר. העידה, כי באותו אירוע שבו המנוח נפל היא נסעה עם רכבה בלילה לדירתה ב nnn, ולכן לא שהתה לצדו. ראה: עמ’ 37 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 28-27.
28. אין מחלוקת שבבעלותה של ר. דירה ב nnn, וכי היא המשיכה להחזיק בדירה זו, בה התגוררה אחת הבנות שלה שאינה נשואה. ראה: עמ’ 26 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 32-31. בהמשך, העידה כי הבת שלה שהתחתנה גרה עמה תקופה בדירה בnnn עד שהבית שלה יהיה מוכן, ולכן המנוח והיא לא יכלו לגור בדירה שלה בnnn. עם זאת, ר. לא הביאה תצהיר מאף אחת מבנותיה, על אף שהיה ביכולתן להעיד על טיב היחסים בין אמן לבין המנוח ועל מקום מגוריה של אמן בתקופת הזוגיות הנטענת. אי הגשת תצהירים מטעם הבנות של ר. אומרת דרשני, שהרי אם ר. והמנוח היו ידועים בציבור כבעל ואישה, ניתן להניח כי בנותיה היו יכולות להעיד על כך. ראה: עמ’ 33 לפרוטוקול ש’ 24-18.
29. ר. העידה, כי היא נהגה לבקר בדירתה בnnn רק פעם בשבוע, אולם גם במועד פטירת המנוח היא לא שהתה בדירת המנוח בppp, אלא בדירתה בnnn. לטענת ר. , מאחר והמנוח ממילא היה מאושפז, היא רצתה לחזור בערב לראות מה קורה עם המשפחה שלה בnnn, אלא שההודעה על הפטירה הגיעה בשעות הבוקר וגם אז לא שהתה ר. בדירת המנוח בppp. ראה: עמ’ 31 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 15-9. יתרה מכך לטענת ר. , מר ד. (להלן: “ד. “), שהוא אחד העדים מטעמה של ר. , הודיע לה על פטירת המנוח בשעה 10:00 אולם היא לא הספיקה להגיע בזמן להלוויה שהתקיימה בבית העלמין בסגולה בשעה 15:30. כאשר נשאלה מדוע מה עשתה בין השעות 15:30-10:00 השיבה: “אני גרה בnnn”. לטענתה, לא הספיקה להגיע להלוויה בזמן בשל “התארגנות כנראה”. ראה: עמ’ 30 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 21-20, עמ’ 30 לפרוטוקול ש’ 9-1 וש’ 28-23.
עוד העידה ר. , כי היא לא עדכנה את כתובתה במשרד הפנים ואף דברי דואר עבורה נשלחו לדירתה בnnn. ראה: מעמ’ 33 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 30 ועד עמ’ 34 לפרוטוקול ש’ 1.
ל. וא. צירפו כנספח 7 לתיק מוצגיהם תמלול הקלטת שיחה מתאריך 05.04.19 (להלן: “התמליל”) בין עו”ד א.ש. , הנשוי לנכדתה של גב’ ח. (להלן: “עו”ד א.ש. “) לבין ד. שהיה שכנו של המנוח, שימש גם כחבר קרוב והגיש תצהיר מטעם ר. . מהשיחה ביניהם עולה כי בתקופת אשפוזו של המנוח בבית חולים ___, ר. ישנה בדירתו בppp על מנת להיות קרובה לבית החולים, אולם בפועל היא התגוררה בnnn. כך בעמוד 2 לתמליל אומר ד. : “היא לא מתכוונת להגיע מnnn לבית חולים”, בעמוד 3 לתמלול אומר ד. : “היא הבינה שזורקים אותה מ ppp מהדירה, היא לא יכולה לישון יותר ב ___, איפה שהדירה של המנוח, היא ישנה שם כל השבוע והולכת לבית החולים”, ואילו בעמוד 9 לתמליל אומר עו”ד א.ש.”יש לה הבנתי דירה קרובה אליו, זה לא שהיא עכשיו עוברת ל-למקום אחר, תקן אותי איפה, אם אני טועה, איפה היא גרה בגדול?” ועל כך משיב ד. : “היא גרה ב nnn”. בהמשך השיחה, עו”ד א.ש.ו- ד. מצרפים לשיחה גם את מר מ.כ. , שנשוי ל-ח. , בת אחותו של המנוח (להלן: “מ.כ.”). בעמוד 28 לתמליל, ד. מציין כי ר. ישנה במהלך השבוע בדירה של המנוח
ב ppp, ובתגובה אומר מ.כ. : “עכשיו! רק עכשיו, רק אחרי שהוא עזב והלך לבית החולים, לפני כן אתה זוכר, היא הייתה בnnn, זה שהוא נפל בלילה וכל הלילה היה…”. על כך משיב ד. : “מלפני בית רבקה, שבוע לפני בית רבקה היא כל הזמן הייתה בnnn, פתאום היא התחילה לבוא ולהיות עכשיו בדירה שם, נכון”. כאשר נשאלה ר. כיצד דבריו של ד. לפיהם היא מתגוררת בnnn מתיישבים עם גרסתה שהיא גרה עם המנוח בppp, השיבה כי במקום אחר ציין ד. שהוא הגיע בערב לדירה של המנוח וראה אותה בחלוק בית. ראה: עמ’ 32 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 5-1. אכן, בסעיף 11 לתצהירו של ד. נרשם, כי באחת הפעמים בהם ביקר אצל המנוח, ר. קיבלה אותו לבושה בחלוק והכינה ארוחת ערב עבורו ועבור המנוח, אלא שאין בעצם העובדה ש-ר. לבשה חלוק בית בערב שבו שהתה בדירת המנוח כדי להעיד על מגורים משותפים.
ל. טענה בתצהירה, כי המנוח היה אדם דתי ששמר על אורח חיים יהודי אדוק עד נשימתו האחרונה, וודאי לא היה מקיים יחסים אינטימיים עם אישה ללא חופה וקידושין. לדידה של ל., הקשר בין המנוח לבין ר. היה חברי בלבד ומעולם לא הבשיל לקשר רומנטי. מנגד, ל. מודה בתצהירה כי ר. ואביה נסעו לחופשה בבית מלון ביחד. כמו כן, בחקירתה טענה ל. כי “אין כזה דבר קשר ידידותי בין גבר לאישה”. כאשר ל. נשאלה האם חופשה משותפת בבית מלון נחשבת לדבר רומנטי השיבה “לא יודעת”. ראה: מעמ’ 90 לפרוטוקול מיום 14.09.22 ש’ 24 ועד עמ’ 91 לפרוטוקול ש’ 13.
ד. העיד בחקירתו, כי ר. הייתה “ידועה בציבור, חייה איתו קיימו יחסי אישות וגרה איתו כמעט שנתיים”. ראה: עמ’ 76 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 21-18. גרסתו של ד. , כי ר. והמנוח גרו יחדיו כמעט שנתיים אינה עומדת בקנה אחד עם גרסתה של ר. כי היא התגוררה עם המנוח רק מספטמבר 2018, קרי כתשעה חודשים לכל היותר (מתוכם חודשיים בהם המנוח מאושפז וכלל לא מתגורר בדירתו).
יתרה מכך, בעמ’ 20 לתמליל השיחה בין ד. לעו”ד א.ש.נאמר כדלקמן:
“עו”ד א.ש. : תשמע, לא, אין שם…תראה, בינינו, ד. , הוא…הם לא הכירו צעירים ו-והזדקנו יחד, אין פה איזה משהו יותר מדי עמוק שאתה יכול לבוא ולדבר עליו על שנים שהם היו ביחד, עם כל הכבוד..
ד. : לא, יש להם 11 חודשים, נו,
עו”ד א.ש. : נו,
ד. : יש שם 11 חודש שהם התחברו אחד לשני, היה נחמד לשחק, במונחים שלנו החילוניים שיחקו אחד עם השני, אין כאן אפילו משהו שאפשר לבנות עליו.
עו”ד א.ש. : אין פה הפי אנד אפילו אתה אומר.
ד. : אשכרה! (צוחק)…הלכו פתחו שמנים, שיחקו מוצי פוצי, נגמר! הוא לא יחזור להיות צעיר ולהיות אה…דון ג’ואן, ייקח ויאגרה ויכנס איתה למלון, נו בחייך.
עו”ד א.ש. :…
ד. : הוא ייקח ויאגרה והוא ייפול מ-הוא ייפול במסדרון”.
ד. נשאל בחקירתו מהיכן הידיעה שלו כי ר. והמנוח קיימו יחסי אישות וטען, כי המנוח סיפר לו על כך מפורשות ואף ביקש שירכוש עבורו מגזינים למבוגרים. מעבר לכך, ששיתוף בחיי המין של המנוח אינו מתיישב לכאורה עם אורח חייו הדתי של המנוח והצניעות הנוהגת בעניינים שבינו לבינה, אלא שהטענה בדבר קיום יחסי אישות ורכישת מגזינים אינטימיים כלל לא הוזכרה בתצהירו של ד. . ראה: עמ’ 94 לפרוטוקול מיום 13.09.222 ש’ 29-11.
יצוין, כי ר. לא הכחישה שהמנוח חבש כיפה, עשה קידוש ונהג ללכת לבית הכנסת (לטענתה הפסיק ללכת בשל החשש מנפילות). עם זאת טענה, כי המנוח היה מאוד פתוח ומודרני והם נהגו ביניהם כפי שמצאו לנכון. ראה: עמ’ 32 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 29-11. מאחר והמנוח היה דתי וחבש כיפה, ניתן לשער כי אילו היה רואה בר. את אשתו, היה מעדיף למסד את הקשר ביניהם כדת וכדין, על אף גילם המבוגר של הצדדים. אולם, לא עלתה כל טענה כי לצדדים הייתה כוונה למסד את הקשר בדרך של נישואין. גם אם אצא מנקודת הנחה כי המנוח לא הקפיד על המצוות וקיים יחסים אינטימיים עם ר. ללא נישואין, אזי גם במקרה כזה, הוגדר הקשר ביניהם ע”י ד. כקשר של משחק ולא משהו שניתן לבנות עליו. יצוין, כי בעדותו של ד. התברר כי הוא הרוח החיה מאחורי התביעה של ר. וכי הוא “משך” אותה כדבריו לעורך דין. ראה: עמ’ 78 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 6-1. תמוה בעיניי, כי אותו אדם שבזמן אמת ראה בקשר בין המנוח לר. כקשר של משחק ו”מוצי פוצי”, הוא זה שדרבן אותה לטעון להיותה ידועה בציבור.
בהקשר זה יובהר, כי עמדתו של ד. מזמן אמת, במסגרת שיחה אותנטית שבה הוא לא ידע שהוא מוקלט, עדיפה בעיניי על פני גרסתו המאוחרת לאחר פטירת המנוח, במסגרת תצהירו ועדותו בבית המשפט. ד. נשאל כיצד בשיחה עם עו”ד א.ש. הוא מדבר על קשר של 11 חודשים ואילו בעדותו בבית המשפט טען למגורים משותפים כמעט שנתיים, והשיב כי התמליל הוא סילוף, אולם מיד לאחר מכן ציין שאמר את הדברים בשיחה עם עו”ד א.ש. והודה כי לא מדובר בסילוף. ראה: מעמ’ 111 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 19 ועד עמ’ 112 ש’ 4. בהמשך, טען שיש תמלילים אחרים שתומכים בעדותו, אולם הודה שאין תמליל שתומך בגרסתו לפיה ר. והמנוח ניהלו קשר של ידועים בציבור במשך כשנתיים. ראה: עמ’ 113 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 21-17.
עוד העיד ד. , כי היה מקבל שיחות טלפון משכנים, שידעו שהמנוח נוהג ליפול בדירתו וכי היה שכן שהיה עובר כל יום דרך דירת המנוח ודופק על הדלת או מחייג. לטענת ד. , כאשר חיפש את המנוח כדי לברר מדוע אינו פותח את הדלת, גילה שהוא נסע עם ר. לחופשה בבית מלון בצפון. ראה: עמ’ 94 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 9-3. תשובה זו דווקא מחזקת את הטענה כי ר. לא התגוררה עם המנוח, שהרי אילו הייתה מתגוררת עמו, לא היה צורך שהשכן יבדוק בשלומו מדי יום ביומו.
זאת ועוד, מעמ’ 12 לתמליל השיחה בין ד. לעו”ד א.ש.עולה כי שוכפלו כ-12 מפתחות (!) לדירתו של המנוח וחולקו לחברים ולשכנים, על מנת שיוכלו לדרוש בשלומו של המנוח. גם בחקירתו אישר ד. , כי ל-11 אנשים היה מפתח לדירת המנוח, מאחר והוא היה זקוק לעזרה. ראה: עמ’ 74 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 28-25. נשאלת השאלה, מדוע נדרשו שכפולי מפתחות רבים כל כך לדירת המנוח שעה שר. שוהה עמו? גם ר. הודתה כי ל-11 אנשים היה מפתח לדירת המנוח (כולל המנוח ור. עצמם), וכי כל אחד מהאנשים שהחזיקו במפתח לדירת המנוח יכול היה להיכנס לדירתו בכל זמן נתון. ר. נשאלה מדוע לא זימנה לעדות אף אחד מחבריו של המנוח שיכול היה להעיד כי ביקר בדירת המנוח וראה את חפציה האישיים שם, וטענה כי פנתה לאחד מחבריו הטובים של המנוח שאמר לה “תעזבי אותי”, וכי לא רצתה להטריח את כל שאר האנשים, מאחר ומדובר באנשים מבוגרים. ראה: מעמ’ 36 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 19 ועד עמ’ 37 לפרוטוקול ש’ 11.
אם לא די בכך, הרי שגם המטפלת של המנוח מטעם המוסד לביטוח הלאומי, ששהתה בביתו משך תשע שעות שבועיות ובהחלט הייתה יכולה לתמוך בטענת ר. למגורים משותפים ככל שהיו כאלו, לא זומנה לעדות, על אף שלטענת ר. היא רצתה להעיד אולם ר. לא רצתה להטריחה. ראה: עמ’ 38 לפרוטוקול מיום 12.09.22, ש’ 13-7.
הלכה מושרשת היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. ראה: ע”פ 728/84 חרמון נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(3) 617, 625 .(19.07.87)
ל. וא. ציינו בתצהיריהם, כי לאחר פטירת אשתו של המנוח, א. נהג ללון בדירתו של המנוח מדי יום שלישי בכדי לארח לו לחברה. טענה זו נתמכה גם בעדותו של ד. שציין כי א. נהג ללון אצל המנוח בימי שלישי. יצוין, כי ר. כלל לא הזכירה בתצהירה את העובדה שא. המשיך ללון בדירת המנוח אחת לשבוע גם בתקופת הזוגיות הנטענת ביניהם. נשאלת השאלה: מדוע א. היה צריך להמשיך ללון בבית המנוח אחת לשבוע אם ר. והמנוח גרו יחדיו? שהרי אין מחלוקת כי א. לא לן בבית המנוח כדי לארח לו חברה, כל עוד אשתו של המנוח הייתה בחיים. לטענת ד. , בימים שבהם א. לן אצל המנוח, ר. לא הייתה בבית המנוח, אלא היא שהתה בדירת המנוח 6-5 פעמים בשבוע. עם זאת, ד. הודה כי הוא לא גר בשכנות לדירת המנוח מזה כ-30 שנה וכי תדירות ביקוריו בבניין בו שוכנת דירת המנוח היא כפעמיים בחודש. ראה: מעמ’ 75 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 16 ועד עמ’ 76 לפרוטוקול ש’ 6, וכן בש’ 30-22. נשאלת השאלה: כיצד יכול ד. להעיד שר. לנה בדירת המנוח 6-5 פעמים בשבוע אם כלל לא נכח שם? בהמשך העיד ד. , כי במהלך השנתיים בהן ר. לכאורה התגוררה עם המנוח, הוא ביקר את המנוח “בהפתעה” 5-4 פעמים ובכל אותן פעמים ר. הייתה בדירתו של המנוח. כאשר נשאל כיצד הסיק מגורים תחת קורת גג אחת כאשר במשך שנתיים הגיע רק כחמש פעמים, טען שהמידע נמסר מהשכן, מר א’ ש’ שמשמש גם כחבר ועד בית של הבניין, אלא שתצהירו של אותו שכן לא הוגש ואף לא התבקש זימונו לעדות ע”י ר. . ראה: מעמ’ 95 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 25 ועד עמ’ 96 ש’ 3-14. כאשר נשאל ד. מדוע בתמליל השיחה עם עו”ד א.ש.הוא אומר שר. גרה בnnn, טען שהכוונה לכך שהיא גרה גם בnnn וגם בדירת המנוח בppp וכי היא שהתה יום או יומיים בשבוע בnnn וביתר הימים בppp, אולם הודה כי הדבר לא בא לידי ביטוי בשיחה בינו לבין עו”ד א.ש. . ראה: מעמ’ 97 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 6 ועד עמ’ 98 לפרוטוקול ש’ 9. בהמשך העיד ד. , כי את המסקנה לגבי היותם של ר. והמנוח ידועים בציבור הסיק, בין היתר, על סמך שיחות עם שכנים וחברים שגרים בבניין, אולם הודה כי לא פירט בתצהיר שמות של אותם שכנים וחברים נטענים. ראה: עמ’ 123 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 22-11.
ר. ציינה בסעיף 15 לתצהירה כי היא נהגה לארח שכנים, מכרים ובני משפחה בדירת המנוח, מאחר והרגישה בבית. גם בעדותה טענה כי אירחה את בני משפחתו של המנוח, אולם לטענתה לא זימנה אותם לעדות מאחר ולא רצתה להטריח אותם. ראה: מעמ’ 32 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 30 ועד עמ’ 33 לפרוטוקול ש’ 17. בסעיף 14 לתצהיר נרשם, כי ח. נהגה לקרוא לר. “צדיקה”. סבורני כי גם אם הדבר נכון, הרי שהכינוי “צדיקה” מתיישב יותר עם ראיית בני המשפחה את הקשר בין המנוח לר. כקשר חברי וכהפגת בדידות ולא כקשר רומנטי.
עוד טענה ר. כי המנוח נהג לכנות אותה “אשתי היקרה”, אולם לא הביאה ולו התכתבות אחת בינה לבין המנוח או עד אחד שיעיד שכך נהג המנוח לכנותה.
ר. צירפה לכתב תביעתה מספר נספחים שיש בהם להוכיח לשיטתה את טענתה כי הייתה ידועה בציבור של המנוח, כמפורט להלן:
חשבונית על רכישת מזרון, נושאת תאריך 22.08.18 ע”ש המנוח. מועד רכישת המזרון מתיישב עם המועדים הנטענים ע”י ר. להפיכת הקשר בינה לבין המנוח לרומנטי. עם זאת, אדם יכול להחליף מזרון בכל עת, וגם אם ר. לנה בדירת המנוח מעת לעת, אין הדבר מעיד בהכרח על מגורים משותפים או על היותם ידועים בציבור.
התכתבות מיום 27.10.18 בין ר. לבין גב’ מ.ר. , בתה של ח. (להלן: “מ.ר.”). באותה התכתבות, מ.ר. מאחלת ל- ר. מזל טוב לרגל הולדת נכדתה, ר. מודה לה על משלוח זר פרחים בשם המשפחה ו- מ.ר. משיבה: “בשמחה רבה! קצת הבעת תודה על החום והאהבה שאת נתנת לדוד היקר שלנו”. בתאריך 25.03 קיימת התכתבות נוספת שבה מ.ר. כותבת ל-ר. שהיא מבינה שמצבו של המנוח לא טוב, והיא רוצה לתת לה חיבוק גדול על הדאגה והמסירות. מהתכתבות זו עולה, כי אכן הייתה הערכה מצד בני משפחתו של המנוח ל-ר. וליחס שהעניקה למנוח. עם זאת, מ.ר. ציינה בתצהירה כי בני המשפחה קיבלו את ר. בחום, כיוון ששמחו על הקשר החברי ועל הפגת הבדידות ולא חשדו כי ר. מנסה להשתלט על נכסיו של המנוח. גם בעדותה בבית המשפט ציינה מ.ר. , כי ההודעות ששלחה ל- ר. היו ממקום תמים של הכרת הטוב לאדם שדואג למנוח ומתוך אמונה שמדובר בקשר של חברות ללא אינטרס כלכלי. ראה: עמ’ 166 לפרוטוקול מיום 01.12.22 ש’ 28-15.
בתמונות האירוע לרגל הולדת נכדתה של ר. מחודש 12/18 נצפית ר. ליד המנוח ואחרים, ללא כל מגע רומנטי. אף לטענת ר. אין בתמונות או בהתכתבות שצירפה משום הוכחת קשר של “ידועים בציבור” כדלקמן:
“ש. האם כל האנשים שאיחלו לך מזל טוב מקרבתו של המנוח להולכת הנכדה שלך
בגלל שהם רצו להעיד על כך שאת בת הזוג שלו ולכן מאחלים לך מזל טוב?
ת. מה?
ש. צירפת את התכתובת עם מ.ר. והסתמכת על זה בין היתר שמוכיח את טענתך שאת בת זוגתו?
ת. מוכיח שאני קרובה למנוח.
ש. והתמונות מהבריתה של הנכדה שלך גם הן מוכיחות זוגיות לטענתך?
ת. אני לא יודעת מה הם התכוונו, לטענתי זה שהיינו ביחסים טובים ויפים גם ח.
שלחה לי משהו קטן.”
ראה: עמ’ 52 לפרוטוקול, ש’ 24-16.
ר. צירפה צילום הדרכון של המנוח על מנת להוכיח שהוא פעל לחידוש דרכונו כדי שהם יוכלו לנסוע לחופשה משותפת בחו”ל, אלא שאין בצילום הדרכון כדי להוכיח בהכרח תכנון של נסיעה משותפת, וקל וחומר להוכיח קשר של ידועים בציבור. יתרה מכך, ר. טענה שהצדדים נסעו למספר חופשות משותפות בארץ, אולם מעבר לכך שטיולים משותפים יכולים להיעשות גם במסגרת של קשר חברי, לא צורפו תמונות המעידות על זוגיות בין הצדדים, לא בחופשות משותפות ולא בכלל.
ר. צירפה תמונות של זוג עגילים וטבעת, שלטענתה הוענקו לה ע”י המנוח. אין בתמונות כשלעצמן כדי להוכיח שאכן הוענקו ע”י המנוח. גם ל. העידה שלא ידוע לה שהמנוח רכש תכשיטים עבור ר. . ראה: עמ’ 92 לפרוטוקול מיום 14.09.22 ש’ 28-20. אולם גם אם המנוח רכש את התכשיטים הללו, אין בכך כדי להעיד על קשר של “ידועים בציבור” דווקא. יצוין, כי בסעיף 13 לתצהירו של ד. נרשם, כי אמו היא זו ששכנעה את המנוח לרכוש ל-ר. תכשיטים, מתוך הערכה והוקרה אליה.
באשר לקבלה בגין רכישת הכורסא, הרי שהקבלה מעידה שר. רכשה כורסא בתאריך 19.08.18, ותו לא. הטענה של ר. , כי הכורסא נרכשה על ידה עבור המנוח נתמכת בתצהירו של ד. המציין כי המנוח ישב על הכורסא שר. רכשה עבורו, אלא שגם מחווה זו ככל שנעשתה, יכולה להעיד על רצון להעניק מתנות האחד לשני ולשמח האחד את השני, ולא בהכרח ליצור קשר של “ידועים בציבור”.
יצוין, כי מ.ר. ציינה בתצהירה כי כאשר הם ראו שהוחלפו רהיטים בדירה של המנוח וגילו בדיעבד על הנסיעות לבתי מלון למרות מצבו הבריאותי החלש של המנוח, הם החלו לחשוש שמשהו לא כשורה, אולם עדיין לא האמינו שר. תפגע ביקר לכל עבור המנוח – בתו ל.. מ.ר. העידה, כי המנוח לא החליף ריהוט כל עשרות השנים שהיה נשוי והוא בקושי היה מסוגל ללכת, ולכן התעורר בבני המשפחה החשד כי הוא לא יוזם את החלפת הריהוט והנסיעות לחופשות, אלא ר. עומדת מאחורי זה. ראה: עמ’ 160 לפרוטוקול מיום 01.12.22 ש’ 26-1.
יצוין, כי ר. לא צירפה ולו תמונה אחת שבה הצדדים מצולמים יחד בדירתו של המנוח, או תמונה המעידה כי היא עברה לגור עם המנוח וחפציה היו מצויים שם. גם א. , שכאמור לן בדירת המנוח אחת לשבוע, טען בתצהירו כי מעולם לא פגש את ר. בדירת המנוח ואף לא ראה חפצים אישיים שלה בדירת המנוח, והדבר לא הופרך בחקירתו. גם מ.כ.ציין בתצהירו, כי הוא נהג לבקר את המנוח בדירתו עד לאשפוזו, וכי בכל ביקוריו, למעט פעם אחת, לא ראה את ר. בדירת המנוח או את חפציה האישיים. מ.כ.ציין בחקירתו כי הוא הסתובב בדירת המנוח, ישב בסלון ופעם אחת גם שהה בחדרו של המנוח, אולם לא ראה את חפציה של ר. , אם כי העיד כי אינו מחטט בארונות. ראה: מעמ’ 135 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 14 ועד עמ’ 136 לפרוטוקול ש’ 2. סבורני, כי כאשר זוג מתגורר יחד תחת קורת גג אחת, ניתן למצוא בדירה סממנים למגורים המשותפים וחפצים של בת הזוג גם מבלי לחטט בארונות.
כך גם לא ציין המנוח את ר. כאשת קשר בלחצן המצוקה שהותקן לו, וזאת למרות שהלחצן הותקן כבר משנת 2018, מועד בו, לטענת ר. , השניים קיימו קשר רומנטי ועברו להתגורר יחד. ראה: מעמ’ 39 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 14 ועד עמ’ 40 לפרוטוקול ש’ 15.
לטענת ר. בתצהירה, עם ההידרדרות במצבו הרפואי של המנוח ואשפוזו, בני משפחתו של המנוח הפכו את עורם ואת יחסם אליה, מנעו ממנה לטפל בו ודרשו מהמנוח לסיים את הקשר עמה. עם זאת, בעדותה טענה ר. , כי בפועל הקשר בינה לבין המנוח לא נותק והיא המשיכה לבקרו בבית החולים עד פטירתו. על פי עדותה, גם בתה באה לבקר את המנוח ושאלה את המנוח, מדוע הוא אומר שהוא לא רוצה לפגוש עוד את ר. והמנוח השיב “בואי לא ניכנס לדברים האלה”. עם זאת, ר. בחרה כאמור שלא לצרף תצהיר מטעם בתה ואף ציינה כי זה הקשר היחיד שהיה לבתה עם המנוח בבית החולים. ראה: עמ’ 126 לפרוטוקול מיום 12.09.212 ש’ 19-8.
יצוין, כי על אף שלטענת ר. , היא המשיכה לסעוד את המנוח עד לפטירתו, היא לא ידעה על מועד פטירתו. לטענתה, היא נהגה לבקרו כל ערב-צהריים ולא בשעות הבוקר, שאז נכחו לידו המטפלים. עוד העידה, כי לא הייתה אשת הקשר בבית החולים, שכן בני המשפחה לא רצו שהיא תהיה שם ומינו בן משפחה כאיש קשר. ראה: עמ’ 28 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 19-3. מנגד, ד. העיד כי ר. שהתה לצד המנוח בבית החולים בשעות הבוקר והצהריים כשהיה סבב רופאים, ואילו בשעות הערב כאשר המשפחה הייתה מגיעה לביקור ר. הייתה מסתלקת. ראה: עמ’ 117 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 9-1.
בשיחה בין עו”ד א.ש.לד. , אומר עו”ד א.ש.לד. , כי הוא מקבל מהמנוח מסרים שהוא מעוניין שר. תעזוב אותו וכי אף אמר זאת לר. . בתגובה אומר ד. : “יכול להיות ש ר. משחקת כאן משחק כפול”? וכן: “אז אם המנוח ביקש לעזוב אז למה היא לא עוזבת?” ראה: עמ’ 15 לתמליל ש’ 23-6. בעמוד 16 לתמליל מציע ד. לנסוע לבית חולים לשוחח עם המנוח בעניין ומציין “זה כבר מתחיל להיות מלוכלך”. בעמ’ 17 לתמליל תוהה ד. , האם ייתכן שעד כדי כך ר. השתלטה על המנוח? בתגובה מספר עו”ד א.ש. , כי מ.כ. , אשר שוהה באותה עת, לצד מיטת המנוח, תיאר אירוע שבו המנוח התעורר משנתו וחצי צעק “ר. מה את עושה פה, לכי מפה!” למרות שהיא בכלל לא הייתה לידו באותו הרגע, אלא חזרה לאחר מכן. בעמ’ 20 לתמליל מציין עו”ד א.ש. , כי הם זקוקים למישהו שישמור על המנוח 24 שעות, בעיקר מפני ר. שמטריפה אותו, ו- ד. אומר שייתכן שנמאס למנוח מ- ר. .
יוער, כי בהמשך השיחה, בעמ’ 23 לתמליל, ד. מציין בעצמו, כי אם ר. גורמת למנוח לאי נוחות, משמע שהיא צריכה להסתלק. עו”ד א.ש.מציין, כי הוא לא ראה במו עיניו שהמנוח נע באי נוחות כאשר ר. מגיעה לבקרו, ומציע להעלות על הקו את מ.כ.ששוהה לצד מיטת המנוח. בעמ’ 26-26 לתמליל מ.כ.מספר לעו”ד א.ש.ולד. , כי בני המשפחה הסבירו למנוח שעקב מצבו הבריאותי הוא אינו יכול לחזור להתגורר בדירה ולכן כדאי להשכיר אותה. המנוח הביע הסכמה להשכרת הדירה ורצון לעבור לבית אבות. על פי הנטען, ר. אמרה שהיא לא רוצה דבר מהדירה של המנוח ותפנה את חפציה, אולם לאחר שיצאה למסדרון למספר דקות ואולי התייעצה עם הבת שלה, דרשה לדעת מדוע מקבלים החלטות בלעדיה וטענה כי היא בת זוגו. בתגובה טען מ.כ.בפניה, כי היא אינה בת הזוג של המנוח אלא חברה “של
ה-כושר”. מ.כ.מספר כיצד ר. פנתה למנוח וביקשה לדעת אם זה מה שהוא רוצה, והמנוח השיב כי הוא רוצה מה שבני המשפחה שלו רוצים, וביקש ממנה לעזוב אותו וללכת. המנוח אף ציין כי היא משתלטת עליו ולא נותנת לו לנשום. בעמ’ 27 לתמליל מספר מ.כ. , כי יום קודם לכן בשעות הבוקר המנוח ביקש לשוחח עם ל. ואמר לה ” תדברו עם ד. , תביאו את האקדח, אני רוצה ל-לירות בעצמי למה אה…ר. הורגת אותי”. השלושה מסכמים ביניהם, כי כדאי לבקר את המנוח ולשמוע מפיו ישירות האם הוא באמת אינו מעוניין בהמשך הקשר עם ר. . ראה: עמ’ 32-31 לתמליל.
בהמשך לכך, צירפו ל. וא. כנספח 8 למוצגיהם תמליל שיחה בין המנוח למ.כ. , במסגרתה המנוח אומר שהוא לא רוצה ש- ר. תישאר עמו “אם יש לה כבוד עצמי”, כי הוא רוצה לעבור לבית אבות, להשכיר את הדירה שלו וש- ר. תעשה בדירה שלה מה שהיא רוצה. דהיינו, המנוח מודע לכך שלר. יש דירה משל עצמה. עוד צורף כנספח 9 למוצגים תמליל סרטון בין המנוח, ר. ומ.כ.במסגרתו המנוח אומר ישירות לר. שהוא לא רוצה אותה יותר. יצוין, כי ערה אני לכך שעל פי חוות דעתו של המומחה, המנוח לא היה כשיר לביצוע פעולות משפטיות במועד חתימת הצוואה בתאריך 10.04.19, אולם אין הדבר בהכרח מעיד על כך שלא יכול היה לבקש מר. להניח לו.
במסגרת עדותו, חזר מ.כ.על הטענה שהמנוח ביקש להרחיק ממנו את ר. בתקופת אשפוזו, כדלקמן:
“… לאחר תקופה הוא אושפז ב____ עוד פעם, אני נסעתי ישר ל____. בתקופה הזאת אז הוא כבר התחיל להגיד לי ‘תקשיב, ר. משגעת אותי, משגעת אותי, משגעת אותי, תראו איך אתם יכולים שהיא לא תבוא לכאן’ ואחר כך מהאשפוז הזה הוא הלך לבית רבקה. ואז הוא חזר מבית רבקה חזרה ל______ שאני עשיתי לו את הקליטה גם בבית רבקה וגם בפעם השנייה ב_____ ובחלק הזה של האשפוז הוא כבר אמר לי ‘תקשיב, היא משגעת אותי, היא רוצה שאני אקנה לה כלב, שאני אסע לחוץ לארץ, אני בקושי עומד על הרגליים והיא סוחבת אותי לים המלח, אני בכלל לא יכול לעשות שם שום דבר’, וכל מיני דברים כאלו. ואז אנחנו הלכנו להתייעץ במשפחה וזה מה שכתוב כאן בהמשך התצהיר”. ראה: עמ’ 149 לפרוטוקול ש’ 22-9. בהמשך, כאשר נשאל מ.כ.האם הוא נוהג להקליט אנשים, העיד כי הוא לא נוהג להקליט שיחות עם אנשים, והפעם היחידה בה הקליט הייתה באירוע שבו ביקש מר. לעזוב את המנוח והיא החלה לצעוק וביקשה לשאול את המנוח לרצונו והוא בחר לצלם את תגובת המנוח. ראה: עמ’ 154 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 12-2. בהמשך ציין מ.כ.כי השיחה הנ”ל צולמה במהלך האשפוז השני של המנוח בבית חולים ב____. ראה: עמ’ 155 לפרוטוקול ש’ 8-7. גם ד. העיד, כי ר. גורשה על ידי מנהל המחלקה בבית החולים. ראה: עמ’ 84 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 28-27.
כך עולה גם מעדותה של עו”ד ע.ג. (להלן: .”עו”ד ג.”), אשר הכירה את המנוח דרך חברתה הטובה, הגב’ נ.ג. ז”ל (להלן: “נ.ג.”). עו”ד ג. העידה, כי בפעם היחידה שבה הגיעה לבקר את המנוח בבית רבקה, המנוח סיפר לה ש- ר. מטפלת בו, אולם כאשר פלוני נכנס לחדר בבית החולים, המנוח שינה את פניו וטען כי ר. לא נחמדה, מנצלת אותו והוא לא מבין מה היא עושה בבית החולים. ראה: מעמ’ 63 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 28 ועד עמ’ 64 לפרוטוקול ש’ 3.
כאמור, לטענת ר. היא המשיכה לדבוק במנוח עד פטירתו, על אף שניסו למנוע ממנה לעשות כן. עם זאת, מ.כ.העיד כי הוא זה שדאג להעברת המנוח ביום 10.04.19 מבית חולים ___ לבית רבקה, ארז את חפציו והסדיר את קבלתו לבית רבקה, וכי באותו יום שהה עם המנוח עד השעה 13:00 ולא ראה את ר. כלל. גם כאשר המנוח חזר לאשפוז חוזר ב__-, מ.כ.הוא זה שארז את חפציו האישיים בבית רבקה והסדיר קליטתו ב___. עדות זו לא נסתרה. לטענתו, הוא אינו זוכר תאריכים, אולם ברוב במקרים שבהם ביקר את המנוח בבית החולים, במסגרת המשמרות לצד מיטתו של המנוח, לא ראה את ר. . מ.כ.אומת עם העובדה כי קיים תיעוד רפואי מבית רבקה לפיו ר. שהתה לצד המנוח. כך בתאריך 11.04.19 נרשם: “אשתו לידו כל המשמרת. המטופל אכל ארוחת ערב בעזרתה של אשתו”, בתאריך 13.04.19 נרשם: “טייל עם אשתו, אכל ארוחת ערב”, ובתאריך 16.04.19 נרשם “אשתו הייתה כל המשמרת”. עוד עומת מ.כ.עם העובדה שבמסמך הקבלה לבית רבקה נרשם “ר. בת זוג” ו “מ.כ.אחיין שעובד ב ____”. מ.כ.העיד, כי הוא עשה לבדו את הליך הקבלה לבית רבקה ואין לו מושג מה נעשה לאחר שעזב, מה ר. עשתה ומה כתבה או לא כתבה. ראה: מעמ’ 137 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 15 ועד עמ’ 139 לפרוטוקול 24.
מעבר לעובדה שהוצגו רק שלושה תעודים לנוכחות של ר. לצד המנוח בבית רבקה, למרות שהמנוח היה מאושפז כחודשיים, הן בבית רבקה והן פעמיים בבית חולים __- יש לקחת בחשבון כי התיעוד מבוצע ע”י הצוות הסיעודי בבית רבקה, אשר רושם את המידע כפי שנמסר לו וללא אימות הנתונים. גם בתמליל השיחה בין עו”ד א.ש.ל- ד. מציין עו”ד א.ש. , כי ר. מקפידה לציין ברשומות הרפואיות כי היא אשתו של המנוח, וזאת על אף שאין מחלוקת שהצדדים לא היו נשואים. ראה: עמ’ 17 לתמליל, ש’ 25-22.
בסעיף 27 לתצהירה ציינה ר. , כי היא סירבה לנטוש את אהובה בשעת צרה ולעסוק בחלוקת רכושו בעודו בחיים. עם זאת, מעמ’ 2-1 לתמליל השיחה בין ד. לעו”ד א.ש.עולה, כי ר. כבר תכננה את צעדיה במהלך אשפוזו של המנוח וכבר נפגשה עם עורכי דין תוך כדי האשפוז. בנסיבות אלו, יש לקחת בחשבון כי ייתכן שר. קיבלה ייעוץ משפטי להקפיד על רישומה כבת זוג / אשתו של המנוח ברשומות הרפואיות, ולא לחינם התיעוד הרפואי המציין את שהותה של ר. לצד המנוח החל בתאריך 11.04.19, קרי לאחר ש- ר. הבינה שהמשפחה מעוניינת להשכיר את דירת המנוח.
עוד יצוין, כי בני המשפחה ערכו ביניהם סבב תורנויות לצדו של המנוח, הן בני משפחה והן עובדים בתשלום ולא הכלילו את ר. בסבב התורנויות הללו – עובדה שלא נסתרה ע”י ר. . ראה: סעיף 14 לתצהיר של מ.כ. ועדותו בעמ’ 140 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 12-7. בתצהירה של הגב’ א.ב. , הבת של ח. (להלן: “א.ב”) נרשם, כי ר. לא נכנסה לסבב התורנויות סביב מיטת המנוח ואף לא ביקשה להשתבץ ברשימה. א.ב העידה, כי ר. הגיעה לבקר את המנוח בבית החולים, אך לא בצורה מסודרת ולא כחלק מסבב התורנויות. ראה: עמ’ 85 לפרוטוקול מיום 03.11.22 ש’ 17-10. גם ר. אישרה בעדותה כי לא נכללה בסבב התורנויות, בטענה שא.ב. לא רצתה שהיא תיכנס לזה ראה: עמ’ 53 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 26-25. אין מחלוקת, כי ר. גם לא השתתפה בעלויות של שכירת עובדים שישהו לצד מיטת המנוח. ד. העיד כי ר. לא מזמינה עובד זר כי אין לה כסף. ראה: עמ’ 91 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 6-5. אילו היה הצדדים חיים כבעל ואישה לכל דבר ועניין, ניתן להניח כי ל- ר. הייתה גישה לחשבון הבנק של המנוח או למצער הייתה מציעה להשתתף מהכנסותיה בהוצאות להן זקוק המנוח.
ר. טענה, כי המנוח היה זקוק למינוי אפוטרופוס ובני משפחתו התעכבו במינוי בניגוד להמלצת בית החולים. נשאלת השאלה, מדוע לא הגישה בעצמה בקשה למינוי אפוטרופוס למנוח, ככל שהייתה במעמד של בת זוג? בפרט לאור טענתה כי בשל אי מינוי אפוטרופוס נמנעה מהמנוח בדיקת ברונכוסקופיה שהייתה עשויה להציל את חייו. (ראה: סעיף 24 לתצהיר של ר. ). גם ד. העיד, כי בבית החולים לא היה לר. מעמד כי “המשפחה התלוננה שהיא כלום”, וכי ר. לא פעלה בצורה משפטית לשינוי המצב. ראה: עמ’ 122 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 10-2.
מהחומר שלפניי עולה, כי ר. לא הייתה נוכחת במועד נפילתו של המנוח, לא הייתה נוכחת במועד פטירתו של המנוח, לא הייתה נוכחת במועד הלווייתו ואף לא הייתה נוכחת בשבעה. בכל פעם שנשאלה היכן הייתה במועדים משמעותיים אלו, השיבה כי הייתה בביתה בnnn.
ר. העידה, כי היא הגיעה להלוויה באיחור, לאחר שבני המשפחה כבר הלכו לכיוון החנייה שליד בית העלמין. לטענתה, ח. ניגשה אליה, אמרה לה שלום ואמרה לבתה השנייה שהיא לא מכירה אותה או ראתה אותה. ראה: עמ’ 31 לפרוטוקול מיום 12.09.22, ש’ 6-3. ככל שר. הייתה ידועה בציבור של המנוח, אזי מצופה כי אחותו היחידה של המנוח הייתה מכירה את בתה של ר. .
ר. העידה, כי חלק מהשבעה ישבה בדירה של המנוח, אולם ח. שלחה לה הודעה להסתלק מהדירה (הודעה שלא הוצגה). ראה: עמ’ 30 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 15-14. בהמשך העידה ר. , היא ישבה כמה ימים בבית שלה, אולם כאשר נשאלה מי הגיע לנחם אותה, השיבה: “את לא מכירה אותם, חברים שלי”. עוד טענה כי היא פרסמה מודעת אבל בבניין באמצעות מודעה שהדפיסה לבד במדפסת, וכי השכן אלמוני הדביק את המודעה, אולם היא לא צירפה תצהיר מטעם אלמוני לתמיכה בטענות אלו. ראה: עמ’ 53 לפרוטוקול מיום 12.09.22, ש’ 20-5.
לעניין הטענה לניהול משק בית משותף – ר. נשאלה אילו ראיות צירפה להוכחת הטענה לניהול משק בית משותף והשיבה: “איזה ראיות…מהשאלות שלך אני הולכת פייפן, למשל קניתי כורסא”. ר. לא השתתפה בתשלום הוצאות החזקת המדור כגון: ארנונה, ועד בית, חשמל וכיוצ”ב. לטענתה, היא השתתפה בקניות בסופר והיו לה ראיות לכך, אולם היא בחרה שלא לצרפן. עוד טענה, כי השכן אלמוני ראה אותה עורכת קניות בסופר, אולם כאמור היא בחרה שלא לזמנו למתן עדות. לטענת ר. , תרומתה למשק הבית המשותף באה לידי ביטוי בכך שהיא בדקה את החשבונות של המנוח על מנת לראות שהוא לא משלם יותר מדי וסידרה לו הנחות מול הרשויות, אולם לא צורפו אסמכתאות לטענות שלו. ראה: מעמ’ 34 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 2 ועד עמ’ 35 לפרוטוקול ש’ 14. כאמור, זולת קבלה בגין רכישת כורסא ע”י ר. ורכישת המזרון ע”י המנוח עצמו לא צורפו ראיות לתמיכה בטענה להיותם ידועים בציבור המנהלים משק בית משותף תחת קורת גג אחת.
בסעיף 10 לתצהירו של ד. נטען כי ר. שילמה את הועד הבית, אלא שבחקירתו של ד. התברר כי למיטב ידיעתו ר. מסרה את הכסף לוועד הבית, אולם הוא אינו יודע האם הכסף הוצא מכיסה של ר. או שמא מכיסו של המנוח. ד. הודה כי אם ר. שילמה את ועד הבית מהכסף של המנוח אין פירוש הדבר שהיא שילמה הוצאה זו. עוד טען ד. כי הוא יודע שר. רכשה אוכל לה ולמנוח, על סמך פעמיים שהיא ביקשה ממנו עזרה בהזמנת אוכל. ראה: מעמ’ 124 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 13 ועד עמ’ 126 לפרוטוקול ש’ 8.
ר. והמנוח לא דיווחו למוסד לביטוח לאומי על הקשר ביניהם, לא ניהלו חשבון בנק משותף והיא לא הייתה שותפה או מיופת כוח בחשבון הבנק של המנוח, בעוד הבת ל. הייתה שותפה בחשבון הבנק שלו. המנוח אף לא שינה את המוטבים שלו בחברות הביטוח ראה: עמ’ 35 לפרוטוקול מיום 12.09.22, ש’ 31-22; עמ’ 38 ש’ 21-20 וש’ 29-26.
ר. טענה, כי המנוח היה מפקיד בידה שיקים, בין היתר לאור רכישות שביצעה לבית ובגדים שרכשה לו, אולם היא לא פדתה את ההמחאות. כשנשאלה מדוע לא פדתה אותן, השיבה “לא הספקתי”, ובאותה נשימה טענה “לא רציתי, לא חשבתי שזה מגיע לי על זה שקניתי לו בגדים”. ראה: עמ’ 36 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 18-14. טענה זו מתיישבת עם טענת בני משפחתו של המנוח כי השניים לא היו ידועים בציבור. השבת כסף לאדם על רכישה שביצע לאדם אחר – משמעה החזר. ככל שר. והמנוח ניהלו משק בית משותף, מדוע הרגיש המנוח צורך להחזיר לר. כסף שהוציאה לכאורה לטובתו? מלבד זאת, הרי שגם טענה זו לא הוכחה על ידה ונטענה לראשונה במהלך דיון ההוכחות. ראה: עמ’ 36, ש’ 14-18.
כאמור, ר. העידה, כי במהלך החיים המשותפים סייעה למנוח בענייניו הכספיים, הן בבדיקת החשבונות שלו והן בפנייה לגופים שונים לקבלת הטבות כלכליות. מנגד, על פי עדותו של ד. , דווקא במועד אשפוזו, כאשר המנוח היה זקוק לעזרה בניהול ענייניו, ר. “סירבה לגעת בכספים”. ראה: עמ’ 84 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 24-22. בהמשך העיד ד. , כי “ר. לא מתעסקת בכספים, לא מערבבים את ר. “. ראה: עמ’ 86 לפרוטוקול מיום 13.09.22 ש’ 8-4.
זאת ועוד, אין מחלוקת שעוד טרם פטירת המנוח התעורר שיח סביב השאלה מה “מגיע” לר. לקבל מהמנוח. ר. ציינה בתצהירה, כי בני משפחתו של המנוח דרשו ממנה לחתום על מסמך בדבר ויתור על זכויותיה בתמורה ל”מתנה” מהמשפחה בסך של 100,000 ש”ח, וצירפה כנספח 10 לתצהירה את מסמך הוויתור שהוגש לחתימתה. מדובר בתצהיר בו נרשם, כי ר. מאשרת כי ידוע לה שהמנוח מתכוון להוריש לה 100,000 ₪, צורף העתק צוואת המנוח ונרשם כי מדובר בהסתלקות סופית מלאה ובלתי חוזרת מיתר הזכויות השייכות למנוח. ר. טענה בתצהירה, כי היא סירבה לדרישות המקוממות של בני המשפחה “לנטוש את אהובי בשעת צרה, לעסוק בחלוקת רכושו בעודו בחיים”, אם כי לא ברור מדוע חתימה על מסמך ויתור נתפסה בעיניה כ”נטישת אהובה בשעת צרה”. שהרי, לאור טענתה של ר. כי בני המשפחה ביקשו להרחיקה מהמנוח בשל חשש שהיא רוצה להשתלט על רכושו, הרי שדווקא חתימה על מסמך המסדיר את זכויותיה הכספיות היה מרגיע את חששות בני המשפחה ומאפשר לה להמשיך לשהות לצד המנוח, באין מפריע.
עיון בתמלול השיחה בין ד. לעו”ד א.ש.מעלה, כי ר. עצמה עסקה בחלוקת רכושו של המנוח בעודו בחייו ואף התייעצה עם עורכי דין בעניין זה. בעמוד 1 לתמליל נרשם כדלקמן:
ד. : “היא התחילה לחפש מעכשיו עורכי דין, תראה את זה כאזהרה, זהו! היא מחפשת עורכי דין, אתה, אתה על הכוונת, נקודה. היא נפגשה היום עם שניים, יש לה עוד אחד ביום שישי”.
עו”ד א.ש. : אבל עורכי דין כנגד מה? אני לא מצליח להבין.
ד. : עכשיו היא רוצה את כל החבילה, היא רוצה את הדירה, היא רוצה ידועה בציבור, היא רוצה להוכיח שאתם מזניחים אותו, אתם לא עושים לו כל מיני טיפולים, (אם ל.) לא מגיעה אף אחד לא מגיע…”.
מנגד, בעמוד 4 לתמליל אומר ד. :
“לא שייתנו…לא שייתנו ל ר. דירה במתנה, מה היא רוצה? מה, מה היא, מה היא רצתה מלכתחילה, אתה יודע…100, 100-150, היא לא רוצה את כל הדירה…היא לא רוצה להיכנס לכם לחיים…
.
ברוך השם לא, היא לא גרידית, אתה מבין שהיא לא גרידית אחרת מזמן כבר היה מלחמות היהודים…”.
בעמוד 5 לתמליל ממשיך ד. ואומר:
“…היא אומרת שירדו כבר מנושא הצוואה-זה טוב, ירדו מהנושא של להחתים את ע.ל.ט מכוח הצוואה, אחר-כך מה שיהיה ברור…חייבים לזאת, לאיך שקוראים לה, לאחות של ע.ל.ט חייבים 400 אלף שקל…היא יודעת שחייבים 400 אלף שקל וצריך להשאיר מספיק הרבה כסף ל- ל. שתוכל לחיות ו-והיא אומרת – אני לא רוצה כסף על כל פעולה שלי, בסוף דיברנו על 150-100 אלף שקל, זה מה שאני רוצה בסוף וגמרנו, אבל פתאום…
עו”ד א.ש. : היא אמרה לך את זה?
ד. : כן!…
עו”ד א.ש. : השיחות שלך מוקלטות?
ד. : לא, אבל…תלך אליה ולידך היא ידעה…לא אתה, שתשמע מה שהיא רוצה סכום לא, לא רצחני, לא כלום, על כל הטיפול?
ובעמוד 6 לתמליל:
“עו”ד א.ש. : היא אמרה לך שהיא רוצה 150 אלף שקל?
ד. : היא אמרה בסוף אחרי ה-120 של ע.ל.ט היא רוצה את מה שע.ל.ט הבטיח לה, שאלתי – מה הבטיח לך? היא אומרת – הוא הבטיח לי משהו כמו, משהו בסביבות 150-100 זה מה…אמרתי לה – איפה זה כתוב? היא אומרת – זה לא כתוב…אפשר לדבר איתו אבל שום דבר לא חתום ואני לא מוכנה כשהוא בבית חולים שיחתום על כלום”.
בעמוד 8 לתמליל אומר ד. :
“היא…אני אומר לך מתוך שיחות איתה היא לא הולכת להילחם בכם בלקחת את הדירה
בסעיפים של בת זוג או ידועה בציבור או הקרובה לו או…לו, כלום!…”.
ובעמוד 14 לתמליל:
“…היא אומרת, הרי אני לא נכנסת ואומרת לכם הדירה שלי, ברור שאני לא בת זוג שלו
והדירה היא לא שלי, צריך לשלם את ה-400 אלף שקל ל – ח., צריך למכור את הדירה, לשלם לכולם את ההוצאות והיתר הולך ל- ל. …”.
וכן בעמוד 22 לתמליל:
“ד. : היא לא רוצה את הכסף עכשיו אליה או משהו, היא גם לא…
עו”ד א.ש. : גם לא יודעים מה היא רוצה, זה גם אחד מהבעיות, לא יודעים גם מה היא רוצה, זה…
ד. : בוא נגיד שאולי היא לא יודעת מה היא רוצה (מצחקק).
עו”ד א.ש. : היא לא יודעת מה היא רוצה, היא אומרת – אני לא רוצה כלום, אחרי זה היא אומרת אני רוצה 100 אלף שקל וכשאני הייתי אישה (טעות במקור – מ”ו) בשיחה היא אומרת לי – כן, הוא מבקש 150 אלף שקל.
ד. : פעם אחת היא אמרה לי 160, פעם 150…
עו”ד א.ש. : נכון, זה בהתאם למדד, זה עולה ויורד”.
גם בעמוד 39 לתמליל חוזר ד. על הטענה שפעם ר. רצתה 100-150 אלף שקל ופעם 160 והמספרים משתנים כל הזמן. בעמוד 41 לתמליל ד. אף מציין, כי ר. מקבלת פנסיה מבעלה המנוח, ולכן לא משתלם לה לדרוש פנסיה מהמנוח, שכן היא לא תוכל לקבל פנסיה פעמיים והיא תצטרך לוותר על אחת הפנסיות.
כזכור, ר. הביאה רק שני עדים מטעמה: ד. ועו”ד ג. שעל עדותה יורחב בהמשך. ד. , אשר בעדותו בבית המשפט טען כי ר. והמנוח היו ידועים בציבור, הוא אותו אחד שבתמליל אומר לעו”ד א.ש. , כי ל- ר. אין כוונה להילחם על רכושו של המנוח בסעיפים של “בת זוג” או “ידועה בציבור” וכל רצונה לקבל סכום הנע בין 100,000 ₪ ל-160,000 ₪ לכל היותר.
יתרה מכך, ר. בחרה לצרף כנספח 9 לתצהירה תמליל של שיחה מיום 03.04.19 בין ד. לבין פלוני. בשיחה זו אומר פלוני לד. , כי הוא שוחח עם המנוח ועם ח., וכי חד משמעית מגיע לר. סכום כסף כלשהו על מה שעשתה למען המנוח, אלא שר. , לדבריו, לא רוצה לקבל דבר. גם בשיחה זו אומר ד. לפלוני, כי ר. לא רוצה את הכסף של המנוח, לא דירה ולא חצי פנסיה, אלא היא רוצה הסכם שלאחר אריכות ימיו של המנוח, היא תקבל 100,000 ₪. בתגובה אומר פלוני, כי מתוקף תפקידו כאחראי על ענייניו הכספיים של המנוח, הוא ידאג לכך שר. תקבל 100,000 ₪ והוא ידאג שהדבר יקבל ביטוי בצוואת המנוח. פלוני אף מבקש מד. להעביר לר. את המסר, כי היא תקבל בצוואת המנוח סך של 100,000 ₪ והיתר יועבר למשפחה ולהוצאות. דהיינו, גם בתמליל השיחה שר. מבקשת להסתמך עליו כחלק ממוצגיה לא נטען, כי ר. ידועה בציבור וכי היא צריכה לרשת את המנוח או לקבל חלק מנכסיו, אלא מדובר על סכום כסף שישולם לה בגין התקופה בה שהתה לצד המנוח וסייעה לו.
ר. העידה, כי בני המשפחה לא רצו שהיא תהיה בקשר עם המנוח בערוב ימיו, בשל חשש שתיקח את רכושו, אלא שלטענתה כלל לא הייתה מעוניינת ברכושו של המנוח. לפיכך נשאלה מדוע הגישה התנגדות לקיום צוואתו של המנוח, במסגרתה הוריש לך סך של 100,000 ₪, והשיבה כדלקמן:
“ש. ואת רצית את הרכוש?
ת. לא.
ש. אז למה התנגדת לצוואה?
ת. בכל זאת הייתי ידועה בציבור שלו, את לא חושבת שזה מגיע לי משהו כזה?
ש. גם לפי גישתך מדובר בסך הכל ב-7 חודשים, הכי אינטנסיביים בארץ, מה את חושבת שמגיע לך על התקופה הזאת? יותר מ 100 אלף שקלים?
ת. אני לא עונה על השאלה כי אני לא קובעת את הסכום.
ש. כמה את חושבת שמגיע לך?
ת. אני לא חושבת שהכסף משחק פה תפקיד?
ש. מה משחק תפקיד?
ת. היחס שהם גילו אליי.
ש. אז הסיבה שהגשת את ההתנגדות ואת התביעה לסעד הצהרתי זה כי רצית לנקום
בהם על זה שהם לא התייחסו אליך יפה?
ת. אני לא נוקמת. אני חושבת שחלק מזה זה בגלל שרצו להרחיק אותי וחלק בגלל שהייתי ידועה בציבור שלו ומגיע לי.
ש. גם לפי גישתך פה את אומרת שלא מגיע לך…?
ת. לא אמרתי שלא מגיע לי.
ש. אז כמה מגיע?
ת. אני לא יודעת, זה לא משנה הסכום.
ש. למה את לא יודעת?
ת. כי לא עברתי תהליכים כאלו ושום כסף לא מחפה על זה ש ע.ל.ט לא נמצא.
ש. אז את מוותרת על ה100 אלף שקלים?
ת. אני בכלל לא חושבת שזו החתימה שלו על הצוואה”.
ראה: מעמ’ 28 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 26 ועד עמ’ 29 לפרוטוקול ש’ 120.
לא למותר לציין, כי הטענה שלא מדובר בחתימת המנוח על גבי הצוואה היא טענה חדשה שלא בא זכרה קודם לכן.
ר. נשאלה בחקירתה האם המנוח הבטיח לה כספים לאחר פטירתו והשיבה כדלקמן:
“ש. המנוח הבטיח לך כספים אחרי פטירתו?
ת. הוא שאל אותי….
ש. שאלתי אם הוא הבטיח לך כספים?
ת. לא דיברתי איתו על הדבר הזה. הוא אמר מה אני רוצה, אז אני אמרתי שאני רוצה שהוא יהיה בריא, זה הכל.
ש. אז בעיקרון הוא שאל אותך אם את רוצה כסף?
ת. הוא לא שאל אותי. זהו. זאת האמת. הוא לא שאל אותי.
ש. והוא גם לא הבטיח לך כסף?
ת. לא דיברנו על הנושא הזה יותר מידיי”.
ראה: מעמ’ 42 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 23 ועד עמ’ 43 לפרוטוקול ש’ 4.
כאשר ר. עומתה עם תמליל השיחה בין ד. ל- עו”ד א.ש.ביחס לכספים שכביכול הובטחו לה ע”י המנוח, השיבה כדלקמן:
“ת. הוא שאל אותי מה מגיע לך ואני לא עניתי על הדבר הזה אמרתי א’ רגשות לא מערבבים עם כסף.
ש. ד. אומר?
ת. תשאלי את ד. .
ש. ד. אומר שאת סיפרת לו שהמנוח הבטיח לך בין 100 ל-150 אלף שקלים אני רוצה את ההתייחסות שלך לזה?
ת. ד. לא מדייק.
ש. מה זה אומר לא מדייק?
ת. אני לא ידעתי על כך. כשהוא שאל אותי אנחנו רוצים לתת לך, כלומר, הוא לקח את כל המשפחה שלו כנראה, “אנחנו” זה הוא בעיקר, לא אמר לי את הסכום. אז אני אמרתי לו לא חשוב לי הכסף, זה מה שאמרתי לו אז באותו זמן.
ש. מה זה באותו זמן?
ת. אותו זמן זה יכול להיות …
ש. כשהוא היה מאושפז?
ת. לא. לא. לפני.
ש. מתי אמרת ל ד. שהוא הבטיח לך 100,150 אלף?
ת. לא אמרתי לו. אם הוא אמר אני אומרת שהוא לא אמר לי, הוא שאל אותי כמה מגיע לי אמרתי שאני לא יודעת ולא רוצה לדבר על הדבר הזה.
ש. אז הוא לא הבטיח לך 150 אלף?
ת. לי הוא לא אמר”.
ראה: מעמ’ 44 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 25 ועד עמ’ 45 לפרוטוקול ש’ 16.
מתשובה זו עולה כי ר. מטילה ספק באמינות העד מטעמה (ד. ) וטוענת שהוא סיפר לעו”ד א.ש.דברים שהיא כלל לא אמרה לו. יתרה מכך, עצם העובדה שלפי עדותה של ר. , המנוח שאל אותה “כמה מגיע לה” מעידה כי המנוח לא ראה בה ידועה בציבור אלא רצה להגדיר מראש את סכום הכסף שיינתן לה לאחר לכתו לעולמו.
ר. לא הכחישה כי המנוח ואשתו חיו יחד 46 שנים וצברו יחד כספים ואת הדירה בה התגורר המנוח. כאשר נשאלה מדוע לשיטתה מגיע לה יותר מסך של 100,000 ₪ בגין 7 חודשים משותפים, השיבה: “אני לא אגיד לך כמה מגיע”. ראה: עמ’ 54, ש’ 18-13.
יצוין, כי בחודש ינואר 2019 נחתם תצהיר מתנה בין המנוח לל. וא. לפיו הוא מעביר להם את דירתו במתנה. לשיטתה של ר. , בתקופה זו היא והמנוח גרו יחדיו בדירת המנוח, אלא שלא זו בלבד שהיא לא נכחה בדירת המנוח בזמן שהתבצעה עסקת המתנה בנוכחות עו”ד, אלא שהיא כלל לא ידעה על עסקת המתנה בזמן אמת, והדבר התברר לה לטענתה רק כאשר עורכי הדין שלה בדקו את הבעלות בדירה בלשכת רישום המקרקעין. נשאלת השאלה: אם המנוח ראה בר. כאשתו, מדוע לא שיתף אותה בפעולה כה משמעותית בחייו? ר. לא ידעה להסביר מדוע המנוח לא שיתף אותה בצעד כה חשוב וטענה: “לא יודעת, אני לא נכחתי והוא לא סיפר לי”. ראה: עמ’ 50 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 23-3. עוד העידה ר. , כי היא אינה יודעת מה היקף העיזבון של המנוח ולא בדקה את “כדאיות” ההליך המשפטי. ראה: עמ’ 51 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 9-2. גם העובדה שר. אינה יודעת את היקף העיזבון יכולה להעיד על כך שהצדדים לא ראו עצמם כתא משפחתי אחד. כאשר ר. נשאלה מדוע היא בוחרת לנהל הליך משפטי ממושך, לשלם כסף לעורכי דין ולפגוע במצבה הרפואי בגין הליך משפטי שהיא אינה יודעת את סיכוייו, השיבה: “אני לא חייבת לענות לך”. ראה: עמ’ 52 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 5-1.
גם עדותה של עו”ד ג. אשר הגישה תצהיר מטעם ר. , אינה תומכת בסעד המבוקש ע”י ר. . עו”ד ג. ציינה בתצהירה, כי היא הכירה את המנוח דרך חברתה הטובה מכיתה א’, הגב’ נ.ג. ז”ל שנפטרה אחרי המנוח והייתה שכנה של המנוח ומצויה עמו בקשרי חברות. יצוין, כי הגב’ נ.ג. היא אמו של ד. . לדבריה של עו”ד ג. , כל אימת שהיא הגיעה לבקר את נ.ג. , היו המנוח ואשתו המנוחה מצטרפים למפגש, והמנוח נהג לשוחח עמה ולהתייעץ עמה בנושאים שונים.
עו”ד ג. ציינה בתצהירה כי למיטב הבנתה ר. הייתה ידועה בציבור של המנוח. בחקירתה העידה עו”ד ג. , כי היא הגיעה למסקנה שהם היו ידועים בציבור רק על סמך שיחות שניהלה עם המנוח ועם נ.ג. . ראה: עמ’ 59 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 10-9. עוד העידה בחקירתה, כי בין השנים 2019-2017 ביקרה את המנוח כחמש פעמים, וכי בתקופה שבין ספטמבר 2018 למאי 2019 היא חושבת שביקרה את המנוח פעם אחת. כאשר נשאלה מי נכח בדירת המנוח באותה הפעם בה ביקרה את המנוח, השיבה שאינה זוכרת, ומיד לאחר מכן טענה שבאותו ביקור בודד ר. הייתה נוכחת. לדבריה של עו”ד ג. , המנוח לא היה צריך להציג את ר. כבת זוגו, שכן היא הכירה אותה דרך שיחות הטלפון עם המנוח, והמנוח היה אומר “הנה ר. “. ראה: מעמ’ 57 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 14 ועד עמ’ 58 לפרוטוקול ש’ 2. בהקשר זה יוזכר, כי ר. טענה שהמנוח נהג לכנותה “אשתי היקרה”, אולם כאמור אף עד לא תמך בטענה זו. כאשר נשאלה עו”ד ג. על סמך מה היא קובעת שר. התגוררה עם המנוח השיבה שהייתה בבית מיטה כפולה (על אף שהמנוח היה נשוי שנים ארוכות טרם היכרותו עם ר. ) וכי המנוח סיפר לה שר. רכשה לו כורסא, קרי מדובר בדיוק באותן דוגמאות שהביאה ר. להוכחת מגוריה בבית. ראה: מעמ’ 58 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 31 ועד עמ’ 59 לפרוטוקול ש’ 17. יתרה מכך, בהמשך החקירה התברר כי עו”ד ג. כלל לא נהגה לשאול את המנוח על ר. , אלא על ל. ובנותיה וכי היא אינה יודעת מתי ר. הייתה בדירת המנוח ומתי לא, מתי היא ישנה אצלו ומתי לא, האם הם אירחו אנשים וכיצד ניהלו משק בית משותף, אם בכלל כדלקמן:
“ש. ר. העידה שבתקופה הזו היו לו 2 אירועים שבאחד נכחה ואחד לא איך זה מתיישב עם גרסתך?
ת. זה מה שאני שמעתי מ ד. , הרבה פעמים היו מזעיקים את א. ואת השכן
מלמטה שיבוא להרים אותו כי ד. גר בתל אביב ואלמוני למטה. בבית ב pppאין מעלית.
ש. לא קראו ל ר. ?
ת. הרבה פעמים ר. הייתה שם.
ש. היא הייתה שם באירוע?
ת. הייתה בעיה להרים אותו.
ש. אבל ר. לא מתארת את זה שהיא נכחה בנפילות אז איך את יודעת את זה?
ת. אני לא יודעת אם נכחה או לא נכחה.
ש. אז כל מה שאת מספרת זה על מה ש ד. או נ.ג. סיפרו לך?
ת. גם ע.ל.ט היה מספר כששאלתי איך הוא מרגיש.
ש. מי סיפר לך ש- ר. הייתה שם ברוב האירועים?
ת. לא שאלתי. אני לא יודעת מתי הייתה ומתי לא. לא הייתי שואלת אותו על ר. .
ש. את לא חושבת שאם הייתה באמת בת הזוג שלו שגרה בבית הוא היה מספר לך ש ר. עזרה לו והרימה אותו?
ת. לא שאלתי אותו הייתי בעיקר שואלת אותו מה שלומו ומה שלום ל. ושלושת הבנות.
ש. אני מדברת ספציפית על הנפילות כשאת אומרת שבחלק מהמקרים התקשרו ל- א. ול-אלמוני ושאלתי אם התקשרו ל- ר. ואמרת שלא כי ר. הייתה שם, מי אמר לך?
ת. הבנתי שהיא בת הזוג שלו אני לא יודעת מתי היא ישנה אצלו ומתי לא.
ש. אז הסקת מסקנה?
ת. אני לא אמרתי שהיא הייתה שם. אני אינני יודעת מתי היא הייתה ומתי לא
הייתה אצלו. אני מניחה שבפעמים שלא הצליחה להרים אותו או לא הייתה שם אז הזעיקו את האחרים.
ש. בחיי היום יום הוא סיפר לך איך הם מנהלים משק בית משותף?
ת. לא, לא הגענו לשלב הזה.
ש. בשיחות רגילות, איפה אירחתם בשבת…
ת. הם לא היו בשלב של אירוחים.
ש. אז הם לא אירחו?
ת. לא שאלתי אותם אם אירחו או לא אירחו אני לא יודעת”.
ראה: מעמ’ 61 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 8 ועד עמ’ 62 לפרוטוקול ש’ 4.
עוד הודתה עו”ד ג. , כי לאחר הפגישה בדירת המנוח בסוף שנת 2018 היא לא באמת יודעת לומר האם ר. התגוררה עמו בבית או לא. ראה: עמ’ 62 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 18-16.
במסגרת עדותה של עו”ד ג. נטען, כי המנוח פנה אליה לצורך עריכת הסכם לחיים משותפים עם ר. , אולם הדבר לא בא לידי מימוש עקב מחלתו. עו”ד ג. הודתה כי לטענה זו אין זכר בתצהירה, ולדבריה היא לא חשבה שיש צורך לכתוב זאת בתצהירה. מדובר בטענה תמוהה כשהיא באה מפי עורכת דין ותיקה, המבינה את החשיבות של הבאת ראיות ומידע מלא בהליך משפטי. יתרה מכך, עו”ד ג. העידה שגם ר. הייתה נוכחת בשיחה ושגם היא הייתה מעוניינת בהכנת הסכם לחיים משותפים, אלא ש- ר. לא ציינה דבר בעניין הסכם לחיים משותפים במסגרת תצהירה או עדותה בבית המשפט.
זאת ועוד, לעניין תוכן ההסכם הנטען העידה עו”ד ג. כדלקמן (הדגשה שלי – מ”ו):
“ש. ומה יהיה כתוב בו?
ת. ש ר. כנראה תעבור לגור איתו כי הוא לא יעבור לnnn כי חשוב לו ללכת
לבית כנסת כל יום, הם יגורו יחד וינהלו משק בית משותף.
ש. ומה לגבי הרכוש ביניהם?
ת. כל אחד עם שלו.
ש. הם לא ביקשו לחתום על צוואות?
ת. לא.
ש. הם הבינו שההסכם לא תקף לאחר הפטירה?
ת. זה דיברנו שזה יהיה בשלב יותר מאוחר.
ש. שהם רצו בצוואה לשקף את מה שקורה בחיים המשותפים?
ת. הצוואה קובעת מה יתקיים לאחר המוות וההסכם קובע במהלך החיים.
ש. האם הם רצו לסנכרן את הצוואה עם ההסכם לחיים המשותפים?
ת. אני לא דיברתי עם ר. על הצוואה שלה אבל דיברתי עם ע.ל.ט על הצוואה
שלו שהיה ברור שהרכוש שלו לאחר 120 יעבור ל- ל.”.
ראה: עמ’ 58 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 30-3.
בהמשך החקירה, העידה עו”ד ג. כי המנוח היה רואה בר. כבת הזוג שלו “על מנת להעניק לה סכום כלשהו ואת יתרת רכושו בוודאות היה רוצה להעניק ל- ל.”. ראה: מעמ’ 62 לפרוטוקול מיום 12.09.22 ש’ 28 ועד עמ’ 63 לפרוטוקול ש’ 2.
יוצא איפוא, שעו”ד ג. שהוזמנה לעדות על מנת לתמוך בדרישתה של ר. להכיר בה כידועה בציבור, על כל המשמעויות הכלכליות הנלוות לכך, מחזקת בעדותה דווקא את טענת בני המשפחה של המנוח, כי המנוח ביקש להסדיר את ענייניו הכלכליים מול ר. , באופן שהיא לא תזכה למחצית מרכושו כידועה בציבור, אלא באופן שבו יובטח הרכוש לבתו ל..
גם מעדותו של ד. עולה כי מה שמגיע ל ר. זה “פיצוי כלכלי” ותו לא. לדידו של ד. , סך של 100,000 ₪ אינו מספיק, אלא מגיע לה 300,000-250,000 ₪. בעדותו של ד. נטען לראשונה כי המנוח הוא זה שאמר שמגיע ל ר. סכום של 300,000-250,000 ₪, טענה שלא בא זכרה בתצהירו של ד. . ראה: מעמ’ 79 לפרוטוקול מיום 13.09.22, ש’ 15 ועד עמ’ 80 לפרוטוקול ש’ 29. מעבר לכך שלא ניתן כל הסבר מספק לכך שטענה כה מהותית לא נרשמה בתצהיר, ממילא עדותו של ד. בדבר רצונו של המנוח ליתן ל ר. “פיצוי כלכלי” מוגבל בסכום אינה תואמת את הדרישה להכיר ב- ר. כידועה בציבור על כל ההשלכות הכלכליות הנובעות מכך.
גם שאר העדויות שהובאו לפניי תומכות במסקנה זו. בתצהירה של א.ב. נרשם, כי אמה חששה מהקשר בין המנוח ל- ר. והציעה לו לערוך עמה הסכם, אולם המנוח טען שאין מה לדאוג ומדובר בקשר של עזרה בלבד. בעדותה הבהירה א.ב. , כי ההסכם שהציעה אמה נועד להגן על המנוח, שראה בכך קשר של חברות בלבד, ממי שאולי ירצה לנצל זאת למטרות אחרות. ראה: עמ’ 79 לפרוטוקול מיום 03.11.22 ש’ 24-1. בהמשך העידה א.ב. , כי באחרית ימיו של המנוח, הוא ביקש לנתק את יחסיו עם ר. , אולם עם זאת ביקש להוקיר לה תודה, ומכאן הסך של 100,000 ₪ שייעד עבורה בצוואה ראה: מעמ’ 89 לפרוטוקול מיום 03.11.22 ש’ 22 ועד עמ’ 90 לפרוטוקול ש’ 20.
גם מ.ר. העידה, כי אמה חששה מהקשר בין ר. למנוח ורצתה לוודא ש- ר. אינה מחפשת את ממונו של המנוח. לדברי מ.ר. , ל. הייתה כל עולמו של המנוח וכל מה שעשה בחייו היה למען בתו. לפיכך, אם ר. אהבה את המנוח וידעה כמה המנוח אוהב את בתו, היה מצופה גם ממנה לדאוג לבתו של המנוח. ראה: עמ’ 158 לפרוטוקול מיום 01.12.22 ש’ 12-3, וכן משורה 25 ועד עמ’ 159 לפרוטוקול ש’ 4.
בתצהירו של עו”ד א.ש.נרשם, כי המנוח ביקש ממנו ליידע את ר. אודות הסכום שהעניק לה בצוואתו, ואף שאל כיצד ניתן לוודא ש- ר., לא תתנגד לצוואתו לאחר לכתו לעולמו. לפיכך, עו”ד א.ש.הציע לנסח את המסמך שהוגש לחתימתה של ר. לפיו לא תהיינה לה טענות נוספות מעיזבון המנוח מעבר לסך של 100,000 ש”ח. עו”ד א.ש.מציין בתצהירו, כי בשיחה עם ר. התרשם שהיא כבר ידעה שזה הסכום שהמנוח מבקש ליתן לה בצוואתו אולם ביקשה להתייעץ עם בתה, אותה הציגה כעו”ד. ר. צילמה את המסמך במכשיר הטלפון הנייד שלה ובהמשך אותו ערב ניסתה לשפר עמדות ולבקש 160,000 ₪, אך עו”ד א.ש.הסביר לה כי לא מדובר במו”מ אלא ברצונו של המנוח. לדבריו, לאחר קבלת ההסבר על ידו, ר. אישרה את הסכום אך חששה מסעיף 3 למסמך “הוויתור” בו מצוין נושא החובות. לדבריו, הוא הסביר לה שלא תצטרך לשאת בחובות אלא תקבל את חלקה לאחר שישולמו חובות המנוח כמקובל, אולם בסופו של יום היא לא חתמה על המסמך. עו”ד א.ש.חזר על דברים אלו בעדותו, לרבות העובדה ש- ר. אישרה את הסכום וציין כי המנוח היה חרד מאוד לבתו ורצה למנוע מחלוקות לאחר פטירתו. ראה: מעמ’ 224 לפרוטוקול מיום 22.01.23 ש’ 9 ועד עמ’ 225 לפרוטוקול ש’ 6. עוד העיד, כי כאשר ר. התקשרה אליו על מנת לבקש סכום גבוה יותר, היא צעקה וטענה שהיא שוהה לצד המנוח וכי המנוח רוצה להעניק לה 160,000 ₪, אולם עו”ד א.ש.הבהיר לה כי לא ניתן לשנות את הצוואה בדרך זו, ואם המנוח מעוניין, הוא יכול לערוך צוואה חדשה. ראה: עמ’ 228 לפרוטוקול מיום 22.01.23 ש’ 11-1. עו”ד א.ש.הדגיש, כי המנוח לא הסתיר מ- ר. את הסכום שביקש להעניק לה בצוואה וביקש ליידע אותה מראש כדי למנוע התנגדויות בעתיד. ראה: עמ’ 229 לפרוטוקול מיום 22.01.23 ש’ 30-21, ועמ’ 230 לפרוטוקול ש’ 21-19.
מכל האמור לעיל עולה, כי ר. לא הצליחה להוכיח כי בין הצדדים התקיים קשר עמוק של שיתוף גורל וקירבה הדדית, הנותן מקום למחשבה שאילו הייתה ר. מבקשת מהמנוח בעוד בחיים לצוות לה חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך ברצון על מנת להבטיח מה שהיה מגיע לה לו היו נשואים כחוק. ראה לעניין זה: תמ”ש (נצ’) 7911-12-18 מ’ ש’ נ’ ו’ ק’. התרשמתי שמדובר בקשר שלא עבר את שלב הניסיון והחברות, וגם אם הפך לקשר אינטימי, מדובר היה בתקופה קצרה, ללא כוונה להינשא (על אף היותו של המנוח דתי), ללא מגורים משותפים, ללא הוכחת משק בית משותף, עם היכרות שטחית בין המנוח לבין בנותיה של ר. ומבלי שזומנו עדים שלפי הנטען יכולים להעיד על היותם של הצדדים ידועים בציבור (ובפרט בנותיה של ר. והמטפלת מטעם המוסד לביטוח לאומי). נוסף על כך, הצדדים לא ניהלו חשבון משותף ולא הביעו שום רצון לשיתוף בנכסים. להפך, הובאו ראיות לכך ש- ר. עצמה לא התכוונה לטעון להיותה ידועה בציבור, אלא רצתה לקבל סכום כסף מסוים כ”פיצוי” ותו לא. גם העדים היחידים שהוזמנו לעדות מטעם ר. לא תמכו בהיותם של הצדדים ידועים בציבור, כפי שפורט לעיל, תוך ש- ד. מגדיר את הקשר כ”קשר של משחק”.
יצוין, כי בתצהירה של ר. נטען שהיא נקטה בהליכים משפטיים רק למען שמירה על רצון המת וכיבוד המנוח בדרכו האחרונה, אולם גם העדים מטעם ר. לא חלקו על כך שרצונו של המנוח היה להוריש את מלוא רכושו לבתו ל.. ד. העיד כי ל- ר. מגיע פיצוי כלכלי בסכום מוגדר, ועו”ד ג. העידה שהמנוח רצה לשמור על הפרדה רכושית ולוודא שכל רכושו מגיע ל- ל. לאחר אריכות ימיו. לכך ניתן להוסיף את העובדה שבתקופת אשפוזו, המנוח הביע רצון להרחיק את ר. ממנו, וכי ר. לא הייתה נוכחת בעת פטירת המנוח, בהלווייתו ובשבעה שלו, כך שר. לא כיבדה את המנוח בדרכו האחרונה כנטען.
להשלמת התמונה יצוין, כי ר. טענה לכוונת שיתוף בין הצדדים (ראה גם התביעה לעניין היקף העיזבון שהוגשה על ידה), אולם באף אחד מכתבי טענותיה אין פירוט של נכסיה והבעת רצון לשתף את המנוח בזכויות הרשומות על שמה, לרבות בדירתה בnnn. נראה כי השיתוף הנטען ע”י ר. הוא חד צדדי, באופן שהיא טוענת לשותפות בנכסי המנוח מכח היותה “ידועה בציבור” של המנוח, אולם לא נטען כי באותה מידה, המנוח זכאי לשיתוף בנכסיה של ר. מכח היותו “הידוע בציבור” שלה. על פי הפסיקה, שיתוף כלכלי הוא שיתוף הדדי, באופן שצד אינו רשאי לטעון כי רעהו התכוון לשתף אותו בנכסיו, אולם הוא לא התכוון לשתף את רעהו בנכסים שלו. ראה למשל לעניין זה: תלה”מ (חד’) 51908-11-21 פלונית נ’ פלוני.
על יסוד כל אלו, אני מוצאת לדחות את התביעה למתן סעד הצהרתי לפיו ר. הייתה ידועה בציבור של המנוח.
בגין תביעה זו ובשים לב למשך הזמן שבו נוהל ההליך לרבות כמות הדיונים שהתקיימו, תישא ר. בהוצאותיה של ל. בסך של 70,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים.
התביעה הרכושית בדבר היקף עיזבון המנוח שהוגשה על ידי הגב’ ר. (36738-07-19).
בהינתן כי התביעה לסעד הצהרתי להכרה בר. והמנוח כידועים בציבור נדחתה, הרי שלר. אין כל מעמד או זכות לבירור היקף עזבונו של המנוח ומכאן שדין תביעה זו להידחות.
בהיעדר דיון לגופו של עניין ומשהוגש רק כתב הגנה, תישא ר. בהוצאותיהם של ל. וא. בגין הגשת כתב הגנה בסך של 5,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים.
התביעות לצו קיום צוואה, צו ירושה וההתנגדויות להן (71013-02-20; 71014-02-20; 71015-02-20; 71016-02-20).
מאחר והוכרע כי ר. אינה בגדר הידועה בציבור של המנוח, הרי שהיא אינה יורשת של המנוח מכוח חוק הירושה. עם זאת, בצוואת המנוח מושא ההליכים דנן הוריש המנוח לר. סך של 100,000 ₪, ולפיכך היא אחת הזוכים לפי צוואה זו.
יצוין, כי אלמלא הגישה ר. התנגדות לצוואת המנוח, ר. הייתה מקבלת את הסך של 100,000 ₪ הקבוע בצוואה ובכך היו מסתיימים ההליכים שלפניי. אולם, משהוגשה התנגדות, יש לבררה כדבעי.
לטענת ר. , בני משפחתו של המנוח החתימו אותו על צוואה בשעה שלא היה כשיר לערוך צוואה, תוך הפעלת לחץ והשפעה בלתי הוגנת.
במסגרת ההליך ניתנו צווי גילוי מסמכים רפואיים וסוציאליים בעניינו של המנוח, מיום 01.01.18 ועד לפטירת המנוח ביום 24.05.19 (וראה החלטות כבוד השופטת ע. בן-דב ג’וליאן מיום 11.07.20 ומיום 23.07.20). ביום 13.09.20 התקבלו לתיק בית המשפט מסמכים רפואיים בעניינו של המנוח מבית החולים “____-” ומהמרכז הרפואי שיקומי “בית רבקה”; ביום 21.09.20 התקבלו מסמכים רפואיים מ”מכון מור”, קרי, העתקי מסמכים רפואיים מטעם קופת חולים כללית.
ביום 02.11.20 ניתנה החלטה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי (להלן: “המומחה”), בשאלת כשרות המנוח, בין היתר לאור סתירה בתיעודיים הרפואיים, בחלקם נמצא המנוח מתמצא בזמן ובמקום וכשיר לקבל החלטות, ובחלקם נרשם כי הוא סובל מירידה קוגניטיבית ואינו כשיר לקבל החלטות.
ביום 29.01.21 הוגשה חוות דעתו של המומחה. בחוות הדעת מצוין, כי לא בוצעה למנוח הערכת כשירות במועד המדויק של החתימה על הצוואה, וכי התיעוד הרפואי חלקי אך מספיק כדי לקבל הערכה סבירה של מצבו הקוגניטיבי במועד האמור.
המומחה מפרט בחוות דעתו אירועים מתוך התיק הרפואי של המנוח היכולים להעיד על מצבו הקוגניטיבי. צוין כי כבר בחודש יוני 2018 הועלה חשד להפרעה מנטלית התנהגותית, במרץ 2019 צוינו ירידה במצבו וירידה במשקל, לא אוכל וממעט לשתות, נוטל נוגד דיכאון. ב-10.04.19, קרי במועד עריכת הצוואה, אושפז בבית רבקה עקב ירידה תפקודית. מבחינה קוגניטיבית, בחלק מהרשומות צוינה ירידה קוגניטיבית מתונה עם זיכרון ירוד, ובחלק אחר צוין כי הוא בהכרה, מצב רגשי תקין, מתמצא בזמן ובמקום. מבחינה תפקודית צוין כי זקוק לעזרה מלאה בפעולות היום יום. ביום 11.04.19 בוצע למנוח מבחן MMSE בו הושגה תוצאה של 19/28. המומחה מציין כי ציון זה מעיד על חסר קוגניטיבי בדרגת חומרה בינונית, וכי ליקוי בדרגה חומרה זו אינו מאפשר בדרך כלל כשירות משפטית. בתאריך 18.04.19 בוצע מבחן COGNITEST שממנו עולה כי הקשב, ההבנה, החשיבה והשיפוט שמורים, אולם בד בבד הודגם ליקוי חמור בשיום, ארגון וזיכרון, וליקוי בינוני בהתמצאות וחשבון. צוין, כי יש ירידה קוגניטיבית וקושי בעיבוד מידע. המומחה מציין כי המבחן מדגים פגיעה בתפקודים גבוהים ומורכבים הנדרשים לכשירות משפטית. בהמשך חלה הידרדרות במצבו של המנוח עד לפטירתו.
המומחה מציין כי קיימת לכאורה סתירה ברשומות הרפואיות ומבהיר כדלקמן:
“…סתירה לכאורה ברשומות רפואיות ממקורות שונים היא מצב שכיח יחסית בתיקים מעין אלו ולכן יש להתמקד במהות הבעיה הרפואית ובמהלך הקליני הסביר ולא בכל רשומה בנפרד.
לאור כל זאת, בשקלול כל הנתונים לעיל, ניתן לקבוע, בהסתברות גבוהה יותר, כי לא הייתה למנוח כשירות משפטית במועד הנדון”.
התובעים שלחו למומחה שאלות הבהרה רבות, באופן שגרם למומחה לפנות לבית המשפט ולציין כי מדובר ב-17 עמודי תיעוד טקסט ושאלות בהיקף חריג ולא מקובל לחלוטין, כך שלמעשה מדובר בחוות דעת חדשה ולא מספר בודד של שאלות הבהרה כמקובל. בהחלטת כב’ השופטת בן-דב ג’וליאן מיום 01.03.21 הוגדר היקף השאלות שהמומחה נדרש להשיב עליהן, והבקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 1.3.21 נדחתה.
ביום 28.03.21 הוגשו תשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה. המומחה הבהיר, כי קובץ האשפוז של המנוח בבית החולים ___ לא עמד לפניו בעת עריכת חוות דעתו, אולם לדבריו גם לאחר שעיין במסמכי האשפוז מבית החולים ____אין בכך כדי להשפיע על ממצאי חוות דעתו.
במסגרת שאלות ההבהרה הובאו ציטוטים מתוך התיעוד הרפואי מבית החולים ____ שלא באו לידי ביטוי בחוות הדעת, כגון תיק אשפוז מיום 02.04.19 במסגרתו נרשם כי המנוח “ערני משתף פעולה בהתאם ליכולותיו, מוסר פרטים אישיים כמעט מלאים (אינו מדייק בגיל) מודע לסיבת אשפוזו…באבחון MMSE התקבל ציון 20/30. לסיכום התרשמותי בבדיקה בשלב זה המטופל כשיר לקבל החלטות בכל הקשור למצבו הרפואי”. בהמשך מובאים ציטוטים מתוך הרשומה הרפואית המאוחרת למועד החתימה על הצוואה, מסוף חודש אפריל 2019 ועד פטירת המנוח בחודש מאי 2019 שם מצוין, בין היתר, כי המנוח מתמצא בזמן ובמקום, מתקשר, מבין את הצורך בביצוע בורנכוסקופיה, מזהה את חתנו שמצוי לידו ועוד.
המומחה הבהיר, כי הרשומות מבית החולים ____הן בעיקר סביב מצב ההכרה, וכי מצב הכרה אינו מצב קוגניטיבי. עוד צוין, כי טופס הסכמה לביצוע פעולה רפואית הוא טופס סטנדרטי ומניסיונו של המומחה, במרבית המקרים אינו מלווה בבדיקה קוגניטיבית או פסיכיאטרית. המומחה שב והבהיר כי יש להסתכל על המהלך הקליני הכולל על ציר הזמן.
לאחר קבלת תשובותיו של המומחה, עמדו התובעים על הצורך לזמנו לחקירה בבית המשפט, בטענה שהתשובות לשאלות ההבהרה ניתנו בצורה לאקונית ולא מפורטת ותוך אי מתן משקל לתיעוד הרפואי מבית החולים ___.
המומחה שב ואישר בחקירתו כי במועד עריכת חוות הדעת לא עיין בתיק הרפואי מבית החולים _____, אולם טען ציין כי דעתו לא השתנתה גם לאחר שקרא את התיעוד מבית החולים ______. עוד ציין המומחה, כי בחוות דעתו קיימים ציטוטים מתוך תיק האשפוז בבית החולים ____, שכן הציטוטים מבית החולים ______ הובאו במסגרת רשומות רפואיות אחרות כגון מקופת חולים כללית ומבית רבקה. ראה: מעמ’ 95 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 1 ועד עמ’ 96 לפרוטוקול ש’ 25.
המומחה פירט בעדותו לגבי משמעותו של מבחן המיני-מנטל שבוצע למנוח יום 02.04.19 והצביע על תוצאה של 20/30, והבהיר כי מבחן מיני-מנטל לבדו אינו אינדיקציה לכשירות או אי כשירות אלא חלק ממערכת שלמה של פרמטרים. לדברי המומחה, הדבר שקובע כשירות או העדר כשירות הוא דרגת החומרה, ודרגת החומרה היא סטטיסטית. באופן סטטיסטי, תוצאת מיני-מנטל של 20 ומטה מעידה על העדר כשירות. לטענת ב”כ התובעים, לא היה כל צורך להתעסק בסטטיסטיקה בתיק דנן, שכן מהתיעוד הרפואי של בית החולים ____היה ניתן לקבל אינדיקציה ברורה לגבי כשירותו של המנוח לקבל החלטות בנוגע למצבו הרפואי. על כך השיב המומחה כדלקמן:
“ת: אני חולק עלייך לחלוטין.
ש: או קיי. אני אשמח להסבר.
ת: גם ב-10 הוא לא כשיר, גם ב-11 הוא לא כשיר, גם ב-16 הוא לא כשיר, גם
ב-18 הוא לא כשיר וב-22 ממנים לו אפוטרופוס. אז איזה מין כשיר זה,
ש: ואיך אתה קובע את זה?
ת: שנייה. אלה הנתונים. אם אתה מסתכל על המבחנים שנעשו ב-10, ב-11,
ב-16, ב-18, ובסוף אנחנו מגיעים לאפוטרופוס כמהלך טבעי של אי כשירות. אז מה יש לדבר פה? עכשיו גם ב-02.04 אם אתה הולך לעניין המינימנטל הוא לא כשיר סטטיסטית…”.
ראה: מעמ’ 102 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 14 ועד עמ’ 103 לפרוטוקול ש’ 27.
בהמשך נחקר המומחה לגבי מועד קבלתו של המנוח לבית רבקה בתאריך 10.04.19. ב”כ התובעים מצטטת את הערכת הרופאה לפיה “להערכתי ההבנה של המטופל שמורה וברגע שהמטופל יקבל הסבר לגבי מצבו הרפואי ולגבי הפרוצדורה הנדרשת הוא מסוגל להבין ולחתום על הסכמה כמובן לאחר בדיקת פסיכו-גריאטר ולשיקולו”. המומחה מציין כי התיעוד הנ”ל מעלה כי לרופאה יש סימני שאלה לגבי כשירותו של המנוח ולכן היא קובעת שיש צורך בבדיקת פסיכו-גריאטר. עוד מציין המומחה כי בקבלתו לבית רבקה ה- FIM הקוגניטיבי של המנוח הוא 24, דבר המעיד על ירידה קוגניטיבית מתונה, כאשר הכוונה לדרגה בינונית ולא קלה. לדברי המומחה, גם העובדה שהמנוח אובחן כזקוק לעזרה מלאה בפעילויות היום יום מעידה על ליקוי קוגניטיבי. ראה: מעמ’ 104 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 9 ועד עמ’ 105 לפרוטוקול ש’ 21. בהמשך הרחיב המומחה לעניין מצבו של המנוח ביום 10.04.19 כדלקמן:
” ב-10 אין סטטוס נפשי, אין סטטוס קוגניטיבי מובנה ב-10, אין הבנה של רכושו, אין מבחן שיפוט שבו הוא מבין, מה זה שיפוט? אני צריך לשאול אותו. אני אסביר לבית המשפט מה זה שיפוט אם אני יכול. שיפוט זה הבנה של השלכות תוצאות מעשיך או החלטותיך, והשאלה הקלאסית תמיד בצוואות זה לבוא ולהגיד למצווה ‘שים לב, יש לך שני’, סתם אני לוקח דוגמה, ‘יש לך שני ילדים, לילד א’ אתה נותן 100 ולילד ב’ אתה נותן 0. האם אתה מבין שאחרי מותך יש סיכוי לקרבות אין סופיים בבית המשפט למשפחה בppp?’. זה שיפוט, הבנת השלכות החלטותיך או מעשיך. זה לא בוצע, זה חלק מהחמש קטגוריות שעליהן אני מדבר. יש סטנדרט שצריך לעשות אותו, ומה שכתוב בחוות דעתי שסטנדרט זה לא בוצע”. ראה: עמ’ 115 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 24-15. עוד הבהיר המומחה, כי מאחר ובית רבקה הוא בית חולים שיקומי, הצוות הרפואי אינו מכוון לבחינת כשירות או העדר כשירות אלא מכוון למבחן FIM שמודד את רמת השיקום. ראה: עמ’ 117 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 29-1.
בהמשך מעיד המומחה, כי גם הממצא של מבחן הקוגניטסט שבוצע בתאריך 18.04.19 הוא ממצא חמור. ראה: עמ’ 107 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 24-22. עוד מסביר המומחה, כי העובדה שהמנוח חותם על טופס הסכמה לפעולה רפואית בחודש מאי 2019, על אף הממצאים החמורים שעלו בבדיקותיו שקדמו לכך, נובעת מכך שבבית החולים לא מבוצעת הערכת פסיכו-גריאטרית כנדרש ולצוות הרפואי אין זמן לבצע את הבדיקות הנדרשות. ראה: מעמ’ 108 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 13 ועד עמ’ 109 לפרוטוקול ש’ 3.
המומחה העיד, כי בתיקים הרפואיים של אנשים יש עשרות פריטי מידע, ובמרבית התיקים יש סתירה בין המקורות השונים, אולם תפקידו של המומחה הוא לתת משקל יחסי לכל אחד ולא לתת אותו משקל לתיעוד סטטוס סיעודי של אחות שמעתיקה מידע מיום קודם, מול בדיקה ספציפית שבודקת קטגוריות. כמו כן, תפקידו של המומחה הוא לבחון מהלך קליני לאורך ציר זמן. ראה: עמ’ 112 לפרוטוקול מום 10.11.22 ש’ 24-5. עוד הסביר המומחה, כי העובדה שרק בתאריך 28.04.19 הועלתה דרישה של בית החולים לקבלת ייעוץ פסיכו-גריאטרי לצורך מינוי אפוטרופוס למנוח, נובעת מכך שרק בתאריך הנ”ל היה צורך בביצוע פרוצדורה רפואית פולשנית במנוח (ברונכוסקופיה). לדברי המומחה, אילו הייתה נדרשת למנוח בדיקת ברונכוסקופיה במועד מוקדם יותר, היה צורך בייעוץ של פסיכו-גריאטרי קודם לכן. ראה: מעמ’ 119 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 20 ועד עמ’ 120 לפרוטוקול ש’ 10.
המומחה ציין כי ביסס את מסקנתו על סמך תיעוד רפואי מתאריכים 10.04.19, 11.04.19, 16.04.19, 18.04.19 ו-22.04.19. עוד הסביר, כי תהליך ניווני במח בא לידי ביטוי לא רק בתסמינים קוגניטיביים כגון יכולת התמצאות, ריכוז וכו’, אלא בדרגת חומרה בינונית ואילך הדבר בא לידי ביטוי גם בתסמינים לא קוגניטיביים, כגון פגיעה במרכז שיווי המשקל ופגיעה בסוגריים. במקרה דנן, בין 03/19-10/18 המנוח נופל שתי נפילות משמעותיות שיכולות להצביע על פגיעה במרכז שיווי המשקל ובאשפוז בבית רבקה מצוינת פגיעה בסוגרים. באופן סטטיסטי, שני סימנים אלו מצביעים על דרגת חומרה בינונית שאינה מאפשרת כשירות. ראה: מעמ’ 120 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 19 ועד עמ’ 121 לפרוטוקול ש’ 16.
מכל האמור לעיל עולה, כי על אף שחוות הדעת של המומחה נרשמה מלכתחילה מבלי לעיין בתיעוד הרפואי של בית החולים ______ הרי שלאחר קבלת תשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה וחקירתו בבית המשפט, אני מקבלת את עמדת המומחה שאין בכך כדי להשפיע על ממצאי חוות הדעת ועל מסקנתו של המומחה.
על פי הפסיקה, יש ליתן משקל משמעותי לחוות דעת מומחה, ורק אם קיים נימוק כבד משקל ובולט, יש לדחות את מסקנות המומחה שמונה ע”י בית המשפט. ראה: ע”א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע”מ נ’ רבי (פורסם בנבו); ע”א 1240/96 חברת שיכון עובדים נ’ רוזנטל פ”ד נב (4) 563.
יובהר, כי קביעה רטרוספקטיבית של כשירות לבצע פעולות משפטיות נסמכת מטבעה על הערכה כללית של מצבו הקוגניטיבי והנפשי של המנוח, בהתאם למסמכים הרפואיים המובאים לפניי המומחה. במועד החתימה של הצוואה, בני משפחתו של המנוח יכלו לדאוג לביצוע הערכה קוגניטיבית של המנוח בזמן אמת, אולם הם בחרו שלא לעשות כן.
יתרה מכך, התובעים יכלו לזמן למתן עדות את הרופאים שטיפלו במנוח בסמוך למועד עריכת הצוואה והכירו את המנוח באופן אישי, כגון רופא המשפחה מטעם קופת חולים כללית או ד”ר ר’ שבדק את המנוח ביום 10.04.19 והתרשם כי הוא כשיר לקבל החלטות בנוגע למצבו הרפואי, אולם אף גורם רפואי רלוונטי שטיפל במנוח לא הוזמן למתן עדות. ראה גם: עמ’ 127 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 27-20.
בנסיבות אלו, האפשרות שבמועד עריכת הצוואה ביום 10.04.19 המנוח היה חסר כשרות לצוות בגין מצבו הקוגניטיבי מסתברת יותר מהאפשרות שהייתה לו כשרות לצוות, כאשר לדעתו המקצועית של המומחה אף מדובר ב”הסתברות גבוהה ביותר”. ראה גם: ת”ע (ב”ש)
52921-12-11 פלונית נ’ אלמונית (פורסם בנבו, 11.03.15).
על פניו די בכך כדי לקבוע שיש מקום לקבל את ההתנגדות לקיום הצוואה, אולם אני מוצאת לנכון לבחון גם ראיות נוספות הנוגעות למצבו של המנוח במועד עריכת הצוואה.
יצוין, כי לא התרשמתי של. וא. היו הרוח החיה מאחורי צוואת המנוח, אלא בני משפחה אחרים, כפי שיפורט להלן. מהחומר שלפניי עולה, כי עקב מצבה הרפואי של ל., היא לא סייעה בניהול ענייניו השונים של המנוח, אלא ד. סייע למנוח בניהול ענייניו הכספיים ולאחר מכן עבר ניהול הרכוש לפלוני, שנבחר להיות הממונה מטעם יפוי הכוח המתמשך. ל. העידה, כי גם כאשר עלה נושא מינוי אפוטרופוס למנוח, עו”ד א.ש.הוא זה שהתבקש לטפל בעניין. ראה: עמ’ 83 לפרוטוקול מיום 14.09.22 ש’ 9-1, וש’ 32-28. עוד העידה ל., כי היא כלל לא ראתה את צוואת המנוח אלא שמעה על כך רק לאחר פטירתו. ראה: עמ’ 96 לפרוטוקול מיום 14.09.22 ש’ 14-12. ל. לא ידעה להסביר מהו ייפוי כוח מתמשך ומה ההבדל בינו לבין אפוטרופסות, וטענה שבשל חוסר הבנתה העבירה זאת לטיפול של אנשים המבינים בכך. ראה: מעמ’ 117 לפרוטוקול מיום 14.09.22 ש’ 20 ועד עמ’ 118 לפרוטוקול ש’ 7. גם א. העיד, שהוא כלל לא ידע בזמן אמת על צוואת המנוח או על המסמך שהועבר לחתימת ר. לעניין קבלת סך של 100,000 ₪. ראה: מעמ’ 141 לפרוטוקול מיום 14.09.22 ש’ 28 ועד עמ’ 142 ש’ 19.
לעומת זאת, עו”ד א.ש. שערך את צוואת המנוח ופלוני שהיה עד לצוואה, הם אלו שהיו מעורבים בכל הנוגע לצוואת המנוח. עו”ד א.ש.ופלוני ציינו בתצהיריהם, כי המנוח היה צלול בדעתו וכשיר מבחינה רפואית בעת עריכת הצוואה. עו”ד א.ש.העיד כי הוא חובש, אולם אין לו הכשרה רפואית לאבחן כשירות. לדבריו, הוא סבר שאין צורך בזימון מומחה טרם החתמת המנוח על צוואתו, שכן לא התרשם שהמנוח מבולבל או לא יודע מה הוא רוצה. עו”ד א.ש.אף העיד כי התיעוד הרפואי בעניינו של המנוח לא עמד לפניו בזמן אמת, אלא רק בדיעבד. ראה: מעמ’ 198 לפרוטוקול מיום 22.01.23 ש’ 19 ועד עמ’ 199 לפרוטוקול ש’ 22.
עם זאת, מהשיחות שהתקיימו ביחס למנוח בזמן אמת טרם חתימת הצוואה עולה תמונה אחרת.
כך בשיחה בין ד. לעו”ד א.ש. , שהתקיימה ביום 05.04.19, קרי כחמישה ימים טרם החתימה על הצוואה, מספר עו”ד א.ש.כי הוא שמע מבני משפחה שהמנוח במצב של “טוטל לוסט בגדול” (ראה: עמ’ 7 לתמליל, ש’ 7-1). בהמשך מציין עו”ד א.ש.כי הצוות הרפואי עומד על כך שהמנוח זקוק למינוי אפוטרופוס (ראה: עמ’ 19 לתמליל, ש’ 2-1). בעדותו טען עו”ד א.ש. , כי המנוח היה טוטל לוס מבחינה סיעודית והוא אף ייצג אותו מול המוסד לביטוח לאומי והעלה את הדרגה שלו מ-4 ל-6, אלא שלטענתו מבחינה קוגניטיבית לא ראה בעיה כלשהי. ראה: עמ’ 200 לפרוטוקול מיום 22.01.23 ש’ 14-6. מעבר לכך, שעו”ד א.ש.אינו מומחה רפואי לבחינת כשירות, יש לזכור שהמומחה העיד כי גם ירידה תפקודית עשויה ללמד על ליקוי קוגניטיבי. בהמשך הודה עו”ד א.ש. כי החתימה על הצוואה בוצעה ביום שבו המנוח הועבר באמבולנס מבית החולים ___לבית רבקה, וכי לא מדובר באירוע נעים לאדם המוגדר כ”טוטל לוס”, אם כי לטענתו של עו”ד א.ש.עצם העברת המנוח לבית רבקה שהוא מוסד שיקומי מעידה על הטבה במצבו של המנוח. ראה: עמ’ 208 לפרוטוקול מיום 22.01.23 ש’ 27-13. עו”ד א.ש.העיד כי המנוח חתם על הצוואה בהיותו על מיטת בית חולים. ראה: מעמ’ 209 לפרוטוקול מיום 22.01.23 ש’ 17 ועד עמ’ 210 לפרוטוקול ש’ 1. ניתן להניח כי אילו היה מצבו של המנוח תקין, היה יכול לרדת מהמיטה לצורך החתימה על הצוואה ולשבת על כיסא.
גם בתמליל שיחה בין ד. לפלוני מיום 03.04.19, שצורף כנספח 9 למוצגיה של ר. , מספר ד. כי עו”ד א.ש.מנסה להחתים את המנוח על צוואה ורק 10 ימים לאחר הצוואה הוא ימנה לו אפוטרופוס. בהמשך, פלוני מתחייב לדאוג לכך שבצוואת המנוח יירשם כי ר. זכאית לסך של 100,000 ₪ ואומר כדלקמן:
“אני לא חושב שיש מקום לעכב את האפוטרופוס עוד, אני אומר לעו”ד א.ש.שיערוך צוואה, ירשום ל- ר. 100 אלף ₪, אני לוקח על זה את האחריות, לא מעניין אותי מאף אחד, אני כמובן יודיע לכולם אבל אני… אני מחליט. אני מוסמך להחליט, ע.ל.ט כבר לא כל כך כשיר…”. משיחה זו עולה כי עו”ד א.ש.ופלוני היו מודעים לכך שהמנוח זקוק לאפוטרופוס עוד טרם החתימה על הצוואה, וכי פלוני לוקח פיקוד על ענייניו של המנוח ומחליט מה יהא כתוב בצוואתו.
גם מעדותו של מ.כ.עולה כי המנוח היה פסיבי לעניין החתימה על הצוואה, אם כי אף אחד מבני המשפחה אינו חולק על כך שהמנוח רצה להוריש את מלוא רכושו לל. כדלקמן:
“…אני לא ראיתי שהוא חתם על צוואה, אני הגעתי יום אחר כך והוא אמר לי ‘תשמע, מ. , אני לא יודע, החתימו אותי פה על צוואה ואני לא יודע’, אמרתי לו ‘מי החתים אותך?’ וזה, הוא אמר לי מי החתים אותו, שאלתי אותם ישר, אמרו, ואמרתי לו ‘ומה אתה רוצה בצוואה?’, הוא אמר לי ‘חד משמעית אני רוצה את הכל לל., ל. זאת הבת שלי’, ואמרתי לו ‘לר. אתה לא רוצה?’ אז הוא אמר לי ‘לר. אני רוצה לתת לה 100,000 ₪’.
ראה: עמ’ 150 לפרוטוקול מיום 10.11.22 ש’ 13-8.
מכל האמור לעיל עולה כי במועד עריכת הצוואה המנוח לא היה כשיר לביצוע פעולה משפטית שכזו. מאחר ו-ל. ממילא יורשת של המנוח על פי דין ואף אחד מבני המשפחה לא חלק על כך שהמנוח רצה להוריש לה את רכושו, נראה כי הצוואה באה לעולם מתוך ניסיון של בני המשפחה האחרים למנוע מ-ר. ל”נגוס” ברכוש של ל. ולנהל הליכים משפטיים להכרה בה כידועה בציבור, דבר שלא צלח.
בנסיבות אלו, התביעה למתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 10.04.19 נדחית (71014-02-20). בהתאמה מתקבלת ההתנגדות למתן צו לקיום צוואה (71016-02-20), נדחית ההתנגדות למתן צו ירושה (71015-02-20), ומתקבלת התביעה למתן צו ירושה (71013-02-20) אלא ש- ר. אינה בגדר יורשת של המנוח אלא ל. היא בגדר יורשת יחידה.
הנני סבורה כי תוצאה זו תואמת את רצונו האחרון של המנוח לוודא כי רכושו יגיע לידי בתו היחידה לאחר אריכות ימיו, כפי שעולה בבירור מכל העדויות שהובאו לפניי.
בגין ההליך של התנגדות לצוואה יישאו ל. ו- א. בהוצאותיה של ר. בסך של 15,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום. יצוין, כי הוצאות אלו נפסקו על הצד הנמוך, הן לאור העובדה שההתנגדות של ל. ו- א. לצו ירושה כפי שהוגש ע”י ר. התקבלה, והן לאור העובדה שאלמלא דרישתה של ר. להכיר בה כידועה בציבור לא הייתה מוגשת ההתנגדות מלכתחילה, שכן תוצאתה של ההתנגדות היא שבסופו של יום ר. נותרת אף ללא הסך של 100,000 ₪ שהוענק לה בצוואה.
סכומי ההוצאות שנקבעו בפסק הדין ניתנים לקיזוז.
תואיל המזכירות לסרוק את פסק הדין לכל התיקים התלויים ועומדים ולסגור את כל התיקים.
ניתן היום, ז’ שבט תשפ”ד, 17 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
