לפני
כבוד השופטת עידית בן-דב ג’וליאן
תובע
ש.מ.
ע”י ב”כ עו”ד יהודה בוקוולד ועו”ד רן אפק
נגד
נתבע
עזבון המנוח ש. ז”ל
באמצעות מנהלות העיזבון
עו”ד טובה שמר-אורן ועו”ד אסנת וולף
פסק דין
פתח דבר – רקע וההליך המשפטי
1. המנוחה … (להלן: “המנוחה”) הלכה לבית עולמה ביום 24.8.04. ביום 21.8.96 ערכה צוואה אשר קוימה בצו קיום צוואה שניתן על ידי כב’ הרשם לענייני ירושה ביום 22.12.04.
המנוחה הותירה אחריה שני ילדים, אשר נפטרו אחריה:
… ז”ל (להלן: “א.”), אשר נפטרה ביום 2.12.07. צוואתה מיום 14.6.07 קוימה ביום 24.1.08. התובע הנו בנה של א. ויורש יחיד של עיזבונה, נכדה של המנוחה.
… ז”ל (להלן: “ש.”), אשר נפטר ביום 28.3.16 כשהוא ערירי. צוואתו מיום 9.5.04 קוימה ביום 16.9.20. מר … (להלן: “ל.”) זוכה על פי הצוואה ומודע להליך שלפני. עו”ד טובה שמר אורן ועו”ד אסנת וולף מונו כמנהלות קבועות של עיזבונו (להלן: “מנה”ע”), צו המינוי הוארך מפעם לפעם, החלטה אחרונה מיום 16.7.24.
2. בצוואת המנוחה מיום 21.8.96 נקבע:
“2. א. את כל זכויותי בדירה שברח’ [X] … אני מצווה לבני, ש.
ב. את כל זכויותי בדירה שברח’ [Y] … אני מצווה לביתי, א.
ג. כל זכויותי בדירה שברח’ [Z] … יחולקו שוה בשוה בין בני וביתי הנ”ל.
3. כל שאר הכספים, ניירות ערך, תכשיטים, כל זכויותי וכל רכוש אחר מכל סוג שהוא, נכסי דניידי ודלא ניידי, הן שיש לי כעת והן שיהיו לי בעתיד, אני מצווה לחלק בין בני וביתי הנ”ל בחלקים שווים.
4. אם בתי, א., תלך חו”ח לעולמה – יעבור כל חלקה עפ”י צוואה זו לאחיה, ש.”
(להלן: “צוואת המנוחה” או “הצוואה”)
3. כעולה מהנטען לפני, במועד פטירת המנוחה היתה רשומה על שמה הדירה שברח’Z בלבד (המוזכרת בסעיף 2ג בצוואה, להלן: “הדירה ב-Z”).
על הדירה ברח’ Y (סע’ 2ב בצוואה) אותה ציוותה לא., היתה רשומה הערת אזהרה לטובת ל., נרשמה ביום 17.5.04 שלושה חודשים טרם פטירת המנוחה (פרוט’ 13.6.22, עמ’ 2 שורות 15-21, פרוט’ 25.1.24 עמ’ 15).
4. במסגרת בקשה של מנהלות עיזבון ש. לרישום חלקו של ש. בדירה ב-Z על פי סעיף 2ג. בצוואה והעברת הזכויות לל. על פי צוואתו שקוימה, הוחזר התיק מהרשם לענייני ירושה בנימוק “סעיף 4 לצוואה נתון לפירושים שונים ושמובילים לתוצאה רישומית שונה”.
ביום 4.2.21 הגישו מנהלות העיזבון בקשה למתן הוראות במסגרת תיק ניהול עיזבון המנוח ש. בקשתן הועברה לתגובת התובע (כיורש א.) אשר הוגשה, וכן ב”כ האפוטרופוס הכללי אשר הודיע כי אינו מתערב בבקשה, לצד הערה שיש לדון במסגרת פרשנות צוואת המנוחה.
בהחלטה מיום 7.7.21 נקבע כי לנוכח העובדה שצו לקיום צוואת המנוחה ניתן בשנת 2004 ולא הוגש הליך בעניין, ככל שמבוקש סעד של פרשנות צוואה יש להגיש בהליך מתאים.
5. התובע הגיש התביעה שלפני לתיקון טעות קולמוס בסעיף 4 לצוואה ומתן צו קיום צוואה מתוקן. מנה”ע הגישו תביעה למתן צו קיום צוואה מתוקן המבהיר את סעיף 4 בצוואה, התובע הגיש בנוסף הליך לביטול הצוואה.
6. ביום 6.2.23, במסגרת דיון קדם משפט בתביעות, ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים על יסוד הצעת בימ”ש לפיה:
התביעה שתתברר היא תביעת התובע בשאלת פרשנות סעיף 4 לצוואת המנוחה;
תביעת מנה”ע תמחק וטענותיהן יבחנו במסגרת תביעת התובע;
תביעת התובע לביטול צו קיום צוואת המנוחה תמחק תוך שמירת זכותו לחזור ולהגישה ככל שתדחה תביעתו בעניין פרשנות הצוואה, כאשר כל צד שומר על טענותיו בהליך.
7. התקיימו שני דיונים הוכחות.
נחקרו: עו”ד מ. עורך צוואת המנוחה, עו”ד י. אשר הגיש את הבקשה לקיום הצוואה. שניהם הגישו תצהירים אשר צורפו לראשונה לבקשת מנה”ע למתן הוראות ולאחר מכן לתביעת התובע, נחקר התובע.
הוגשו סיכומי הצדדים בשאלה שבמחלוקת.
מכאן פסק הדין
טענות הצדדים הרלוונטיות לשאלה שבמחלוקת
8. טענות התובע
א. הראיות הרלוונטיות והתצהירים עליהם נחקרו העדים, הוגשו על ידי מנה”ע עוד בטרם היה צד להליכים, ועל פי דיני הראיות הן אינן רשאיות לתקוף אותן או לערער עליהן. עו”ד מ. הוא עד מטעם מנה”ע על כל המשתמע מכך לעניין נטל ההוכחה שעל התובע.
ב. במשפחה היו שלוש דירות אשר הוצאו מרשותה בדרכים שונות ומשונות בין אם במהלך החיים בהעברה ללא תמורה או רכישה בסכום לא ידוע ובין בהורשה, כולן לידי אדם אחד, ל., אשר השפיע על ש. להעביר את דירות המנוחה בחייה מטיפולו של עו”ד מ. עורך צוואתה לטיפול עו”ד י.
ג. התובע, הנצר האחרון של המשפחה, יורש של מחצית הדירה בZ מכח צוואת המנוחה על פי הפרשנות הנכונה של סעיף 4 בצוואה. מנה”ע יצרו נרטיב של ניכור בין דורי עמוק והדרה מצוואה שאינו נכון עובדתית. התובע הגיש סרט וידאו בן שעתיים ממנו ניתן לראות קשר יציב בינו לבין סבתו.
ד. עו”ד מ. ערך את הצוואה והוא האדם היחיד אשר יכול להעיד לעניין נסיבות עריכתה וכוונתה של המנוחה בעת עריכתה. הוא שמע את המנוחה, ערך הצוואה, העלה על הכתב והחתים את המנוחה.
עדות כל יתר העדים בהליך היא לכל היותר בגדר סברה ועדות מפי שמועה ובעלי עניין. הגם שעו”ד מ. לא זכר את האירוע לפרטי פרטיו ולא את דבריה המדויקים של המנוחה לאחר שעברו 28 שנים מאז עריכת הצוואה, העיד נחרצות כי מדובר בטעות קולמוס שנפלה בהוראת סעיף 4 בצוואה ובעת הדפסת הצוואה נשמטה המילה “לפני”. לעדותו ניסוח של סעיף 4 לצוואה הינו מקובל וסטנדרטי בצוואות שערך באותן השנים, והמשמעות כי רק אם הזוכה ילך לעולמו לפני המצווה ישתנה מבנה ההורשה. עו”ד מ. הציג דוגמאות צוואות שערך בשנים סמוכות לעריכת צוואת המנוחה לתמיכה בעדותו.
ה. ללא תיקון טעות הקולמוס, הופכת הוראת סעיף 4 בצוואה להוראה בלתי אפשרית שלא ניתן להבין משמעותה שכן ברור שאין אדם חי לנצח.
ו. שני גופים רשמיים במדינת ישראל עמדו על כך שהוראת צוואת סעיף 4 בלתי אפשרית ליישום. הרשם לענייני ירושה במחוז ת”א וכן רשם המקרקעין בפ”ת.
הפרשנות המוטעית, המוזרה והמעוותת שביקשו מנה”ע לצקת לצוואה, לא עברה את הגופים הממשלתיים. כל אחד מהגופים בנפרד הפנה לכך שפרשנות מרחיקת לכת ויצירתית החוטאת לכוונת המצווה בצוואתה, אינה נכונה, ונדרשת למצער עמדת התובע. כל משמעות אחרת לסעיף 4 לצוואה תגרום להדרתו של התובע מעיזבון סבתו.
ז. לו אכן רצון המנוחה היה כפי שמפרשות מנה”ע, היא היתה משמיטה את הוראת סעיף 4 ומקנה את כל רכושה לש.; לא היתה כותבת את ראשי התיבות “חו”ח – חס וחלילה”, הרלוונטי רק לאפשרות הבלתי רצויה של פטירת א. לפניה; היתה כותבת “לאחר אריכות ימיה” / “לאחר 120” / “לאחר מותה” וכו’ ; במקום המילה “אם” היה נכתב “לאחר ש…”, או “כש…”, שכן פטירת אדם אינה אפשרות אלא גזירת גורל וודאית. משלא עשתה זאת, ללא ספק מדובר בהשמטה של המילה “לפני”.
על פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה יש לתקן את טעות הקולמוס שנפלה בעת עריכת הצוואה, ולכתוב את הוראת סעיף 4 לצוואה בתוספת המילה “לפני”. כל פרשנות אחרת אינה מתיישבת עם לשון הצוואה, אינה אפשרית מעשית, אינה עומדת במאזן ההסתברויות ואינה קיימת אצל עו”ד מ. בפרט ועורכי צוואות כלל.
ט. יש לפעול בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק הירושה והפסיקה על פי עקרון “העפרון הכחול”, לקיים הצוואה תוך ביטולו של סעיף 4 בצוואה (מפנה לע”א 234/86 אמונה נ’ בלר פ”ד מב(4) 148, 159, ע”א 724/87 ורד נ’ גולד פ”ד מח(1) 22, 42).
י. חקירת עו”ד י. העלתה זיכרון סלקטיבי מכוון נרטיב. הוא זכר בצורה מושלמת פרטים התומכים בנרטיב ל. ולקה בשכחה מוחלטת בפרטים על המשפחה הנוגדים נרטיב זה. הגם שפירט היכרות טובה עם המשפחה, ביקורי בית, צוואות שערך כולל כוונתם ושיחות, לקה בשכחה מוחלטת, “לא זוכר..” לעניין פרטים המצביעים על פעולות תמוהות שנעשו או תומכים בטענות התובע. נמחקו מזכרונו מכירות הדירות בהן ייצג את ל. כקונה והמנוחה גם יחד.
יא. עו”ד י. הטעה את יורשי המנוחה בקשר לפרשנות סעיף 4 בצוואת המנוחה.
9. טענות מנה”ע
א. ביום בו עשתה המנוחה צוואתה הגישה בקשה למתן צו לירושת בעלה המנוח. לבקשה זו צורף תצהיר הסתלקותה של א. לטובת ש.. הוראת סעיף 4 בצוואה מלמדת על כוונתה להוריש את כל רכושה רק לשני ילדיה ובמות א. יועבר כל חלקה לש., בהלימה עם תוצאות הסתלקותה מירושת אביה לטובת ש..
ב. טענתו של עו”ד מ. להוספת המילה “לפני” לסעיף, אינה מתיישבת עם רצון המנוחה. הדרת התובע מהצוואה ברורה וגלויה ומהווה את נקודת האחיזה בפירוש הצוואה. במועדים שקדמו לצוואה מרכז חייו והמקום שגדל היה בבית משפחת אביו. מצעירותו התובע ראה במשפחת אביו בית שני ושם חי. בבגרותו בחר להתגורר בקנדה. בעדותו תיאר ריחוק, בהלה מאמו ומבני משפחתה. בעת עריכת הצוואה היה בן 20, ועל אף היותו נכד יחיד המנוחה בחרה שלא להזכיר קיומו בפני עו”ד מ. ולהדירו מצוואתה.
אהבת התובע למשפחת אביו לעומת ריחוק וזרות למשפחת אמו היא שעמדה לנגד עיני המנוחה ולתוצאה אליה כיוונה בעת עריכת הצוואה והסתלקות א. מירושת אביה.
ג. התובע הבין כי אינו יורש את הדירה, כך עולה גם מעדותו בה סיפר שהוא ואביו שאלו את עו”ד מ. לגבי הדירה, עו”ד מ. הקריא להם את סעיף 4 וכששמע את לשונו הבין שהכל עובר לש.. טענת עו”ד מ. כי לא התקיימה פגישה כזו מאולצת וחסרת עיגון ואף התובע תמה עליה. בשיחת טלפון בין התובע למנה”ע עו”ד שמר-אורן אמר כי הבין שהמנוחה לא הורישה לו דבר. סעיף 4 אינו מצריך פרשנות וכוונת הסעיף ברורה.
ד. הטענה להשמטת המילה “לפני” נטענת ע”י מנסח הצוואה, לראשונה אחרי למעלה מ-24 שנים ואין היא עומדת יחד עם הנסיבות אשר התבררו בעדויות ובמסמכים ולא בהתנהגות א. והתובע שפעלו לקבלת צווי קיום צוואות.
ה. עו”ד מ. לא זכר את הכנת הבקשה למתן צו ירושת האב ואת הסתלקותה של א., ולו היה מעיין במקביל בתיקים בהם פעל באותו יום, לא היה מעלה טענת “הטעות”. עו”ד מ. ייצג את התובע בהוצאת צו קיום צוואת א., לא הביא את התיק המשרדי של צוואת המנוחה ולדבריו הכין תצהירו ללא עיון בו. התיק המשרדי הנו ראיה מהותית והכרחית שנמצאת בשליטת התובע ובחזקתו של עו”ד מ.. חובה על עו”ד מ. לעיין בתיק ולהביאו בפני ביהמ”ש וכשנמנע מזאת חזקה שתוכן התיק פועל נגדו. תצהירו ועדותו מבוססים על סגנון הכתיבה שלו.
ו. המנוחה היתה דעתנית ולא היתה מאשרת הוספת המילה. נוכח דאגתה לשני ילדיה לא היתה מצמצמת הורשת חלקה של א. לש. רק במצב שא. תמות לפניה.
ז. עו”ד מ. העיד כי כתב הצוואה על פי רצונה של המנוחה במילים שלה ומאחר וס’ 4 בצוואה אינו מציין לוחות זמנים (“לפני / אחרי”) המסקנה שאם נדרש תיקון הרי שנוסח הסעיף הוא: “אם ביתי, א., תלך ח”ו לעולמה – בין אם לפני ובין אם אחריי – יעבור כל חלקה…לאחיה…”. עו”ד מ. נפגש מספר פעמים עם המנוחה.
ח. דוגמאות של צוואות אחרות שהציג עו”ד מ. אינן תומכות בטענתו ואף סותרות אותה משום שנותנות פתרון שאינו תואם את מצב הדברים במשפחה. הדוגמאות שהביא בין בני זוג ולא בין הורה לילדיו, בצוואת 20.1.94 שצירף אין מקף אחר המילה “אם”, בצוואת 4.1.98 לא רשום “אם”, המילים “לאחר אריכות ימיו…” לא מופיעות בצוואת המנוחה.
ט. עדותו של עו”ד מ. רצופה באי דיוקים ובהיעדר זיכרון של פרטים מהותיים, עדותו רצופה התחמקויות והתפתלויות, לשאלות מהותיות כטענת “הטעות” ובבחינת כוונות המנוחה, הוא לא נתן הסבר הגיוני להיעדר עיון בתיקים משרדיים, הכל בריחוק של 24 שנים. אין לקבל את עדותו. כיוון שהתביעה נסמכת רק על עדות זו, דינה להדחות.
י. טענות התובע מועלות בשיהוי קיצוני של 17 שנים לאחר שניתן צו קיום צוואת המנוחה. הוא לא נקט בשום הליך משפטי ולא הסביר את השיהוי הניכר, דבר אשר הקשה איתור עדים וראיות. די בכך להביא לדחיית התביעה.
יא. רשם המקרקעין ורשם הירושה לא קבעו כי הוראות ס’ 4 הינה בלתי אפשרית ליישום, אלא ניתנת לפרשנויות שונות. במקרה דנן, לא חלות הוראות ס’ 30(ב) וס’ 38 לחוק.
יב. תשובותיו של עו”ד י. היו ענייניות ומפורטות. זכרונו מצוין ובהתחשב בזמן הארוך שעבר.
יג. יש לתת משקל מכריע לאומד דעתה של המנוחה בהתאם לסעיף 54(א) לחוק הירושה, כפי שמשתמעת מתוך הצוואה ואם לא משתמעת – מתוך הנסיבות. הוראות הצוואה ברורות ומפורטות ואין זה נכון “לכפות” מילה שאינה כתובה בצוואה וסותרת ומנוגדת לדעתה.
דיון והכרעה
10. סעיף 30(ב) לחוק הירושה, תשכ”ה- 1965 (להלן: “חוק הירושה”) אליו מפנה התובע עניינו הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות של המצווה, ואינו רלוונטי לעניינינו.
ה”טעות” בסעיף זה מכוונת לטעות יסודית ושורשית הנוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את הצוואה, תפיסה לא נכונה של המצווה של מצב עובדתי, טעות שבעובדה, בדין או במניע (ראו לעניין זה בהרחבה עמ”ש (מרכז) 47916-03-23 ש.א נ’ ק.ב.א.מ (10.3.24) והפסיקה שם).
לא כך הנטען לפני, לא נטען בשום שלב על ידי מי מהצדדים שסעיף 4 בצוואה נוסח לנוכח טעות של המנוחה. טענת התובע על יסוד עדות עו”ד מ., כי חלה טעות סופר בהדפסת הצוואה בהשמטה של מילה. לטענת מנה”ע לא נפלה כל טעות.
11. הסעיפים הרלוונטיים:
סעיף 32 לחוק הירושה, המסמיך את בימ”ש לתקן טעות סופר שנפלה בצוואה, אם אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה.
סעיף 33 לחוק הירושה קובע: “הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה”.
על פי הוראת סעיף 54 לחוק הירושה: “מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות” וכן “צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה”.
12. אני מוצאת כי לשון סעיף 4, כפי הנוסח בצוואה – אין להבין משמעותו, במובן סעיף 33 לחוק הירושה.
“אם בתי, א., תלך חו”ח לעולמה – יעבור כל חלקה עפ”י צוואה זו לאחיה, ש. ”
המילה “אם”, הנה מלת תנאי. בהינתן כי המוות הנו גזירת גורל, בבחינת ודאי, אין כל הגיון להתנות את העברת חלקה של א. לש. “אם תלך לעולמה”. מתוך כך לא ניתן להבין התנאי.
למילה “אם” יש מקום, כאשר חל היוצא מהכלל, כאשר בתה של המנוחה, א., תלך לעולמה לפני אמה המנוחה. פרוש זה תואם ועולה בקנה אחד גם אם המלה “חס וחלילה” שנרשמה.
13. מתוך שהובא לפני והעדויות שנשמעו, אני מקבלת את טענת התובע – כי חלה טעות קולמוס של עורך הצוואה בהשמטת המילה “לפני”. היינו – “אם בתי א., תלך חו”ח לעולמה לפני – יעבור כל חלקה…”, שכן לא ניתן ליצוק תוכן ממשי לסעיף בכל דרך אחרת.
תוצאה זו אינה משנה מהכתוב בצוואה. משמעותה הוספת מילה אשר לטענת עורך הצוואה הושמטה בטעות קולמוס, ויוצקת תוכן בכתוב.
כפי שיפורט להלן, עדות עו”ד מ. עורך הצוואה כי המילה הושמטה בשגגה כטעות קולמוס מהימנה עלי במלואה, ולא מצאתי כי נסתרה.
תוצאה זו מקיימת את הצוואה בראי אומד דעת המנוחה כפי ששוכנעתי, ויש לבכר זאת על פני ביטול הסעיף.
14. התוצאה של ביטול הסעיף משמעותה, על פי דיני הירושה –
א. ככל שא. תלך לבית עולמה לאחר המנוחה, חלקה בעיזבון יעבור ליורשיה על פי דין או על פי צוואה.
לו רצון המנוחה היה לשנות מירושה על פי הדין בעניין, היינו – שלאחר פטירת א. יעבור חלקה לש., לא היתה נרשמת המילה “אם” אלא היה נרשם “לאחר” או “כאשר”. ואז מדובר בהוראת יורש אחר יורש. משלא נרשם זאת אלא המילה “אם” ניתן להסיק כי רצון המנוחה לשנות מירושה על פי דין, לא היה בהקשר של נסיבות פטירת א. אחריה.
ב. ככל שא. תלך לבית עולמה לפני המנוחה – חלקה בעיזבון יעבור לבנה התובע, על פי סעיף 14(א) לחוק הירושה.
שוכנעתי כי רצון המנוחה היה לשנות מירושה על פי דין בעניין זה, בנסיבות בהן א. היתה הולכת לבית עולמה, חו”ח, לפני פטירת המנוחה.
15. אני דוחה את טענת מנה”ע כי כוונת המנוחה היתה שבנה ש. ירש את חלקה של בתה א. כיורש אחר יורש, ללא הבחנה לגבי מועד פטירתה של א., בין לפני פטירת המנוחה ובין לאחר פטירתה.
תוצאה שכזו אינה עולה בשום דרך של פרשנות מלשון סעיף 4 לצוואה, אינה עולה בקנה אחד עם עדות עו”ד מ. עורך הצוואה לגבי רצון המנוחה בסעיף 4 לצוואתה אשר מהימנה עלי, קבלת הטענה משמעותה הוספת משפט שלם שאינו מופיע בצוואה “בין אם לפני, בין אם אחרי”.
יש לציין כי סעד זה של תיקון הצוואה בהוספת המילים “בין אם לפני, בין אם אחרי”, התבקש לראשונה במסגרת סיכומי מנה”ע. סעד זה לא התבקש במסגרת תביעת מנהלות העיזבון לתיקון צו קיום הצוואה, במסגרתה התבקשה בימ”ש לתקן הצו ולהבהיר בו כי ש. יורש את עיזבון המנוחה במלואו על יסוד לשון סעיף 4 בצוואה.
טענת מנה”ע לאורך ההליך שהתנהל לפני היתה כי המילה “אם” מבחינה לשונית, כמוה כמילה “כאשר” (ראו למשל פרוט’ 21.1.24, עמ’ 17 שורות 26-27)
המילה “כאשר” הנה מילת קישור, לציון זמן, ועונה על השאלה “מתי”. זאת בעוד המילה “אם” כאמור הנה מילת תנאי, כשלא ידוע אם התנאי יתקיים אם לאו.
לשונית, לא ניתן לקבל הטענה.
16. עדות עו”ד מ. – עורך הצוואה
בתצהירו מיום 1.11.20 (צורף לבקשת מנה”ע במסגרת בקשתן למתן הוראות בהליך בעניין עזבון המנוח ש.) – הצהיר כי ערך את צוואת המנוחה מיום 21.8.1996 והיה עד לצוואה. בסעיף 4 לצוואה נפלה טעות קולמוס, בשגגה הושמטה המילה “לפני” לאחר המילה “חו”ח”. כוונת המנוחה היתה שרק אם א., תלך לעולמה לפניה, יקבל ש. את חלקה.
בחקירתו – העיד (פרוט’ 21.1.24 עמ’ 14 ואילך) שהכיר את המשפחה והמנוחה טרם עריכת הצוואה, טיפל בעניינים משפטיים וברכישת הדירה בZ בסעיף 2ג בצוואה. המנוחה הגיעה למשרדו בשנת 1996 וביקשה לערוך צוואה, נפגש עמה מספר פעמים, אישר כי הביעה בפניו דאגה לשני ילדיה, לא הזכירה את נכדה התובע. רצתה ששני ילדיה ירשו אותה. למיטב זכרונו המנוחה התגוררה עם א. בדירה בZ, ש. “יצא ונכנס מהדירה”.
לשאלה אם יכול לאשר שהמנוחה לא רצתה שאף אחד אחר, אף בן משפחה אחר רחוק ירש אותה השיב (פרוט’ שם עמ’ 17):
“התשובה היא פשוטה. כמו כל הורה, היא רצתה שהילדים שלה יירשו אותה ולא אף אחד אחר, וגם לא אם זה קרוב מדרגה יותר רחוקה. אבל, היא גם צפתה את פני העתיד שיכול להיות מצב שמישהו מהילדים ילך לעולמו לפניה, והיא התייחסה לזה בצוואה, וזה מה שאני גם כותב בתצהיר שלי. אגב, איך אני יודע שיש פה השמטה של מילה ולמה התכוונה או לא? כי זה לא הסגנון שלי.”
ובהמשך (שם):
“אם אני רוצה לכתוב דבר כזה, אז הניסוח שאני כותב בכל הצוואות הוא, שלאחר אריכות ימיה ושנותיה של בתי, יעבור חלקה לכך וכך. זה, אם זה לא תלוי בזמן, אבל אם אני, פה מה שהיא רצתה לומר, שאם א. תלך לעולמה לפניה, דהיינו לפני אמה, אז החלק שלה לא יעבור כמו לפי דיני הירושה ליורשים שלה, של א., אלא יעבור לאח שלו.”
העד הופנה לכך שהגיש בקשה למתן צו ירושה אחר בעלה של המנוחה, במסגרתו הסתלקה א. לטובת ש. מירושת אביה. זאת על מנת לחזק את גרסת מנה”ע כי רצון המנוחה היה שש. יקבל את חלקה של א. בעיזבונה, בכל מצב.
העד שלל זאת והשיב (פרוט’ שם, עמ’ 20):
“העד, עו”ד מ.: אני אומר שוב, אם זה מה שהיא הייתה מבקשת ממני, אז הייתי מנסח את זה אחרת בצוואה.
כב’ הש’ בן-דב ג’וליאן: איך היית מנסח את זה אחרת?
העד, עו”ד מ.: כמו שאמרתי, ‘לאחר היארכות ימיה ושנותיה של בתי א., יעבור חלקה על-פי צוואה זו לאחיה ש.’. זה הניסוח שאני כותב תמיד במקרים כאלה.”
ובהמשך הוסיף: “אני מכיר את הנוסח של הצוואות שלי, שאני חוזר עליו כבר 40 שנה”.
ובהמשך עדותו (פרוט’, עמ’ 24):
“אני אומר, סעיף 4 בצוואה כפי שהוא כתוב, אין מצב שאני אכתוב סעיף כזה, כי זה לא סגנון הכתיבה שלי. אין צוואה אחת שאני כתבתי ניסוח כזה. ולכן אני מבין שנפלה פה טעות, והמילה ‘לפניי’, נשמטה פה, כי הכוונה שלה הייתה שרק אם א. תלך לעולמה לפניה, אז אחיה ש. יירש את חלקה, אגב גם מבחינה הגיונית, אין פה שום היגיון שהכל ילך לש., וכאילו לא היה לה שום קשר לא., לבת שלה, ול(תובע) שהוא הנכד שלה”.
17. מנה”ע ביקשו מעו”ד מ. להציג דוגמאות של צוואות שערך בנוסח כפי שטוען במועד רלוונטי למועד עריכת הצוואה (פרוט’ עמ’ 20). עו”ד מ. הסכים וצרף דוגמאות:
העתק צוואה שערך בשנת 1994 אשר מנוסחת: “אם אשתי הנ”ל תלך לעולמה לפני ….”
העתק צוואה שערך בשנת 1998 אשר מנוסחת: “לאחר אריכות ימיו ושנותיו של בעלי הנ”ל…”
הדוגמאות שצורפו מחזקות את עדות עו”ד מ. לגבי האופן בו נהג לנסח הוראת צוואה בה נקבע יורש אחר יורש, והוראת צוואה בה נקבע אופן ההורשה במצב בו הנהנה ילך לבית עולמו לפני המצווה.
18. עו”ד מ. נשאל על ידי בימ”ש בתום חקירתו לגבי הנסיבות בהן התגלתה לו הטעות על פי הנטען והשיב (פרוט’ עמ 31):
“באמת שמישהי התקשרה אלי איזה מישהי מהגברות שמה, שהיא מנהלת עיזבון ושהיא מבקשת, היא שאלה אותי על הצוואה, והזכירה לי במה מדובר ואז השבתי לה מה שהשבתי, והיא אמרה אם אני יכול לעשות תצהיר על..
… אני הסתכלתי בצוואה, כן, ומיד ראיתי את הטעות. מיד ראיתי. לא קשה, שוב אני חוזר, מפני שזה לא הסגנון שלי. אין מצב שאני כותב בצורה כזאת”
עו”ד מ. נחקר ארוכות.
בהגינותו אישר כי אינו יכול לזכור מה אמרה לו המנוחה במרחק של השנים (28 שנים), ואינו יכול להעיד מזיכרון אישי בדיוק מה נאמר. לצד זאת יכול, והעיד, בנחרצות, מעיון בניסוח סעיף 4 כי הושמטה בשגגה המילה “לפני”, שכן מעבר לכך שאין הגיון בסעיף כפי שהוא, היה לו ניסוח קבוע בצוואות להוראת יורש אחר יורש ולמקרים בהם המצווה ביקש לקבוע יורשים אם נהנה ימות לפניו. מסעיף 4 הוא מבין חד משמעית כי רצון המנוחה, כפי שנרשם, למתן הוראה לגבי זהות היורש ככל שא. תלך לבית עולמה לפני המנוחה, בניסוח הושמטה המילה “לפני”.
עו”ד מ. חזר על כך מספר פעמים במהלך חקירתו, באופן עקבי, ברור וקוהרנטי.
עו”ד מ. צרף לבקשת מנה”ע דוגמאות צוואות שערך באותה תקופה עם ההוראה הרלוונטית, אשר יש בהן כדי לתמוך בעדותו.
עדותו של עו”ד מ. מהימנה עלי במלואה, לא נסתרה, ואני מקבלת אותה.
19. עדות התובע
בתצהירו – הצהיר כי נולד בשנת 1976, בן יחיד להוריו ונכד יחיד לסבים מצד אמו. מתאר ילדות קשה, גדל בחיק אביו, אמו סבלה ממחלת נפש, כשהיה בגיל 6 אמו היתה מאושפזת בביה”ח, לא תפקדה והיחסים בבית היו לא קלים. בשנת 1987 עזב את בית הוריו ועבר להתגורר עם סבתו מצד אביו משך 5 שנים עד שעבר להתגורר עם אביו. במהלך שנות נעוריו היה נוסע לבקר באופן שגרתי את סבתו המנוחה ואמו. בין השנים 2002 – 2020 התגורר בקנדה. בשנת 2021 חזר לארץ. במהלך השנים שגר בחו”ל שמר על קשר טלפוני עם אמו ואף הגיע לארץ מספר פעמים לביקור. הגיע מחו”ל להלוויה של סבתו ולהלוויה של אמו. לא היו לו יחסי קרבה עם דודו ש.. בשנת 2007 הגיע להלוויה של אמו וביקר את ש. בכלא (הורשע בגין אלימות כלפי א.), זאת היתה פגישתם האחרונה. הקשר נותק ורק באפריל 2021 נודע לו שש. נפטר בשנת 2016.
בחקירתו – העיד שלאחר פטירת סבתו המנוחה הקשר בינו לאמו היה בעיקר טלפוני והיא לא דיברה על הצוואה. אביו לקח אותו לעו”ד מ. לשאול על הדירה בZ, זוכר שהקריא לו את סעיף 4 והוא הבין שהכל עובר לש.. היה בישראל 10 ימים וחזר לחו”ל.
בפעם הראשונה ראה את המסמכים – צוואת המנוחה ותצהיר עו”ד מ. – לאחר שנמסרה לו הבקשה למתן הוראות שהגישו מנה”ע, מתוך כך הבין שנפלה טעות בצוואה והגיש ההליך.
התובע נחקר והעיד ארוכות, לרוב על ירושת אמו ז”ל ונכסיה, דברים ששמע על ש. מאביו, ביקור ש. בבית סוהר, מצבה הנפשי של אמו בילדותו, החוויות הקשות שעבר ועוד. עניינים אלו, הגם חשיבותם לתובע, על פניו אינם רלוונטיים לשאלה שבמחלוקת. מנה”ע ביקשו להמשיך ולחקור בעניינים אלו כדי לסתור את תצהירו ולהפריך מהימנותו (תשובת הנתבעת, פרוטוקול עמ’ 37 שורות 11-13) ובימ”ש אפשר זאת. לא צלח בידן.
כך או כך, לתובע אין ידיעה אישית בדבר נסיבות עריכת הצוואה, רצון המנוחה בעת הרלוונטית, אומד דעתה, נסיבות עריכת הצוואה וכיוצ”ב.
לא מצאתי בעדותו כדי להעלות או להוריד בשאלה שבמחלוקת.
20. זאת למעט עניין אחד – הקשר שלו עם המנוחה, כמענה לטענת מנה”ע שהמנוחה ביקשה בצוואתה להדיר את התובע מלרשת את עיזבונה. התובע צרף סרטון מתומלל בו מצולמת שיחה שלו עם המנוחה מיום 26.5.99, משך שעתיים. עולה מהסרטון כי התובע ביקש לראיין את סבתו לתיעוד זיכרונותיה מתקופת השואה וחייה בכלל. צפיתי בסרטון, עולה ממנו מערכת יחסים סבתא-נכד בין המנוחה לתובע, גם אמו נכחה (לא רצתה להצטלם).
טענת מנה”ע לפיה רצון המנוחה להדיר את התובע בירושתה, אינה עולה מלשון הצוואה, אינה עולה מעדות עו”ד מ. עורך הצוואה, אינה נתמכת בראיות או עדויות בתקופה הרלוונטית, כאשר מנגד הוצג סרטון התובע ועדותו על יחסיו עם המנוחה בתקופת הרלוונטית, אשר לא נסתרה.
21. עדות עו”ד י.
עו”ד י. הגיש את הבקשה לקיום צוואת המנוחה, מטעם א.. לבקשת מנהלות העיזבון הגיש תצהיר מיום 15.12.20 אשר צורף לבקשה למתן הוראות בעניין עיזבון המנוח ש..
בתצהירו – הצהיר כי א. חתמה על הבקשה למתן צו קיום צוואת המנוחה. הזכויות בדירה בZ נותרו על שם המנוחה לאחר פטירתה ולא נרשמו, לבקשתם של א. וש.. זכור לו היטב שא. ביקשה להותיר את הזכויות בדירה רשומות ע”ש המנוחה ולא לבצע העברת הזכויות בגלל קיומו של סעיף 4. לא עלתה טענה מצדה כאילו מחצית הדירה צריכה לעבור ליורש מטעמה.
בחקירתו – העיד כי קיבל רישיון עו”ד בשנת 2001, לאחר שנערכה צוואת המנוחה ולא הכיר עד אז את המנוחה. נתן למנוחה שירותים משפטיים, לא זוכר פרטים ונסיבות.
זכר שייצג את המנוחה במכר דירה, לא זוכר מי הקונה, לא זוכר לומר אם זה ל. או מי ממשפחתו. זוכר שלא שולם עבור הדירה, לא זוכר אם טיפל ביותר מדירה אחת עבור המנוחה.
א. הגיעה אליו לצורך הגשת בקשה לקיום צוואת המנוחה, עם הצוואה. לפי הבנתו הדירה בZ תהא של ש. וכך אמר לה. כך הבין למקרא הצוואה וזה גם הייעוץ שנתן לא.. כאשר נשאל בתום חקירתו על ידי בימ”ש אם א. ידעה שהדירה בZ תעבור לש. לאחר 120 שלה (כלשונו במהלך חקירתו) לפני או אחרי שישב אתה על הצוואה, לא השיב במפורש וחזר על כך שכאשר הגיעה אליו “ישבנו, וקראנו, והסברתי לה את המשמעות” (פרוט’ 25.1.24 עמ’ 20 שורות 5-6).
עוד אישר במהלך חקירתו כי לא ידע מה א. חשבה, הוא הבין את הצוואה באופן מסוים כפי שהסביר לה (פרוט’ עמ’ 18 שורות 9-22).
דבריה של א. הובאו לאחר שקיבלה ממנו הסבר לגבי המצב.
לעדותו לאחר שהודיע לא. וש. שניתן צו לקיום צוואת המנוחה והציע לרשום את הזכויות בדירה בZ, ניתקו עמו קשר ולא שבו אליו עם תשובה (פרו’ עמ’ 18 שורות 26-27).
22. עו”ד י. אישר כי לא הכיר את המנוחה במועד עריכת צוואתה (1996) אלא רק לאחר שנת 2021.
עדותו בדבר אומד דעתה של א. אינה יכולה להתקבל מקום בו אישר בעדותו כי אומד דעתה היה כפועל יוצא מההסברים שהוא נתן לה. מעבר לכך שאין באומד דעתה של א. כדי להשליך על אומד דעתה של המנוחה.
כאשר נשאל במפורש האם א. אמרה לו שזה היה רצון המנוחה השיב: “לא זוכר את זה” (פרוט’ עמ’ 20 שורות 10-11).
אין בעדותו כדי לשפוך אור על כוונתה ורצונה של המנוחה במועד עריכת הצוואה ואין בעדותו כדי לשנות ממסקנתי.
23. בעדותו של עו”ד י. התגלו סתירות ואי בהירות, ייתכן ולנוכח חלוף השנים מקרות האירועים.
כך למשל, בסעיף 4 לתצהירו הצהיר כי “לבקשתם” (של א. וש.) לא נרשמו הזכויות בדירה בZ על פי צוואת המנוחה בטאבו ונותרו על שמה. העד חזר על כך בסעיף 5 לתצהיר וגם בחקירתו הנגדית מספר פעמים. אלא שבאותה נשימה העיד שהזכויות לא נרשמו שכן לאחר שנתן להם הצעת מחיר והם לא רצו לשלם ו”והם נעלמו לי…” (פרוטוקול עמ’ 15, ש’ 2).
כאשר נשאל על ידי בימ”ש בחקירתו אם יודע על מה הדיון השיב תחילה “בעקבות איזו שהיא מחלוקת לגבי תוכן הצוואה” (פרוטוקול עמ’ 16, ש’ 25) ובהמשך כאשר שוב נשאל אם נאמר לו על מה המחלוקת השיב “לא, לא שאני יודע” (פרוטוקול עמ’ 17, ש’ 16-17). קשה לקבל תשובה זו בהינתן כי בתצהירו המחזיק 6 סעיפים בלבד, פרט לגבי סעיף 4 בצוואה ואף הצהיר בסעיף 5 “בשום פנים לא עלתה מענה כאילו מחצית הדירה צריכה לעבור ליורש כלשהו מטעם א.”, כך גם בחקירתו התייחס ל”סעיף 4 המפורסם” (כלשונו, עמ’ 14 שורה 16). עולה מעדותו כי יודע היטב על מה הדיון ומה המחלוקת.
ועוד. העד הצהיר כי לראשונה פגש את מנה”ע בדיון “פעם ראשונה פגשתי אותן כאן” (פרוט’ עמ’ 16 שורה 29). בהמשך הודה כי נפגש אתן מספר ימים טרם הדיון (פרוט’ עמ’ 17 שורות 6-7).
24. טרם סיום, לא ניתן שלא להתייחס לזמן הרב שחלף בין פטירת המנוחה וקיום צוואתה, לניהול ההליך בקשר ללשון סעיף 4 בצוואתה.
התובע – בדיון שהתקיים ביום 13.6.22 העיד כי בשנת 2004, לאחר פטירת המנוחה, הגיע לארץ והלך עם אביו למשרד עו”ד מ. כדי לברר בדבר הדירה בZ. לטענתו לא ראה את צוואת המנוחה, עו”ד מ. הקריא לו את סעיף 4 והבין שהדירה לש.. לאחר 10 ימים חזר לקנדה.
הצהיר כי את הצוואה, יחד עם תצהיר עו”ד מ., ראה לראשונה כאשר קיבל את בקשת מנה”ע למתן הוראות בקשר לדירה בZ.
עו”ד מ. – נחקר בקשר לטענות התובע על פגישה במשרדו, לעדותו לא זכורה לו פגישה כזו, העיר כי התובע אינו מוטב בצוואה ולכן לא היה צריך לזמנו לפגישה, הוא לא נוהג להקריא צוואות בפני נהנים, אלא מודיע להם שיש צוואה לטובתם ומוסר להם הצוואה, ציין כי יכול ומדובר בעו”ד אחר עמו נפגש התובע, הכוונה לעו”ד י. (פרוט’ 21.1.24 עמ’ 22).
בחקירתו החוזרת של התובע – הבהיר לעניין הפגישה עם עו”ד בעניין הדירה בZ, כי יכול להיות שהיו אצל עו”ד אחר, עו”ד י. (פרוט’ עמ’ 50):
“עו”ד אפק: שאלו אותך לגבי זה שאתה בתצהיר כתבת שאבא שלך לקח אותך לעו”ד מ. להקריא את הצוואה. ומצד שני, עו”ד מ. העיד שהוא לא זוכר את הקטע הזה של להקריא את הצוואה בפניכם. יכול להיות שזה לא היה עו”ד מ.? יכול להיות שזה עו”ד אחר? אתה ראית את מ., זה העו”ד שהלכת אליו לשמוע את ההקראה של הצוואה?
העד: מה שאתה שואל, לא זיהיתי אותו בפנים, גם לא בקול, אבל היה לו את הצוואה של אמא שלי, א., נכון? אז,
עו”ד אפק: יכול להיות שהלכתם בטעות, אולי הלכתם למי שעשה את הצו קיום צוואה, לעו”ד י.’, לשמוע את הצוואה הזאת? יכול להיות? אבא שלך לקח אותך, אתה זוכר איזה עו”ד? אתה זוכר לאיזה עו”ד הלכת?
העד: אז כנראה שאני לא, הניחוש שלי, שאלת אותי איך הוא נראה, אם אני זוכר איך הוא נראה, הייתי רוצה לומר גבוה ורזה. ראיתי מישהו שהוא לא גבוה,
עו”ד אפק: ז”א שיכול להיות שבטעות חשבת שזה עו”ד מ., ובעצם הלכתם לשמוע את זה מעו”ד אחר?
העד: יכול להיות, אבל אני לא יודע.”
ככל שהתובע ואביו נפגשו עם עו”ד י. בקשר לצוואת המנוחה, סביר להניח כי אמר להם, כפי שאמר לא. בחייה, כי לאחר 120 שלה הזכויות עוברות לש..
אני מקבלת את הצהרת התובע בעניין, כי הבין מתוך כך שאין לו זכויות בדירה לאחר פטירת א. ולכן לא פעל בהליך מתאים. אני מאמינה לתובע כי לראשונה ראה את צוואת המנוחה ותצהיר עו”ד מ. רק במסגרת בקשת מנה”ע בשנת 2021.
מתוך כך אני דוחה את טענת מנה”ע להתיישנות או אף שיהוי לא סביר בהגשת ההליך.
סוף דבר
25. שוכנעתי כי נפלה טעות סופר בסעיף 4 בצוואת המנוחה, באופן שהושמטה בשגגה על ידי עוה”ד עורך הצוואה המילה “לפני” לאחר המילה “לעולמה”, במשמעות סעיף 32 לחוק הירושה. שוכנעתי כי ניתן לקבוע בבירור את כוונתה האמיתית של המנוחה ובהתאם יש לתקן נוסח הסעיף כך שיירשם: “אם בתי, א., תלך חו”ח לעולמה לפני – יעבור כל חלקה עפ”י צוואה זו לאחיה, ש. ”
26. תביעת התובע לתיקון סעיף 4 בצוואת המנוחה – מתקבלת.
צו קיום צוואה מתוקן ינתן בנפרד.
27. אני פוסקת את הוצאות התובע בהליך (לרבות אגרות – 1,236 ₪, שכ”ט עדים – 1,500 ₪), ושכ”ט עו”ד, בשים לב כי ההליך התנהל כארבע שנים, התקיימו ארבעה דיונים – בסכום כולל של 37,736 ₪.
הסכום ישולם לתובע על ידי מנה”ע מתוך עיזבון המנוח ש., בתוך 30 ימים. ממועד זה ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.
פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, ג’ אלול תשפ”ד, 06 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
