לפני
כבוד השופטת עידית בן-דב ג’וליאן
תובעת
א. א.
ע”י ב”כ עו”ד אבנר קדם
נגד
נתבעים
1.ע. ב.ה.
2.עו”ד ר.
ע”י ב”כ עו”ד רוית טוב-לי
פסק דין
לפני תביעה אשר הוגדרה “כספית, נזיקית, הפרת חובת נאמנות, הצהרתית” שהגישה התובעת נגד הנתבעים, הסעד המבוקש בה פיצוי בסך 743,758 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
כתב התביעה הוגשה במקור ביום 13.5.19 ע”ס 264,643 ₪ ותוקן ביום 24.3.21 לסעד המבוקש.
רקע עובדתי רלוונטי הליכים משפטיים קודמים והשתלשלות ההליך שלפני
1. המנוח ב. ז”ל נפטר ביום 27.2.11 בנסיבות טראגיות מצערות (להלן: “המנוח”).
המנוח שימש בחייו כאפוטרופוס לאימו הגב’ ז. ז”ל שנפטרה אחריו ביום 5.9.13.
התובעת הייתה חברה של המנוח וזוכה על פי צוואתו. תביעה להכרתה כידועתו בציבור של המנוח נדחתה בביה”ד האזורי לעבודה בפס”ד מיום 24.9.17. ערעור על פסק הדין נמחק.
הנתבע 1 הנו בן דודתו של המנוח הגב’ ר.ב.ה. שהנה אחת מהזוכות בצוואתו ומונה למנהל עיזבונו על פי רצון המנוח בצוואה.
הנתבעת 2 עורכת דין ונוטריונית אשר העניקה שירותים משפטיים למנוח בחייו ומשפחתו, ולאחר הפטירה נשכרה על ידי הנתבע למתן שירותים משפטיים לעיזבון.
2. המנוח הותיר אחריו צוואה נוטריונית מיום 17.1.11 שאומתה ע”י הנתבעת (להלן: “הצוואה”). הצוואה קוימה ביום 24.7.11.
היקף עיזבון המנוח כעולה מהצוואה כלל דירה ב… ותכולתה, רכבים מסוג יונדאי…, נכסים וכספים בישראל ובחו”ל. בצוואה ציווה המנוח:
לתובעת – 50% מהזכויות בדירה ב… ו-30% מהזכויות בכספים ונכסים;
לדודתו גב’ ר.ב.ה. – 50% מהזכויות בדירה ב…, רכב … ו-30% מהזכויות בכספים ונכסים;
לנתבע – 6% מזכויותיו בכספים ונכסים;
לבן דודו מר א.ח. – 10% מהזכויות בכספים ונכסים;
לבן דודו מר ד.ב.ה. – 6% מהזכויות בכספים ונכסים ורכב ;
לבני דודיו א.י., נ.ג. וח.ב.ה. – 6% מהזכויות בכספים ונכסים כ”א.
ביום 24.7.11 מונה הנתבע למנהל עיזבון קבוע של עזבון המנוח, בהסכמת כל היורשים.
הנתבע שכר את שירותי הנתבעת לטפל משפטית בענייני העיזבון.
3. הליך עיזבון המנוח ומינוי מנהל עיזבון נוהל בביהמ”ש למשפחה בת”א (ת”ע 27794-11-11). הוסכם על ידי כלל הזוכים כי שכ”ט מנהל העיזבון יקבע בשיעור 3% משווי העיזבון על פי פרטת נכסי העיזבון שצורפה לבקשה. מנהל העיזבון שוחרר מתפקידו ביום 23.7.13.
ביום 17.1.16 הגישה התובעת לבית משפט זה תביעה למתן חשבונות נגד הנתבעים. ההליך נמשך כשלוש שנים, לאחר המצאת מסמכים ההליך מוצה והתיק נסגר בהסכמה בפסק דין מיום 21.1.19 (תמ”ש 31043-01-16, להלן: “התביעה למתן חשבונות”).
4. ביום 13.5.19 הגישה התובעת את התביעה הכספית שלפני ועתרה במקור לפיצוי כספי בסך 264,643 ₪. כתב הגנה הוגש.
בהחלטה מיום 18.3.20 אושרה בקשת התובעת לגילוי מסמכים – תדפיסי חשבון הבנק ע”ש המנוח בשנים 2009-2011 עו”ש, מט”ח ודוח יתרות.
בקשה נוספת שהגישה התובעת לגילוי מסמכים בעניין חברת “X” שפורקה, נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 30.4.20 לנוכח פירוק החברה, כאשר כתב התביעה לא כלל סעד בעניין החברה ובהעדר הסכמת הנתבעים.
בקשה שלישית לגילוי מסמכים שהגישה התובעת בעניין חברת “X” נדחתה בהחלטה מיום 30.6.21.
בקשה רביעית שהגישה התובעת לגילוי תדפיסי חשבון בנק ע”ש אמו המנוחה של המנוח נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 14.12.21.
בהחלטה מיום 6.5.22 התיר בית משפט שימוש במסמכים שהוגשו במסגרת הליך קודם למתן חשבונות ובתיק זה כראיות בהליך.
ביום 31.8.22 הגישה התובעת רשימת מסמכים (43 מסמכים) עליהם מבקשת לסמוך בהליך.
5. סמוך לאחר קדם המשפט הראשון בתביעה, עתרה התובעת לתיקון כתב התביעה לאחר מסמכים שהתקבלו מרשויות המס ומבנק הפועלים. בהחלטות מהימים 19.12.20 ו- 11.1.21 (כב’ הרשמת שלי פרקש) הותר תיקון כתב התביעה, כפי שצורף לבקשה מיום 2.11.20, ובהתאמה גם תיקון כתב ההגנה. כתב התביעה המתוקן הוגש על סכום לפיצוי 743,758 ₪. כתב הגנה מתוקן הוגש ביום 11.3.21.
6. התקיימו ארבעה דיונים מהם דיון הוכחות.
מטעם התובעת העידו התובעת, מר מ.א. ורו”ח א..
מטעם הנתבעים העידו הנתבעים, מר א.י. ומר ר.ב.
בקשת התובעת לזימון שני עדים נוספים, אחותו ובן דודו של הנתבע, ימים ספורים טרם דיון הוכחות ומעת שהאחרונים לא נכללו ברשימת העדים מטעמה, כפי שהוגשה בחודש 11/21 – נדחתה בהחלטה מיום 17.12.22.
7. בהחלטה מיום 30.5.23 שניתנה לאחר שנשמעו הוכחות בתיק הותר צירוף מסמכים (בקשות והחלטות) מההליך שהתנהל בבית משפט בתל אביב בעניין העיזבון (27794-11-11) ואוזכרו במסמכי הנתבעים, אשר צורפו לבקשת התובעת מיום 24.3.23. נדחתה בקשת התובעת למחיקת כתב ההגנה.
הוגשו סיכומים לרבות סיכומי תשובה.
ומכאן פסק הדין.
טענות הצדדים
8. טענות התובעת
א. הנתבעים הפרו חובת נאמנות כלפיה וכתוצאה מפעולותיהם ומחדליהם נגרם לה הפסד ממון; הנתבע הפר את צוואת המנוח והסב לה נזק ראייתי בהסתרת מסמכים מהותיים שהצריכו אותה לנהל הליך משפטי ארוך ומייגע להגיע לחקר האמת ולהגיש כתב תביעה מתוקן במסגרתו. פעולותיו גרמו לעיוות רצון המנוח בצוואה, מתוך רצון להשתלט על העיזבון, להקטין את חלקה ולהגדיל את חלקו תוך ניצול תפקידו כמנהל עיזבון;
ב. המנוח בצוואתו השווה את חלקה של התובעת לחלקה של אם הנתבע, בה ראה אם מאמצת. המנוח ציווה לתובעת מחצית מהזכויות בדירה ב… ו-30% מיתר הזכויות. מנגד, העניק לנתבע 6% בלבד מעיזבונו.
ג. הנתבע בתפקידו כמנהל עיזבון הגיש: פרטת עיזבון ביום 17.1.12; תדפיס טבלת excel בת שני עמודים בה פרט תנועות בחשבון העיזבון בתקופה 10.8.11 – 14.9.12 אליו התייחס כ”דוח כספי על ניהול העיזבון”; דוח כספי על ניהול העיזבון לתקופה 24.7.11 – 13.8.13 שהוגש ביום 13.8.13.
ד. הנתבע סירב לחשוף מכתב שכתב לו המנוח מהטעם שאישי ומכיל פרטים אישיים וחסויים. בפועל, הנתבע הפר הוראות שקיבל מהמנוח במכתב והתעלם מהן על מנת למנוע מהתובעת לזכות באשר ציווה לה המנוח; הנתבע הסתיר במתכוון את ההוראות שניתנו לו ביחס לצוואה אמריקאית נוספת; הנתבע הוציא כספים שלא כדין מהעיזבון והעלים רכוש מהעיזבון בשיתוף פעולה עם הנתבעת במטרה לקפח את התובעת ולנכס לעצמו רווחים על חשבונה; הנתבע לא פנה לקבל מידע לגבי היקף רכוש המנוח בחו”ל; הנתבע ניצל את היכרותו הקרובה עם המנוח ויתר הזוכים לעשוק את התובעת.
ה. בתביעה למתן חשבונות הראתה התובעת, כי בידי הנתבע מסמכים רבים, אותם בחר להעלים ואלו התגלו לה רק במסגרת הדיון; היקף המסמכים שהחזיק הנתבע ומעולם לא הוצגו בפניה או בפני האפוטרופוס הכללי או בית המשפט. הנתבע אישר כי השמיד מסמכים שלדעתו לא היו רלוונטיים; הנתבע ידע כבר בכתב מינויו ביום 24.7.11 שחלה עליו חובה לשמור כל מסמך וראיה לנכסי העיזבון ולהגיש בגינם דו”ח מפורט לאפוטרופוס הכללי. השמדת המסמכים גרמה לה לנזק ראייתי חמור באופן המצדיק את היפוך הנטל הראייתי.
ו. הנתבעת נאלצה להוציא כספים לשם בירורים והתייעצויות בארה”ב, הכוללים: נסיעת נציג מטעמה לארה”ב לבירור המצב המשפטי בסך $3,500 (12,484 ₪), עלות התייעצות ושכירת שירותי עו”ד אמריקאי בסך $2,000 (7,134 ₪).
ז. שכר טרחת הנתבעת בשיעור 1.5% בתוספת מע”מ נקבע על ידי הנתבע באופן שרירותי ולא אושר מעולם על ידי בית המשפט. לא נחתם בין הנתבעים הסכם המסדיר את שכר טרחתה. התובעת לא התבקשה לחתום על הסכם שכ”ט הנתבעת; הנתבעת הודתה כי לא נחתם עמה הסכם שכ”ט בכתב, כי קיבלה מהנתבע תשלום בגובה 1% גם מתוך כספי העיזבון בארה”ב שהועברו ע”י עו”ד א., מנהלת העיזבון בארה”ב, לחשבון העיזבון בסך של 794,490$ בנוסף ל-3% שהנתבע הוסיף וגבה לטובתו; הנתבע שילם לה שכ”ט עבור פעולות שלא ביצעה או שלא היה בהן צורך;
ח. סך כל הכספים שהתקבלו מהעיזבון בארה”ב היו $794,490. העיזבון שם טופל ע”י עו”ד א. ומר א.ח. אשר גבו את שכר טרחתם 1.5% ו-3% בהתאמה. הגם שכך, שכר טרחת הנתבע כמנהל העיזבון (3%) והנתבעת (1.5%) נגבו מתוך שווי כלל הנכסים לרבות נכסי העיזבון בארה”ב בהם לא טיפלו. שכר הטרחה נגבה מבלי שאושר קודם לכן על ידי בית המשפט כנדרש; הנתבעת עותרת להשבת חלקה בשיעור 30% מ-4.5% שנגבה על ידי הנתבעים שלא כדין.
ט. בוצעו תשלומים שלא כדין מהעיזבון בהם יש לחייב את הנתבעים לטובתה לפי חלקה-
(1) סך 34,698 ₪ – 30% מתשלום שכ”ט ששולם לנתבעת.
(2) סך 17,826 ₪ – שכ”ט נוסף ששולם לנתבעת בגין רישום דירת המנוח ע”ש הנתבע ובגין גביית פיצויים מהקונה שהפר את הסכם המכר.
(3) סך 3,700 ₪ – הוגדר כתשלום ‘הוצאות לטיפול בנכסים בארה”ב’.
(4) סך 23,400 ₪ – ששילם הנתבע כשכ”ט עו”ד בגין מכרז וחוזה שבוטל.
(5) סך 5,000 ₪ – ששילם הנתבע כתשלום נוסף לנתבעת כ”החזר הוצאות של פרסום מכר דירה”, שעה שחברת תיווך ‘אנגלו-סכסון’ קיבלה ממנו סך 64,960 ₪ בין היתר עבור פרסום הדירה. התובעת עותרת להשיב לה סך 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 12.9.11 ובסה”כ 2,854 ₪.
(6) סך 10,000 ₪ – ששילם הנתבע לנתבעת בגין הפקת צו קיום הצוואה ולא אושר בבימ”ש. שכר טרחה בשיעור 1.5% משווי העיזבון נגבה על ידי הנתבעת בכפל גם עבור הפקת צו קיום הצוואה.
(7) סך 52,715 ₪ – תשלום שכ”ט נוסף שהעביר הנתבע לנתבעת בגין מכירת הדירה ב…. הנתבעת ייצגה את יורשי המנוח, לרבות התובעת בהליך שנפתח ביום 15.11.11 בבית משפט לענייני משפחה בתל אביב לאישור הסכם מכר הדירה. לנתבעת אחריות מוגברת כלפי התובעת מכח ייפוי כח שחתמה התובעת לטובתה.
י. חשבונות שערך הנתבע בדפי אקסל אינם מהימנים ולפיכך התובעת זכאית להשבה של סך 34,698 ₪; הנתבעת קיבלה תשלום נוסף בסך 24,882 ₪ לגביו לא הוצגה חשבונית; להוצאות רבות שהוציא הנתבע כמנהל עיזבון אין תיעוד בדפי האקסל או חסרה קבלה/ חשבונית בגינם.
יא. המנוח ציווה לתובעת מחצית הזכויות בדירה ב…. הנתבעת קיבלה 295,000 ₪ כפיצוי מוסכם בגין ביטול הסכם המכר הראשון. התובעת זכאית לקבל מחצית הסכום, 147,500 ₪. ביום 9.10.11 הועבר לה סך 90,000 ₪. היא זכאית לקבל את סכום ההפרש בסך 57,500 ₪ (סך 65,199 ₪ כולל הצמדה ומדד);
יב. הנתבעת גבתה מהעיזבון שכר טרחה בסך 10,004 ₪ לסגירת חברת ‘X’ בנימוק שלא לצבור חובות. זאת הגם שהחברה לא הייתה חלק מנכסי העיזבון משום שלא הייתה בבעלות המנוח. העיזבון לא היה צריך לשאת בתשלום עבור סגירתה; הנתבעת הוציאה חשבונית עבור שכר טרחתה רק בשנת 2016, עם הגשת התביעה למתן חשבונות המהווה רישום כוזב; פירוק החברה מרצון נעשה זמן רב לאחר שהנתבע סיים את תפקידו כמנהל עיזבון; התשלום הועבר לנתבעת לאחר שפקע תוקף מינוי הנתבע כמנהל עיזבון בחוסר סמכות; בעלת המניות העיקרית בחברה היא חברת “Y” (///) ולנתבע שחתם על מסמכי פירוק מרצון של חברת “X” לא הייתה סמכות לעשות כן;
גם אם יוכח שחברת “X” היא חלק מהעיזבון, מחזיקת המניות העיקרית בחברה הנה חברת Y שבבעלות המנוח. חלק מהתשלום הועבר לרו”ח ב. לצורך הגשת דוחות כספיים, הרי שהתברר לתובעת שעוד בשנת 2011 הגיש רו”ח חברת “X” דוחות סופיים למס הכנסה שם דווח על הפסקת פעילות. משכך, לא היה צורך בהגשת דוחות כספיים מחדש לצורך פירוק החברה ולא היה מקום לשלם לרו”ח ב. עבור כך; על הנתבעים להשיב לה סך 3,175 ₪ שהנם 30% מגובה שכר הטרחה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.1.16 ולחלופין להשיב לה 30% מהסכום ששולם לרו”ח ב..
יג. הנתבעת גבתה תשלום בסך 3,001 ₪ על הגשת דו”חות בחברה לשם פירוקה מרצון שלא לצורך. זאת מקום בו בשנת 2011 כבר הוגשו דו”חות סופיים ע”י רו”ח של החברה למס הכנסה שם דווח על הפסקת פעילותה. יש לחייבה לשלם לתובעת את חלקה היחסי (30%).
יד. למנוח היה שעון יד יוקרתי מסוג פטק-פיליפ ששוויו נאמד בסך $48,000 (171,216 ₪). הנתבע קיבל את שעון היד ממשטרת ישראל וחתם על קבלתו ביום 28.2.11. בתביעה למתן חשבונות הכחיש הנתבע את קבלת השעון. בסיכומיו שינה גרסתו וטען שקיבל שעון שבור; גילוי השעון התאפשר בעקבות הודעת המשטרה שניתנה בעקבות צו שיפוטי משנת 2016. במועד זה נעצר מרוץ ההתיישנות. התובעת זכאית ל- 60,249 ₪ המהווים 30% משווי השעון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 27.2.11 ועד מועד התשלום בפועל.
טו. עובר למינויו כמנהל עיזבון פרץ הנתבע את כספת העיזבון וגזל תכולתה, כספים ותכשיטים, מבלי לתעד בצילום את פתיחת הכספת וללא שניהל תרשומת בנוכחות עדים.
טז. סמוך לאחר פטירת המנוח, הנתבע משך 42,500 ₪ מחשבון הבנק הפרטי של המנוח. התובעת זכאית להשבת סך 15,002 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.11 (30% מהסכום);
יז. הנתבע נסע לארה”ב על חשבון העיזבון הגם שלא הוסמך לנהל העיזבון בארה”ב. לשם כך נטל מהעיזבון סך 19,935 ₪. עיזבון המנוח בארה”ב נוהל ע”י עו”ד א. שקיבלה שכר עבור שירותיה ומר א.ח.. על הנתבע להשיב לתובעת 6,861 ₪ (קרן) מיום 12.7.11.
יח. המנוח רכש נכס ברח’ … בלאס וגאס שבמחוז נבאדה בשנת 2009 תמורת $114,500. הנכס נרשם ע”ש המנוח בהצהרת הון שדווחה לרשויות המס. הנתבע העלים את הנכס תוך ניצול תפקידו כמנהל עיזבון. עליו להשיב לה 30% מערכו של הנכס בסך 170,671 ₪.
יט. בחייו המנוח היה אפוטרופוס לאמו שנפטרה אחריו. ביום 9.11.09 העביר המנוח לחשבונה 495,000 ₪. המנוח עשה בחשבון אמו כבתוך שלו והעניק משם כספים לתובעת. הכספים בחשבון הנם כספי המנוח. לאחר פטירת המנוחה הפך הנתבע למנהל עיזבונה תוך שהעלים ולא דיווח שנמצא בניגוד עניינים בהיותו אחד הנהנים מהעיזבון. הנתבע לא דיווח על סך 495,000 ₪, לא פסל עצמו מלשמש כמנהל עיזבון של המנוחה ופעל להגדלת חלקו שלא כדין. סך 495,000 ₪ הם חלק מהעיזבון ועל הנתבע לשלם לה חלקה בשיעור 30% מהסכום הנ”ל בסך 148,500 ₪.
כ. למנהל העיזבון נפסק שכ”ט בשיעור 3% בגין מכירת הדירה ב…. פסק דין זה מהווה מעשה בית דין ומקיים השתק פלוגתא לגבי הכספים אשר אמור היה מנהל העיזבון לקבל בעבור ניהול העיזבון. הנתבעים ויתרו בסע’ 25 לסיכומיהם על טענת “השתק פלוגתא”. כל הכספים שנמשכו מעבר ל-3% ממכר הדירה נמשכו בניגוד לדין ונגנבו מהעיזבון.
כא. העיזבון לא התנהל כדין. על הנתבעים נטל ההוכחה ולא עלה בידם להרימו.
כב. הנתבעים הסתירו במכוון מסמכים מהותיים שיש בהם להשפיע על ניהול המשפט וגילויים היה משבש לחלוטין את טענות ההגנה; הנתבעים שיקרו לבית המשפט, הרחיקו את עדויותיהם והתחמקו על דוכן העדים; הנתבעים הסתירו את תיק 27794-11-11. הנתבעת היא שייצגה את התובעת ולא עו”ד ר.. הנתבע הסתיר ראיות המעידות שהעלים כספים מחשבון עו”ש המנוח עליהם לא דיווח כמנהל עיזבון; הנתבע הסתיר במזיד את הצהרת ההון שהגיש לרשויות המיסים בשנת 2009; הנתבע לא הכחיש שהסתיר מכתב אישי מהמנוח שכלל הוראות פעולה, אזכור נכסים, אנשי מפתח והפנייה לצוואה האמריקאית. בכך הפר את הוראות המנוח; הנתבע התעלם בסיכומיו דפי עו”ש בחשבון בנק המנוח בארה”ב ולא הציגם בהליך זה. הנסיבות מצדיקות מחיקת כתב ההגנה, משנדחתה הבקשה בענין יש להביא בחשבון נתונים אלו בפסיקת הוצאות ההליך.
כג. דין טענת הנתבעים להעדר יריבות כלפי הנתבעת להידחות. בפרט כאשר הנתבעת המשיכה לפעול בעיזבון גם לאחר שהנתבע סיים את תפקידו בשנת 2013. כך, היא פעלה לסגירת “X” בשנת 2015 ומשכה מהעיזבון 10,000 ₪ ללא רשות.
כד. התובעת הגישה תביעה למתן חשבונות לאחר שהבינה כי הנתבע גזל אותה. בשנת 2012 עדיין לא היו בידי התובעת ראיות לנכסים שהועלמו בארה”ב. התביעה למתן חשבונות הוגשה בשנת 2016 והתקבלו אצל התובעת מסמכים שלימדו אותה על היקף ההסתרה והנזק שהנתבעים הסבו לה בניהול החשבון.
כה. יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, להשיב לה סך של 743,758 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.
9. טענות הנתבעים
א. טענות התובעת בנוגע לתפקוד הנתבע כמנהל עיזבון והנתבעת הועלו בשיהוי רב, שנים לאחר ששוחרר מתפקידו ועשור לאחר פטירת המנוח.
בזמן אמת התובעת חתמה על הסכם שכר טרחה עם הנתבע כמנהל עיזבון והייתה מודעת לגובה שכרה של הנתבעת. היא הייתה מיוצגת, אישרה שקיבלה דו”ח כספי ופרטה בהם פורטו פעולות הנתבעים ולא פצתה פה בזמן אמת. הנתבעים פעלו כדין מתוקף תפקידם.
ב. הרקע להגשת התביעה הוא כעסה של התובעת על הנתבע שסירב ליתן תצהיר כוזב לטובתה בתביעה שהגישה נגד המוסד לביטוח לאומי להכיר בה כידועה בציבור של המנוח (ב”ל 21435-07-13). ביום 24.9.17 נדחתה התביעה נגדה תוך שביה”ד לעבודה קבע קביעות חמורות לגביה. התובעת הגישה ערעור על ההחלטה ומחקה אותו.
ג. הנתבע שכר את שירותי הנתבעת כדי לטפל בענייני העיזבון לשם חלוקתו ושילם לה את שכרה. הנתבעת ביצעה פעולות רבות הכרחיות, שמי שאינו עו”ד לא יכול לבצען לבד. טענות התובעת בהקשר לשכרה צריכות להיות מופנות כלפי הנתבע בלבד.
ד. העיזבון חולק בין שמונת יורשי המנוח. ככל שתתקבל התביעה כל אחד מהיורשים יידרש להשיב לעיזבון את חלקו היחסי. מתוך שכך, היה על התובעת לצרף כנתבעים לתביעה את כל מי שההכרעה בהליך זה תשפיע על עניינו. התובעת לא עשתה כן.
ה. הנתבע הגיש רשימת נכסי העיזבון בפרטה מיום 15.11.11 שלמה וממצה. לא היו לעיזבון נכסים נוספים מעבר למפורט שם; הנתבע פעל במסירות, בסיוע המקצועי של הנתבעת, לכינוס נכסי העיזבון, השאת ערכו וחלוקתו בין הזוכים. לא בכדי ששת הזוכים הנוספים בצוואה אינם חלק מההליך דנן.
ו. שכר טרחת הנתבע אושר על ידי בית המשפט לאחר שנבדק ואושר על ידי ב”כ האפוט’ הכללי ולאחר שאושר על ידי כל הזוכים לרבות התובעת, באמצעות בא כחה עו”ד ר.. במקור הנתבע דרש 4% משווי העיזבון. אולם, בשל התערבות עו”ד ר. הסכים הנתבע לצרכי פשרה להפחית את שכרו לשיעור 3% משווי העיזבון.
ז. התובעת לא התנגדה למינוי הנתבע כמנהל עיזבון המנוח ואישרה שזה היה רצון המנוח; בתקופה הרלוונטית הייתה התובעת מיוצגת על ידי עו”ד; בזמן אמת התובעת לא פצתה פיה כנגד תפקוד הנתבעים שעמם עמדה בקשר שוטף; התובעת חתמה על כתב ויתור מיום 2.7.12 שהוגש לבית המשפט בנאבדה, ארה”ב לפיו אין לה טענה בדבר חלוקת נכסי העיזבון בארה”ב באמצעות מנהל העיזבון שם מר א.ח.; התובעת אישרה ביום 13.9.12 בחתימת ידה את קבלת הדו”ח הכספי על ניהול העיזבון בתקופה 24.7.11-14.9.12 ואת קבלת חלקה בעיזבון בהתאם לצוואה.
ח. התובעת טוענת לראשונה בסיכומיה להיפוך הנטל על הנתבעים. טענתה בסיכומיה, כי הוכיחה את מלוא עילות תביעתה מראה שברור לה שנטל ההוכחה חל עליה במלואו.
ט. לגבי התשלומים מהעיזבון –
(1) שכרה של הנתבעת בגין שירותיה המשפטיים לעיזבון 1.5% מהעיזבון שולם לה על ידי הנתבע. אין יריבות בין התובעת לבינה. היה להפנות את טענותיה כלפי הנתבע; מעבר לכך קיימים השתק ומניעות מכח הודאת התובעת בזמן אמת ובטרם נפסק שכר טרחת הנתבע כמנהל עיזבון בהיותה מיוצגת. היא הייתה מודעת היטב לכך ששכה”ט שולם לנתבעת בנוסף לשכ”ט הנתבע כמנהל עיזבון. תשלום שכה”ט לנתבעת לא נעשה בהיחבא ודווח במסגרת דו”ח כספי על ניהול העיזבון שהוגש לאפוטרופוס הכללי יחד עם טבלת excel מסכמת ודפי תנועות בחשבון העיזבון. התובעת אישרה שקיבלה את הדו”ח;
הסכמת התובעת בכתב ובזמן אמת לתשלום שכ”ט הנתבע בנוסף לתשלום שכ”ט הנתבעת בגין שירותיה מחייב אותה, וודאי בהיותה מיוצגת. בחלוף עשר שנים אין הצדקה לבחון מחדש פעולות אשר בזמן אמת ניתנה להם הסכמת כל היורשים בכתב. בפרט, כאשר שכר טרחת מנהל העיזבון אושר וניתן לו תוקף של פסק דין חלוט.
(2) שכה”ט ששולם בגין הדירה ב… הולם וכלל את הטיפול הנדרש למכירת הדירה. שכר הטרחה מידתי ועל הצד הנמוך. הנתבעת ביצעה כ-20 פעולות מורכבות ורחבות היקף בעיקרם בין היתר טיפול בעסקה הסבוכה של מכירת הדירה שלא הייתה רשומה ע”ש המנוח או אמו ז”ל. הנתבעת ביצעה מעין כינוס נכסים אשר בית משפט נוהג לפסוק עבורו שכ”ט בסך 4% בתוספת מע”מ מהתמורה; מראשית ההליכים היה ברור שעלות הטיפול במכירת הדירה כלולה בשכה”ט של 1.5% מהעיזבון.
(3) שכ”ט חושב באחוזים גם מתוך נכסי העיזבון בארה”ב, התובעת לא הצביעה על כל מקור לפי יש ללמוד שהיקף העיזבון לצורך חישוב שכ”ט נגזר רק מהנכסים בישראל; הגדרת שווי העיזבון בסע’ 45ז בתקנות הירושה אינו מבחין בין נכסים בישראל לנכסים בחו”ל; הנכסים בארה”ב פורטו גם הם בפרטה מיום 15.11.11; התובעת חתמה על הסכם שכ”ט הנתבע כמנהל עיזבון משווי העיזבון על פי הפרטה שכללה גם את הנכסים בארה”ב. ההסכם אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין;
התובעת הודתה שבזמן אמת כשחתמה ביום 2.7.12 על הסכמתה לסגור את תיק העיזבון בארה”ב היא הייתה מודעת היטב לסכומים שהשתכרו מנה”ע בארה”ב מר א.ח. ועו”ד א. שהוסברו לה ע”י ב”כ דאז.
(4) בהתאם להוראות תקנות 45(א), (ג) ו-(ד) לתקנות הירושה על מנהל העיזבון להביא מראש לאישור בית המשפט רק תשלום שכר טרחה העולה על התעריף המינימאלי המומלץ שבתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש”ס- 2000. סע’ 4 בתוספת קובע שהתעריף המינימאלי בגין בקשה לצו קיום צוואה, צו ירושה או מינוי מנהל עיזבון או בקשה משולבת, ללא התנגדות, הוא 1.5% בתוספת מע”מ מערך העיזבון, אך לא פחות מ-3,630 ₪. בענייננו, שכ”ט הנתבעת אינו עולה על התעריף המינימאלי בתוספת והוא אף חושב על פיו; אין חובה להגיש לבית משפט מראש בקשה לאישור שכ”ט הנתבעת בגין שירותים מקצועיים שהעניקה לעיזבון.
(5) לטענה כי ישנם תשלומים שאינם נתמכים בחשבונית – הנתבעת קיבלה שכר טרחה בסך 131,559 ₪ + מע”מ (21,821 ₪) + הוצאות (7,261 ₪) על פי הפירוט הבא: בגין הבקשה לצו קיום צוואה על כל הכרוך בה, לרבות מכירת הדירה – סך 1.5% + מע”מ משווי העיזבון ובסה”כ 105,305 ₪ בתוספת מע”מ; בגין רישום דירת המנוח ע”ש אמו ולאחר מכן על שמו ובגין ייצוג העיזבון נגד מציע שחזר בו מהצעתו לרכוש את הדירה, מימוש הבטוחה והנבת סך 295,000 ₪ לעיזבון – סך 17,826 ₪ + מע”מ; בגין הטיפול בחיסול חברת “X” – סך 8,550 ₪ בתוספת מע”מ; התשלום לנתבעת בוצע מעת לעת ולא כנגד כל פעולה ספציפית; יש התאמה מוחלטת בין החשבוניות שהנפיקה הנתבעת לבין התשלומים שקיבלה בפועל: סך 16,600 ₪ ביום 12.9.11 (חשבונית 4526, דף חשבון בעמ’ 68 לתצהיר הנתבע); סך 52,715 ₪ ביום 1.3.12 (חשבונית 4679, דף חשבון בעמ’ 74 לתצהיר הנתבע); סך 81,323 ₪ ביום 24.1.13 (חשבונית 5165, דף חשבון בעמ’ 84 לתצהיר הנתבע); סך 10,004 ₪ ביום 7.1.16 (חשבונית 6525, דף חשבון בעמ’ 70 למסמכי התובעת);
גם לו היו מתקבלות טענות התובעת, חלקה בתשלום הוא 31,591 ₪. מהנבת סך 295,000 ₪ לעיזבון, לתובעת לבד צמח רווח בסך 88,500 ₪, כפול משכ”ט הנתבעת.
(6) הנתבעת קיבלה מחשבון העיזבון 5,000 ₪ ע”ח הוצאות ומימנה מתוכם את ההוצאות המפורטות בסע’ 21 בתצהירה, לרבות פרסום מודעה בעיתון ואגרות. שבע קבלות בגין ההוצאות לרבות בגין פרסום המודעה בעיתון צורפו כנספח 9 לתצהירה. גם לו הייתה מתקבלת טענת התובעת לכל היותר יכלה לעתור לפיצוי בסך 675 ₪ (30% מתוך 2,250 ₪ עלות הפרסום) שכן היא אינה חולקת על הצורך באגרות.
(7) לטענה בעניין פיצוי שהשיגה הנתבעת מצד ג’ שחזר בו מהסכם מכר – חלה התיישנות. התובעת קיבלה את חלקה בפיצוי ביום 9.10.11, כך שהיה עליה להגיש תביעה בעניין עד ליום 9.10.18; גם לו הייתה מתקבלת טענתה היה מקום להשית את התשלום הנדרש על יתר הזוכים כפי חלקו היחסי בעיזבון; הפיצוי שהתקבל הנו פיצוי כספי, על פי הצוואה חלקה של התובעת 30% ולא 50%. גם הגב’ ה. קיבלה חלק זהה בפיצוי. הנתבע לא היה מקפח את אמו; לחלופין, אם ייקבע כי יש להחשיב פיצוי זה כרכיב הנוגע לדירה המזכה את התובעת ב-50%, יש להחיל זאת גם על התשלומים ששילם העיזבון בקשר לדירה ולחייבה לשאת ב-50% משכ”ט הנתבעת בגין מכר הדירה במקום ה-30% בהם חויבה.
(8) שכ”ט הנתבעת בגין חיסול חברת “X” – שני הדירקטורים בחברה היו המנוח ומר ר.ב.. 95% ממניות החברה היו בחברת “Y”, חברה זרה בארה”ב שהייתה בבעלות המנוח; במועד הפטירה נצברו לחברה חובות לרשם החברות ולרשויות המס; מר ב. ביקש מהנתבע לפעול לחיסול החברה וסגירת חשבון הבנק שלה על מנת להימנע מדרישות תשלום עתידיות; אלמלא היה הנתבע פועל בסיוע הנתבעת לחיסול החברה היו כלל הזוכים בעיזבון עלולים לחוב בקנסות ובהפסדים. לשם פירוק החברה היה צורך לסגור את תיקיה במס הכנסה ובמע”מ. לצורך זה נדרשה הגשת דוחות על אי פעילות. רו”ח ב. הגיש ארבעה דו”חות שנתיים; רו”ח א. עד התובעת העיד שב-2013 נודע לו שהחברה עדיין מופיעה במחשב מס הכנסה כנדרשת דו”ח ואולם חרף בקשתו התיק לא נסגר. הוא אישר שהגיש דו”ח אחרון בשנת 2010 וכי לא קיבל אישור להגיש את הדוח של 2011 יחד עם הדוח של 2010. ממילא העיד רו”ח א. שבשנים הרלוונטיות לפירוק החברה היה צורך בטיפול משפטי של עו”ד ולא היה די בטיפול רו”ח. טיפולו נעשה מול רשויות המס ולא מול רשם החברות. טיפול הנתבעת בפירוק החברה הכרחי;
התובעת כעסה על מר ב. שנתן תצהיר לטובת הנתבעים והגישה נגדו תביעה בבימ”ש שלום; לעומת טענתה כאן כי חברת “X” אינה בבעלות המנוח ואינה חלק מהעיזבון, טענה שם ש-95% ממניות החברה שייכות למנוח; לא ניתן להתעלם מחוסר מידתיות התובעת בעניין, אשר זימנה להעיד בעניין שני עדים מכובדים (רו”ח א. ומר ב.) מכח טענה שאפילו תתקבל במלואה המשמעות לתובעת 3,001 ₪.
י. טענות בדבר רכוש שהנתבע העלים כביכול בטרם מונה כמנהל עיזבון (24.7.11) התיישנו. היה על התובעת להגיש תביעתה בגינם עד 24.7.18, בתוך 7 שנים לכל המאוחר; היה עליה להפנות טענותיה ביחס לרכיב זה לנתבע בלבד.
יא. אשר לשעון – התובעת לא הסבירה את השיהוי בתביעתה. התובעת הודתה שנכחה יחד עם בתה הבגירה בדירת המנוח במועד פתיחת הכספת וחלוקתה בשנת 2011. היא אישרה שקיבלה את חלקה בעיזבון בשנת 2012. במכתבי דרישה ששלחה ב”כ דאז לנתבע בשנת 2013 לא נזכר השעון; התובעת לא הוכיחה שלמנוח היה שעון מסוג “פיליפ פטק”. העובדה שהשעון היוקרתי לא נזכר בצוואת המנוח ואילו רכוש אחר ששוויו נמוך יותר כן – מדברת בעד עצמה. התובעת מתארת כי ראתה את השעון רק פעמיים וכי יש בידה תמונות לבסס טענתה. הגם שכך לא צרפה כל תמונה. תמונות הוצגו לראשונה בחקירתה (מוצג נ/1) ולא ניתן ללמוד מהן באיזה שעון מדובר; התובעת שינתה גרסאותיה ביחס לשעון. במקור טענה, כי השעון היה על ידו של המנוח והפנתה לדו”ח משטרתי בתמיכה לעניין. בסע’ 7 לתביעה המתוקנת טענה שהשעון היה בכספת ביתו של המנוח ובסיכומיה שבה וטענה שהשעון היה על יד המנוח; השעון הנזכר בדו”ח המשטרתי הוא שעון יד פשוט שנהרס בעת שהמנוח קפץ אל מותו; גם לו הייתה מתקבלת תביעתה לא הוכיחה ששווי השעון 217,216 ₪ כנטען.
יב. כך גם לגבי רכוש ותכשיטים בכספת המנוח – הטענות התיישנו, מקומן להיות מופנות לנתבע בלבד, התובעת נכחה בדירה בעת פתיחת הכספת וחלוקתה בשנת 2011 וקיבלה חלקה בעיזבון בשנת 2012. במכתבי דרישה ששלחה לנתבע בשנת 2013 לא הזכירה את עניין הכספים והתכשיטים החסרים לטענתה שהיו בכספת וגם לא בשני כתבי תביעה שהגישה בשנים 2019 ו-2021; התובעת שינתה גרסאותיה ביחס לשווי התכשיטים. בכתב התביעה המתוקן טענה שהיו בכספת תכשיטים בשווי $80,000. בתצהירה העלתה טענה חדשה לפיה בכספת נשמרו תכשיטים שלה, לרבות טבעת יהלום שלא ענדה; בחקירה טענה כי שווי הטבעת לבד ללא יתר התכשיטים $80,000; התובעת לא ידעה ליישב הסתירה בין טענתה בתצהירה שקיבלה מהנתבע 4 מעטפות לבין סע’ 1 במכתב באת כוחה לנתבע מיום 14.8.13 שקיבלה 3 מעטפות; גם לו הייתה מתקבלת תביעת התובעת במלואה הרי שהיא לא הוכיחה ששווי התכשיטים היה 463,710 ₪.
יג. התובעת מתייחסת לסך 12,750 ₪ המהווה 30% מסך 42,500 ₪ שנמשך כביכול על ידי הנתבע שלא כדין מחשבון המנוח; מדובר בהוצאות ששימשו לסידורי קבורת המנוח בהתאם לסעיף 2 בצוואתו. הנתבע מימן מחשבון המנוח קבורה, מודעת אבל, מצבה, כיבוד לשבעה ותיקון דלת פלדת שנפרצה על ידי המשטרה ביום פטירתו; קבלות צורפו כנספח 15 לתצהירו; הנתבע לא נחקר על סוגיה זו ויש לקבל את גרסתו במלואה;
יד. עלויות נסיעת הנתבע לארה”ב – התובעת מתייחסת לסך 5,980 ₪ 30% מסך 19,935 ₪ שהוציא הנתבע על נסיעה לארה”ב לטיפול בענייני העיזבון. עלויות הנסיעה פורטו בדו”ח הכספי שאישרה התובעת שנמסר לה. מאז ועד הגשת התביעה היא לא פצתה פה בעניין; תכלית טיסת הנתבע לארה”ב הייתה לראות את נכסי הנדל”ן של המנוח ולאתר עו”ד שיטפל בנכסי העיזבון שם לרבות טיפול במיסוי. בנסיעה איתר את עו”ד א. וסיכם עמה את שכרה. פעולות הנתבע הניבו לעיזבון כ-300,000 ₪.
טו. “הנכס המוסתר” בלאס וגאס, נבאדה – התובעת מתייחסת לסך 150,464 ₪ 30% מסך 501,546 ₪ כשווי “הנכס המוסתר” של המנוח בלאס וגאס; בית משפט בישראל נעדר סמכות לדון בענייני רכוש המנוח בארה”ב שהוכרעו בפסק דין חלוט של בית המשפט לענייני ירושה בנבאדה. על התובעת היה להפנות טענותיה שם; מעבר לכך, לא הוכח שיש נכס מוסתר; המנוח לא הותיר צוואה אמריקאית; לו היו נכסים נוספים בארה”ב, שם נגבה מס על העיזבון, רשויות המס לא היו סוגרות את תיק הירושה והזכויות לא היו מועברות לזוכים בישראל; התובעת נשענת על מסמך הצעה לרכישת דירה ברח’ … שלא תורגם לעברית ונסרק באופן מטושטש ולא קריא; מכתב רשות המיסים לתובעת מיום 3.12.19 מלמד כי המנוח העביר כספים לארה”ב לשם רכישת נדל”ן אולם לא הוכח שהוא רכש את הנדל”ן בפועל. כנספחים להצהרת ההון מופיעים מסמכים הנוגעים לנכסים ברח’ …, … ו…. לו היה רוכש גם את הנכס ברח’ … חזקה שהנכס היה נרשם בבעלותו, כפי שנעשה עם יתר הנכסים; הנתבעים הציגו נסח מקרקעין היסטורי רשמי ממנו עולה, כי המנוח אינו מופיע כבעלים בנכס. התובעת לא ידעה ליישב זאת בחקירתה; התובעת הודתה כי לא תבעה את מנהל העיזבון בארה”ב.
טז. התובעת עותרת לסך 19,618 ₪ בגין הוצאות נסיעה של נציגה לארה”ב לצורך בירורים התייעצות ושכירת עו”ד אמריקאי. התובעת לא הוכיחה כי נשאה בהוצאות אלו, אלה בן זוגה מר מ.א.. מעדותו נמצא שמדובר בהוצאות שכלל אינן קשורות לעיזבון אלאל לנסיעה אישית; גרסת התביעה לנשיאת התובעת בעלויות אלו הייתה לא עקבית: תחילה התחייב מר א. להגיש לתיק אסמכתא על כי התובעת החזירה לו את העלויות ששילם מכיסו. אחר כך, טען שהתובעת העבירה אליו את העלות בהעברה בנקאית. ובהמשך טען, כי הסכום הועבר לו במזומן. התובעת כשלה מלהוכיח שהיא שנשאה בעלות הנטענת.
יז. התובעת עתרה לקבל סך 165,000 ₪ 30% מסך 495,000 ₪ שהעביר המנוח לחשבון הבנק של אמו המנוחה; תביעה זו אינה המסגרת הדיונית המתאימה לבירור הטענה. היה על התובעת להגיש תביעה לבירור היקף עיזבון המנוחה. לא ניתן להיעתר לבקשה מבלי לקבל את עמדת יורשי המנוחה; יש לדחות את העתירה ביחס לנתבעת; מדפי חשבון בנק המנוחה נלמד שחודשים ספורים טרם פטירת המנוח לא היו בו יתרות ניכרות. הנתבע לא נחקר על דפי החשבון וגרסתו לא נסתרה.
יח. הליך מתן החשבונות נסגר לאחר שלב הוכחות, מבלי שהתובעת חויבה בהוצאות לרבות שכ”ט עו”ד. בפסק הדין נקבע, כי סוגית ההוצאות תלקח בחשבון בהליך שיוגש בעתיד; התובעת סירבה למשוך עתירתה או לצמצם את עילות תביעתה; התובעת מחזרה בסיכומיה בקשה למחיקת כתב ההגנה שנדחתה בהחלטה מיום 30.5.23; גישה סלחנית כלפי התובעת תוביל להגשת הליך שלישי במספר נגד העיזבון.
דיון והכרעה
10. התביעה כספית, עילת התביעה נזיקית והפרת נאמנות. התביעה הוגשה נגד הנתבעים כבעלי תפקידים.
הנתבע – אשר מונה כמנהל עיזבון המנוח על יסוד צוואתו. צו קיום הצוואה ניתן ביום 24.7.11. העיזבון חולק. לנתבע שולם שכ”ט בשיעור 3% מכלל עיזבון המנוח.
הנתבעת – עו”ד אשר נתנה שירותים משפטיים לעיזבון ושכרה שולם לה על ידי הנתבע מכספי העיזבון בשיעור 1.5% מהעיזבון.
בתביעה טוענת התובעת בין היתר להעלמת נכסים מהעיזבון, הפרת הוראות צוואת המנוח, גביית שכ”ט שלא כדין, משיכות נטענות שביצע הנתבע מחשבון העיזבון ללא הצדק.
התובעת עותרת לחיוב הנתבעים ביחד ולחוד בסך 743,758 ₪ בהתאם לארבע קטגוריות, כפי שהובאו בכתב התביעה המתוקן:
א. סך 128,457 ₪ – בגין תשלומים ששילם הנתבע לנתבעת (שכ”ט בשיעור 1.5% משווי העיזבון; סך 10,000 ₪ בגין הוצאת צו קיום צוואה; ההפרש בין חלקה מפיצוי עקב ביטול מכר דירת המנוח ב… 30% לבין חלקה הנטען בשיעור 50%, תשלום שכר טרחה גבוה בשיעור כ-1.88% מתמורת מכר הדירה, גביית סך 10,004 ₪ עבור פירוק חברת “X” – סעיפים 22א, 7-12 בכתב התביעה המתוקן);
ב. סך 391,896 ₪ – 30% משווי שעון יד נטען שהיה למנוח, 30% מתכולת הכספת בבית המנוח (תכשיטים וכספים), משיכות אסורות מחשבון המנוח לאחר פטירתו ועלויות נסיעת הנתבע לארה”ב (סעיפים 22ב, 13-17, 18(ו) בכתה התביעה המתוקן);
ג. סך 203,787 ₪ – 30% מכספים בחשבון אמו המנוחה של המנוח (סעיפים 22ג, 21 לכתב התביעה המתוקן);
ד. סך 19,618 ₪ – הוצאות שהיו לתובעת כתוצאה מבירורים והתייעצויות בארה”ב: נסיעת נציג מטעמה, עלות התייעצות ושכירת שירותי עו”ד אמריקאי (סעיפים 22ד’, 19 לכתב התביעה המתוקן);
ה. להצהיר כי המנוח הותיר אחריו צוואה אמריקאית נוסף על צוואה בישראל שהנתבעים מסתירים את קיומה (סעיפים 22ה’ בכתב התביעה המתוקן).
ו. חיוב בהוצאות לרבות בגין ניהול ההליך הקודם.
11. אקדים אחרית לראשית, לאחר שנדרשתי לכתבי הטענות ולכלל החומר הרב מאוד בתיק זה ובתיק הקשור, שמעתי עדויות הצדדים וחקירות העדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי – דין התביעה על כל רכיביה להידחות.
זאת לאחר שמצאתי כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר (רכיבים מסוימים לאחר תקופת התיישנות), ללא הבחנה בין הנתבע כמנהל עיזבון לבין הנתבעת כעו”ד ששכר לביצוע פעולות בעיזבון ומכאן על פניו העדר יריבות כלפיה, נמצא כי התובעת לא העלתה טענותיה ב”זמן אמת” במסגרת תיק ניהול העיזבון, מרבית טענות התובעת אינן על יסוד מסמכים שהתקבלו בתביעה למתן חשבונות אלא ארועים וטענות שהיו ידועות לה קודם, התובעת לא הוכיחה גרסתה, התובעת לא ביססה עילת תביעתה להפרת חובת נאמנות הנתבעים כלפיה כזוכה על פי הצוואה, התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הפר (כך נטען) את צוואת המנוח, לא הוכיחה כי קיימת צוואה נוספת, ולא הוכיחה כי נגרם לה נזק מהתנהלות הנתבעים או מי מהם.
ולהלן נימוקיי
העדר יריבות בין התובעת לנתבעת ודחיית התביעה כלפי הנתבעת
12. הנתבעת נשכרה על ידי הנתבע כמנהל עיזבון המנוח, למתן שירותים משפטיים לעיזבון. הנתבע אינו עורך דין ואין כל פסול ואף מצופה ממנו, לשכור ייעוץ משפטי וביצוע פעולות משפטיות נדרשות במסגרת ניהול העיזבון. ניתן אף לומר כי העדר קבלת ייעוץ משפטי ואי שכירת שירותי עו”ד לביצוע פעולות משפטיות נדרשות בעיזבון בנסיבות אלו יכול להיחשב אף כרשלנות.
מחקירות התובעת והנתבעת עלה, כי התובעת ידעה שהנתבעת נשכרה על ידי הנתבע לביצוע פעולות משפטיות בעיזבון, ואף נפגשה עמה. התובעת היתה מיוצגת במועדים הרלוונטיים, לא נעשתה כל פניה מצד התובעת לבימ”ש בו התנהל תיק ניהול העיזבון ב”זמן אמת” לגבי שכירת שירותי הנתבעת על ידי הנתבע ושכרה, התובעת לא הביעה כל התנגדות לכך.
13. התובעת טוענת כי הנתבעת אינה זכאית לשכר טרחה מאחר והיא לא התקשרה בהסכם שכר טרחה עמה (פרוט’, עמ’ 55 שורות 26-33). עוד אמרה “אני לא ביקשתי ממנה לעשות פעולות משפטיות. יש מנהל עיזבון” (פרוט’, עמ’ 58 שורות 30-31).
לצד זאת, בהמשך חקירתה העידה התובעת כי היא אינה מתנגדת לעצם תשלום שכר טרחה לנתבעת אלא ל”עלותו המופרזת”. לגרסתה “מי שצריך לשלם לה, מי שלקח אותה… הוא לקח אותה? שישלם לה” (פרוט’, עמ’ 59-61).
הנתבעת – הצהירה בתצהיר עדותה הראשית שלאחר שהחל הטיפול בענייני המנוח, התובעת הגיעה למשרדה להתרשם ממנה וממקצועיותה באופן אישי, התקיימה פגישה ממושכת.
הנתבעת העידה בהתייחס לאותה הפגישה הנטענת (פרוט’ 1.1.20, עמ’ 9 שורות 3-5):
“התובעת היתה במשרדי לפגישת היכרות סמוך לאחר הצוואה. היא הגיעה אלי ולא אני צלצלתי אליה. אפילו לא ראיתי מה כתוב בצוואה. סיפרתי לה כי אח”כ קראתי אך כשהוא בא לאמת חתימה אפילו לא קראתי את הצוואה. אני לא עשיתי לו את הצוואה בכלל”.
התובעת – אישרה את קיום הפגישה (פרוט’ 1.1.20, עמ’ 7 שורות 28-35; עמ’ 8 שורות 1-4):
“הייתי במשרדה של עו”ד ר. כי היא הזמינה אותי.
הייתי מתי שהייתי צריכה לחתום על משהו. היא הזמינה אותי אחרי שאני חתמתי כבר למנהל העיזבון להיות מנהל עיזבון היא אמרה שאני צריכה לבוא להיכרות וסיפרה לי בשיחה הזאת…
היא התקשרה אלי. אני לא ידעתי בכלל מי זאת ר.ר.. היא התקשרה שאני צריכה להגיע כי היא עשתה צוואה לב.י. ואמרה אני צריכה לראות אותך תבואי. היא אמרה שהיא עשתה צוואה. הייתי אצלה אחרי שהוא נפטר. הוא נפטר בפברואר ובאתי אליה באביב. אני זוכרת שהייתי לבושה קליל.
כשאני באתי אליה היא סיפרה לי שהיא היתה גם… זה היה אחרי.
… לקחתי מונית… אני בכיתי אצלה. היא סיפרה לי על הנכסים של אמא שלו ואמרה שהיא עו”ד גם של אמא שלו ושהיא מכירה את כל הנכסים”.
14. המחלוקת אם כך אינה על עצם שכירת שירותי הנתבעת על ידי מנהל העיזבון לצורך טיפול בפעולות מסוימות בעיזבון, אלא על גובה שכר הטרחה ששולם לה על ידי מנהל העיזבון בשיעור 1.5% מתוך שווי כלל העיזבון.
טענות אלו היו צריכות להיות מופנות כלפי מנהל העיזבון בלבד, ולא כלפי הנתבעת באופן אישי. מעבר לכך שהתובעת ידעה בזמן אמת כי הנתבע שכר את שירותי הנתבעת לטיפול בעניינים משפטיים של העיזבון, פרט את תשלום שכר טרחתה בדו”חות שקיבלה התובעת והתובעת לא הלינה על כך בזמנים הרלוונטיים.
אשר לגובה שכה”ט ראו בהמשך פסה”ד.
15. טענת התובעת ליריבות נטענת מול הנתבעת בכך “ששיתפה פעולה עם מנהל העיזבון בהסתרת נכסים” (דברי ב”כ התובעת בפרוט’ 1.1.20, עמ’ 6 שורות 31-32). לדבריה, דבר מעורבותה הפסולה (לכאורה) של הנתבעת התברר לה במסמכים שצירפו הנתבעים לכתב ההגנה, מהם למדה על פירוק חברת “Y”, הצלבת גרסת הנתבעת עם גרסת מר ב. גרמה לה להבין ש”משהו כאן מסריח” (כלשונה, בפרוט’ 1.1.20, עמ’ 7 שורות 21-25).
התובעת לא הוכיחה דבר מכך, לא הוכיחה כי הנתבעת הסתירה נכסים מהעיזבון בעצמה או עם הנתבע, אף לא בראשית ראיה.
אני דוחה את התביעה בכל הנוגע לרכיביה המתייחסים לנתבעת, עו”ד ר.ר.
טענת ההתיישנות
16. טענת ההתיישנות לא הועלתה על ידי הנתבעים ב”הזדמנות הראשונה” כנדרש בסעיף 3 בחוק ההתיישנות, עם הגשת כתב הגנתם לתביעה כפי שהוגשה במקור. הטענה הועלתה לראשונה בדיון קדם משפט ראשון שהתקיים ביום 1.1.20 ולאחר מכן בכתב ההגנה המתוקן.
לטענת הנתבעים יש למנות את מרוץ ההתיישנות ממועד מתן צו קיום צוואת המנוח ומינוי הנתבע כמנהל עיזבונו – 24.07.11.
בעיקר טוענים הנתבעים להתיישנות טענות התובעת הנוגעות לפיצוי שהשיגה הנתבעת מצד ג’ שחזר בו מהסכם המכר, רכוש שהעלים כביכול הנתבע טרם מונה כמנהל עיזבון, שעון יד המנוח, כספים ותכשיטים שהיו בכספת המנוח.
משלא הועלתה הטענה בהזדמנות הראשונה, בימ”ש לא דן בה טרם בירור ההליך העיקרי. לצד זאת, ובפרט בנסיבות בהן נדרש היה לבחון את הגרסאות בכל הנוגע לידיעה או אי ידיעה של התובעת על פעולות שנעשו, מתן הסכמתה הנטענת לפעולות לרבות לדיווחים שהגיש מנהל העיזבון בפרט בעניין שכ”ט במועד שהוגשו, וכפועל יוצא מכך המועד ממנו יש למנות את הזמנים, אין מונע כי טענת התיישנות תבחן לגופה במסגרת פסק הדין.
17. סעיף 8 לחוק ההתיישנות – “התיישנות שלא מדעת” קובע, כי:
“נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה”.
הלכה פסוקה היא, כי מידת הידיעה, הנדרשת מהתובע את העובדות המקימות את תביעתו, כדי לשלול את תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות מינימאלית ונגזרת מדרגת הוודאות הנדרשת להוכחת התביעה. מכיוון שתביעה אזרחית מוכחת על פי מאזן ההסתברויות, די לנו במידת וודאות מעטה, הנמוכה ממאזן ההסתברויות. יפים לעניין זה דברי כב’ השופט א. גולדברג בע”א 4114/96 המאירי נ’ הכשרת הישוב, פ”ד נב(1) 857, 866 (19.04.98):
“… את הדיבור “נודעו לתובע” יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת היגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות”.
בע”א 2919/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ’ עדנה גיא-ליפל ואח’ (19.09.10) חזר בית המשפט על ההלכה וקבע לעניין שאלת הידיעה בכוח, כי אף אם מתעורר חשד אצל התובע, ואף חשד בכוח. כלומר, נסיבות בהן אמור היה להתעורר אצל התובע חשד ייחשב כ”קצה חוט” בהתקיימו מתחיל מרוץ ההתיישנות ונשללת השעייתו של מרוץ זה על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אשר לרף הנדרש הנמוך נקבע, כי על התובע להוכיח כי אף נקיטה בזהירות סבירה לא הייתה מאפשרת לו לדעת את העובדות המהוות את עילת התביעה (ראו: ע”א 2919/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ’ עדנה גיא-ליפל ואח’, סע’ 49-57 לפסק דינו של כב’ השופט י. עמית (19.09.10)).
18. אין חולק כי התובעת אישרה ביום 13.9.12 את קבלת חלקה בעיזבון בהתאם לצוואה, באותו מועד שולם לה יתרת חלקה בעיזבון: ביום 18.08.11 – 120,000 ₪; ביום 09.10.11 – 90,000 ₪; ביום 28.02.12 – 1,404,041 ₪; וביום 13.09.12 – 916,844 ₪.
בכתב התביעה למתן חשבונות מגלה התובעת, כי היו בידיה פרטת עיזבון מיום 17.01.12, תדפיס טבלת אקסל בת שני עמודים ובהם פירוט נטען של התנועות בחשבון העיזבון שנפתח כבר ביום 10.08.11 ועד יום 14.09.12 ודוח סופי מיום 13.08.13 על סיום הנתבע את תפקידו כמנהל העיזבון (סע’ 3 בכתב התביעה שם).
המועד הראשון בו פנתה התובעת באמצעות בא כוחה דאז, עו”ד ס., לנתבע הייתה ביום 07.03.13 (כשבעה חודשים לאחר שחולק העיזבון), כך על פי הנטען בסעיף 5 לכתב התביעה למתן חשבונות ונספח ד’ שצורף לו. הפנייה הבאה לנתבע נעשתה רק שנתיים מאוחר יותר ביום 13.08.15 כך על פי הנטען בסע’ 6 לכתב התביעה למתן חשבונות ונספח ה’ שצורף לו.
התובעת אישרה בדיון השני בתביעת למתן חשבונות שחתמה על אישור קבלת הדוח הכספי ביום 13.09.12 ועל קבלת חלקה בעיזבון על פי הדו”ח ועל פי הצוואה. לטענתה, אינה מבינה אנגלית וחתמה איפה שנתבקשה לחתום. ובלשון עדותה (פרוט’ 30.03.17, עמ’ 3 שורות 12-22; עמ’ 4 שורות 1-11; ההדגשות אינן במקור-ע’ב’ג’):
“רק טופס אחד שהנתבע הביא לי מכתב מאמריקה. לא מבינה מילה באנגלית. לא למדתי אנגלית. הלכתי לעו”ד ר. והוא בדק את זה ואמר ששם כתוב מחיר ומה מגיע לי. אני לא יודעת כמה זה עלה. כמה כסף לשכירות היה בשנה האחרונה שנכנס לחשבון. היה לו חשבון. זה לא מיום ליום.
לשאלת בית המשפט זה נכון שחתמתי על אישור ביום 13.9.12 לפיו אני מאשרת כי קיבלתי דו”ח כספי על ניהול העזבון בתקופה הרלבנטית וקיבלתי את חלקי בעזבון על פי הדו”ח ועל פי הצוואה.
אני לא יודעת כמה כסף. לא כתובות של הנכסים, לא יודעת אם בית של 2 קומות או קומה אחת. נותנים לי כסף ואומרים לי תחתמי פה.
אני לא יודעת מה זה המילה דו”ח.
אני ביקשתי מהנתבע כמנהל עזבון לראות חוזה מכירת שכירות. הוא לקח מתווך ושילם 2% ממכירה של השכירות. שאלתי אותו לגבי זה ותשובתו היתה את תקבלי דו”ח ותראי.
היה מכרז של השכירות. אני לא קיבלתי שום פתק. קיבלתי נייר עם המספרים שאני לא מבינה בזה כלום.
לשאלת בית המשפט לגבי מועד הגשת התביעה בשנת 2016 ביחס לסיום ניהול העזבון וסגירת התיק בשנת 2013, אני משיבה כי פניתי לעו”ד ס. והיא שאלה אותי שאלה האם אני בדקתי איך היתה חלוקת הרכוש, אמרתי שלא. היא אמרה שכך לא עושים ופנתה עם אדון א. במכתב. אדון א. אמר שלא יתן לה שום דבר.
כשפניתי לשם, זה היה ריק. אין פתק. אני מכרתי דירה. יש לי חוזה עם המתווך. הוא שילם 2%.
אני חתמתי על ההסכם.
לשאלת בית המשפט אני חתומה על הסכם המכר לגבי הדירה בארץ ואני לא זוכרת לגבי ההסכם בחו”ל. אני מדברת אך לא מבינה מה שאני קוראת. אני לא הלכתי לאולפן. אני לא בדקתי. שנתיים לא עשיתי כלום”.
בהמשך העידה התובעת כי התעורר אצלה חשד נוכח התנהלות הנתבע בעת פתיחת הכספות בבית המנוח אליה לא הוזמנה ואף קיבלה פחות תכשיטים מכפי שזכרה, סמוך לאחר השבעה (פרוט’ 30.03.17, עמ’ 5 שורות 1-15)
“הבור השחור” השני בתיק הזה זה הרכוש שהיה בדירה. בדירה היה רכוש שהיה שווה הון עתק של כסף. היו 2 כספות. כסף מזומן ותכשיטים. היה פלאפון שם עם מידע חשוב של התביעה של התובעת שהועלם. היו מכתבים בכספות.
הפלאפון לא היה בכספת. היו בדירה טלויזיה 56 אינץ. היה סלון חדש והיה הרבה רכוש. לפתיחת הכספות הלך הנתבע לבד, פתח את הכספות בלי היורשים, לקח משם מה שהוא רוצה ולא רשם את התכולה של הכספות ונתן לתובעת 3 מעטפות עם קצת כסף ותכשיטים. היתה טבעת עם יהלום גדול שנעלם. אחותו בבית הדין לעבודה העידה שהנתבע קרה לכל הילדים והנכדים שעשו הפנינג בדירה וכל אחד לקח מה שהוא רוצה. התובעת לא ידעה על זה בכלל.
הפתיחה של הכספות נעשתה מיד לאחר השבעה. חודש אחרי זה הוא הביא לה 4 מעטפות עם קצת כסף וקצת תכשיטים. היא לא הוזמנה לפתיחת הכספות.
התובעת:
אני לא זוכרת כמה כסף היה במעטפות. לא זוכרת בדיוק את הסכום.
היה 500 יורו במעטפה אחת בערך, 350-400 דולר במעטפה שניה, 21 דולר במעטפה שלישית ומעטפה רביעית היו 3 שרשראות ופתק “תהני בחו”ל”
אלא שכפי שעלה בחקירתה ויפורט להלן, התובעת היתה נוכחת במועד פתיחת הכספות ולא העלתה טענותיה ב”זמן אמת” או בסמוך לאחר מכן.
19. מגרסת התובעת עולה כי חשדה במעילה נטענת של הנתבע לכאורה בכספי העיזבון כבר ביום 17.01.12, עת הוגשה הפרטה, ועוד קודם לכן, חודש לאחר השבעה (והמועד הנטען של פתיחת הכספות בבית המנוח).
הגם שכך, התובעת אישרה את חלוקת עיזבון המנוח בישראל בחתימתה ביום 13.9.12, וקבלת חלקה בעיזבון.
התובעת בשום שלב לא פנתה לבימ”ש המוסמך בת”א בו נוהל תיק עיזבון המנוח, בבקשה מתאימה עד מועד שחרור הנתבע מתפקידו וגם לא סמוך לאחר מכן. התובעת לא ביקשה בזמן אמת לברר את היקף נכסי העיזבון או פעולות מנהל העיזבון לאחר שקיבלה את מסמכי מנהל העיזבון בעניין.
עד שנת 2015 התובעת לא עשתה כלום (כלשונה).
התובעת הגישה את התביעה למתן חשבונות בשנת 2016 ואת תביעתה הכספית בשנת 2019.
התובעת כבשה טענותיה בעניין היקף העיזבון והתנהלות הנתבע כמנהל עיזבון משך שנים.
גם אם לא חלה התיישנות במובנה בחוק ההתיישנות, יש במועד הגשת תביעותיה שיהוי ניכר.
טענת שיהוי
20. סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות קובע:
“אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי”.
שיהוי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיעשה בו שימוש מצומצם ובנסיבות חריגות בלבד בהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין.
ככלל, השתהות בהגשת תביעה, אינה כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר מקום בו יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. זהו שימוש שהנו בבחינת ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.
לשם הוכחת שיהוי נדרש להוכיח, כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה המוקנית לו או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו גם שהוסיפו תנאי חלופי לפיו השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. התנאי לשינוי מצב לרעה שלוב בדרישה ששינוי כאמור ינבע מהתנהגות בלתי ראויה של התובע. אין שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי נסיבות אובייקטיבי שאינו תלוי בתובע, כהרי שינוי מצב הנתבע לרעה הנובע מהתנהגות התובע. אם כן, שינוי מצב לרעה בהקשר של טענת השיהוי שלוב ביחסים הפנימיים שבין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם. במסגרת בחינת תום הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום ליבו של הנתבע (למשל: אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, והאם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה (ע”א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פס’ 9-15 לפסק דינה של כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה בדעת רב בהסכמת חברי ההרכב הנשיא (בתוארו אז) א. ברק וכב’ השופט בדימוס י. אנגלרד, וההפניות לפסיקה הנזכרות שם (02.07.03)).
21. המשפט הישראלי אימץ באופן נרחב, מקיף וכולל את עקרון תום הלב בקיום חוזה (סע’ 12(א) ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 ובניהול ההליך המשפטי (רע”א 305/80 שילה נ’ רצקובסקי, פ”ד לה(3) 449, 461 (1981)).
כך גם, תקנות 4-5 בפרק עקרונות היסוד בתקנות החדשות קובעות, כי אל לו לבעל דין לעשות שימוש לרעה בהליך שיפוטי וכי על בית המשפט לפעול למניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי. תקנה 42 לתקנות החדשות מאפשרת לבית משפט למחוק כתב טענות מטעם זה בלבד. אף תקנה 51(ג) לתקנות החדשות מתייחסת לעשיית שימוש לרעה בהליכי המשפט באשר לחיובו של בעל דין בהוצאות לטובת הנפגע או אוצר המדינה, ואף את בא כוחו, בנסיבות מיוחדות בהן מצא בית המשפט טעם לעשות כן. השוו לעניין זה דבריו של כב’ השופט נ. סולברג ברע”א 8921/20 SKS Holding LLC נ’ גיל אורן עו”ד, פס’ 27-29 לפסק הדין (13.05.21).
בעניינינו –
22. – התובעת אישרה כי כיבדה את רצון המנוח ולא התנגדה למינוי הנתבע כמנהל עיזבון המנוח;
– התובעת חתמה ביום 08.03.11 על כתב הסכמה למינוי הנתבע כמנהל עיזבונו של המנוח;
– התובעת הייתה מיוצגת לאורך כל התקופה הרלוונטית על ידי עו”ד ר. ולאחר מכן על ידי עו”ד ס.;
– התובעת חתמה על מסמך מיום 27.02.12 שכותרתו “חלוקת כספי עיזבון בגין מכירת דירה 141 ב…”, שם הצהירה כי קיבלה סך 1,404,041.50 ₪ מחצית מערך מכירת הדירה בניכוי הוצאות המכירה ועל פי הוראת החלוקה של הרכוש לפי צוואת המנוח.
– התובעת חתמה על כתב ויתור ביום 02.07.12 שהוגש לבית המשפט בנאבדה, ארה”ב, לפיו אין לה טענה בדבר חלוקת נכסי העיזבון בארה”ב באמצעות מנהל העיזבון שם, מר א.ח. (נספח 16 לכתב התביעה המתוקן), מוותרת על כל התחשבנות, חלוקה סופית, הפטר מנהל העיזבון ושכר טרחתו.
– התובעת אישרה כי ביום 13.09.12 חתמה קבלת חלקה בעיזבון בישראל בסך 2.4 מיליון ₪ (פרוט’ 22.11.21, עמ’ 10 שורות 33-34) שלשונו:
“אני הח”מ א.א. ת.ז. … מאשרת כי קיבלתי “דו”ח כספי על ניהול עיזבון המנוח י.ב. ז”ל”.
הדו”ח מתייחס לתקופה מיום 24.7.11 ועד ליום 14.9.12.
כמו כן אני מאשרת כי קיבלתי את חלקי בעיזבון עפ”י הנקוב בדו”ח ועפ”י החלקים הנקובים בצוואת המנוח (50% מדירת המגורים ו-30% מיתר נכסי העיזבון).
ידוע לי כי בחשבון נותר סך של כ-10,000 ₪ להבטחת תשלום חובות ו/או אגרות נוספים.
ידוע לי כי היתרה תחולק עם ביצוע התשלומים האמורים”.
עוד אישרה התובעת, כי באותו היום קיבלה את הדו”ח הכספי. בדו”ח דווחו פעולות בעיזבון והוצאות לרבות שכר טרחת הנתבעת, הוצאות הנתבע בנסיעתו לארה”ב, הוצאות עבור מחיקת החברה ואישורים (נספחים 4-5 לתצהיר הנתבעים).
התובעת אישרה בדיון כי חתמה על כך שאין לה טענות כלפי הנתבעים או עיזבון המנוח (פרוט’ 22.11.21, עמ’ 10 שורות 33-34).
התובעת אכן פנתה לנתבע ביום 07.03.13 באמצעות באת כוחה לקבל אסמכתאות לפעולותיו כמנהל עיזבון. לטענתה נענתה בסירוב. הגם שכך משך שנתיים עד פניה נוספת מיום 13.8.15 לא עשתה דבר ונראה כי השלימה עם הדברים. התובעת הודתה “אני לא בדקתי. שנתיים לא עשיתי כלום” (פרוט’ 30.03.17, עמ’ 4 שורות 10-11).
תביעתה למתן חשבונות הוגשה בשנת 2016 והתיק נסגר ביום 21.1.19. תביעתה הכספית הוגשה ב-13.5.19.
בזמן אמת התובעת לא השיגה על תפקוד הנתבע (והנתבעת), אלא רק שנים לאחר שחולק העיזבון;
לתובעת הייתה הזדמנות לבדוק את הדו”ח הכספי בזמן אמת;
התובעת אפשרה את שחרור מנהל העיזבון מתפקידו מבלי להגישה כל בקשה בעניין בהליך שהתנהל ככל שסברה כי נדרשים מסמכים נוספים ובדיקות, לא הגישה הליך בעניין היקף העיזבון וכל זאת שעה שהיתה מיוצגת.
הטענה העיקרית בפי התובעת למועד הגשת התביעה “…לגבי נכסים וכספים שהוסתרו מהעיזבון ולא חולקו” (בלשון ב”כ התובעת בפרוט’ 22.11.21, עמ’ 9 שורות 20-21; פרוט’ 01.01.20, עמ’ 1 שורות 19-20). חלק ארי מהכספים שהוסתרו לטענתה, סך 450,000 ₪ שהעביר המנוח (בחייו) לחשבון אמו המנוחה (פרוט’ 01.01.20, עמ’ 1 שורות 26-28).
כפי שיפורט להלן, לא עלה בידה של התובעת להוכיח נכסים וכספים שהוסתרו מהעיזבון.
23. מעבר לכך. ניתן היה לסבור שאילו היו פני הדברים כפי שטוענת התובעת, יש אינטרס ליתר היורשים להצטרף להליך. ולא כך היא. התובעת לא הניחה כל הסבר מדוע לא צירפה את יתר היורשים (כ-8) כנתבעים/ תובעים לתביעה (דברי ב”כ התובעת בפרוט’ 22.11.21, עמ’ 9 שורות 22-30):
“אין לנו מידע האם הכספים הללו לאן הם הגיעו. אין ראיה שהם חולקו ליורשים האחרים… יכול להיות שיתר היורשים הם צד נדרש, אבל קודם צריך לראות את המסמכים… לשאלת בית המשפט, היורשים של האמא הם המנוח ואחיו. יכול להיות שבעקבות הממצאים יהיה מקום לצרף אותם ואולי גם לא”.
בהמשך הדברים עלה, כי אין זהות בין יורשיי המנוח ליורשיי אמו המנוחה וכי עיזבון המנוחה חולק זה מכבר (פרוט’ 22.11.21, עמ’ 10 שורות 19-22). התובעת לא הצליחה להניח הסבר ענייני בעניין גם לא בחקירתה (פרוט’, עמ’ 73 שורות 3-20; עמ’ 74 שורות 9-10, 13-22).
מעדות מר א.י., אחד הזוכים בצוואה, אף עלה כי מר מ.א., בן זוגה הנוכחי של התובעת, שוחח איתו וסיפר לו שיש נכסים שהוסתרו מהיורשים אולם לא שלח לו כלום בתמיכה לנטען (פרוט’, עמ’ 78 שורות 31-33).
24. התובעת אישרה בעדותה שהיא משפטנית בהשכלתה (פרוט’, עמ’ 38 שורות 5-8), יחד עם היותה מיוצגת במהלך ניהול העיזבון חזקה שהבינה את משמעות הפעולות וההליכים שנעשו בעיזבון. כמו גם הגשת תביעותיה והשיהוי שנקטה בהגשתן.
מעבר לכך, מהראיות והעדויות שנשמעו עולה כי התובעת הייתה מעורבת בהליכי העיזבון בארה”ב ובארץ, הייתה מלווה בייעוץ משפטי, קיימה פגישות, בניגוד למצג שהיא מבקשת לצייר בתביעתה.
התובעת מינתה את עו”ד ט. מטעמה למנהל עיזבון בארה”ב ללא תגובות יתר היורשים, על יסוד הצגת מצג כאילו היא היורשת היחידה. כשנשאלה בחקירתה בעניין השיבה “אני אחת מיורשים. את צודקת. אבל אני היורשת הראשית. שם שלי מתחיל את הצוואה… זה לא נקרא שקר. מזה לא, זה לא נקרא שקר. אני פונה לעו”ד ומבקשת למצוא. מה אני אגיד? אני אחת מזוכים? אני לא יודעת שצריך להגיד שם” (פרוט’, עמ’ 40 שורות 11-22). התובעת אישרה אגב חקירתה, כי הייתה מיוצגת באותה עת על ידי עו”ד ס. (פרוט’, עמ’ 53 שורות 30-33).
25. הגם שטוענת בתביעה כאן לנכס מוסתר בארה”ב, לצוואה אמריקאית שהוסתרה, לא תבעה את מנהל העיזבון בחו”ל, מר א.ח., שהוא גם אחד מהזוכים בצוואת המנוח. תשובתה בעניין זה התמצתה במילים “שאלה טובה” ולא הוסיפה (פרוט’, עמ’ 53 שורות 27-29; עמ’ 54 שורות 3-7).
26. התובעת לא הגישה תביעה לבירור היקף עיזבון המנוח בזמן אמת, הגם שמרבית טענותיה מתייחסות במהותן להיקף העיזבון. זאת הגם שהייתה פתוחה בפניה הדרך לעשות כן כבר בשנים שקדמו לחלוקת העיזבון (עד 09/12). בנסיבות אלו אני סבורה, שהיה זה ראוי והוגן לברר טענות הקשורות בהיקף העיזבון במסגרת דיונית מתאימה ובזמן אמת. ולא בדיעבד שנים לאחר שחולק העיזבון והפך לקניינם של הזוכים בצוואת המנוח.
27. הגם שדי במפורט כדי להביא לדחיית התביעה, לא אעשה מלאכתי קלה ואדון להלן ביתר טענות הצדדים לגופן.
28. טענות התובעת נחלקות לשתי קבוצות עיקריות:
האחת, שכר טרחת הנתבעים כבעלי תפקידים ששולם מהעיזבון.
השנייה, להברחות נכסים/ כספים נטענות מתוך העיזבון.
שכר טרחת מנהל עיזבון –
29. סעיף 82 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק הירושה”) קובע תפקידיו של מנהל העיזבון:
“מנהל עזבון חייב, בכפוף להוראות בית המשפט, לכנס את נכסי העזבון, לנהל את העזבון, לסלק את חובות העזבון, לחלק את יתרת העזבון בין היורשים, לפי צו ירושה או צוואה מקויימת, ולעשות כל דבר אחר הדרוש לביצועם של צו ירושה או של צוואה מקויימת”.
שכרו של מנהל העיזבון ייפסק על ידי בית המשפט בתום ניהול העיזבון (תקנה 45ד(א) לתקנות הירושה, התשנ”ח-1988 לאחר שזה הגיש לבית המשפט בקשה לפסיקת שכר טרחה ולקבלת אישור על סיום תפקידו כמנהל עיזבון (תקנה 45א(א) לתקנות).
שכר הטרחה שייקבע לא יעלה על 3% משווי העיזבון, בהתחשב בין היתר בשווי הכולל של נכסי העיזבון, בסוג נכסי העיזבון, בטיב הפעולות שביצע מנהל העיזבון ובהיקפן (תקנה 45ב(א) לתקנות). אם כלל ניהול העיזבון פעולות חריגות או נדרש מאמץ מיוחד לביצוע תפקידיו הרגילים של מנהל העיזבון, רשאי בית משפט להגדיל שכרו ובלבד שהשכר שייקבע לא יעלה על 4% משווי העיזבון (תקנה 45ב(ב) לתקנות). לשכר הטרחה שייקבע יתווסף מע”מ (תקנה 45ב(ג) לתקנות).
בתקנה 45ג לתקנות הגדיר המחוקק את רכיבי שכר מנהל העיזבון:
“(א) שכר מנהל עיזבון כולל שכר בעד כל הפעולות הרגילות הכרוכות בניהול העיזבון, לרבות בעד הגשת בקשות למינוי מנהל עיזבון, למתן הוראות, לפסיקת שכר טרחה ולאישור על סיום תפקידו והוא אינו כולל שכר בעד הגשת בקשות לצו ירושה ולצו קיום צוואה.
(ב) שכר מנהל עיזבון כולל החזר ההוצאות השוטפות הרגילות הכרוכות בניהול העיזבון; מנהל עיזבון רשאי לנכות מהעיזבון הוצאות אחרות שהוציא בקשר לעיזבון, כפי שיאשר בית המשפט, ורשאי הוא להגיש לבית המשפט בקשה לקבלת אישור מראש להוצאה מיוחדת שהוא עומד להוציא.
(ג) בית המשפט רשאי לפסוק למנהל העיזבון שכר נפרד בעד שירותים מקצועיים שנתן בתחום מקצועו בקשר לעיזבון, וכן רשאי הוא להתיר לו לנכות מהעיזבון הוצאות בעד שירותים מקצועיים שקיבל בקשר לעיזבון, אשר אינם כלולים בתקנות משנה (א) ו-(ב).
(ד) שכר שייפסק או שיותר בניכוי לפי תקנת משנה (ג) לא יעלה על התעריף המינימלי הקיים או המומלץ במקצועו של נותן השירות המקצועי, אלא אם אישר זאת בית המשפט מראש”.
30. פעולותיו של מנהל העיזבון חלקן בעלות אופי משפטי מובהק (בקשות שמגיש לצורך מילוי תפקידיו לבית משפט) וחלקן בעלות אופי מנהלי-ביצועי כמו כינוס נכסים ותשלום חובות. שכרו נפסק עבור כלל הפעולות שהן חלק “טבעי” ממילוי תפקידיו (סעיף 91 לחוק הירושה), בין שהיו בעלות אופי משפטי ובין שהיו בעלות אופי מנהלי-ביצועי.
הסיר מנהל העיזבון מעל שכמו פעולות שהן חלק “טבעי” ממילוי תפקידיו והעבירן לאחר – עו”ד, רו”ח או בעל מקצוע אחר – לא יהיה זכאי לשכר נוסף עבור פעולות אלה וכן לא יהיה אותו אחר זכאי לתשלום עבורן מהעיזבון. השכר לאותו אחר ישולם מתוך השכר של מנהל העיזבון.
עשה מנהל העיזבון פעולות החורגות באופן מהותי ממילוי תפקידיו, כך למשל: הגשת תביעה בשם העיזבון לבית המשפט או הגנה נגד תביעות שהוגשו נגד העיזבון – הוא זכאי עבורן לשכר נוסף מן העיזבון, מלבד השכר שהוא זכאי לו עבור הפעולות שהן חלק ‘טבעי’ ממילוי תפקידיו. אפשר שמנהל העיזבון עצמו יהיה זכאי לשכר הנוסף אם עשה את הפעולה החריגה בעצמו, ויכול שהשכר הנוסף ישולם למי ששירותיו דרושים לצורך הפעולה – עורך דין, רו”ח או אחר, אם עשה את הפעולה החריגה במקום מנהל העיזבון (ע”א 2886/00 הקרן לטיפול בחסויים נ’ היועץ המשפטי לממשלה על ידי האפוטרופוס הכללי, פ”ד נה(5) 62, 68 (11.07.01)).
31. בהתאם לתקנה 45ג(ד) לתקנות, בית משפט אינו רשאי לאשר שכר טרחת מנהל עיזבון החורג מהתעריף המינימלי הקיים במקצועו של נותן השירות, ולענייננו – כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש”ס-2000, אלא אם אישר הדבר מראש (ראו: עמ”ש (חיפה) 44003-09-19 ר.ש נ’ א.ו עו”ד (22.04.20)).
32. מן הכלל אל הפרט –
לכתב ההגנה צורף כנספח 6 דו”ח הכספי על סיום עבודתו כמנהל עיזבון אשר הוגש לבימ”ש ולב”כ האפוטרופוס הכללי ביום 13.08.13. לדו”ח צורף וסומן באות “ד” הסכם עליו חתומים התובעת הנתבע ויתר הזוכים לפיו מסכימים כי עבור פעולות הנתבע בניהול כספי העיזבון וממכר דירות העיזבון ישולם לו מתוך כספי העיזבון שכר טרחה בשיעור 3% משווי העיזבון על פי פרטת נכסי העיזבון.
הנתבע הסביר בתצהירו, כי הגם שבמקור דרש שכר טרחה גבוה יותר בשיעור 4% משווי כלל העיזבון, הסכים נוכח התערבות ב”כ התובעת דאז ולצרכי פשרה להפחית משכרו. שכר הטרחה נבדק על ידי ב”כ האפוטרופוס הכללי ובהסכמת כל הזוכים בצוואה, לרבות התובעת שהייתה מיוצגת. גרסתו של הנתבע – לא נסתרה.
הנתבע העיד על הפעולות שביצע בעיזבון בגינם שולם שכה”ט (פרוט’ 1.1.20, עמ’ 4 שורות 16-33), ואלו לא נסתרו ומהימנות עלי.
צורף לתצהירי הנתבעים נספח 2 הסכם המכר מיום 13.11.11 שהתובעת נזכרת בכותרת ההסכם כאחת המוכרות בצירוף חתימתה, על פיו תמורת המכר הנה 2,800,000 ₪.
התובעת לא הכחישה את חתימתה על גבי הסכם המכר. התובעת היתה מיוצגת.
התובעת לא השיגה על הסכמות הצדדים בהסכמי שכר הטרחה והיא אינה טוענת כלפיהם גם בתביעה שלפני;
העד א.י. העיד כי הנתבע טרח ודאג לעדכן לאורך ההליך איפה הדברים עומדים, הוא הרגיש מעודכן באופן מלא בנעשה ומנקודת מבטו הדברים נעשו בשקיפות (פרוט’, עמ’ 77 שורות 31-34; עמ’ 78 שורות 1-14). גם כשעומת עם הטענה שלמנוח היו מניות בכל מיני חברות ישראליות שלא נכללו לכאורה בנכסי העיזבון הוא עמד על טענתו זו (פרוט’, עמ’ 79 שורות 6-9).
לא מצאתי כל נימוק להתערב בשכ”ט שנקבע עליו הוסכם עם הנתבע.
33. אשר לפרשנות המילים “שווי העיזבון” האם כוללת גם נכסים בחו”ל או שמא כוונת הצדדים הייתה לנכסים הנמצאים בישראל בלבד –
תקנה 45ז לתקנות הירושה קובעת:
“(א) נכסי העיזבון לצורך קביעת שווי העיזבון הם כל אותם נכסים שהיו בעיזבון במועד פטירת המוריש או שנוספו לאחר מכן, על פי הפרטה ותוספת הפרטה, אם הוגשה.
(ב) לצורך קביעת שכר טרחת מנהל העיזבון ייקבע שוויים של נכסי העיזבון כדלקמן:
(1) נכסים כספיים – השווי ביום פטירת המוריש בצירוף הפרשי הצמדה בשיעור עליית מדד המחירים לצרכן (להלן-המדד) שפורסם לאחרונה לפני יום הגשת הבקשה לפסיקת שכר טרחה, לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום פטירת המוריש;
(2) נכסים אחרים – השווי ביום מימושם או ביום חלוקתם ליורשים בלא מימוש, לפי הענין, בצירוף הפרשי הצמדה בשיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום הגשת הבקשה לפסיקת שכר טרחה, לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום המימוש או יום החלוקה ליורשים בלא מימוש, לפי הענין”.
תקנה 45ז לתקנות הירושה לא מבחינה בין נכסים הנמצאים בישראל לבין כאלו הנמצאים בחו”ל לצורך חישוב שכר טרחה;
התובעת לא הפנתה בתביעתה ובכתבי בטענותיה למקור נורמטיבי התומך בטענתה;
הסכמת הצדדים כפי שנרשמה ונחתמה כי שכ”ט הנתבע בשיעור 3% ייחושב משווי העיזבון על פי פרטת נכסי העיזבון שצורפה, תואמת את לשון תקנה 45ז לתקנות הירושה.
בפרטת נכסי העיזבון מיום 15.11.11 נכללו גם נכסים שהיו בבעלות המנוח בארה”ב.
התובעת בתצהירה מיום 23.02.18, שהוגש בהליך קודם למתן חשבונות, מדגישה בסע’ 5 שם, כי “עיזבון המנוח כלל נכסי מקרקעין, כספים ועסקים הן בארץ והן בארצות הברית”
אין מקום להתערב בכך.
זאת מעבר לכך שטענות התובעת מועלות שנים ארוכות לאחר אישור שכה”ט המוסכם.
34. האם נפל פגם בתשלום שכר טרחת הנתבעת בשיעור 1.5% משווי העיזבון מעבר לשכ”ט הנתבע?
התובעת עותרת להחזר נטען המגיע לה בסך 128,457 ₪ ששילם הנתבע לנתבעת, המורכב מ:
א. תשלום שכ”ט לנתבעת בשיעור 1.5% משווי העיזבון;
ב. תשלום סך 10,000 ₪ בגין הוצאות צו קיום צוואה;
ג. תשלום בגין ההפרש שבין חלקה של התובעת בפיצוי עקב מכירת הדירה ב… (30%) לבין שיעור הפיצוי הנטען המגיע לה (50%);
ד. תשלום שכר טרחה בשיעור גבוה בסך כ-1.88% מתמורת מכר הדירה;
ה. תשלום בסך 10,004 ₪ עבור פירוק חברת “X”.
35. מהעדויות וחומר הראיות שהונח לפני נמצא שלא נפל כל פגם בתשלום שכר טרחת הנתבעת.
הנתבעת – בכתב ההגנה פרטה את הפעולות שביצעה, ביניהן – סייעה בהגשת פרטה, בעניין פרסום מודעות לנושים, פעלה לרישום דירת המנוח ב… על שמו לאחר ביצוע העברה מחברה משכנתה ע”ש אם המנוח ולאחר מכן ע”ש המנוח, איתרה את החברה המשכנת, קיימה פגישה במשרדי ב”כ האפוטרופוס הכללי לזרור מתן צו, טיפלה באישורי רשות המיסים להעברה, טיפלה בקבלת חוו”ד שמאי, ערכה הסכם מכר, ביצעה התמחרות בין המציעים, גבתה פיצוי בסך 295,000 ₪ מרוכש שביטל את העיסקה, ערכה הסכם מכר עם רוכש שני, הגישה בקשה לבימ”ש לאשרו, פתחה חשבון נאמנות, רשמה את הדירה ע”ש הזוכות, פעלה לסגירת חברה ריקה מתוכן בניהול המנוח, ניהלה התייעצויות עם עו”ד בארה”ב, הגישה בשם הנתבע דו”ח סיכום לאפוטרופוס הכללי, הגישה בקשה לפסיקת שכ”ט מנהל העיזבון. זו רשימה חלקית לטענתה.
הנתבעת העידה כי היה לה הסכם בעל פה עם הנתבע שישולם לה סך 1.5% משווי העיזבון בתוספת מע”מ עבור אותן פעולות משפטיות החורגות מניהול העיזבון “הטבעי” (פרוט’, עמ’ 133 שורות 19-23, פרוט’ 1.1.20, עמ’ 5 שורות 2-25):
“אני קיבלתי 1.5 אחוז משווי העיזבון והיו פעולות נוספות שקיבלתי עליהן 17,000 ₪ – על הרישום של הדירה על שם אמא של המנוח. דירת המנוח לא הייתה רשומה על שמו וגם לא על שם אימו. בנוסף לכך, מאחר ובמכירה הראשונה היתה התמחרות בין כל מיני מציעים והאחרון שבחרנו בו חזר בו והייתי צריכה לנהל מולו הליכים לגבי גובה הפיצוי שעליו לשלם. הכסף נכנס לעיזבון – 290,000 ₪ שנכנס לעיזבון כתוצאה מן הטיפול שלי.
אני לא קיבלתי שכ”ט נפרד עבור הטיפול במכירת הדירה. הסכום שקיבלתי זה בתוך ה-1.5 אחוז מהעיזבון.
אני לא קיבלתי שכ”ט נפרד עבור הוצאת צו קיום צוואה. זה נכלל בתוך ה-1.5 אחוז מהעיזבון.
לגבי סגירת חברת X – זה קיבלתי בנפרד 8550 כאשר את רב הסכום שילמתי לרו”ח שהיה צריך לעזור לי לסגור את החברה. היה צריך להגיש מסמכים מתאימים.
1.5 אחוז הוא שכ”ט מינימום שקבוע בתקנות לשכת עורכי הדין.
… אני ייצגתי את מנהל העיזבון כעו”ד לצורך הגשת בקשות בתיק, אני הגשתי בשם מר ב.ה. את הבקשה לקיום צוואה, בקשה למינוי מנהל עיזבון זמני בפני רשם הירושות, יש רשימה שלמה של מה שעשיתי וזה לא הכל. מפנה לסעיף 10 ב ב 2 בכתב ההגנה.
… לשאלת בימ”ש, בימ”ש לא נתן אישור לתשלום מתוך העיזבון. רשם הירושה מינה את מר ב.ה. כמנהל עיזבון והוא מינה אותי כעורכת דין”.
36. מחומר הראיות שלפני ומעדויות הצדדים התרשמתי כי שכרה של הנתבעת שולם לה עבור פעולות/ שירותים שביצעה כעורך דין שאינן כלולות בתפקידו של מנהל העיזבון ולגביהן הייתה זכאית לתשלום מהעיזבון עצמו מאחר וזוהי פעולה לטובת כלל העיזבון.
כך, תקנה 45ג(א) לתקנות הירושה קובעת, כי פעולות שנעשו לשם השגת צו קיום צוואה על ידי מנהל העיזבון (במקרה שלפני באמצעות הנתבעת), אינן פעולות הכלולות בתפקידיו של מנהל העיזבון. לפיכך, השכר בגין פעולה זו משתלם בנפרד.
בסע’ 4א(4)(א) לתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש”ס-2000 (להלן: “התוספת לכללי לשכת עוה”ד”) נקבע, כי שכר הטרחה המינימלי לבקשה לצו קיום צוואה (ללא התנגדות) הנו בשיעור 1.5% מערך העיזבון.
הנתבעת הצהירה, כי קיבלה שכר טרחה נוסף עבור הפעולות המיוחדות הבאות (סע’ 20ח לתצהירה): סך 17,826 ₪ בתוספת מע”מ עבור רישום דירת המנוח ע”ש אמו המנוחה וממנה העברה על שמו וייצוג של העיזבון נגד מציע שחזר בו מהצעתו לרכוש את הדירה, מימוש הערבות הבנקאית והנבת סך של 295,000 ₪ לקופת העיזבון; סך 8,550 ₪ בתוספת מע”מ בגין הטיפול בחברת “X”.
37. הנתבעת הבהירה, כי בניגוד לנטען לא שולם לה סך 10,000 ₪ בתוספת מע”מ עבור הגשת הבקשה לקיום צוואת המנוח. סכום זה שולם לה כמקדמה על חשבון שכר טרחתה. כך גם, סך 52,715 ₪ (44,271 ₪ בתוספת מע”מ והוצאות; חשבונית בעמ’ 102 לתצהיר הנתבע) שולם לה על חשבון שכר הטרחה הכולל עבור טיפול במכר הדירה.
הדברים לא נסתרו.
38. גובה שכר הטרחה תואם בקירוב לתעריף שכר הטרחה המינימלי המומלץ בתוספת לכללי לשכת עורכי הדין. כך, שכר הטרחה ששולם לה עבור פירוק החברה מרצון, רישום זכויות האם המנוחה בדירה ואז את זכויות המנוח בה וייצוג העיזבון בתביעה לביטול הסכם המכר על ידי צד ג’ תואמים לסע’ (6), (9)(ח) ו-(1) לתוספת לכללי לשכת עוה”ד.
פעולות אלה שפורטו הם בבחינת ייזום הליכים משפטיים לטובת העיזבון עליהן זכאית הנתבעת לשכר טרחה נפרד מהעיזבון. זאת בהתאם לתקנה 45ג לתקנות הירושה.
39. אני דוחה את טענת התובעת, כי היה על הנתבעים לקבל אישור מוקדם של בית המשפט לשכר טרחת הנתבעת עבור שירותיה המשפטיים.
לשון תקנה 45ג(ג) ו-(ד) לתקנות הירושה קובעת, כי נדרש אישור מבית משפט מקום בו שכר הטרחה המבוקש גבוה מהתעריף המינימלי הקיים או המומלץ במקצועו של נותן השירות המקצועי (ולענייננו – כללי לשכת עוה”ד).
מעת ששכר טרחת הנתבעת תואם את התעריף המינימלי הקבוע בתוספת לכללי לשכת עוה”ד הרי שלא נדרש אישור בית המשפט לכך (ראו בעניין: עמ”ש 44003-09-19 ר.ש נ’ א.ו. עו”ד, פס’ 13 לפסק דינו של כב’ השופט ס. ג’יוסי (22.04.20)).
40. אני דוחה את טענת התובעת בנוגע לשכר טרחת הנתבעת בגין הטיפול במכר דירת המנוח, גם מהטעם שהתובעת ידעה על הטיפול במכר ולא העלתה כל טענה במועד הרלוונטי. הסכם המכר מיום 13.11.11 צורף לכתב ההגנה ונחתם בחתימת ידה של התובעת; הצהרת הנתבעת בתצהירה על מעורבותה הפעילה מאד של התובעת בהליך המכר, נטילת טיוטה מוקדמת של ההסכם להתייעצות עם בא כוחה עו”ד ר.ועריכת בירורים לגבי מציעים וכו’ (סע’ 14, שם). בהסכם נרשם כי כל צד ישלם שכ”ט בא כוחו. הנתבעת רשומה כב”כ הזוכות ביניהן הנתבעת ומנהל העיזבון.
41. אני דוחה את טענת התובעת לתשלום בגין הפיצוי שהושג מצד ג’ שחזר בו מהסכם מכר דירת המנוח, גם מהטעמים הבאים:
התיישנות רכיב זה בתביעה, שכן התובעת קיבלה את חלקה בפיצוי ביום 09.10.11. תביעתה בעניין לא הוגשה בזמן אמת אלא בחלוף תקופת ההתיישנות; הפיצוי ששולם לתובעת בשיעור 30% תואם את הוראות הצוואה; טענות אלו מועלות בשיהוי קיצוני לאחר שחולק העיזבון והצדדים קיבלו חלקן.
42. אני דוחה את טענת התובעת לפיצוי בגין שכר טרחת הנתבעת עבור חיסול חברת “X”, גם מהטעמים הבאים:
התובעת לא הוכיחה טענותיה כי החברה לא נכללה בין נכסי העיזבון וכי הנתבעת גבתה הוצאות עבור הגשת דוחות לפירוק החברה, שלא לצורך.
כעולה מטופס בקשה לרישום חברה מיום 31.7.05 שצורפה כנספח לכתב התביעה המתוקן, המנוח היה דירקטור ראשון בחברה.
כעולה מדו”ח שנתי של החברה מיום 16.11.09 חברת Y שבבעלות המנוח הייתה בעלים ב-95% ממניות החברה וחברת “ב. תוכנה” הייתה בעלים ב-5% מהמניות בחברה.
טענות התובעת בהליך שלפני עומדות בסתירה לגרסה עובדתית שהעלתה בתביעה שהגישה נגד מר ב. בבית משפט השלום בהרצליה (נספח 19 לתצהירי הנתבעים), שם טענה כי היה שותף של המנוח בחברה וכי 95% ממניות החברה שייכים למנוח (סע’ 3,5,7, שם).
העד מר ב. אישר בתצהירו את עובדת היות המנוח בעלים בחברה באמצעות החברה הזרה (סע’ 3).
43. העד מר ב. הצהיר, כי כי המאזן האחרון שהוגש בחברה היה ליום 31.12.10 (סע’ 6) וכי לנתבע לא הייתה זכות חתימה בחשבון החברה ולא נשארו לעיזבון כספים בחברה (סע’ 8). העד אישר, כי הוא דרש מהנתבע לפרק את החברה ולסגור את חשבונה (סע’ 9).
בחקירתו, העיד כי החברה הייתה שייכת למנוח והיו בה כספים שאת רובם משך המנוח בתחילת שנת 2011, טרם פטירתו. התחייבויות החברה למעשה היו חובות של החברה כלפי המנוח וכך עלה סכום התחייבויות החברה על היתרה בה (פרוט’, עמ’ 80 שורות 13-22; עמ’ 81 שורות 14-22). העד אישר שהוא ביקש לפרק את החברה. הוא פנה בשנת 2012 לנתבע לשם כך ואחר כך מי שניהלה את הדברים בפועל הייתה הנתבעת. הוצגו לו מסמכים לחתימה כבקשתו והוא חתם. פירוק החברה נעשה בשנת 2014, 2015 (פרוט’, עמ’ 82 שורות 9-11; עמ’ 83 שורות 1-2, 8-12, 22-29; עמ’ 84 שורות 6-7, 12-17).
גרסת העד מחזקת את גרסת הנתבע בתצהירו, לפיה מר ב. היה זה שפנה אליו לחיסול החברה וסגירת חשבון הבנק שלה (סע’ 26ה).
לגבי הצורך בפירוק החברה, העידה הנתבעת (פרוט’ 1.1.20, עמ’ 8 שורות 27-34):
“… לא סתם פנו אלי כי ר.ב קיבל מכתבים שהוא נדרש לשלם את האגרה השנתית וגם הוא קיבל מכתב ממס הכנסה להגיש דוח של חב’ X… פניתי לרשם החברות אחרי שר.ב. היה במשרדי, לפחות פעמיים שלוש, לפי דרישתי, וניסיתי לפרק את החברה באמצעות החתימה של ר.ב.. שלחו לי מכתב מרשם החברות שצריך את החתימה של שני המנהלים ואם לב.י. יש מנהל עיזבון אני צריכה להעביר את הניהול למנהל העיזבון ושהוא יחתום על תצהיר כושר פירעון שזה ההליכים הראשונים לפירוק החברה. זו הסיבה שמנהל העיזבון חתם על תצהיר כושר פירעון”.
44. רו”ח א. אישר בעדותו שקיבל שכר בסך 1,500 ₪ בתוספת מע”מ עבור הטיפול שלו בסגירת התיקים ברשויות מע”מ, מס הכנסה וביטוח לאומי (פרוט’ 19.12.22, עמ’ 15 שורות 13-16). הוא הסביר שסגירת תיק מס הכנסה וביטול הקנסות שם הצריכה ממנו טיפול נוסף בחודש 9/14 עת התברר לו מהנתבע שחרף בקשתו לסגור את התיק, התיק במס הכנסה לא נסגר (פרוט’ 19.12.22, עמ’ 15 שורות 20-25; עמ’ 16 שורות 6-14, 20-28; עמ’ 20 שורות 1-7). הטיפול של רו”ח א. לצורך סגירת החברה היה מול רשויות המס בלבד ולא מול רשם החברות (פרוט’, עמ’ 22 שורות 21-23).
העד הבהיר, כי לצורך סגירת חברה יש פרקטיקה מקובלת לפיה מביאים אישור ממס הכנסה שהחברה לא פעילה ואז אין צורך בהגשת דוחות (פרוט’, עמ’ 20 שורות 19-27; עמ’ 22 שורות 25-28). העד אישר, כי דוח אחרון שהגיש לצורך סגירת תיק החברה ברשויות המס היה משנת 2010 (פרוט’ 19.12.22, עמ’ 16 שורות 32-34). הסביר, כי ביקש להגיש את דוח 2010 ביחד עם דוח 2011, זו פרקטיקה מקובלת ואפשרית, אך בסוף לא אושר לו לעשות כן. הוא העיד שכאשר נשאל על כך, השיב שהגיש את שני הדוחות 2010-2011 בהסתמך על זיכרונו אולם בפועל לא עשה כן (פרוט’, עמ’ 22 שורות 27-34; עמ’ 23 שורות 1-6).
העד אישר שחברת “Y” היא חברת אם של חברת “X” והחזיקה את המניות בחברה וזה היה חלקו של המנוח בחברה (פרוט’ 19.12.22, עמ’ 17 שורות 27-28).
העד אישר שבתקופה הרלוונטית בשנים 2010, 2011 ו-2014 היה צורך במעורבות של עו”ד לשם פירוק חברה בעיקר לשם אימות חתימות במסגרת תצהירים. כיום, לטענתו אין עוד צורך בטיפול של עו”ד לסגירת חברה (פרוט’ 19.12.22, עמ’ 18 שורות 28-34; עמ’ 19 שורות 1-6; עמ’ 20 שורות 13-14).
45. אני דוחה את טענת התובעת לפיצוי בגין 30% משווי שעון יד נטען שהיה למנוח
כעולה ממזכר משטרתי מיום 28.02.11 שצורף כנספח לכתב התביעה המתוקן, אישר הנתבע שהוא “מקבל את שעון היד שנתפס על גופתו של המנוח ערב המקרה”. לא פורט במזכר סוג השעון, שוויו או מצבו;
התובעת – בגרסתה לגבי סוג השעון ושוויו נמצאו סתירות.
כך, בתצהיר עדותה הראשית (סע’ 15א-ד) הצהירה, כי:
“ברשות המנוח היה שעון יקר במיוחד מסוג פיליפ פטק אותו ענד המנוח מדי פעם ואשר המנוח אמר לה לגביו כי שוויו מוערך בסך של $48,000 (171,216 ₪ (להלן: “שעון פטק”). כאשר המנוח לא ענד את שעון פטק הוא שמר אותו בכספת.
א. לא ידוע לי באם המנוח ענד את שעון פטק בעת שהתאבד או שהוא נשמר בכספת, ואולם ברור לי כי שעון פטק נלקח על ידי הנתבע.
ב. כמפורט להלן, הנתבע לקח לידיו את השעון הנ”ל ללא כל דיווח ו/או איזכור על כך.
ג. המשטרה מסרה לנתבע את השעון אותו ענד המנוח בעת שהתאבד. כאמור לעיל, הנתבע לא דיווח על שעון זה והוא אינה מוזכר בפרטה. יתירה מכך, אין בפרטה שהגיש הנתבע כל איזכור לתכולת הכספת…
ד. ככל שהשעון שענד המנוח בעת שהתאבד לא היה שעון פטק, הרי שברור לי כי הנתבע לקח לעצמו את שעון פטק מהכספת של המנוח”.
בחקירתה הצהירה כי ראתה את המנוח עונד את השעון המדובר רק פעמיים (פרוט’, עמ’ 68 שורות 23-24). התובעת אישרה שמחזיקה בהרבה תמונות שלה עם המנוח שעונד את השעון הנטען (פרוט’, עמ’ 68 שורות 21-29). לא צורפה כל תמונה (פרוט’, עמ’ 68 שורות 30-33).
עוד הודתה התובעת “אני כתבתי בתצהיר שלי, שאני לא יודעת אם הוא היה עם השעון שהוא קפץ” (פרוט’, עמ’ 70 שורה 9).
התובעת לא ידעה להסביר איך עומדת גרסתה מקום בו כשהמנוח רצה ליתן הוראות במפורש פעל כן (כך עשה לגבי רכב יונדאי גטס) ואילו לגבי השעון שנטען ששוויו כ-170,000 ₪ לא התייחס בצוואתו;
הנתבע- העיד, כי אין לו מושג איזה שעון היה למנוח וכי אף פעם לא זכור לו שהמנוח ענד שעונים מהודרים (פרוט’, עמ’ 110 שורות 17-28).
העד א.י. – העיד, כי למנוח לא היה שעון יוקרה בעל ערך כספי רב שנהג לענוד על ידו (סע’ 3). עוד העיד, כי המנוח לא התרשם מתכשיטי יוקרה, נהג לענוד שעון פשוט (סע’ 4).
בחקירתו, העיד כי לא זכור לו שהמנוח ענד שעון מיוחד או יוקרתי וכי לבטח אם היה עונד כזה הרי שהוא היה מבחין בכך או שהמנוח היה מסב את תשומת ליבו (פרוט’, עמ’ 76 שורות 17-27).
על יסוד האמור לא עלה ביד התובעת להוכיח את סוג השעון, שוויו או קיומו הנטען ותביעתה בעניין השעון – נדחית.
46. אני דוחה את טענת התובעת לפיצוי בגין כספים ותכשיטים שהעלים לכאורה הנתבע מכספת בבית המנוח
גרסת התובעת לגבי נסיבות פתיחת הכספת לא הייתה עקבית לאורך ההליך באופן שיש בו לפגום במהימנותה ביחס לדרישתה לפיצוי עבור רכיב זה. כך, במכתב של עו”ד ס. מיום 14.8.13 שכותרתו “חלוקת עיזבון המנוח ב.י. ז”ל” בסע’ 11 נכתב, כי התובעת קיבלה מהנתבע שלוש מעטפות שונות ששמה נכתב עליהן בכתב ידו של המנוח. על פי הכתוב במכתב את מעטפות אלה הוציא הנתבע מהכספת של המנוח.
כעולה ממזכר משטרתי מיום 28.2.11 שצורף כנספח לכתב התביעה המתוקן עולה, כי הנתבע אישר שקיבל מכתבים שהותיר המנוח מהמשטרה (ולא בעת פתיחת הכספת כנטען על ידי התובעת). עוד עולה, כי רק מכתב אחד היה מיועד לתובעת, יתר המכתבים מוענו לבני משפחה אחרים של המנוח.
במזכר משטרתי מיום 27.2.11 שצורף כנספח לכתב התביעה המתוקן נכתב, כי קיימת מעטפה לבנה (אחת) ועליה רשום השם “א.א.” מכתב התאבדות וצ’ק של בנק הפועלים על סך 25,000 ₪ לפקודתה לתאריך 2.2.11.
בתצהיר עדותה הראשית (סע’ 16א-ד) הצהירה, כי היו ארבע מעטפות: באחת, כ-500 פרנק שוויצרי; בשנייה, $24, פתק מהמנוח, שתי שרשראות זהב ושרשרת פנינים; בשלישית, כ-$500; ברביעית, כ-600 יורו. בהמשך בסע’ 17 לתצהירה היא מתארת מעטפה חמישית אותה לכאורה הביא לה הנתבע ביום 28.2.11 עם מכתב פרידה ושיק של 25,000 ₪.
כשהתבקשה בחקירתה ליישב את הסתירה בגרסאותיה לגבי מספר המעטפות שהושארה לה השיבה כי במועד כתיבת המכתב לא הייתה בטוחה אם קיבלה מהנתבע 4 או 5 מעטפות וכי באת כוחה טעתה (פרוט’, עמ’ 72 שורות 27-34; עמ’ 73 שורות 1-8).
בתצהיר עדותה הראשית (סע’ 13א-ג) העידה, כי כלל לא נכחה בעת פתיחת הכספת והדבר נודע לה רק מדברי הנתבע:
“למנוח היו שתי כספות בחדר העבודה, אחת גדולה ואחת קטנה יותר. הכספות היו מצד שמאל של חדר העבודה, בתוך הארון.
א. הנתבע סיפר לי שהוא פתח את הכספת יחד עם משפחתו, כי היו בכספת הרבה מעטפות, וכעתנותרו בה רק מעטפות המיועדות עבורי.
ב. הנתבע פתח את שתי הכספות שהיו בבית המנוח וחילק את תכולתן בין היורשים (לרבות הוא עצמו), על פי שיקול דעתו. על פי עצה משפטית שקיבלתי, הנתבע עשה זאת ללא כל סמכות ובניגוד לדין, בטרם מונה למנהל עיזבון, לבדו ללא עדים וללא כל תיעוד, ואף מבלי לערוך תרשומת של תכולת הכספות.
ג.לא ידעתי את הקוד לכספות, לא הייתי נוכחת בעת פתיחתן ולא ידוע לי מתי בדיוק פתח הנתבע את הכספות”.
בדיון מיום 1.1.20 התובעת הצהירה, כי נכחה יחד עם בתה הבגירה בדירת המנוח במעמד פתיחת הכספת וחלוקתה (פרוט’ 1.1.20, עמ’ 8 שורות 8-13; ההדגשות אינן במקור – ע’ב’ג’):
“לא הייתי נוכחת במעמד פתיחת הכספת. עבר חודש ימים עד שרצתי לאדון ואמרתי לו אמרת שיש 4 מעטפות. את הכספת הם פתחו בתום השבעה. הוא אמר לי שאחותו היתה שם וגם אמא שלו קיבלו תכשיטים.
מר ב.ה. סיפר שהוא פתח את הכספת והיו הרבה מעטפות. הוא אמר שהיה עם המשפחה. הוא סיפר לי על המעטפות ואמרתי שיש גם מעטפה בשבילי. הייתי מופתעת ואמרתי לו שאשמח לקבל את המעטפה. אחרי חוד ש ימים פניתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לקבל את המעטפה. באתי לדירה. לא היה לי מפתח. הוא פתח את הכספת אחרי חודש ימים ונתן לי 4 מעטפות שנשארו שם. הכספת היתה בתוך דירת המנוח, איפה שהתגוררתי. הו אפתח את הכספת אחרי חודש ימים. אני לא הייתי בתוך החדר. הייתי בסלון. הוא יצא ונתן לי 4 מעטפות. לא זוכרת מה בדיוק עשיתי ולמה לא נכנסתי איתו. לא נפגשנו רק לצורך פתיחת הכספת. הוא כל הזמן נתן לי מסמכים. הוא אמר לי שצריך לחתום על איזה שהוא צ’ק. הוא אמר לי שהוא צריך להעביר לי צ’ק. הוא אמר לי שבכספת נשארו רק המעטפות שלי. לא אמרתי לו שאני רוצה שיפתח את הכספת בפני. אולי המעטפות כבר היו על השולחן. אני לא זוכרת.
במחשבה נוספת הייתי שם עם הבת שלי. הגעתי לפגישה עם הבת שלי. נכון. כי הייתי במצב לא טוב. כשהוא נתן לי את המעטפות לא יכולתי לקרוא את המכתב האישי שהשאיר לי המנוח והבת שלי קראה לי.
אני אמרתי לו בטלפון בא נפתח. אני נכנסתי לדירה. אדם עומד בסלון ונותן לי מעטפות. כשבאתי הוא כבר היה בדירה והמעטפות היו על השולחן בסלון והבת שלי יכולה להעיד על זה. היא קראה לי את המכתב. אז אני נתתי לו באותו רגע את הצ’ק שמצאתי שם. הוא אמר לי את יכולה לקחת את הכסף מהצ’ק. היה צ’ק על 25,000 ₪ והוא אמר לי שאקח כי אח”כ הוא יסגור את החשבון”.
לטענת הנתבע, התובעת נכחה בעת פתיחת הכספת ולקחה מעטפות עם צ’ק ותכשיטים ויש הוכחות לכך (פרוט’ 1.1.20, עמ’ 5 שורות 32-34). הנתבע העיד, כי התובעת פתחה את המעטפות לידו (פרוט’ 1.1.20, עמ’ 6 שורות 1-2). בחקירתו חזר על גרסתו כי בעת פתיחת הכספת היו נוכחים הוא והתובעת (פרוט’, עמ’ 102 שורות 14-22; עמ’ 103 שורות 1-4).
גרסתו של הנתבע מהימנה עלי ואני מקבלת אותה.
47. סתירות בגרסת התובעת עלו גם בנוגע לתכולת הכספת. כך, בחקירתה, העידה כי בכספת הייתה טבעת בשווי 80,000 דולר. אולם, היא לא זכרה את קיומה של הטבעת בכספת למרות שעל פניו נכחה בעת פתיחתה (פרוט’, עמ’ 64 שורות 25-33; עמ’ 65 שורות 1-6).
התובעת הופנתה לעמ’ 122 בתצהירה שהנו מכתב מאת ב”כ דאז, עו”ד ס., מיום 07.07.13 לאחר הפטירה, שגם שם לא הוזכרה הטבעת. התובעת לא הניחה הסבר ענייני בחקירתה לכך למעט היותה בדיכאון לאחר פטירת המנוח, מצבה השתפר רק בשנת 2015. ב”כ שלח מכתב בעניין לנתבע בחודש 07/13. מעבר לכך, שהמכתב נשלח זמן מה של כשנתיים לאחר פטירת המנוח וגם אז לא הוזכרה הטבעת (פרוט’, עמ’ 65 שורות 9-34).
התובעת לא הניחה כל הסבר ענייני מדוע בכתב התביעה המתוקן משנת 2020 לא הוזכרה טבעת היהלום הנטענת ששוויה הנטען לבד כ-80,000$ ותחת זאת ננקטה לשון “תכשיטים”. עוד אישרה, כי גרסת הטבעת נזכרת לראשונה בתצהירה והוסיפה שבא כחה ייעץ לה ש”מאוחר לבקש משהו, כי זה לא היה בכתב התביעה. ככה הוא אמר לי” (פרוט’, עמ’ 66 שורות 1-30).
48. אני דוחה טענת התובעת למשיכות נטענות אסורות שמשך לכאורה הנתבע מחשבון המנוח לאחר פטירתו.
בסעיף 15 בכתב התביעה המתוקן מפנה התובעת ל”משיכות אסורות” מחשבון המנוח לכ-42 דפי חשבון בנק מס’ 006958 של המנוח לתקופה 30.1.09 ועד 30.12.11 בהם על פי הנטען מופיעות המשיכות. בנספח ב’ לכתב התביעה ריכזה התובעת שבע פעולות כלכליות הנטענות להיות אסורות שביצע לכאורה הנתבע וסכומן הכולל 42,500 ₪:
ביום 28.02.11, סך 5,000 ₪, עבור (כמופיע בתדפיס הבנק) החזר הוצאות
ביום 01.03.11 סך 2,000 ₪ עבור בנקט
ביום 02.03.11 סך 19,950 ₪ עבור העברה לעצמי
ביום 14.03.11 סך 5,990 ₪ עבור כיסוי הוצאות חורגות
ביום 15.03.11 סך 5,800 ₪ עבור החזר הוצאות לבן דודי
ביום 22.03.11 סך 2,760 ₪ עבור כיסוי הוצאות לבן דודי
ביום 29.03.11 סך 1,000 ₪ עבור תשלום הוצאות לבן דודי
לטענת הנתבע, מדובר בהוצאות “הכרוכות בלוויה, בקבורה ובהקמת מצבה” בהתאם לרצון המנוח בסעיף 2 בצוואתו. החזר תשלומים ששילם עבור קבורה, מודעת אבל, מצבה, כיבוד לשבעה ותיקון דלת פלדלת שנפרצה ע”י המשטרה בליל פטירת המנוח.
לנספח 15 לתצהיר הנתבע צורפו קבלות בהתייחס להוצאות הקבורה בלבד (תשלום עבור שמירת חלקת קבר, מצבה) המסתכמות בסך 33,740 ₪. לא צורפו קבלות עבור כיבוד לשבעה ותיקון דלת פלדלת.
לצד זאת, עיקר המשיכות מחשבון המנוח בוצעו בסמוך לאחר פטירת המנוח (יום לאחר מכן ב-28.02.11 ובמהלך החודש שלאחר הפטירה). מועדי המשיכות הנטענות מתיישבות עם הסברו של הנתבע למשיכות אשר קושרות אותן להוצאות קבורת המנוח.
בחקירתו הנגדית השיב הנתבע כי הוצאות קבורת המנוח נמשכו מחשבון המנוח עוד טרם מינויו כמנהל עיזבון וכי אינן נמצאות בתדפיס אקסל שערך. ברגע שנפתח חשבון העיזבון סכומים שהיו בחשבון המנוח הועברו לשם. כשביקש הנתבע לפרט את הוצאות המצבה והקבורה שנטענו להיות הוצאות “די גדולות” (בלשון הנתבע) השיב לו ב”כ התובעת “בסדר. לא שאלתי אותך על פירוט” (פרוט’, עמ’ 117 שורות 33-34; עמ’ 118 שורות 1-12) – בכך למעשה לא נסתרה גרסת הנתבע בעניין.
49. אני דוחה את טענת התובעת לפיהן הכספים בחשבון הבנק של אם המנוח שייכים למנוח.
לטענת התובעת המנוח העביר לחשבון אמו סף 495,000 ₪, המנוח שימש אפוט’ של אמו, עשה בחשבון אמו כבשלו ואף העניק משום כספים לתובעת. כספים בחשבון אמו המנוחה הם כספים של המנוח ויש לחייב הנתבע לשלם לה את חלקה בסך 203,787 ₪.
העברת הכספים נעשתה על ידי המנוח בשנת 2009, כשנתיים טרם פטירתו (בשנת 2011). לנוכח עומדת חזקת כשירות בחייו, לא נטען אחרת וממילא לא הוכח . במועד פטירת המנוח הכספים לא היו בחשבונו;
התובעת לא הגישה תביעה לברור היקף העיזבון;
התובעת לא הגישה תביעה נגד יורשי אם המנוח מלבד המנוח;
הטענה הועלתה בשיהוי ניכר כעשור לאחר העברת הכספים.
50. אני דוחה את טענת התובעת לחייב את הנתבע בהחזר הוצאותיה הנטענות בסך 19,618 ₪ עבור עלויות בן זוגה מ.א. כנציג מטעמה לארה”ב ועבור שכירת שירותי עו”ד אמריקאי.
גרסת התובעת והעד מר א. מטעמה – נמצאו לא קוהרנטית.
בתצהיר עדותו הראשית של מר מ.א. הצהיר (סע’ 2ד,ו), כי בחודש 3/19 התובעת ביקשה ממנו לסוע לארה”ב על מנת לנסות ולאתר פרטים אודות נכסיו של המנוח. הוא העיד, כי הגיע ללאס וגאס ביום 31.3.19 ונפגש שם עם עו”ד … העוסק בעיזבונות. זה דרש סכומי כסף גבוהים לביצוע פעולות חקירה מבלי להתחייב להצלחת איתור הנכסים. ידה של התובעת לא הייתה משגת לשלם את שכר הטרחה שדרש ולכן היא ויתרה על המשך טיפולו בענייניה.
עלויות נסיעתו לארה”ב בסך כולל של $7,100, הכוללים: שכ”ט עו”ד טנקו $3,698; עלות טיסות $3,020; עלות שהייה במלון $382 (סע’ 3).
בהמשך חקירתו העד אישר, כי הוא בן זוגה של התובעת, למד משפטים, התמחה במשרד ב”כ התובעת אך אינו עו”ד במקצועו (פרוט’, עמ’ 24 שורות 30-34; עמ’ 25 שורות 1-9).
העד אישר, כי הנסיעה הנטענת לא הייתה לצורכי העיזבון בלבד אלא גם לצורך עניינים אישיים שלו (פרוט’, עמ’ 25 שורות 20-22; עמ’ 26 שורות 1-4, 18-34; עמ’ 27 שורות 1-9; עמ’ 28 שורות 10-17; עמ’ 29 שורות 5-6). כשנשאל לגבי עלות הטיסה הנתבעת בסך $4,000 כאשר הוצאות הטיסה כעולה מנספח ג’ לכתב התביעה הן $3,020 השיב (פרוט’, עמ’ 27 שורות 14-22, 31-34; עמ’ 28 שורות 3-4, 13; ההדגשות אינן במקור – ע’ב’ג’):
“ת: תראי, אני ביקשתי, א. ביקשה 4,000 דולר על אותה פעולה שהנתבע לקח 10,000 דולר. זה מעט מאוד.
ש: אז זה בסדר לרמות ולגבות על הוצאות שלא היו קשורות לעיזבון?
ת: ממש לא. אני מאוד כועס על הנתבע שהוא עשה את זה.
ש: לא שואלת על הנתבע. שואלת עליך. זה בסדר שאתה רימית,
ת: אני לא רימיתי.
ש: וביקשת לחייב בנסיעות, שלא היו קשורות לעיזבון הזה?
ת: אני לא רימיתי. הטיסה הזאת הייתה, הטיסה הזאת הייתה עולה בדיוק אותו דבר, אם הייתי עובר בווילמינגטון, או לא הייתי עובר בווילמינגטון.
ש: אז אם ככה, למה אותה תוכנית טיסה, נעלמה, בין כתב התביעה המקורי, לכתב התביעה המתוקן, אם אין פה שום מתום?
ת: היא לא נעלמה.
ש: היא כן נעלמה. אתה רוצה שאני אציג לך את כתב התביעה המתוקן? זה פשוט הרבה עמודים. ייקח לך הרבה זמן להראות לי שלא צורף.
ת: יכול להיות שהושמטה.
ש: אתה רואה? אני מראה לך את העובי.
ת: יכול להיות שהושמטה. עדיין, 4,000 דולר, זה הרבה פחות מ10,000 דולר.
ש: למה 4,000 דולר?
ת: ואם אני רימיתי, אז הוא רימה הרבה יותר.
ש: למה לא 4,000 דולר? למה לא 3,020?
ת: כי גם בית מלון ביקשתי.
ש: לא. על הבית מלון אין לי בעיה. בית מלון אני רואה שזה היה סביב הביקור אצל עו”ד.
ת: אז אני אומר, את באה אליי בתלונות, על זה שלקחתי 4,000 דולר, על בדיוק אותה פעולה שהנתבע עשה 10,000 דולר”.
בעדותו התגלו סתירות. תחילה טען בתוקף שעלויות הנסיעה היו על חשבון התובעת ושהיא זו ששילמה אותן. אולם, לא ידע לומר באיזה אופן היא שילמה אותן. אז שינה את גרסתו וטען, כי היו דברים שהוא שילם בעצמו ואחר כך חייב אותה/ היא העבירה לו את הכסף בחזרה בהעברה בנקאית. העד לא צרף אסמכתאות על תשלום העלויות הנטענות וגם לא על ההעברה הבנקאית הנטענת שביצעה לחשבונו התובעת. אחר כך, טען כי הם לא מתחשבנים ביניהם ולבסוף אמר שבכלל התובעת השיבה לו את הכספים במזומן (פרוט’, עמ’ 30 שורות 4-33; עמ’ 31 שורות 1-5, 18-28; ההדגשה אינה במקור – ע’ב’ג’):
“ש: אני אגיד לך למה אני צריכה. כי אתה מספר בתצהירך, אפילו מצאת להדגיש את זה, שהעלויות של הנסיעה, היו על אלה.
ת: כן.
ש: זה נכון?
ת: נכון.
ש: היא שילמה?
ת: כן.
ש: איך היא שילמה? ישירות? לעו”ד? לחברת הטיסה? למלון?
ת: אני לא זוכר בדיוק. אבל היו דברים שאני שילמתי בעצמי, ואחר כך חייבתי אותה. לקחתי ממנה את הכסף. כשהייתי בארצות הברית השתמשתי בכספים שהיו לי בארצות הברית.
ש: אוקי. למה לא הראית, למה לא צירפת את ההעברה שהיא מחזירה לך את הכסף על ההוצאות שהוצאת? הרי זה לא שלא התייחסת. התייחסת וכתבת ברחל בתך הקטנה שהיא שילמה את העלויות.
ת: נכון. היא שילמה את העלויות,
ש: איפה האסמכתא?
ת: נתון עובדתי פשוט מאוד. אני שילמתי את הכסף, אחר כך היא העבירה לי את הכסף בחזרה.
ש: נהדר. אתה יכול להגיש לנו העברה בנקאית?
ת: כן.
ש: תגיש לבית משפט תוך 7 ימים שהיא העבירה לך 25,326 שקלים? על ההוצאות של הנסיעה הזאת?
ת: לא זוכר בדיוק את הסכומים. אבל אנחנו כל הזמן מתחשבנים, וכל פעם, אני מעביר לה כסף, היא מעבירה אליי כסף,
ש: לא זה צריך להיות מאוד פשוט.
ת: ויכול להיות שהייתי, יכול להיות שהייתי חייב לה כסף אז היא הוסיפה, יכול להיות שהפוך.
ש: לא. אז אתה לא יכול להראות אסמכתא. שזה הסכום ששולם במועד הזה.
ת: אני יכול להראות העברות כספים מהחשבון שלה לחשבון שלי ולהיפך.
ש: אוקי. אתה רוצה להגיש או שאתה אומר שאין לך בסכום הזה?
ת: יכול להיות שלקחתי, השתמשתי בכרטיס אשראי שלה לטובת איזה קניה. אני לא יכול להראות בדיוק את הכסף שהיא העבירה לי באותו, כסף. אבל ברור לגמרי שזה כסף ששולם.
ש: נהדר. אז אתה מגיש תוך 7 ימים אסמכתא?
ת: אני לא יודע בדיוק מה יש לי להגיש. אני צריך לבחון את הדברים האלה.
ש: אבל זה פשוט. אנחנו יודעים שמדובר על מרץ 2019.
ת: אנחנו יודעים, שזה כסף ששולם.
ש: יפה. אני רוצה לראות.
ת: היא החזירה לי במזומן חלק מהכסף.
ש: במזומן. אז בגלל זה אתה לא יכול להראות העברה. כי היא הייתה במזומן.
ת: יכול להיות שיש. אני צריך לבדוק ולראות את ההעברות.
ש: טוב.
ת: אני אבדוק.
ש: אז תוך 7 ימים אני יכולה לצפות?
ת: אני אבדוק ואני אגיד לך.
ש: נהדר. אז תוך 7 ימים, אני יכולה לצפות לראות מה יש לך? תגיש את זה לתיק?
ת: אם יש העברה בנקאית, אני אוכל להראות את זה”.
התובעת מצידה, צירפה קבלה על הוצאות נסיעתו של מר א. לארה”ב בסך 11,085 ₪ עבור כרטיס הטיסה. מעיון בכרטיס שצורף עולה, כי מר א. טס מלאס וגאס לאלטלנה, משם לווילמינגטון ובחזרה לאלטלנה.
עדות התובעת עומדת בסתירה לעדותו של מר א..
התובעת העידה שביקשה ממר א., לטוס במקומה לארה”ב מכיוון שמצבה הבריאותי אז לא אפשר זאת, היא אינה יודעת אנגלית וסומכת על מר א. (פרוט’, עמ’ 54 שורות 28-34).
אשר לתביעתה את עלויות הטיסה של מר א. הכוללות גם טיפול בענייניו האישיים הפנתה לתשובותיו של מר א. בחקירתו (פרוט’, עמ’ 55 שורות 12-14).
עוד העידה, כי היא חושבת שהחזירה למר א. את עלויות הטיסה אולם היא אינה זוכרת. הניחה שאולי נתנה לו צ’ק או שעשתה לו העברה בנקאית (פרוט’, עמ’ 55 שורות 15-23).
בנוסף, גרסת העד לגבי הפנייה למר נ. הועלתה לראשונה בחקירתו, לא נזכרה בתצהירו. גם בה התגלו סתירות. תחילה נטען כי העד פנה למר נ. שאמר “שיחזור אליו” ולאחר שככל הנראה העד שוחח עם הנתבע וביקש ממנו לא למסור מידע מר נ. ביקש שלא יפנו אליו יותר (פרוט’, עמ’ 32 שורות 25-31). לאחר מכן, נטען כי נ. אמר את הדברים לעו”ד מטעמה של התובעת (עדות מפי השמועה) וכי ביכולתו להציג את ההתכתבות (פרוט’, עמ’ 33 שורות 8-9). ואולם, לא ידע לנקוב בשמה של עוה”ד (פרוט’, עמ’ 34 שורות 27-34; עמ’ 35 שורות 1-3); ההתכתבות עם עוה”ד הנטענת לא צורפה לראיות התובעת. וכך גם, לא צורף תצהיר מטעמה.
51. אני דוחה את טענות התובעת בנוגע להוצאות הנתבע עבור נסיעתו לארה”ב.
גרסת הנתבע, כי תכלית נסיעתו לארה”ב הייתה לראות את נכסי המנוח ולאתר עו”ד שיטפל בנכסי העיזבון לרבות טיפול במיסוי שם, כי בנסיעה זו איתר את עוה”ד א. וסיכם עמה את שכרה – לא נסתרה.
מעבר לכך, עלויות הנסיעה פורטו בדוח הכספי מחודש 09/12 שאישרה התובעת שנמסר לה; התובעת גם לא העלתה טענותיה בעניין בזמן אמת.
52. אני דוחה את טענת התובעת להסתרת נכס בארה”ב.
התובעת הודתה שבזמן אמת כשחתמה ביום 2.7.12 על הסכמתה לסגור את תיק העיזבון בארה”ב היא הייתה מודעת היטב לסכומים שהשתכרו מנה”ע בארה”ב מר א.ח. ועו”ד א. שהוסברו לה ע”י ב”כ דאז (פרוט’ 13.9.18, עמ’ 23 ש’ 19-22; עמ’ 24 ש’ 14-15);
המדובר בהליך עיזבון נפרד שהתנהל בארה”ב ובית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון כערכאת ערעור על החלטת בית המשפט בארה”ב, מה גם שהתובעת לא הוכיחה הנטען;
התובעת לא העלתה טענותיה לגבי הסתרת נכסים בארה”ב בפני בית המשפט שדן בהליכי העיזבון שם;
צורף כנספח 20 לכתב התביעה המתוקן צו בימ”ש מיום 24.08.12 בית משפט מחוזי מחוז קלארק נוואדה מתורגם בתרגום נוטריוני שעניינו אישור בקשה למתן צו להסדר בעניין עיזבון, חלוקה סופית ושחרור מנהל עיזבון ושכר עורכי הדין ועלויות בסך $21,006.46. הוגשו שם מסמכים המעידים על מלאי, הערכה ורישום ערך העיזבון ונקבע ערכו בסך של $861,724.38;
צורף כנספח 21 לכתב התביעה המתוקן צו בימ”ש מיום 24.12.13 בית משפט מחוזי, מחוז קלארק נוואדה המאשר שמנהל העיזבון בחו”ל סיים את חלוקתו המלאה של העיזבון שם והוא משוחרר מתפקידו.
התובעת מבקשת לסמוך על כך שהמנוח כלל את הנכס ברח’ … בלאס וגאס בהצהרת ההון שלו משנת 2009 (פרוט’, עמ’ 44 שורות 19-28). עוד התובעת מבקשת להסתמך על עמ’ 73 בנספחי התביעה שם צורף מסמך מטושטש שנטען להיות חוזה רכישה של הבית ב… (פרוט’, עמ’ 48 שורות 22-34; עמ’ 49 שורות 3-10; עמ’ 51 שורות 27-29).
כשהתובעת התבקשה להפנות לנסח הממשלתי הנטען בארה”ב המוכיח לדבריה שהנכס ברח’ … שייך למנוח הפנתה לנספח ו’ לתצהיר עדותה הראשית (בעמ’ 73). בנסח מופיעה כתובת אחרת. התובעת לא הניחה בחקירתה הסבר מתאים בעניין (פרוט’, עמ’ 46 שורות 3, 13-22).
בנספח שבעמ’ 73 לכתב התביעה (שנחזה להיות הסכם מכר) לא ניתן לראות את שם המוכר. בנסח ההיסטורי לעומת זאת מופיע שחברת … הייתה הבעלים בנכס. לאחר מכן מופיע שהנכס בבעלות …. למעשה המנוח לא קנה את הנכס והמסמך שהוצג הוא ככל הנראה מסמך מו”מ שלא הבשיל (פרוט’, עמ’ 52 שורות 1-20).
התובעת לא הניחה בחקירתה הסבר מדוע בשלושה נכסים אחרים שהיו בבעלות המנוח בארה”ב הופיע שמו כבעלים בהם בנסחים ההיסטוריים במרשם בארה”ב ואילו לגבי הנכס ברח’ … – לא כך הדבר (פרוט’, עמ’ 47 שורות 6-7, 32-34).
מלבד ההפניה להצהרת הון, התובעת לא הפנתה למסמכים נוספים הקושרים בין המנוח לבין הנכס ברח’ … (פרוט’, עמ’ 53 שורות 1-6).
לאור כל המקובץ לעיל, התביעה בעניין הסתרת נכס בארה”ב – נדחית.
53. נדחית מכל וכל עתירת התובעת לסעד הצהרתי בדבר קיומה של צוואה אמריקאית נוסף על הצוואה בישראל. התובעת לא הניחה כל מקור חוקי נורמטיבי או מסגרת דיונית מתאימה המקימה לה עילה לסעד המבוקש במסגרת הדיונית הקיימת.
מעבר לכך התובעת לא הניחה בפני בית משפט ולו ראשית ראיה לקיומה של צוואה אמריקאית נוספת.
בצוואת המנוח שקוימה מתייחס המנוח לכל נכסיו “בארץ ובחו”ל”
54. התביעה נדחית על כל רכיביה.
55. אשר להוצאות בהליך –
תביעת התובעת נדחתה על כל רכיביה;
מדובר בהליכים נמשכים משנת 2016;
בפסק דין מיום 21.01.19 שניתן בהליך למתן חשבונות נקבע, כי סוגית ההוצאות תילקח בחשבון השיקולים בהליך שיוגש בעתיד (פרוט’, עמ’ 31 שורות 26-28);
התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 36,000 ₪ לכל אחד (סה”כ 72,000 ₪) אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום וממועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, ל’ שבט תשפ”ד, 09 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.
