לפני
כבוד השופטת שירלי שי
תובע/נתבע בהליכי ת”ע
מ’ ה’
ע”י ב”כ עוה”ד תמיר אקסלרוד
תובע מס’ 3 בתמ”ש 16584-12-20א’ א’
ע”י ב”כ עוה”ד גבי מיכאלי
נגד
נתבעים/תובעים בכל ההליכים
נתבע 3 בהליכי ת”ע בלבד
1.ר’ א’
2.א’ ה’
3.ח’ א’
ע”י ב”כ עוה”ד גבי מיכאלי
בעניין המנוחה ר’ ה’, ז”ל
פסק דין
ההליכים שבפניי הינם בענין צוואותיה ועזבונה של המנוחה, הגב’ ר’ ה’ ז”ל, אשר הלכה לבית עולמה ביום 15.5.2020 (להלן: “המנוחה”).
רקע כללי בתמצית
למנוחה נולדו 4 ילדים, שתי בנות ושני בנים. בן אחד הינו התובע, הבן השני, י’ ה’ז”ל, הלך לעולמו והנתבעים 1-2 הינם ילדיו – נכדיה של המנוחה. הנתבע 3 הינו חתנה של המנוחה, בעלה של בתה א’ א’ ז”ל, שהלכה לעולמה (להלן: “הבת המנוחה”), מספר חודשים לאחר המנוחה, והיורש שלה, ובת נוספת שהיתה למנוחה, ר’ ב’ ז”ל, שהלכה לעולמה לפני מותה של המנוחה, מבלי שהותירה בעל ו/או צאצאים.
המנוחה הותירה 2 צוואות. הצוואה הראשונה נחתמה על ידה ביום 3.7.2009 (להלן: “הצוואה הראשונה”), והצוואה השנייה נחתמה על ידה ביום 16.10.2012 (להלן: “הצוואה השנייה”).
שתי הצוואות נחתמו בפני עדים.
התובע הגיש בקשה לקיום הצוואה השנייה – בהליך שמספרו ת”ע 54220-09-20 ואילו הנתבעים הגישו התנגדות לקיום הצוואה השנייה – בהליך שמספרו ת”ע 54365-09-20.
הנתבעים הגישו בקשה למתן צו ירושה – בהליך שמספרו ת”ע 36708-07-21 ואילו התובע הגיש התנגדות לצו ירושה – בהליך שמספרו ת”ע 36759-07-21.
בנוסף, הגיש התובע בקשה לקיום הצוואה הראשונה, בהליך שמספרו ת”ע 36731-07-21. הנתבעים הגישו התנגדות לצוואה הראשונה בהליך שמספרו ת”ע 36883-07-21.
ב”כ היועמ”ש הודיע שאין בדעתו להתערב בהליכים.
במסגרת ההליכים מונה פרופ’ נוי (להלן: “המומחה”), אשר נתבקש להעריך את כשירותה של המנוחה לחתום על מסמכים משפטיים ב- 16.10.2012. המומחה הגיש את חוות דעתו ביום 13.12.2021 (להלן: “חוות הדעת”).
מאחר ובין התובע והנתבעים 1-2 הליך קשור נוסף – תמ”ש 16584-12-20 – תביעה לפסק דין הצהרתי בקשר לזכויות בדירת מגורי המנוחה, בו הנתבעים 1-2 ובן משפחה נוסף – התובע 3, הינם התובעים ואילו התובע 1 ועיזבון המנוחה הינם הנתבעים, דיון בהליך זה והכרעה בו יינתנו, במסגרת פסק דין זה, תחת הכותרת “פרק שני של פסק הדין”, ובתחילתו יוגדרו הצדדים, בהתאם כאמור.
לשם הנוחות התובע 1 יכונה במסגרת הפרק הראשון של פסק הדין “התובע” ואילו הנתבעים 1-3 יכונו בחלק זה “הנתבעים” ו/או בהתאמה נתבע 1, 2 או 3.
פרק ראשון של פסק הדין
(ת”ע 54220-09-20, 54365-09-20, 36883-07-21, 36759-07-21, 36731-07-21 ו-36708-07-21).
הצוואה הראשונה:
בצוואה הראשונה הורישה המנוחה לתובע את מלוא הזכויות בדירה ב—-, המצויה ברחוב —- ב—–, הידועה גם כחלקה — בגוש —- (להלן: “הדירה ב—-“).
במסגרת הצוואה הראשונה, מציינת המנוחה כי הרכוש בצוואה זו יכלול אך ורק את הדירה ב—-, כדלהלן:
הצוואה השנייה:
בצוואה השנייה, הורישה המנוחה לתובע את כל רכושה, מכל מין וסוג שהוא, כולל הזכויות בשתי הדירות שהיו רשומות בבעלותה, הדירה ב—–והדירה ב—-, כדלהלן:
המנוחה אף ציינה בצוואה השנייה כך: “הנני מצווה את כל רכושי ליורשי הנ”ל בלבד, למרות שיש לי בנות שאינן יורשות מאומה” (סעיף 4 לצוואה השנייה).
תמצית טענות התובע
בשנת 2008 לערך, עבר התובע להתגורר עם המנוחה בדירת מגוריה ב—-. זאת לאחר הליך גירושין ארוך וקשה שהתנהל בינו לבין מי שהייתה אישתו.
התובע היה מצוי במצב כלכלי קשה בעקבות גירושיו, עם הכנסה מועטה מעבודתו כנהג מונית, במצב רפואי לא טוב, תוך שחש בפחד, שאחר פטירת המנוחה, יישאר ללא קורת גג.
נסיבות אלו, למיטב ידיעתו של התובע, הם שהביאו את המנוחה ליזום את הצוואה הראשונה ובמסגרתה להוריש לו את זכויותיה בדירה ב—-.
לטענת התובע עריכת הצוואה הראשונה הייתה ביוזמה של המנוחה בלבד. התובע לא ביקש זאת ממנה, לא דרש זאת ולא ערך עימה שיחות באשר למה יקרה ביום שלאחר פטירתה.
בין התובע למנוחה נערכה שיחה אחת בנוגע לצוואה הראשונה, השיחה נערכה ביוזמת המנוחה, טרם עריכת הצוואה הראשונה ולאחר שהמנוחה כבר החליטה להוריש לתובע את זכויותיה בדירה ב—–.
במהלך השיחה, המנוחה אמרה לתובע כי קיימה שיחה עם הנתבע 3 ועם הבת המנוחה ללא נוכחות התובע. לדבריו אינו זוכר במדויק מה סיפרה לו המנוחה אודות שיחה זו, אולם כן זוכר שהמנוחה ציינה בפניו שאמרה לנתבע 3 ולבת המנוחה, את המילים הבאות “מ’ לא יישן בחוץ”.
לאחר שהתובע עבר להתגורר עם המנוחה בדירה ב—-, הוא הצליח לחסוך כספים מעבודתו כנהג מונית, ובמהלך השנים 2009-2014 אף שיפץ את הדירה הנוספת שהייתה בבעלות המנוחה, הדירה ב—-.
תחילה שכר התובע שירותיו של בעל מקצוע לצורך השיפוץ, אשר לא סיים את עבודתו והפסיק אותה באמצע. ולאחר מכן, המשיך התובע את שיפוץ הדירה ב—- במו ידיו.
בעוד שהתובע השקיע כספים מכיסו בשיפוץ הדירה ב—- ואף ביצע חלק נכבד מעבודות השיפוץ במו ידיו, הנתבעים ויתר קרוביה של המנוחה, לא גילו עניין בדירה ב—-. יתר על כן, הם ביקשו למכור את הדירה תמורת סכום מגוחך של 10,000 דולר, כאשר באותה העת ערכה של הדירה עמד על סך, השווה בשקלים לכ- 35,000 ₪.
דברים אלו, לטענת התובע, הם שהביאו את המנוחה ליזום את הצוואה השנייה. בצוואה השנייה הוסיפה למעשה המנוחה הוראות בדבר הדירה ב—-, והורישה גם אותה לתובע.
המנוחה הודיעה לתובע כי ברצונה לעשות כן וביקשה ממנו לדאוג לעורך דין. לבקשתה, חיפש התובע עו”ד ופנה לעו”ד משה סיון, אותו מצא דרך חיפוש ב”דפי זהב” וללא שהייתה ביניהם היכרות מוקדמת.
הואיל והמנוחה התקשתה מעט בניידות, לאור גילה, נסע התובע עימה במונית למשרד עו”ד משה סיון, אולם המנוחה היא ששילמה את שכר טרחתו, כאשר לתובע לא הייתה כל התערבות בעריכתה והוא לא היה עד לעשייתה.
בתקופה בה נערכו הצוואות, הן הראשונה והן השנייה, המנוחה הייתה בריאה, יחסית לגילה, צלולה וניהלה אורח חיים בריא.
לטענת התובע, המנוחה היא זו שיזמה את עריכת שתי הצוואות. הצוואה השנייה, ב- 2012 נערכה בפני נוטריון וחזקה כי הוסבר לה על מה היא חותמת. כך גם ביחס לצוואה הראשונה, שנחתמה בשנת 2009, בפני עו”ד.
המנוחה ידעה היטב קרוא וכתוב בעברית וידעה על מה היא חותמת.
מצבה הבריאותי בעת עריכת הצוואות היה טוב והיא אף ניהלה אורח חיים עצמאי יחסית לגילה. התובע מוסיף וטוען כי סייע למנוחה לא מהסיבה שלא הייתה עצמאית אלה כי היא אמו.
הן בתקופות בהן נערכו הצוואות והן לאחר מכן, המנוחה זכתה לביקורים רבים של בני משפחתה. לטענת התובע הוא לא מנע ביקורים בביתה וגם לא מנע כל קשר בין המנוחה למי מבני משפחתה. כך ביקרו את המנוחה לא רק הנתבעים כי אם גם אחיה.
בחודש אפריל 2018 המנוחה אושפזה בבית חולים ואף הפכה לסיעודית, אולם, עדיין נותרה צלולה בדעתה. לאחר ששוחררה מבית החולים, הועברה למוסד שיקומי “בית רבקה” למשך כחודש. בני משפחת המנוחה היו מבקרים אותה.
בחודש מאי 2018 שוחררה המנוחה מהמוסד השיקומי לביתה. למיטב ידיעת התובע, גם אז זכתה המנוחה לביקורי מבקרים, אף כאשר הוא לא נכח בדירה.
לטענת התובע הגיש בשם המנוחה בקשה לגמלת סיעוד מביטוח לאומי, אולם רק בחודש אוקטובר 2018 נמצאה למנוחה מטפלת, כאשר עד לאותו מועד התובע סעד את המנוחה. המטפלת הסיעודית מטעם המוסד לביטוח לאומי עבדה כ- 4.5 שעות כל יום, במשך 5 ימים בשבוע, כאשר ביתר שעות היממה המשיך התובע לסעוד את המנוחה.
בחודש ינואר 2020, המנוחה אושפזה בבית החולים עקב שבץ מוחי, ובאפריל 2020 אושפזה במרכז סיעודי “נאות שרון”, שם נפטרה ביום ——.
גם בעת שהותה באשפוז, הגיעו אליה מבקרים מבני המשפחה.
התובע מתנגד לטענת הנתבעים כי האזין לשיחותיה של המנוחה עם המבקרים.
התובע טוען כי עדות אחותו, תומכת בטענותיו לגבי הטיפול המסור שנתן למנוחה, על שאיפשר לבני משפחה לבקרה, ועל עמדתו לפיה לא הפעיל כל מורא או פחד על המנוחה.
באשר לטענה הנתבעים כאילו התובע תקף את הנתבעים 2 ו- 3, טוען התובע כי הודעה בגין תקיפה זו לכאורה נמסרה על ידם למשטרה רק כיומיים לאחר האירוע, דבר המעיד על כנות כוונותיהם.
לשיטתו של התובע, אופיו והחלטותיו בקשר ללוויה של המנוחה – קיומה מבלי לעדכן את יתר בני משפחתה, באם נעשו בצדק או לאו, אינם צריכים להיות מעניינו של תיק זה.
לטענתו של התובע, הנתבעים לא הביאו כל ראייה התומכת בטענתם כי המנוחה לא הייתה עצמאית מבחינה פיזית ומפנים בסיכומיהם לעדותו של עו”ד סיון, אשר ערך את הצוואה והחתים את המנוחה, ואף העיד כי משרדו נמצא בבניין ישן, ללא מעלית, וכי על מנת להגיע למשרדו יש לעלות לא פחות מ- 23 מדרגות. לשיטת התובע זוהי עדות לכך שלא יכול להיות חולק כי המנוחה עלתה 23 מדרגות, דבר המעיד על מצבה הבריאותי ויכולותיה הפיזיות חרף גילה.
לטענתו של התובע, הנתבעים לא הביאו כל ראייה התומכת בטענתם כי המנוחה לא הבינה, מבחינה שכלית על מה חתמה, ובסיכומיו מפנה לחוות דעת המומחה בה צוין כי “ניתן לקבוע בסבירות גבוהה יותר כי במועד הנדון הייתה המנוחה כשירה לבצע פעולות משפטיות”.
לטענת התובע הנתבעים גם לא פירטו מהי “הטעות” שהובילה את המנוחה לעריכת כל אחת מהצוואות, ואף זנחו טענה זו ולא פירטו מהי אותה הטעות. טענה זו חופפת לטענות בדבר העדר כשירות והשפעה בלתי הוגנת, אשר לא הוכחו.
הנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם בדבר העדר שליטתה של המנוחה בשפה העברית, וטענה זו נסתרה בעדויות, כולל של עו”ד סיון.
הנתבעים לא הוכיחו כי מצבה של המנוחה לא אפשר לה להבחין בטיבה של הצוואה.
הנתבעים לא הוכיחו כי התובע בידד את המנוחה ו/או הפעיל עליה השפעה בלתי הוגנת ולא עמדו במבחנים שנקבעו בהלכת מרום.
הנתבעים לא הוכיחו את הטענה למעורבות התובע בעריכת הצוואות, ועדותו של עו”ד סיון, לגבי הצוואה השנייה, לפיה התובע לא היה מעורב בעריכת הצוואה לא נסתרה. לגבי עדותה של העדה לצוואה השנייה טוען התובע כי גם זו הוכיחה כי לא הייתה מעורבות של התובע בעריכת הצוואה.
לטענת התובע, טענות הנתבעים מלאות סתירות, קיימות טענות שונות בכתבי ההתנגדות, אל מול תצהירי העדות הראשית ואל מול אלה שנטענו במסגרת חקירותיהם.
עוד מוסיף התובע וטוען כי טענות המתנגדים, הגם שאינן נכונות, לא מבוססות על ידיעה אישית, ולכל היותר על הרהורי ליבם.
לטענתו של התובע מדובר בהתנגדות סתמית, במטרה לחתור תחת רצונה של המנוחה, ולגרום לו להתפשר על חלקו בעיזבון המנוחה, תוך כניעה לדרישות המתנגדים שאינן לגיטימיות, אינן צודקות ונוגדות את רצון המנוחה.
תמצית טענות הנתבעים
התובע ניתק את המנוחה מסביבתה התומכת, ממשפחתה שאהבה אותה. תחילה החל התובע להרחיקה מחלק מבני המשפחה ועם הזמן הרחיב את המעגל והכל על מנת ליצור תשתית נוחה להשתלט על רכושה באמצעות הצוואות.
לטענת הנתבעים המנוחה הייתה מחוברת מאוד לבני משפחתה. המנוחה הייתה דמות דומיננטית ומשמעותית בחיי הצעירים והבוגרים, עד אשר החליט התובע להרחיקה מהם.
הנתבעת 1 שהינה אם חד הורית, התגוררה עם בתה ל’ (להלן: “הנינה”) בבית המנוחה, עת התגוררה ב——, במשך שנים רבות כאשר המנוחה הייתה מגדלת בפועל, יחד עם הנתבעת 1, את הנינה.
לאחר מספר שנים עברה הנתבעת 1 עם בתה ועם המנוחה לדירה שכורה ב—–, בה התגוררו יחדיו למשך כ- 3 שנים, כאשר הנתבעת 1 דאגה לכל מחסורה של המנוחה.
לעומת היחסים הטובים שהיו למנוחה עם בני המשפחה, יחסיה עם התובע כמעט לא היו קיימים, התובע ביקר את המנוחה, במהלך השנים בהם התגורר ב—-, פעמים ספורות אם בכלל, והמנוחה לא הכירה את ילדיו.
הנתבע 3, היה זה שהציע, מטוב ליבו, לתובע, לעבור ולהתגורר עם המנוחה, לאחר שהתגרש ולא היה לו איפה לגור.
חרף רצונם הטוב של הנתבעים, לעזור לתובע, ניצל התובע את טוב ליבם ואת העובדה שהתגורר עם המנוחה, בודד אותה מיתר בני המשפחה, גרם לה להיות תלויה בו באופן מוחלט, תוך הטלת מורא ופחד, ובתוך כך רקם ואף מימש תוכנית לצורך השתלטות על כל רכושה.
לטענת הנתבעים מעת שעבר התובע להתגורר עם המנוחה, החל להתנהג באופן מוזר. לעיתים ניכר היה כאילו פרנויה אוחזת בו ולא פעם הביע חשש שמא מאזינים לו.
חייה של המנוחה, עת התובע התגורר עימה, התנהלו על פי רוחו של התובע: התריסים היו מוגפים, הבית היה חשוך ובכל פעם שמי מבני המשפחה התקשר למנוחה, לשאול לשלומה, הוא היה חייב להזדהות לפני שענתה בקולה, אחרת השיחה הייתה מתנתקת.
לטענת הנתבעים בעת שמי מהם ביקר את המנוחה, התובע נהג ליצור וויכוחים, יש מאין, להקים צעקות בבית, עד שלבסוף נאלצו הנתבעים לבקר את המנוחה רק כאשר התובע לא היה נוכח בבית, ורוב הזמן הוא נכח בו.
בשלב מאוחר יותר, התובע ניתק את הכבלים בבית המנוחה, ניתק את הטלפון בביתה, ואף מנע תיקונים מהותיים בדירה, כגון תיקון הניאגרה בשירותים ודוד המים, והכל על מנת שהמנוחה תהיה מבודדת מהעולם, תפחד ממנו והוא יוכל להוציא לפועל את תוכניתו.
לטענת הנתבעים התובע אף איים מילולית ופיזית על נכדיה של המנוחה לרבות על הנתבעים, לבל יתקרבו אל המנוחה.
לטענת הנתבעים התובע לקח את המנוחה לנוטריון, עו”ד משה סיון, וגרם לה לחתום על צוואה לטובתו בלבד, המנשלת את ילדיה ויורשיה על פי דין.
בנוסף, ולצורך השלמת תוכניתו להשתלט על הדירה ב—-, בסמוך למועד חתימת המנוחה על הצוואה השנייה, דאג התובע לשלם את יתרת המשכנתא אשר רבצה על הדירה ב—, על מנת שזו תהיה נקייה משעבודים, ובבוא העת יוכל להירשם כבעלים של דירה זו בשלמות.
אם לא די בזו, טוענים הנתבעים, כי התובע הגיע פיזית למקום עבודתם של הנתבעים 2 ו- 3, יום אחד, ללא התראה מוקדמת, והחל לקלל את הנתבע 2 ולתקוף אותו. התובע צעק לעברו “אתם הורגים את סבתא, אתם רוצים שאני אזרק לרחוב” ואיים לבל יתקרבו לבית המנוחה. הנתבע 2 לא הבין את פשר הדברים, ובשיחה עם הנתבע 3 התברר שהתובע ביקר במקום טרם הגעתו של הנתבע 2 והטיח בנתבע 3 האשמות דומות. במהלך אותו אירוע ניסה התובע לפגוע בהם פיזית, ועל כן בגין ניסיון התקיפה והאיומים הוגשה, ביום 31.12.2012 תלונה במשטרה. אף על פי כן, ניסו הנתבעים 2 ו- 3 להגיע לבית המנוחה אך התובע גירש אותם.
התובע, לשיטת הנתבעים אף גרם למנוחה לנתק קשר עם הבת המנוחה (טרם פטירתה). באחת הפעמים רדף אחריה, גידף אותה, קילל ואיים שלא תגיע לבקר את המנוחה. ואכן, מאז ועד לכתה לבית עולמה של הבת המנוחה, השתיים לא נפגשו.
היחידות שהמשיכו לבקר את המנוחה היו הנתבעת 1 והנינה, וזאת על אף התנהגותו של התובע. הן היו מגיעות עם אוכל מהבית רק כדי להיות בקרבתה של המנוחה, אולם התובע היה מקשיב לשיחות שניהלו עם המנוחה ומדי פעם אף היה מתערב, מעיר הערות מעליבות וגורם לחוסר נוחות.
בתאריך 19.5.2014 קיבלה הנתבעת 1 מכתב מעו”ד בשם גד יראל, לפיו הנ”ל מביא לידיעתה כי בהתאם לדין החל, בכוונתו להגיש, בשם התובע, בקשה למתן צו ירושה אחר דודתה של התובע. לאור החשד שעלה בלב הנתבעת 1, היא נסעה לבית המנוחה ושאלה לפשר המכתב. המנוחה השיבה כי “שופט התקשר וביקש שאחתום אז חתמתי”. כאשר התובע שמע את דברי המנוחה דלעיל, החל להתפרץ, לקלל ולהעיף בקבוק, שהיה בהישג ידו, לכיוונה של הנתבעת 1.
לאור תקיפתו של התובע, הזמינה הנתבעת 1 משטרה. השוטרת שהגיעה לדירה שאלה לפשר התנהגותו של התובע אשר השיב: “הם גנבים, הם גנבו לסבתא כסף”. השוטרת שאלה מדוע לא הגיש תלונה במשטרה, אז פנה התובע למנוחה ודרש שהנתבעת 1 לא תבוא יותר.
לאחר הגשת התלונה של הנתבעת 1 כנגד התובע, החריף התובע את מאמציו לנתק את המנוחה ממשפחתה, החליף את הצילינדר בדלת הכניסה של הדירה ב—-, על מנת שלא יהיה ביכולתן של הנתבעת 1 והנינה להיכנס לביתה.
בשנת 2018 עקב הליך רפואי מורכב שעברה הנתבעת 1 והשיקום שנלווה לו, נבצר ממנה לבקר את המנוחה.
אם לא די בכל זאת, טוענים הנתבעים כי לאחר מותה של המנוחה, התובע לא עדכן אותם ו/או את מי מבני משפחתה הנוספים של המנוחה, בדבר פטירתה, וקבר אותה לבד, מבלי שמי מבני משפחתה יהיה נוכח בהלווייתה, ואף הגדיל ואמר לנציגי חברת קדישא כי הוא קרוב משפחתה היחיד של המנוחה ואין לה קרובים נוספים.
לטענת הנתבעים, נוכח כל המפורט, התנהגותו של התובע, בידודה של המנוחה מהעולם ומבני משפחתה, יש לבטל את שתי צוואותיה.
לטענת הנתבעים אף המומחה הצביע בחוות דעתו על קושי מסוים ביכולות הקוגניטיביות של המנוחה עוד בחודש אפריל 2012 וקיים גם תיעוד שהיא לא זכרה תרופות או מינונים.
לטענת הנתבעים באשר למבחן העצמאות, המנוחה לא הייתה כשירה רפואית מבחינה שכלית הכרתית לחתום על הצוואות, המומחה בחוות הדעת ציין שהיה ליקוי קוגניטיבי מסוים ובעצם לא שלל אפשרות של השפעה בלתי הוגנת.
עוד לטענת הנתבעים הוכח כי בעת החתימה על הצוואות המנוחה לא הייתה עצמאית מבחינה פיזית, נעזרה במקל, קושי בראייה, לא זכרה מינוני תרופות וכדומה.
לטענת הנתבעים מדובר בצוואות פסולות שאינן משקפות את רצונה של המנוחה.
טענות הנתבעים לגבי הצוואה הראשונה – הצוואה נערכה תחת אילוץ, תרמית והשפעה בלתי הוגנת, המנוחה לא הבינה את המסמך עליו חתמה, לא ידעה טוב קרוא וכתוב בעברית, ולא הבינה את משמעויותיו, מדובר בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבעובדה והצוואה מזכה את מי שערך אותה ו/או נטל חלק בעריכתה – התובע.
טענות הנתבעים לגבי הצוואה השנייה – המנוחה לא הבינה את המסמך עליו חתמה ואת משמעויותיו, מדובר בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבעובדה, הצוואה מזכה את מי שערך אותה ו/או נטל חלק בעריכתה, הצוואה נערכה תחת אילוץ, תרמית והשפעה בלי הוגנת.
לשיטתם של הנתבעים לא יכול להיות צל של ספק שהתובע היה מעורב משמעותית בעריכת שתי הצוואות והמנוחה לא ידעה להבחין בטיבן של הצוואות הנ”ל.
מדובר באישה מבוגרת, לא בריאה, שהייתה תלויה בתובע, שלא שלטה היטב בשפה העברית, שאת חתימתה חתמה בלועזית, וככל הנראה חתמה על הצוואות מתוך מצוקה בהשפעה של התובע.
עוד מוסיפים הנתבעים כי מדובר בצוואות המזכות את מי שערך אותן או נטל חלק בעריכתן – התובע, בשל תלות המנוחה בו ונוכח מצבה הנפשי של המנוחה, ולאחר שבודד אותה מיתר בני משפחתה. הצוואות, כך לטענת הנתבעים, מבטאות את רצון התובע ולא את רצון המנוחה. התובע גרם למנוחה להיתלות בו. מאדם מצחיק שהיה כיף לשוחח עימו הפכה המנוחה לכבויה, מבוהלת ומדברת בלחש.
דיון והכרעה
ה.1. הצוואה השנייה וההתנגדות לה
ראשית אדון בהתנגדות הנתבעים לקיום הצוואה השניה של המנוחה, שהרי ככל שההתנגדות תידחה, אין מקום לדון ביתר ההליכים שבפניי.
רק במקום שאקבל את ההתנגדות לקיום הצוואה השנייה, אדון בנימוקי ההתנגדות לצוואה הראשונה.
לטענת הנתבעים יש לפסול את הצוואה השנייה כאשר את התנגדותם מבססים על העילות כדלהלן:
המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה בשל ידיעתה החלקית, קרוא וכתוב, של השפה העברית – סעיף 26 לחוק הירושה תשכ”ח – 1965 (להלן: “החוק”).
תרמית אילוץ והשפעה בלתי הוגנת – סעיף 30(א) לחוק.
טעות שבעובדה, כשמצבה המנטלי של המנוחה לא איפשר את הבנת הצוואה – סעיף 30(ב) לחוק.
תלות המנוחה בתובע, שהינו זוכה בצוואה – סעיף 35 לחוק.
לפיכך אדון בכל העילות, אולם לא על פי הסדר המפורט מעלה. ואתחיל, ולא במקרה, בעילה המופיעה בסעיף 30(א) לחוק – השפעה בלתי הוגנת.
סעיף 30(א) לחוק – השפעה בלתי הוגנת
סעיף 30(א) לחוק קובע כדלהלן: “הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.
נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו: “כנראה הדרך להצליח בטענה של השפעה בלתי הוגנת היא לא על ידי הוכחה פוזיטיבית של ההשפעה הפסולה, אלא ע”י ביטול החזקה שהצוואה נעשתה עפ”י רצונו החופשי של המצווה”. [ראו: פרופ’ ש’ שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, הוצאת נבו, כרך 1, בעמ’ 271].
פסיקת בית המשפט ואף הספרות המשפטית פירשו את ההוראה שלעיל באופן הבא:”עניין לנו בהשפעה הבלתי הוגנת, שאינה השפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו (ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום פ”ד מט(1) 318; ע”א 3828/98 מיכקשווילי נ’ מיכקשווילי פ”ד נד(2) 337). קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה. בדנ”א 1516/95 מרום נ’ היועמ”ש פ”ד נב(2) 813 קבע השופט מצא ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת” [ראו: שוחט; גולדברג; פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שביעית התשע”ד-2014), עמ’ 124.] (ההדגשות הוספו).
לענין זה אפנה לת”ע 15680-11-20 (משפחה תל אביב – יפו) פלוני נ’ אלמוני (נבו 14.12.2023): … אולם “הלכת החוטים השזורים” אינה מהווה עילת התנגדות בפני עצמה. בבע”מ 4459/14 פלונית נ’ פלוני [פורסם בנבו] (6.5.2015), עמד בית המשפט העליון על כך שאת סוגית ההשפעה הבלתי הוגנת יש לבחון כמכלול, ואף שהנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה, יש לזכור כי לא פעם הראיות לקיום השפעה בלתי הוגנת הן נסיבתיות. בפסק דין זה הודגש, כי יתכנו מקרים בהם בחינה נפרדת של כל אחד מסממניה של השפעה בלתי הוגנת תביא למסקנה כי השפעה כאמור לא הוכחה, אולם התבוננות על מכלול הנסיבות תביא למסקנה כי קיומה של השפעה בלתי הוגנת הוכח. כדברי כב’ השופט הנדל שם: “חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים” (סעיף 7 לפסק הדין). פסק דין זה, אשר זכה לכינוי “הלכת החוטים השזורים” לא קובע עילת התנגדות חדשה לצוואה, אלא עוסק בדרך בה ניתן ללמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. כידוע, בדנ”א 1516/95 מרום נ’ היועמ”ש, פ”ד נב(2) 813 (1998) (להלן: דנ”א מרום), קבע כבוד השופט א’ מצא ארבעה מבחנים, שאינם בבחינת רשימה סגורה, שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בשאלה האם מתקיימת השפעה בלתי הוגנת: תלות ועצמאות (האם בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי הן מבחינה פיזית הן מבחינה שכלית-הכרתית), תלות וסיוע (מקום שהתברר כי המצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע וממילא במי שהעניק לו אותו), קשרי המצווה עם אחרים, ונסיבות עריכת הצוואה. על פי פסק הדין שניתן בבע”מ 4459/14 האמור, [פורסם בנבו] גם אם בחינת כל אחד מהמבחנים האמורים בנפרד תוביל למסקנה כי אלו לא התקיימו, לעתים בחינה במבט על, תוך שזירת המבחנים השונים, תוביל למסקנה כי הוכחה השפעה בלתי הוגנת.”
בת”ע (אשדוד) 33570-03-21 ק’ ואח’ נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז דרום ואח’, התקבלה טענת השפעה בלתי הוגנת לשם פסילת צוואה, וכך כותבת כבוד השופטת עפרה גיא: “משכך, אני קובעת שהגם שכל עילה בפני עצמה, אין בה בכדי לבסס עילה עצמאית המעידה על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, המביאה לשלילת רצונו החופשי של המנוח שהיה כשיר לקבל החלטות וכמובן לערוך צוואה, הרי שיחסי הגומלין בין כל עילה ועילה, מביאים אותי להפעיל את הלכת ‘החוטים השזורים’ ולקבוע כי מכלול הנסיבות, שלל את רצונו החופשי של המנוח עקב השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על ידי המשיבה ואני קובעת כי הוכח די הצורך קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המנוח שהביאה אותו לערוך הצוואה השישית כפי שנעשה בפועל. בנסיבות אלו ושעה שהוכחה די הצורך קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המנוח בעת שערך צוואתו השישית, די בכך בכדי להביא לפסלות הצוואה השישית בכל הנוגע להורשה למשיבה וכך הינני מורה”.
בת”ע (פתח תקווה) 26634-09-15 פלונית נ’ פלונית (נבו 4.4.2021) נקבע כי לא חובה כי יתקיימו כלל המבחנים “כן נקבע, כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור, ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו”.
ומן הכלל אל הפרט
בחינת המקרה דנן מעלה כי מתקיימים חלקם הנכבד של המבחנים שפורטו בפסיקה, אם לא כולם, כפי שיפורט ויוסבר להלן.
תלות ועצמאות – התובע כאמור טען כי המנוחה היתה כשירה שכלית ואף עצמאית פיזית, אלא שיתר העדויות, כולל של התובע עצמו, הביאו את בית המשפט למסקנה לפיה המנוחה היתה תלויה בתובע, וגם אם היתה מבחינה פיזית עצמאית, היא לא פעלה בעצמאות. תלותה של המנוחה בתובע היתה כל כך גדולה, שעצמאותה נשללה.
עצמאות – התובע העיד כי הוא זה שערך עבורה את הקניות (ראו:פרוטוקול הדיון מיום 13.9.2023 עמוד 61 שורה 30).
התובע גם ציין שלקח את המנוחה לעו”ד שהכין את הצוואה השנייה, תוך שהעיד כי היא התקשתה בהליכה ונעזרה במקל (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 53 שורות 23-24).
לענין יכולת ההליכה של המנוחה, העידה גם אחותה של המנוחה הגב’ ר’ ש’ כי המנוחה התהלכה רק עם מקל, באופן שלא יכולה היתה ללכת באופן עצמאי ולכל מקום לקחו והחזירו אותה, ובמילותיה “עצמאית היא לא היתה” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 29 שורות 28-31).
לענין יכולת ההליכה העיד גם המומחה, שעל פי מסמכים רפואיים המנוחה נעזרה במקל כבר משנת 2011 לצורך התניידות (ראו: עמוד 2 לחוות הדעת).
כך גם העיד התובע כי המנוחה לא היתה יכולה להיות לבד בבית חולים אם הוא לא לקח אותה (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 13.9.2023 עמוד 71 שורה 19).
תלות – בנוסף לחוסר עצמאות, בית המשפט סבור כי התובע, במעשיו האקטיבים, גרם למנוחה להיות תלויה בו. הנתבעים טענו כי התובע ניתק את הטלפון הביתי בדירת המנוחה והתובע אישר זאת. כשנשאל על כך אמר כי הטלפון שלו היה זה ששימש את המנוחה, כאשר הטלפון של הבית היה מנותק (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 50 שורות 1-7). גם מבלי ליתן את הדעת מה התנהלות זו גרמה למנוחה, נהיר כי בתקופה בה אנו חיים, כאשר טלפון אישי משמש את בעליו לא רק לשיחות טלפון, לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בפגיעה בעצמאות באופן משמעותי וביצירת תלות שכפה התובע על המנוחה, ולא רק ביצירת קשר עם אנשים נוספים.
תלות וסיוע – האם בתקופה בה נחתמה הצוואה השנייה המנוחה נזקקה לסיוע והאם הקשר שהתקיים בינה לבין התובע התבסס על מתן הסיוע שהמנוחה היתה זקוקה לו?
התובע אומנם העיד כי המנוחה לקחה תרופות לבד עד שנת 2018, אולם עדות זו לא עולה בקנה אחד עם חוות דעת המומחה, בה כתוב במפורש כי על פי תיעוד רפואי, הרבה שנים לפני שנת 2018, ואף לפני שנת 2012, המנוחה לא ידעה להבחין בתרופות ובמינונים (ראו: עמ’ 4 לחוו”ד).
קשרי המצווה עם הסביבה – מה היתה מידת התלות של המנוחה בתובע בעת חתימתה על הצוואה השנייה והאם המנוחה ניהלה באותה העת קשרים עם אנשים אחרים?
לטענת התובע בכתבי טענותיו, בני משפחתה של המנוחה המשיכו לבקר אותה, הרבה אחרי עריכת הצוואות, כולל אחרי חתימתה על הצוואה השנייה. לטענתו אף ביקרו אותה בשנת 2020 כאשר היתה מאושפזת במוסד הסיעודי “נאות השרון”.
כאשר נשאל על כך בחקירתו העיד כי בשנת 2018 החליף את הצילינדר בדירת המגורים וכשנשאל “למה? לא רצית שיוכלו להיכנס?” השיב “נכון” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 50 שורות 11-14). אומנם מדובר בשנים שלאחר חתימת המנוחה על הצוואה השנייה, אולם לא ניתן להתעלם ממעשה זה משני היבטים – הראשון – העדות סותרת את הטענות בכתבי הטענות. השני – התנהלות המעידה על שליטה.
בהמשך עדותו סיפר התובע כי הוא זה אשר ביקש מהנכדים שיפסיקו לבקש מהמנוחה להכין להם אוכל, ולא בגלל שהמנוחה ביקשה זו כי אם נוכח העובדה שהיה לה, כך לטענתו, קשה לעמוד (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 69 שורות 7-8). מדברים אלה בית המשפט למד כי גם כאשר המנוחה לא ביקשה סיוע מהתובע הוא בחר לקבל החלטות בשמה, והעביר אותן כהוראות לצדדי ג’ – במקרה דנן לבני המשפחה האחרים. מעבר לעובדה שיש בכך עדות לשליטה, יש בהוראות מסוג אלה בכדי לייצר ריחוק של המנוחה מהקרובים לה – נכדיה, להם נהגה להכין אוכל, שלא לומר לנתקה מהם.
התובע, הביא לעדות את אחותה של המנוחה הגב’ ר’ ש’ (להלן: “גב’ ר'”), אשר העידה כי היא והמנוחה היו ביחסים קרובים ביותר, למרות 27 שנים של פער ביניהן, וחרף העובדה שלטענתה מעולם לא אירחה את המנוחה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 42 שורות 1-5). בשנים האחרונות לחייה, כך לטענת גב’ ר’, הייתה נוהגת לבקר אותה כאשר הדבר היה מתאפשר ואף שמרה עימה על קשר טלפוני, למרות שלא ידעה לומר על איזה שנים מדברת כאשר אומרת “בשנים האחרונות” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 29 שורות 7-8). יתר על כן, טוענת גב’ ר’ כי במסגרת ביקוריה בדירה ב—–, מעולם לא הרגישה או התרשמה מכך שהתובע מנסה לבודד את המנוחה מבני משפחתה או לבודד אותה מהעולם או להטיל עליה מורא ופחד. לטענת גב’ ר’ התובע מעולם לא מנע ממנה מלהגיע ולבקר את המנוחה. בעדותה, תיארה גב’ ר’ כי כאשר הייתה מגיעה לבקר את המנוחה ראתה את התובע סועד אותה, מאכיל אותה, מקלח אותה ואף מחליף לה חיתולים, כבן שמטפל באימו במסירות נפש (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 29 שורות 14-15). עוד הוסיפה והעידה כי המנוחה לא פעם טענה בפניה כי היא דואגת לבריאותו של התובע והפצירה בה מספר פעמים כי לאחר מותה תהיה עימו בקשר ותדרוש בשלומו (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 33 שורות 1-3).
לשיטתה של גב’ ר’, זכור לה כי שאלה את המנוחה באם ערכה צוואה והמנוחה השיבה כי אין לה מה לדאוג וכי הכל מסודר (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 32 שורות 14-18).
מנגד, העידה גב’ ר’ כי אכן היה בדירת מגורי המנוחה ריח של שתן והיא אף הביעה תרעומת על כך וכי התריסים של דירת המגורים אכן היו מוגפים, ורק בחדר שלה היו פתוחים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 35 שורות 26-29).
עדותה של גב’ ר’ הייתה בעייתית. מחד תמכה בטענות התובע, אולם משנתבקשה לרדת לרזולוציה של פרטים, התבלבלה, הוסיפה טענות שלא באו לידי ביטוי בתצהיר, תירצה את התוצאה מבלי לתמוך בראיות, הביעה את דעתה ואת המסקנות אליהן היא הגיעה. יתר על כן, חלק ממעשיה של המנוחה, בכל מה שקשור לרצונה לכאורה בעניין הצוואה, הוצגו על ידי גב’ ר’ כידועים לה לפרטי פרטים, אולם מנגד, על שאלות רבות אחרות, שמהן ניתן היה ללמוד על מערכת היחסים שבין השתיים, האם אכן הייתה קרובה או לאו, השיבה ב”לא יודעת” או “לא זוכרת”.
גב’ ר’ אומנם העידה כי המנוחה שבה וחזרה בפניה על רצונה שהתובע יגור בדירת המגורים, אולם לענין המגורים העידה כי אלה היו מילותיה המדויקות, כאשר לעניין הורשת דירת המגורים בצוואה העידה, כי לא הייתה מעורבת בצוואות, לא ידעה מתי נעשו, לא ידעה אם מישהו מהמשפחה דיבר עם המנוחה על הצוואות, לא נאמר בפניה משהו ספציפי שנרשם בצוואה, ולא ברור מה הייתה הכוונה המדויקת “הכל מסודר” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 33 שורות 22-31).
בית המשפט התרשם כי עדותה של גב’ ר’ מסתמכת יותר על מסקנותיה האישיות מאשר על עובדות, וכפי שאמרה “אני יודעת שלמ’ אין איפה לגור ואין לו דירה וזה נראה לי הכי הגיוני בעולם שלא שאלתי את כל השאר” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 40 שורות 23-24).
נוכח האמור בית המשפט לא נותן לעדותה של ר’ משקל, בוודאי לא כזה שיש בו כדי לתמוך בטענות התובע.
מנגד, לטענת הנתבעים מאז עבר התובע להתגורר עם המנוחה, קרי מאז 2008, התנהלותה ויחסה אל הנתבעים השתנה. מאישה שמחה הפכה לעצובה. מאישה שאהבה והייתה בקשר עם ילדיה, נכדיה ואף ניניה, מיעטה לשוחח איתם, ולא אירחה אותם.
גב’ ג’ כ’ (להלן: “גב’ ג'”) הינה נכדתה של המנוחה, בתה של הבת המנוחה, העידה מטעם הנתבעים. לדבריה, בשנים האחרונות לחייה המנוחה הייתה מוזנחת בצורה קיצונית ולא עצמאית. הבית היה חשוך, היה צריך לדפוק לה על החלון כדי שהיא תפתח את הדלת, הניאגרה בשירותים לא עבדה, היה ריח של שתן וצואה בדירה והמנוחה הייתה צריכה להשתמש בבקבוקי מים על מנת “להוריד מים” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 28 שורות 26-31, עמוד 30 שורות 7-11, עמוד 34 שורות 28-36 ועמוד 35 שורות 1-11).
לדברי גב’ ג’ התובע ניתק את המנוחה לא רק מבני משפחה אלא מכל מה שאהבה ומהעולם החיצון, ועל כן כאשר הייתה מגיעה אליה הייתה מעדכנת את המנוחה על מצב המדינה, המשפחה, מי ילד, מי הלך לעולמו וכיו”ב (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 30 שורות 12-16, עמוד 38 שורות 20-25).
גב’ ג’ העידה כי התובע היה מאזין לשיחות שלה עם המנוחה, מסתכל על מה שעשתה, עוקב אחריה בדירת המגורים עד כי לא הרגישה חופשיה עם המנוחה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 36 שורות 31-34).
עוד הוסיפה גב’ ג’ והעידה כי עד 2008 היחסים היו טובים, והניתוק החל בשנת 2009 “אי אפשר היה לבקר אותה, היא הייתה מנותקת מהטלפון, מנותקת בכבלים, מנותקת מכל מהסביבה מהמשפחה, לא היה ניתן לבקר אותה, לא היה ניתן לפתוח את הדלת” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 28 שורות 20-24). לטענתה, התובע החליף את מנעולי דירת המגורים של המנוחה, על כן לא יכולה הייתה להשתמש במפתח, שהיה בידה, עובר להחלפה, ולבוא לבקר באופן חופשי (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 34 שורות 18-27), למרות שהיא הייתה היחידה שביקרה אותה עד החודשים האחרונים לפני אשפוזה. לטענת גב’ ר’ המנוחה אהבה מאוד לראות טלנובלות בטלוויזיה, והתובע כאמור ניתק לה את הכבלים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 30 שורות 11-12).
התובע נשאל על כך, ולעניין הטלפון אישר כי הטלפון של הבית היה מנותק, וכי הטלפון שלו היה זה ששימש את המנוחה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 50 שורות 1-7). לעניין הכבלים טען התובע כי מאחר ו”הוט” מחוברת עם קו טלפון, וקן הטלפון נותק, אז “בעצה איתה החלפתי את הממיר של “הוט” לממיר של “עידן פלוס” שהוא ממיר חינם” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 49 שורות 28-31).
כל עדותה של הגב’ ג’ הייתה אמינה על בית המשפט, הכאב נשמע בדבריה במיוחד כאשר תיארה את מצבה של דירת המגורים וחוסר האונים של המנוחה לעשות שינוי כלשהו. כך גם אמינותה באה לידי ביטוי כאשר העידה על הקושי שחוותה המנוחה בניתוק שנכפה עליה מבני משפחתה, וכך גם נשמעה אמינה לגבי העובדה שנמנע מהמנוחה לראות את מה שכל כך אהבה – טלנובלות בטלוויזיה.
בית המשפט לא הצליח להבין מהתובע האם בעצם השינוי שעשה – החלפת הוט לעידן פלוס, נפגעה יכולתה של המנוחה לראות טלנובלות שכל כך אהבה או לאו, אולם מאחר ועדותה של הגב’ ג’ היה אמין על בית המשפט, התנהלות זו, ככל שאכן הייתה, פגעה במנוחה, במימוש רצונותיה ואהבותיה, ויש בכך כדי להעיד על מערכת היחסים שבין התובע למנוחה, שהתאפיינה בשליטתו עליה.
מטעם הנתבעים העידה גם הנינה, כאשר טרם התחלת עדותה הבהירה לבית המשפט כי היא חולת לב, מושתלת דפיברילטור ושאסור לה להתרגש יותר מידי.
עדותה של הנינה – הנינה אכן חשה לא בטוב במהלך העדות, כמעט התעלפה, ראתה “שחור” ועדותה לא הייתה רציפה, ומשכך הייתה בעייתית. נוכח הנסיבות ואופי העדות, לא יינתן לה משקל בפסק דין זה, ומשכך גם לא לתצהירה.
הנתבעת 1 העידה כי השינוי בהתנהגות של התובע כלפי בני המשפחה האחרים החל כבר בשנת 2009 או מקסימום בשנת 2010 (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.24 עמוד 68 שורות 1-27) והוסיפה, לגבי בידודה של המנוחה, כי על אף שהיא זו ששילמה למנוחה עבור הכבלים והטלפון, התובע ניתק למנוחה גם את הכבלים וגם את הטלפון (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.24 עמוד 69 שורות 2-7) והוסיפה כי “החיים של סבתא שלי היו הטלנובלות, מה יש לאשה בגילה לעשות? זה רק הטלנובלות, את זה הוא ניתק ממנה. היא אמרה לי על, היא אמרה לי בדידות זה לא קל בדידות, המילה בדידות חזרה על עצמה כל הזמן, בדידות, בדידות….” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.24 עמוד 70 שורות 18-27).
מכל העולה מעלה השתכנע בית המשפט כי התובע גרם לבידודה של המנוחה, הן מבני משפחתה והן מהעולם כולו, ובכך יכול היה בקלות יותר לשלוט עליה, לפגוע בעצמאותה, ולהביאה לעשות כל שיבקש ממנה, לרבות לכתוב צוואה לטובתו.
לעניין שאלת ההכרעה אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה, וגם אם לבית המשפט ספק בגורם, מה שלא במקרה דנן, מהעדויות עולה, כי במבחן התוצאה, המנוחה בילתה את רוב שעות יומה בבית, עם התובע בלבד וכדבריו “בסך הכל אני מעריך מכל היממה הייתי איתה נגיד 19, 20 שעות” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.24 עמוד 89 שורה 1), כאשר גם התובע וגם המנוחה מיעטו לצאת מהבית, אם יצאו בכלל (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.24 עמוד 89 שורות 2-9), עד שהמנוחה חדלה להיפגש עם בני משפחתה, ואף הקשר שהיה ביניהם, לרבות הטלפוני הלך והתמעט, עד ניתוק מלא.
נסיבות עריכת הצוואה – מה היתה רמת מעורבות של התובע בעריכת הצוואה השנייה של המנוחה? סוגייה זו תובא בפירוט בפרק הדיון בדבר תלות המנוחה בתובע, שהינו זוכה בצוואה – עילת התנגדות על פי סעיף 35 לחוק.
לסיכום פרק השפעה בלתי הוגנת – בית המשפט מצא כי במקרה דנן מדובר במערכת יחסים שהתבטאה בתלות גדולה של המנוחה בבנה – התובע, ואין מדובר במערכת יחסים רגילה של בן מסור שמטפל באימו. גם אם אקבל את כל טענות התובע בקשר לטיפול מסור שנתן לאימו המנוחה, אין בכך בכדי לשנות את דעתי, כי במסגרת זו ניצל התובע את מעמדו, את שהייתו עימה, ואת תלותה של המנוחה בו, עד כי הצליח להשפיע על החלטותיה באופן שהמנוחה לא היתה יכולה לקבלן בחלל ריק, ועצמאותה נשללה. לא נראה כי המנוחה הצליחה לעמוד על רצונה ככלל ובעשיית הצוואה השנייה בפרט.
עדותו של התובע בקשר להגשת בקשה לצו ירושת האב – בעלה של המנוחה, או הגשת הבקשה לצו ירושת האחות המנוחה, מחזקת את המסקנה אליה הגיע בית המשפט. ואסביר מדוע. לשאלה בקשר לצו ירושת האב ענה “אני ואמא בשותפות” (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 13.9.2023 עמוד 60 שורות 14-16) – כאשר בית המשפט שם דגש על המילה “בשותפות”. ולאחר מכן העיד “מי שעמד מאחורי הבקשה זה אני והיא” ובהמשך “אני והיא ביחד ביצענו את הבקשה הזאת” (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 13.9.2023 עמוד 60 שורות 18-20) – ועתה עם דגש על המילה “ביחד”. הביחד הזה / ה”בשותפות” שחזר עליה התובע, מעלה חשש כי כל מה שהתובע עשה, המנוחה עשתה אחריו או איתו. ככל שאכן כך היה, וזו התרשמות בית המשפט מכלל העדויות, כולל עדותו של התובע, נהיר כי הבעייתיות מקורה בתובע.
המנוחה לא נמצאה על ידי המומחה, כאינה כשירה לחתום על מסמכים משפטיים בעת חתימתה על הצוואה השנייה, כפי שיפורט להלן, יחד עם זאת חוות דעת המומחה מצביעה על מצב עובדתי ולא על מצב נסיבתי, ויכול ויהיה פער גדול בין השניים – כמו במקרה דנן. כפי שפורט מעלה הראיות במקרה דנן הינן נסיבתיות באופן שמוכיח שעל אף מצבה הקוגנטיבי של המנוחה, ההשפעה הבלתי הוגנת לה היתה נתונה, עולה לכדי שלילת הבחירה החופשית שלה.
יתר על כן, הפסיקה ערכה אבחנה בין השפעה כשאלה עובדתית לבין אי הגינות כשאלה ערכית ונורמטיבית “בפסיקה נקבע כי יש להבחין בין השפעה כשאלה עובדתית, לבין אי הגינות שבהשפעה כשאלה ערכית ונורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות, שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי, יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה, ושאכן הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב” (ראו: ע”א 4902/91 גודמן נ’ ישיבת שם בית מדרש גבוה, מט(2) 442 (פמ”מ 10/7/1995).
התנהלותו של התובע לאורך כל הדרך, שלא לומר לאחר לכתה לבית עולמה של המנוחה, באופן שבחר שלא ליידע אף לא אחד מקרוביה על מועד הלוויתה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 57 שורות 27-31 ועמוד 58 שורות 1-7), מעידה כי הוא זה אשר לא רצה את קרבתם של בני המשפחה, הוא זה אשר פעל לשם הרחקתם, והוא זה אשר הצליח לנתק את המנוחה מבני משפחתה. גם תשובתו לשאלה מדוע לא הודיע לבני המשפחה על מועד ההלוויה “לא הודעתי כי הייתי מסוכסך איתם והם מסוכסכים איתי והעובדה כדי להדגיש לך את הסכסוך, הם, לא יודע כמה אתה יודע, לא הזמינו אותי להלוויה של אחותי” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 78 שורות 1-3), לא מצדיקה התנהגות זו.
לא נעלמה מעיני בית המשפט טענת התובע לפיה גם אם לא עדכן בהלוויה של המנוחה את בני המשפחה אין בכך בכדי להוכיח דבר בקשר לצוואה, אולם בית המשפט לגמרי לא מקבל טענה זו. יש בכך להוכיח המון. מדוע עשה כן התובע? מדוע בחר לעשות כך התובע? מדוע סבר התובע כי מערכת היחסים שלו עם בני המשפחה, קשה ומסוכסכת ככל שתהייה, חשובה מזכותה של המנוחה שבני משפחתה ילוו אותה בדרכה האחרונה? איך עולה בקנה אחד טענת התובע כי חלק מבני המשפחה היו איתה בקשר עד שנת 2020 עם ההסבר לחוסר העדכון בהלווייתה? ומדוע סבור התובע כי עדכון לאחר 2 יממות הוא לגיטימי? רק לתובע הפתרונים.
מכל המפורט לעיל, הצליחו הנתבעים להוכיח את טענתם לגבי השפעה בלתי הוגנת.
סעיף 35 לחוק – צוואה המזכה את מי שערך אותה
סעיף 35לחוק קובע כדלהלן: “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”.
לטענת התובע המנוחה הודיעה לו כי ברצונה לעשות צוואה ואף ביקשה ממנו למצוא לה עורך דין, והוא חיפש ב”דפי זהב”, מצא את עו”ד משה סיון ופנה אליו, מבלי שהיתה ביניהם היכרות מוקדמת.
התובע מאשר כי נסע עם המנוחה למשרדו של עו”ד סיון, על מנת לעשות את הצוואה, אולם לטענתו מאחר והמנוחה התקשתה בניידות, נוכח גילה. לטענתו, המנוחה ישבה עם עו”ד סיון בחדר לבד, כאשר הוא ישב בלובי מול הפקידה, ורק לאחר שסיימה נקרא לחדר לקחת אותה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 50 שורות 12-22).
לשיטתו של התובע לא היה מעורב כלל וכלל בעריכת הצוואה והמנוחה היא זו אשר שילמה מכספה את שכר הטרחה.
הנתבעים מנגד טענו כי התובע היה מעורב בעריכת הצוואה השנייה, שלא לומר הוא זה שקבע מה ירשם בה. בענין זה נשאל התובע בחקירתו מדוע הוא חושב שהיו למנוחה סיבות לנשל את כל בני המשפחה האחרים ולתת רק לו את הדירות, וזה השיב “היא אמרה את זה במפורש, שלא היתה לי דירה לגור בה והיא רוצה שתהיה לי דירה שאני אגור בה, זה הכל, זו הסיבה” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 55 שורות 12-13). גם אם בית המשפט יקבל טענה זו, אין היא מסבירה את השינוי שבין הצוואה הראשונה בה הורישה המנוחה לתובע את הדירה ב—-, לבין הצוואה השנייה, בה הורישו לו את כל רכושה, כולל את הדירה הנוספת שהיתה בבעלותה, הדירה ב—-.
הנתבעים זימנו את עו”ד סיון, שערך את הצוואה, לעדות, וזה העיד ביום 4.1.2024. מעדותו של עו”ד סיון עולה כי:
יש בידו תרשומת מפגישתו עם המנוחה, יחד עם זאת אין בתרשומת מידע אודות מי הביא את המנוחה למשרדו ואם התובע זה שהביא אותה היכן הוא ישב.
יש בתרשומת הסבר לפיו המנוחה רוצה לתת הכל לבן (לתובע), כי הוא עוזר לה והבנות לא כל כך, ומבחינתו זה הסבר מספק.
אין בתרשומת הערה לגבי ידיעת או אי ידיעת השפה העברית, וככל שאין הערה בענין זה כנראה לא עלתה בעיה שכזו.
התשלום נעשה במזומן, יחד עם זאת לא ברור על ידי מי, ומאחר ולא מצוין בתרשומת כי שולם על ידי מישהו אחר, הוא מסיק כי המנוחה שילמה.
המנוחה חתומה רק על הדף האחרון של הצוואה מאחר ומדובר בצוואה נוטריונית וככזו עו”ד סיון אינו נוהג להחתים על הדפים הראשונים אלא רק על הדף האחרון.
המנוחה הגיעה למשרדו של עו”ד סיון פעמיים ובשל מיקום המשרד נאלצה לעלות באופן עצמאי 23 מדרגות ברגל.
עו”ד סיון מקיים עם מי שמבקש לחתום אצלו על צוואה שתי פגישות לפחות, פעם ראשונה לראיון ופעם שניה לחתימה (לפעמים עוד מספר פעמים) כאשר לפני פגישת החתימה הוא מעביר למצווה טיוטא (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 18 שורות 31-32 ועמוד 21 שורות 45-46).
מעדותו של עו”ד סיון עולה לכאורה כי התובע לא היה מעורב בעריכת הצוואה, יחד עם זאת, עדותו ויתר הנתונים והעדויות שהוצגו בפני בית המשפט, מעלות חשד של מעורבות בעריכת הצוואה השנייה כדלהלן:
האם התובע, שהיה זה שהביא את המנוחה לעו”ד סיון, אכן שהה מחוץ לחדר, עת המנוחה חתמה על הצוואה?
מדוע בחר התובע להביא את המנוחה דווקא לעו”ד סיון?
מי שילם לעו”ד סיון על הצוואה?
מאחר ובמקרה דנן העיד התובע שהביא את המנוחה רק פעם אחת לעו”ד סיון, קרי היתה פגישה אחת בלבד, בה חתמה המנוחה על הצוואה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 53 שורות 16-17), ועו”ד סיון העיד שתמיד מקיים 2 פגישות עם המצווה ולאחר שהועברה אליו טיוטא מחתים אותו על הצוואה רק בפגישה השנייה, נשאלות מספר שאלות מהותיות: האם המנוחה חתמה על מסמך שהוכן מראש? אם המנוחה חתמה על מסמך שהוכן מראש, על ידי מי הוא הוכן? אם המנוחה לא חתמה על מסמך שהוכן מראש, מדוע החתים אותה עו”ד סיון על צוואה שראתה לראשונה באותה הפגישה?
מדוע התובע היה היחיד שידע על הצוואה השנייה?
מה גרם למנוחה, לשנות את צוואתה משנת 2009 ובניגוד לה לנשל את כל בני משפחתה לטובת התובע בלבד? כאשר בחירה זו של המנוחה, שלא להוריש דבר למי מילדיה, או נכדיה, אינו עולה בקנה אחד עם עדויות הצדדים על מערכת יחסים טובה ששררה ביניהם כל השנים.
משבית המשפט קבע כי המנוחה היתה נתונה תחת השפעה בלתי הוגנת, ההוכחה החד משמעית של מעורבות בצוואה, אינה נדרשת. כאמור, לא הוכח לבית המשפט באופן חד משמעי כי התובע היה מעורב בהכנת הצוואה, אולם משמתקיימים יתר המבחנים, כמפורט מעלה, יש בספק שעלה והחשד עימו, בכדי להוסיף למשקל הכבד הקיים גם כך.
סעיפים 26 ו-30(ב) לחוק מצבה המנטלי של המנוחה אל מול יכולת הבחנה בטיבה של הצוואה
סעיף 26 לחוק קובע כדלהלן: “צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה”.
סעיף 30(ב) לחוק קובע כדלהלן: “צוואה שנעשתה בטעות שבעובדה, כשמצבה המנטלי של המנוחה לא איפשר את הבנת הצוואה”.
הפסיקה הגדירה מה הכוונה במילים “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה” כדלהלן: “ידיעתו של מצווה ‘להבחין בטיבה של צוואה’ משמעה היא זו: אין די בכך שהמצווה יהא מודע למהותה של צוואה על דרך הכלל (כדרך הפרשנות הראשונה); ואף לא נספק עצמנו בדרישה כי המצווה יהא מודע למהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט (כדרך הפרשנות השנייה); אלא שנוסיף ונדרוש כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו יהיה המצווה בדעה צלולה ויפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו. דעתו-שלו של המצווה משוחררת מלחצי נפש חולניים – היא שתקבע את תוכנה של צוואתו, ונעמוד בתוקף על הדרישה כי בצוותו את שהוא מצווה לא יהיה המצווה שבוי בידיהם של תעתועי דמיון ומחשבות-שווא חולניים. רק אדם צלול בדעתו יכול ‘להבחין בטיבה של צוואה’ – ועל דרך זה נפרש את החוק. רק צירופם של הבנה ורצון חופשי זה-אל-זה יביאו אדם ‘להבחין בטיבה של צוואה’, קרי: להבחין בטיבה של צוואתו שלו, ורק אם נתקבצו השניים והיו לאחדים נכיר בכשרותו של אדם לצוות ובתוקפה של צוואה שעשה. הצורך בקיומו של רצון חופשי הוא עקרון יסוד בחשיבתנו המשפטית: כך בענפים אחרים במשפט וכך במשפט הצוואות” (ראו: ע”א 1212/91 קרן ליבי נ’ פליציה בינשטוק פורסם במאגרים אלקרטרוניים).
לטענת הנתבעים ידיעתה של המנוחה קרוא וכתוב בשפה העברית היתה חלקית, ברמה שלא יכולה היתה להבחין בטיבה של הצוואה.
לענין זה נשאלו כמעט כל בעלי הדין, ואלה היו חלוקים בדעתם. בתמצית יאמר כי בית המשפט לא השתכנע כי המנוחה לא ידעה לקרוא ולכתוב עברית, יחד עם זאת יכול להיות שידיעתה לא היתה מלאה, אולם לא באופן שלא הבינה את אשר קראה.
בענין מצבה המנטלי של המנוחה, הדבר אחר.
לבחינת סוגייה זו מונה כאמור על ידי בית המשפט פרופ’ נוי כמומחה, אשר נתבקש להעריך את כשירותה של המנוחה לחתום על מסמכים משפטיים ב- 16.10.2012.
טרם הגשת חוות הדעת, קיבל לידו המומחה מסמכים רפואיים רבים אודות המנוחה.
בתום חוות הדעת מציין המומחה כך:
ולסיכום קובע המומחה כי בהעדר עדות ברורה ניתן לקבוע כי בסבירות גבוהה יותר המנוחה היתה כשירה לבצע פעולות משפטיות:
בפסיקה נקבע כי על אף החשיבות שנודעת לחוו”ד הרפואית הרי שאין היא גורם מכריע יחידי, ושומה על בימ”ש לבחון את כלל הראיות והעדויות שהובאו בפניו:
“6. לצורך הוכחת הטענה בדבר חוסר הכושר להבחין בטיבה של צוואה ניתן להסתייע בחוות דעת רפואית באשר למצבו של המצווה בעת שעשה את הצוואה שקיומה מתבקש. עם זאת יש לזכור, כי חוות הדעת הרפואית ניתנת, על דרך הכלל, על ידי מומחה, אשר לא ראה את המנוח, ובמרבית המקרים אף לא הכירו באופן אישי. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המצווה, וכל כולה אינה אלא בבחינת “ניתוח לאחר המוות”. לפיכך, על חוות הדעת להיות מדויקת ככל שניתן ומבוססת, לא רק על התרשומות המפרטות את האבחנות הרפואיות אודות המנוח אלא על בחינה וניתוח של תוצאות הבדיקות הרפואיות שביסוד האבחנות הללו בפרט מקום שיכול ויהיו לאבחנות הסברים אחדים – בבחינת אבחנה מבדלת – ולא אבחנה אחת ברורה וחד משמעית. [….]
משום החיסרון האמור, רשאי בית משפט, במקרים המתאימים, להסתייע בחומר ראיות אחר, נכון למועד עשיית הצוואה – כגון עדויותיהם של מי שהכירו את המצווה במועדים הרלבנטיים, לרבות רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים אלה – ולהעדיפן על חוות דעת רפואיות. לעיתים עדות מהימנה של עורך הצוואה או העדים לעשייתה, עדיפים על חוות דעתו של המומחה, כך שחוות דעת זו אינה בבחינת “כזה ראה וקדש (ע”א 7506/95 שוורץ נ’ בית אולפנה ‘בית אהרון וישראל’, פ”ד נד(2) 215 שבו העדיף בית המשפט את עדות הנוטריון שערך את הצוואה; ע”א 1212/91 קרן ליב”י נ’ בינשטוק, שם ואח’).” (ראו: עמ”ש 55336-12-14 ר’ ז’ נ’ ר’ א’ סעיפים 5-6 לפסק דינו של כב’ הש’ שוחט (6.3.16), סעיף 6 לפס”ד).
מאחר ובית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי המנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת, אין במסקנת חוות הדעת, לפיה המנוחה היתה כשירה לחתום על מסמכים משפטיים, כדי ליתן תוקף לצוואתה, שהרי השאלה אינה כשירות מנטלית.
המומחה בחקירתו הבהיר כי עמדתו המקצועית הינה כי כל עוד לא נמצא במסמכים רפואיים תיעוד לפיו מנוח/ה לא היה כשיר/ה, הוא לא שולל כשירות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 20 שורות 11-14). או אז נשאל המומחה האם לדעתו המנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת והאם היתה תלות בינה לבין התובע, ותשובתו היתה כי שאלות אלה הינן שאלות משפטיות ולא רפואיות ולמומחה רפואי אין מקום לדון בשאלות אלה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 19 שורות 19-22 ושורות 24-27).
במקרה דנן בית המשפט רואה בפירוט המופיע בחוות הדעת, דווקא תמיכה למסקנה לפיה, גם אם לא היתה למנוחה פגיעה קוגנטיבית משמעותית הפוסלת אותה מכשירות משפטית, היא היתה כל כך תלויה בתובע, ונתונה להשפעתו, באופן שלא איפשר לה עצמאות מחשבתית, לרבות בהוראות הצוואה. ובמה דברים אמורים?
המומחה בחוות הדעת מציין כי במסמכים הרפואיים צויינה “תלות מסויימת בפעולות היום יום, חוסר זיכרון של תרופות ומינונים, שליטה על סוגרים וקושי מסוים ביכולת קוגנטיבית”.
תלות מסויימת בפעולות היומיומיות – בית המשפט סבור כי כאשר המנוחה, אשר מצויה רוב שעות היום עם התובע בבית (לפי עדות התובע 19-20 שעות ביממה, ראו פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 89 שורות 1-3), מנותקת מבני משפחה אחרים ומהעולם החיצון, היא בהחלט תלויה במי שנמצא איתה, במקרה דנן התובע, בפעולות היומיומיות, ואולי דווקא תלות בפעולות יומיומיות מצביעה על תלות מוגברת יותר, שהרי מדובר במשהו רציף, שוטף, יומיומי, בסיסי ואף הכרחי. במצב דברים זה קל יותר להשפיע עליה.
חוסר זיכרון של תרופות ומינונים – כאשר המנוחה אינה שולטת באופן מלא בתרופות ובמינונים, נהיר כי היא תלויה באדם אחר שידאג לה לשם קבלתן. כאשר עסקינן במתן תרופות, לא יכולה להיות שאלה של תלות ואף מוגברת. כאשר קיים אדם אחד בלבד אשר מטפל בה במתן התרופות, ושולט עליהן, במקרה דנן התובע, קל יותר, שלא לומר אין דרך אחרת, של המטופל להיות תלוי במטפל. אולם מעבר לכך, ככל שהמטפל לא נותן את הטיפול המלא, או שהמטופל לוקח תרופות שלא בהתאם למינון אותו צריך, מירב הסיכויים כי ימצא במצב של בלבול, או חוסר הבנה, כפי שאף העיד המומחה בעדותו לגבי המנוחה במקרה דנן (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 18 שורות 8-9).
קושי מסוים ביכולת קוגנטיבית – אומנם המומחה קבע כמסקנה כי למנוחה היתה כשירות קוגנטיבית, יחד עם זאת עלה בחוות הדעת, כמו גם בעדות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 17 שורה 23), כי קיים קושי מסויים ביכולת הקוגנטיבית. במצב דברים זה, ובצירוף תלות בקבלת תרופות וטיפול יומיומי, קל יותר לדרוש ממנה לפעול על פי רצון של מי שנמצא לידה, ובמקרה דנן – אך ורק התובע, לרבות באמצעות חתימה על מסמכים משפטיים ו/או צוואה לטובתו.
ואם לא די בכל אלה – המומחה הבהיר באופן מפורש, כי כאשר אין במסמכים תיעוד שמעיד באופן ישיר משמעותי על אי כשירות הוא לא ישלול כשירות, אולם מאחר ומדובר במקצוע הסתברותי (רפואה), “בהחלט יכולה להיות הסתברות שהיא לא היתה כשירה באוקטובר 12, זה יכול להיות” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 20 שורות 16-20).
נוכח כל המפורט לעיל, בית המשפט מקבל את התנגדות הנתבעים לקיום הצוואה השניה של המנוחה.
ה.2. הצוואה הראשונה וההתנגדות לה
משהגעתי למסקנה כי הצוואה השנייה מבוטלת, עלי לדון בבקשת התובע לקיום הצוואה הראשונה של המנוחה, אל מול התנגדותם של הנתבעים לקיומה.
בחינת עילות ההתנגדות מעלה כי אלה דומות, שלא לומר זהות, בשתי ההתנגדויות. הן בהתנגדות לצוואה הראשונה והן בהתנגדות לצוואה השניה.
כשירות המנוחה –
משלא קבעתי כי המנוחה לא היתה כשירה לחתום על הצוואה השנייה, בוודאי היתה כשירה לחתום על הצוואה הראשונה, שנערכה 3 שנים לפני כן.
השפעה בלתי הוגנת –
בעת עריכת הצוואה הראשונה, בשנת 2009, התגורר כבר התובע בבית המנוחה. יתר על כן, המנוחה חתמה על צוואה, פעם ראשונה בחייה, בסמוך ולאחר מועד העתקת מגורי התובע לביתה. סמיכות הזמנים בהחלטה מעלה חשד. יחד עם זאת לפי העדויות שנשמעו בפניי, לא השתכנעתי כי בעת עריכתה של הצוואה הראשונה, השפעתו של התובע על המנוחה עלתה לכדי השפעה בלתי הוגנת המצדיקה את ביטולה בשל עילה זו.
אף לא אחד מהעדים הצביע על אירועים חריגים בשנת 2009, אשר יש בהם להעיד על השפעה בלתי הוגנת.
האירועים אשר שכנעו את בית המשפט לקבוע כי בעת עריכת הצוואה השנייה היתה המנוחה נתונה תחת השפעה בלתי הוגנת, היו לאחר מועד עריכת הצוואה הראשונה.
משכך, בקשר לצוואה הראשונה, לא הרימו הנתבעים את נטל ההוכחה כי התובע השפיע על המנוחה השפעה בלתי הוגנת המהווה עילה לביטולה של הצוואה הראשונה.
מעורבות בעריכת הצוואה –
הצוואה הראשונה, שנחתמה על ידי המנוחה ביום 3.7.2009, נחתמה בפני שתי עדות. העדה הראשונה לצוואה הינה הגב’ ד’ ס’ ס’, והעדה השנייה לצוואה הינה הגב’ ד’ א'(להלן: “הגב’ אווה”). שתי העדות הוזמנו לעדות על ידי הנתבעים.
העדה הראשונה, שערכה את הצוואה, עו”ד ס’ לא הגיעה לעדות. אינה מתגוררת בארץ ולא ניתן היה להשיגה (כך לטענת הנתבעים).
העדה השניה, גב’ אווה, לא התייצבה לדיון הראשון אליו הוזמנה והגיעה לעדות רק לאחר שהוצא כנגדה צו הבאה.
גב’ אווה נשאלה מה הקשר שלה לעורכת הצוואה, עו”ד ס’ ס’ ד’, וזו העידה כי היא אחותה, לאחר מכן נשאלה איפה היא מתגוררת וזו העידה כי אינה יודעת בוודאות “משהו בסביבות מוסקבה או משהו כזה” כבר 13 או 14 שנים, יחד עם זאת העידה בתחילה כי מדברת איתה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 28 שורות 28-44) אולם בהמשך העידה שאינה בקשר עימה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 29 שורות 24-29).
גם גב’ אווה הינה עו”ד במקצועה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 27 שורות 1-2).
אף על פי כן גב’ אווה העידה כי זה היה חריג שאחותה הזמינה אותה להיות עדה לצוואה, כי זה היה חריג, פעם אחת, ואף פעם לא חתמה על צוואה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 29 שורות 12-17). כשנשאלה אם אחותה היתה נוהגת לערוך צוואות השיבה “לא, אני, כנראה שכן היתה עושה צוואות, אם אנחנו רואים פה צוואות אני לא כל כך יודעת…” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 30 שורות 17-18).
גב’ אווה העידה כי לא זוכרת את המנוחה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 29 שורות 33-45), לא זוכרת את הצוואה, אבל אישרה שזו חתימתה על הצוואה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 28 שורות 46-47).
עוד העידה גב’ אווה שאינה מכירה את התובע (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 28 שורה 48 ועמוד 29 שורות 1-3).
ב”כ הנתבעים שב ושאל את גב’ אווה לגבי חתימתה, האם היא בטוחה שזו חתימתה על הצוואה, וזו העידה שכן, שזה מה שהיא זוכרת שהיתה חתימתה, אולם הבהירה כי היום היא חותמת בחתימה שונה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 29 שורות 19-24).
גב’ אווה נשאלה היכן התגוררה בשנת 2009 וזו השיבה בבאר שבע, ועל כן נשאלה האם לא זוכרת אירוע כזה חריג, שהגיעה במיוחד מבאר שבע לפתח תקווה לחתום כעדה לצוואה, וגם על זאת השיבה שאינה זוכרת (ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.1.2024 עמוד 30 שורות 25-37).
לטענת התובע עדותה של הגב’ אווה לא תרמה לטענת הנתבעים בדבר מעורבותו בעריכת הצוואה, לאחר שהעידה כי אינה זוכרת אותו. יתר על כן אם היה ספק כי החתימה על הצוואה הינה שלה, אזי בעדותה, הסירה גב’ אווה ספק זה, עת חזרה וטענה, שוב ושוב, כי החתימה על הצוואה הינה חתימתה.
מנגד, הנתבעים עומדים על טענתם כי התובע ניסח את הצוואה הראשונה בעצמו. לטענתם, אין שום הגיון בהגעת עורכת הצוואה, עו”ד ס’ והעדה לצוואה הגב’ אווה, מבאר שבע לפתח תקווה, על מנת להחתים את המנוחה על הצוואה הראשונה, בעבור 500 ₪ בלבד, ולא ברור כיצד מקרה כה חריג, אף לטענת גב’ אווה, אינו זכור לה. עוד לטענת הנתבעים גב’ אווה העידה כי לא זוכרת שחתמה כעדה אולם בשיחת טלפון טרם מתן עדותה טענה שלא חתמה כעדה לצוואה.
עוד מוסיפים הנתבעים כי כבר ב- 2009, על פי חוות הדעת, המנוחה לא זכרה תרופות או מינונים. ואם לא די בכל זאת, מוסיפים הנתבעים וטוענים כי חסרה חתימתה של המנוחה על העמוד הראשון של הצוואה.
בית המשפט סבור כי עדותה של גב’ אווה היתה בעייתית ממספר סיבות:
היעדרותה מהדיון אליו הוזמנה לראשונה, מעלה חשש כי הדבר לא נעשה במקרה.
עדותה בדיון אליו הגיעה, מחזק חשש זה, נוכח אופי העדות. העדה היתה מאוד לחוצה, מפוחדת, וחסרת ביטחון. עדותה לא היתה אמינה ולא רציפה. העדה בחרה להתרכז יותר בטכנוקרטיה ופחות במהות. תשובותיה להתנהלותה שלה, שלא לדבר לגבי התנהלות אחותה, כמו הגעה לבית המנוחה לחתום כעדה בלבד מבאר שבע לפתח תקווה, היו תמוהות ולא משכנעות.
עדותה כי לא יודעת בוודאות איפה אחותה מתגוררת לא אמינה.
עדותה לפיה נמצאת בקשר עם אחותה אשר השתנתה לאחר מספר דקות, בטענה כי אינה בקשר איתה – לא אמינה.
מעדותה לא עולה כי פעלה על פי הדין המחייב עדה לצוואה אשר וידאה שהמנוחה מבינה על מה היא חותמת ולא נמצא כי התעניינה בתוכנה.
התובע נשאל איך המנוחה הגיעה לעורכת הצוואה והוא הודה כי הוא היה המתווך (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.2023 עמוד 62 שורות 20-23).
התובע נשאל מנין הכיר את עורכת הצוואה, ולכך היו לו שתי תשובות, האחת היכרות מקרית – “יכול להיות שנסעו איתי במונית”, והשניה, היכרות אישית/מקצועית “עורכת הדין ערכה איתי מסמך בדרישה מביטוח לאומי לתאונת דרכים שהיתה לי” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 62 שורות 17-32). בתגובתו להתנגדות – סעיף 24 טען התובע כי “לבקשתה של המנוחה, התובע עשה רק דבר אחד – הפגיש את המנוחה עם עורכת דין אשר נתנה לו בעבר טיפול משפטי בנושא אחר (בעת שהתובע הפנה את המנוחה לעורכת הדין הנ”ל, הוא אפילו לא ידע באם הינה עוסקת בעריכת צוואות”.
לשאלה איפה נחתמה הצוואה הראשונה, השיב התובע שזו נחתמה בדירה ב—–, כאשר עו”ד שערכה את הצוואה והעדה הגיעו לדירה והוא, התובע, יצא החוצה, ואחרי חצי שעה, המנוחה שילמה “ובזה נגמר הסיפור” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 63 שורות 12-19).
כשנשאל התובע כמה פגישות היו עם המנוחה, השיב אחת, וכשנשאל האם היה דין ודברים לפני כן, השיב “לא היה לי שום דין ודברים” (פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 62 שורות 27-28).
בית המשפט סבור כי תשובותיו של התובע, בענין סוגיית מעורבותו בצוואה הראשונה, היו תמוהות, שלא לומר שחלקן אף היו בעייתיות. ובמה דברים אמורים?
התובע מעיד כי הוא זה שתיווך בין המנוחה לעורכת הצוואה ולעדה.
התובע מעיד כי לא ידע מתי המנוחה דיברה עם עורכת הצוואה יחד עם זאת העיד כי היתה רק פגישה אחת ביניהם – מועד חתימת הצוואה.
התובע מעיד כי כאשר עורכת הצוואה והעדה הגיעו לבית המנוחה הוא היה בבית, אבל טוען כי בעת עריכת הצוואה הוא יצא (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 63 שורות 23-24), מבלי שנתן מענה לאן הלך ואיפה שהה.
מחד טוען התובע כי עורכת הדין והעדה ישבו עם המנוחה חצי שעה בלבד, ומאידך לא ידע לומר איך בתוך זמן קצר כל כך, גם המנוחה הבהירה את רצונה לראשונה, גם הצוואה נערכה וגם נחתמה.
גם לשאלה מדוע היתה צריכה עורכת הדין להגיע לבית המנוחה, אם מצבה הפיזי היה טוב, במקום שהמנוחה תגיע למשרדה, לא היתה לתובע תשובה משכנעת “לא יודע, זה יכול להיות מסיבה של טוב לב, אני לא יודע” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 65 שורות 4-7).
דווקא לשאלת הסכום שהמנוחה שילמה, היתה לתובע תשובה חד משמעית “500 שקל” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 13.9.23 עמוד 65 שורות 8-25) מחיר שלגמרי תמוה, גם לגבי שנת 2009, בהתייחס לעובדה שבנוסף לעבודה המקצועית של עריכת צוואה, עורכת הדין והעדה הגיעו שתיהן לבית המנוחה, ולכל הפחות אחת מהן, מבאר שבע, ובכלל לא ברור מהעדות האם אכן המנוחה שילמה או התובע.
ככל שהמנוחה אכן ביקשה מהתובע, לפי טענתו, “שיעשה מה שצריך בשביל שתהיה צוואה” (סעיף 23 לתגובה להתנגדות), נשאלת השאלה מדוע הפגיש התובע את המנוחה דווקא עם עורכת דין שלא ידע באם עוסקת בעריכת צוואות – כך לטענתו.
הוראות סעיף 35 לחוק הירושה מכוונות ל- 3 חלופות שבהתקיים אחת מהן, ניתן יהיה לקבוע כי קיימת מעורבות בצוואה, הראשונה – מי שערך אותה, השניה – מי שהיה עד לעשייתה, השלישית – מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.
החלופה השלישית “לקח באופן אחר חלק בעריכתה” יכול להתמלא תוכן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ובפסיקה התגבשה גישה המפרשת את העילה באופן רחב המאפשר לבית המשפט להכליל מקרים רבים על פי נסיבותיהם הספציפיות ועל פי מבחן השכל הישר.
בית המשפט העליון בע”א 6496/98 מופק בוטו נ’ סאמי בוטו, פ”ד נד(1) 19, קבע כי נטילת חלק בעריכת צוואה היא גם נטילת חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה ואין הכוונה לשותפות בניסוח בלבד. בפסק הדין נקבע כי המחוקק ביקש להבחין בין שותפות בעריכה לבין נטילת חלק בהכנה, ולשון החוק “לקח באופן אחר חלק בעריכתה”, באה להשמיענו כי גם נטילת חלק בשלב אחר של הכנת הצוואה, לאו דווקא בניסוח ובכתיבה, עשויה להביא לבטלותה.
עוד נקבע בפסק דין זה כי נוכחות הנהנה עצמו בעת עשיית צוואה אינה מלמדת בהכרח על מעורבות העולה כדי נטילת חלק בעריכתה באופן שתביא לבטלותה, עם זאת נוכחות זו עשויוה להיות חוליה בשרשרת עריכתה של הצוואה.
בע”א 851/79 שולמית בנדל נ’ דורון בנדל, פ”ד לה(3) 101, נקבע כי מרחק הזמן בין השלב שבו נתקיימה מעורבתו של הנהנה לבין השלב שבו נערכה הצוואה עצמה עשוי להרחיק מעורבות זו מגדר הכנת הצוואה.
ובמקרה דנן עסקינן במנוחה, שבעת חתימתה על הצוואה הראשונה היתה כבת כ- 80 שנים. התובע הוא זה שתיווך בין המנוחה לבין עורכת הצוואה. התובע הכיר (כך על פי אחת משתי תשובות) את עורכת הצוואה לפני שיצר את הקשר בינה לבין המנוחה. היתה זו הפעם הראשונה שהמנוחה חתמה על צוואה. עולה מהעדויות כי לא הועברה למנוחה כל טיוטא של הצוואה לפני חתימתה עליה, וחתימתה נעשתה במועד הראשון בו ראתה את הנוסח ובו נפגשה (לראשונה) עם עו”ד שערכה את הצוואה.
משברור כי המנוחה לא הכירה את עורכת הדין לפני מועד חתימתה על הצוואה, ומשעולה כי המנוחה לא שוחחה עם המנוחה לפני המפגש היחיד שהיה ביניהן – מועד חתימת הצוואה, ומשלא ברור כיצד צוואה מודפסת הגיעה לידה של המנוחה, האופציה היחידה שנותרה הינה שעורכת הדין הגיעה עם צוואה שכתובה מראש. משהתובע עצמו העיד כי היה מפגש אחד בלבד בין המנוחה לעורכת הצוואה מחד ואילו הוא הכיר את עורכת הצוואה מלפני כן מאידך, לא יהיה זה מופרך לחשוב כי הצוואה הוכנה על ידי עורכת הצוואה מראש, על פי הוראות התובע.
מבלי להיכנס לראשה של המנוחה, ובוודאי מבלי לבקר את רצונה, ותוך כיבוד החוק הקובע כי אדם רשאי לעשות ברכושו כברצונו, נסיבות הקשר המשפחתי במקרה דנן, שהיה בין המנוחה לבין יתר בני משפחתה, לא עולות בקנה אחד עם הוראות הצוואה. אין כל עקבות שמעידות כי רצון המנוחה בא לידי ביטוי בצוואתה. לא מדובר במנוחה שהיתה מנותקת מכל בני משפחתה. לא מדובר במנוחה שנתנה בחייה לילדיה האחרים רכוש ו/או כספים. לא מדובר במנוחה אשר נמצא כי כעסה על מי מילדיה, או נכדיה – ילדיהם של בתה ובנה המנוח.
בע”א 6496/98 נקבע כי משהוכחה קיומה של עילת הבטלות השלישית אין מרפא לצוואה, אף אם יש בנסיבות המקרה כדי להעיד על כך שהנהנה, שנטל חלק בעריכת הצוואה, לא השפיע על המצווה שלא כדין. החוק, כך נאמר בפסק הדין, יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה, כאשר חזקה זו לא ניתן לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך עריכת הצוואה היו נקיים מפגם. ובהמשך נקבע גם אם לא מדובר בעריכה בפועל ואף אם לכאורה מדובר ברצון חופשי של המצווה אולם הנהנה לקח חלק בעריכתה באופן אחר, אין תוקף להוראה המזכה אותו – אפילו היתה הוראת אמת.
תוצאת סעיף 35 לחוק הירושה כפי שנקבע בבע”מ 1801/16 פלוני נ’ פלוני (פורסם בנבו 30.3.2016) על ידי כבוד השופט רובינשטייין: “סעיף זה קובע, כי העונה על אחת משלוש החלופות המצויות בו גורם לבטלות הוראה לטובתו הקיימת בצוואה, זאת גם אם יוכיח שלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המצווה. החוק מקים חזקה חלוטה לפיה מי שהתערב בעריכתה של צוואה או לקח חלק בעריכתה מוחזק כמשפיע שלא כדין על המצווה..”.
משכך, גם אם תחת הסעיף של “השפעה בלתי הוגנת” מצא בית המשפט כי התובע לא הפעיל השפעה בלתי הוגנת, כמוגדרת בפסיקה, על המנוחה, בעת עריכת הצוואה הראשונה, העולה לכדי ביטולה, היותו מעורב בעריכתה, מקים חזקה חלוטה כי השפיע שלא כדין על המנוחה.
רגע לפני סיום בית המשפט לא יכול להתעלם מסעיף 20 לחוק הקובע כי צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם בידי המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו, כאשר העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור. “חשיבות רבה נודעת למילוי מדויק של ההוראות הפורמאליות שבסעיף 20, שכן יש בכך כדי להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד, ויש בכך כדי להבטיח, כי המצווה ייתן דעתו למעשיו, וכי צוואתו תשקף את גמירות דעתו (ע”א851/79 בנדל נ’ בנדל, פ”ד לה(3) 101, 107).
ובהקשר לענייננו, עולה חשש יותר מסביר, כי הוראות סעיף 20 לחוק לא קויימו במלואם, בין היתר, בשל כך:
עדותה של הגב’ אווה לא סיפקה כל ראיה פוזיטיבית שהיא, כעדה, וידאה שהמנוחה מבינה שהיא חותמת על צוואה.
יתר על כן, מעדותה של הגב’ אווה עולה חשש כי המנוחה לא הצהירה בפניה כי זו צוואתה, ולא מן הנמנע כי המילה “צוואה” כלל לא הוזכרה בחלל ביתה של המנוחה, בו חתמה על הצוואה.
עורכת הצוואה לא הגיעה כאמור לעדות, כך שבפני בית המשפט, לא עומדת אף עדה, אשר מעידה כי הצוואה נחתמה על פי הוראות סעיף 20 לחוק. נכון הוא כי נטל ההוכחה על שכמי המתנגדים ואלה אף ניסו להביא את עורכת הצוואה לעדות. יחד עם זאת, לא יעלה על הדעת כי התובע, ישב בשקט, ויהנה מהספק כאשר עורכת הצוואה לא נמצאה, והוא זה אשר הביא אותה. שומה היה גם על התובע, לעשות מאמץ ולכל הפחות ניסיון, להביא את עורכת הצוואה לעדות, ואת זאת לא עשה.
כפי שניתן לראות בית המשפט בוחן את מעמד החתימה בעיניים חשדניות, אולם לא בכדי, כי אם לנוכח היעדרותה של עורכת הצוואה ולאור עדותה של הגב’ אווה שהיתה בעייתית לכשעצמה. יוזכר כי הגב’ אווה שבה וחזרה כי על אף שזו פעם יחידה שהוזמנה להיות עדה לצוואה, אינה זוכרת את מעמד החתימה. בצירוף שתי עובדות אלה, השאלה אם המנוחה קראה את הצוואה ואם היא מאשרת את מה שכתוב בה, נותרה פתוחה.
טענה זו לא עלתה על ידי המתנגדים אולם הפסיקה קבעה (תע (כפסר – סבא) 5080/08 ו.ח.ש.נ’ עזבון המנוח י.ו. ואח’ (4/4/2011) כי: “מיד יאמר, אינני מתעלם מכך שהסעד הנזכר לעיל, לא נדרש מפורשות בכתב התביעה ואולם מעת שהונחה הסוגיה הרכושית לפני ביהמ”ש רשאי הוא ליתן את כל ההוראות הנחוצות והנדרשות לצורך החלוקה וההתנהלות הרכושית בין הצדדים לרבות אופן החלוקה, תנאיה וסייגיה (ראה לענין זה ע”א 103/71 נורדיה נ’ בכר, פ”ד כו (1) 320, 325. וכן ראה עמדתו של כב’ השו’ ברנזון בע”א 116/66 חלקה 62 נ’ זנמל, פ”ד כ(4) 226, 236: מבט על עמדת הדין העברי בנדון ראה מאמרו של ערן שילה, פסיקת סעד שלא נתבקש, גליונות משפטים לפרשת יתרו, גליון מס’ 339 בהערת אגב יצוין כי סמכותו של ביהמ”ש ליתן סעד שלא התבקש נובעת אף מכח סמכותו הטבועה ע”פ סעיף 75 לחוק בתי המשפט ראה לענין זה – ע”א 10576/06 בזק בינלאומי בע”מ נ’ תדיראן בע”מ (ט.פ), עמ”ש 11713-03-10 עמרן נ’ עמרן)”.
נוכח כל המפורט לעיל בית המשפט מקבל את התנגדות הנתבעים גם לקיומה של הצוואה הראשונה.
למעלה מן הצורך יאמר כי בסיכומיהם טענו הנתבעים כי בכל מקרה הצוואה משנת 2009 בטלה, מאחר וזו בוטלה על ידי המנוחה עת חתמה על הצוואה השנייה. מעבר לעובדה שמדובר בהרחבת חזית, בית המשפט אינו יכול לקבל טענה זו כלל וכלל. ככל שבית המשפט קבע כי הופעלה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת לחתימתה על הצוואה השנייה, נהיר כי אותה ההשפעה תקפה גם לגבי ביטול הצוואה הראשונה, שנעשה על ידי המנוחה, במקביל, שלא לומר לטובת, הצוואה השנייה. אין באמור בכדי לשנות את הכרעת בית המשפט לביטולה של הצוואה הראשונה, אולם לא בשל טענה זו, כי אם כאמור בשל מעורבותו של התובע בעריכת הצוואה.
הרחבת חזית
ביום 8.5.2024 הגיש התובע בקשה להורות על מחיקת סעיפים מסיכומי הנתבעים בטענה של הרחבת חזית. לטענתו, הנתבעים הוסיפו בסיכומיהם טענות לגבי פגמים בצוואה – אי חתימת המנוחה על העמוד הראשון של הצוואה הראשונה, ואי דרישת תעודה רפואית בדבר כשירות המנוחה .
לטענת התובע מדובר בטענות שעלו לראשונה בסיכומים, ועל כן הינן בגדר הרחבת חזית.
יתר על כן מוסיף התובע כי מדובר בטענות שהיתה בידי הנתבעים האפשרות להעלות כבר בכתבי טענותיהם, ואין מדובר בטענות שהתגלו לאחר הגשת כתבי הטענות, ומשבחרו לא להעלותן, ואף לא להגיש בקשות לתיקון כתבי הטענות, אינם יכולים להוסיפן.
הנתבעים בתגובתם טענו כי מדובר בניסיון התובע להגביל את טענותיהם וכי אין בסיכומיהם כל הרחבת חזית. לשיטתם, אין כל דרישה שבדין לפרט כל טענה עובדתית ו/או כל טענה משפטית.
יתר על כן, טוענים הנתבעים כי הטענה של אי חתימת המנוחה על העמוד הראשון בצוואה הראשונה אינה הרחבת חזית משום שכבר בהתנגדות לצוואה זו טענו כי הצוואה הינה צוואה פסולה. גם הטענה לאי דרישת תעודה רפואית בדבר כשירות המנוחה, אינה מהווה הרחבת חזית, מאחר שבהתנגדות נטען כי הצוואה פסולה אשר אינה משקפת את רצונה של המנוחה והיא לא היתה כשירה לערוך אותה.
כפי שניתן לראות מעלה, בית המשפט לא נדרש לטענות אלה, והכרעתו התבססה על טענות ועובדות אחרות, כך שמיותר לדון בשאלה האם מדובר בהרחבת חזית או לאו.
ביום 8.7.2024 הגיש התובע בקשה נוספת להורות על מחיקת סעיפים מסיכומי התשובה של הנתבעים, בטענה כי במסגרת סיכומי התשובה העלו הנתבעים טענה חדשה אשר אין לה זכר בכתבי הטענות לפיה הצוואה הראשונה אינה תקפה הואיל והמנוחה ביטלה אותה.
בתגובתם טענו הנתבעים כי מראשית טענו כי גם הצוואה הראשונה פסולה, ולגבי ביטול הצוואה באמצעות המנוחה, בעת חתימתה על הצוואה השנייה, טענו כי עובדה זו עלתה בעדותו של עו”ס סיון, ועל כן לא יכולה היתה להיטען קודם לעדותו.
בית המשפט התייחס לטענה זו, תוך שציין כי מדובר בהרחבת חזית, אולם דחה אותה לא בשל הרחבת חזית, אלא לגופה – ראו לעיל.
נוכח ביטול שתי הצוואה, הן הצוואה הראשונה והן הצוואה השניה, מורה אני כי בעניין המנוחה, יש ליתן צו ירושה, ועל כן דין התביעה בהליך 36708-07-21 להתקבל.
פרק שני – הליך תמ”ש 16584-12-20 תביעה לפסק דין הצהרתי
התובעים בהליך זה הינם נכדיה של המנוחה – א’ ה’, ר’ א’ וא’ א’ (להלן: “התובעים” ו/או בהתאמה תובע 1, 2 או 3), הנתבעים הינם בנה של המנוחה – הנתבע 1 מ’ ה’ (להלן: “הנתבע”) ועיזבון המנוחה.
התובעים עותרים ליתן פסק דין הצהרתי לפיו הם בעלי הדירה ב—– ולחלופין להורות להורות לנתבעים לשלם להם את שווי הדירה נכון ליום הגשת התביעה ולחלופי חילופין להורות כי הם זכאים לכספים שהשקיעו ברכישתה ובהוצאות הנלוות לכך, בסך שכולל של 406,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
תמצית טענות התובעים
עם עליית המנוחה לישראל היא התגוררה בעיר —- עם בעלה, ושם גידלו השניים את ארבעת ילדיהם.
בעלה של המנוחה הלך לבית עולמו ביום 7.2.1962, ובסמוך לאחר מותו עברה המנוחה, עם ארבעת ילדיה, להתגורר אצל אימה, בשכונת —–, ב—–.
לימים, קיבלה המנוחה דירה בשכירות מחברת עמידר בשכונת —- ב—– ושם התגוררה עם ילדיה, עד עזיבתם את הבית.
לאחר מספר שנים, חברת עמידר רצתה להכניס לדירה של המנוחה, זכאי דיור נוסף. בנה של המנוחה, י’ ה’ ז”ל – אביהם המנוח של התובעים 1-2, וחתנה מר ח’ א’, בעלה של הבת המנוחה א’ ואביו של התובע 3, נחרדו מכך וביום 9.3.1993 פעלו לרכוש מכספם הפרטי את הבעלות בדירה ב—– מעמידר, שילמו במזומן סך של 56,690 ₪ ורשמו את הדירה על שם המנוחה.
בשנת 1992 חברת עמידר יזמה תוכנית לביצוע הרחבת הדירות בבנין באמצעות בניית חדר נוסף. לצורך מימון בניית החדר הנוסף אביהם המנוח של התובעים 1-2 ואביו של התובע 3 לקחו משכנתא מבנק הפועלים בסך של 71,840 ₪.
על אף שהדירה ב—– היתה רשומה על שם המנוחה, מי שנשא בהחזרי המשכנתא היו אביהם המנוח של התובעים 1-2 ואביו של התובע 3, והכל על מנת שלא לפגוע בכבודה של המנוחה.
מאחר והדירה ב—– היתה בקומה השלישית בבנין ללא מעלית, ולאור העובדה שמצבה הרפואי של המנוחה באותה העת הקשה עליה את הגישה לדירה זו, החליטו התובעים לרכוש עבור המנוחה דירה בקומת קרקע ב—–, בקרבה למקום מגוריהם, ולמכור את הדירה ב—–.
בהתאם לכך, ביום 28.9.2005 מכרה המנוחה, באמצעות התובעים, את הדירה ב—–.
ביום 4.1.2006 רכשה המנוחה, באמצעות התובעים, את הדירה ב—-, בסך של 85,000$ כאשר התובע 3 דאג לגרור את המשכנתא שהיתה על הדירה ב—– לדירה ב—–, ותוך שהחליף את אביו כערב לצורך תשלומי המשכנתא.
חרף רישום הדירה ב—– ע”ש המנוחה, מי שנשאו בעלויות רכישתה וכן נשאו בתשלומי המשכנתא עבורה הינם, אביהם המנוח של התובעים 1-2, ואביו של התובע 3 ומאוחר יותר התובעים 2-3, כאשר ברור היה למנוחה ולכלל צאצאיה, כי חרף רישום הדירה על שמה, הדירה שייכת בפועל לתובעים, בהתאם להסדר הפנים המשפחתי אותו עשו עם המנוחה.
בפועל התובעים 2-3 נשאו בתשלומי המשכנתא, באמצעות הוראת קבע, עד למועד סילוקה הפתאומי והעמום על ידי הנתבע.
כך גם נשאו התובעים 2-3 בכל ההוצאות הנלוות לצורך רכישת הדירה ב—–, לרבות תשלום למתווך, עו”ד ושמאי.
לשיטתם של התובעים עוד בשנת 1997 הדירה ב—– עברה לבעלותם ולאחר מכן באותה הדרך גם הדירה ב—–, למרות ששתי הדירות היו רשומות על שם המנוחה, וכאמור מתוך הערכתם את המנוחה ואי הרצון לפגוע בכבודה.
הרישום בטאבו לא משקף את מהות הזכויות, כך לטענת התובעים, שכן בפועל הדירה ב—– שייכת להם. במקרה דנן דרישת הכתב במקרקעין אינה חלה, שכן הדירה לא נרשמה ע”ש התובעים באופן טכני בלבד. מהותית, מכוח עקרון תום הלב או הנאמנות המשתמעת, הדירה ב—– שייכת לתובעים והם עמדו בנטל המוטל עליהם לעניין זה.
הנתבע מנגד, כך לטענת התובעים, לא לקח חלק ברכישת הדירה ב—–, לא נשא בתשלומים שנדרשו לשם רכישתה, לא שילם את תשלומי המשכנתא השוטפים ורק בסמוך למועד חתימת המנוחה על הצוואה השניה, שילם את יתרת המשכנתא אשר רבצה על הדירה ב—– בסך של 20,000 ₪. כל זאת על מנת להסיר כל זכר לפעולות אותם ביצעו התובעים לצורך רכישתה ועל מנת שזו תהייה נקייה משעבודים, ובבוא העת, יכול להירשם כבעליה בשלמות.
תמצית טענות הנתבע
טענת התובעים כי רכשו מעמידר את הדירה ב—–, בה התגוררה המנוחה, אינה אמת. תהליך רכישת הדירה ב—–, שהגיע לסיומו בחתימת הסכם הרכישה ביום 9.3.1993, החל שנים קודם לכן ע”י המנוחה, עת עמידר הציע לה לרכוש את הזכויות בדירה בהנחה, מכוח היותה זכאית דיור.
לטענת הנתבע במכתב עמידר מיום 1.4.1991, עולה שעמידר קיבלה את הודעות המנוחה על רצונה לרכוש את הדירה ב—– וכן הודיעה כי החלה בטיפול הראשוני להכנת תיק המכירה.
המנוחה נטלה הלוואה בסך כולל של 71,840 ₪, כאשר סכום זה שימש הן לצורך רכישת הזכויות בדירה ב—– והן לצורך ביצוע השיפוץ בדירה. לטענת הנתבע ניתן להיווכח מחוזה הרכישה של הדירה ב—–, כי סכום הרכישה עמד ע”ס של 56,690 ₪.
עלות השיפוץ, בהתאם להצעת המחיר של הקבלן, עמדה ע”ס של 250 דולר למ”ר כאשר תוספת הבנייה המתוכננת הייתה 21.8 מ”ר. סך כל עלות השיפוץ עמדה ע”ס של 5,320 דולר +מע”מ.
אכן אבי התובעים 1-2 ואבי התובע 3 ו/או ילדיהם העבירו או הפקידו סכומים כלשהם לחשבון המנוחה, אולם גם הנתבע הפקיד מעת לעת כספים לחשבונה של המנוחה. כל זאת נעשה על מנת לסייע למנוחה הואיל והיא התפרנסה מקצבת ביטוח לאומי ומעבודות משק בית בלבד.
יחד עם זאת ההחזר החודשי בגין הלוואה מחויב בכל חודש וחודשו מחשבונה של המנוחה.
לטענת הנתבע הכספים שהוא הפקיד לחשבונה של המנוחה, היו בהתאם לדרישותיו של אבי התובע 3, אשר היה מבקש ממנו לעשות כן בטענה ש”צריך לעזור לאמא”.
גם התובעים, כמו הנתבע, כך לטענתו, הפקידו כספים לחשבונה של המנוחה, כסיוע בלבד ולא לשם רכישת זכויות בדירה ב—–.
יתרה מכך טוען הנתבע, המנוחה היא זאת שסילקה את יתרת חוב הלוואה בשנת 2012.
טענת התובעים לפיה הדירה ב—– נרשמה על ע”ש המנוחה “על מנת לשמור על כבודה” וכי הדבר היה בידיעת המנוחה והנתבע, אינה אלה טענה שקרית.
החוזה למכירת הדירה ב—– נחתם בין הרוכשים לבין המנוחה.
החוזה לרכישת הדירה ב—–, נחתם בין המוכרים לבין המנוחה.
ההלוואה המובטחת במשכנתא, אשר נטלה המנוחה ושימשה לצורך רכישת הזכויות בדירה ב—–, נגררה לדירה ב—– ומימנה את רכישתה.
לטענת הנתבע, יכול להיות שמי מהתובעים אכן סייע למנוחה במכירת הדירה ב—– וברכישת הדירה ב—–, אולם אין הדבר מעיד ולו ברמז, על כך שמי מהם או מטעמם, בעלי הזכויות בדירה ב—– או כי היו בעלי הזכויות בדירה ב—–.
כפי שניתן להיווכח מדפי החשבון שצרף הנתבע לתצהירו, התשלומים למתווך ולעו”ד שטיפל ברכישת הדירה ב—-, שולמו מחשבונה של המנוחה. הנתבע אף טוען כי זוכר שהמנוחה סיפרה לו כי בעת המעבר שילמה במזומן את עלות ההובלה והתקנת המזגן.
בעת רכישת הדירה ב——, הבת המנוחה טענה כי נדרש שיפוץ בדירה ודרשה מהנתבע לשאת בחלקו, יחד עם יתר האחים, בעלות השיפוץ בסך של 15,000 ₪. הנתבע נשא בחלקו בהתאם לדרישתה.
הדירה ב—– נמכרה בסך של 418,000 ₪. מעיון בדפי חשבון עולה כי לחשבונה של המנוחה הופקד סך של 409,700 ₪, כך שסך של 8,300 ₪ מתוך כספי התמורה לא הופקדו לחשבון המנוחה. כמו כן, בוצעו משיכות כספים לא ברורות במזומן מחשבונה של המנוחה, פעם בסך של 5,000 ₪, אשר מיד לאחר מכן הוחזרו לחשבון, ופעם בסך של 6,500 ₪.
הנתבע טוען כי קיים חשד שהתובעים 2-3 ביצעו מעילה בכספי המנוחה בעת מכירת הדירה ב—– ורכישת הדירה ב—–, ואף התברר לו כי הסך של 15,000 ₪ אשר שולם על ידו לצורך ה”שיפוץ” בדירה ב—–, בהתאם לדרישתה של הבת המנוחה, הגיע בסופו של יום לכיסו של התובע 3.
דיון והכרעה
חוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 (להלן: “חוק המקרקעין”) קובע, כי רישום לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו.
ההלכה היא, שהנטל לסתירת חזקת הבעלות העולה מהרישום, והוכחה כי הרישום של הזכויות אינו משקף את מצב הדברים האמיתי, הוא נטל כבד מאוד (ראו: ע”א 2576/03 אהובה וינברג נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים [פורסם בנבו] (1.2.2006)).
ההלכה דומה גם כאשר מדובר בקשרי משפחה או בהסכמה משפחתית, ונקבע כי אין בכך, בקשרי המשפחה, כדי לפטור מדרישת הכתב במקרקעין ((ראן: בע”מ 1469/15 פלוני נ’ פלוני [פורסם בנבו] (25.2.2015)).
גם אם אקבל את טענות התובעים כי שילמו מכספם לרכישת הדירה ב—– ו/או לרכישת הדירה ב——, וגם אם אקבל את טענתם ששילמו מכספם את תשלומי המשכנתא ו/או השקיעו כספים נוספים, אין בכך בכדי לקבוע כי מדובר בדירה בבעלות שלהם, וזאת בשל מספר סיבות:
על פי חוק המקרקעין, הרישום קובע. הדירה ב—– רשומה על שם המנוחה ולא על שם התובעים, בדיוק כפי שהיתה הדירה ב—— רשומה על שם המנוחה.
לא היתה כל מניעה לרשום את הבעלות בדירה ב—– על שם התובעים, ומשהתובעים לא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם.
מצופה היה שאילו התובעים שילמו בעבור רכישת הדירה ב—– מכספם לשם קבלת זכויות בעלות בה, היו מסדירים את הרישום באופן שהיה תואם את הבעלות.
גם אם רצונם של התובעים היה לשמור על כבודה של המנוחה, ועל כן לשיטתם לא שינו את רישום הבעלות, נהיר כי יכולים היו לעשות פעולות אחרות שהיה בהם להצביע, לכל הפחות, על כוונה שכזו.
גם אם רצונם של התובעים היה שלא לשנות את רישום הזכויות עמדו לרשותם אמצעים משפטיים אחרים שמהותם שמירת זכויות כמו רישום הערת אזהרה, שעבוד, משכון וכיוצ”ב.
גם אם היה בין התובעים למי מבני המשפחה הסכם משפחתי, כטענתם, נהיר כי ניתן היה לערוך מסמך כלשהו בכתב, התחייבות כתובה, ואף פתק קטן, וגם זאת לא נעשה.
ובכלל, טענות התובעים לגבי אי רישום הזכויות על שמם לא היו אחידות. עלו טענות עובדתיות שונות, כמו טענה שמהותה – כבוד שרכשו למנוחה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 43 שורות 6-7 ושורות 32-35 ועמוד 44 שורה 1), או טענה לפיה אלה היו התנאים בחוק (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 73 שורות 5-6 ועמוד 84 שורות 32-36), או טענה כי ניתן היה לרשום את הדירה רק על שם המנוחה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 52 שורות 8-12 ועמוד 72 שורות 33-35), או טענות שונות בקשר לרכישת אמון בנתבע שלא ידרוש את חלקו בירושת המנוחה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 53 שורות 12-22 ועמוד 54 שורות 3-34 ועמוד 79 שורות 13-20), ואף טענה כמו לא חשבנו על זה “אנחנו אפילו, אפילו לא חשבנו על זה בכלל בראש לרשום אותה על שמנו” מצאה את מקומה בעדויות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 73 שורה 8).
יתר על כן, לטענת התובעים גם הדירה ב—–, שהיתה רשומה על שם המנוחה, היתה שלהם ולפיכך, לטענתם, חלופתה – הדירה ב—–, שלהם. בענין זה לא הצליחו התובעים להסביר מדוע, גם בהזדמנות השנייה שעמדה להם, לרשום בעלות על שמם, לא עשו כן. במיוחד אם טענותיהם לגבי אי יכולת לרשום את הדירה ב—– בשל מגבלות עמידר, נכונה.
תמיהה נוספת שעלתה מעדות התובעים היתה עקב 2 טענות שלא דרות יחדיו. התובעים מחד טענו כי רישום הזכויות על שמם במקום על שמה של המנוחה יערער את בטחונה בדבר קורת גג עבורה, אולם מאידך טענו כי המנוחה לא שלטה בקרוא וכתוב. את הסתירה שבין הטענות, ואיך כל זה יערער את בטחונה של המנוחה, לא הצליחו התובעים להסביר (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 43 שורות 1-12).
כפי שניתן לראות לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה, ואף לא ראשית ראיה, שיש בה כדי לתמוך בטענות התובעים לענין בעלותם בדירה ב—–.
גם לטענה בדבר היות הסכם פנים משפחתי הקובע זאת, לא הוצגה כל ראיה, ואף אמון, ככל שניתן בתוך המשפחה, אינו פוטר הסכם בכתב, שלא לומר רישום.
גם עדויות הצדדים לא תמכו בטענות אלה. ובמה דברים אמורים?
בהנחה שהיה הסכם פנים משפחתי או נאמנות משתמעת, בוודאי אם זו הסתמכה על כבוד ואמון, נהיר כי כל אירוע משפחתי, שיש בו אף גוון של ניתוק או כעס או מחלוקת שלא לדבר על טענות לאלימות, היו מערער את האמון. אשר על כן נשאל התובע 2 האם לא עלה בדעתו, לאחר אירוע חריג שהיה בינו לבין התובע, בגינו אפילו הוגשה תלונה במשטרה, לעשות מעשה שיהיה בו כדי להבטיח את זכויותיהם בדירה ב—– – ותשובת התובע 2 היתה “לא” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 46 שורות 14-18). גם אביו של התובע 3 נשאל בענין זה ותשובתו היתה זהה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 99 שורות 26-36 ועמוד 100 שורות 18-36).
לטענת התובעת 1 גם המנוחה ידעה על ההסכם הפנים משפחתי (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 56 שורות 23-35), אם כך הדבר היה מצופה שזה יבוא לידי ביטוי בצוואה. מנגד, אביו של התובע 3 העיד כי לא בטוח שהמנוחה היתה חלק מההסכם הפנים משפחתי, ולמעשה ההסכם הפנים משפחתי כוונתו “מפאת הכבוד” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 14.9.2023 עמוד 74 שורות 32-36). משאין כל אזכור לכך בצוואה, ואין כל ראיה פוזיטיבית לטענה זו, ומשקיימות גרסאות שונות, לא ניתן לקבל את הטענה.
בחינת פסקי הדין אשר הפנו התובעים את בית המשפט בקשר לנאמנות משתמעת, מעלה כי אלה אינם דומים למקרה שבפניי– סעיף 7.1 לכתב התביעה, ואפרט בקצרה.
ע”א 3829/91 אבינועם וואלס נ’ נחמה גת (פורסם בנבו ) – מדובר במקרה אחר לחלוטין בו נדונה סוגייה חלוקת זכויות בעלות בנכס כאשר הבעלות הרשומה היא זו של האחראי לניהול המקרקעין בעוד שהבעלות שביושר היא של גורם אחר.
ע”א 36765-12-13 (מחוזי ת”א) 36765-12-13 חנה בייקוביץ נ’ איילת ויגיסר הירשברג (פורסם בנבו) – במקרה של פסק דין זה נחתם הסכם נאמנות ועל כן זה לא מתאים למקרה הנדון שבפניי.
ע”א 1662/99 חיים נ’ חיים (פורסם בנבו) – המקרה נסוב על זכויות ברות הורשה במשק ולא ניתן להקיש ממקרה ספציפי זה להוכחת הסכם נאמנות פנים משפחתי.
התובעים אך טענו כי בהתאם לדוקטורינת זעקת ההגינות הם זכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה. זעקת ההגינות על פי הפסיקה מאפשרת להתגבר על דרישת הכתב מכוח עקרון תום הלב וזאת במקרים מיוחדים ונדירים. בהקשר האמור ראו את האמור בב”מ 1270/23 פלונית נ’ פלוני (פורסם בנבו 6.9.2023): “…כמבואר לעיל, סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי “התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב”, ומשמעותו כי ללא מסמך כאמור, אין לעסקה תוקף משפטי. אמנם, בעניין קלמר נפסק כי במקרים “מיוחדים ויוצאי דופן”, עשויה לקום “זעקת הגינות”, שתצדיק ליתן תוקף משפטי לעסקה במקרקעין למרות היעדר מסמך כתוב שמעגן אותה. ואולם, לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין להכיר בקיומה של “זעקת הגינות” כאמור אלא במקרים נדירים שבנדירים, שבהם קיימת הסתמכות משמעותית ביותר על ההסכמה שבעל-פה; והצד שמתנער ממנה נוהג בחוסר תום לב קיצוני; כך שעקרונות ההגינות והצדק ‘זועקים’, כי לא ניתן להשלים עם תוצאה של התנערות מהעסקה (וראו בעניין זה, למשל, את אזהרת השופט א’ רובינשטיין בעניין שם טוב מפני “המדרון החלקלק בעניין דרישת הכתב” שסופו “עשיית דבריו של המחוקק פלסתר” (פס’ א’); וכן ראו: ע”א 6766/11 חג’אזי נ’ חגאזי, פס’ 15 לפסק דינו של השופט צ’ זילברטל [פורסם בנבו] (23.6.2013)) “. (ההדגשות הוספו ש.ש).
במקרה דנן, לא הצליחו התובעים לשכנע את בית המשפט כי לא רשמו את הזכויות בדירה ב—– בשל הכבוד שרכשו למנוחה שלא לפגוע בה. כך גם לא הצליחו התובעים לשכנע את בית המשפט כיצד רישום הזכויות על שמם היה פוגע בכבודה של המנוחה.
התובעים אף לא הצליחו להסביר מדוע לא הסדירו את זכויותיהם, ככל שקיימות, בדרך אחרת, חליפית ולא הביאו כל ראיה לפיה ניסו למצוא דרך חלופית, שמחד תשמור על זכויותיהם, ומאידך, לא תפגע בכבודה של המנוחה. אשר על כן אין מקרה זה יכול לחוס תחת “זעקת ההגינות”.
לא נעלמו מעיני בית המשפט האסמכתאות שצירפו התובעים לתביעתם, שיש לשיטתם בכדי לתמוך בטענת בעלות, כמו המסמך המעיד כי התובע 3 היה ערב למשכנתא, כי חשבונית עבור תשלום לשמאי (בסך 400 ש”ח) הוצאה על שמו, וכי באישור לסילוק משכנתא, שהוצא על ידי הבנק, שמו רשום. יחד עם זאת אין באמור בכדי להעיד על בעלות.
בית המשפט התרשם כי עדותם של התובעים, לגבי הקשר שלהם עם המנוחה והקרבה שלהם אליה, אמינה. יתר על כן, בית המשפט האמין לתובעים כי אהבו מאוד את המנוחה, דאגו לה, ורצו את טובתה, ועל כן סבור בית המשפט כי הירתמותם לשלם עבורה כספים בקשר למקום מגוריה, הינו תוצאה של רצון כן לסייע לה ולהטיב עימה.
נוכח כל המפורט לעיל, הריני מורה על דחיית התביעה למתן סעד הצהרתי בתמ”ש 16584-12-20.
לחלופין, עתרו התובעים לקבל מהנתבעים את שוויה הכספי של הדירה ב—– נכון למועד הגשת התביעה, ולחילופי חילופין להורות כי הם זכאית לשווי השקעותיהם בדירה ב—– וכן לסכום אותו השקיעו ברכישתה ובסך כולל של 406,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית.
בית המשפט דוחה גם את שתי עתירותיהם החלופיות של התובעים ובקצרה יוסבר מדוע:
לא ברור על מה מבססים התובעים את עתירתם לקבל מהנתבעים את שווי הכספי של הדירה ב—–. עתירה זו זהה למעשה לעתירתם הראשונה, אשר כאמור נדחתה.
טענות התובעים לגבי שווי השקעותיהם בדירה ב—— חולקה לשני סכומים, הראשון סך של 85,000$ אשר לשיטת התובעים היוו באותה העת סך של 389,000 ₪, עבור רכישת הדירה, וסך של 17,000 ₪ עבור הוצאות נלוות לרכישת הדירה לרבות שכר טרחת מתווך ושכר טרחת עורך דין ושמאי. תשלומים אלה אינם מלווים במסמכים אשר קובעים כי אלה ניתנו כהלוואה, או על מנת להשיבם. אין כל מסמך שבין המנוחה לתובעים, לפיו על המנוחה היה להשיב לתובעים כספים אלה, משכך אין גם מקום לחייב את עזבונה. נהפוך הוא, המנוחה היא זו אשר רשומה על הסכם רכישת הדירה ב—–. על מסמכי המשכנתא המנוחה חתומה כלווה וכממשכנת. בכתב תיקון לחוזה הלוואה המנוחה רשומה כלווה והתובע 3 רשום כערב בלבד.
הוצאות
לאחר ששקלתי את האופן בו התנהלו ההליכים, את מכלול הנסיבות ואת התוצאה אליה הגעתי, אין מנוס מחיוב כל הצדדים בהוצאות, אולם לא באותו ההיקף. הליכי העיזבון היו הליכים מורכבים יותר, ארוכים יותר, ודרשו מינוי מומחים והבאת עדים, שאינם בני משפחה. לפיכך, חיובו של התובע בהליכים אלה, גבוה יותר מאלה של הנתבעים, על אף שגם תביעתם נדחתה.
משכך, אני קובעת את חיוב התובע בהליכי העיזבון (מר מ’ ה’) בהוצאות הנתבעים (גב’ ר’ א’, מר א’ ה’ ומר ח’ א’) בסך של 33,000 ₪ בלבד, שמהווים את ההפרש בין חיוב ההוצאות, שישולמו לידם בתוך 30 יום, ובחלקים שווים.
המזכירות תסגור את כל התיקים התלויים ועומדים בין הצדדים.
פס”ד יפורסם בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ”ג אלול תשפ”ד, 26 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
