לפני
כבוד השופטת שירלי שי
תובעת
י’ ש’
ע”י ב”כ עוה”ד לורי גייזלר
נגד
נתבע
ו’ ז’ ש’
פסק דין
בפניי 2 תביעות:
תביעה לביטול הסכם, שהוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבע, בתלה”מ 26656-06-22.
תביעת מזונות קטינים, שהוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבע, בתלה”מ 25985-06-22.
רקע עובדתי בתמצית:
הצדדים נישאו ביום 11.2.2010 ומנישואיהם נולדו להם 2 ילדים:
נ’ ש’, ילידת x/x/2010 – קטינה כבת 14 בעת מתן פסק דין זה.
י’ ש’, יליד x/x/2014 – קטין כבן 10.5 בעת מתן פסק דין זה.
(להלן: “הקטינים” ו/או “הילדים”).
התובעת עובדת במחלקת הנהלת חשבונות בחברת —-. הנתבע אח מוסמך אשר עובד במרכז הרפואי “—- —” ב—-.
ביום 11.6.2013 חתמו הצדדים על הסכם “חיי נישואין” שאושר על ידי בית המשפט ביום 14.7.2013 (יקרא להלן: “הסכם הממון”).
ביום 15.7.2013 חתמו הצדדים על הסכם רכישת דירת מגורים המצויה ברחוב שמורת — —— ב—- (להלן: “דירת המגורים”).
בשנת 2013 נטלו הצדדים משכנתא מבנק מזרחי טפחות ע”ס 600,000 ₪ (להלן: “המשכנתא”).
הצדדים ניהלו חשבון בנק משותף, אליו הפקידו את משכורתם.
ביום 19.8.2013 חתמו הצדדים על חוזה מתנה על תנאי, מול הורי הנתבע (להלן: “הסכם המתנה”). בהסכם המתנה נכתב כי הורי הנתבע העבירו ישירות לידי הקבלן, ממנו נרכשה דירת המגורים, סך של 300,000 ₪ והצדדים התחייבו להשיב להורי הנתבע סכום זה באם יתגרשו.
ביום 8.2.2022 הגישה התובעת בקשה לי”ס.
במסגרת הליך י”ס הגיעו הצדדים להסכמות, שקיבלו ביום 7.6.22 תוקף של החלטה, בדבר חלוקת זמני השהות של כל אחד מהם עם הקטינים, באופן שהקטינים ישהו עם הנתבע בימים ב’ ו- ד’ החל מתום המסגרת החינוכית ועד למחרת בבוקר, ואחת לשבועיים בסוף שבוע החל מיום שישי מסיום המסגרת החינוכית ועד ליום ראשון בבוקר.
ביום 12.4.2022 הגישה התובעת בקשה לצו הגנה. בדיון שהתקיים במעמד צד אחד ניתן הצו, ובדיון שהתקיים ביום 18.4.2022 במעמד הצדדים, הצו הוארך למשך 60 יום, בהסכמה.
ביום 13.6.2022 הגישה התובעת 2 תביעות – תביעה לביטול הסכם ותביעת מזונות קטינים. הנתבע הגיש את כתבי ההגנה מטעמו, ביום 15.9.2022.
ביום 12.9.2022 נקבעו מזונותיהם הזמניים של הקטינים. הנתבע חויב לשלם לידי התובעת סך של 700 ₪ עבור כל אחד מהקטינים. בנוסף נקבע כי הצדדים ישאו בכל הוצאות החינוך והבריאות של הקטינים בחלקים שווים (להלן: “המזונות הזמניים”). תוקף חיוב המזונות הזמניים נקבע ליום 1.3.2022.
מאז פתיחת ההליכים שבכותרת (מזונות וביטול הסכם) התקיימו 3 דיוני קדם ו- 4 דיוני הוכחות. הצדדים הגישו סיכומיהם והגיע העת למתן פסק דין. פסק הדין יחולק לשני חלקים, בהתאם לשני ההליכים שבכותרת.
תלה”מ 26656-06-22 – תביעה לביטול הסכם
טענות התובעת בתמצית:
לטענת התובעת הנתבע הינו אדם אלים ושתלטן, ולאורך כל שנות הנישואין סבלה מיחס נוקשה, בוטה וחסר סבלנות אשר הלך והחריף עם השנים. לטענת התובעת הנתבע אדם תוקפן, אלים ואגרסיבי אשר מגיב באימפולסיביות, בכעס, צעקות, קללות ואיומים והחיים לצידו הציבו אותה לא אחת בפני מכאובים, בדידות והתמודדויות מורכבות לצד תלות ורצון לרצות אותו ולהרגיעו.
התובעת טוענת כי סבלה במהלך חיי הנישואין, ואף לפני כן, מאלימות קשה של הנתבע כנגדה. כך למשל באפריל 2013 התרחש אירוע אלימות קשה ביותר בו הנתבע התלקח, ללא כל סיבה, והתפרץ על התובעת בזעם, צעק ופרק כעסו עליה, והיכה אותה בבטנה באגרופים חזקים. התובעת אחזה בבתם של הצדדים, שהיתה כבת 3 שנים בלבד, וברחה איתה לחדר המדרגות.
לטענת התובעת לא שיתפה צדדי ג’ אודות האירוע שחוותה, בשל הפחד שאם הנתבע ידע שעשתה כן, יכעס עליה מאוד, ועל כן פנתה רק לאימו וביקשה ממנה שתגיע לקחת אותו. הנתבע שהה בבית אימו כשבועיים ולא יצר עם התובעת כל קשר.
לטענת התובעת הנתבע ניצל את אמונה, תמימותה וטוב ליבה בכדי לעשוק אותה בהטעייה מכוונת, וגרם לה לחתום על הסכם הממון, שהינו הסכם מקפח, דרקוני, חריג וקיצוני מהמקובל אשר סותר את תקנת הציבור, ומשמעותו שהיא תצא מחיי הנישואין ללא כלום, עם חובות ובלי יכולת קיום.
לטענת התובעת כבר בחודש מאי 2012 החלו הצדדים לדבר על רכישת דירת משותפת. התובעת האמינה שרכישת בית משותף תספק ותייצר לצדדים תחושת משפחתיות, יציבות וחום, ולשם כך היתה מוכנה להשקיע את כל משאביה ולעשות כל מה שיידרש ממנה. אולם, לאחר חזרתו של הנתבע לבית המגורים, במהלך חודש מאי 2013, הודיע לה הנתבע כי אם ברצונה להמשיך את חייהם המשותפים, הוא עומד על כך שיערך הסכם במסגרתו יוסדרו כספים שהיו לו לפני הנישואין, והוסיף כי ללא הסכם לא ירכשו הצדדים דירה וללא חתימתה הוא יבקש להתגרש.
התובעת, כך לטענתה, עשתה כל מה שהורה לה הנתבע לעשות על מנת לרצותו. מאחר וחששה מפירוק המשפחה, ולאור התניית הנתבע את המשך החיים המשותפים ללא הסכם, חתמה על הסכם הממון.
יחד עם זאת טוענת התובעת, כי הסכם הממון ופרוטוקול אישור ההסכם מעולם לא היו בהישג ידה וכי אלה הוגשו לה לראשונה, בפגישת המהות שהתקיימה ביום 6.4.22.
יתר על כן, לטענת התובעת במועד אישור ההסכם, בית המשפט לא יכול היה לראות את מה שהתרחש “מתחת לשולחן ומאחורי הקלעים” (כך כלשונה), לא יכול היה לראות את מצוקתה וחולשתה. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי האלימות הקשה שהופנתה כלפיה, חולשתה ופחדיה, והאופן בו נערך הסכם ממון הוסתרו במכוון על ידה מעיני בית המשפט במעמד אישור הסכם הממון.
לטענת התובעת לו היתה לה היכולת אז, במעמד אישור הסכם הממון, להבין ולפרט לבית המשפט מה היו הנסיבות בהם הוא נחתם, לא היה בית המשפט מאשר את ההסכם.
לטענת התובעת יש לבטל את הסכם ממון גם בשל חוסר תום ליבו של הנתבע, בעוד הנתבע עשק והטעה את התובעת, היא נתנה בו את אמונה כבעלה וכאב בתה – כך לדבריה.
לטענת התובעת מעולם לא התקיים בין הצדדים משא ומתן, הנתבע הציב עובדה בפני התובעת כי עליה לחתום על הסכם ממון, שמהווה תנאי להמשך החיים המשותפים, והוא זה שהכתיב את נוסח ההסכם לעו”ד שערכה אותו.
לטענת התובעת הנתבע פעל מאחורי גבה, אל מול עורכת הדין שערכה את ההסכם, ולימים מצאה בתוך מגירה בדירת המגורים, עותקים קשיחים ומודפסים של התכתבות ענפה, במהלך שנים, שבין הנתבע לעורכת הדין, המוכיחים שליטה מלאה של הנתבע בניסוח הסכם הממון, עריכתו ואף בכתיבתו.
לטענת התובעת הנתבע שינה את הסכם הממון, בהתאם לרצונו, לאחר שקיבל קובץ וורד מעו”ד, החתים את התובעת בביתם ערב מועד אישור ההסכם, כאשר רק הוא יודע ומבין את משמעות ההסכם.
לשיטתה של התובעת, עו”ד שערכה את ההסכם, ואף הגיעה עימם לאישורו בבית המשפט, לא נתנה לה שום ייעוץ משפטי ושום הסברים אודות הסכם הממון ומעולם לא הובהר לה כי היא זכאית לייצוג משפטי מטעמה.
יתר על כן טוענת התובעת כי התנהלות הנתבע אל מול עורכת הדין, המיילים שהוחלפו ביניהם ללא ידיעתה, והוראות המעניקות זכויות לנתבע באופן חריג וקיצוני, מעידים כי עו”ד שהגיעה למועד אישור ההסכם, על אף שטענה לפרוטוקול כי היא מייצגת את שני הצדדים, לא ייצגה את התובעת.
עוד עילה המצדיקה את ביטול הסכם הממון לטענת התובעת הינה עילת העושק. לטענת התובעת הנסיבות שקדמו לעריכת הסכם הממון כללו את התרחשותו של אירוע חריג בין הצדדים במהלך חודש אפריל 2013, אשר גרם לנתבע להודיע לתובעת על רצונו להתגרש. התובעת שכל כך פחדה שהנתבע יפעל כדבריו ויפרק את המשפחה, נוצלה על ידי הנתבע, שידע על שאיפותיה למשפחה משלה. לשיטתה של התובעת מצבה הירוד וחולשתה היו מוחלטים ואלה מוכיחים כי נעשקה על ידי הנתבע.
חולשתה של התובעת, כך לטענתה, באה לידי ביטוי גם בחוסר ניסיונה מול מערכת המשפט וחוסר יכולתה להבין את תוצאות הסכם הממון על עתידה וזכויותיה. שפת האם של התובעת היא רוסית, הסכם הממון נוסח בעברית, ועל אף שהתובעת מבינה עברית, ישנן דקויות ומשמעויות בניסוח משפטי אשר הקשו עליה להבין את מלוא המשמעויות.
הנתבע היה מודע למצבה של התובעת, לחולשתה וניצל מצב זה לטובתו, באמצעות החתמתה על הסכם חד צדדי. הנתבע, כך לטענת התובעת, לא רק שהיה מודע למצוקת התובעת הוא היה אף זה שגרם לה להיות במצוקה זו. הנתבע ידע והכיר את חששות התובעת מפני גירושין וניצל זאת לשם החתמתה על הסכם ממון שלא היתה שותפה לו בשום אופן.
לשיטתה של התובעת תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל וגם מטעם זה יש לבטלו. ההסכם מקנה לנתבע זכויות שהוא אינו זכאי להן על פי החוק, תוך קיפוח מובהק וחריג של זכויות התובעת.
מדובר בהסכם חד צדדי לטובת הנתבע וללא כל איזון בין הצדדים. ההסכם הינו שעבוד התובעת במשך שנים לתשלומי המשכנתא המשותפת, מבלי צבירת זכויות לטובתה. הלכה למעשה כל מה שניתן לתובעת במסגרת הסכם הממון הוא האפשרות למצוא עצמה חסרת כל וללא קורת גג ואת “הזכות” לממן את הנתבע ולרכוש עבורו נכס, בעודה לא חוסכת ולא צוברת שום רכוש – כך לדבריה.
הסכם הממון נוגד את תקנת הציבור, אינו מתיישב עם הצדק, המוסר, הדעת וההגיון.
עוד לטענת התובעת במקרה דנן גם חל סעיף 15 לחוק, במובן שהנתבע הטעה במכוון את התובעת להבין ולהאמין כי מדובר בהסכם חיי נישואין, שמטרתו להסדיר כספים שנצברו טרם הנישואין בלבד. מדובר בהטעייה שהמשיכה לאורך כל השנים של הנתבע כלפי התובעת, על מנת שהתובעת תמשיך לשאת בתשלומי המשכנתא המשותפת.
חתימת התובעת על הסכם הממון נעשתה, כך לשיטתה, על יסוד מצג שווא והטעייה מכוונת ואם היתה מודעת למשמעויות הסכם הממון ולכך שביום מן הימים הסכם זה יביא אותה למצב בו תיוותר ללא קורת גג, חסרת כל, מצויה בחובות וחסרת אמצעים לא היתה חותמת על ההסכם.
עוד טוענת התובעת כי במקרה דנן חל גם סעיף 17 לחוק – כפייה, הנתבע היה מודע לשליטה המוחלטת שלו בתובעת, הנתבע איים בגירושין וידע עד כמה התובעת חוששת מפרידה, הנתבע הבין את הכח שיש בידו כדי לדחוק את התובעת לפינה במקום הרגיש לה ביותר, ולמעשה כפה עליה חתימה על הסכם הממון.
לטענת התובעת מדובר בדירה משותפת, אשר נרכשה על ידי הצדדים במשותף, כאשר נקלחה משכנתא משותפת, נפתח חשבון בנק משותף, למען החזר תשלומי המשכנתא, ומשנת 2013 הצדדים נושאים במשותף בתשלומי החזרי המשכנתא. יתר על כן, לטענת התובעת אין מחלוקת שהנתבע היה זקוק לתובעת בכדי לקחת משכנתא ובכדי לרכוש את דירת המגורים, והוא לא יכול היה ליטול משכנתא לבד ו/או לעמוד בהחזריה לבד.
פעולות הצדדים בענין זה, לרבות שהתובעת היתה זו שהתנהלה אל מול הקבלן בשם הצדדים, מעידים על רצונם וכוונתם של הצדדים בקשר לדירת המגורים, והשותפות בה. ולראיה, הצדדים רשמו את דירת המגורים כדירה משותפת ובחלקים שווים.
בשל כל אחת מהנסיבות שפורטו ובוודאי במשקלן המצטבר של כל הראיות, טוענת התובעת שעמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שמדובר בהסכם שיש לבטלו.
טענות הנתבע בתמצית
לטענת הנתבע כבר בשנת 2010 החלו הצדדים הליך מול עו”ד יאנסון לשם עריכת הסכם לחיי נישואין, ביוזמתה של התובעת אשר הכירה את עו”ד יאנסון ממקום עבודה בו עבדה.
לטענת הנתבע הצדדים שניהם, יחדיו, היו במשרדה של עו”ד יאנסון, קיבלו הסבר מלא על ההסכם וניהלו עימה שיחות טלפוניות.
טענות התובעת כאילו לא היתה שותפה ומעורבת בהליך, שקריות, כך לפי טענת הנתבע, היא היתה מכותבת למיילים, השיבה עליהם ואף ביקשה שיערכו בנוסח ההסכם שינויים.
הנתבע מפנה בסיכומיו לעדותה של עו”ד יאנסון, ממנה עולה, לטענתו, כי כל אחד מהצדדים קיבל העתק של ההסכם.
במהלך השנים 2010-2013 סילקה התובעת את הנתבע מדירת המגורים 3 פעמים, כאשר במהלך 2013 לשבועיים, ולא בשל מעשה אלימות, כי אם על מנת להפעיל עליו לחץ לרכוש דירה על חשבונו.
לטענת הנתבע התובעת לא חששה ממנו ולראיה הגיעה לבית הוריו, לאחר שסילקה אותו מדירת המגורים, ואמרה להם כי מאוד אוהבת את בנם רק שיש לו שני חסרונות, האחד שאינו מוכן לפתוח חשבון בנק משותף והשני שלא מוכן לקנות דירה על חשבונו.
באותו הביקור, טוען הנתבע , מקבלת התובעת הבטחה מהוריו לקבלת הלוואה, מאחורי גבו ותוך ניצול הרחקתו.
לטענת הנתבע הסכם הממון אושר על ידי בית המשפט, לאחר שבית המשפט התרשם כי הצדדים חתמו עליו תוך גמירות דעת, ללא השפעה אסורה ולאחר שבית המשפט נתן לצדדים הסבר בשפה פשוטה על תוצאות ההסכם ומשמעויותיו.
יתר על כן, גם עו”ד יאנסון, אשר ייצגה את שני הצדדים, ציינה 3 פעמים כי נתנה הסבר מלא לצדדים ואלה מסכימים לאשרו.
גם התובעת בעצמה העידה בפני בית המשפט, ביום אישור ההסכם, כי מסכימה עם כל מה שכתוב בהסכם ולא תבוא לבית המשפט לבטלו.
לטענת הנתבע מיד לאחר אישור הסכם הממון בבית המשפט, עסקה התובעת בחתימה על הסכם רכישת דירת המגורים, חתימה על הסכם ההלוואה והתנהלות מול הקבלן ומול הבנקים ללא כל חולשה, תוך שהיא מלאת יוזמה עצמית ולא תחת כפיה.
לטענת הנתבע, במהלך אישור ההסכם בבית המשפט, הבהיר את כוונת הצדדים בהסכם, תוך שציין מפורשות כי הכוונה שאם תירכש דירה היא תהיה שלו אם הצדדים יתגרשו, וכי הוא ישלם את המשכנתא והתובעת תשלם הוצאות אחרות, או להפך.
עוד מוסיף הנתבע ומציין כי התובעת, בניגוד לכל טענותיה, הבהירה בדיון לאישור ההסכם כי היא נותנת בו אמון מלא ומסכימה לדבריו.
עוד מצביע הנתבע על התנהלות הצדדים במהלך דיון אישור ההסכם באופן שיצאו להתייעצות נוספת, בשפה הרוסית, עם עו”ד יאנסון, וכששבו לאולם, עו”ד יאנסון, אשר ייצגה את שני הצדדים, טענה לפרוטוקול כי נתנה ייעוץ מלא לתובעת לגבי משמעות ההסכם והיא מבקשת שההסכם יאושר.
הנתבע גם מפנה לפרוטוקול דיון אישור ההסכם, ממנו ניתן ללמוד כי התובעת מבהירה שוב לבית המשפט שמוכנה לפעול בשותפות בתשלומי המשכנתא, למרות שמדובר בתשלומים על דירת מגורים, המוחרגת בעת פרידה, וזאת על מנת לשפר את רמת החיים.
הנתבע טוען כי לא בכדי תיקן את התובעת, במהלך עדותה בפני בית המשפט, כאשר אמרה “דירה משותפת” והבהיר כי ככל שיהיו נשואים יגורו במשותף.
לטענת הנתבע התובעת הבינה על מה חתמה, והכלל הוא כי מי שחותם על מסמך משפטי מוחזק כמי שקרא, הבין והסכים לתוכנו, במיוחד כאשר מדובר בנכסים, ולא תוכל להישמע מפיו הטענה שלא כך.
עוד מוסיף הנתבע וטוען כי מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהיימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה חותם, ובמקרה דנן, טוען כי הדבר נכון לגבי חתימתה על המשכנתא.
לטענת הנתבע הנטל המוטל על התובעת לטעון כנגד הסכם הממון הינו מוגבר עוד יותר, שכן מדובר בהסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין.
לטענת הנתבע כל טענות התובעת כאילו מדובר באדם מתעלל פיזית ונפשית נדחו בהחלטה שיפוטית מיום 18.4.22.
לטענת העושק משיב הנתבע כי טענה זו לא יכולה לעמוד בקנה אחד עם העובדה שהתובעת, בשנת 2013, מכותבת ל- 10 מיילים על שינויים בהסכם.
לטענת הנתבע התובעת רודפת בצע, אשר ניסתה לסחוט את הנתבע לרכוש דירה על חשבונו, כי זו תפיסתה.
לטענת הנתבע ההסכם מבטיח את זכויותיו וכספיו שנצברו לפני הנישואין והוא נחתם לשם אמצעי זהירות ולא בכפייה.
גם לאחר שבית המשפט הבהיר לתובעת, בשפה פשוטה, כי היא מקופחת, התובעת הסכימה עם הקיפוח ואמרה במפורש שלא תבוא לבית המשפט בטענות לאחר אישור ההסכם.
לגבי מצבה של התובעת בעת חתימת ההסכם טוען הנתבע כי התובעת העידה כי לא היתה בהריון, כי הרגישה טוב, כי לא היתה בטיפול פסיכיאטרי, לא באשפוז ואף לא היתה עדות להרגשת חולשה.
לתובעת בני משפחה בארץ שיכולה היתה, אם היה צורך, לפנות אליהם.
התובעת לא פנתה לרווחה, לא קיבלה קצבת נכות.
לשיטתו של הנתבע כל טענות התובעת לגבי מצב חולשה או מצוקה, דינן להידחות. הן לא הוכחו ואף להיפך התובעת היא זו שסילקה אותו מהבית.
גם את טענות התובעת לגבי אי ידיעת השפה העברית וחוסר ניסיון משפטי יש לדחות, כך לטענת הנתבע. באותה התקופה שבה חתמה התובעת על הסכם הממון, היא גם חתמה על הסכם לרכישת דירת מגורים, חתמה גם על הסכם הלוואה, התנהלה מול הבנקים ומול הקבלנים, העבירה כספים מחשבון הבנק של הנתבע ועוד.
לתובעת יש ניסיון לימודי, שירתה בצבא, ידע אקדמי עשיר בעברית, ולכן לא ניתן לקבל כל טענה של אי ידיעת השפה ו/או חוסר ניסיון משפטי.
לטענת הנתבע הוא בעל הזכות לעשות בכספיו כרצונו ואף להגן על כספים אלה בהסכם ממון וכוחנות התובעת והמניפולטיביות שלה לא תשנה את דעתו.
לטענת התובעת כאילו מדובר בהסכם דרקוני ומקפח טוען הנתבע כי היא זו שניהלה את ההסכם ואין לה את מי להאשים אלא את עצמה. יתר על כן, באישור ההסכם בית המשפט איפשר לתובעת לבחון האם מקופחת והיא חזרה ואמרה שמסכימה להכל על מנת לשפר את רמת החיים שלה, ואף התחייבה כי לא תגיש תביעה לביטול ההסכם.
לטענת הנתבע התובעת לא הצליחה להוכיח את שלושת התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 18 לחוק החוזים וכך גם לא הצליחה להוכיח את יסוד הטעות/הטעייה המוגדרים בסעיף 15 לחוק החוזים.
לטענת הנתבע כל טענות התובעת הינן טענות לכדאיות העסקה, וזו אינה עילה לביטול הסכם. ובמקרה דנן לכל היותר מדובר בטעות בהערכת סיכויים וסיכונים.
לשיטתו של הנתבע התובעת פועלת עתה בחוסר תום לב, עת עותרת לביטול ההסכם, לאחר שהתגוררה בדירת המגורים כ- 9 שנים, הנתבע שילם כ- 1 מיליון ₪ הון עצמי מחסכונותיו, ושילם את המשכנתא והיא זו ששיפרה את רמת החיים. התובעת, לטענת הנתבע, עושה שימוש לרעה בהליכי משפט על מנת ליצור לו נזקים.
עוד מוסיף וטוען הנתבע כי מדובר בהשתק שיפוטי מאחר ומדובר בתביעה לביטול הסכם שאושר בפסק דין חלוט על סמך טענות סרק.
הנתבע מוסיף כי יש סתירות בין טענות התובעת בכתבי טענותיה לבין עדותה בדיונים השונים, וכי בסיכומיה טענה טענות חדשות שהן בגדר הרחבת חזית.
לסיום טוען התובע כי יש לאכוף את ההסכם, גם בשל העובדה שהתובעת לא פעלה על פי הוראות סעיף 20 לחוק החוזים הקובעות את התנאים לביטול חוזה.
הנתבע עותר לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות.
דיון והכרעה
כבר בראשית פרק זה אקדים ואומר כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת אף אחת מטענותיה לביטול הסכם הממון כפי שיפורט להלן.
מעמד אישור הסכם הממון בפני בית המשפט
התובעת הקדישה פרק שלם למעמד אישור ההסכם בתביעתה, יחד עם זאת ציינה בראשיתו כי טענותיה אינן מופנות כלפי אישור ההסכם על ידי בית המשפט אלא להיפך “בית המשפט הנכבד הרגיש כי בתוך האולם ניצבים צדדים לא שגרתיים, בית המשפט הנכבד ביקש מהצדדים לצאת ולהתייעץ מחוץ לאולם על הכתוב בהסכם, בית המשפט הנכבד הבהיר לתובעת כי היא מקופחת בהסכם, בית המשפט הנכבד הרגיש וראה את כל מה שהתרחש בתוך אולמו” (סעיף 34 לכתב התביעה).
אלא שלטענתה של התובעת “בית המשפט הנכבד לא יכל לראות את מה שהתחרש מתחת לשולחן ומאחורי הקלעים. את חולשתה ומצוקתה של התובעת, אשר הגיעה לחתום על הסכם דרקוני עם בעלה, מספר חודשים לאחר שזה הכה אותה נמרצות, איש לא יכול היה לראות, שכן את פחדיה, מצוקותיה וזעקתה לעזרה שמרה התובעת פנימה” (סעיף 35 לכתב התביעה).
עם כל הרצון הטוב של בית המשפט, אין בידו את היכולת והכלים לדעת עד תום מה קורה בדלת אמותיו של כל בעל דין שמופיע בפניו, רגשותיו ותחושותיו, ואף נהיר כי אין זה מתפקידו לבחון זאת. כאשר אין מחלוקת כי מדובר בבעל דין בגיר וכשיר, על אחת כמה וכמה. נוכח האמור נהיר כי בית המשפט לא יכול היה לדעת את מה שבחרה התובעת לשמור לעצמה פנימה מחד, ואין היא יכולה להלין על כך, מאידך.
יחד עם זאת, ומעבר לנדרש, בית המשפט במקרה דנן, עשה כל שהיה בידו, על מנת לאפשר לתובעת להביא לידי ביטוי גם את אשר בליבה. לשם ההוכחה ובשל חשיבות הענין, יובא להלן פרוטוקול אישור ההסכם במלואו, כדלהלן:
הנה כי כן בית המשפט שאל שוב ושוב את התובעת שאלות לגבי נוסחו של ההסכם, תוך שבחן את הבנתה למשמעויותיו. בית המשפט העיר, הבהיר, דרש תשובות, ואף חייב את הצדדים, ביניהם את התובעת, לצאת מהאולם, על מנת לקיים שיחה נוספת, שלא בפניו, עם עו”ד יאנסון שייצגה את הצדדים. לא יכולה להיות מחלוקת שבית המשפט בחן לא רק את ההסכם אלא גם את עמדות הצדדים לגביו, ואיפשר, יותר מפעם אחת, לומר את אשר על הלב, פנימה.
כידוע, גם הסכם שאינו נושא תוקף של פסק דין צריך לכבד (וראה: ע”א 8184/12 מרכז תורני לאומי נ’ הרב קפלן }פמ”מ – 28/10/2015}) קל וחומר הסכם ממון, שאושר על ידי בית המשפט, וקיבל תוקף של פסק דין.
להסכם ממון ייחודיות נוספת שהיא עצם הדרישה לאשרו על ידי בית המשפט. מדובר במשוכה נוספת שקבע המחוקק, מעבר למחויבות הצדדים החתומים על ההסכם, לקיימו, ולא בכדי. ראה לענין המעמד המיוחד שניתן להסכם ממון שבנוסף לדרישות צורניות לחתימתו נדרש גם אישורו: ע”מ (ת”א) 1242/04 פלוני נ’ פלונית (23.05.05) (פורסם במאגר “נבו”), ע”א 4/80 מונק נ’ מונק פ”ד ל”ו(3)421.
ברע”א 359/85 קוק נ’ קוק פ”ד ל”ט(3)421, שניתן ע”י כבוד השופטת בן פורת נקבע כך:”ספק בליבי, אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג, במעמד של שופט (בלי שערערו על פגם בהליך האישור) יכול בן זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. ואם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה, הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו, להבטיח שבני הזוג יבינו היטב, את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון”.
במקרה דנן בית משפט זה סבור כי עבודתה של חברתי, כבוד השופטת גרינוולד, אשר אישרה כאמור את הסכם הממון, ראויה לשבח. בית המשפט לא חסך מזמנו, בית המשפט לא אישר את ההסכם כלאחר יד, בית המשפט קרא והקריא תוך שהוכיח ערנות לכל סעיף וסעיף בהסכם, בית המשפט נתן תשומת לב וגילה רגישות רבה, להליך, לצדדים, ובמיוחד לתובעת.
ואם לא די בכל אלה, התובעת העידה מרצונה, בדיון אישור ההסכם, ואף מבלי שנשאלה “אני לא אבוא לבית המשפט ואבקש לבטל את ההסכם”. במצב דברים זה נראה כי אין עוד מה להוסיף, הכל נעשה ונעשה על הצד הטוב ביותר.
לו בית משפט זה יקבל את תביעת האשה לביטול ההסכם, בנסיבות המיוחדות של מקרה זו, בו לא יכולה להיות מחלוקת כי בית המשפט עשה עבודתו נאמנה, ניתן לבטל את הדרישה הקיימת בחוק לאישור הסכמי ממון, או לייתר את עבודתם של השופטים באישורי הסכם.
הבנת התובעת את ההסכם
לטענת התובעת היא מעולם לא הבינה את משמעות המסמך עליו חתמה, הן משום שמשמעותו לא הוסברה לה, הן משום שלא היתה מיוצגת בהליך, הן משום שהוצגה לה משמעות אחרת של ההסכם ו/או משום שסמכה על הנתבע והאמינה בו. אין באף אחת מטענות אלה בכדי להצדיק ביטולו של הסכם הממון. ועתה אסביר:
התובעת לא הוכיחה כי היתה במצב גופני או במצב נפשי או במצב רגשי כזה, שאינו איפשר לה להבין את המסמך עליו חתמה:
התובעת העידה כי אין בידה כל מסמך רפואי ממנו ניתן ללמוד על מצב רפואי בעייתי. התובעת גם העידה כי מחשבתה היתה צלולה ולא היו לה בעיות בריאות כלשהן לרבות שלא סבלה מבעיות בראש (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 28 שורות 5-14).
בכתבי הטענות טענה התובעת כי בעת החתימה על ההסכם היו לה “שינויים בגוף”, ואלה השפיעו עליה, אולם בעדות טענה כי זה לא השפיע על החתימה שלה ולא גרם לה לאשפוז בבית חולים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 30 שורות 7-13) וכי ההריון לא זה שהשפיע עליה כי “על החתימה שלי על הסכם השפיעו דברים אחרים” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 30 שורות 19-21).
התובעת העידה כי בעת חתימתה על ההסכם היתה לה משפחה תומכת בישראל (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 25 שורות 24-32 ועמוד 26 שורות 1-4).
התובעת העידה כי לא פנתה לאף גורם בדבר אלימות של הנתבע כנגדה, ואין כל תלונה במשטרה, אין פניה לעו”ס או לרווחה ו/או כל תיעוד רשמי אחר בענין זה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 34 שורות 18-35 ועמוד 35 שורות 1-9).
התובעת אומנם טענה כי התביישה, כי לא היה לה נעים לספר, כי הסתירה, את האלימות אותה חוותה, ואולי אף לא הבינה באיזה מצב היא חיה, אולם אין בידה כל ראיה התומכת בטענה זו, כאשר הנתבע מנגד מכחיש את כל הטענות לגבי אלימות.
התובעת אף הגדילה וטענה כי מספר שבועות לפני אישור ההסכם חוותה אלימות קשה, אשר בהחלט היתה לה השפעה על חתימתה על ההסכם. מאידך, העידה כי סמכה על הנתבע והאמינה בו. בענין זה נשאלת השאלה, לה לא ניתן מענה על ידי התובעת – כיצד יכולה היתה לסמוך ולהאמין לאיש שנהג ככה כלפיה, לטענתה, ואף זמן קצר לפני אישור ההסכם.
בית המשפט לא מתעלם מהודעות הווטצאפ שצירפה התובעת לתצהירה, על מנת לתמוך בטענה לשפה אלימה ומשפילה של הנתבע כלפיה. יתר על כן בית המשפט סבור כי התבטאויות הנתבע בעייתיות (בלשון המעטה), לא מקובלות, ובהחלט חוסות תחת ההגדרה של אלימות מילולית. בית המשפט גם סבור שניסיונו של הנתבע להקטין את הבעייתיות שבהתבטאויות אלה, בעייתית בפני עצמה. יחד עם זאת, מדובר בהודעות משנת 2022 ולא מהזמן שסמוך לחתימת הצדדים על הסכם הממון. אין בהודעות אלה בכדי להוכיח לבית המשפט מה נהג בין הצדדים כ- 10 שנים קודם לכן, והאם מדובר בהתנהגות שאפיינה את מערכת היחסים במשך שנים רבות או לאו. בוודאי אין בכך בכדי להעיד כי התנהגות זו של הנתבע היא זו שגרמה לתובעת לחתום על הסכם הממון.
התובעת לא הוכיחה כי לא הבינה את המסמך עליו חתמה בשל בעיות בהבנת השפה העברית
התובעת העידה כי ידעה עברית, כי למדה בישראל, כי כתבה עברית וקראה עברית ואף למדה מספר קורסים בעברית. נכון הדבר כי התובעת הבהירה כי מתוקף עבודתה התעסקה יותר במספרים מאשר במילים, או כמו שאמרה, העברית שלי היתה מתאימה למקצוע שלי, בהנהלת חשבונות מדברים במספרים ולא במילים, יחד עם זאת לא עלתה כל טענה כי הכתוב בהסכם הממון לא היה מובן בגלל שנוסח בעברית (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 26 שורות 5-36 ועמוד 27 שורות 19-28).
יתר על כן, במהלך החקירה עמדה התובעת על כך שסברה כי חתמה על טיוטת הסכם, ואף הבהירה לבית המשפט את ההבדלים בין ההסכמים – תוספת/הורדה של סעיף 8 – שמשמעותו שיתוף בנכסים שרשומים משותפים, כך שאם היה ספק בהבנתה של התובעת את השפה העברית – בכך הופרכה כל טענה בענין זה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 62 ועמוד 78 ועמוד 82).
התובעת לא הוכיחה כי לא היתה מיוצגת בהליך על ידי עו”ס יאנסון –
התובעת שבה וטענה כי עו”ד יאנסון לא ייצגה אותה אלא את הנתבע בלבד. בית המשפט לא יכול לקבל טענה זו ממספר סיבות שיפורטו להלן:
לפי עדות התובעת הקשר הראשוני שנוצר עם עו”ד יאנסון היה בזכותה, היא זו שהעבירה את מספר הטלפון שלה, מהיכרות מעבודה קודמת, לנתבע (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 28 שורות 15-22), קרי לנתבע לא היתה שום היכרות אישית או קודמת עם עו”ד יאנסון.
מהמסמכים שעו”ד יאנסון הגישה לבית המשפט עולה כי הוחלפו מיילים בינה לבין התובעת, לרבות שהתובעת ביקשה מעו”ד יאנסון להוסיף/להוריד סעיפים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 31 שורות 1-10 ועמוד 63 שורות 30-36 ועמוד 64 שורות 1-8). כשנשאלה על זה השיבה “אני מאמינה שהוא ביקש ממני לעשות את זה” ובהמשך העידה שניהלו מו”מ ביניהם (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 67 שורות 21-31 ועמוד 68 שורות 1-6) – התובעת בעצמה מעידה כי ניהלה עם הנתבע מו”מ בבית.
נכונה טענת התובעת כי למיילים שהיא שלחה לעו”ד יאנסון הנתבע היה מכותב ואילו המיילים שהוחלפו בין הנתבע לעו”ד יאנסון היו ללא ידיעתה ומבלי שהיתה מכותבת. יחד עם זאת אין באמור בכדי לקבוע כי עו”ד יאנסון ייצגה רק את הנתבע.
מפרוטוקול דיון אישור ההסכם (שהובא מעלה) עולה במפורש כי עו”ד יאנסון ייצגה את שני הצדדים, גם על פי הכתוב בו, גם על פי כך שעו”ד יאנסון נדרשה על ידי בית המשפט לצאת עם הצדדים ולשוחח עימם, וגם על פי התשובות שעו”ד יאנסון השיבה לשאלות בית המשפט.
התובעת נשאלה שוב ושוב בחקירתה, מדוע אם לשיטתה עו”ד יאנסון לא ייצגה אותה, היא לא ציינה זאת בפרוטוקול הדיון, לא בתחילתו, לא כשנדרשה לצאת עימה על ידי בית המשפט, ולא כאשר הצדדים ועו”ד יאנסון חזרו לאולם, ולתובעת לא היתה כל תשובה עניינית, חוץ מחזרה שוב ושוב על אותה מנטרה “נתתי אמון מלא בבעלי והאמנתי לו…” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 45 שורות 30-31).
התובעת טענה בכתבי הטענות שלא זכרה בכלל שיש הסכם ובעדות הבהירה כי זוכרת שחתמה על ההסכם בבית (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 30 שורות 22-36).
מנגד, מחקירתה של עו”ד יאנסון עולה כי היא ייצגה את שני הצדדים באותה המידה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 7.2.2024 עמוד 36 שורות 18-23) כי היא שלחה מיילים לשני הצדדים, לרבות את ההסכם ודיברה עם שניהם (ראו: פרוטוקול דיון מיום 7.2.2024 עמוד 28 שורות 32-33 ועמוד 29 שורות 20-25), כי לא היתה למי מהצדדים בעיית הבנת השפה העברית (ראו: פרוטוקול דיון מיום 7.2.2024 עמוד 36 שורות 12-16) וכי לאחר חתימה היא מבררת אם זו נעשתה מרצון טוב ואם מי מהצדדים מתנגד שיינתן להסכם תוקף של פסק דין (ראו: פרוטוקול דיון מיום 7.2.2024 עמוד 37 שורות 21-25). עו”ד יאנסון אומנם לא זכרה אם נתנה את ההסכם, לאחר אישורו, לכל אחד מהצדדים, אולם העידה כי תמיד עושה זאת (ראו: פרוטוקול דיון מיום 7.2.2024 עמוד 38 שורות 17-21).
ואם לא די בכל המפורט מעלה, וגם אם בית המשפט היה מקבל את טענת האשה שעו”ד יאנסון ייצגה רק את הנתבע, אין בכך, בוודאי לא באופן גורף, בכדי להצדיק ביטולו של הסכם ממון. בחירתו של בעל דין שלא לשכור שירותי עו”ד אינן מצדיקים ביטולו של פסק דין. בוודאי במקרה דנן, כאשר לתובעת היה קשר עם עורכי דין ממקום עבודתה הקודם, היא ידעה שהנתבע מיוצג, ולא היתה כל מניעה לשכור שירותי עו”ד מטעמה. תפקידו של בית המשפט אינו לייעץ לבעל הדין העומד בפניו, ואין הוא מחליף ב”כ, תפקידו של בית המשפט, באישורו את ההסכם, הינה לבחון האם בעלי הדין מבינים על מה חתמו, האם עשו זאת מרצון חופשי והאם מבינים את משמעות חתימתם, וכך כאמור בית המשפט עשה. תמיכה לגישה האמורה, נמצאת בפסק דינו של כבוד השופט שנלר (בע”מ (ת”א) 1242/04″ :…עם זאת בית המשפט לא יסרב לאשר הסכם אך ורק הואיל ולדעתו קיימים בו תנאים מקפחים. כפי שנאמר בע”א 573/82 ברק נ. ברק ואח’ פ”ד לח(4) 626, 632, אפשר שצד, המתקשר בחוזה, מודע לכך, כי ההישגים הם בעיקר לזולתו ובכל זאת מטעמים הרצויים לו הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא, לעשות הסכמים עבור בעלי הדין שהתקשרו ביניהם או לשפר או לשנות את שנקבע על-ידיהם בהסכם, רק משום שנראה לו לבית המשפט, כי ההסכם, שנכרת מרצונם של בעלי הדין, אינו צודק או שהוא מקפח קיפוח של ממש את אחד המתקשרים.”
התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הטעה אותה או את בית המשפט במשמעות ההסכם
לשיטתה של התובעת, כפי שעולה מעדותה – מטרת ההסכם היתה אחת בלבד והיא לשמור על סך של 393,000 ₪ של הנתבע, שנחסכו על ידו לפני הנישואין (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 31 שורות 4-10).
התובעת נשאלה בענין זה מספר שאלות, ואף לא אחת מתשובותיה תמכו בטענה זו.
כך למשל נשאלה התובעת לו היתה מטרה אחת להסכם, לשמור על סכום כספי, מדוע היה סעיף בהסכם הקשור לנדל”ן? לשאלה זו ענתה התובעת תשובה לא משכנעת “לא חשבתי שהוא משקר לי” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 80 שורות 17-22).
התובעת טענה כי לא יכול להיות שכוונת ההסכם היתה על דירה שירכשו הצדדים, כי גם היא השקיעה כספים שהיו לה, אולם טענה זו, לגבי השקעות כספים של התובעת לא הוכחו. ואף להיפך, התובעת העידה כי כל הכספים ששולמו לרכישת דירת המגורים, בעלות של 1,475,000 ₪, פרט למשכנתא בסך 600,000, שהיוותה 40% משווי דירת המגורים, שולמו או מכספי הנתבע (סך של 393,000 ₪), או על ידי הוריו (סך של 300,000 ₪), או מחשבון הבנק של הנתבע (סך של 175,000 ₪), ואף הוסיפה והעידה כי לא הועברו כספים מחשבון הבנק שלה לחשבון הבנק של הנתבע, וכי לא היה בידה הון עצמי גדול משלה, רק שטענה כי מאחר וניהלו חיים משותפים, הכספים שהיו בחשבון הבנק של הנתבע הם משותפים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 27 שורות 24-32)..
לטענת התובעת לא היתה מסכימה לחתום על הסכם שמנשל אותה ומשאיר אותה ללא כלום. לא ניתן לומר כי טענה זו אינה הגיונית. יחד עם זאת, אנשים בגירים רשאים לחתום על הסכמים, שלא תמיד הגיוניים, מסיבות אחרות ושיקולים אחרים, בוודאי בין בני זוג, כאשר בנוסף להגיון קיים גם רגש, אשר מביאים אותם להחלטה זו.
לטענת התובעת לא היתה חותמת על הסכם שקובע כי היא משלמת עם הנתבע את המשכנתא ובכל זאת אין לה שום זכות בדירה. גם טענה זו יכולה להיות הגיונית. יחד עם זאת טענת הנתבע לפיה התובעת כל כך רצתה מקום מגורים קבוע ותנאי מחיה טובים ולאחר שהבינה שהדרך היחידה לזכות בכך הינה חתימה על הסכם ממון, על פי התנאים המפורטים בהסכם נשוא פסק דין זה, גם כן הגיונית.
התובעת טענה כי חשבה שחותמת על הטיוטה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 66 שורות 23-24) – גם אם בית המשפט יקבל טענה זו, לא הבהירה התובעת מדוע חשבה כך? ומדוע חתמה על טיוטה? יתר על כן, גם בטיוטה לא מדובר רק על 393,000 ₪, והיא כוללת סעיפים נוספים. בטענה זו למעשה נשמטת טענת התובעת לפיה “הייתי בטוחה שאני חותמת רק על 393,000 ₪”.
זאת ועוד, התובעת נשאלה לענין ההבדל שבין מספר הסעיפים המופיעים בהסכם הממון לבין מספר הסעיפים המופיעים בטיוטה, וגם אם לא קראה את ההסכם כולו, האם לא שמה לב שמדובר בהסכם קצר יותר, ולאן נעלמו סעיפים מס’ 7 ו- 8? גם לשאלה זו ענתה התובעת באותו המטבע שסמכה על הנתבע והאמינה בו. התובעת גם נשאלה, אם חשבת שאת חותמת על הטיוטה, איך את מסבירה את זה שגם בטיוטה יש את אותו סעיף 6 של החרגת הדירה, ותשובתה היתה – יש גם את סעיף 8 שקובע שהכל משותף (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 61 שורות 31-36 ועמוד 62 שורות 1-16) – הנה כי כן התובעת מבינה היטב את ההסכם, ואת ההבדל בין סעיף 6 לסעיף 8. בכל מקרה מאחר ומדובר בסעיפים מנוגדים, ומדובר רק בטיוטה, הגיוני שהנוסח הסופי יכלול רק את אחד מהם.
התובעת נשאלה, אם לא ידעה על מה חותמת ו/או לא בדקה על מה חותמת, מדוע התשובות של הנתבע בדיון אישור ההסכם, לגבי המשכנתא למשל, לא הדליקו אצלה נורות אדומות? התובעת לא ידעה לספק תשובה מנומקת או משכנעת לשאלה זו. כך גם לא ענתה התובעת באופן משכנע מדוע השאלות שהפנה אליה בית המשפט לא הדליקו אצלה נורות אדומות לרבות כאשר בית המשפט אמר את צמד המילים “ההסכם מקפח”. כל שאמרה התובעת שוב זה סמכתי עליו, האמנתי בו ועד היום לא מבינה מה זו המילה קיפוח (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 58שורות 13-25).
התובעת טענה כי סמכה על הנתבע והאמינה בו
לאורך כל העדות שבה וחזרה התובעת על אותה המנטרה לפיה האמינה לנתבע וסמכה עליו.
גם כאשר נשאלה התובעת מדוע כאשר שמעה במפורש שהנתבע אומר בדיון אישור ההסכם, שורה 11 עמוד 1, שאם יתגרשו הדירה תהיה שלו, לא הגיבה? או לא אמרה אני לא מסכימה? או לא שאלה מדוע כך אומר? אם באמת ובתמים סברה כי מדובר רק על סך של 393,000 ₪? תשובותיה היו באותה המנטרה – “כי האמנתי לו”, “כי לא חשבתי על גירושין” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 49 שורות 3-8) .
יכול להיות שהתובעת אכן לא חשבה על גירושין ועל כן לא היה אכפת לה לחתום על כל מסמך, גם כזה שלשיטתה, לכל הפחות היום, מנשל אותה. אולם גם אם כך הדבר אין זו עילה לביטול ההסכם.
בית המשפט ספר את מספר הפעמים בהם חזרה התובעת על המילים “האמנתי” או “סמכתי” על הנתבע, במהלך עדותה, ומצא כי הן רבות במספר (כ- 20), ודי בכך בכדי להבין את הסיבה לחתימתה על ההסכם, ועדותה בענין זה נשמעה אמינה מאוד. עם כל הכבוד, ואפילו ההבנה והשאיפה של מתן אמון בבני אדם, במיוחד בין בני זוג, לא ניתן לבסס על “פגיעה באמון” תביעה לביטול הסכם.
ב”כ הנתבע הקשה על התובעת ושאל אותה, אם החתימה היתה לאחר ריב, ולטענתה ריב שכלל אף אלימות, איך האמינה בנתבע, ולכך השיבה התובעת – רציתי לתת הזדמנות לתא המשפחתי (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 34 שורות 1-6). לא מן הנמנע כי חתימתה של התובעת על ההסכם היתה לתת הזדמנות לתא המשפחתי, גם במחיר של ויתור על זכויות בדירה, וגם אם מדובר בטעות אין זו עילה לביטול ההסכם.
עוד טענה התובעת כי לא קראה את ההסכם, כי האמינה למה שהנתבע אמר, ולא למה שכתוב (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 33 שורות 7-9), וכי חתמה בלי להבין – גם אם כך היה, מה שלא הוכח, אין בכך בכדי לפטור אותה מאחריות. הטענה של האמנתי עליו, סמכתי עליו, סמכתי על כך שכל מה שבהסכם מקובל עלי, הוא הבעל שלי, לא רק שלא פוטרת מאחריות, היא אף מטילה אחריות. ובכלל, אין בהתנהלות זו בכדי לקבוע כי הנתבע הציג מצג שווא, ולא מן הנמנע כי הנתבע סבר כי עמדתו, אף אם קשה היא, או חריגה, מקובלת על התובעת.
גם אם בית המשפט יקבל את טענות האשה כי לא בדקה ולא ידעה על מה חתמה וגם אם בית המשפט יתעלם מהעובדה שהאחריות היא עליה, מצופה היה שהתנהלותו היסודית של בית המשפט, שלא ויתר, הסביר, הקריא שוב ושוב, שאל שאלות, ואף ביקש מעו”ד לצאת ולהסביר לצדדים את משמעות ההסכם – היתה מעלה אצל האשה, לכל הפחות, ספקות, ולא היתה נותרת באמירה, שלכאורה פוטרת אותה מכל אחריות, “סמכתי עליו”.
בכתבי הטענות היה דגש על “לא הבנתי על מה חתמתי”, ו/או “חתמתי תחת עושק והטעייה”, ו/או “הייתי במצב נפשי קשה”, כאשר בדיון ההוכחות הדגש היה על “סמכתי עליו, האמנתי בו”. המילים “סמכתי עליו” או “האמנתי בו” אינן מילים נרדפות למילים “עושק” ו/או “כפייה”. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך, ככל שהתובעת כיוונה, בכתבי הטענות, כי מצבה מעיד שנכפתה עליה החתימה על הסכם הממון, הפסיקה קבעה מבחן כפול, כדי להכיר בכפיה כסיבה לביטול חוזה, מבחן הכולל “עוצמה” ו”איכות” של לחצים. בהגדרה כפיה, נקבע בין היתר כך: “לחצים כבדים אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי … והמציבים את הצד התם במצב שבו אין לפניו כל ברירה סבירה אחרת, בלתי אם להתקשר בחוזה – עשויים להקים עילה להשתחררויות מחיוב חוזי ” (ראו: ע”א 6234/00 ש.א.פ בע”מ נ’ בנק לאומי בע”מ (22.09.03) (פורסם במאגר “נבו”) תוך ציטוט דברי כבוד הנשיא שמגר בע”א 8/88 שאול רחמים בע”מ נ’ אסקפומדיה בע”מ, פ”ד מ”ג(4) 95, בעמוד 140(.
בענייננו, לא עולה כי התובעת ניצבה במצב של חוסר ברירה, או במצב בו כפו עליה את חתימתה, וכאמור, קיים פער בין כתבי הטענות לעדות התובעת. אף עדותה של התובעת לגבי ניהול מו”מ עם הנתבע קודם לחתימה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 67 שורות 21-31 ועמוד 68 שורות 1-6), מחזקת את הטענה כי החתימה לא נכפתה עליה, בוודאי לא באופן בו הוגדרה המילה כפייה בפסיקה. משבית המשפט לא מצא כי התובעת היתה מצויה במצב של חוסר ברירה העולה לידי כך שכפו עליה את חתימתה על הסכם הממון, ניתן משקל יתר לעדותה לפיה סמכה על הנתבע ובחרה לחתום על הסכם הממון, בין היתר, בשל כך. תשובותיה של התובעת מובילות למסקנה כי היא אינה מרוצה מהסכם הממון. נראה כי כעת התובעת סבורה שעשתה טעות כאשר חתמה על הסכם הממון ואישרה אותו, והיא אף מתחרטת על כך, אולם כידוע, טעות בכדאיות העסקה אינה עילה לביטולה.
התובעת לא הוכיחה כי אזכור המשכנתא באישור ההסכם מהווה הטעייה
התובעת ניסתה לבסס טענה של טעות והטעייה של הנתבע כלפיה, בעת אישור ההסכם, ולשם כך גייסה את תשובת הנתבע בדיון אישור ההסכם “אני לא חושב שאקח משכנתא” כאשר לשיטתה, בעת הדיון, ידע הנתבע היטב כי בכוונתו לקחת משכנתא, שהרי הם חתמו על הסכם רכישת דירת המגורים למחרת אישור ההסכם. עוד הוסיפה התובעת וטענה כי באותו הדיון הנתבע שינה את גרסתו ואז אמר שיקח משכנתא על סך 300,000 ₪, כאשר בסוף נטלו הצדדים 600,000 ₪ ועל כן שינוי הגרסאות מוכיח כי הטעה אותה.
גם אם האיש ידע אודות היקף המשכנתא, כבר בעת חתימת ההסכם, ואף על פי כן לא אמר במהלך הדיון את הסכום המדויק, אין בכך באופן אוטומטי כדי להוכיח הטעייה ובוודאי שאין בכך בכדי לבטל את ההסכם.
התובעת לא הוכיחה כי מדובר בהסכם שתנאיו דרקונים
לטענת הנתבע ביקש בהסכם הממון להגן על כסף שלו ושל הוריו. יש הגיון שהנתבע, יבקש לעגן בהסכם את זכויותיו בדירה לאחר שהשקיע בה כספים שלו או של הוריו, ועל כן, גם טענות התובעת לפיהן מדובר בתנאי הסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל לא הוכחו. בחירה של צד לדרוש מבן זוגו חתימה על הסכם ממון, טרם הנישואין, ואף לאחריהם, אינה מהווה שלילת החופש של הצד השני שלא לחתום. לענין זה יפים הדברים מתוך עמ”ש (ת”א) 1015/08 פלוני נ’ פלונית ( 26/5/2013″ : (לא כל הסכמה של אחד מבני הזוג, בעניין רכושי זה או אחר, הנובעת מתוך רצון לשלום בית, או שבן הזוג לא יעזבנו תחשב כפגם ברצון אשר יכול להביא לבטלות אותה הסכמה, מעילה זאת או אחרת, לרבות עילת העושק”.
הנתבע טען שוב ושוב כי התובעת רצתה לשפר את רמת החיים שלה, באמצעות מגורים בדירה בבעלות במקום בשכירות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 15.4.2024 עמוד 130 שורות 7-9 ועמוד 105 שורות 18-22 ועמוד 106 שורה 3) וטענה זו לא נסתרה על ידי התובעת.
הנתבע הביא לעדות את אימו, אשר הגישה תצהיר מטעמה, על מנת לתמוך בטענותיו, אלא שעדותה לא הורידה ולא הוסיפה, ועל כן בית המשפט אינו נותן לה מקום בפסק הדין.
לסיכום חלק זה של פסק הדין – תביעה לביטול הסכם
המדיניות השיפוטית הראויה הינה לדבוק בחובת צדדים להסכם לכבד את ההסכם ולפעול לפיו. המדיניות השיפוטית הראויה הינה לדבוק בכיבוד החוק ולפעול על פיו. במקרה דנן, אוחדו השניים – כיבוד ההסכם וכיבוד החוק, המאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פס”ד. בית משפט זה סבור כי הסכמים יש לכבד ותביעה לביטולם יש לעשות במשורה ובמקרי קיצון. לענין זה יפים דבריו של כבוד השופט ארז שני בתה”ס 7529-09-17 מ.נ’ ד.מ.: “שוב ושוב נזדמן לי לכתוב על הסוגיה (וראה, למשל, תה”ס 963-07-13 וכן תמ”ש 1365-05-18), [פורסם בנבו] עד שנדמה לי כי תובענות לביטול הסכם הפכו שכיחות מידי בניגוד למדיניות השיפוטית הראויה, הקובעת כי יכול אדם להסתמך על הסכם ממון אשר אושר ולצפות כי זה לא יבוטל, אלא בנדיר שבנדיר (וראה: בג”צ (י-ם) 6103/93 לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591 {פמ”מ – 04.09.1994}). הסכם ממון אינו עניין לשיטת “מצליח” וצריך זה המבקש לבטלו, לשקול שוב ושוב ושוב טרם יגיש עתירה שכזו”.
כך גם יש ליתן משקל רב לסופיות הדיון בהסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין, וזאת על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, ובשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הדיון (ראו: ע”א 2495/99 בן לולו נ’ אטראש פ”ד נ”א).
במקרה דנן, מדובר בהסכם שנחתם על ידי בעלי דין כשירים, שבחרו לפנות לעו”ד על מנת שזו תכין עבורם הסכם, הגיעו עימה לבית המשפט, ובית המשפט אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פס”ד, ועליהם חלה החובה לכבדו.
רגע לפני סיום בית המשפט לא יכול שלא להתייחס להתנהגות הנתבע בהליכים המשפטיים המתנהלים בפניו, הבאה לידי ביטוי בכוחניות רבה, אגרסיביות, גסות ואף בריוניות שהופנתה כלפי ב”כ התובעת, עד כי בית המשפט נאלץ לקנוס אותו בהוצאות. יתר על כן בית המשפט נאלץ להעיר לנתבע מספר רב של פעמים במהלך הדיונים על אופן התנהלותו, התפרצותו לדברי האחר, סגנון הדיבור, תוך שימוש במילים לא מכבדות ומזלזלות כלפי האחר, התנהלות בניגוד לכללי הדין, ולא פחות גרוע מכך, בניגוד לכללי הנימוס והכבוד המקובלים.
יחד עם זאת, וחרף הביקורת של בית המשפט על התנהלות זו, התובעת לא שכנעה את בית המשפט כי זו הסיבה בגינה חתמה על הסכם הממון. התחושה הכללית הינה כי התובעת מבקשת להתנער מהסכם הממון עליו חתמה, בידיעה, בהבנה ומהסיבות שהתאימו לה באותה העת, והיא מבקשת לנצל את התנהלות הנתבע להצדיק תביעתה, מבלי שיש לכך ביסוס משפטי. על אף שהתנהלותו של הנתבע אינה ראויה, אין היא מצדיקה את ביטול ההסכם.
נוכח כל המפורט לעיל תביעת התובעת לביטול הסכם נדחית.
תלה”מ 25985-06-22 – תביעה למזונות קטינים
טענות התובעת בתמצית:
לטענת התובעת מאז ינואר 22 נשאה בהוצאות הקטינים ותחזוקת הבית, כאשר הנתבע לא היה מוכן לקחת חלק בתשלומים השוטפים.
ביום 16.2.2022 הגבילה את הפעילות בחשבון הבנק המשותף לשתי חתימות, ולאחר מכן כל אחד מהצדדים משך סך של 10,000 ₪ למחייה.
זמני השהות של הילדים עם כל אחד מהצדדים נקבעו בהחלטה שניתנה במסגרת הליך י”ס, ביום 7.6.2022, לפיה הקטינים ישהו עם הנתבע פעמיים בשבוע באמצע שבוע, כולל לינה ובכל סופ”ש שני החל מיום שישי ועד ליום ראשון בבוקר, אולם בפועל זמני שהות אלה לא מתקיימים כאמור בהחלטה.
ביום 12.9.2022 ניתנה החלטת בית המשפט למזונותיהם הזמניים של הקטינים, אולם זו ניתנה בהתאם לזמני השהות שנקבעו בהחלטה מיום 7.6.2022, ואלה התקיימו רק עד לסוף חודש אוקטובר 2022.
לענין הקטינה – לטענת התובעת הנתבע נהג לשלוח אל הקטינה הודעות מורכבות וקשות להבנה תוך שעירב אותה בסכסוך בין הצדדים. לאחר אירוע נוסף קשה ומורכב בין הקטינה לנתבע, החלה הקטינה להביע חרדה והתנגדות לפגוש את הנתבע.
במסגרת ההליך הקשור המתנהל בין הצדדים, בענין הקטינים, התקבלו חוות דעת מומחים אשר סיפקו מידע ברור לסיבה בגינה לא מתקיימים זמני שהות בין הנתבע לקטינה, והוכח כי הסיבה לכך הינה התנהלותו הנוקשה, התוקפנית והכוחנית של הנתבע כלפי הקטינה.
לטענת התובעת אין כל אמת בטענות הנתבע כאילו הניתוק נגרם בעטיה ומפנה לעדכון שהוגש על ידי המומחית, ד”ר קיבינסון, מיום 11.1.2024, בו נכתב “…. לא מדובר בשום מצב של ניכור הורי, אלא במצב בו הילדים נרתעים מאביהם, תוקפנותו, עוקצנותו, שנאתו לאמם…”.
לטענת התובעת, לא רק שהיא נושאת בנטל גידול הקטינה לבדה, הנתבע אף לא משלם את מחצית ההוצאות החריגות של הקטינה, שבית המשפט הטיל עליו.
לענין הקטין – לטענת התובעת התברר במהלך ההליכים המשפטיים, כי במהלך שנת 2023 החל הנתבע באופן קבוע ושיטתי להחזיר את הקטין בשעה 06:00 בבוקר, לבית האם, לאחר שהוא לן בביתו. בימים אלה התובעת היא זו אשר הכינה לו ארוחת בוקר.
עוד טוענת התובעת כי מאז תחילת שנת הלימודים ב- 9/23 לא נמצא הקטין בצהרון ואילו הנתבע לא אוסף אותו ישירות מהמסגרת החינוכית והוא מגיע לבית התובעת, שם אוכל צהריים. הנתבע אוסף אותו לקיום זמני השהות שלו עימו רק בשעה 15:30 לערך. בפועל, כך לטענת התובעת, הנתבע דואג לארוחת ערב לקטין פעמיים במהלך השבוע.
לטענת התובעת הנתבע שינה את טענותיו, במהלך ההליך, לגבי הכנסתו, אולם עיון בתלושי השכר מוכיח כי משכורתו נטו עומדת על סך של כ- 13,000 ₪ בחודש.
עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי הנתבע הרוויח במהלך השנים גם כספים במזומן, ונוכח העובדה שלא צירף, חרף החלטות בית המשפט, דפי חשבון בנק מלאים, אין לבית המשפט מידע מלא אודות הכנסותיו. יחד עם זאת לטענת התובעת הנתבע לא ממצה את פוטנציאל השתכרותו למרות שהוא זה שטען שהיה אחראי לפרנסת הבית ומתפקידו לדאוג לצורכי הקטינים כמפרנס עיקרי.
עוד טוענת התובעת כי הנתבע לא הוכיח בשום שלב את טענותיו באשר להשתתפותו בהוצאות המגורים בבית הוריו.
התובעת עובדת משנת 2011 כשכירה בחברת “—-” במחלקת הנהלת חשבונות והשתכרותה החודשית הממוצעת עומדת על סך של 8,000 ₪ כולל תווים לרכישת מזון.
לשיטתה של התובעת אין כיום אפשרויות קידום עבורה במקום העבודה.
התובעת טוענת כי אין היא יכולה להגדיל את משרתה, היא עובדת 100% משרה, משלימה שעות עבודה בלילות ונקרעת בין עבודתה לבין הטיפול בשני הקטינים.
התובעת העמידה את צרכי הקטינה על סך של 5,142 ₪ לא כולל הוצאות מדור, ואת צרכי הקטין על סך של 2,327 ₪ לא כולל הוצאות מדור.
את הוצאות אחזקת המדור העמידה התובעת על סך של 3,040 ₪ לחודש.
התובעת עותרת לחייב את הנתבע בשיעור של 70% מדמי מזונות הקטינים, צמוד למדד. בעבור הקטינה עותרת התובעת לחיוב מאז 1.11.2022. בנוסף, עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשאת במחצית הוצאות החינוך המיוחדות והחריגות של הקטינים ומחצית מההוצאות הרפואיות המיוחדות והחריגות שלהם. בנוסף, חיוב הנתבע בהוצאות מדור הקטינים.
עוד עותרת התובעת להורות כי קצבת הילדים וכל קצבה אחרת תשולם לה.
טענות הנתבע בתמצית:
לטענת הנתבע התובעת חסמה את חשבון הבנק המשותף של הצדדים, פגעה בו כלכלית לאחר שהעבירה לחשבונה הפרטי סך של 100,000 ₪.
התובעת בחרה להקטין את שעות העובדה שלה בעילה מופרכת כאילו צריכה ללוות את הקטינים לבית הספר
לטענת הנתבע בטרם ההליכים הוא השתכר 12,500 ₪ נטו בחודש.
מתחילת 2023 טוען הנתבע כי נאלץ להקטין ב- 30-40 שעות עבודה בחודש על מנת להמשיך “במהות ההורית” (כך לדבריו) תוך שאינו מסכים לוותר עליה ומקיים זמני שהות עם הקטין.
משכורתו של הנתבע ירדה לסך של 9,400 ₪ בחודש, וזוהי משכורתו גם היום.
לשיטתו של הנתבע כיום אינו יכול להשלים שעות עבודה, כפי שעשה טרם הפרידה, למרות ניסיונותיו, כי אין לכך דרישה מאת המעסיק.
לטענת הנתבע התובעת שינתה גרסאות לגבי השתכרותה ולא ברור על איזו משרת אם היא מדברת כאשר מדובר בקטינים בני 9 ו- 13.
לשיטתו של הנתבע התובעת אינה עובדת במשרה מלאה ויש לקבוע את השתכרותה לפי משרה מלאה בסך של 13,000 ₪ נטו בחודש.
הנתבע טוען כי התובעת העלתה גרסאות שונות לגבי תווי קניה ובפועל היא מקבלת 5 תווי קניה על סך של 500 ₪ כל אחד ובסך הכל 2,500 ש”ח ללא ניכוי ללא גילום וללא תשלום מס.
עוד טוען הנתבע כי התובעת מקבלת בונוסים, ומדובר בסכום גבוה מזה שהצהירה עליו.
עוד טוען הנתבע כי שכרה של התובעת יעלה באותה המגמה כך שבעוד שנתיים תהא גבוהה מזו שהיתה בתחילת ההליך ב- 31.5% יותר.
הנתבע מוסיף וטוען כי בדפי חשבון הבנק של התובעת נראות הפקדות של מזומנים והעברות ב- BIT.
את צרכי הקטינים יש לקבוע לפי רמת החיים לה הורגלו ערב הפירוד, כך לטענת הנתבע, היכולת הכלכלית של הצדדים ולא רק הכנסותיהם הפנויות, וכן על פי חלוקת האחריות ההורית בהתאם להלכת 919/15 של בית המשפט העליון.
מועד הפירוד לטענת הנתבע הינו 1/22.
לטענת הנתבע הוא מתגורר עם הוריו מ- 4/22. מאז ועד סוף שנת 2022 שילם 2,000 ₪ הוצאות מדור ומשנת 2023 משלם 3,000 ₪ הוצאות מדור.
לטענת הנתבע בהחלטה למזונות זמניים נקבעה התובעת כהורה מרכז לרכישת ביגוד והנעלה ובפועל היא לא עושה כן והוא רוכש את הביגוד וההנעלה לקטינים, למעט חולצות עם סמל בית הספר.
הנתבע מסכם את הוצאותיו בסך של 10,500 ש”ח בחודש ללא הוצאות טלוויזיה ואינטרנט. את הוצאות התובעת מסכם הנתבע בסך של כ- 12,000 ₪.
הוצאותיו של הקטין, כשהוא עם התובעת, לטענת הנתבע, עומדות על סך של 1,177 ₪ בחודש. והוצאותיה של הקטינה, מסתכמות לסך של 2,182 ₪ בחודש.
לטענת הנתבע מדובר בקטינים מעל גיל 6 ועל כן חישוב מזונותיהם מתבצע מדין צדקה.
התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את הוצאות הקטינים.
בשל התנהלות התובעת, לגבי טיפולים לקטינים, יש לשיטתו להורות כי היא זו שתישא ב- 80% או 100% מהוצאות הטיפולים הנפשיים והפסיכיאטרים של הקטינים, וכך גם לגבי הוצאות החינוך החריגות שלהם.
לגבי הוצאות המדור טוען הנתבע כי התובעת הפריזה בסכומים ולא תמכה את הסכומים באסמכתאות ולשיטתו סך תשלומי המדור של התובעת מסתכם ב- 740 ₪ בחודש בלבד.
לטענת הנתבע יש להעמיד את הכנסתו האופטימלית על סך של 9,400 ₪ בחודש, את השתכרותה הפוטנציאלית של התובעת על סך של 14,400 ₪ בחודש, לחייב את התובעת לשאת ב- 60% מתשלומי המזונות של הקטינים מאז 1/22, ובאותו שיעור בהוצאות המדור של הקטינים. כמו כן יש לחייבה בהוצאות חד צדדיות שהוציא על הקטינים בגובה של 60%.
לשיטתו של הנתבע יש להכריז על הקטינה כמורדת ולהפסיק את תשלומי המזונות עבורה.
לחייב את התובעת ב- 100% מעלויות החוגים, שיעורי העזר של הקטינים.
כמו כן יש לחלק את דמי ילדים ותשלומי ביטוח לאומי בין הצדדים.
מתווה נורמטיבי:
בבוא ביהמ”ש לפסוק את גובה מזונות הילדים, עליו לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לארבעה פרמטרים עיקריים: א. צרכי הקטינים; ב. היכולות הכלכליות של ההורים (כשיש לקבוע את היכולות הכלכליות של כל אחד מההורים מכל המקורות העומדים לרשותם לרבות שכר עבודה ורכוש); ג. קביעת היחס של היכולת הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו; ד. חלוקת זמני השהות בפועל. (ראו: עמ”ש (ת”א) 14612-10-16 פ.ב. נ’ א.ב. (20.12.17) פס’ 8; הבע”מ בפס’ 93, 142, 147 לפסק דינו של השופט פוגלמן (כתוארו אז)).
לגבי קטינים מעל גיל 6 נקבע בבע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו 19.07.2017) (להלן: “הלכת בע”מ 919/15”) כי שני הוריו יישאו יחדיו במזונותיהם כאשר יש “להביא בחשבון את מכלול הנסיבות הכלכליות של שני ההורים לרבות הכנסותיהם הפנויות, המשמעות הכלכלית של הפירוד ביחס לכל אחד מן ההורים, הנטל הכרוך במשמורת הפיזית המשותפת מצד כל אחד ועד כמה זו נחלקת באופן שוויוני בין השניים”.
במקרה דנן, כאשר מדובר בקטינים מעל גיל 6, יבחנו להלן מלוא הפרמטרים.
הכנסות הצדדים:
הכנסות התובעת
התובעת עובדת ב—-, כמנהלת חשבונות. מכל תלושי השכר אשר הומצאו לבית המשפט במהלך ההליך, עולה כי הכנסתה החודשית הממוצעת של התובעת, ברוטו, מסתכמת בסך של כ- 11,000 ₪ בחודש.
בחקירתה נשאלה התובעת כמה שעות עובדת ותשובתה היתה שהיא עובדת במשרה מלאה, 5 ימים בשבוע, 7 שעות ביום כ- 140 שעות בחודש, ואף הוסיפה שכך עבדה גם בשנת 2022 וגם כיום (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 73 שורות 19-35 ועמוד 74 שורות 1-12).
התובעת נשאלה לגבי תווי המזון, המופיעים בתלוש השכר, והבהירה כי היא יכולה לרכוש תווי קניה ממקום העובדה, בהנחה של 15% וזה כדאי לה, ואין מדובר בתוספת לשכר כי אם חלק ממנו (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 76 שורות 7-36).
כאמור, התובעת לא שינתה את מקום עובדה ו/או את היקף משרתה במהלך ההליך המשפטי, כך שניתן לייחס לה את אותה הכנסה ואת אותו פוטנציאל השתכרות.
במצב דברים זה בית המשפט לא יכול לקבל את טענות הנתבע לגבי פוטנציאל גבוה יותר של התובעת וכך גם לא את החישובים שערך.
עדותה של התובעת היתה אמינה גם לגבי תווי הקניה, והיא עולה בקנה אחד עם מציאות החיים, והתנהלות, לא חריגה, גם במקומות עבודה אחרים.
אשר על כן, ולשם קביעת מזונות הקטינים, בית המשפט מעמיד את השתכרותה, לרבות פוטנציאל השתכרות, של התובעת בהתאם להכנסתה בפועל, על סך של 11,000 ₪ ברוטו בחודש.
בעת מתן פסק דין זה מתגוררת התובעת בדירת המגורים בה התגוררו הצדדים יחדיו, עת חייהם המשותפים.
הצדדים נושאים בהוצאות המשכנתא המוטלת על דירה זו בחלקים שווים. משכך, הוצאה זו לא נלקחה בחשבון אצל אף אחד מהצדדים.
הכנסות הנתבע
הנתבע עובד כאח ב—- —- ב—–. מכל תלושי השכר שהומצאו לבית המשפט במהלך ההליך, עולה כי הכנסתו החודשית הממוצעת, ברוטו, מסתכמת בסך של כ- 17,000 ₪.
בחקירתו העיד הנתבע כי בעת תחילת ההליכים המשפטיים הכנסתו עמדה על סך של 11,000 ₪ נטו לערך ועתה, על אף שעובד באותו מקום עובדה, הכנסתו ירדה לסך של 9,500 ₪ נטו לחודש (ראו: פרוטוקול דיון מיום 15.4.2024 עמוד 130 שורות 16-23).
הנתבע גם העיד כי בשנת 2020 או שנת 2021, עבד במקביל לעבודתו ב—-, גם בבית חולים ———, אולם לשאלה האם קיבל כספים במזומן או משכורת בתלוש שכר, השיב “לא זוכר” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 15.4.2024 עמוד 131 שורות 1-13).
בית המשפט לא יכול לקבל את טענות הנתבע לפיהן הקטין את היקף משרתו על מנת לקיים הורות משותפת, כאשר בפועל הוא מקיים זמני שהות עם הקטין בלבד, ו- 40% מהזמן. יחד עם זאת לא הוכחו טענות התובעת לגבי הכנסות נוספות, והיקפם.
אשר על כן, ולשם קביעת מזונות הקטינים, בית המשפט מעמיד את השתכרותו, לרבות פוטנציאל השתכרות, של הנתבע , על פי תלושי השכר שהוצגו בפניו, על סך של 17,000 ₪ ברוטו, בחודש.
הכנסה פנויה – כאמור תחת פרק הכנסות התובעת, הצדדים משלמים משכנתא בחלקים שווים ועל כן הוצאה זו לא נלקחה בחשבון אצל אף אחד מהצדדים.
הוצאות המדור להן טוען הנתבע, המשולמות לשיטתו להוריו, לא הוכחו במסמכים ועל כן לא יופחתו מהכנסותיו.
נוכח האמור לעיל פער ההכנסות בין הצדדים הינו 60/40 לטובת הנתבע.
חלוקת זמני השהות:
בפועל, מאז 10/2022, הנתבע אינו מקיים זמני שהות עם הקטינה.
מבלי להיכנס לעובי הקורה בענין זה מחד, אולם על מנת להבהיר את המצב בתמצית מאידך, יובאו להלן דברי בית המשפט, כפי שנכתבו בהחלטה מיום 24.6.2024, בהליך הקשור בענין הקטינים (תלה”מ 26667-06-22), בקשר למערכת היחסים שבין הקטינה לנתבע, כדלהלן:
“קריאת כל המסמכים שמצויים בתיק, ורבים הם כאמור מעלה, תוך עיון מעמיק שוב ושוב בעמדות אנשי המקצוע שפגשו את הצדדים והקטינים, וגם הם לא מעטים במספר, מעידים כי התנהגותו של המבקש היא אשר הביאה את הקטינים לחוש את שחשים אליו, את ניתוק הקשר של הקטינה ממנו, את היחס של הקטין כפי שעולה מעדותו, ולא התנהלות המשיבה, הסתה או ניכור, כטענתו” (סעיף 70 להחלטה).
יתר על כן, התנהגותו של הנתבע ומעשיו, לא מקדמים את חידוש הקשר עם הקטינה, וגם על זה עמד בית המשפט באותה ההחלטה, כדלהלן:
“לצערו של בית המשפט, המבקש בעצמו, ואולי לא בכוונה, עושה פעולות שהמשמעות שלהן הינה אי חידוש הקשר שלו עם הקטינה, או לכל הפחות, דחייה ועיכוב חידוש הקשר. את זאת ניתן ללמוד, גם אם נתעלם מהתנהגותו כלפיהם, מסירובו לשיתוף פעולה. כבר ב- 5/23 התנגד המבקש להפניית הקטינה נ’ לטיפול אצל הפסיכולוגית הגב’ ענת הדר. גם החלטת בית המשפט להתחלת טיפול של הקטינה נ’ במרכז גאיה, סוכל ולא החל, וגם עתה, משנראה כי הקטינה מצאה אוזן קשבת אצל המומחית, הטיפול הופסק בעטיו של המבקש” (סעיף 80 להחלטה).
לפיכך, במצב דברים זה, ולשם קביעת גובה המזונות, בית המשפט קובע כי הקטינה שוהה 100% מהזמן אצל התובעת, ואילו הקטין שוהה 60% מהזמן אצל התובעת ו- 40% מהזמן אצל הנתבע.
הוצאות הקטינים:
בטבלה אשר צירפה התובעת לסיכומיה (סעיף 90), תחת מזונות הקטינה, שהסתכמו לסך של 5,142 ₪, הוכנסו גם הוצאות חינוך חריגות כמו חוג שחייה וחוג מתמטיקה, והוצאות בריאות כמו ביטוח רפואי.
הוצאת סכומים אלה מהטבלה, מביאים את הוצאות הקטינה, לשיטתה של התובעת, לסך של 2,875 ₪ בחודש.
סכום זה כולל גם הוצאות עבור טיולים וחופשות בסך של 500 ₪ והוצאות בסך של 800 ₪ בחודש, עבור תרבות, ספרים, מתנות לימי הולדת, בילויים ודמי כיס. סכומים אלה לא גובו במסמכים מלאים, ובחלקם חופפים (בילויים וחופשות לדוגמא), ועל כן בית המשפט יעמידם על סך של 250 ₪ בלבד.
נוכח האמור, הוצאות הקטינה עולות לסך של כ- 1,800 ₪ בחודש, סכום העולה בקנה אחד עם הפסיקה, אשר קבעה כי גם ללא הוכחה ניתן להעמיד הוצאות קטין, השוהה בבית אחד בלבד, על סך של בין 1,600 ל- 1,900 ₪ לחודש (עמ”ש 65692-11-19 (פורסם בנבו)).
לגבי הוצאותיה החריגות של הקטינה נשאל הנתבע אם הוא מאשר שהקטינה לומדת שחייה כבר 6 שנים, ותשובתו היתה 4 שנים, קרי מדובר בהוצאה שהיתה לקטינה עוד בעת חיי הצדדים יחדיו.
אשר על כן נשאל הנתבע מדוע לא משלם את מחצית העלויות וזה השיב כי משלם לפי ההחלטה למזונות זמניים – מחצית עלות מתנ”ס בלבד, ובהמשך טען כי לא רואה את הקטינה יותר משנה וחצי וצריך להכריז על הקטינה כמורדת ולהפסיק את התשלומים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 15.4.2024 עמוד 132 שורות 14-16).
באותה המתכונת ענה הנתבע גם לשאלה מדוע לא משלם על הוצאות חוג המתמטיקה של הקטינה, באוניברסיטת בר אילן (ראו: פרוטוקול דיון מיום 15.4.24 עמוד 133 שורות 16-18).
למעלה מן הצורך יצוין כי על אף שאין עסקינן בענין זה, בית המשפט לא התעלם מטענות הנתבע לגבי קטינה מורדת, אולם אין הוא מקבל אותן.
באותה בטבלה (סעיף 90 לסיכומים), גם תחת מזונות הקטין, שהסתכמו בסך של 2,327 ₪, הוכנסה הוצאה בסך של 300 ₪ בעבור טיולים וחופשות והוצאה בסך של 500 ₪ בעבור תרבות, ספרים, מתנות לימי הולדת, בילויים ודמי כיס. כפי שנכתב מעלה לגבי הקטינה, כך גם לגבי הקטין. מדובר בסכומים שלא גובו במסמכים מלאים, וחלקם חופפים, ועל כן בית המשפט יעמידם על סך של כ- 250 ₪ בלבד.
נוכח האמור, הוצאותיו של הקטין מסתכמות לסך של כ- 1,800 ₪ בלבד.
התובעת נשאלה בחקירתה מעט מאוד שאלות לגבי הוצאות הקטינים. יחד עם זאת לגבי הוצאות הביגוד של הקטינים (עליהן כן נשאלה) העידה, כי מדובר בהוצאה גדולה, שמשתנה מחודש לחודש והוסיפה כי “רק לאחרונה קניתי לילדה חליפה של השחיה ב- 1,400 שקל, וכל בגד ים שלה עולה 300 שקל, וכל הציוד שחייה שלה עולה המון המון כסף” (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 70 שורות 9-17).
כך גם נשאלה לגבי הוצאות בילויים בארץ ובחו”ל והשיבה כי הקטין לא נוסע לחו”ל אולם הקטינה, שהיתה בנבחרת שחיה, יצאה לחו”ל, כאשר הנתבע לא השתתף בהוצאותיה, וכי קיימים בילויים בארץ שהם יוצאים אליהם ביחד (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 71 שורות 1-12).
התובעת הוסיפה והעידה על הוצאות רבות של הקטינים עת משתתפים במסיבות ימי הולדת של חברים בכתה, במיוחד לשם רכישת מתנות לבת מצווה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 70 שורות14-25).
התובעת פירטה בעדותה את הוצאות חוג המתמטיקה של הקטינה בסך של 700 ₪ לחודש, ואת עלויות חוג השחייה של הקטינה העולה לסך של כ- 20,000 ₪ לשנה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 74 שורות 26-36), ובהמשך את עלויות השיעורים הפרטיים של הקטינים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 1.2.2024 עמוד 75 שורות 1-4).
הנתבע בסיכומיו טען כי ההוצאות להן עתרה התובעת אינן מגובות במסמכים ומופרזות, יחד עם זאת כאמור לא חקר את התובעת אודות רובן. מאידך, התובעת, באמינותה יש לומר, העידה כי לא שמרה על כל הקבלות ובכלל מדובר בהוצאות משתנות.
התובעת צירפה לסיכומיה טבלה נפרדת ובה פירטה את הוצאות המדור והעמידה אותם על סך של 3,040 ₪ בחודש, ולגבי הוצאות אלה לא נשאלה כלל וכלל בחקירתה. במצב זה בית המשפט יכול לקבל את הסכומים להם עתרה כפי שהם. יחד עם זאת, עיון במסמכים שצורפו מעלה כי הסכומים המופיעים בטבלה אינם עולים בקנה אחד עם ההוצאות בפועל. כך לדוגמא לגבי הוצאות החשמל וכך גם לגבי הוצאות הארנונה. לפיכך, בית המשפט מעמיד את הוצאות אחזקת המדור על סך של 1,500 ₪ בחודש, ואת חלקו של הנתבע בתשלומים אלה על סך של 500 ₪ בחודש.
נוכח כל המפורט לעיל, בהתחשב בפערי ההשתכרות שבין הצדדים ויחס זמני השהות עם כל אחד מהקטינים, הריני מורה כדלהלן:
הנתבע ישלם לידי התובעת בעבור מזונות הקטינה, סך של 1,800 ₪ בחודש.
הנתבע ישלם לידי התובעת, בעבור מזונות הקטין, סך של 700 ₪ בחודש.
בנוסף ישלם הנתבע לידי התובעת, בעבור השתתפותו בהוצאות אחזקת המדור של הקטינים, סך של 500 ₪ לחודש, שיתווסף לסכום המזונות החודשי.
תשלומי המזונות ישולמו ישירות לתובעת, בכל 10 לחודש ומראש בעבור אותו החודש, עד הגיעו של כל אחד מהקטינים לגיל 18 שנה ו/או עד סיום יב’ כיתות, לפי המאוחר מבין השניים. מהגיעו של כל קטין/נה לגיל 18 שנה ו/או ממועד סיום הלימודים בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים, ועד לתום תקופת השירות הצבאי הסדיר ו/או השירות הלאומי, יעמדו דמי המזונות על 1/3 משיעורם עובר לגיוסם וישולמו עד תום שירות חובה.
דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בין תקופה אחת לרעותה. מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד חודש 8/2024.
שני ההורים יישאו בהוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים שאינן מכוסות על ידי ביטוח בריאות ממלכתי בו מבוטחים הקטינים, וכן בהוצאות החינוך החריגות של הקטינים בחלקים שווים.
הוצאות הבריאות כוללות: טיפולים רגשיים ו/או פסיכולוגים ו/או נפשיים, אבחונים, טיפולי שיניים כולל אורתודנטיה, משקפיים וכיוצ”ב. באין הסכמה יכריע רופא ילדים או רופא מקצועי. יובהר, כי נכון לעת הזו, מאחר וסוגיית הטיפולים הרגשיים של הקטינים נידונה במסגרת הליך קשור בענין הקטינים, וניתנה החלטה שיפוטית בענין הגורם הטיפולי, על הצדדים לשאת, בהוצאות הטיפולים הרגשיים של הקטינים כפי שמתקיימים היום לרבות במרכז גאיה, מבלי צורך לקבל אישור גורם מקצועי כלשהו. הוצאות החינוך כוללות: צהרון (עד סוף כיתה ד’ כולל), קייטנה בחופשת הפסח ו-2 מחזורים בחופשת הקיץ, לרבות קייטנת שחייה של הקטינה, 2 חוגים לכל קטין, כאשר כל הוצאות הקטינה בקשר להשתתפותה במסגרת של לימוד שחייה, לרבות הוצאות עבור אימונים ותחרויות, יחשבו, לשם חלוקת הנטל בהוצאות, כחוג לכל דבר וענין, תשלומים לבי”ס (לרבות ועד, תשלומי הורים), ציוד למסגרת החינוכית, ספרי לימוד וציוד לימודי, שיעורים פרטיים לרבות בהוראה מתקנת, תנועת נוער, מסע לפולין במסגרת בית ספרית, והכל בקיזוז המענק שזכאית לו האם מביטוח לאומי, בתחילת כל שנה, ככל שיתקבל בידה. באין הסכמה על הצורך יכריע מורה מחנך, מורה מקצועי או יועץ בית הספר.
סכום שלא ישולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון המלא בפועל.
קצבת הילדים מאת המל”ל וכל קצבה נוספת, ככל שתתקבל בגין הקטינים, תשולם לידי האם, בנוסף לדמי המזונות.
החלטה זו הינה בתוקף מיום 1.3.2022. הפרשי עבר, בניכוי תשלומים ששולמו בפועל, מאז פסיקת המזונות הזמניים, ישולמו ב- 10 תשלומים שווים, שיצטרפו לדמי המזונות החודשיים השוטפים, אשר ישולמו מידי 10 לכל חודש, בעבור אותו החודש מראש.
הוצאות ההליך – סוגיית ההוצאות ותכליתם הוסדרה בסעיפים 151-157 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע”ט -2018. בסעיף 152 נקבע כי בתום הדיון על בית המשפט לפסוק הוצאות “סבירות והוגנות” זולת “אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור” לפיכך, החוק קובע כי חיוב הוצאות הינו ברירת מחדל בסיומו שלך הליך משפטי.
עוד בהקשר האמור ראה את האמור ברע”א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ’ פאיירפלאי בע”מ (נבו 28.12.2020) לעניין קביעת שיעור ההוצאות: “על כן, שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו (ראו: ע”א 9535/04 סיעת “ביאליק 10 נ’ סיעת “יש עתיד לביאליק”, פ”ד ס(1) 391, 395 (2005) (להלן: עניין סיעת ביאליק)). בפרט, ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (שם, עמ’ 615). כמו כן, בהתאם לפסיקה, שימוש לרעה בהליכי משפט אף עשוי להביא לפסיקת הוצאות על הצד הגבוה (ראו לאחרונה: ע”א 4685/19 הרן נ’ עיריית חולון, [פורסם בנבו] פסקה 6 (29.7.2020); רע”א 1239/19 שאול נ’ חברת ניידלי תקשורת בע”מ, [פורסם בנבו] פסקה 55 (8.1.2020)).” (ראו: רע”א 7650/20 Magic Softwrprises Enterprised Ltd נ’ פאיירפלאי בע”מ (פורסם 28.12.20).
בשקלול שני ההליכים יחדיו, תוך מתן משקל להתנהלותו והתנהגותו של הנתבע במהלך ההליך, לרבות השפה הבוטה בה עשה שימוש בכתבי הטענות ובדיונים, מספר הבקשות שהגיש, מספר ב”כ שהחליף במהלך ההליך, לרבות התעקשותו שלא לשאת במזונות ילדיו, הריני מורה כי הנתבע ישלם לידי התובעת, הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.
המזכירות תסגור את שני התיקים שבכותרת.
ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, י”ב תשרי תשפ”ה, 14 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
