בפני
כבוד השופטת שירי היימן,
סגנית נשיאה לענייני משפחה-מחוז חיפה
תובע
מ.א.
ע”י ב”כ עו”ד שרה- שלומית סטרוגנו ועו”ד אונה מילר
נגד
נתבעים
ד.ט.
ע”י ב”כ עו”ד נועם אפשטיין
פסק דין
מונחות לפני שתי תביעות:
תלה”מ 38483-03-22 – תביעה להשבת כספים על סך 178,000 ₪ שהגיש התובע (להלן: “התובע”) נגד הנתבעת (להלן: “הנתבעת”) ביום 17.3.2022.
תלה”מ 12692-08-22- תביעה כספית בגין דמי שימוש ראויים על סך 420,000 ₪ שהגישה הנתבעת נגד התובע ביום 4.8.2022.
הצדדים ניהלו חיים משותפים החל מחודש 12/2003. לצדדים אין ילדים משותפים.
ביום 23.12.2004 חתמו הצדדים על הסכם ממון בפני נוטריון (להלן: “הסכם הממון”). בהסכם הממון הוסדר עניין הבעלות בנכסים, רכוש וכספי הצדדים. הצדדים הסכימו כי כל צד יישאר הבעלים של רכושו הוא וכן הסכימו כי כל רכישה של פריט תתואם מראש:
“4. כמו כן, מוסכם בין הצדדים – שהחל מתאריך הסכם זה, כל רכישה של פריט (כגון – מוצרי חשמל, מכונית, ריהוט וכו”) יהיה מתואם מראש (אופן הרכישה ועל חשבון מי ישולם הפריט), כך – שחלילה, במידת הצורך! כיצד יחולקו הפריטים שירכשו במשותף”.
הצדדים חיו יחדיו עד ליום 31.5.2021 (להלן: “יום הפרידה”), דהיינו במשך כ- 17.5 שנים (סעיף 6 לכתב התביעה).
ביום 29.11.2021 נפתח הליך יישוב סכסוך (י”ס 68621-11-21), ההליך לא נשא פרי והתיק נסגר ביום 12.1.2022.
תלה”מ 38483-03-22- התביעה הכספית
טענות התובע:
התובע טוען כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים ממושכת ואוהבת במשך 17.5 שנים בהן התגוררו יחדיו בדירת הנתבעת. במהלך השנים קנה לה מתנות ושילם כמעט את מלוא הוצאות הבית והמחיה.
התובע טוען כי בחודש 01/2010 העמיד לרשות הנתבעת סך של 40,000 ₪ עבור שיפוץ הדירה, ובחודש 02/2019 העמיד סך נוסף של 178,000 ₪ בגין שיפוץ נוסף בדירה. שיפוץ גדול שהחל ב 2/2019 והסתיים ב – 12/2019. כיום עותר התובע להשבת הסך של 178,000 ₪ בלבד שהשקיע בשיפוץ בשנת 2019. בתביעתו טען כי על הנתבעת להשיב לו גם את סכום שיפוץ 2010, אך במהלך הדיונים חזר בו ובסיכומים עתר להשבת השקעתו בשיפוץ 2019 בלבד. (עמ’ 3 לפרוטוקול שורות 20-21 ועמ’ 16 לפרוטוקול שורות 22-28).
התובע טוען כי מימן את השיפוץ מהלוואות שנטל מבני משפחה ומהבנק.
התובע טוען כי בהסכם הממון צוין בסעיף 4 כי רכישות של פריטים תהיה מתואמת בין הצדדים כדי שבמידת הצורך ייקבע כיצד יחולקו ביניהם. בסעיף 4 נקבע כי כל אחד מהצדדים זכאי להשבת כספים שהשקיע במהלך הזוגיות ומכאן זכאי התובע להחזר הכספים שהשקיע בשיפוץ.
התובע טוען כי טרם השיפוץ שנערך בשנת 2019 הסכימו הצדדים כי יערכו הסכם נוסף ביניהם וצוואה במסגרתם יובטחו מגוריו בדירת הנתבעת עד שארית חייו במקרה של פטירת הנתבעת, או השבת הכספים שהשקיע בשיפוץ במקרה של פרידה. על סמך הבטחה זו השקיע התובע את הכספים.
עוד טוען כי אף לאחר שנטל את ההלוואות לשיפוץ חזר וביקש פעמים רבות מהנתבעת לערוך הסכם וצוואה, כפי שהסכימו, אך הנתבעת דחתה את בקשותיו בתירוצים ומניפולציות רגשיות שונות.
התובע מכחיש את טענת הנתבעת כי העניק לה את הכספים עבור השיפוץ כמתנה.
טוען כי מתחילת פרוץ הקורונה החל לחוות קשיים כלכליים קשים, התקשה לעמוד בהלוואות ובתשלומי כלכלת הבית ונאלץ לקחת הלוואות נוספים מחברת אשראי ובני משפחה.
טוען כי לאור הלחץ הכלכלי ביקש מהנתבעת להעמיד את ביתה כבטוחה עבור ההלוואות שנטל, אך היא סירבה לבקשתו.
עוד טוען התובע כי לאור הלחץ הכלכלי בו היה נתון ולאחר שהתעקש כי הנתבעת תערוך איתו הסכם נוסף וצוואה כפי שסיכמו, הנתבעת הודיעה לו על סיום היחסים וביקשה שיצא מדירתה.
חודשיים לאחר הודעת הנתבעת על סיום היחסים ארזה את מזוודותיו וסירבה להשיב לו את הכסף ששילם עבור השיפוץ.
לסיכום, התובע עותר להשבת כספים בסך של 178,000 ₪ בגין שיפוצים שמימן בדירת הנתבעת בשנת 2019 בהתבסס על הסכם הממון ביניהם, הסכם בעל פה, דיני ההלוואה, דיני עשיית עושר ולא במשפט ותום הלב.
טענות הנתבעת:
הנתבעת טוענת כי הסכם הממון מבהיר כי הצדדים גמרו בדעתם להחיל הפרדה רכושית במקרה של פרידה ואין כל התייחסות לשיפוץ כמו שאין בו התייחסות לתשלום דמי שימוש.
הנתבעת טוענת כי במהלך שנות הזוגיות תמיד פעלה למלא את בקשותיו ורצונותיו של התובע והוא שלט בה ובכספה.
עוד טוענת כי במסגרת שליטתו על כספיה וחשבונה, עשה שימוש בפנקס ההמחאות שלה, לקח ממנה ירושה שקיבלה מאמה המנוחה, פיצויי פיטורים שקיבלה ממקום עבודתה, קצבה משלימה שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 1500-2,000 ₪ בחודש, וכן כספים שהרוויחה כשהפעילה צהרון בביתה כ- 10,000 ₪ בחודש.
התובעת טוענת כי החליטה לערוך שיפוץ בביתה, פנתה לקבלן וקיבלה הצעת מחיר של כ – 45,000 ₪. התובעת החלה בשיפוץ, אך התובע השתלט על השיפוץ והגדיל את היקפו באופן משמעותי.
הנתבעת סירבה לחתום על כל הסכם נוסף בינה לבין התובע והשיפוץ בוצע ללא הסכם, כשההסכם היחידי המחייב הוא הסכם הממון הקובע הפרדה רכושית מוחלטת. התובע ידע שהנתבעת אינה מוכנה לכל הסכם ועל כן השקעתו של התובע בשיפוץ היא בגדר מתנה. התובע לא שילם דמי שימוש עבור מגוריו בדירת הנתבעת ובתמורה תרם בעבודתו כבעל מקצוע שמבין בבנייה ובשיפוצים.
הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח את היקף השקעתו, טוענת שסכומים גדולים ניתנו במזומן ללא כל אסמכתא שקושרת את התובע לסכומים הנטענים ולא הוכיח קשר בינה לבין המסמכים שהציג בדיון, התובע מודה כי עשה שימוש בשיקים ובכרטיסי אשראי שלה ושילם לעצמו תשלומים בגין חשבוניות שלכאורה הוציא לה עבור השיפוצים.
עוד טוענת כי הפרידה בין הצדדים התרחשה לאור התנגדותה ללחציו של התובע שדרש כי תמשכן את ביתה או תעביר אליו חלק מהזכויות בנכס.
הנתבעת מכחישה כי הבטיחה לתובע זכות מגורים בביתה לאחרית ימיו וכן מכחישה כי הסכימה לערוך הסכם ממון נוסף.
לעניין טענותיו של התובע למצוקה כלכלית, טוענת הנתבעת כי התובע הינו איש עסקים בעל חברה פרטית לעבודות חשמל ובעת חתימת הסכם הממון החזיק בשני נכסים, ומאחר מדובר באדם מבוגר ובעל ניסיון קשה לקבל טענותיו למצוקה כלכלית ולכך שאין קורת גג מעל ראשו.
טוענת כי אם תתקבל תביעתו יש לקזז דמי שימוש ראויים אשר לא שילם התובע במשך 17.5 שנים שחי בדירתה.
דיון והכרעה
השאלות שבמחלוקת:
תחילה יש להכריע בשאלה: האם התובע זכאי להחזר הכספים שהשקיע בשיפוץ ביתה שהנתבעת?
ככל והתשובה לשאלה זו תהיה חיובית יש לקבוע את היקף ההשקעה וגובה ההחזר לו הוא זכאי.
האם זכאי התובע להחזר כספים שהשקיע בשיפוץ ביתה של הנתבעת?
התובע טוען כי זכותו להשבת הכספים נובעת מכמה מקורות: הסכם הממון, הסכם בעל פה בין הצדדים, הכספים היוו הלוואה שעל הנתבעת להחזירה, דיני עשיית עושר ולא במשפט.
הסכם הממון
אין חולק שהצדדים חתמו על הסכם ממון ביום 23.12.2004, בו נקבעה הפרדה רכושית מלאה.
הצדדים התגוררו יחדיו בדירת הנתבעת השייכת לה בלבד בהתאם להסכם הממון.
אין חולק כי בשנת 2019 נערך שיפוץ משמעותי בדירת הנתבעת ואין חולק שהתובע השקיע כספים בשיפוץ זה, הנתבעת העידה:
“ש. תאשרי שמ.א. נשא בחלק ניכר בעלויות השיפוץ ב- 2019?
ת. שילמנו ביחד. היה לי יותר כסף. הכסף שלי היה אצלו הכל. לא יודעת מה יצא. בשיפוץ כל הכסף היה אצלו. היה מבקש את הלב הייתי נותנת לו. אהבתי אותו. חשבתי שלא יהיה לי אף פעם גבר, לא היה לי גבר מגיל 21 ופתאום בא אלי גבר ורציתי לדעת מה זה גבר בבית.” (עמ’ 34 לפרוטוקול שורה 3 ואילך).
בסעיף 4 להסכם נקבע:
“4. כמו כן, מוסכם בין הצדדים – שהחל מתאריך הסכם זה, כל רכישה של פריט (כגון – מוצרי חשמל, מכונית, ריהוט וכו”) יהיה מתואם מראש (אופן הרכישה ועל חשבון מי ישולם הפריט), כך – שחלילה, במידת הצורך! כיצד יחולקו הפריטים שירכשו במשותף.”
התובע העיד לגבי פרשנות הסעיף לטעמו:
ש. מפנה לסעיף 4 בהסכם הממון, למה התכוונתם בסעיף הזה?
ת. התכוונו כמו שהוא כתוב, חד משמעית. אם חלילה נפרדים מאיזו סיבה כלשהי, אמרתי שלמען הסדר הטוב שאם אני קונה רכב למשפחה ואני שילמתי את הרכב אז אני לוקח את הרכב והולך איתו.
ש. איך הסעיף מתקשר לשיפוץ?
ת. הכל. כולל מה שעושים בבית. לקחתי בחשבון שאם אי פעם נקנה דירה משותפת או רכב משותף או כל דבר שנעשה במסגרת עצמה. (עמ’ 15 לפרוטוקול שורה 9 ואילך).
פרשנותו של התובע אינה מקובלת עלי והיא נדחית.
לשון הסעיף ברורה ופשוטה, הסעיף מתייחס למיטלטלין – פריטים. מיטלטלין יירכשו בתיאום בין הצדדים, על מנת שבמידת הצורך ניתן יהיה לחלקם בין הצדדים.
התובע מבקש לפרש את הסעיף פרשנות מרחיבה הכוללת גם השקעה כספית ברכוש הנפרד של הנתבעת, בדרך של תיקונים או שיפוצים, אך פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון הסעיף שאף נוקטת בדוגמאות (מוצרי חשמל, מכונית, ריהוט וכו’). מסעיף זה לא ניתן ללמוד כי השקעה כספית בשיפוץ הדירה מקנה לתובע זכות להשבה.
מכאן שככל והתובע יוכיח כי רכש פריטי ריהוט/מוצרי חשמל וכד’ הסעיף מקנה לו את הזכות לדרוש את הפריטים עצמם וייתכן וגם את שווים.
הסכם בעל פה בין הצדדים
האם ניתן ללמוד מהתנהלות הצדדים על הסכם בעל פה המקנה לתובע זכות השבה של הכספים אותם השקיע?
הצדדים אינם נשואים וניהלו ביניהם מערכת יחסים כידועים בציבור, כך שלא חלה עליהם חובה לערוך הסכם ממון ולאשרו בבית המשפט על מנת שישמש כהסכם מחייב. גם בין זוגות נשואים נקבע כי לעיתים הסכם ממון שלא נחתם ולא אושר אך הצדדים נהגו על פיו, יחייב אותם מכוח עיקרון תום הלב. (ראה: בע”מ 7734/08 פלוני נ. פלונית (ניתן ביום 15.3.2010 – פורסם במאגרים).
ככל והצדדים גיבשו ביניהם הסכם, בין בעל פה ובין בכתב בעניין הכספים שהשקיע התובע בשיפוץ, הרי שהסכם זה מחייב ומכאן שיש לבחון האם הוסכם בין הצדדים על השבת כספי השיפוץ שהשקיע התובע.
בעדותו תאר התובע כיצד נולד רעיון השיפוץ וכיצד התגלגל:
“ש. איך נולד הרעיון לגבי השיפוץ? מה דובר על השיפוץ? למה הסכמת לשפץ לה את הבית?
ת. בהתחלה לא היה מדובר על שיפוץ אלא מכירה וקנייה של דירה חדשה בשכונה החדשה באפקה. פרסמנו את הדירה, הכנתי שלט למכירה בשבילה, הבן פרסם ביד 2. באו מתווכים, ביקשו 1,150,000 ₪ והמתווך האחרון אמר שזה לא יותר מ- 950,000 ₪. בדקנו במקביל עם עוד מתווך שאמר שזה באמת הסכום ששווה. אמרתי לד.ט. בסכום של 950,000 ₪ מה נקבל? לא תוכלי לקבל משכנתא מעל גיל 60 וגם לי לא יתנו, אין לי כסף בכיס מיותר להשקיע ואז היא אמרה שנשפץ את הבית. אמרתי שאין בעיה, אם את יכולה ויש לך כסף. היא הביאה קבלן שיפוצים, נתן לה הערכה ראשונית, לא זוכר את הסכום ואז באתי ואמרתי מה אנחנו הולכים לעשות? לאיזה כיוון? אתה לא יכול להתחיל בלי לדעת מה הולכים לעשות, מה המטרה, מה היעדים ומה ההוצאה הכספית. הוחלט להחליף ריצוף, מקלחת הורים ומטבח. כשביקשתי לא לזרוק ולא להשמיד ולא לחלק את הרהוט הישן עד שנסיים את השיפוץ ונגיע לצומת ונחשוב איך לחצות אותה אח”כ. סוכם גם דבר חשוב, כי ידענו שאנחנו הולכים לשיפוץ גדול, אמרתי לה שאין לי כסף ובשביל להשתתף איתך בשיפוץ אני חייב לקחת הלוואות גם במישור האישי ואולי גם במישור העסקי אבל יש לי רק בקשה אחת, אני מבקש לפנות איתך לנוטריון ולעשות צוואה שאומר שזה תוספת להסכם ממון מ- 2004 וביקשתי שכל עוד אנחנו ביחד והכל בסדר, אני חי איתך כמו בעלך. אם חלילה קורה לי משהו והלכתי לעולם האמת, את אותם כספים שאמרתי לך בהתחלה, כל מה שיש לי כולל בחב’ ביטוח אני עושה צוואה שזה עובר אלייך. אם חלילה נפרדים אז כל אחד לפי הסכם ממון לוקח את הכסף שהשקיע, כי ההשקעה תהפוך אוטו’ להלוואה כי הבית לא שלי ואם את תלכי לעולמך שאף אחד לא יוכל להוציא אותך עד 120. היא הסכימה להכל ואמרתי שלפני שמתחילים את השיפוץ וגם אמרתי לה שאם לי יקרה משהו אני מוותר לה על הכל שיהיה לה לבריאות. הסכימה לאורך כל הדרך. אמרתי שלא מתחילים את השיפוץ לפני שהולכים לעו”ד. עוברים יומיים, שבוע, אני אומר לה בואי לעו”ד והיא אומרת לי למה אתה בלחץ? אני אברח לך?
אני בא הביתה ורואה ערימה של קרטונים שהחתן שלה הביא, שאלתי מה זה והיא אמרה שהיא רוצה להתחיל את השיפוץ. אמרתי לה אבל אמרנו שקודם נהיה אצל עורך דין והיא אמרה מה אתה דואג. מאהבה ואמון כלפיה הסכמתי, לא האמנתי שאגיע לביהמ”ש.” (עמ’ 13 לפרוטוקול שורה 11 ואילך).
וכן:
“ש. כשאתה השקעת כספים בשיפוץ של הבית של ד.ט. השקעת מהלוואות ואילו היית יודע שבסיום השיפוץ תצא בעצם לרחוב, היית משקיע?
ת. חס וחלילה. אם אני יודע שמבחן התוצאה כזה הייתי נותן כסף? ועוד זה הלוואה ולא כסף נזיל. אם היה לי כסף נזיל הייתי הולך לקנות לי דירה במקום שאני אגור בשכירות ואשלם כל חודש 3,500 ₪. אם הייתי יודע שזה מה שיהיה, לא הייתי מתחיל שיפוץ ואולי הייתי אפילו עוזב אותה. היא עבדה עלי בעיניים.
ש. אתה אומר שלא התכוונת לתת לה מתנה את הכספים לשיפוץ?
ת. חלילה. אמרתי שאם אנחנו ממשיכים לגור יחד והיא היתה מסכימה שאקח משכנתא והיא תרשום הערת אזהרה הייתי נשאר איתה. “המתנה” זה שאם אני הולך לעולם האמת הכל נשאר לה.” (עמ’ 14 לפרוטוקול שורה 28 ואילך).
התובע העיד שלא קיים הסכם בכתב וההסכמות להן הוא טוען היו בעל פה בלבד:
“ש. בסעיף 14 , 15 לכתב התביעה וגם מה שסיפרת לביהמ”ש, אתה רושם שיש הסכם שד.ט. סירבה לחתום עליו?
ת. נכון, הסכם שסוכם בע”פ.
ש. אמרת שהכנת מסמך שד.ט. סירבה לחתום עליו?
ת. אמרתי “ייערכו הסכם..”.
ש. אין הסכם חתום? אין הסכם בכלל?
ת. אין.
ש. זו מילה שלך מול מילה שלה?
ת. חד משמעית.” (עמ’ 17 שורה 16 ואילך).
התובע טוען כי ביקש לעגן את ההסכם בכתב בפני עו”ד, אולם בסופו של דבר החל בשיפוץ ללא הסכם וללא צוואה על בסיס “אמון”:
“ש.לפני שהתחיל השיפוץ הגדול, מה סיכמתם ביניכם?
ת. סיכמנו שלפני שנכנסים להשקעה כספית אני רוצה להגן על מה שאני הולך להשקיע, הבקשה שלי היתה שנלך לעורך דין נוטריון, נעשה בינינו צו צוואה שאומר שאני כל עוד אני בחיים ואת בחיים והכל בסדר, חיים ביחד, זורמים כמו שלא ביקשתי שקל עד היום, במידה וחס חלילה קורה לי משהו והלכתי לעולם האמת לפניך אני מוותר על הכל, אבל אם חס וחלילה את תלכי לפני אני לא רוצה שמישהו יזרוק אותי מהבית ואני רוצה להישאר פה ולהשתמש בדירה, היא הסכימה.
ש. מה סיכמתם לפני השיפוץ במידה ואתם נפרדים?
ת. זה הופך להיות סוג של “הלוואה” אם במידה ונפרדים.
ש. בסוף התחלתם את השיפוץ בלי הסכם ממון וצוואה למה?
ת. על סמך אמון.
ש. למה שילמת לה כספים במזומן? ממה היא חששה?
ת. אם ביטוח לאומי היה יודע על הזוגיות שלה, היא חותמת כל שנה תצהיר ואני שותף לתצהיר הזה, היא חותמת עליו שהיא חיה לבד, יש לה בן זוג שמכלכל אותה ונותן לה רכב צמוד 24/7. מפקיד לה כספים ונותן לה לקנות מה שהיא רוצה.
ש. האם היית משקיע כסף בשיפוץ אם היית יודע שככה מערכת היחסים תגמר?
ת.לא.” (עמ’ 7 לפרוטוקול שורה 16 ואילך).
הנתבעת מתארת כי תכננה לערוך שיפוץ בסדר גודל מצומצם והתובע מיוזמתו הרחיב את השיפוץ על דעת עצמו:
“ת. רציתי למכור את הבית, לא נתנו לי הלוואה. הוא אמר שבמקום למכור נעשה שיפוץ. התחלנו לעשות שיפוץ. הבאתי קודם קבלן, הקבלן רצה 40 אלף ₪. הוא שמע את הכל. לא הבאתי קבלן בלי שהיה בבית. אין כזה דבר. הוא היה בבית הזמנתי קבלן שאמר לי 40-50 אלף ₪.
ש. מה רצית לעשות?
ת. לשפץ את הבית לעשות שקעים במטבח פתאום הוא שבר. הוא התחיל לשבור הביא את הפועלים שלו ועשה והוא לא שאל בכלל מה אני רוצה. התחיל לשבור קירות ואמרתי בסדר אם אתה רוצה תעשה יש לי חשמל בבית כמו בית מלון אני לא צריכה את זה.
ש. לפני שהתחלתם הוא שאל אותך על הסכם?
ת. לא. הוא התחיל שיפוץ. הוא רצה לעשות שיפוץ כמו זה הבית שלו.” (עמ’ 28 לפרוטוקול שורה 28 ואילך).
וכן:
“ש. בסופו של יום את מאשרת לי שמ.א. הוציא כסף על השיפוץ בבית שלך?
ת. הוא הוציא כסף שהוא רצה לעשות, אני לא רציתי. אני לא רציתי את הדברים שרצה לעשות. אני רציתי שקעים, קרמיקה, שירותים, מטבח. את כל השאר הוא רצה לעשות.
ש. אבל את נהנית מזה?
ת. הוא זה שנהנה. הוא עובד לעבוד. אני 8 חודשים סבלתי מהשיפוץ הזה. הוא בינתיים היה גר במשרד שלו. אני הייתי מתקלחת אצל השכנה או הבן. הייתי מתביישת כבר.
ש. הוא השקיע כסף בבית שלך שלא רצית?
ת. נכון.
ש. נראה לך הגיוני שאדם שהשקיע בבית שהוא רק שלך…
ת. אבל הוא רצה.” (עמ’ 36 לפרוטוקול שורה 29 ואילך).
כן העידה כי מעולם לא ביקש ממנה התובע לערוך צוואה. (עמ’ 29 לפרוטוקול שורה 24) והכחישה את הטענה שהתובע ביקש ממנה “כל הזמן” כי יערכו הסכם בעניין השיפוץ. (עמ’ 34 לפרוטוקול שורה 25 ואילך).
וכן:
“ש. מ.א. גם ביקש ממך שכל הזמן תעשו הסכם על הכסף שהשקיע בשיפוץ?
ת. לא נכון.
ש. ככה בכיף נתן כ- 180 אלף ₪?
ת. קודם כל לא ידעתי כמה עלה השיפוץ, הוא אמר שזה עלה ככה. אני לא רציתי את השיפוץ הגדול הזה. רציתי שיפוץ קטן. הוא אמר נעשה את זה ואת זה. הוא רצה. הייתי מקשיבה לו.” (עמ’ 34 לפרוטוקול שורה 25 ואילך).
התובע מאשר שהנתבעת התכוונה להתחיל בשיפוץ ללא תיאום עמו וללא הסכם:
ת. אני לא רוצה לפגוע בה, אני מגיע ב 2/19 ורואה ערימה של קרטונים בסלון, היא התחילה לפרק את הדברים מהארונות, שאלתי מה היא עושה, אמרתי לה שהיא קובעת לי עובדה ולא עשינו חוזה ביננו, החתן שלה הביא לה קרטונים, היא קבעה לי עובדה להתחיל את השיפוץ בלי לתאם איתי.
ש. היתה לה הצעת מחיר?
ת. זה מה שהיא אמרה. (עמ’ 5 לפרוטוקול שורה 17 ואילך).
התובע אף העיד שהרעיון לשפץ את הבית היה של הנתבעת והכוונה הייתה שתממן את השיפוץ בעצמה:
“….ואז היא אמרה שנשפץ את הבית. אמרתי שאין בעיה, אם את יכולה ויש לך כסף. היא הביאה קבלן שיפוצים, נתן לה הערכה ראשונית, לא זוכר את הסכום ואז באתי ואמרתי מה אנחנו הולכים לעשות? לאיזה כיוון?…”(עמ’ 13 לפרוטוקול שורה 16 ואילך) וכי למרות ש”הוחלט להחליף ריצוף, מקלחת הורים ומטבח” (שורה 20) ולמרות שהנתבעת הסכימה לעגן את ההסכמות באשר לכספי השיפוצים בהסכם שייחתם בפני עו”ד: “אמרתי שלא מתחילים את השיפוץ לפני שהולכים לעו”ד” (עמ’ 14 לפרוטוקול שורה 1) הנתבעת פעלה על דעת עצמה: “אני בא הביתה ורואה ערימה של קרטונים שהחתן שלה הביא, שאלתי מה זה והיא אמרה שהיא רוצה להתחיל את השיפוץ. אמרתי לה אבל אמרנו שקודם נהיה אצל עורך דין והיא אמרה מה אתה דואג. מאהבה ואמון כלפיה הסכמתי, לא האמנתי שאגיע לביהמ”ש.” (עמ’ 14 לפרוטוקול שורה 3 ואילך).
לאחר שהנתבעת הבינה שלא תוכל לרכוש בית אחר באמצעים הכספיים העומדים לרשותה החליטה לשפץ את ביתה, הכול בידיעת התובע. הנתבעת התכוונה לערוך שיפוץ מוגבל בהיקפו בסדר גודל של כ – 50,000 ₪, קיבלה הצעת מחיר מקבלן ואף החלה בפעולות לתחילת השיפוץ, ארזה ארגזים בעזרת חתנה. לתובע נודע לאחר מעשה שהנתבעת החלה לשפץ ללא ידיעתו וללא שגיבשו הסכמות ביניהם והחליט, מסיבותיו הוא, כפי שיפורט בהמשך, לערוך בעצמו את השיפוץ ואף להגדיל את היקפו.
התובע מתאר כי למרות השיחות ביניהם אודות הצורך לערוך הסכם ממון וצוואה טרם השיפוץ, הנתבעת פעלה על דעת עצמה, פנתה באופן עצמאי לקבלן, קיבלה הצעת מחיר ואף החלה לארוז את תכולת הבית בארגזים. מכאן, שהנתבעת לא הסכימה לתנאי התובע וגילתה דעתה שאין היא מעוניינת בהסכם שהציע. למרות זאת התובע החליט לערוך בעצמו את השיפוץ ובהיקף נרחב מתכנון הנתבעת, מבלי שנערך כל הסכם בין הצדדים לא בכתב ולא בעל פה.
לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי הגעתי למסקנה כי לא נכרת כל הסכם ביניהם באשר לכספי השיפוץ, בוודאי שלא בכתב אך גם לא הסכם בעל פה וגם לא הסכם ג’נטלמני.
מתנה או הלוואה
משקבעתי שבין הצדדים לא קיים הסכם בעניין השבת כספי השיפוץ יש לבחון האם ניתן לראות בהשקעה כהלוואה שהלווה התובע לנתבעת שעליה להשיבה או מתנה כטענת הנתבעת.
לא אחת נפסק, כי כאשר מדובר בהעברת כספים בין קרובי משפחה ובמיוחד מדרגה ראשונה החזקה היא כי הכספים ניתנו במתנה ועל הטוען כי המדובר בהלוואה הנטל להוכיח זאת.
יפים לענייננו דברי כב’ הש’ שמגר בע”א 3829/91 אבינועם וואלס נ’ נחמה גת, פ”ד מח(1) 801, 811:
“לעומת זאת, כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה ,hayton and marshall, supra 271bogert, suprat, at; 434at). יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ([4] (1955) scanlon v. Scanlon), והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה”.
עניין זה נפסק בתמ”ש 7630/06 (ראשון לציון) י.פ. נ’ ר.פ.ה מיום 11.12.06 (פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים), כי:
“מציאות החיים מלמדת כי יש להפעיל את החזקה ההפוכה כל אימת שמוכח כי בין קרובי המשפחה שוררת מערכת יחסים המקימה מטיבה ומטבעה את ההנחה שהנתינה מצד אחד למשנהו עשויה להיות מסווגת כמתנה”.
בתמ”ש 29550/04 פ.מ ואח’ נ’ ע.ד [פורסם בנבו] (ניתן ביום 29.8.06) קבע כב’ השופט שוחט כי:
“על מנת שתקום “חזקת המתנה” נדרש כי הצדדים יהיו “קרובים קרובים” וכי התקיימה ביניהם מערכת יחסים כזאת שיש בה כדי להעיד על היות הנתינה מתנה”.
יפים לענייננו דברי כב’ השופט איתן אורנשטיין בת”א (ראשל”צ) 1782/05 בוריס קיגנזון ואח’ נ’ נטלי טרומבפימובסקי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 26.11.06), שבו דן בית המשפט במקרה דומה וקבע כי:
“שעה שאין מחלוקת על עצם מתן הכסף, נותרה פלוגתא אחת להכרעה והיא מטרת נתינתו. על התובע הנטל להוכיח את מטרת ההלוואה, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. לא התעלמתי מהפניית בא כוח התובעים לע”א 4396/90 חנה ואברהם רוזנמן נ’ ד”ר גורג’ קריגר, פ”ד מו (3), 254, באשר לנטל הראיה החל כרגיל על מקבל המתנה להוכחת מתנה. ברם, בענייננו מדובר בבני זוג אשר אין חולק כי קיימו קשר רומנטי הדוק, אם כי רק במשך מספר חודשים, ולכן יש בקשר האמור כדי להקים את החריג לחזקה לפיה על מקבל המתנה להוכיח שהמדובר במתנה, ובאופן שהנטל בדבר סיבת המתנה, רובץ לפתחי הנותן, ובמקרה שלפני – התובע”.
הנטל להוכיח כי הכספים שהשקיע בשיפוץ הם בגדר הלוואה מוטל אם כן על הנתבע, שכן מערכת היחסים הזוגית בין הצדדים מובילה לחזקה כי המדובר במתנה ועל התובע להוכיח ההיפך.
כדי להוכיח שההשקעה בשיפוץ הייתה בגדר הלוואה על התובע להוכיח כי הוסכם בין הצדדים שהמדובר בהלוואה וכי הוסכם מתי ואיך תחזיר הנתבעת את ההלוואה לתובע.
התובע העיד:
“ת. כנראה הלקוחה שלך לא עדכנה אותך, לפני שעזבתי אמרתי בבית , שאם היא רוצה שאלך אלך, אני מוכן את הכסף שהשקעתי בשיפוץ, אמרנו שאם תהיה פרידה זה יהיה הלוואה, ושתחזיר לי את הכסף ב 1,000 ₪ לכל חודש. זה לא כתוב אני אמרתי שאני אגיד את זה בבית משפט, אני מוכן לוותר, לא רציתי מלחמות. רציתי שנשאר חברים. בלי מלחמה.” (עמ’ 3 לפרוטוקול שורה 24 ואילך).
וכן:
ש. מה סיכמתם לפני השיפוץ במידה ואתם נפרדים?
ת. זה הופך להיות סוג של “הלוואה” אם במידה ונפרדים. (עמ’ 7 לפרוטוקול שורה 16 ואילך).
ועוד הסביר: “המתנה” זה שאם אני הולך לעולם האמת הכל נשאר לה.” (עמ’ 15 לפרוטוקול שורה 5 ואילך).
התובעת מכחישה גם הסכמה זו וטוענת שרק בדיעבד לאחר שהשיפוץ הסתיים דרש ממנה כי תמשכן את ביתה על מנת שהתובע יוכל ליטול הלוואה:
“כן. הכל היה טוב. ופתאום הוא רוצה עוד כסף והוא אמר לי… גם אחים שלי נתנו לי עוד כסף. אז קודם כל הוא הלך לבן שלו את הבית שישקיע לבנק לקבל הלוואה הם לא קיבלו והוא בא אלי וביקש למשכן את הבית שלי ושאני אקח חובות. אמרתי לו לא. יש לי בית אחד. 4 קירות ואיך אעשה דבר כזה והוא התחיל להתפרץ בבית. ואמרתי שאני לא רוצה לתת את הבית שלי. אז התחיל להיות ברוגז לא מדבר איתי לא בוקר טוב.” (עמ’ 29 שורה 18 לפרוטוקול).
כן העידה שרק לאחר שעזב את הבית דרש התובע את כספי השיפוץ:
“ש. הדרישה שלו להחזיר לך את הכספים מתי זה היה?
ת. הוא עזב את הבית ואמר שלא מגיע לו כלום. אחרי זה אחותו נפטרה ואני קיבלתי בית המשפט. הייתי בהתמוטטות עצבים. אני לא יודעת מה זה משטרה ומאד פחדתי מבית המשפט. אני לא יודעת לריב או לצעוק.” (עמ’ 30 לפרוטוקול שורה 8 ואילך).
לאחר ששמעתי את הצדדים מסקנתי היא שהתובע לא הוכיח כי הוסכם בין הצדדים שככל וייפרדו השקעתו בשיפוץ תהפוך להלוואה שעל הנתבעת להשיבה.
עשיית עושר ולא במשפט
התובע טוען כי על הנתבעת להשיב לו את כספי השיפוץ מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט (תשל”ט – 1979) קובע כדלקמן:
“מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה”.
סעיף 2 (א) לחוק קובע כי: “בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת”.
בת”א 13349-08-17 ברוכאל סגנון רהיטים בע”מ נ’ “מולטיפרס” ייצור ושרותים תעשיתיים בע”מ, (פורסם במאגרים) קבע השופט עלי בכל הנוגע לשימוש בסעיף 2:
“סעיף 2 לחוק מאפשר פטור מחובת השבה או הפחתת סכום ההשבה לפי שתי אמות מידה כלליות: הראשונה, מקום בו “הזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה”; והשניה, “נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת”. אמות מידה אלה הן כלליות ביותר ולבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר בהפעלתם לשם הגשמת צדק יחסי בין הצדדים (ע”א 580/17 מדינת ישראל נ’ המועצה המקומית בית דגן (פורסם בנבו, 31.5.2018); ע”א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע”מ נ’ המועצה המקומית גן יבנה (פורסם בנבו, 24.8.2015); להלן: עניין דמרי)). שיקול הדעת הרחב שניתן לבית המשפט לא היה תוצאה של יד המקרה, שכן זו הייתה תכליתו של סע’ 2 לחוק עשיית עושר, תכלית שנגזרת מהאיזון הנדרש אל מול תחולתה הרחבה של הזכות הקבועה בסע’ 1 לחוק עשיית עושר (עניין כהן).
ובהמשך:
“במכלול השיקולים להפעלת הסמכות שבסע’ 2 נמנים בין היתר השיקולים הבאים: תום ליבם של שני הצדדים; שינוי נסיבות שחל במצבו של הזוכה שבגינו תהיה ההשבה בלתי צודקת; ו”מאזן הנזק”, קרי: השאלה אם הנזק שבחיוב הזוכה בהשבת הזכייה עולה על הנזק שייגרם למזכה אם לא תושב לו זכייתו (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב) 1369-1391 (2015) (להלן: פרידמן ושפירא); דנ”א 7398/09 עיריית ירושלים נ’ שירותי בריאות כללית, פסקה 56 (פורסם בנבו, 14.4.2015); ע”א 7156/10 חברת הירקון בע”מ נ’ מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 18 (פורסם בנבו, 11.10.2012); דנ”א 10901/08 בייזמן השקעות בע”מ נ’ משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע”מ, פסקה 45 (פורסם בנבו, 17.7.2011); ע”א 9631/05 ארד נ’ מדינת ישראל, פסקה 56 (פורסם בנבו, 16.12.2010) (להלן: עניין ארד)). אין צורך לומר כי את סמכות הפטור יש להפעיל בזהירות ובמקרים הראויים בהם חיובו של נתבע בהשבה יביא לתוצאה קשה ובלתי צודקת (עניין ארד, פסקה 56); אך בדיוק מאותו חשש, אין לקפוץ את היד בהפעלת הסמכות במקרים המתאימים כדי לא לרוקן אותה מכל תוכן”.
אין מחלוקת שבביתה של הנתבעת בוצע שיפוץ נרחב שהשביח את ערכו ושהנתבעת נהנית ממנו כיום, אולם אין די בכך על מנת להטיל עליה חובת השבה מכוח דיני עשיית העושר. לשם כך יש להוכיח כי הנתבעת זכתה בכך שלא כדין ולא חל החריג הקבוע בסעיף 2(א) לחוק.
מהנסיבות והעדויות עולה שהתובע בחר להשקיע בשיפוץ, מעבר לרצונה ותכנונה הראשוני של הנתבעת, מבלי שהתנה תנאים ומבלי שגיבש הסכם עם הנתבעת, ומבלי שציפה שהנתבעת תשיב לו את ההשקעות שהשקיע מסיבותיו הוא שיפורטו להלן:
הצדדים התגוררו יחדיו 15 שנים טרם התחלת השיפוץ והתכוונו להמשיך ולהתגורר יחדיו בביתה של הנתבעת. התובע ראה בביתה של הנתבעת את ביתו שלו, ממנו נהנה מדי יום ולאורך השנים נהג להשתתף בשיפוץ ואחזקת הבית, על מנת להיטיב את תנאי המגורים הן שלו והן של הנתבעת.
התובע מתאר כי בתחילת חייהם המשותפים לא השתתף בהוצאות הבית והנתבעת תמכה בו באופן מלא נוכח מצבו הכלכלי, אך בשנת 2005-2006 חזר לעבוד והתחיל והשקיע בבית כולל השקעה בשיפוץ הבית בשנת 2009 (עמ’ 16 לפרוטוקול שורה 10 ואילך) וכן שיפוץ נוסף בשנת 2010: “עשינו שיפוץ נוסף ב- 2010 שאת רובו אני שילמתי ומצורפים הקבלות. היא בנתה מרפסת חדשה ששילמה מהפיצויים שלה. אני השתתפתי בתריסים חשמליים, מערכת חשמל, חלק מהגגון.” (עמ’ 16 לפרוטוקול שורה 19 ואילך). דהיינו, במהלך השנים התובע נהג להשקיע בשיפוץ הבית מבלי שהצדדים סיכמו על החזר השקעותיו.
השיפוץ הסתיים ב – 12/2019- 10 (התובע העיד שחזרו לגור בבית בסביבות 10/2019 – עמ’ 18 לפרוטוקול שורה 23) והצדדים נפרדו ב – 31.5.2021, התובע נהנה מתוצאות השיפוץ במשך שנה וחצי.
התובע ביקש להשקיע ולשפר את תנאי המגורים שלו ושל הנתבעת והיה מוכן להשקיע לשם כך גם מכספו שלו. השיפוץ החל ב- 1/2019 והסתיים ב 12/2019 ביום 29.11.2021 פתח בהליך יישוב סכסוך ורק ביום 8.5.22 הגיש התובע תביעה להשבת דמי השיפוץ, דהיינו בחלוף כשנתיים מסיום השיפוץ.
לתובע עסק של עבודות חשמל והוא מתמצא בתחום הבנייה והשיפוצים ולכן החליט לקחת על עצמו את תהליך השיפוץ והעסיק הרבה מהעובדים שלו בתהליך השיפוץ (עמ’ 25 שורה 11 ואילך) ואף מבקש החזר על הזמן שהשקיע בשיפוץ :”דמי ניהול זה על הזמן שלי וזה היה ההסכם” (עמ’ 27 לפרוטוקול שורה 12). כפי שהעידה הנתבעת: “הוא זה שנהנה. הוא עובד לעבוד. אני 8 חודשים סבלתי מהשיפוץ הזה.” (עמ’ 37 לפרוטוקול שורה 29 ואילך).
התובע קבע לעצמו ובעצמו את עלות השיפוץ והתובעת למעשה שילמה לו על עבודתו. התובע הוציא לנתבעת חשבוניות מהעסק אותו הוא מנהל: “מ.א. –***” כשהוא קובע את שכר העובדים ושכרו שלו כמנהל. בעמ’ 115 לתיק המוצגים של התובע מצוין כי הנתבעת שילמה לתובע עבור עבודות השיפוץ שערך בביתה סך של 66,775 ₪ – עבודות חוזה על פי סיכום, אך לא הוכיח שאכן היה סיכום כזה (עמ’ 112 לתיק המוצגים של התובע).
התרשמתי כי ככל והנתבעת הייתה יודעת עת נערך השיפוץ כי מצופה ממנה להשיב לתובע את הכספים שהשקיע בשיפוץ הייתה מסרבת לשיפוץ הנרחב ומסתפקת בשיפוץ המצומצם שתכננה לערוך מכספיה שלה בסך של כ – 50,000 ₪ בלבד.
הנתבעת העידה:
“ש. אנחנו אומרים שהשיפוץ עלה מעל 376 אלף ₪?
ת. נכון. מאיפה?
ש. בלי מ.א. יכולת לשלם 376 אלף ₪?
ת. היה לי. עבדתי. כל חודש קיבלתי 10 אלף ₪ ויכולתי לקחת קבלן ומשלמת הכל בתשלומים אבל לא רציתי את כל השיפוץ הזה. הוא עשה כאילו מובן שזה הבית שלי.” (עמ’ 34 לפרוטוקול שורה 10 ואילך).
וכן:
ש. מ.א. גם ביקש ממך שכל הזמן תעשו הסכם על הכסף שהשקיע בשיפוץ?
ת. לא נכון.
ש. ככה בכיף נתן כ- 180 אלף ₪?
ת. קודם כל לא ידעתי כמה עלה השיפוץ, הוא אמר שזה עלה ככה. אני לא רציתי את השיפוץ הגדול הזה. רציתי שיפוץ קטן. הוא אמר נעשה את זה ואת זה. הוא רצה. הייתי מקשיבה לו. (עמ’ 34 שורה 25 ואילך).
וכן:
ש. בסופו של יום את מאשרת לי שמ.א. הוציא כסף על השיפוץ בבית שלך?
ת. הוא הוציא כסף שהוא רצה לעשות, אני לא רציתי. אני לא רציתי את הדברים שרצה לעשות. אני רציתי שקעים, קרמיקה, שירותים, מטבח. את כל השאר הוא רצה לעשות.
ש. אבל את נהנית מזה?
ת. הוא זה שנהנה. הוא עובד לעבוד. אני 8 חודשים סבלתי מהשיפוץ הזה. הוא בינתיים היה גר במשרד שלו. אני הייתי מתקלחת אצל השכנה או הבן. הייתי מתביישת כבר.
ש. הוא השקיע כסף בבית שלך שלא רצית?
ת. נכון.
ש. נראה לך הגיוני שאדם שהשקיע בבית שהוא רק שלך…
ת. אבל הוא רצה. (עמ’ 37 שורה 29 ואילך).
התובע לא תכנן לבקש מהנתבעת את החזר הכספים והתביעה נולדה לאור המשבר שפרץ ביניהם שהוביל לפרידה.
התובע טוען כי בתום השיפוץ, לאחר שהנתבעת סירבה למשכן את ביתה על מנת לסייע לו לעמוד בהוצאות השיפוץ, סילקה אותו מהבית, הנתבעת גם היא מתארת שסירבה למשכן את ביתה, אך טוענת שאין קשר בין הוצאות השיפוץ לבקשה זו וכי לאחר שסירבה היחסים הידרדרו עד שלא ניתן היה להמשיך לחיות יחד.
ש. למה נפרדת ממנו?
ת. כי רצה שאמשכן את הבית. 4 , 5 חודשים היה תשעה באב בבית. אין בוקר טוב ואין ערב טוב. ישבתי, באתי ואמרתי שנשב ונדבר. שאלתי מה יהיה בזוגיות שלנו, לא מדבר איתי, אין בינינו כלום, אתה בטלוויזיה מתקלח ויוצא.
ש. אז אמרת לו לך?
ת. לא אמרתי לו לך. אחרי שדיברתי איתו על הפרידה, חודש היה גר אצלי. נתתי לו לגור, נתתי לו סדינים, כריות, ציפיות. הכל נתתי. מזוודה שלמה מילאתי לו . (עמ’ 35 לפרוטוקול שורה 5 ואילך).
עדות התובע מחזקת את גרסת הנתבעת, המשבר בין הצדדים ארע לאחר שהסתיים השיפוץ וללא קשר להוצאות השיפוץ. התובע ביקש שהנתבעת תמשכן את דירתה כביטחון להלוואות שנטל, בקשה שהציג בפניה לאחר שהסתיים השיפוץ, סירוב הנתבעת לבקשה הוביל למשבר שלאחריו הצדדים נפרדו:
“ש. ואז היא אומרת שלא הסכימה למשכן את הבית, החמצת לה פנים חצי שנה…
ת. לא נכון. חודש אחד אחרון, פניתי אליה כגלגל הצלה אחרון, הייתי בשוק שהיא סירבה לי. באיזה צורה היא דיברה אלי.
ש. אז למעשה התביעה זה לא בגלל שלא החזירה את הכספים לשיפוץ אלא שהיא לא הסכימה למשכן את הבית שלה לטובתה?
ת. לא רלוונטי. לא קשור בכלל. הקשר שלי היה, אם היתה מסכימה בכל זאת לתת את הדירה כהערת אזהרה, זה לא כל הדירה אלא חלק, עם הביטחונות שנתתי גיבוי, זה היה מתממש לא היינו פה היום.
ש. את זה ביקשת אחרי שסיימתם את השיפוץ?
ת. בוודאי. לא ידעתי שזה יהיה. לא ידעתי שתזרוק אותי מהבית.” (עמ’ 23 לפרוטוקול שורה 17 ואילך).
התובע אף הבהיר מדוע החליט להגיש את התביעה:
“ש. אתה טוען שכתוצאה מהיחס שהיא התנהגה אליך שביקשה ממך לעזוב את ביתה ביום 31.5 כתוצאה מזה הגשת את תביעתך?
ת.אם היתה מבקשת לעזוב את הבית בצורה אחרת ולא כמו כלב, שאצא מהבית כמו כלב, עם מזוודות בדלת, שאצא מהבית, הגשתי את התביעה כעונש. עין תחת עין, שתחזיר לי את הכסף שהשקעתי.” (עמ’ 2 לפרוטוקול שורה 8 ואילך).
המסקנה היא אם כן שהנתבעת לא קיבלה שירות או טובת הנאה שלא כדין. התובע השקיע מכספו וממרצו בשיפוץ ביתה מרצונו, מכלל הסיבות שפורטו לעיל ולא התכוון לתבוע החזר מהנתבעת. לאחר שנפרדו וכאקט של “ענישה” הוגשה תביעה זו.
מעבר לכך שהנתבעת לא זכתה בטובת הנאה שלא כדין, ההשבה במקרה זה אינה צודקת ויש להפעיל את סעיף 2 לחוק. התובע אינו יכול לכפות על הנתבעת שיפוץ נרחב שלא חפצה בו מלכתחילה ולצפות כי תשיב את השקעותיו.
לסיכום
מכל האמור לעיל נותרנו עם ההסכם עליו חתמו הצדדים הכולל את סעיף 4 המתייחס למיטלטלין. ככל ויעלה בידי התובע להוכיח כי שילם עבור ריהוט ומיטלטלין בעת השיפוץ, יהא על הנתבעת להשיב לתובע כספים אלו, שכן המיטלטלין נשארו ברשותה.
היקף השקעות התובע בריהוט ומיטלטלין
בעמ’ 23 לתיק המוצגים מופיע דף ריכוז עלויות שערך התובע בכתב ידו. לטענתו עלות השיפוץ והקניות עמד על סך של 376,058 ₪ כשהנתבעת נשאה בסך של 198,335 ₪ והתובע בסך של 177,723 ₪, כ – 47% מסך ההוצאה. כלומר, לטענת התובע הצדדים נשאו בחלקים כמעט שווים של השיפוץ והקניות, כשכל אחד משלם חלק מההוצאה כך שבסיכומו של דבר גובה ההוצאה יהא כמעט שווה. משום כך אתייחס באותו האופן לתשלומים עבור הריהוט, נקודת ההנחה היא שהצדדים נשאו בחלקים שווים בהוצאות הריהוט גם אם בפועל אחד מהם שילם יותר עבור הריהוט והאחר שילם יותר עבור עבודות וחומרים. על הנתבעת אם כן להשיב לתובע מחצית מעלות הקניות.
אני דוחה את טענת הנתבעת כי כל הכספים אותם שילם התובע מחשבונו היו למעשה כספיה שלה, שכן לא הוכיחה זאת ואף העידה שהתובע השקיע מכספו בשיפוץ (עמ’ 34 לפרוטוקול שורה 3 ואילך, עמ’ 36 לפרוטוקול שורה 29 ואילך).
במסגרת ההגדרה של “ריהוט, מיטלטלין” וכו’ אתייחס גם לריהוט ומוצרי חשמל המחוברים חיבור של קבע כמו מטבח (אך ללא השיש למטבח שאינו בגדר ריהוט או מיטלטלין) ארונות קיר ומזגנים.
התובע הגיש תיק מוצגים שבו אסמכתאות וקבלות. לאחר עיון מעמיק בקבלות, להלן אלו העונות על הגדרת “מיטלטלין” ושהתובע צרף הוכחות כי הצדדים שילמו בעבורם (ההפניות הן לעמודים בתיק המוצגים של התובע):
ארונות נעליים פיזה (עמ’ 28-27) 5,220 ₪
דלת מקרר (עמ’ 29) 1,800 ₪
מטבח (עמ’ 32) 51,000 ₪
רקפת ספיר -מראות (עמ’ 43) 9,420 ₪
ארונות כרמל דיזיין (עמ’ 59) 9,030 ₪
ספה – נייט סליפ (עמ’ 67) 3,450 ₪
עיצובים בעץ (עמ’ 72) 6,000 ₪
רהיטי בוקובזה (עמ’ 74) 6,734 ₪.
מזגני אלסקה קור (עמ’ 79) 10,400 ₪
מיקס דיזיין (עמ’ 84 ) 2,650 ₪
סלון, פינת אוכל , שולחנות – דולצ’ה דיבאני (עמ’ 89) 31,300 ₪
מחסני חשמל – מוצרי חשמל (עמ’ 96) 3,398 ₪
וילונות (עמ’ 101) 3,600 ₪
סה”כ השקיעו הצדדים בריהוט ומיטלטלין סך של 144,002 ₪ וכפי שכבר קבעתי יש להתייחס להשקעה במיטלטלין כהשקעה בחלקים שווים.
מאחר והמיטלטלין נשארו ברשותה של הנתבעת עליה להשיב לתובע את מחצית הסכום, סך של 72,001 ₪. איני מורה על הצמדת הסכום למועד התשלום, שכן התובע נהנה מהמיטלטלין במשך שנה וחצי עד מועד הפרידה ושווי המיטלטלין פחת עד ליום הפרידה.
אשר על כן אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 72,001 ₪ בתוך 30 יום מהיום.
תמ”ש 26019-01-16 – התביעה לדמי שימוש ראויים
טענות האישה (התובעת בתביעה זו)
האישה טוענת כי הצדדים הכירו בשנת 2004 וניהלו מערכת יחסים במשך 17.5 שנים בהם חיו בדירתה והיא עותרת לתשלום דמי שימוש ראויים עבור מגוריו של האיש בדירתה במשך כל שנות הזוגיות והחיים המשותפים.
טוענת כי האיש היה בעלים של שני נכסים וכן בעל עסק לעבודות חשמל ונהנה מפירות נכסיו ללא שיתופה, בזמן שמהכנסתה המועטה שילמה על המחייה השוטפת ובילויים משותפים של הצדדים. לה לא היו כל נכסים מלבד דירתה.
עוד טוענת כי על אף הפער הכלכלי ביניהם, לא שילם האיש מאומה ואף מרבית ההוצאות שולמו מהכנסתה.
האישה טוענת כי לאיש היתה שליטה מלאה בכל כספיה ועשה שימוש בלעדי בהמחאותיה ובכרטיס האשראי שלה, שלט בכספי הירושה שקיבלה, בפיצויי הפיטורין, בקצבאות ביטוח לאומי ובהכנסות הצהרון שהפעילה בביתה. טוענת כי הקשר בין הצדדים התאפיין בניצול כלכלי ממושך מצד הנתבע ובמגורים על חשבונה.
התובעת עותרת לקבלת תביעתה לדמי שימוש בסך של 420,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה.
טענות האיש (הנתבע בתביעה זו)
האיש טוען כי לצדדים הסכם ממון שלא צוין בו דבר בעניין תשלום דמי שימוש, אך הוסדר נושא ההנאה מפירות נכסים של כל צד.
כמו כן טוען האיש כי סוכם בין הצדדים בעל פה ועל סמך אמון כי כל עוד האישה עובדת ומשכורתה מאפשרת זאת היא תשלם 1/3 מהוצאות הבית והוא ישלם 2/3 מהוצאות הבית. כל תשלום ההוצאות לבית ולמחייה נעשתה בתיאום מלא ובידיעה מבוקרת של שניהם.
האיש טוען שכספי הפיצויים שקיבלה האישה הופקדו בחשבונה הפרטי ומעולם לא לקח או גזל שקל אחד ממנה.
כן טוען האיש כי מדי חודש הפקיד לחשבונה של האישה סך של כ-600 ₪ וכי החל מיום 1.1.2010 שילם לבדו את כלל התשלומים לכלכלה ותחזוקת הבית, מחייה יום-יומית, אחזקת רכב עבור האישה, בילויים ומתנות, למעט תשלומים זעירים ששילמה האישה.
האיש טוען כי לאחר כ-10 שנות זוגיות רכש רכב מסוג מאזדה 2 שעמד לשימושה של האישה ולאחר הפרידה העביר את הרכב על שם חתנה של האישה ללא כל תמורה מצידה.
לאור האמור לעיל, עותר הנתבע לדחיית התביעה אגב חיוב התובעת בהוצאות משפט ושכ”ט בתוספת מע”מ.
דיון והכרעה
הצדדים התגוררו יחדיו במשך 17.5 שנים, כשמעולם לא ביקשה האישה דמי שימוש מהאיש עבור מגוריו. הצדדים הגיעו להסכמות שונות במהלך השנים בעניין חלוקת נטל הוצאות הבית ביניהם.
האיש התגורר בבית האישה כבר רשות, וכשהתבקש לעזוב את הבית עשה זאת.
האישה לא הוכיחה שהאיש לא השתתף כלל בהוצאות הבית וניתן לראות כי לאיש הוראות קבע מכרטיס האשראי שלו המעידות על תשלומי מחייה כגון: כבלים HOT, בזק אינטרנט, נביעות מים, בתי מלון, תשלומי ארנונה וקניות בסופר.
בחקירתו מיום 8.5.2022 טען הנתבע כי עד 2009 שילמו במשותף:
“ש. האם בהסכם הממון רשום שלא תשלם דמי שימוש בדירה של ד.ט.?
ת. שילמתי עד סוף 2009 , במשותף את כל מה שקשור בהוצאות הבית כולל תשלום שוטף. אתה תקרא לזה שכ”ד אני קורא לזה תשלום הוצאות. כל התיקים והמסמכים מסודרים אצלה בבית. אני שמרתי את כל הפתקיות שהוצאתי כסף מהכספומט הכל אצלה בבית.” (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 14-17).
בע”א 1492/90 זרקא נ’ פארס תק-על 93(1), 258 (להלן: “הלכת זרקא”) נקבע כי החובה לתשלום דמי שימוש ראויים קיימת: “רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים”.
בהתאם להלכת זרקא הנ”ל נקבע כי מקום בו מי מבני הזוג עוזב את הדירה מרצונו החופשי, אין בן הזוג השני חייב בתשלום דמי שימוש, שכן הוא לא מנע את השימוש בנכס והוא לא “הופך באחת לשוכר בעל כורחו” (ראה ע”מ (ירושלים) 320/02 עפל-רפאלי נ’ עפל [פורסם בנבו]). (להלן: “הלכת עפל”).
אמנם הלכת זרקא מתייחסת לשותפים בקרקע ובענייננו מדובר בדירה שבבעלות האישה בעוד האיש הוא בר רשות בלבד, אך הרציונל שנקבע בהלכת זרקא נכון גם לענייננו. האיש אינו יכול להפוך בדיעבד לשוכר בעל כורחו ,כשבמהלך כל שנות החיים המשותפים הסכימו הצדדים כי האיש יתגורר בדירת האישה ללא תשלום דמי שימוש.
אשר על כן התביעה לדמי שימוש נדחית.
במכלול השיקולים ומאחר וקיבלתי רק חלק מטענות האיש בתביעה הכספית איני עושה צו להוצאות בשתי התביעות.
המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיקים.
פסק הדין ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ח’ כסלו תשפ”ה, 09 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
