בפני
כבוד השופטת מיכל סער
תובעת
ח. ט.
ע”י ב”כ עו”ד יוסי הרשקוביץ
נגד
נתבע
ע. ט.
ע”י ב”כ עו”ד מתת פלסנר
פסק דין
בין הצדדים, בני זוג נשואים, מתנהלים שלושה הליכים:
תביעה רכושית שהגישה התובעת כנגד הנתבע, במסגרתה התבקש בית המשפט להכריע בסוגיית בעלות בנכסים הרשומים על שם הנתבע.
הצדדים חלוקים ביניהם באשר לאופן פרשנותו של הסכם ממון עליו חתמו טרם נישואיהם, והמתייחס בין היתר לנכסים אותם צבר הנתבע טרם נישואי הצדדים ורשומים על שם הנתבע בלבד. בנוסף התבקש בית המשפט להורות על ביצוע איזון משאבים לגבי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים של הצדדים (תלה”מ 65447-12-18).
בנוסף, הנתבע הגיש תביעה לפינוי וסילוק כנגד התובעת במסגרתה עתר להורות על פינוי התובעת מבית המגורים בו מתגוררים הצדדים, שהזכויות בו רשומות על שמו בלבד, וכן ליתן צו מניעה קבוע האוסר על התובעת להיכנס לבית המגורים (תלה”מ 20423-03-19).
התובעת הגישה תביעה בעניינו של הקטין, בנם של הצדדים, במסגרתה עתרה לקבוע כי המשמורת תהא בידי התובעת, וכי יקבעו זמני שהות לנתבע (תלה”מ 65464-12-18).
רקע כללי
הצדדים נישאו ביום 00.00.2004, כאשר לשני הצדדים מדובר בנישואין שניים. לתובעת בת מנישואין קודמים, ולנתבע בן מנישואיו הקודמים.
מנישואי הצדדים נולד בנם הקטין א’, יליד 00.00.2005.
ביום 11.6.2002, עוד בטרם נישאו הצדדים, חתמו על הסכם ממון בפני נוטריון, שאומת על ידו באותו היום (להלן: “ההסכם” או “הסכם הממון”). ההסכם קובע, בין היתר, כי כל צד יוותר עם הזכויות והנכסים שבבעלותו ערב נישואי הצדדים “וכן נכסים או זכויות שעתידים לקבל בירושה או במתנה במהלך נישואיהם”, לרבות זכויות סוציאליות וזכויות ממקומות העבודה (סעיף 6ב’ להסכם).
בנוסף, ומבלי לגרוע באמור, צוין בהסכם כי התובעת מאשרת כי הנכסים המפורטים הינם בבעלות הנתבע ויישארו בבעלותו הבלעדית:
נכס מקרקעין ברחוב ה*** בשוהם
נכס מקרקעין ברחוב ה*** בלוד
זכויות הנתבע במכונית פרטית מדגם טויוטה קורולה שנת ייצור 2002
וכן זכויות הנתבעת בכספי פיקדונות, בכסף מזומן במטבע דולרי המצוי בידי הנתבע וכן זכויותיו של הנתבע בהחזר הלוואה אותו חבה כלפיו אחותו. (ראו סעיף 6ג’ להסכם).
סעיף 10 להסכם קובע הסדר רכושי, כאשר סוגיית פרשנות סעיף זה עומדת במרכז המחלוקת בין הצדדים.
מפאת חשיבות הסעיף לענייננו, אביא אותו במלואו:
“חרף האמור בהסכם זה ומבלי לגרוע הימנו מוסכם על הצדדים כי אגב 7.5 (שבע וחצי) שנים מיום נישואיהם כדמו”י יערוך צד א’ ו/או יעשה ו/או יפעל ו/או ירשום את צד ב’ כבעלת זכויות באחד מנכסיו באותה עת. למען הסר ספק צד א’ אגב התקופה המצוינת לעיל מתחייב להעביר מזכויותיו בנכס אשר בבעלות המלאה לצד ב'”.
צד א’ – הוא הנתבע, ואילו צד ב’ היא התובעת.
עוד צוין בהסכם, כי בכפוף לאמור בו, “הרכוש שיירכש ע”י הצדדים במהלך חיי הנישואין (למעט הנכסים שאין לאזן שווים כמפורט לעיל) יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים”. (סעיף 12 להסכם).
לנתבע זכויות בעלות רשומות בשלושת נכסי המקרקעין:
הבית ברחוב ה** בשוהם, הידוע כגוש **** חלקה *** תת חלקה *, בו מתגוררים הצדדים יחדיו (להלן: “בית המגורים” או “בית המגורים בשוהם”).
יצוין כי על אף התביעות שמתנהלות לפניי, הצדדים עודם מתגוררים יחדיו תחת קורת גג אחת בבית המגורים.
דירה ברחוב ה*** בעיר לוד (להלן: “הדירה בלוד”).
דירה ברחוב ** בפתח תקווה, המושכרת כיום לצד ג’ (להלן: “הדירה בפתח תקווה”). להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי הדירה בפתח תקווה אינה מוזכרת בהסכם. דירה זו נרכשה כחודש וחצי לאחר חתימת ההסכם, וכשנתיים לפני נישואי הצדדים.
אין חולק כי הצדדים נשואים במשך כ-18 שנה, דהיינו, למעלה משבע וחצי שנים כנדרש בסעיף 10 להסכם. הצדדים חלוקים ביניהם בשתי סוגיות: ראשית, באיזה מהנכסים שבבעלות הנתבע, עליו להעביר זכויות לתובעת. ושנית, מהו היקף הזכויות שעל הנתבע להעביר לתובעת מתוך אותו הנכס.
תמצית טענות התובעת
לטענת התובעת, לפי ההסכם היה על הנתבע להעביר לה כבר בשנת 2012 זכויות באחד מנכסי המקרקעין שבבעלותו. לטענתה, זכות הבחירה באיזה נכס מדובר נתונה לתובעת, ובמיוחד בשים לב לנישואין הארוכים של הצדדים ולכוונת שיתוף ברורה ומוחלטת.
לטענתה, היא השקיעה מאות אלפי שקלים מכספי ירושה שקיבלה לאחר פטירת הוריה בשיפוץ בית המגורים בשוהם בו מתגוררים הצדדים מזה למעלה מ-11 שנים, וברכישת ציוד, רהיטים ומוצרי חשמל לבית המגורים בסכום של כרבע מיליון ₪.
עוד טוענת התובעת, כי במהלך חיי הנישואין חלתה בסרטן, ומאז החלמתה היא מתמודדת עם קשיים בריאותיים וכאבים. לטענתה, על אף חיי נישואין ארוכים יחד וגידול בנם המשותף, ועל אף ייסורי המחלה, הנתבע מאיים כי יסלקה מבית המגורים ואף הגיש כנגדה תביעה לסילוק יד.
לטענת התובעת, על פי ההסכם, ומשזכות הבחירה נתונה לה, ובשים לב להשקעה הכספית שהשקיעה בבית המגורים, יש להורות כי מלוא הזכויות בבית המגורים יועברו על שמה של התובעת.
בנוסף, לטענתה היא זכאית אף למחצית מהזכויות בדירה בפתח תקווה, שכן לאחר החתימה על ההסכם ועוד טרם נישואי הצדדים, הם חיו יחדיו כבני זוג ורכשו את הדירה בפתח תקווה במהלך חייהם המשותפים. לחילופין, עותרת לקבל מחצית מהכספים המשותפים שהשקיעו הצדדים בשיפוץ הדירה בפתח תקווה.
כמו כן, עותרת לקבלת מחצית מהכספים המשותפים שהשקיעו בדירה בלוד.
בנוסף, עותרת לקבלת מלוא דמי השכירות עבור בית המגורים ומחצית מדמי השכירות המתקבלים עבור הדירה בפתח תקווה, וזאת מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. בנוסף, עותרת לקבלת מחצית מהמיטלטלין ומחצית משווי הרכבים.
תמצית טענות הנתבע
לטענת הנתבע, שלושת הנכסים – בית המגורים בשוהם, הדירה בפתח תקווה והדירה בלוד נרכשו על ידי הנתבע, מכספו ועוד בטרם נישא לתובעת, כאשר הטעם המרכזי בעריכת הסכם הממון בינו לבין התובעת היה לצורך הגנה על נכסים אלו, שהינם נכסיו הבלעדיים, במקרה של פרידה.
לטענתו, בעת נישואי הצדדים התובעת הייתה חסרת כל רכוש וכסף, מוגבלת בבנק, פרודה בהליכי גירושין ועם חובות רבים. מנגד, הנתבע שב באותה העת מארה”ב עם ממון רב, והיה מעוניין להגן על רכושו ועל נכסי המקרקעין שבבעלותו. נוכח הפערים הרכושיים העצומים שבין הצדדים, ערכו הסכם ממון טרם נישואיהם.
לטענת הנתבע, בניגוד לפרשנותה של התובעת, הרי חלק מהרכוש שפורט בהסכם הוא רכב מסוג טויוטה קורולה, וכבר בשנת 2006, כאשר החליף הנתבע את רכבו ורכש רכב מסוג קורולה סדאן, רשם את התובעת כבעלת זכויות ברכבו. לפיכך, הנתבע למעשה כבר רשם את התובעת כבעלת זכויות באחד מנכסיו, וזאת אף בטרם חלפו 7.5 שנים.
לחילופין, לפי סעיף 10 להסכם התובעת תקבל זכויות מסוימות וחלקיות בנכס אחד שבבעלות הנתבע, כאשר הזכות לקבוע באיזה נכס תקבל התובעת זכויות היא על פי החלטתו של הנתבע בלבד.
לעניין הדירה בפתח תקווה נטען, כי לצדדים לא הייתה כוונת שיתוף ספציפית בנכס זה, הדירה בפתח תקווה נרכשה ושופצה על ידי הנתבע עוד בטרם נישואי הצדדים והנתבע נשא בכל התשלומים עבור דירה זו.
לטענתו, התובעת קיבלה כספי ירושה לאחר פטירת הוריה בסכומים משמעותיים, והחלה לבזבז כספים אלו. כמו כן ובמסגרת ירושה שקיבלה, לתובעת זכויות בשתי דירות בפתח תקווה, והיא מקבלת בגינן דמי שכירות. מנגד, נכסי המקרקעין הרשומים על שם הנתבע מיועדים לשמש ככספי פנסיה לעת זקנתו, שכן לנתבע אין כיום חיסכון פנסיוני בסכום משמעותי. עוד נטען, כי לצדדים חשבונות בנק נפרדים, ולאורך כל חיי הנישואין ניהלו הצדדים את ענייניהם הממוניים בנפרד.
דיון והכרעה
הצדדים נישאו בשנת 2004, כך שיחסיהם הכלכליים מוסדרים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן: “חוק יחסי ממון”).
חוק יחסי ממון מאפשר קיומם של שני הסדרים של משטר רכושי. האחד, משטר רכושי אותו מכתיבים הצדדים באמצעות עריכת הסכם ממון. השני, בהעדר הסכם ממון רואים את הצדדים כמי שהסכימו למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון.
בענייננו, הצדדים ערכו הסכם טרם נישואיהם שאומת על ידי נוטריון. על כן המשטר החל על הצדדים הוא זה עליו הסכימו הצדדים בהסכם הממון. כאמור, המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסובה סביב אופן פרשנותו של סעיף 10 להסכם הממון. הצדדים חלוקים ביניהם בשתי סוגיות: ראשית, באיזה מהנכסים שבבעלות הנתבע, עליו להעביר זכויות לנתבעת. ושנית, מהו היקף הזכויות שעל הנתבע להעביר מתוך אותו הנכס.
לאחר עיון בכלל הראיות שהונחו לפניי, מצאתי לקבוע כי התובעת זכאית לקבל מחצית מהזכויות הרשומות על שם הנתבע בבית המגורים בשוהם. ואסביר.
פרשנות סעיף 10 להסכם – באיזה מנכסי הנתבע מדובר?
סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 (להלן: “חוק החוזים”) קובע כדלקמן:
“חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.”
סעיף 26 לחוק החוזים, שכותרתו “השלמת פרטים”, קובע כדלקמן:
552450038100
00
פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים.
לפי הפסיקה, פרשנות חוזה הוא הניסיון לברר את כוונתם האמתית של הצדדים. נקודת המוצא בפרשנות חוזה היא לשון החוזה, ואולם בנוסף, יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, לבחון את טיבו של החוזה, תכליתו וכלל הנסיבות הקשורות לחוזה: “… ועל מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, יש לבחון את טיבו של החוזה, תכליתו וכלל הנסיבות הקשורות לחוזה. ומהו אומד הדעת של הצדדים? אלו הם המטרות, האינטרסים והיעדים שביקשו הצדדים במשותף להגשים”. (ע”א 8729/07 אירונמטל בע”מ נ’ קרן קיימת לישראל (12.11.2009).
בענייננו, בהסכם הממון לא מצוין באופן ברור באיזה נכס מדובר, אלא כתוב שהנתבע ירשום את התובעת כבעלת זכויות באחד מנכסיו באותה העת. כן הובהר בהסכם כי מדובר בנכס המצוי בבעלותו המלאה של הנתבע. לטענת התובעת, יש לפרש את ההסכם כך שהנכס שאת זכויותיו יש לרשום על שמה הוא – מלוא הזכויות בבית המגורים בשוהם. מנגד, טען הנתבע בכתב ההגנה כי נכס הכוונה אף לרכב שהיה בבעלות הנתבע (סעיף 31 לכתב ההגנה, סעיף 27 לתצהיר הנתבע). בסיכומיו טען כי כוונתו הייתה “להוסיף אותה לבית בלוד” (סעיף 56 לסיכומי הנתבע).
לאחר בחינת מכלול הראיות שהונחו לפניי, מצאתי לקבוע כי הנכס בו זכאית התובעת לקבל זכויות הוא בית המגורים בשוהם (ליתר דיוק: מחצית מהזכויות, כפי שיפורט בהמשך).
פרשנות לאור דיני המשפחה – שיתוף ספציפי בדירת המגורים
ראשית, התובעת הוכיחה כי מתקיים שיתוף בבית המגורים.
הפסיקה נתנה לדירת מגורים מעמד מיוחד בכל הקשור לדוקטרינת “כוונת השיתוף הספציפי”, ונקבע כי יש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה מכוח דוקטרינת השיתוף הספציפי. עם זאת נקבע, כי על הטוען לשיתוף להצביע על נסיבות עובדתיות קונקרטיות, ונדרשת הוכחה ממשית וחיובית לכוונת השיתוף, מהן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף, מעבר לעובדה כי בני הזוג נישאו וחיו תחת קורת גג אחת (ראו: רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) מ175, 183). באשר לדירת מגורים נפסק כי “כאשר הנכס “החיצוני” הינו דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ”נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד”, ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה “יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם…” (בע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני (26.12.12)).
עוד נקבע כי “חשיבות מיוחדת הוקנתה לאורך השנים להיות הנכס הספציפי בית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים ואין לראות בו “רכוש על דרך הסתם”… וכי הבית הוא אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם… היטיב להגדיר זאת הנשיא (בדימ’) א’ ברק: “דירת המגורים המשותפת של בני הזוג מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני הזוג. לדירת המגורים שמור מעמד מיוחד. דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג” (דנג”ץ 8537/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (24.6.21), ראו גם: עמ”ש 65410-11-21 פלונית נ’ אלמוני ואח’ (21.11.22) וההפניות שם).
השאלה האם עלה בידי בעל דין לא רשום להוכיח מכוח הדין הכללי, שיש לו זכויות בנכס מכוח דוקטרינת “כוונת השיתוף הספציפי” היא שאלה שבעובדה. בפרט יש לבחון את אומד דעת בני הזוג, כוונתם, ציפייתם הלגיטימית, ההסכמות שהוסכמו ונסיבות החיים ביחס לנכס הספציפי.
בענייננו, מדובר בבית המגורים של הצדדים, בו התגוררו מרבית שנות נישואיהם (הצדדים נשואים למעלה מ-18 שנה) ושם גידלו, ועודם מגדלים, את ילדם המשותף. התרשמתי כי יש לפרש את הסעיף לאור הרציונל שעומד מאחורי הפסיקה הקובעת כי ניתן להוכיח שיתוף ספציפי בנכס חיצוני. לצורך כך עשיתי שימוש במבחנים אותם קבעה הפסיקה לצורך ההכרעה האם הוכח קיומו של שיתוף ספציפי בנכס.
אמנם בית המגורים הוצא מגדר איזון המשאבים מלכתחילה באמצעות הסכם הממון. כמו כן, ערה אני לכך כי מדובר בנישואין שניים וכי הנתבע יזם את הסכם הממון לטענתו כדי להגן על הרכוש שצבר לפני הנישואין. בהתאם לכך, ככל והצדדים לא היו מוסיפים להסכם את סעיף 10, הרי שאפשר ובית המגורים היה נותר כולו בבעלות הנתבע בלבד. ואולם, משנקבע בהסכם כי זכויות בנכס אחד מנכסיו של הנתבע יירשם אף על שם התובעת, וישנו חוסר בפרטים בהסכם בסוגיה באיזה נכס עסקינן, מצאתי להעדיף את הנכס לגביו הוכיחה התובעת כי התקיים שיתוף ספציפי במהלך נישואי הצדדים.
התרשמתי כי נקודת המוצא הייתה אמנם הפרדה רכושית ושמירה על נכסי הנתבע. ואולם, מטרת ההסכם והרציונל שעמד מאחוריו היה כי ככל והצדדים יתמידו בנישואיהם ובחייהם המשותפים (ובהסכם נקבע פרק זמן של שבע וחצי שנים כדי להוכיח את ‘רצינות’ הנישואין), הרי שאז ייווצר שיתוף בין הצדדים, כאשר הנכס המרכזי בו התגוררו הצדדים, גידלו יחדיו את בנם המשותף ובנו יחדיו את חייהם המשותפים, ואף עודם מתגוררים בו – הוא בית המגורים.
לפיכך, על אף שבית המגורים אינו נכלל מלכתחילה במסת האיזון בין הצדדים, שכן הוצא ממנו באמצעות הסכם הממון, הרי, ההסכם יצר מנגנון של שיתוף ספציפי בנכס, בחלוף שבע וחצי שנות נישואין.
אף במהלך חקירות הצדדים התרשמתי כי אומד דעת הצדדים והרציונל שעמד בפני הצדדים בעת עריכת ההסכם היה כי ככל והצדדים יתמידו בחיי משפחה משותפים בפרק זמן של לפחות שבע וחצי שנים, הנתבע ידאג לביטחונה הכלכלי של התובעת באמצעות רישומה כבעלת זכויות באחד מנכסיו. הנתבע הגדיר זאת בחקירתו: “הכוונה שלי הייתה לתת לה סוג של ביטחון, הרגשה טובה…” (בעמ’ 32 לפרוטוקול מיום 5.8.21). מדובר ברציונל דומה שעומד מאחורי פסיקות בית המשפט לקביעת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני.
אף במהלך הדיונים עלה כי בשונה ממקרים אחרים המגיעים לפתחו של בית המשפט, כאשר מוגשות תביעות בשל רצונו של מי מהצדדים להיפרד, הרי שלא הרצון בפירוד עמד מאחורי הגשת התביעות שלפניי, אלא חששה של התובעת באשר לחלקה ברכוש. לפיכך, אף בטרם החל הליך ההוכחות הופנו הצדדים בהתאם להסכמתם ליחידת הסיוע (ראו פרוטוקול הדיון מיום 14.6.21). ואולם, משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות לעניין אופן הרישום של הרכוש, שבו לבית המשפט לצורך הכרעה.
בענייננו, אמנם מדובר בנישואין שניים של הצדדים, אולם הצדדים נישאו לפני כ-18 שנה ועודם נשואים ומתגוררים תחת קורת גג אחת – בבית המגורים. בבית זה אף גידלו את ילדם המשותף. כמו כן, כפי שעלה מעדויות הצדדים חיי הנישואין התנהלו ברובם על מי מנוחות ובמהלכם התובעת חלתה במחלת הסרטן והחלימה, דהיינו הצדדים חוו קשיים והתמודדו עמם יחד במהלך חיי הנישואין.
שיפוץ בית המגורים
בנוסף, התרשמתי כי התובעת הסתמכה על כך שנוצר שיתוף בבית המגורים, והשקיעה מכספים שקיבלה בירושה אחר פטירתם של הוריה לצורך שיפוצו של בית המגורים.
לטענת התובעת, שיפוץ בית המגורים כלל, בין היתר, החלפת מטבח, דלת כניסה מעוצבת, שבירת קירות, החלפת ויטרינות וחלונות חדשים, תאורה למטבח, שיפוץ והחלפה כוללת של שירותי אורחים, מזגן מרכזי, עבודות תשתית וחשמל לקומה התחתונה, החלפת תשתית הביוב והאינסטלציה לקומה התחתונה, ארון קיר, ריהוט חדש ומוצרי חשמל. בנוסף, טענה כי שלימה לקבלן השיפוצים במזומן מכספים שהועברו מחשבונה האישי.
בתמיכה לטענותיה צירפה התובעת אסמכתאות מרובות, קבלות וחשבוניות הרשומות על שמה או על שם בני הזוג במשותף, מהן נלמד כי נערכו שיפוצים בבית המגורים התואמים את הנטען על ידה. כך ובין היתר: חשבוניות וקבלות מנגריית אלקיים – הרודס מטבחים, הזמנת ריצוף מפרפקט ליין, תשלום עבור שיש, דלת כניסה מעוצבת, עיצוב ואדריכלות פנים, הזמנת מזגן, קרמיקה וכלים סניטריים, חיפוי קירות ורישומים של תשלומים לקבלן. בנוסף צירפה תמונות הממחישות את השיפוצים שנערכו (ראו: נספחים ו’ – ח’ לתצהיר התובעת).
אף מעדות התובעת התרשמתי כי הסתמכה על כך שתקבל זכויות בבית המגורים:
“הייתה הסכמה מפורשת ביננו שהנכס בשוהם הוא על שמי, הוא נתן לי לשפץ אותה, הוא לא אמר לי זה לא שלך” (ראו: בעמ’ 14 שורות 6-8, וכן שורות 30-31 לפרוטוקול מיום 5.8.21).
ובעמ’ 17-18 לפרוטוקול מיום 5.8.21:
“ש. מי רצה לשפץ את הבית את או ע’, בשוהם.
ת. שנינו. כל שנה מהיום שנכנסנו לבית, הבית קיבל שיפוץ. זה התחיל שנכנסנו ביום הראשון עשינו פרקטים למעלה, החלפנו את כל הדלתות וב-2014 בגלל שזה היה קטסטרופה והמטבח היה מלא בחלודה וריצוף שבור וסדוק בסלון, משקופים אכולים משנים של שטיפת רצפות והחלטנו שאנחנו לחיות בבית יפה וזה התחיל במטבח.
ש. תאשרי שאת זו שהעלית את הרעיון לשפץ את הבית.
ת. אני מאוד אוהבת אסתטיקה. זה בא משנינו. נכון שהתעסקתי בשיפוץ ועשיתי אותו וטיפלתי בו לבד. כי הוא היה בעבודה. זה לא אומר שלא שנינו רצינו ורק אני.
ש. עבור התשלומים האלה צרפת הוכחות.
ת. כן”.
בחקירת התובעת טענה ב”כ הנתבע כי התובעת צירפה חשבוניות בסך 184,000 ₪ בלבד, ולא כפי שטענה. התובעת הבהירה כי לא שמרה את כל החשבוניות לאורך השנים, וכי ישנן הוצאות שהתשלום עבורם היה במזומן. מצאתי את עדותה של התובעת אמינה, והתרשמתי כי לא ניסתה לנפח את עלות השיפוצים שנערכו בבית המגורים לאורך השנים:
ש. “אז בפועל את אמרת לע’ אני אשלם על השיפוץ אבל אתה תרכוש רכב חדש.
ת. נכון. יצא בפועל ששילמתי הרבה יותר על השיפוץ כי זה המשיך עד אחרי זה, אבא שלי נפטר, והיו לי עוד כספים, הבית לא נגמר, כל הזמן היו עוד זנבות, אז שיפצתי, כמו ריהוט ישן שכבר לא התאים לבית הזה. עוד 50,000 ש”ח לפחות דברים שקשורים לבית כמו קיר בריקים בסלון, רהיטים שקניתי, מזגן חדש שקניתי לקומה העליונה.
ש. בנספח ח’ לתצהיר שלך יש רשימה ארוכה של שיפוצים נוספים לאורך שנים. יש גם טבלה שמרכזת הכל, יש חשבוניות, דלתות פנים, שערים, תוספת לשער, מקרר, מכונת כביסה, כסאות, נדנדה מנגל האי במטבח, שטיח. יש כאן טבלה, בטבלה הזאת יש סימון בצהוב. רוב השורות מסומנות בצהוב. כל מה שמסומן בצהוב אין עליו חשבונית. אם אני סוכמת את כל השיפוצים שאין עליהם חשבוניות, אני מגיעה ל-184,500 ₪, תאשרי לי שעל כל הדברים האלה אין לך חשבוניות. אם היה לך היית מצרפת.
ת. מזל שהדברים האלה עומדים בבית, הם עלו כסף? לא אמרתי מחירים של מאות אלפי שקלים, בצורה מאד אמיתית וכנה. החשבוניות האלה לא כל דבר אנחנו שומרים, יש דברים שגם הוא העלים, דלתות פנדור הוא העלים והייתי צריכה להתקשר ולבקש כי זה גם על שמי. השערים רק על שמי, שלחו לי במייל. דברים שקשורים לחומר וחיפוי ובלוקים וכל זה, הבני דודים שבאים את לא יכולה לבקש חשבונית, את נותנת להם מזומן. הם חיים בשטחים. הדברים עומדים בבית והם לא ניקנו לפני 30 שנה” (ראו: בעמ’ 19-20 לפרוטוקול).
הנתבע אינו מכחיש כי התובעת נשאה בעלות שיפוץ בית המגורים מכספי ירושה שקיבלה, אלא שלטענתו עלות השיפוץ הסתכמה בסך של כ-250,000 ₪ בלבד, ולא סך 550,000 ₪ כפי שטענה התובעת, וכי הוסכם כי במקביל הנתבע ירכוש רכב בסך 130,000 ₪. כמו כן לטענתו, התובעת צירפה אסמכתאות לכך שנשאה בסך כ-87,000 ₪ בלבד (ראו סעיף 61 לתצהיר הנתבע). כמו כן טען כי אף הוא הוציא כספים לטובת השיפוץ בסך של כ-190,000 ₪ (סעיף 62 לתצהיר הנתבע).
בחקירתו הודה הנתבע כי התובעת שילמה את הוצאות השיפוץ, אולם לטענתו מדובר בסך של 130,000 ₪ בלבד, וכי מנגד הוא רכש רכב מכספיו (ראו בעמ’ 37 לפרוטוקול מיום 5.8.21).
כך או כך, הרי שאין מחלוקת כי התובעת השקיעה מכספי ירושה שקיבלה במהלך החיים המשותפים, כספים המוגדרים אף לפי ההסכם כנכס חיצוני, בשיפוץ בית המגורים (גם אם כאמור יש מחלוקת לעניין היקף הכספים שהושקעו).
לפיכך, כמו במקרה של הוכחת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני, מהראיות שהונחו לפניי עולה כי כוונת השיתוף הוכחה ביחס לבית המגורים, בשונה מהנכסים האחרים (כגון: הדירה בלוד והדירה בפתח תקווה, כפי שיפורט בהמשך). מדובר בבית מגורים שהצדדים גרו בו שנים רבות ואף גידלו בו את ילדם המשותף, הצדדים שיפצו יחד את בית המגורים בהיקף נרחב ואף מכספיה של התובעת, והתובעת הסתמכה על כך שיהיו לה זכויות בבית המגורים. כאמור, הצדדים אף עודם מתגוררים יחדיו בבית המגורים.
פרשנות ההסכם – כנגד עורכו
שנית, סעיף 25(ב1) לחוק החוזים קובע כי “חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו”.
בענייננו, מכלל הראיות שהונחו לפניי עולה כי ההסכם נערך ביוזמת הנתבע ובהתאם לרצונו, באמצעות עורך דין מטעמו:
הנתבע טען בתצהירו כי נוכח הפערים הרכושיים העצומים בין הצדדים, לטובת הנתבע, חתמו הצדדים על ההסכם, וזאת כדי להגן על הנתבע ונכסיו במקרה של פרידה (סעיף 12 לתצהיר הנתבע).
אף בחקירתו הבהיר הנתבע כי האינטרס והיוזמה לעריכת ההסכם הייתה שלו:
ש. לגבי הסכם הממון שלכם, מי יזם את עריכת ההסכם?
ת. שנינו.
ש. איזה אינטרס היה לאשתך לדאוג להסכם ממון?
ת האינטרס היה שלי קודם.
ש מי יזם?
ת. אני לא הסכמתי שנתחתן בלי הסכם ממון.
ש. אז התשובה אני יזמתי, לא היא. אתה רוצה לשנות את התשובה?
ת. אני לא יכול לחתום על הסכם ממון לבד.
ש. אתה מבין מה המילה יזם? שאלתי מי ביקש לערוך הסכם ממון?
ת. אני.
ש. מי עורך הדין שערך את ההסכם? מי הכיר אותו לפני כן?
ת. אחותי אני חושב.
ש. אתה לא הכרת אותו?
ת. ממש חלש, לא הייתי 15 שנה בארץ.
….
ש. האם אדוני מאשר כי עשה צוואה בשנת 99 באמצעות עורך הדין שערך את הסכם הממון:
ת. כל שנה הייתי בא לארץ, יכול להיות שבאחד המפגשים, אני לא זוכר, רוב הדברים האחים שלי ניהלו. החתימה על הצוואה זו חתימה שלי אבל אני לא מבין”. (ראו: בעמ’ 25-26 לפרוטוקול מיום 5.8.21. ראו גם בעמ’ 28 לפרוטוקול).
…
משמצאתי כי ההסכם נערך ביוזמת הנתבע ועל ידי עורך דין מטעמו, וקיימת מחלוקת פרשנית, הרי שיש לפרש את ההסכם בניגוד לאינטרס של הנתבע, ולפיכך מצאתי לקבוע כי הנכס בו יינתנו לתובעת זכויות הוא הנכס המרכזי – בית המגורים.
נוסיף לכך את הסתירות בגרסאותיו של הנתבע וכי הנתבע ניסה לצמצם את זכותה של התובעת עד כמעט איונה, שעה שטען בכתב ההגנה כי כשנרשם בהסכם ‘נכס’ הכוונה הייתה לרכב. ואולם משנשאל בחקירתו מה התכוון לתת לתובעת לפי סעיף 10 להסכם, שינה גרסתו וטען כי התכוון להוסיף את שמה לדירה בלוד (ראו: בעמ’ 32 לפרוטוקול, וכן סעיף 56 לסיכומי הנתבע).
היקף הזכויות שעל הנתבע להעביר לתובעת מתוך זכויותיו בבית המגורים
הצדדים חלוקים אף בסוגיה מהו היקף הזכויות שעל הנתבע להעביר לתובעת מתוך הנכס שבבעלותו.
לטענת התובעת, לפי האמור בהסכם הממון, על הנתבע להעביר לתובעת את מלוא הזכויות בנכס שלם. לפיכך עליו להעביר לה את מלוא הזכויות בבית המגורים בשוהם. מנגד, לטענת הנתבע, בסעיף 10 להסכם נכתב כי הנתבע ירשום את התובעת כבעלת זכויות באחד מנכסיו באותה עת, ואולם לא נרשם במלוא הזכויות, ולפיכך מדובר רק בחלק מהזכויות בנכס.
מצאתי לקבוע כי הנתבע ירשום את התובעת במחצית מהזכויות בבית המגורים. ואסביר.
לפי הפסיקה, תחילה, יש לפרש את ההסכם לפי האמור בו, ונקודת המוצא בפרשנות חוזה היא לשון החוזה – לה יש משקל כבד ומשמעותי בגיבוש אומד דעת הצדדים (בע”מ 8457/11 פלוני נ’ פלונית (3/1/2012))).
ראשית, בענייננו ניתן ללמוד מלשון ההסכם כי לא מדובר במלוא הזכויות.
נבחן את לשון סעיף 10 להסכם הממון:
“חרף האמור בהסכם זה ומבלי לגרוע הימנו מוסכם על הצדדים כי אגב 7.5 (שבע וחצי) שנים מיום נישואיהם כדמו”י יערוך צד א’ ו/או יעשה ו/או יפעל ו/או ירשום את צד ב’ כבעלת זכויות באחד מנכסיו באותה עת. למען הסר ספק צד א’ אגב התקופה המצוינת לעיל מתחייב להעביר מזכויותיו בנכס אשר בבעלות המלאה לצד ב'”. (הדגש לא במקור).
בהסכם לא רשום היקף הזכויות שיש לרשום באותו הנכס. ואולם, בהסכם נרשם כי הנתבע מתחייב להעביר לתובעת מזכויותיו בנכס, דהיינו, מתוך זכויותיו, ולא את מלוא זכויותיו בנכס.
שנית, עיון בסעיף קודם בהסכם הממון – סעיף 9 להסכם (העוסק בזכויות אותן התחייב הנתבע להעניק לילדם של הצדדים), מעלה, כי שעה שעורך ההסכם חפץ להבהיר כי מדובר במלוא הזכויות בנכס, רשם זאת באופן מפורש:
“מוסכם על הצדדים כי אגב נישואיהם כדמו”י ובעזרת השם אם ו/או עם הולדת בנם ו/או בתם ו/או ילדם הראשון/ים (להלן: הילד) יערוך צד א’ צוואה תוך 12 חודשים מיום הולדת הילד ובאמתחת הלה יצווה מלוא הזכויות בנכס אחד מנכסיו לטובת הילד, למען הסר ספק צד א’ מתחייב להבטיח את זכויות הילד באופן מלא באחד מנכסיו אשר יהאו בבעלותו של צד א’ אותה עת”. (הדגש לא במקור).
מבלי להיכנס לסוגיה האם ניתן לכלול סעיף מעין זה בהסכם, הרי שעה שבסעיף 9 להסכם נכתב כי לילד יועברו מלוא הזכויות בנכס, ואילו בסעיף 10 להסכם לא צוין כי מדובר במלוא הזכויות בנכס, מצאתי לקבוע כי הפרשנות הינה כי הנתבע התחייב להעביר לתובעת מחצית מהזכויות בנכס.
שלישית, פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הרציונל שפורט לעיל, רציונל של שיתוף, לפיו לאחר פרק זמן במסגרתו הצדדים יבחנו את ‘רצינות’ הנישואין, הנתבע ישתף את התובעת בזכויותיו נכס, ולא יעניק לה את מלוא הזכויות בו, בשונה ממה שהוסכם כי יינתן לילדם של הצדדים. אף כאן, לאור הרציונל העומד בבסיס דיני המשפחה, לא מצאתי כי יש להעניק לתובעת את מלוא הזכויות בנכס המרכזי והיקר ביותר בנכסי הנתבע.
לעניין זה אף מצאתי לקבל את טענת הנתבע כי לא יתכן שהנתבע, אשר ערך את ההסכם כדי להגן על זכויותיו ברכוש אותו צבר לפני הנישואין, יעניק לנתבעת את מלוא הזכויות בנכס היקר והמרכזי שבבעלותו. כוונת הנתבע בעריכת ההסכם הייתה כדי להגן על רכושו (ראו: בעמ’ 36 שורות 6-7 לפרוטוקול מיום 5.8.21) זאת בשונה משיתוף בנכס זה, שהנו הנכס המשפחתי בו מתגוררים הצדדים.
מאידך, ומנימוקים אלו אף לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע כי יש ליתן לתובעת אחוז קטן ממחצית מתוך הזכויות בנכס, אלא דווקא מחצית מהזכויות בו.
חיזוק נוסף לכך שעל הנתבע להעביר לתובעת מחצית מזכויותיו בנכס, ניתן למצוא בסעיף 28 לחוק המקרקעין, תשכ”ט – 1969, שכותרתו ‘שיעור חלקו של שותף’, הקובע כי: “חלקיהם של כל אחד מהשותפים במקרקעין, חזקה שהם שווים.” משקבעתי כי על הנתבע להעביר לתובעת חלק מזכויותיו בנכס, ולפיכך הצדדים שותפים בנכס, ומשהצדדים לא הגדירו במסגרת ההסכם את החלק של כל אחד מהם בנכס, ומשלא מצאתי כי החזקה הקבועה בסעיף 28 לחוק המקרקעין נסתרה בענייננו, הרי שעל הנתבע להעביר לתובעת מחצית מזכויותיו בנכס. (ראו גם: ת”א 24492-01-12 שי הדר נ’ עומר כנעאן עו”ד (22.02.2016).
לסיכום, חלוקה שווה של הזכויות בבית המגורים הינה פרשנות העולה בקנה אחד עם לשון ההסכם, עם אומד דעת הצדדים כפי שעלה מטענותיהם ומעדויותיהם, ועם הרציונלים העומדים בבסיס דיני המשפחה, ובפרט לעניין השיתוף בבית מגורים, כפי שפורט לעיל.
לפיכך, אני קובעת כי התובעת זכאית למחצית מהזכויות בבית המגורים בשוהם.
הדירה בפתח תקווה – נכס משותף?
מוסיפה התובעת וטוענת, כי הדירה בפתח תקווה, שנרכשה לאחר החתימה על ההסכם ועוד בטרם נישואי הצדדים, והרשומה על שם הנתבע, הינה נכס משותף, שכן לטענתה הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית בדירה בפתח תקווה (סעיף 78 לכתב התביעה).
לטענתה, על אף שהדירה בפתח תקווה נרשמה על שם הנתבע בלבד, הרי שהדירה נרכשה בזמן שהצדדים היו בני זוג ואף חיו יחד מספר שנים בדירה זו. כמו כן, התובעת טיפלה לטענתה בענייני השכירות של הדירה ואף בוצע בדירה בפתח תקווה שיפוץ מכספים משותפים.
מנגד טוען הנתבע, כי התובעת לא הוכיחה כי מדובר בנכס משותף. הדירה בפתח תקווה נרכשה כחודש וחצי בלבד לאחר עריכת הסכם הממון וטרם נישואי הצדדים. לטענתו, תמורת הדירה שולמה במלואה במעמד החתימה על הסכם המכר ונרשמה על שם הנתבע בלבד. הדירה הושכרה לאורך השנים ודמי השכירות אף הם הוחרגו במסגרת הסכם הממון, והתקבלו לחשבונו של הנתבע בלבד. כמו כן טען כי הדירה שופצה מכספי שכירות שהתקבלו מנכסים שבבעלותו.
כאמור, בין הצדדים נכרת הסכם ממון טרם נישואיהם, שאומת על ידי נוטריון, בהתאם לסעיפים 1-2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973. לפי ההסדר הרכושי הקבוע בהסכם הממון, “כל הנכסים שהיו בבעלותם של מי מבני הזוג ערב נישואיהם ו/או הזכויות שיש למי מהם בנכסים כלשהם ו/או זכויות כלפי צדדים שלישיים כלשהם ערב נישואיהם, וכן נכסים או זכויות שהם עתידים לקבל כירושה או במתנה במהלך נישואיהם, יישארו בבעלותו הבלעדית של בן הזוג שאותם נכסים שייכים לו … ” (סעיף 6ב’ להסכם). ההסכם קובע משטר של הפרדה רכושית בין הצדדים.
נטל ההוכחה לקיומה של כוונת שיתוף ביחס לנכס “חיצוני” מוטל על הטוען לקיומה, בבחינת “המוציא מחברו עליו הראייה”, והוא חשוב אף לצורך שמירת הוודאות הכלכלית בין בני הזוג. לפיכך, על הטוען לכוונת שיתוף ספציפית להביא בפני בית המשפט ראיות כבדות משקל, המעידות כי התנהלות הצדדים מלמדת בבירור שמדובר בנכס משותף, על אף שהוא “נכס חיצוני” ולפי הסכם הממון אינו משותף.
בענייננו, מדובר בדירה שנרכשה ביום 23.7.2002, כחודש וחצי בלבד אחרי החתימה על ההסכם ולמעלה משנתיים לפני נישואי הצדדים (שנישאו בשנת 2004), ונרשמה על שם הנתבע בלבד. מהראיות שהונחו לפניי לא מצאתי כי התובעת הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי בדירה בפתח תקווה.
ראשית, לטענת התובעת גם בפרק זמן זה לפני נישואי הצדדים, הם חיו חיים משותפים יחד, ולפיכך הדירה נרכשה במהלך החיים המשותפים. יש לדחות את טענת התובעת.
הדירה נרכשה כחודש בלבד לאחר עריכת הסכם הממון, כאשר הנתבע הבהיר כי עד לעריכת ההסכם הצדדים היו בגדר “חברים” בלבד:
“… קודם כל אני לא אגיד שאני זוכר הכל, זה היה לפני המון שנים, בקושי הייתי חבר שלה, אבל אמרו לי שצריך, הייתי בכיוון של ללכת להתחתן, זה הראש שלי היה, הייתי מבוגר, אחותי אמרה לי אפילו שלא תתחתן איתה או תהיה איתה הרבה זמן יש ידועה בציבור כדאי שתעשה הסכם ממון. זה היה הראש שלי. אחרי זה אחותי אמרה לי לך לעו”ד גזי, ז”ל, ואז הלכתי עם ח’, אחרי שהיה לנו כמה חודשים שהיא הסכימה ללכת לעשות את הסכם הממון…” (בעמ’ 28 לפרוטוקול הדיון).
עדות הנתבע בעניין זה אמינה עלי, ותואמת את טענתו לאורך כל החקירה, כי יזם את עריכת הסכם הממון כדי להגן על רכושו.
בנוסף, במהלך פרק זמן זה הצדדים נפרדו למשך כ-8 חודשים (ראו חקירת התובעת בעמ’ 16 לפרוטוקול מיום 5.8.21). התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי הצדדים חיו יחד כבני זוג פרק זמן משמעותי טרם רכישת הדירה בפתח תקווה. יתרה מכך, הצדדים בחרו לעגן את יחסיהם בנישואין בשנת 2004, לאחר רכישת הדירה בפתח תקווה.
שנית, הדירה בפתח תקווה נרשמה על שם הנתבע בלבד (ראו אישור זכויות, נספח 6 לתצהיר הנתבע), ובהסכם הרכישה מצוין הנתבע בלבד כרוכש (ראו נספח 7 לתצהיר הנתבע).
שלישית, לא מדובר בדירת מגורים, אלא בדירה המושכרת לצד ג’, כאשר הנתבע צירף דוגמאות לחוזי שכירות שנערכו עם צדדי ג’ עליהם חתום הנתבע בלבד, ללא התובעת (ראו: נספח 8 לתצהיר הנתבע). כמו כן, הנתבע צירף קבלות הרשומות על שמו בלבד, בגין תשלום שכר טרחה לעורך דין עבור חוזה השכירות לדירה בפתח תקווה, וכן עבור תשלומים שונים, כגון: החלפת דוד שמש (ראו: נספח 9 לתצהיר הנתבע). בנוסף, טענת הנתבע כי כספי השכירות התקבלו לידיו והופקדו בחשבון הרשום על שמו בלבד, לא נסתרה.
רביעית, מחקירות הצדדים עלה כי הצדדים אכן שמרו על הפרדה רכושית בחשבונות הבנק הנפרדים שניהלו לאורך השנים, וכי מעולם לא היה להם חשבון בנק משותף.
בחקירת התובעת עלה כי הנתבע שמר על ההפרדה בחשבונות הבנק של הצדדים, ועל אף רצונה של התובעת לאחד את החשבונות, הנתבע סירב לכך (ראו: בעמ’ 21 שורות 32-33 לפרוטוקול מיום 5.8.21).
בנוסף, אף התובעת שמרה בהפרדה רכושית על הכספים שנותרו לה מירושת אביה, בחשבון המתנהל על שמה, וכספים אלו נותרו בבעלותה (ראו: בעמ’ 23 שורות 10-17 לפרוטוקול מיום 5.8.21). התובעת אף מקבלת דמי שכירות מדירה בפתח תקווה שירשה (ראו נספח 23 לתצהיר הנתבע).
נוסיף לכך, כי על אף שהצדדים התגוררו בתחילת נישואיהם בדירה בפתח תקווה מספר שנים, הרי היה זה באופן זמני וכי בית המגורים שלהם היה הבית בשוהם – בו גם השקיעה התובעת את מירב הכספים בשיפוץ, כפי שפורט לעיל. לעומת זאת, הדירה בפתח תקווה הושכרה לצד ג’ לאורך השנים, והכספים שנתקבלו הופקדו לחשבון הבנק הנפרד של הנתבע.
לטענת התובעת, מיד לאחר רכישת הדירה בפתח תקווה בוצע בה שיפוץ על ידי הצדדים. מעבר לכך שאף לגרסת התובעת השיפוץ התבצע טרם נישואי הצדדים, הרי שעל אף שהתובעת טענה כי הצדדים שילמו סך של כ-62,000 ₪ עבור השיפוץ בדירה בפתח תקווה, התובעת צירפה מספר בודד של קבלות, בסכומים נמוכים של כמה אלפי שקלים (ראו: נספח י’ לתצהיר התובעת). מה גם שאף האסמכתאות שצורפו אינם מוכיחים כי הכספים שולמו מחשבונה של התובעת. זאת בשונה מהאסמכתאות הרבות שצירפה לעניין השיפוץ שנערך לאורך השנים, ובמיוחד בשנת 2014, בבית המגורים בשוהם – מכספיה. יתרה מכך, אף לטענת התובעת, היא שילמה סכומים עבור השיפוץ בדירה בלוד ואף בסכום נטען גבוה יותר (לטענתה – בסך כ-105,000 ₪), ולמרות זאת לא עתרה לקבלת מחצית מהדירה בלוד (בשונה מעתירתה לקבלת החזר מחצית מסכום השיפוץ הנטען).
לא מצאתי כי העובדה שהדירה בפתח תקווה שנרכשה כחודש לאחר עריכת ההסכם לא נכללה בהסכם הממון משנה לעניין היות הדירה בפתח תקווה נכס חיצוני, והתובעת לא הוכיחה שיתוף ספציפי בדירה זו.
חמישית, ולמעלה מן הצורך יצוין, כי גם בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, כאשר לפי פרשנות ההסכם התובעת מקבלת מחצית מהזכויות בבית המגורים, לא מצאתי לפרש את הסכמת הצדדים כך שתקבל בעלות בזכויות בנכס נוסף שהזכויות בו רשומות על שם הנתבע. תוצאה זו תהיה בניגוד להסכם עליו חתמו הצדדים, אשר מלמד על הפרדה רכושית לעניין נכסים שנרכשו טרם הנישואין (למעט השיתוף בזכויות בנכס אחד, כמפורט בסעיף 10 להסכם הממון).
הוצאות השיפוץ ודמי שכירות עבור הדירות בפתח תקווה ולוד
לעניין עתירת התובעת לקבלת הוצאות השיפוץ שלטענתה השקיעה בדירות בלוד ובפתח תקווה וקבלת דמי השכירות, התובעת לא הוכיחה בראיות מספיקות כי השיפוץ שנערך לטענתה לאורך השנים בנכסים אלו – בלוד ובפתח תקווה – שולם מכספים משותפים ובסכומים משמעותיים (ראו קבלות בודדות ובסכומים נמוכים, נספח י’ לתצהיר התובעת).
כמו כן, אין בהתכתבויות וואטסאפ כדי ללמד כי התובעת היא שניהלה את השכירות מול צדדי ג’ (ראו נספח יא לתצהיר התובעת), מדובר בהתכתבויות בודדות, כאשר יש מן ההיגיון שהתובעת תסייע לנתבע במהלך חיי הנישואין בניהול השכירות בנכסיו, ואולם לא מדובר בראיות משמעותיות (בכמות ו/או באיכות) שיש בהן כדי ללמד כי התובעת היא שניהלה בעיקר את ענייני השכירות, ומצאתי להעדיף את גרסתו של הנתבע לעניין זה.
לטענת הנתבע, אשר לא נסתרה על ידי התובעת, הנתבע הפקיד את דמי השכירות מנכסים אלו לחשבון בנק הרשום על שמו. אף הנתבעת ירשה זכויות בנכסי מקרקעין במהלך החיים המשותפים, הנשארים בבעלותה, והיא מקבלת לידיה את דמי השכירות מנכסים אלו (ראו: סעיפים 76-77 לסיכומי התובעת).
לפיכך, אני מוצאת כי הדירות בפתח תקווה ובלוד הן נכסים חיצוניים, בבעלות הנתבע בלבד, ולא מצאתי לחייב את הנתבע בתשלום סכום כלשהו לתובעת בגין נכסים אלו.
שאר נכסי הצדדים – זכויות סוציאליות, חשבונות הבנק והרכבים
התובעת עתרה במסגרת כתב התביעה, בין היתר, לקבוע כי הרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים יאוזן כך שהתובעת תקבל מחצית משוויו. במסגרת הסעדים להם עתרה, התייחסה לרכבים, לזכויות הסוציאליות שצבר הנתבע ולחשבונות הבנק הרשומים על שמו (ראו: סעיפים 92-102 לכתב התביעה).
בסיכומיה עתרה להורות כי כל צד יוותר עם הרכב בו הוא עושה שימוש כיום, ובשים לב לכך שהנתבע עושה שימוש ברכב היקר יותר, ישלם לתובעת מחצית מההפרש.
מנגד, לטענת הנתבע יש להורות כי כל צד יישאר עם הרכב המצוי כיום ברשותו. לחילופין, ככל והתובעת עותרת לביצוע איזון בשווי הרכבים, יש לבצע לטענתו איזון אף בזכויות הסוציאליות שצברה התובעת ובכספים שנצברו בחשבונה במהלך החיים המשותפים. אף בתצהירו טען הנתבע כי אינו מתנגד לעריכת איזון משאבים כולל לתקופת הנישואין ועד להגשת הבקשה ליישוב סכסוך, וזאת כפוף לאמור בהסכם הממון, המחריג לטענתו את שלושת הנכסים (שוהם, לוד ופתח תקווה). (ראו: סעיף 79 לתצהיר הנתבע).
לעניין רכבי הצדדים והזכויות הסוציאליות: בהסכם הממון נקבע, כי על יחסי הממון בין הצדדים יחול הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון על כל שלביו וחלקיו, למעט נכסים המוצאים ע”פ הסכם הממון מתחולת איזון המשאבים (ראו: סעיף 6א’ להסכם הממון). ערה אני לאמור בסעיף 6ב’ להסכם הממון, לפיו הסדר איזון המשאבים לא יחול על פיצויי פיטורין, קופות גמל, “וקרנות מכל סוג שהוא”. ואולם משלא ברור האם סעיף זה עוסק בזכויות שנצברו לפני הנישואין או גם במהלכם, ומששני הצדדים לא טענו לעניין זה, והתובעת עתרה לאיזון זכויות סוציאליות שצבר הנתבע (סעיפים 101-102 לכתב התביעה) ואף הנתבע עתר לאיזון הזכויות הסוציאליות שצברה התובעת, והרכבים נרכשו במהלך הנישואין, אני מורה על ביצוע איזון משאבים בשווי רכבי הצדדים וכן בזכויות הסוציאליות שצברו הצדדים במהלך חיי הנישואין (מיום 00.00.2002 ועד ליום 16.10.2018 מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך).
המיטלטלין יחולקו באופן שווה.
לעניין הכספים שצברו הצדדים בחשבונות הבנק הרשומים על שמם: משהתובעת זנחה בתצהירה ובסיכומיה את טענותיה לעניין איזון הכספים בחשבונות הבנק, ובשים לב לכך שהצדדים שמרו על הפרדה רכושית בחשבונות הבנק לאורך חיי הנישואין, ולא מן הנמנע כי הפקידו לחשבונות אלו את דמי השכירות אותם קיבלו מנכסים חיצוניים שבבעלותם (אף התובעת מקבלת דמי שכירות מנכסים שירשה, ראו סעיפים 76-77 לסיכומיה), ובשים לב אף לתוצאה אליה הגעתי ביחס לזכויות בבית המגורים, לא מצאתי להורות על איזון חשבונות הבנק של הצדדים.
התביעות הנוספות
לעניין התביעה בעניינו של הקטין (תלה”מ 65464-12-18), הצדדים הסכימו כי אין צורך להכריע בתיק זה, שכן הקטין הנו כבן 17 והוסכם כי האחריות ההורית תהא משותפת (ראו בעמ’ 42 לפרוטוקול מיום 5.8.21). לפיכך, האחריות ההורית על הקטין תהא משותפת והתיק ייסגר.
לעניין התביעה לסילוק יד שהגיש הנתבע (תלה”מ 20423-03-19), בנסיבות בהן נקבע כי לתובעת מחצית מהזכויות בבית המגורים בשוהם, ולפיכך שני הצדדים שווים במעמדם הקנייני, הרי שיש לדחות את תביעת הנתבע לפינוי וסילוק יד של התובעת מבית המגורים.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, לפיה בחלק מהסוגיות התקבלו טענות התובעת ואילו בסוגיות אחרות התקבלו טענות הנתבע, לא מצאתי לחייב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את כלל התיקים הפתוחים.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.
ניתן היום, י”ג כסלו תשפ”ג, 07 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.
