לפני
כבוד השופטת מירה רום פלאי
תובע
ר’ מ’ פ’
עו”ד, מייצג את עצמו
נגד
נתבעת
ש’ פ’
ע”י ב”כ עו”ד שי בליטי
פסק דין
האם יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין פרסום לשון הרע, הוצאת דיבה, שימוש לרעה בהליכי משפט או עוולות נזיקיות אחרות, בעקבות תלונותיה במשטרה על התנהלות אלימה ומאיימת מצד התובע, תלונות אשר נסגרו ללא הגשת כתבי אישום, וכן בגין פרסום פוסט בפייסבוק המבקר את אוזלת ידן של הרשויות, שלא טיפלו בהתנהלותו האלימה של התובע לכאורה?
האם כל תלונה שהוגשה למשטרה בגין אלימות במשפחה ונסגרה בהעדר ראיות או בהעדר אשמה היא תלונת שווא?
אלה השאלות המרכזיות בהן יש להכריע;
מבוא
הצדדים, בני זוג לשעבר, נישאו כדמו”י בשנת 2010, והם הורים לשתי בנות קטינות, כיום בנות 13 ו-9. בשנת 2018 נקלעו יחסי הצדדים למשבר, ובחודש מאי 2019 התגרשו.
במרכזה של תביעה זו עומד סיפור מורכב של בני זוג לשעבר, שנקלעו למשבר, בעקבותיו נפרדו וניהלו הליך גירושין קשה וחריף, שהתפרש על פני בירור מחלוקות מרובות בבית משפט זה במסגרת כ-15 הליכים משפטיים, לא כולל הליכי ערעור בבית המשפט המחוזי, כאשר לאורך כל הדרך כל צד נאבק על הוכחת צדקתו, ובמרכז שתי ילדות קטינות.
התובע, עורך דין במקצועו, עותר לפיצוי כספי מהנתבעת בטענה כי מצא עצמו במרכזו של מסע הכפשות הכולל תלונות שווא על אלימות פיזית ומילולית, פרסום פוסט שקרי בפייסבוק, ופגיעה בשמו הטוב תוך הפרת הוראות חוקיות רבות. לטענתו הנתבעת עשתה שימוש לרעה בהליכי משפט, מתוך מניעים כלכליים לשינוי זמני השהות והגדלת דמי המזונות.
הנתבעת מצדה טוענת כי כליאתה במערכת יחסים בריונית מצד התובע הובילה אותה לפנות לעזרתה של המשטרה באמצעות תלונות שהגישה, אך לדבריה פניותיה לא נענו, מה שהוביל אותה לפרסם פוסט בקבוצת פייסבוק, שבו תיארה תחושת מצוקה עקב מחדלי הרשויות.
התובע עותר לחיוב הנתבעת בפיצוי בסך של 550,000 ₪ בגין עוולות של לשון הרע, הוצאת דיבה, תלונות שווא, פגיעה בפרטיות, שקר במפגיע, שימוש לרעה בהליכי משפט ועוד, שנעשו לטענתו במזיד במטרה להשחיר את פניו ולפגוע בו.
ההליך התגבש לכדי סוגיה משפטית בה יש להכריע האם תלונותיה של הנתבעת במשטרה ופוסט שפרסמה בפייסבוק, נועדו לפגוע בשמו הטוב של התובע או שמא היוו אקטים של התקוממות אישית בתום לב, בעקבות התנהלותו האלימה והכוחנית של התובע לכאורה כלפיה, במהלך השנים.
כפי שיפורט להלן, התנהלות הצדדים, ובפרט של התובע, הובילה ל”זליגת” ההליך למחוזות אחרים החורגים מגדר המחלוקת בתביעה ועוסקים בסכסוך המשפחתי על שלל רבדיו, דבר שהכביד על ניהול ההליך באופן יעיל, ממוקד וענייני.
טענות הצדדים
עיקר טענות התובע
הצדדים היו בני זוג שחיו באושר ואהבו אחד את השני. לימים החליטו ל”פתוח” את מערכת היחסים שלהם. הנתבעת נהגה לפתות את התובע לחצות את הגבולות הזוגיים ביניהם, ובכלל זה לקיים יחסים עם אחרים. אלא שבמסגרת ההליכים המשפטיים בין הצדדים, הציגה הנתבעת את התובע כמי ש”אנס” אותה למערכת יחסים פתוחה הכוללת חילופי זוגות, וזאת בניגוד להסכמותיהם.
על אף שהצדדים הגיעו להסכמות בהליכי הגירושין והתגרשו כבר בשנת 2019, הנתבעת, במטרה להרוויח יתרון בהליכים המשפטיים ולקבל יותר כספים, החלה במסע הכפשות כנגד התובע באמצעות הגשת הליכי סרק, כולל תלונות שווא במשטרה על עבירות אלימות, איומים ופגיעה ברכוש, וכן פרסום פוסט האשמות כנגדו בפייסבוק, לעיני כל, שבו האשימה את התובע באותן עבירות.
בעקבות תלונותיה השקריות של הנתבעת, התובע מצא את עצמו בחדר חקירות נחקר על מעשים שלא עשה מעולם, וכן נאלץ שוב ושוב להתמודד עם טענות כוזבות מפיה של הנתבעת, הן בפני הרשויות והן בפני קהל של אנשים שנחשפו לפוסט בפייסבוק. הנתבעת לא פרסמה התנצלות אך מחקה את הפוסט, מה שמעיד לשיטתו על הודאה בחבות.
הנתבעת אשר סובלת מהתקפי זעם וחוסר שליטה, נוהגת לקלל את התובע ולשלוח הודעות נאצה, פעלה ממניעים פסולים, כיזבה בדברים, בדתה ראיות ופגעה בשמו הטוב. הכל, על מנת להטעות את בית המשפט במסגרת ההליכים בענייני זמני השהות עם הקטינות והמזונות. בהתנהלותה הפרה חובות חוקיות, וגרמה לנזקים נפשיים, כלכליים ואישיים. לטענתו הנתבעת לא נקטה זהירות סבירה, ולכן עליה להוכיח את העדר ההתרשלות.
הנזק שנגרם לתובע הוא בלתי הפיך, כולל פגיעה בשמו הטוב ובעסקו כעורך דין, השפלה וביזוי ברבים, וכן הרחקת הבנות ממנו. תחושת הביזוי מתעצמת נוכח השימוש לרעה בהליכי משפט על ידי הנתבעת כנגדו. התובע דורש פיצוי על נזקיו, הן ממוניים והן בלתי ממוניים, בסכום של 550,000 ₪, על פי חוק איסור לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות, דיני הנזיקין ודינים נוספים.
עיקר טענות הנתבעת
התובע הגיש סדרת תביעות סרק מתוך מניעים פרטיים, במטרה לרסק את הנתבעת נפשית וכלכלית. כתב התביעה עמוס בטענות מיותרות, כוזבות ולא מוסברות, ובכך אינו מאפשר לה להגן על עצמה בצורה ראויה.
בנוגע לפוסט בפייסבוק שפרסמה, הוא הוסר מיד לאחר בקשת התובע, ואין מדובר בלשון הרע. הפוסט כלל זעקה לעזרה בעקבות אלימות התובע, אשר שמו לא נזכר בפוסט, והפוסט נועד להשמיע ביקורת כלפי מחדלי המערכת הציבורית ואוזלת היד מצד הרשויות. לפיכך הפוסט חוסה תחת הגנת תום הלב והאמת.
בנוגע לתלונות המוזכרות בכתב התביעה, כל התלונות שהגישה הן אמת, משקפות את המציאות לא רק מבחינת העובדות אלא גם את תחושותיה הסובייקטיביות. התלונה הראשונה הוגשה על פי המלצת המשטרה, לאחר שהתובע הטריד את משפחתה. כל התלונות שהגישה היו הכרחיות נוכח ההתנהלות של התובע. כך גם בנוגע לטענת האלימות של התובע כלפי בתם המשותפת של הצדדים, התלונה בעניין זה היא אמת.
לגבי ההתנהלות המינית במערכת היחסים בין הצדדים, מציינת הנתבעת כי התובע שכנע אותה לפתוח את הזוגיות ולקבל נשים אחרות, דבר ששירת אותו והוא שלט בו, אך כשהחליטה לעזוב אותו, הוא עשה כל מאמץ לנקום בה. במהלך השנים לא חדל התובע מהטרדות, השמצות ומעקב אחריה, על אף פניותיה אליו לחדול מכך. התובע המשיך להתנהג באופן פלילי, גם לאחר שהגישה תלונות במשטרה.
מדובר בתביעת סרק מוחלטת, אשר מתייחסת לאירועים שאירעו שנים לפני הגשת התביעה, ללא הסבר ביחס לשיהוי ניכר בהגשת התביעה, והתביעה אף כוללת טענות לנושאים שאינם קשורים ללשון הרע כגון חיי המין של הצדדים.
התובע הגיש את התביעה מתוך נקמנות, ולא מתוך צורך אמתי להגן על זכות. לפיכך מבוקש לדחות את התביעה, מאחר שהיא חסרת בסיס ומוגשת ממניעי נקמה, ולהטיל על התובע הוצאות משפטיות גבוהות, שכן נגרמו לנתבעת נזקים ממוניים ורגשיים רבים.
דיון
המסגרת המשפטית
חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן: “החוק”) קובע כי פרסום לשון הרע על אדם מהווה עוולה אזרחית והנפגע זכאי לפיצוי בשל עוולה זו.
פרסום המייחס לאדם עבירה פלילית שנעברה על ידו, פוגע על פניו בשמו הטוב של אותו אדם, עלול להשפילו בעיני הבריות ולכן מהווה לשון הרע.
הדרך לברר האם הביטוי הנטען נופל בגדר החוק, היא בדיקה בשלבים, בהתאם להבנת האדם הסביר, ותוך הקפדה על איזון בין האינטרסים השונים. ראשית ייבדק הביטוי עצמו, אשר יפורש באופן אובייקטיבי בהתאם לאדם הסביר, ובהתאם לנסיבות. ככל שימצא כי הביטוי נופל בגדר החלופות שבחוק, יש לבחון האם עומדת למפרסם אחת מההגנות אשר בחוק. לבסוף, רק אז ואם וככל שמגיעים לשלב האחרון, תיבחן סוגיית הפיצוי, כאשר הפגיעה אינה מחויבת בנזק בפועל לנפגע.
ייחוס מעשים של עבירות פליליות לתובע, כגון אלימות, ואיומים, לרבות הגשת תלונה במשטרה, אכן עלולים להשפיל את התובע בעיני הבריות ולבזותו בשל הדברים המיוחסים לו. ואולם, תוצאה לא רצויה העלולה להיגרם מהמצב המשפטי לעיל היא שאנשים יפחדו להתלונן למשטרה, שמא לא תוכח טענתם והם יהיו חשופים לתביעת לשון הרע. לפיכך לצורך האיזון בין האינטרסים, קבע המחוקק הגנה הניתנת למפרסם לשון הרע הקבועה בסעיף 15 לחוק, אם הפרסום היה תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות או לחקור בעניין התלונה, ובלבד שמפרסם פעל בתום לב.
מאליו ברור כי המשטרה היא רשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור אותן. קיימת חובה בחוק על המשטרה לחקור תלונות שמוגשות לה. לפיכך, ככל והפרסום נעשה בתום לב, מוקנית לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.
הפסיקה הכירה בכך, שגם פרסום בדרך של כתיבת “פוסט” ברשתות חברתיות מהווה “פרסום” כהגדרתו בחוק ((בר”ע (מחוזי-חיפה) 850/06 רמי מור נגד ידיעות אינטרנט [פורסם בנבו] (22.04.2007); (ע”א (חי’) 62613-09-16 מרדכי (מוטי) מרקוס נ’ אמיר בוהדנה [פורסם בנבו], 19.03.17)).
הנתבעת התלוננה במשטרה מספר פעמים בטענה שהתובע נקט כלפיה באלימות, באיומים ועוד, ולאחר שתלונותיה לא נענו ותיקי החקירה נסגרו, פרסמה פוסט בפייסבוק כביקורת על אוזלת ידן של הרשויות שלא טיפלו בהתנהלותו האלימה של בן הזוג שלה. בכך לטענת התובע פרסמה לשון הרע אודותיו.
כאמור, לשיטת התובעת, ככל ובית המשפט יימצא כי היא הוציאה דיבתו של התובע, הרי שעומדות לה ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. בנוסף טוענת הנתבעת כי עומדת לה הגנת “אמת דיברתי” המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
דיון מקדמי טרם ברור גוף התביעה
לא ניתן להתעלם מהשיהוי בו הוגשה התביעה בחודש 05/23, בגין אירועים אשר האחרון שבהם הוא תלונה שהוגשה בחודש 09/20. לכך יש להוסיף את העובדה כי מדובר באדם, עו”ד במקצועו, אשר ידו “קלה על ההדק” כאשר מדובר בהגשת תביעות, שכן זהו עיסוקו. עצם העובדה כי לא הוגשה תביעה בזמן אמת ובסמוך לאירועים הנטענים, מכרסמת בקיומן, ולו בעצמתן, של העוולות הנטענות.
עוד יש לומר כי התובע טען בכתב תביעתו טענות בעמעום, ללא פירוט עובדתי קונקרטי או הבאת ראיות רלוונטיות להוכחת טענותיו, כאשר ביקש לפסוק לו פיצוי בגין האירועים הנטענים. למעט צירוף צילום הפוסט בפייסבוק ורישום משטרתי של שלושה תיקי חקירה שנסגרו, על אף שכתב התביעה מתייחס ל-13 תלונות.
רק לאחר שהנתבעת הגישה בקשה לצרף את כל 13 מספרי הפל”א, נאות התובע לצרף עוד שני מספרי תיקים, אולם עדיין לא פורטו 13 התלונות הנטענות, וכך גם היום לאחר הגשת כל ראיותיו של התובע עדיין לא ברור מהן כל אותן 13 תלונות מושא התביעה. כן ידוע כי לא הוגשו כתבי אישום בגין התיקים שנפתחו במשטרה כנגד התובע.
ביום 01.09.24 לאחר שהסתיים שלב הגשת הראיות ושמיעתן, הגיש התובע בקשה לצרף מסמך הנחזה להיות הודעה המשטרתית מיום 31.07.24, לפיה לכאורה בוצע שינוי בעילות הסגירה בשניים מתיקי החקירה, לחוסר אשמה. לטענתו מסמך זה מוכיח כי התלונות שהוגשו נגדו היו תלונות שווא שאין מאחוריהן דבר.
ואולם גם כאן, מדובר בהגשה בשיהוי, אשר אינה עומדת בתנאים שנקבעו לשם הצגת ראיות במהלך הליך המשפטי. על התובע היה לצרף את ראיותיו בראשית ההליך בהתאם לכללי הדין. כידוע, מסמכים אשר מוגשים באיחור, לאחר שלב הגשת הראיות, אינם מהווים ראיה שניתן להסתמך עליה בשלב כה מאוחר בהליך.
בהקשר זה יצוין כי בדיון קדם המשפט מיום 19.12.23 חזר התובע וטען באמצעות בא כוחו, דאז, כי תלונות הנתבעת במשטרה נסגרו מחוסר אשמה, אך לא ידע להפנות את בית המשפט למסמך רלוונטי וטען כי ההליך אינו בשלב ההוכחות (ראו עמ’ 3). ודוק; בתחילת אותו דיון הוא טען כי התיק בשל להוכחות, כפי שצוין לעיל בתחילת פסק הדין.
בסופו של יום (שלא לומר, בסופו של הליך), על פי המסמך שצורף, התובע אכן פעל לכאורה לשינוי עילת הסגירה של חלק מהתיקים, אך לא הצביע על סיבה מוצדקת לעשות זאת בשלב מאוחר כל כך, ואף להגיש את המסמך בשיהוי, לאחר שהליך הגשת הראיות הסתיים כאמור.
עוד יצוין כי לאחר הגשת כתב התביעה, התובע הפנה לתלונה שהוגשה במשטרה נגדו בגין משיכת שיער של בתם המשותפת של הצדדים, תלונה אשר לא הועלתה בכתב התביעה, מכאן שמדובר בהרחבת חזית אסורה. מכל מקום, גם תלונה זו לא הוכחה כפרסום לשון הרע.
לא זו אף זו, החל מכתב התביעה ולאורך כל ההליך, גולל התובע בעיקשות טענות על חיי המין של הצדדים, אשר עד היום לא ברור כיצד הן רלוונטיות להוכחת התביעה. התובע טען בעדותו כי תיאורים אלו הובאו על מנת להפריך את תלונות הנתבעת במשטרה בהן היא ניסתה להציגו כאדם אלים אשר כפה עליה יחסים מופרעים עם אנשים אחרים (23.06.24, עמ’ 13 ש’ 33-24).
כאשר התובע נשאל בחקירתו היכן הוא נחקר על כפיית יחסי מין, תחילה השיב שהוא צריך לחפש את זה, לאחר מכן טען כי הוא כלל לא צריך להוכיח ולהציג את זה, וכאשר שוב התבקש להפנות, הודה כי הוא לא נחקר על זה (23.06.24, עמ’ 14 ש’ 30; עמ’ 15 ש’ 5-1). התובע הוסיף וטען כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר מניעי הנתבעת הם שיקולים כלכליים בלבד. בשאלת הקשר לעברם המיני של הצדדים, לתובע הפתרונים.
מטעם התובע העיד בקצרה מר עידן אופיר, שאישר כי ביצע תמלול שיחת טלפון שהקליט התובע את הנתבעת (נספח 8 לתע”ר התובע). מעיון בתמלול לא עולה דבר, מלבד נסיונו הכושל של התובע “להפיל בלשון” את הנתבעת כדי להוכיח שכל מניעיה הם כלכליים.
התובע בחקירתו לא ידע להפנות כיצד הדבר בא לידי ביטוי באותו תמלול, והחל לצטט אמרות שדווקא מוכיחות כי הנתבעת דיברה על שלל עניינים הקשורים בהתנהלות הצדדים במטרה לקדם את טובת בנותיהם הקטינות (23.06.24, עמ’ 44-42).
התובע אף הגדיל וזימן לעדות את הגברת ע’ ה’ ע’, אשר עמה ועם בן זוגה ניהלו הצדדים מערכת יחסים. מרבית חקירתה של העדה (על ידי שני הצדדים) התמקדה בעיקר בשאלות בנוגע לאופי היחסים האינטימיים בין הזוגות. שוב, לא ברור כיצד סוגיה זו תורמת להוכחת התביעה דנן.
נסיון התובע להפריך את התלונות שהגישה הנתבעת, אינו הופך את ההיסטוריה המינית של הצדדים לרלוונטית לדיון בשאלת פרסום לשון הרע. הדיון בהיבטים אלה אינו נדרש לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת, והוא אף חורג מהמסגרת הראויה של ניהול ההליך.
טענות התובע בנוגע לעברם המיני של הצדדים לא רק שאינן רלוונטיות להליך, אלא אף מחזקות את הרושם כי כל נסיונו של התובע להלך על הנתבעת אימים ובעיקר להסיט את הדיון מהסוגיות המשפטיות העיקריות שבמחלוקת שעליהן עוסקת התביעה, לנושאים שאינם נדרשים להכרעה.
בדומה להרחבות הבלתי רלוונטיות של התובע בכתב התביעה, כך גם במהלך חקירתו השיב התובע באריכות ובהרחבה, והתעקש כי בית המשפט יאפשר לו זאת, תוך הסטת מוקד הדיון לנושאים הקשורים אמנם לסכסוך המשפחתי, אך הרבה מעבר לגבולות המחלוקת המשפטית מושא התביעה.
האם התלונות שהגישה הנתבעת במשטרה והפוסט שפרסמה בפייסבוק, עולים לכדי פרסום לשון הרע או עוולות אחרות המזכות את התובע בפיצוי כספי מהנתבעת?
תלונות במשטרה:
הגשת תלונה למשטרה הינה פעולה חוקית ובסיסית של כל אדם במטרה להגן על זכויותיו, ואין בה הגשת תלונה כזו משום פגיעה בשם הטוב של התובע.
נקבע בפסיקה כי הדבר אינו הסתה או עילה לעוולה, ואין די בעצם הגשת התלונה כדי ללמד על כך שלא היה צידוק להגישה או להלין על המגיש. זאת נוכח האינטרס ציבורי לאפשר לכל אדם להגיש תלונה, ללא חשש שייחשף לתביעה אזרחית.
זכותו של כל אדם החש עצמו מאוים או נפגע, לפנות לרשויות אכיפת החוק ולהגיש תלונה, מדובר בזכות יסוד חשובה שיש להגן עליה. יחד עם זאת, זכות זו אינה בלתי מוגבלת, ויש להקפיד כי היא לא תנוצל לרעה מתוך כוונה לפגוע או להרע, כאשר ידוע למתלונן כי תלונתו אינה אמת ואינה מבוססת. כאשר מוגשת תלונה מתוך זדון או מתוך ידיעה ברורה כי היא כוזבת, עשויה היא להיחשב כתלונת שווא.
הגשת תלונות למשטרה במהלך סכסוכי גירושין אינה תופעה זרה במחוזותינו, ולעיתים מדובר אף בתלונות שווא, העלולות לגרום לנזקים משמעותיים לצד שכנגד, לרבות פגיעה בשמו הטוב, חירותו, תעסוקתו ואף בקשריו ההוריים.
על אף חשיבותן של תלונות המוגשות בתום לב מתוך רצון להגן על שלום המתלונן או המתלוננת, יש להוקיע שימוש לרעה בהליך זה, אשר עשוי להוות עוולה נזיקית לכל דבר ועניין.
לטענת התובע, הנתבעת הגישה 13 תלונות למשטרה כנגדו בגין אירועים של אלימות, איומים, ועוד. ואולם, כאמור, בכתב התביעה הפנה התובע רק לשלוש תלונות שהגישה הנתבעת כנגד התובע במשטרת ישראל:
תיק פ.א מס’ פל”א …/2018 מיום 15.11.18 בגין איומים, הפרת הוראה חוקית, היזק לרכוש במזיד וסחיטה באיומים- נסגר ביום 14.03.19 בעילת חוסר ראיות, אשר שונתה ביום 31.07.24 לחוסר אשמה.
בתיק פ.א מס’ פל”א …/2019 מיום 31.05.19 בגין פגיעה בפרטיות-בילוש, ומעשה מגונה בפני קטין בן משפחה. התיק נסגר ביום 23.10.19 בעילת “נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין”. יצוין כי מראיות התובע עולה כי באותו תיק הוגשה תלונה על ידי התובע כנגד הנתבעת (נספח 10 לתע”ר התובע).
תיק פ.א מס’ פל”א …/2019 מיום 11.11.19 בגין פגיעה בפרטיות-בילוש, הטרדה באמצעות מתקן בזק, תקיפה סתם וידיעה כוזבת על עבירה מסוג פשע- נסגר ביום 27.04.20 בעילת חוסר ראיות, אשר שונתה ביום 31.07.24 ל”חוסר אשמה”.
לאחר שהנתבעת הגישה בקשה לצרף את כל 13 מספרי התיקים במשטרה, הואיל התובע לצרף עוד שני מספרי תיקים, אשר פורטו בראיותיו:
תיק פ.א מס’ פל”א …/2020 מיום 17.09.20 בגין התעללות פיזית או נפשית בחסר ישע- נסגר ביום 29.06.21 בעילת חוסר ראיות.
תיק פ.א מס’ פל”א …/2019 מיום 05.09.19 בגין הפרת הוראה חוקית- נסגר ללא הגשת כתב אישום. לא צוין מה עילת הסגירה.
עד היום לא פורטו מהן 13 התלונות הנטענות, אולם אין ספק כי לא הוגשו כתבי אישום בגין התיקים שנפתחו במשטרה כנגד התובע. ובתאריך 01.09.24 לאחר שהסתיים שלב הגשת הראיות ושמיעתן, הגיש התובע בקשה לצרף מסמך הנחזה להיות הודעה המשטרתית מיום 31.07.24, לפיה לכאורה בוצע שינוי בעילות הסגירה בשניים מתיקי החקירה, לחוסר אשמה.
על מנת לבחון האם מדובר בתלונות שווא אשר הוגשו לרשויות האכיפה שלא בתום לב כדי להשיג יתרון טקטי כזה או אחר, או שמא מדובר בהגשת תלונות אותנטיות בגין ביצוע עבירות, יש לבחון את הדברים הן במישור העובדתי והן במישור הראייתי. נקבע כי על התובע חל נטל מוגבר להוכיח כי מגיש התלונה ידע שהוא מגיש תלונת שווא (ראו: בג”ץ 6825/06 צור נ’ שטראוס, מיום 24.06.09 (פורסם בנבו)). יש להתחשב בנסיבות המקרה ובמרקם היחסים בין הצדדים.
לאחר בחינת הראיות והעדויות, לא מצאתי כי התובע הצליח להוכיח שמדובר בתלונות שווא שהוגשו ממניעים זרים, ועל כן לא מצאתי לנכון להורות על פיצוי בגין רכיב זה.
מעיון בפרוטוקולי החקירות במשטרה ומעדות הנתבעת עולה כי היא אכן חשה מאוימת על ידי התובע, ותיארה את האירועים שהתרחשו, בגינם הוגשו התלונות. בחקירה הנגדית השיבה הנתבעת לשאלות התובע, והעידה כי הוא התנהל בתוקפנות כלפיה וכלפי אחרים בדרכים שונות, לרבות צעקות, חטיפת חפצים, שבירת טלפון, שימוש בכוח להשגת דברים, ועוד (24.06.24, עמ’ 72).
נסיונות התובע להפריך את טענות הנתבעת בעדותה העלו חרס, וניכר היה כי שאלותיו בחקירה חותרות לנושאים שאינם רלוונטיים לסוגיה שבמחלוקת, כגון האם הנתבעת מתקשרת עם גורמים מהעולם הבא, שאלות על עבודתה בעבר כסייעת בגן ילדים, סיבת שינוי שם משפחתה מ”פ'” ל”פ'”, שאלות על סוגיות רכוש, זמני שהות ומזונות, ועוד כהנא וכהנא שאלות שאינן רלוונטיות לתביעה אותה הגיש (שם, עמ’ 77-73).
התובע אף אישר את מרבית האירועים בגינם הוגשו התלונות, אלא שהוא הציג את פני הדברים אחרת בנוגע להתרחשותם, הן בפני בית המשפט והן בפני החוקרת המשטרתית שהטיחה בו שאלות על חלק מהאירועים, כמתועד בפרוטוקולי החקירות (ראו נספחים 4, 11, 13, 14, 16 לתע”ר התובע).
כך למשל, אישר התובע את עניין ההטרדות כלפי הנתבעת ובן זוגה (בטענה כי יכול היה להיות יותר עדין בהטרדותיו), כך בעניין שבירת הטלפון על ידו (בטענה כי הטלפון החליק מידיו אל גב המיטה בזמן ויכוח, וכי זה הטלפון שלו ולא שלה), כך בעניין לקיחת מפתחות הרכב והזזת הרכב ללא רשות הנתבעת (בטענה כי לאחר ויכוח שפרץ ביניהם לפני ארוחה משפחתית, הוא לקח מפתחות ספייר והזיז את הרכב למקום קרוב יותר כדי לחסוך זמן), כך בעניין משיכת שקית בחוזקה מידיה של הנתבעת (בטענה כי הנתבעת הושיטה לו את השקית אך לא שחררה), כך לעניין חסימת המעבר של הנתבעת על ידי התובע בגופו (במשטרה טען כי עמד בכניסה לחדר וכשהיא ביקשה נתן לה לעבור. בבית המשפט טען כי הבית בנוי בצורה שיש משקוף בכל מקום, וכי ניסתה לעבור דרכו כשהיה באמצע משפט), ועוד כהנא וכהנא פרשנויות לכל אירוע שהועלה בפניו (ראו עדות התובע ביום 23.06.24, עמ’ 25, 34-30, 60-58, 75).
מהמפורט לעיל עולה כי אין בתוכן התלונות דבר שאינו אמת מבחינה עובדתית, אלא המחלוקת נסובה בסופו של דבר על המשמעות הנורמטיבית של הדברים, ועל הפרשנויות השונות של כל אחד מהצדדים לאותם אירועים. מכל מקום, מצאתי כי פניותיה של הנתבעת אל משטרת ישראל, לא חרגו מתחום הסביר באותן נסיבות, ומכאן, חזקה כי פעלה בתום לב.
התרשמתי כי אילו הנתבעת לא היתה מרגישה את שתיארה שהרגישה, לא היתה טורחת ומגיעה לתחנת המשטרה בתלונותיה ובבקשות לצווי הרחקה וצווי הגנה. להתרשמותי היא אכן הרגישה מאוימת וכי חירותה מוגבלת ונפגעת על ידי התובע, באופן שפוגע במהלך חייה הרגיל. יצוין כי לא בכדי ניתנו צווי הרחקה במשטרה כנגד התובע, האוסרים עליו להתקרב לנתבעת (הגם שאחד מהם בוטל בבית המשפט).
התובע לא צירף שום ראיות היכולות ללמד אודות טיבן של התלונות ולהתרשמות בית המשפט, אין מדובר בתלונות שווא. חרף ניסיונותיו הרבים, לא הצליח התובע, כאשר חקר את הנתבעת, להוכיח כי תוכן הדברים שמסרה למשטרה היה כוזב, אלא הוכיח כי הדברים אכן קרו. הפרשנות שניתנה להם על ידי כל אחד מהצדדים, היא זו שבמחלוקת. התוצאה היא כי אין לייחס לתובעת שימוש זדוני או בלתי סביר בהגשת תלונות למשטרה.
אי הגשת כתב אישום בגין תלונותיה של הנתבעת, אין בה כדי לקבוע קביעה פוזיטיבית בדבר חפותו של התובע. גם אין בהודעה המשטרתית, שהוגשה באיחור, כדי לשנות את תמונת המצב הראייתית או להוות בסיס לתביעה בלשון הרע.
שינוי עילת סגירה אינו מהווה ראיה חד משמעית על חוסר תום הלב של הנתבעת. סיווג עילת הסגירה נעשה על ידי הגורמים המוסמכים על פי שיקול דעתם, לאחר בחינת נימוקי הבקשה, אולם אין בכך בהכרח לשקף את האמת העובדתית במלואה, במיוחד כאשר לא מדובר בזיכוי פורמלי או בהכרעה שיפוטית בנוגע לאשמתו של התובע.
כדי שהליך ייחשב כהליך נפל, יש להוכיח כי לא רק שההליך הסתיים לטובת התובע, אלא שגם בבחינה בדיעבד, אדם סביר לא היה יוזם הליך מסוג זה. יש לזכור כי תוצאות ההליך כשלעצמן אינן בהכרח מעידות על כך שהגשת התלונה הייתה בלתי סבירה או שההליך עצמו היה הליך נפל (ע”א 245/86 ש. חסיד בע”מ נ’ מדינת ישראל, מד(1) 640 (1990)).
השאלה האם ההתרחשויות עליהן סיפרה הנתבעת במשטרה מקימות אחריות פלילית, היא שאלה שנבחנת על ידי גורמי האכיפה והתביעה ובית המשפט, ואין לצפות מהנתבעת להימנע מראש מהגשת תלונה בגין התנהלות מאיימת לכאורה, רק בשל האפשרות שבסופו של יום ייפסק כי לא נשלל ספק סביר ביחס לאפשרות שלתובע עמד צידוק מן הדין להתנהלות מאיימת כנגד הנתבעת.
אשר ל”תחום הסביר”, הנתבעת לא האשימה ולא הפריזה בתיאוריה. הנתבעת פנתה למשטרה בעקבות אירועים שהתרחשו לכאורה בתקופת הפרידה, ומסרה עדות כפי שהיא ראתה את הדברים מנקודת ראותה. לא מצאתי כי היא טפלה על התובע האשמות שווא, בפרט כאשר מרבית האירועים הנטענים כלל לא הוכחשו על ידי התובע כאמור.
אין חולק כי באותה עת, לאחר פרידת הצדדים האווירה ביניהם הייתה מתוחה מאוד, הם הרבו לריב ולייצר פרובוקציות, לרבות לעיני הקטינות, כאשר כל אחד מהם מאשים את רעהו. באופן דומה, גם התובע הגיש נגד הנתבעת תלונות במשטרה, כשלטענתו היא אלימה כלפיו. התובע אישר בחקירתו כי הוא בעצמו הגיש תלונות במשטרה כנגד הנתבעת ואף טען כי כל התלונות שהגיש הן אמת (23.06.24, עמ’ 19 ש’ 24-17).
כך ניתן ללמוד גם מהתסקירים שהוגשו בתיקים הקשורים, אשר פירטו את התרשמות העו”ס כי אמנם שני ההורים מסורים ואוהבים את בנותיהם, אולם האווירה ביניהם מתוחה מאוד, כולל חוסר אמון הדדי, האשמות הדדיות, סכסוך בעצימות גבוהה, אשר מגביל את יכולתם של ההורים לראות את ההשפעה של הסכסוך על מצבן הרגשי של בנותיהם.
המאבק החריף בין ההורים הועלה גם בהתרשמות המתאמים ההוריים אליהם הופנו הצדדים, כפי שהובאה בעמדת האפוטרופסה לדין מיום 03.04.22 בתיק הקשור תלה”מ 38888-08-21, לפיה ההורים “מתקשקשים בלי הפסקה” על כל דבר, כאשר המניע העיקרי הוא כספי. לאב יש שליטה ועמידה על קוצו של ידו על כל דבר, מערים קשיים בכל פנייה ומרבה “לחפש את האם”. גם לגבי האם יש את הדרך שלה לעורר דברים בהתבטאויות.
מכל החומר שהונח לפניי ביחס לתלונות שהוגשו על ידי הנתבעת, לא מצאתי כי התובע הוכיח כי מדובר בתלונות שווא אשר הוגשו ממניעים זרים ופסולים המזכים את התובע בפיצוי.
פרט לעדויות הצדדים לא הובאה כל ראיה נוספת היכולה לאשש את האירועים הנטענים על ידי כל אחד מהצדדים, מדובר בפרשנות התובע מול פרשנות הנתבעת בנוגע לאותם אירועים שאכן התרחשו.
מהעדויות והראיות שנפרסו לפניי, עולה כי התקופה שלאחר הפרידה הייתה קשה לשני הצדדים וכללה מתחים רבים, כאשר כל אחד מהצדדים הגיש תלונות למשטרה במהלך תקופה זו, אשר להתרשמותי הייתה תקופה סוערת, טעונה וקשה. זהו נדבך נוסף המלמד כי התלונות של הנתבעת לא הוגשו ממניעים זרים ובחוסר תום לב, אלא הוגשו מתוך תחושה אותנטית של איום וחוסר אונים.
אכן הנתבעת התלוננה כמה וכמה פעמים נגד התובע, אך עצם העובדה שהתלוננה כמה פעמים אינה שוללת את הלגיטימיות של התלונות, ואת תחושת המצוקה אותה חוותה.
העובדה שתיקי המשטרה כנגד התובע נסגרו בהעדר ראיות או אף בהעדר אשמה, אינה מובילה בנסיבות המקרה דנן לקביעה כי “הדבר שפורסם לא היה אמת” (סעיף 16(ב)(1) לחוק) ואין בכך כדי להוכיח כי הנתבעת לא האמינה באמיתות תלונותיה.
לתחושה של מצוקה תחת איום בה אישה או איש נתונים מנעד רחב של אפשרויות והחלטה שלא להגיש כתב אישום הן מסיבה של העדר ראיות והן מסיבה של חוסר אשמה, אינם בהכרח ותמיד, שומטים את הקרקע תחתיה. אלימות- היא שימוש בכוח מכל סוג במטרה לפגוע להזיק לשלוט או לאיים על אדם- והרבה יותר מחמישים גוונים לה. לעיתים היא גלויה, לעיתים היא סמויה ולעיתים היא רגעית תלוית מצב רגשי נקודתי, בפרט בין בני זוג שנפרדים בפרידה רגשית מטלטלת.
בנסיבות אלה, התובע דווקא הוכיח כי אין מדובר בתלונות שווא אשר הוגשו בידיעה שהן כאלו, או בזדון. על כן, אין מקום להידרש ליתר טענותיו בדבר זכאותו לפיצוי. ולא בכדי, טענות אלה נטענו בעלמא ללא יישום קונקרטי של המסגרת העובדתית והמשפטית הרלוונטית.
פרסום הפוסט בפייסבוק
גם כאן יש לתהות על השיהוי בו הוגשה התביעה בחודש מאי 2023 כנגד פוסט אשר פורסם בחודש אוקטובר 2019. יש להניח כי לו העוול שלו טוען התובע נגרם לו בעצמה הנטענת, תביעה זו היתה מוגשת בסמוך למועד פרסום הפוסט ולא כשלוש וחצי שנים אחרי.
לגופו של עניין, לאחר שבחנתי את הדברים לעומקם, מצאתי כי גם הפוסט שפורסם בקבוצת פייסבוק לא מהווה פרסום לשון הרע, המזכה את התובע בפיצוי.
הפוסט בגינו עותר התובע לפיצוי כספי, פורסם בקבוצת פייסבוק שנקראת “שיח פמיניסטי”. צילום הפוסט צורף כנספח 1 לכתב התביעה.
הנתבעת טענה כי הפוסט פורסם כחלק מהשיח הציבורי בעקבות אירוע בו נרצחה אישה על ידי בעלה באותה עת, מתוך תחושת מצוקה כלפי אוזלת היד של הרשויות ובכלל זה המשטרה, אשר התעלמו מתלונותיה בגין אירועי אלימות מילולית ואיומים לכאורה שהתובע נקט כלפיה. עוד לטענתה הפוסט הוסר מיד לאחר פנייה של התובע אליה, ועל כן, אין לראות בו כפגיעה בשמו הטוב של התובע כפי שמתאר בכתב תביעתו.
לטענת התובע, מי שהכיר את הצדדים ואת הליך הפרידה שלהם, יכול היה לייחס לאיש עבירה פלילית של אלימות ואיומים, וככזה היא מהוות לשון הרע. לטענתו, הפוסט נצפה על ידי צדדים שלישיים, והוא עונה על הגדרת סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע. הפוסט פורסם בקבוצת פייסבוק פתוחה ורבת משתתפים, בה כל אחד יכול להשתתף ולצפות בפוסטים המתפרסמים. במצב זה, מי שחבר בקבוצה ומכיר את בני הזוג, יכול היה להיחשף למידע שפרסמה הנתבעת, ובכך הייתה לכאורה נפגעת תדמיתו של התובע, עו”ד במקצועו. לטענת התובע, מכרים משותפים צפו בפוסט ונחשפו לתוכנו. אולם גם טענה זו נטענה בעלמא ולא הובאו ראיות להוכיח אותה.
אמנם ניתן להבין מצפייה בפוסט כי בן זוגה לשעבר של הנתבעת התנהג בצורה אלימה ומאיימת כלפיה, ואולם הפוסט לא מציין את פרטי התובע, אינו מכוון כלפי התובע בשמו הישיר, ופרטיו אינם מוזכרים. כל עוד לא הוזכר שמו המפורש, לא ניתן לייחס את הדברים כלפיו.
מעיון בפוסט עולה עיקר תוכנו עוסק בביקורת על אופן הטיפול של הרשויות בתלונותיה על התנהלות מאיימת, ללא הכוונה ספציפית להשחרת שמו של התובע. ניכר כי מטרת הפוסט הייתה לשתף את חברי הקבוצה במחדלים של הרשויות ובפרט גורמי אכיפה, אשר לא טיפלו כראוי בתלונותיה לגבי התנהלותו האלימה והמאיימת לכאורה של בן הזוג לשעבר ללא ציון שמו.
פרסום הפוסט בקבוצת הפייסבוק, גרם להתדיינות בתוך הפוסט, כולל תגובות המביעות אמפתיה לתחושותיה של הנתבעת, הן בשל ההתנהלות האלימה המתוארת, אך בעיקר בשל המחדלים של גורמי האכיפה בהתמודדות עם הנושא, אשר על פי הטענה לא טיפלו כראוי בתלונותיה לגבי התנהלותו האלימה והמאיימת של לכאורה, בגינה פנתה למשטרה.
להלן חלק מהתגובות שפורסמו בפוסט על ידי אנשים שונים: “משהו חייב להשתנות”, “אולי לפנות לתקשורת”, “אם החוק לא עושה דבר אולי הגיע הזמן לעזור לו”, “אני מתביישת בשם המדינה הזו שמפקירה אותך לעבור את הגיהנום הזה- הפיתרון הוא התאגדות נשית – שתפעיל לחץ לתיקון החוק כך שכל אישה תהיה מוגנת”, “מבהירה שפעולה במסגרת החוק היא הדרך. רק חלקתי רגש בגלל אזלת היד של החוק”, ועוד תגובות המביעות נסיון לעזור לאישה, אשר הגיבה בעצמה: “תודה על התמיכה כמה מכן שלחו לי דרכים אפשריות להתמודד עם המצב”.
לא מצאתי כי הפוסט שפורסם על ידי הנתבעת מהווה לשון הרע, שכן הוא לא נועד לפגוע בשמו הטוב של התובע באופן אישי. הפוסט מתאר את תחושת המצוקה של הנתבעת ומכוון לביקורת כלפי הרשויות על העדר המענה והטיפול בתלונות הנתבעת בדבר התנהלות אלימה ומאיימת של התובע לכאורה.
למעשה מדובר בהבעת דעה ובביטוי אישי אשר מהווה חלק מחופש הביטוי, ואין לראות בו השמצה או הכפשה שיכולה להוות לשון הרע. הפוסט לא נועד להשפיל את התובע או לפגוע בשמו הטוב, אלא עוסק בהבעת חוויה אישית של הנתבעת. על כן אין מדובר בפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של הנתבע.
למעלה מן הנדרש, גם אם היה נקבע כי התובע הוכיח כי מדובר בפרסום העולה לכדי פרסום לשון הרע, מצאתי כי חלות על הנתבעת ההגנות בחוק. לא מצאתי כי היה בפרסום של הנתבעת משום כוונת זדון לפגוע באיש.
בנוסף, יש לדחות את טענת התובע באשר לשם הטוב שלו, שכן אין בעובדות שהוצגו כדי להצביע על פגיעה חמורה בשמו הטוב. הפוסט שפורסם בפייסבוק התייחס להתנהלות הרשויות, ולא בפרטי חייו האישיים או המקצועיים של התובע.
התנהלות כוחנית באמצעות הליכים משפטיים
יש לתת את הדעת על התנהלותו של התובע בהליכים המשפטיים שהתנהלו לפניי, התנהלות שהשתקפה הן בהגשת תביעות חוזרות ונשנות, והן בעצמת האגרסיביות שבהן. מכתבי הטענות שהוגשו על ידי התובע, ומהתנהלותו לאורך ההליכים, עלה כי התובע נקט בגישה כוחנית, שאינה ראויה, כדי להשיג שליטה על הנתבעת ובני המשפחה, ומעמדו כעורך דין אפשר לו לנצל את ההליכים המשפטיים כדי להפעיל כח ולחץ על הנתבעת ובני משפחתה.
כאמור, עוד בטרם התחיל דיון קדם המשפט הראשון שהתקיים ביום 19.12.23 בהליך דנן, התייצב התובע מוכן אלי קרב והודיע (באמצעות בא כוחו דאז) כי התיק מוכן להוכחות. אין על מה לדבר, ויש להורות על שמיעת ראיות. התנהלותו של התובע התאפיינה בלוחמנות וכוחנות, שבאה לידי ביטוי גם בהליך המשפטי.
התנהלות זו אף באה לידי ביטוי בתסקיר מיום 17.06.21 בתיק הקשור תלה”מ 58431-12-20, בו תיארה העו”ס את התרשמות הפסיכולוגית של הקטינה, הגברת ע’ מ’, בין היתר כדלקמן: “כלל ההתנהלות מול האב לוותה בהתייחסות כוחנית ווכחנית ולעיתים גם עוינת ולא מכבדת כלפי הפסיכולוגית, לדבריה אין ספק כי התייחסות זו מאפיינת גם את יחסיו עם גרושתו וביתו, עד כדי הטלת אימה”.
הגברת ע’ מ’, הפסיכולוגית שטיפלה בבתם של הצדדים, הגישה דיווחים בתיק הנ”ל בדבר מצבה של הקטינה, כאשר האמור בעדכונים מחזק את גרסת הנתבעת בדבר התנהלותו הבריונית והמניפולטיבית של התובע, וכן ניסיונו להלך אימים על הזולת.
לכך יש להוסיף, את האמור בעמדה הראשונית מטעם האפוטרופסה לדין מיום 23.12.21 בתיק הקשור תלה”מ 38888-08-21, כי התנהגויות שונות של התובע נתפסות ככוחניות ולא צפויות, ולפיכך אף הומלץ כי התובע ייקח חלק בסדנה לשליטה בכעסים.
באופן דומה, לאורך ניהול ההליך נחשפה התנהלותו הכוחנית של התובע, שבאה לידי ביטוי באופן בו חקר בעצמו את הנתבעת, במהלכה הרבה להתווכח עם ב”כ הצד שכנגד ואף עם בית המשפט, השיב באגרסיביות ובהרחבה הרבה מעבר לסוגיה עליה נשאל, ונדמה היה כי ההליך עצמו הוא כלי נוסף בידי התובע להטיל מורא על הנתבעת, ולהמשיך את הקשר ביניהם, גם אם מדובר בהליך משפטי.
תשובותיו של התובע לשאלות היו מתחכמות, מתלהמות ומתנגחות, שמשלבות בין כובעו כעד לבין כובעו כעו”ד, כגון שאלות המופנות לב”כ הנתבעת משל האחרון בחקירה נגדית. בית המשפט לא פעם נאלץ להתערב ולמקד את התובע להשיב לשאלות שנשאל בנושא שבמחלוקת, באופן שהקשה על ניהול התקין והיעיל של ההליך. התחושה בדיון הייתה של שדה קרב, ואף זאת על נושאים שרובם כלל אינם רלוונטיים להליך.
שימוש לרעה בהליכי משפט
התובע התנהל בכוחנות ומניפולטיביות, והתקבל הרושם כי הוא עשה שימוש במנגנונים המשפטיים לצורך הנצחת הסכסוך בינו לבין הנתבעת, לא לצורך חיפוש אחר צדק אלא לצרכים אחרים.
הגשת תביעה זו, ללא תשתית ראייתית ממשית, הפרטים האישיים והמיניים שנחשפו בה, התעקשותו של התובע לדון בהם באריכות, ואף להעיד עדה בעניינם החזירו את תחושת האיום והמצוקה בה היתה נתונה הנתבעת במהלך כל תקופת הפרידה וההליכים המשפטיים בין הצדדים.
יש לתהות האם הגשת תביעות מעין אלה מהווה שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות, ומזיקה באופן ישיר למערכת המשפט ולציבור הרחב, אשר יכול למצוא את עצמו מצוי תחת איום מתמיד של תביעות שווא או תביעות שנועדו למנוע פשרה, להנציח סכסוך גם אחרי שהוא הסתיים, וליצור סבל לא הוגן עבור הצד השני.
סוף דבר
לאור כל המפורט לעיל, נמצא כי התלונות שהוגשו, היו על רקע תחושות מצוקה אמתיות של הנתבעת והוגשו בתום לב לצורך קבלת עזרה והגנה. גם הפוסט שפורסם, לא פורסם ממניעים של פגיעה בשמו הטוב של התובע ואף לא כלל כל פרט מזהה שלו. מה עוד שהפרסום מיד הוסר לאחר פניה של התובע.
אני דוחה את התביעה על כל חלקיה.
נוכח תוצאת פסק הדין, התובע יישא בהוצאות משפט בגין הליך זה, וישלם לנתבעת סך של 35,400 ₪ בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן- הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל.
פסק הדין ניתן לפרסום בהעדר פרטים מזהים.
משתם ההליך, התיק ייסגר.
ניתן היום, ט”ז שבט תשפ”ה, 14 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
