בפני
כב’ השופטת תמר סנונית פורר
התובע/ נתבע:
האיש, ת”ז
ע”י ב”כ עו”ד בן דוד
נגד
הנתבעת/ תובעת:
האישה, ת”ז
ע”י ב”כ עו”ד גייזלר ועו”ד ואלך
פסק דין
פסק דין זה עניינו הכרעה בשתי תביעות שהוגשו על ידי הצדדים:
תלה”מ 37260-05-18 – תביעה לשמירת זכויות, רכושית והצהרתית (להלן: “התובענה הרכושית”) אשר הוגשה על ידי האיש ביום 16.5.2018 כנגד האישה (להלן: “האיש” ו- האישה”).
תלה”מ 25809-11-18 – תביעה כספית – פיצוי בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות; צו למניעת לשון הרע; צו איסור הטרדה מאיימת שהוגשה על ידי האישה כנגד האיש ביום 12.11.2018 (להלן: “התובענה הכספית”).
רקע עובדתי וההליכים המשפטיים בין הצדדים
ביום 15.5.2002 חתמו הצדדים על הסכם יחסי ממון (צורף כנספח ז לתצהיר עדות ראשית של האישה בתלה”מ 32760-05-18). אשר נחתם ואושר על ידי רושם נישואין בלשכת הרבנות ב—- טרם נישואי הצדדים (להלן: “הסכם הממון או ההסכם”). לאיש יש טענות לגבי תוקפו של הסכם הממון ואישורו.
ביום 19.6.2002 הצדדים נישאו כדמו”י (יצויין כי צויין על ידי האיש כי הצדדים נישאו ביום 19.7.2002 ובחלק מכתבי הטענות של האישה צויין כי הם נישאו ביום 20.6.2002. בהסכם הממון צויין כי הצדדים עתידים להינשא ביום 19.6.2002. אולם הבדלים אלה אינם מהותיים לעצם ההכרעה בתביעות שבפניי).
לצדדים נולדו 2 קטינות:
***, ילידת 2004.
*** ילידת 2011. (להלן:” הקטינות”).
הצדדים התגוררו בדירה ברחוב ****, *** הידועה גם כגוש — חלקה —- (להלן:” הנכס או דירת המגורים”). הדירה התקבלה בירושה מאימה של האישה.
ביום 15.7.2003 נפטרה אימה של האישה. דירת המגורים הועברה לאישה בהתאם לצו קיום צוואת אימה המנוחה של האישה מיום 2003 (להלן: “המנוחה”).
זכויות האישה בנכס נרשמו בפנקסי רישום המקרקעין בהתאם לצו קיום הצוואה תוך שנרשמה הערת אזהרה על זכויותיה של האישה; “כפוף לתנאים בצוואת המנוחה **** ז”ל” (צורפו כנספחים א+ב לתצהיר עדותה הראשית של האישה בתובענה הרכושית).
החל מראשית שנת 2018 החלו ההליכים המשפטיים בין הצדדים בבית הדין הרבני ולאחר מכן בבית המשפט לעניני משפחה. הסכסוך בין הצדדים מאופיין בקונפליקט גבוה ביותר.
ביום 18.11.2018 הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין (ה”ט 33018-11-18):
“הגענו להסכמות, כדלקמן:
1. הצדדים הסכימו כי בשלב זה ישוב הבעל לדירת הצדדים וזאת למשך 14 יום הקרובים.
2. במהלך סופי השבוע ילון הבעל מחוץ לדירה.
3. מוסכם כי עד ליום 02/12/18 יעזוב הבעל את הדירה עם חפציו האישיים.
4. במועד עזיבת הבעל את הדירה האישה תעביר לידי הבעל סך של 3,000 ₪, כאשר סכום זה הינו בר קיזוז, ככל שבית המשפט יסבור כי לבעל זכויות כלשהן בדירה. היה והחלטה שיפוטית בית המשפט יקבע כי לבעל לא קיימות זכויות רכושיות/כספיות – ייאלץ הבעל להשיב כספים אלו לידי האישה.
5. החל ממועד עזיבת הבעל את דירת הצדדים יועבר סך של 2,500 ₪ בגין מזונות הקטינות. לסכום זה יתווסף מחצית מהוצאות הקטינות (חוגים, קייטנות, שיעורים פרטיים, הוצאות רפואיות חריגות, הוצאות חינוך).
6. מובהר בזאת כי כל התביעות אשר תלויות ועומדות בפני בית המשפט ימשיכו, למעט ויציגו הצדדים הסכם כולל וכל אחד שומר על טענותיו מכל מין וסוג שהוא.
7. במהלך שהותו של הבעל בדירה מתחייב הנ”ל לא לערער, לא לפנות, לא לפגוע בכל צורה שהיא בחייהם השלווים והשקטים של האישה והקטינות. כמו כן, הנ”ל מתחייב שלא לפנות לכל צד ג’ בהכפשה או בפגיעה בשמה הטוב של האישה בכל צורה שהיא וזאת מבלי שהדברים יהוו הודאה בכל צורה שהיא ועל כך שהדבר נעשה בעבר”. (ההדגשות בכתב – הוספו).
גם הגעת הצדדים להסכמות לא סייעה להרגעת הרוחות ובימ”ש נדרש להתנהלות חוזרת ונשנית גם בנושאים שכבר נדונו. לאור הסכמת הצדדים בה”ט 33018-11-18, הסכימה האישה למחוק את תביעתה לסילוק יד של האיש מהדירה.
ביום 2.12.2018 בעטיין של הסכמות הצדדים שאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין (במסגרת ה”ט 33018-11-18) עזב האיש את דירת המגורים.
ביום 11.4.2019 הצדדים התגרשו.
להשלמת התמונה יצויין כי אישרתי בהחלטה מיום 17.2.2019 לאיש לבקשתו לתקן את כתב התביעה הרכושית וכן חוייב האיש בהוצאות בסך של 8,500 ₪ בשל השלב בו היה מצוי ההליך והוצאות שנגרמו לאישה, וזאת בנימוקי החלטתי שם.
יצויין כי ההליכים שבפניי דרשו החלטה בכל עניין ועניין. צויינו לעיל רק הנושאים המהותיים והנדרשים כעת להכרעה בפסקי הדין שבפניי.
יצויין כי לאחר תום דיוני ההוכחות ולאחר מתן צו לסיכומים, הגיש האיש בתביעה הרכושית בקשה לצו למועצה הדתית להמציא את פרוט’ אישור הסכם הממון בין הצדדים. ביום 24.6.2020 נדחתה בקשה זו בנימוקי החלטתי שם.
בתיקים התקיימו 2 דיוני קד”מ ו-2 דיוני הוכחות והוגשו סיכומים בכתב.
לאחר כל זאת ניתן כעת פסק הדין בשתי התביעות.
פסק דין בתלה”מ 37260-05-18
במסגרת כתב התביעה המתוקן עתר האיש לסעדים הבאים בתביעה הרכושית:
קבלת פסק דין הצהרתי לפיו הינו זכאי למחצית הזכויות ו/או מחצית משווי הנכס.
לחילופין כי בימ”ש יורה כי האיש זכאי למחצית ההשבחה על הנכס החל משנת 2004 ועד לפינוי התובע את הנכס. לשם כך התבקש כי בימ”ש יימנה שמאי.
לחילופי חילופין, היה והסעדים להם עותר התובע יידחו אזי מתבקש בימ”ש לקבוע כי על האישה לשפות/ לפצות/ להשיב כפסים אשר השקיע האיש בנכס לאורך השנים.
כמו כן במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים – ובמידה ובימ”ש יידחה את עתירת האיש כי הינו זכאי למחצית הזכויות בנכס – ביקש האיש כי יעשה שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון ולהורות על חלוקה לא סימטרית לטובת האיש בזכויות הסוציאליות ו/או בזכויות בכלל אשר צברו הצדדים במהלך השנים (לרבות ההשבחה על הנכס), תוך הבאה בחשבון של הפערים הכלכליים בין הצדדים, אשר נוטים בצורה ברורה לטובת האישה.
לסיום סעדיו ציין האיש כי הוא שומר על זכותו להגיש תובענה למזונות משקמים.
טענות הצדדים
טענות האיש
האיש טוען כי נוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים שהועברה לאישה בירושה מאימה, וזאת על רקע הבטחותיה של האישה ומצג ממשי שהציגה כלפי האיש כי דירת המגורים היא נכס משותף. לטענת האיש, האישה נהגה להגיד ולהבטיח לו כי הנכס הוא משותף. האיש טוען כי לולא הבטוחות האישה כלפיו, היו הצדדים עושים מאמץ כלכלי זוגי, נוטלים משכנתא ורוכשים דירה בצוותא.
האיש טוען כי חיי הצדדים היו הרמוניים תוך שיתוף פעולה מלא שהתאפיינו בטיסות לחו”ל ויציאות לחופשות. האיש טוען כי הוא נתן את כל מרצו ומשאביו לטובת התא המשפחתי גם בתקופות בהן הוכח כי האישה לא עבדה ונטל התא המשפחתי נפל לכתפיו. בתוך כך ציין האיש כי הצדדים נהגו לנסוע לחו”ל 8-10 פעמים במהלך חיי הנישואין ויצאו לחופשות בארץ.
האיש טוען כי מלבד העובדה כי במשך השנים תחזק הוא והחזיק את הנכס, הצדדים ערכו פעמיים שיפוץ בדירת המגורים משך השנים. עצם השיפוצים ועלותם בשני מועדים מעידים על שיתוף ספציפי ולהשבחתה של דירת המגורים.
האיש טוען כי הסכם הממון שנחתם מעולם לא אושר כדין והצדדים לא נהגו על פיו. מעבר לכך, ההסכם נערך ע”י עו”ד מטעם האישה (עו”ד זפט) והיא זו אשר ערכה את צוואת המנוחה וכן ייצגה את האישה בראשית ההליכים, חרף ניגוד הענייניים בייצוג. האישה מעולם לא הציגה פרוטוקול דיון של הסכם הממון שנערך כדין. יתרה מכך, הסכם הממון אשר הוצג בבית המשפט נושא חותמת וחתימה עם תאריך בדיעבד ובניגוד לתקנות הרבנות הראשית (תקנות והוראות לרישום נישואין, טבת תשע”ג, תקנה 75). בהתאם לאמור אין ליתן נפקות ו/או משקל להסכם הממון נוכח העובדה כי הסכם הממון לא אושר כדין והצדדים לא נהגו בהתאם להוראותיו
האיש טוען כי במסגרת ההליך המשפטי וביום 18.11.2018 הגיעו הצדדים להסכמות זמניות אשר ניתן להם תוקף של החלטה לפיהם על האישה היה להעביר לאיש סכום של 3,000 ₪ מדי חודש, כאשר סכום זה ניתן לקיזוז. עד עתה טוען האיש כי האישה לא העבירה ולו שקל בהתאם להחלטה.
טענות האישה
האישה טוענת כי חרף ניסיונו של האיש לייצר תמונה אידאלית של חיי נישואים הרמוניים וכוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירת המגורים, המציאות בשטח מלמדת את ההיפך. הצדדים נהגו במודע בהפרדה רכושית ביניהם כאשר כל צד שמר לעצמו את הרכוש אותו צבר ולא נוצרה שותפות כלכלית. על כן עותרת לדחיית התביעה על כל רכיביה.
האישה טוענת כי בצוואת אימה המנוחה נרשם ברחל בתך הקטנה כי מלוא הזכויות בדירת המגורים הוקנו לאישה, והיא לא זכאית להעביר את זכויותיה בדירה לכל גורם, לרבות בן זוגה. גם עיון בנסח הטאבו מעלה כי נרשמה הערת אזהרה על בעלותה של האישה בדירת המגורים ברוח צוואת המנוחה. ניסיונו של האיש להתלות בעובדה כי בנסח הטאבו מופיעה המילה “מכר” הינו ניסיון סרק שכן האישה העידה כי הדירה הועברה אליה מכוח צוואה והיא לא שילמה בגינה דבר, דבר הידוע לאיש היטב.
האישה טוענת כי טענות האיש לפיהן דירת המגורים היא נכס משותף ונוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים של הצדדים הינה טענה בעלמא שלא נתמכה בראשית ראיה ולא בכדי. האיש לא הביא עדים כלשהם, כגון בני משפחה או חברים ששמעו אי פעם הבטחות כאלו מפי האישה. אין בעריכת השיפוצים ובהשתתפות האיש בשיפוצים בשיעורים נמוכים כדי להקנות לו זכויות קנייניות והנסיבות אינן מעידות על שיתוף ספציפי. האיש שילם כספים המיועדים למחייה השוטפת של הצדדים והקטינות ואף לא שילם לידי האישה דמי שימוש כלשהם בגין השימוש בדירת המגורים, אשר שייכת רק לה. גם השקעותיו הנטענות של האיש הנוגעות לתחזוקה שוטפת ומינורית מסתכמות בהחלפת נורות, התקנת מפזר חום, תיקון שלבים בתריס וכיוצ”ב.
באשר להסכם הממון האישה טוענת כי זה נחתם ואושר כדין על ידי רושם נישואין בלשכת הרבנות ב—- לאחר שהצדדים קיבלו ייעוץ משפטי מקיף מלפני ומלפנים. ניסיונו של האיש לטעון עתה בשיהוי כה רב כי תאריך אישור העתק ההסכם מיום 20.5.2018 (ראו: צורף כנספח ז’ לכתב ההגנה המתוקן) הינו ניסיון פסול מאחר שתאריך זה מתייחס להעתק מתאים למקור בלבד על גבי ההסכם ולא למועד אישור הסכם הממון. עוד האישה טוענת כי הסכם יחסי הממון אומת כדין על ידי רושם נישואין ביום 20.5.2002 בלשכת הרבנות ב—-, כאשר בסעיף 7 להסכם הממון נקבע כי הסכם הממון יובא לאישורו של רושם הנישואין, והכול כשממילא גם אילולא היה נחתם הסכם הממון בין הצדדים, לאיש אין ולא יהיו זכויות קנייניות הואיל ומדובר בדירת ירושה מכוח סעיף 5(א) 1 לחוק יחסי ממון.
האישה טוענת כי אמנם לא שילמה את הסכום שנקבע בהסכמת הצדדים ביום 18.11.2018אולם גם האיש לא שילם את מזונות הקטינות. האישה עותרת כי במסגרת פסק הדין יבוטל חיובה לשלם לאיש 3,000 ש”ח לחודש, באופן רטרואקטיבי, לאור העדר זכאותו של האיש לזכויות של האיש לזכויות בדירת האישה.
האישה טוענת כי לא מתקיימים התנאים לפסיקה לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ויש להורות על דחיית עתירה זו.
דיון והכרעה
אימה המנוחה של האישה חתמה על צוואה ביום 2.9.2002, במסגרתה הורתה על הורשת הדירה לאישה.
ביום 2003 נפטרה אימה של האישה. צו קיום צוואה ניתן לצוואה על ידי הרשם לענייני ירושה ביום 17.12.2003. בהתאם לצו קיום הצוואה נרשמו מלוא הזכויות בדירה על שמה של האישה. בנוסף בהתאם לצוואה האם המנוחה נרשמה גם הערת אזהרה למניעת העברת הזכויות של האישה בדירה שלא בהתאם לצוואה.
הסכם הממון בין הצדדים קבע בסעיף 3.10 כי נכסי ירושה שיקבל כל אחד מהצדדים ייחשבו כרכוש של אותו צד: “נכסים ו/או כספים ו/או זכויות שיגיעו למי מבני הזוג, בתקופת הנישואים, כמתנה ו/או ירושה ו/או כמענק ו/או כטובת הנאה על ידי משפחת המוצא שלו, ייחשבו כקנין בלעדי של אותו בן זוג”. בסעיף 3.13 להסכם הממון נקבע כי נכסים שיתקבלו בהתאם לסעיף 3.10 כי: “לא יבוצע גם איזון משאבים בזכויות בני הזוג בדירה, עם פקיעת הנישואין”.
לטענת האיש נוצר בדירה שיתוף ספציפי הגם שהדירה הועברה בירושה ועל אף הסכם הממון בין הצדדים. בהתאם לכך יש לבחון האם האיש עמד בנטל ההוכחה הנדרש להוכיח כי נוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים.
בבע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני (26.12.12) (להלן: “בע”מ 1398/11”) כב’ השופט עמית מונה רשימה של 9 פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדיון בשאלה האם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים. הפרמטרים, אשר חלקם “מושך” לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו.
בחינת הפרמטרים שצויינו בבע”מ 1398/11 מעלה כי לא נוצר שיתוף ספציפי בבית המגורים בענייננו.
האם דירת המגורים הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין – בענייננו דירת המגורים התקבלה ע”י האישה מכח צוואת אימה מיום 2.9.2002 אשר ניתן צו לקיומה ביום 17.12.2003.
בהתאם לצו קיום הצוואה נרשמו מלוא הזכויות בדירה על שמה של האישה. בנוסף בהתאם לצוואת האם המנוחה נרשמה גם הערת אזהרה למניעת העברת הזכויות של האישה בדירה שלא בהתאם לצוואה.
בצוואת האם המנוחה היא קבעה באופן ברור ונחרץ כי הזכויות בדירת המגורים מוקנות לאישה והיא לא רשאית להעביר לאחרים את זכויותיה, כולן או מקצתן, בין בתמורה ובין שלא בתמורה וזכויותיה לא ייגרעו אף מחמת נישואיה. בהתאם לכך גם נרשמה הערת אזהרה על זכויותיה האישה בלשכת רישום המקרקעין (כפי שהורתה המנוחה בסעיף 11 לצוואתה).
לשון הצוואה קובעת כדלקמן לגבי זכויות האישה בדירת המגורים:
עוד נקבע בסעיפים 12-15 לצוואה מנגנון להבטחת זכויותיה של האישה בדירת המגורים ככל וזו תימכר ותירכש דירה חלופית תחתיה.
אין מחלוקת כי האיש ידע כי הדירה התקבלה על ידי האישה בירושה והוא הודה בכך בחקירתו, ברם העיד כי לא ידע אודות רישום הערת אזהרה בנסח הטאבו וזה נודע לו רק בדיעבד. האיש נחקר בסוגיה זו ואישר מפורשות כי ידע על כך שהדירה ניתנה לאישה בירושה:
“ש: אז אתה בעצם כשעברת לבית, ידעת שאמא של *** השאירה לה צוואה, נכון? את הבית.
ת: היא העלתה את זה.
[…]
ת: היא גם העלתה את זה.
ש: אז *** אמרה לך ואתה ידעת לפני שנכנסת שמדובר בירושה שאמא שלה השאירה לה את הבית, נכון?
ת: בהחלט”.
וגם ידעת שיש הערת אזהרה שאומרת של*** (לא ברור).
ת: את זה לא ידעתי.
ש: אתה צירפת את הנסח טאבו.
ת: אחרי זה שכל התהליך הבנתי שיש את זה. ” (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 75, שורות 5-16).
דירת המגורים הועברה בירושה. על פי חוק יחסי ממון היא אינה בת איזון, אף אם לא היה נחתם הסכם הממון מלכתחילה. הסכם הממון רק מוסיף ומאשר כי ירושה איננה חלק מאיזון המשאבים בין הצדדים. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שהאיש אינו טוען כי נכסי הירושה שלו הינם משותפים או שהוא התחלק בהם עם האישה לאורך השנים.
ויודגש – בנסיבות העניין האיש לא הוכיח ראייתית ומהותית כי נוצר בין הצדדים שיתוף ספציפי בדירת המגורים בהינתן קבלת הדירה בירושה, המצב הרישומי של הנכס והמנגנון שמגביל את האישה מלהעביר את זכויותיה בהינתן ההגבלות המופיעות בצוואת אימה.
האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה כי היא משותפת – כמובא לעיל דירת המגורים הועברה בירושה עם הגבלות ברורות, ואף מנגנון לרכישת דירה חלופית על ידי האישה ככל ותירכש תחת דירת המגורים שהתקבלה בירושה, מבלי לגרוע ו/או לפגוע בזכויותיה של האישה בדירת המגורים.
האיש העיד בחקירתו כי הוא ידע שדירת המגורים הועברה בירושה והצדדים עברו להתגורר בה בצוותא כחצי שנה לאחר מועד פטירתה של המנוחה. יתרה מכך, הוכח בעת ההליך כי ריהוט האם המנוחה נשאר בעיקרו בבית. האיש אישר כי סייע לאישה לחלק ולפנות חלק מהריהוט וכי הביא עימו: “אני הבאתי מקרר, מיקרוגל, מכונת כביסה, דברים מהבית שלי הישן שאמי קנתה”. כמו כן אישר כי דירת המנוחה הייתה דירה חדשה מקבלן אך טען כי הדבר אינו רלוונטי (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 74, שו’ 16-26).העולה מכך כי האיש אישר כי הדירה הינה דירת ירושה, ועל כן נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה כי היא משותפת.
האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו – בענייננו האיש עותר כי יקבע שיתוף בדירה שהאישה קיבלה בירושה. אין מחלוקת כי במהלך תקופת הנישואין גם האיש קיבל נכסים בירושה. אולם בעוד הוא טוען לשיתוף בדירת הירושה של האישה, הוא מבקש להיוותר עם נכסי הירושה שהוא עצמו ירש.
לטענתו של האיש יש טעם להבחנה זו – שדירת הירושה של האישה משותפת ונכסי הירושה שלו נפרדים – שכן לטענתו הוא לא זוכה לראות פירות מנכסים אלו.
האישה טוענת כי האיש מנסה בחוסר תום לב להסתיר מבית המשפט את הסכומים הרבים שצבר בחשבונותיו הנפרדים במהלך הנישואין. לא בכדי עותר האיש כסעד חלופי כי מלוא הזכויות שצבר האיש במהלך הנישואין יוקנו לו בלבד. יתר על כן, האיש הסתיר מפני האישה את הכספים הרבים שקיבל בירושה מאמו המנוחה שנפטרה בשנת 2003 לרבות זכויות בחלקות מקרקעין ב***, זכויות בדירה ב*** וזכויות בדירה ב***, הגם שלטענת האיש בחקירתו הוא אינו מקבל שקל בגין הנכסים אלו. האישה מדגישה כי עלה בידיה להוכיח באמצעות החקירה הכלכלית שערכה (צורף כנספח י’ לתצהיר עדות הראשית מטעם האישה) כי האיש מנסה ליצור תדמית של מסכן בפני בית המשפט על מנת ליצור תדמית שתסייע לו ותעניק לו זכויות שאינן מגיעות לו. היא טוענת לשם כך הוא צירף לבית המשפט ביום 29.7.2020 עדכון אודות מכתב פיטורין שקיבל מעבודתו (בקשה מס’ 27).
האישה טוענת בתצהיר עדותה בתביעה הרכושית כי ביום 27.4.2009 ניתן צו לקיום צוואת אמו המנוחה של האיש, וכי במרץ 2019 נפטרה אף סבתו של האיש כך שלא מן הנמנע כי האיש יירש נכסים ו/או זכויות כספיות נוספות מלבד הזכויות שירש עד כה. לתצהיר צירפה האישה את צוואת אמו המנוחה של האיש מיום 11.2.2003 (צורף כנספח יא לתצהיר) ממנה ניתן ללמוד כי האיש ירש בצוותא עם אחותו את זכויותיה ב***, את חלקה של אימו המנוחה בדירה שב*** ואת חלקה בדירה שב***.
האיש עתר כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ויורה על חלוקה לא סימטרית בכלל הנכסים והזכויות בטענה כי ככל שבית המשפט לא ייקבע כי הוא בעל מחצית מהזכויות בדירת המגורים, יש לקבוע כי הנכסים ו/או הזכויות ו/או הכספים אשר צברו הצדדים במהלך חיי הנישואין יחולקו באופן לא סימטרי, אשר תעשה מזור וצדק עם האיש. האיש טען והציג בפני בית המשפט מצג בו קיימים פערים כלכליים משמעותיים בין הצדדים המתבטאים בין היתר גם בכך שלאישה את דירת הירושה, בעוד הוא נטול נכסים ורכוש. טענה זו התבררה כלא נכונה במהלך ההליכים המשפטיים. התברר כי האיש בעל יותר מנכס מקרקעין אחד שקיבל בירושה והוא בעל זכויות כספיות שצבר לרבות תכניות חיסכון (ראו נספחים ח- י’ לכתב ההגנה המתוקן). יצוין כי האישה אינה מבקשת להיפרע מהאיש בגין הוצאותיה שלטענתה היו גבוהות בהרבה משלו בעת החיים המשותפים, ואינה תובעת זכויות בנכסים לא לה.
כאשר נחקר האיש בעניין זה אישר את קבלת הירושה על ידו אולם תשובתו הייתה מיתממת לגבי דרישותיו הרכושיות:
“עו”ד גייזלר: התביעה הרכושית. אתה לא טוען לחלוקה של הירושה בחלקים שווים, נכון? אני מבינה שגם אתה ירשת שטחים וכספים, נכון? תאשר לי.
העד, מר ***: ירשתי ולא ראיתי שקל מאז שירשתי אותם.
ש: רגע, לא כל כך הבנתי.
ת: נכון. פשוט מאוד, לא ירשתי. לא ירשתי כסף.
ש: ירשת או לא ירשת?
ת: ירשתי, אני לא רואה שקל מאז שירשתי את זה.
ש: אבל ירשת רכוש, נכון?
ת: מה שכתוב, תראי. ירשתי 2 דונם אני לא טועה ב*** שזה הדודים שלי מעבדים, רבע דירה ב— שאחותי גרה שם ואני לא רואה שקל ולו פרוטה.”. (ההדגשו בקו – הוספו).
(ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 77, שו’ 13-23).
לאחר בחינת טענות הצדדים, עדויותיהם וראיותיהם עולה כי לא קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חלוקה לא שוויונית של הרכוש ו/או איזון בשיעור שונה חרף הוראות הסכם הממון שעה שהוכח כי לאיש ישנם נכסים מקבילים כלכליים משמעותיים אחרים, אשר לא הוצגו ו/או פורטו כדבעי בכתבי הטענות מטעם האיש
עיון בנספחים יא’ – יג’ לתצהיר עדותה של האישה בתביעה הרכושית מעלות כי לאיש זכויות בשיעור של 1/24 בגוש — חלקה — מיום 1.3.2010 ו – 3531/190274 זכויות בגוש — חלקה — – המופיעות בלשכת רישום המקרקעין ב— והמתייחסות לזכויות האיש בנכס ב—-. עוד עולה כי לאיש היו נכון ליום 7.2.2016 זכויות בשיעור של 1/48 בגוש —- חלקה — בנכס ברחוב —— ב—–.
לטענת האיש עצמו בסעיף 15 לכתב התביעה המתוקן הוא תיעל את כספי הירושה שקיבל מירושת דודו בשיעור של 1/48 חלקים בנכס ברחוב —–ב—– – לטובת השיפוץ של דירת המגורים. עיון בנספח ג’ לכתה התביעה המתוקן מעלה כי שווי זכויות האיש בנכס זה נמכרו ביום 22.11.2016 תמורת הסך של 93,750 ₪.
העולה מן האמור לעיל הוא כי גם אם עלה בידו של האיש כדי להשוות את הסכום אותו השקיעה האישה מהשיפוצים בדירת המגורים, דבר שלא עלה בידי האיש להוכיח, הרי שהוכח כי לאיש נכסים נוספים שערכם לא ידוע. עובדה שלא נסתרה. קרי הטענה כי הנכס המרכזי היחידי שיוצר הבדלים משמעותיים כלכליים בין הצדדים היא דירת הירושה של האישה – הוכחה כלא נכונה.
אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה) – הצדדים התגוררו בדירה משנת 2004 לאחר פטירת המנוחה ועד למועד עזיבתו של האיש ביום 2.12.2018 את דירת המגורים. קרי מדובר ב כ- 14 שנים. יצוין כי עוד בשנת 2005 נרשמו זכויותיה של האישה כדין בפנקסי המקרקעין מכוח ירושת האם המנוחה.
אין מחלוקת כי הצדדים ובנותיהם התגוררו בדירת המגורים בצוותא משנת 2004 ועד ליום 2.12.2018. ברם אין במשך הנישואין לבדו כדי להוות נסיבה מכריעה לשיתוף ספציפי בדירה. משך זמן הנישואים הוא נדבך אחד אך לא יחיד. בעניינו בהינתן התמונה הכוללת שהוכחה אין במשך המגורים בדירה כדי להוות משקל שישנה את כפות המאזניים לעבר שיתוף ספציפי בדירה. .
אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה) – הצדדים נישאו ביום 19.6.2002 ויש להם 2 בנות קטינות משותפות. הסכסוך המהותי החל סביב חודש 02/2018 עת הגישה האישה בקשה ליישוב סכסוך. אורך חיי הנישואין עד למועד הקרע היה כ- 16 שנים.
ייאמר כי אין בפרק הזמן הארוך של נישואי הצדדים כדי לאיין את ההפרדה הרכושית ששררה בין הצדדים בפועל ועל פי הסכם הממון. אדרבא, עולה מחומר הראיות כי כל אחד מהצדדים שילם אפילו את חשבון קופת החולים עבור עצמו.
האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף או על ידי אחד מהם בנפרד ובפרט ממקורותיו הנפרדים – לא שולמה משכנתא מאחר שהדירה התקבלה בירושה. דירת המגורים התקבלה כשהיא נקיה ממשכנתא והתחייבויות כספיות. הצדדים נשאו במהלך השנים בהוצאות אחזקת דירת המגורים וכלכלת התא המשפחתי.
שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג – בעניין זה קיימת מחלוקת מהותית בין הצדדים. טענתו המרכזית של האיש הינה כי בוצעו שיפוצים מסיביים בדירה שמומנו גם על ידו. האישה טוענת כי לא היה מדובר כלל בשיפוצים מסיביים וגם לגביהם הייתה התחשבנות מדוקדקת בין הצדדים, והם נובעים מהמגורים בדירה ואינם מקנים לאיש בה זכויות.
אין מחלוקת כי נערכו שני שיפוצים בדירת המגורים. הצדדים במחלוקת אודות טיב השיפוצים, המועד בו נערכו, עלותם, משכם ושיעור השתתפותם של הצדדים בשיפוצים אלה.
האיש טוען כי השקעת הצדדים בדירת המגורים נערכה מתוך הבנה כי הנכס הוא של שני הצדדים ומדובר בשיפוצים מהותיים. האישה טוענת כי השיפוצים מומנו ברובם על ידה וכי מדובר בשיפוצים מינוריים הנובעים ממחיית הצדדים והקטינות בדירה, וכי אין מדובר בשיפוצים מהותיים, כשם שטוען האיש שהרי דירת המגורים התקבלה מלכתחילה בירושה כחדשה.
האיש טוען כי השיפוץ הראשון נערך בשנת 2010 לערך וכלל את הדברים הבאים: סגירה של צד הפרדה בין סלון לחדר קירות גבס שני הצדדים, קירות גבס ובידוד אקוסטי, פתיחת דלת ומשקוף + שלבניות, יצירת פס לאורך הקיר בחלקו העליון וכיוצ”ב (להלן:” השיפוץ הראשון”). האיש טוען כי השיפוץ הראשון עלה יותר מכפי שטענה האישה.
האישה טוענת כי השיפוץ הראשון נערך במרץ 2011 ולא בשנת 2010 וכלל סגירת קיר גבס, שפכטל בקיר הסלון וסיוד חדר השינה והסלון במטבח. האישה טוענת כי באשר לשיפוץ הראשון גרסת האיש בסיכומיו עומדת בניגוד לגרסתו בכתב ההגנה ובתצהירו.
האיש טוען כי בשיפוץ השני שנערך בחודש 12/2016 יש בכדי להמחיש את השיתוף בדירת המגורים שכלל שיפוץ של שני חדרי האמבטיה בדירה (להלן:” השיפוץ השני”). עוד טען כי האיש כי סוכם בין הצדדים כי עלויות השיפוץ השני יחולו על שני הצדדים בחלקים שווים. לטענת האיש עניין הנשיאה השווה בהוצאות השיפוץ מופיעה גם בהצעת המחיר של השיפוצניק (אשר צורפה בנספח ה’ לתצהיר הנתבעת) בו מופיע כי הסכום לתשלום בסך של 7,150 צוין כי ישולם על ידי “כל אחד”. לטענתו של האיש הצעת המחיר של השיפוצניק מעידה על השיתוף של הצדדים בחובות ובזכויות.
האישה טוענת כי השיפוץ השני כלל חידוש של חדר האמבטיה וארך 10 ימים בלבד, כאשר השיפוצניק —- העיד כי האיש לא סייע בעבודות השיפוץ השני ולא נכח כלל בדירת המגורים במהלכו. האישה טוענת כי במסגרת סיכומי האיש הוא שינה הוא את הגרסה וטען כי השיפוץ השני עלה כ- 50,000 ₪ בלבד, זאת כאשר לפני כן טען כי עלות השיפוץ השני הייתה 90,000 ₪.
האיש טוען כי לא רק שהוא שילם את מחצית השיפוץ השני, אלא עלה בידו לשלם כ- 70% מעלות השיפוץ השני ולטענתו הוצאותיו מגובות באסמכתאות ובאופן הבא: סמוך לשיפוץ השני ביום 15.1.2017 הועבר מחשבונו של האיש סכום של 22,000 ₪ לחשבונה של האישה. כמו-כן, ביום 13.1.2017 העביר האיש סך של 10,000 ₪ ובנוסף בהתאם לתצהירה של האישה כמו גם עדותה העביר האיש ישירות לשיפוצניק סכום של 3,575 ₪. סך כל הכספים שהעביר האיש לטענתו בגין השיפוץ השני הינם בסך של 35,575 ₪, בניגוד לטענת האישה כי עלות השיפוץ השני הסתכמה ב- 50,000 ₪ בלבד.
האישה טוענת כי השיפוצניק המבצע, מר —- העיד כי השיפוץ הסתיים ביום 15.1.2017 והחל כשבועיים קודם לכן. זאת ועוד, טענת האיש כי שילם כ- 70% מעלות השיפוץ השני, הינה טענת סרק שכן האישה הוכיחה כדבעי כי היא זו אשר רכשה את הציוד הנדרש “****” ב—– בעלות כוללת של 23,298 ₪.
עוד האישה טוענת כי בהתאם להסכמות הצדדים היה על האיש לשאת במחצית השנייה של העלות מול —- בסכום של 19,316 ₪ כאשר בפועל שילם האיש רק את הסך של 3,575 ₪ במזומן לידי מר —–. כך יצא אפוא כי האישה נשאה בפועל בסך של 46,189 ₪, כמעט בכל עלות השיפוץ השני וזאת לאחר שהאיש הודה בפה מלא כי עלות השיפוץ השני עמדה אותה העת על סך של 50,000 ₪ בסך הכול ובניגוד מוחלט לגרסאותיו הקודמות.
האישה טוענת כי עצם העובדה כי בהצעת השיפוץ של —– נכתב כי כל צד יישא ב- “3,575 ₪ כל אחד” מלמדת ומוכיחה כי כל אחד מן הצדדים ראה עצמו כיחידה כלכלית נפרדת, עם מקורות מימון נפרדים.
האישה טוענת כי האיש כשל מלהוכיח כי שולמו ו/או הועברו על ידו כספים בגין השיפוץ השני וכי הכספים שהועבר לחשבונה של האישה בסכום כולל של 32,000 ₪ הועברו בזיקה לשיפוצים אלו. האיש טען כי ביום 30.12.2006 הוא קיבל ירושה בסכום של כ- 100,000 ₪ והוא תיעל את כספי הירושה הנ”ל לטובת השיפוץ השני, אולם טענה זו לא הוכחה. האיש בחר להעביר סך כולל של 32,000 ₪ במצטבר לטובת התא המשפחתי ויתר הכספים נותרו בבעלותו הבלעדית של האיש.
האישה טוענת כי השקעתו של האיש הסתכמה גם לפי גרסתו המוכחשת בשיפוץ דירת המגורים בשני המקרים בסכום כולל של 40,575 ₪ בלבד (5,000 ₪ בגין השיפוץ הראשון ו- 35,575 ₪ בגין השיפוץ השני). גם הטענה כי מגיע לאיש מחצית משווי השבחת הנכס הינה טענה לא מבוססת שכן הוכח כי דירת המגורים הייתה חדשה וכי השינויים היו קלים, מינוריים ומומנו ברובם על ידי האישה, שאף הייתה הצד הפעיל והמעורב מול השיפוצניק.
לאחר בחינת טענות הצדדים, עדויותיהם וראיותיהם לא שוכנעתי כי האיש הוכיח כי מדובר היה בשיפוץ מסיבי או בתוספת בניה מהותית שבוצעה על ידי הצדדים במשותף בדירת המגורים.
כשנחקר האיש בעניין השיפוץ הראשון, הוא העיד כי אין בידו קבלה להוכיח את שיעור השתתפותו שעה שהוא שולם גם ב”שחור”. הוא לא הצליח להוכיח מה כלל השיפוץ, ומה הייתה עלותו וכיצד שולם. האיש לא הוכיח שהשיפוץ עלה 30,000 ₪ כפי טענתו בכתב תביעתו ולא הוכיח כי שילם את מחצית מעלותו של השיפוץ הראשון.
בחקירתו הנגדית העיד האיש כי השיפוץ הראשון בוצע על ידי קבלן העונה לשם *** שלא רצה להיחקר ולהתייצב. כמו כן טען כי לא עלה בידיו לצרף קבלה שכן השיפוץ שולם “בשחור” והשיפוצניק הובא מטעם האישה. עוד העיד האיש כי השיפוץ הראשון עניינו היה בסגירת חדר לקטינה, התקנת קירות גבס, דלת, שינוי נקודת חשמל וביצוע העברה חלקית של המזגן תוך הוספת תעלה למזגן הראשי (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 89, שו’ 2-36 ועמ’ 90 שו’ 1-11).
האיש לא סתר את טענות האישה ולא עלה בידו להביא לעדות את השיפוצניק הראשון. הוא לא הציג קבלות לגבי שווי השיפוץ. האיש לא צירף דפי חשבון בנק המעידים על ביצוע משיכות מזומנים מחשבונו הפרטי לטובת השיפוץ הראשון או העברות כספים לבעלי מקצוע רלוונטיים.
באשר לשיפוץ הראשון שוכנעתי כי אין בעלות השיפוץ הראשון, משכו וטיבו כדי להשפיע על שווי דירת המגורים ובוודאי להשבחתה. מדובר בשיפוץ שנערך בשנת 2010, לא זכור לאיש מי ביצע את השיפוץ מלבד שתשלומו היה בשחור. כך ועוד, על פי עדותו של האיש, הקבלן ***, לא רצה להתייצב לדיון (ראו: עמ’ 88 לפרוטוקול מיום 4.3.20, שו’ 35-36).
האישה פירטה מה כלל השיפוץ וזאת בהרחבה. ירידה לפרטים אלה מעלה את אמינותה של גרסתה. עולה מכך כי מדובר היה בשיפוץ מינורי, ללא צורך בשבירת קירות והחלפת צנרת, שאין בו כדי להשפיע ו/או להשיא את שוויה של דירת המגורים. על כן אני קובעת כי האיש לא הוכיח כי השיפוץ הראשון היה מסיבי או מהותי.
בכל הנוגע לשיפוץ השני שלטענת האיש היה שיפוץ מהותי, גם בעניינו לא הוכח כי היה מדובר בשיפוץ מסיבי.
עדותו של ——- מטעמו של האיש שביצע את השיפוץ השני לא שירתה את גרסת האיש. עדותו של —- העלתה כי השיפוץ השני נערך כ-שבועיים בלבד, במהלכם התגוררו הצדדים בדירת המגורים. בהמשך עדותו העיד כי השיפוץ ארך רק כ- 10 ימים ולא שבועיים. (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.2020, עמ’ 11, שו’ 27).
עוד העיד ——- כי השיפוץ השני התאפיין בחידוש חדר האמבטיה והוא נעזר בפועל עבודה יומי (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.2020, עמ’ 8, שו’ 11-25). ——- העיד כי הוא שוחח עם האיש “ממש מעט” (שם, שו’ 26-27) והוא כמעט לא היה בבית (שם, שו’ 32).
——- העיד כי סך השיפוץ עלה 19,316 ₪ כאשר את חומרי הבנייה רכשה האישה בנפרד, וכי ניהול המו”מ נערך מול האישה וכדבריו: “היא שילמה, וכן כל הדיבורים וההחלטות דרכה” (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.2020, עמ’ 11 שו’ 10-11).
האישה צירפה הצעת מחיר של מר ——- ממנה עולה כי העלות הייתה 7,150 ₪. אולם מר —- בעדותו הכחיש שקיבל סכום זה ללא הוצאת חשבונית (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 9, שו’ 24-26 ובעמ’ 12, שו’1-12). כך או כך ברי ונהיר על פי עדותו של ——- (שטען כי לא קיבל מהצדדים סך של 7,150 בהתאם להסכמות הצדדים – נספח ה’ לתצהיר האישה), כי האישה הייתה הרוח החיה בשיפוץ השני, היא שילמה את שכרו והיא אף רכשה את חומרי הבנייה בעצמה.
באשר לשיפוץ השני התרשמתי כי אין בעלות השיפוץ השני ומשכו כדי להשפיע על שווי דירת המגורים ו/או השבחתה, כי אם מדובר בשיפוצים מינוריים אשר נועדו להיטיב עם המגורים השוטפים של התא המשפחתי והם סבירים בהינתן תקופת חייהם המשותפים של הצדדים ומשך זמן המגורים בדירה.
מעדותו של האיש ומועדי ביצוע העברות לחשבון עולה כי האיש הוכיח כי השתתף בעלות השיפוץ בסך של 32,000 ₪ מטעמו. גם שיעור הסכום אין בו כדי להעיד על שיפוץ מהותי. יתרה מכך, האישה הוכיחה במקביל לכך כי היא נשאה בסכומים גבוהים גם לתשלום השיפוץ לרבות קניית חומרי הגלם לשיפוץ בסך של כ-23,000 ₪, עדותה זו של האישה לא נסתרה.
בעניינו אין בנשיאה ובמימון השיפוצים של האיש בדירת המגורים, כפי שיעור השתתפותו, כדי להקנות לו זכויות בדירת המגורים. האיש שינה את גרסתו בכתבי טענותיו: בכתב ההגנה ובתצהיר עדות ראשית טען האיש כי עלות השיפוץ הראשון עלתה סך של כ-30,000 ₪, ועלות השיפוץ השני הסתכמה בסך של 90,000 ₪ ובסיכומים בסעיף 36 טען כי עלות השיפוץ הראשון עמדה על סך של 10,000 ₪ ועלות השיפוץ השני עמדה ע”ס של 35,575 ₪. בין כך ובין כך לא ניתן לראות בסכומים אלה בפרט לאור מגורים של שנים ארוכות בדירה כהוכחה ליצירת שיתוף בה. אין מדובר בסכומים בעלי היקף גבוה או שיעור יוצא דופן המעידים על שיפוץ מסיבי ומהותי.
לכך יש להוסיף, כפי שיפורט עוד להלן כי על פי התשתית הראייתית שהונחה בפני עולה כי הצדדים נהגו, במודע, בהפרדה רכושית מלאה משך כל תקופת הנישואין. ההתחשבנות הדקדקנית לגבי הוצאות השיתוף מחזקת דווקא את טענות האישה לגבי הפרדה רכושית ולא לגבי יצירת שיתוף.
עוד התרשמתי לסיכום פרק זה ומלבד העובדה כי הוצאותיה של האישה משך כל השנים, היו גבוהות לאין שיעור מן הוצאותיו של האיש, כי האישה הייתה הרוח החיה מאחורי השיפוצים הנ”ל. אדרבא, האיש לא עשה כל מאמץ כדי להפריך ו/או לסתור את גרסתה של האישה בעניין זה.
להשלמת התמונה יצויין כי ביום 13.2.2019 עת הגיש האיש את תצהיר עדותו הראשית בתובענה הרכושית ציין ב”כ על גבי ההודעה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית כי: …” מאחר ומסמכים מהותיים אשר הזמין האיש מהבנק בנוגע לחשבון המשותף של הצדדים וחשבון הפרטי של התובע לא הגיעו ולכן התובע שומר על זכותו לצרף מסמכים אלה מיד כאשר יגיעו ואשר יהיו חלק בלתי נפרד מתצהיר זה”. אולם מאז הודעה זו, הגיש האיש בקשה לתיקון כתב תביעה והוגש תצהיר נוסף מטעמו, ברם עד תום ההליך, הוא לא הציג את המסמכים הנ”ל כדי לנסות ולקעקע את עדותו האישה.
עיון בדפי החשבון המצורפים על ידי האיש לכתב התביעה המתוקן (מצורפים כנספח ג’ לתצהירו של האיש) מלמדים כי האיש העביר בין היתר לחשבון המשותף את התשלומים הבאים:
סך של 8,000 ₪ ביום 1.2.2014.
סך של 5,000 ₪ ביום 15.5.2015.
סך של 5,000 ₪ ביום 15.5.2015.
סך של 8,000 ₪ ביום 30.12.2016.
סך של 100,000 ₪ ביום 30.12.2016.
סך של 10,000 ₪ ביום 13.1.2017 (מוצג ת/3).
סך של 22,000 ₪ ביום 13.1.2017 (מוצג ת/2)
ניתוח מועדי העברות הנ”ל מעלה כי אין זיקה להעברות שבוצעו על ידי האיש עם השיפוץ הראשון שהיה בשנת 2011. באשר לשיפוץ השני שנערך בחודש 01/2017 נראה כי האיש העביר לאישה סך של 32,000 ₪ ואין כל קשר להעברות הכספיות שבוצעו לאחר מכן. לכל היותר העביר האיש במועד השיפוץ השני סך של 32,000 ₪ לחשבונה של האישה. מעבר לסכומים אלה, יצויין כי האישה פירטה באריכות כיצד הוצאותיה שלה עבור התא המשפחתי המשותף עלו עשרות מונים על ההוצאות שהועברו על ידי האיש.
בניגוד לטענת האיש בסעיף 15 לתצהירו עדותו הראשית לא התרשמתי כי הסך של 100,000 ₪ המהווים את ירושת האיש מדודו הועברו לחשבון המשותף בזיקה לטובת השיפוץ השני.
אין חולק כי האיש במרוצת השנים אכן העביר לחשבון המשותף כספים לכיסוי התחייבויותיו כלפיי האישה. המחלוקת היא לעניין גובה הסכומים שהועברו לחשבון המשותף. מעדותו של האיש עולה בעניין זה כי עצם העברת הסכומים הללו כמוהם כהחזר השתתפותו של האיש בהוצאות שהוציאה האישה, וכי מדובר היה בהתחשבנות דקדקנית:
“ש: ***, קיבלת 100 ומשהו אלף ₪ ירושה מדוד שלך.
עו”ד בן דוד: מאה. למה מאה ומשהו?
[…]
העד, מר **: כדי לנפח, הנרטיב השקרי שלכם יכול להמשיך, את מציינת ארבעת אלפים במקום שמונת אלפים.
עו”ד גייזלר: למה לא העברת ל*** את כל הסכום לצרכים של הבית?
העד, מר **: מה שהיא אמרה לי שזה (לא ברור) היא קיבלה.
ש:מה?
ת: מה שהיא אמרה לי כששאלתי אותה, והיא ניהלה את הדברים האלה, היא קיבלה. כל מה שהיא אמרה לי. היא היתה אומרת לי יותר, היא היתה מקבלת יותר. הכל חצי בחצי מהיום שהתחתנו וגם לפני זה. יש פה נרטיב שקרי כבוד השופטת שמנסים להציג פה דברים לא נכונים.” (ההדגשה בקו – הוספה).
(ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 88′, שו’12-23)
התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף – התרשמתי כי התנהגות והתנהלות הצדדים לא שיקפה אווירה של שיתוף, כי אם הפרדה כלכלית ורכושית מוחלטת ומפורשת. חיי הצדדים התאפיינו באווירה של התחשבנות על כל דבר ועניין. התרשמתי כי כך הצדדים התנהלו אף בטרם נישואיהם. הדברים גם עולים מהסכם הממון שנחתם בין הצדדים בעת נישואיהם.
גם האיש ציין כי טרם נישואי הצדדים, התגוררו הצדדים בדירות מושכרות כאשר דמי השכירות שולמו על ידם בשיעורים שווים ולאחר 4 שנים החליטו למסד הקשר.
האיש טוען כי לצדדים היה חשבון בנק משותף אשר ממנו נוהל משק הבית המשותף תוך שהאיש העביר במהלך השנים את מרבית משכורותיו לחשבון המשותף וכן נטל הלוואות המשולמות על ידו עד עתה בסכום של 56,956 ₪. בתוך כך הזכיר האיש את הנסיעות המשותפות ואת עובדת היות האישה לפרקים ארוכים ללא עבודה.
האישה טוענת כי חרף ניסיונו של האיש לייצר תמונה אידאלית של חיי נישואים הרמוניים וכוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירת המגורים, המציאות בשטח מלמדת את ההיפך. הצדדים ניהלו חשבונות נפרדים ובמהלך כל שנות הנישואין האיש בחר להעביר סך של 4,000 ₪ לחודש בלבד לחשבון המשותף, ללא תלות בגובה הכנסותיו ובגובה צרכי המשפחה, תוך שהאישה נאלצה להשלים את הכספים הנחוצים למחיית המשפחה וכיסוי החובות, הואיל ולא ניתן לקיים משפחה בת 4 נפשות מסך של 4,000 ש”ח לחודש.
בנוסף, האישה טוענת כי היא ערכה בדיעבד בדיקה וממנה התברר כי האיש במהלך כל שנות נישואין הפקיד כ- 300,000 ₪ בעוד היא הפקידה במצטבר סך של 1,200,000, קרי האיש הפקיד סכום של כרבע מהאישה.
האישה טוענת לעניין הנסיעות לחו”ל כי מדובר לכל היותר בכשבע או שמונה נסיעות לחו”ל במהלך חיי הנישואין, כאשר רובן המכריע היו במימון מלא של אביה של האישה ו/או במימון מקום עבודתו של האיש, וגם את טיול בת המצווה של הקטינה *** בהולנד לדוגמה האישה מימנה בגפה והאיש שילם רק את עלות השכרת הרכב.
האישה טוענת כי טענת האיש לפיה האישה לא עבדה תקופות ממושכות והיה זה האיש אשר היה המפרנס העיקרי עומדת בסתירה להודאתו כי הפקיד סך של 4,000 ₪ לחודש בלבד בחשבון המשותף. לטענת האישה לא היה די בסכום הנ”ל שהעביר האיש כל חודש. או אז היא נאלצה לקחת מחסכונותיה האישיים כדי לכלכל ולקיים את המשך התא המשפחתי.
עוד האישה טענה כי במשך השנים עבדה הן כמזכירה והן כיועצת לימודים ובתקופות בהן לא עבדה, היא נאלצה לכסות את החובות באמצעות העברת כספים מחשבונה הפרטי שכן ברי כי לא ניתן היה להתקיים מסך של 4,000 ₪ לחודש.
עוד האישה טוענת כי ההלוואות אותן נטל האיש מחשבונו הפרטי של האיש, אין בהם כדי להוכיח כי סכומי ההלוואות אכן הועברו לחשבון המשותף. האיש לא שיתף את האישה בהלוואה אשר נטל בחודש 08/2013 ועל אף שב- 02/2015 האיש נטל הלוואה בסכום של 30,000 ₪ בחר האיש להעביר לחשבונה של האישה סך של 8,000 ₪ בלבד. האישה חזרה על טענות אלה גם בחקירתה וגרסתה לא הופרכה:
“ש: עכשיו ככה, כמו שאת אומרת ניהלתם חשבון בנק משותף, נכון?
ת: כן.
ש: ו*** העביר, כמה כל חודש? לטובת החשבון בנק המשותף?
ת: הוא החליט שזה יהיה 4,000 שקל.
ש: את מודעת לזה, ש*** לאורך חיי הנישואין, נטל הלוואות?
ת: אין לי מושג מה הוא עשה עם שאר הכסף. מלבד סיגריות, מלבד לקנות מחשבים, מלבד לקנות לו גאדג’טים, אין לי מושג. זה היה לשימוש הפרטי שלו. שום דבר מזה לא הגיע לקנות סוודר לבנות, לקנות נעליים, אין לי מושג מה הוא עשה עם שאר הכסף.
ש: אבל את יודעת, שהיו הלוואות ש*** לקח?
ת: אין לי מושג מה הוא עשה עם הכסף שלו. אין לי מושג. אין לי מושג. ומעבר גם לזה, גם הרבה פעמים *** גם שיקר, אז אי אפשר לדעת מתי הוא אמר את האמת ומתי לא.
ש: תראי, במסגרת תצהיר העדות הראשית שלי, אנחנו צירפנו מסמכים, זה נספח ה’ אוקי? ורואים שם הלוואות, שיורדות מ***, אוקי? בסדר, מהחשבון בנק הפרטי של ***. אוקי? עכשיו אני שואל אותך עוד פעם, ועדיין משלם את ההלוואות האלה. אוקי? איך את באה ואת אומרת, שרק אני נשאתי כל השנים, חוץ מה-4,000 שקל שהוא העביר, יש פה גם הלוואות שהוא משלם.
ת: הלוואות שהוא שילם, הוא יכול לקנות דברים לשימוש הפרטי שלו וליהנות מזה. אני שוב אומרת, כל השנים האלה, אני זאת שלקחתי מהחשבון הפרטי שלי כדי לכסות. משפחה, לעולם לא מתקיימת מ-4,000 שקל בחודש. מישהו היה צריך לממן את המחיה היומיומית, חודש בחודשו, כל השנים האלה. בגלל זה נוצר מצב, שאני הכנסתי מעל מיליון והוא רק 300 אלף.
ש: אוקי, אבל את לא מתכחשת לעובדה שהיו הלוואות של ***, נכון?
ת: כנראה לשימוש הפרטי שלו.”
(ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 39, שו’ 28-32 ועמ’ 40, שו’ 1-40).
הצדדים התגוררו בנכס ללא משכנתא. עם זאת, ברי כי לא ניתן להחזיק ולנהל משק בית משותף ומשפחה בת 4 נפשות מסכום כולל של 8,000 ₪ מדי חודש. אני ערה לעובדה כי שני הצדדים לא עבדו לפרקים, האישה כאשר לא עבדה לאחר הלידה לפרקים וכאשר סעדה את אימה המנוחה טרם פטירתה או עת היה האיש בין עבודות והוא היה מובטל לפרקים. כנשאל על כך האיש אישר כי הפקיד מדי חודש 4,000 ₪ עבור הוצאות הבית. עם זאת ניכר גם מדבריו כי ברור גם לו כי העלויות היו גבוהות יותר. הדוגמאות שנתן בחקירתו המעידות לשיטתו לשיתוף רכושי הינן דוגמאות למתנות סבירות לצדדים נשואים (פרחים, שוקולד וספא – המתנות שצויינו על ידו). גם כשניתנה לו האפשרות להסביר את טענותיו לסעדים שהוא מבקש מבית המשפט ענה לקונית ולא פירט:
“ש: ***, אם *** לא היתה יורשת את הדירה מאמא שלה והייתם צריכים לשכור דירה כי לא היה לכם כסף לקנות, היית משלם שכירות?
ת: חצי מהשכירות לחלוטין.
ש: כמה שווה דירת, נגיד?
ת: אין לי מושג.
ש: 10 אלף ₪?
ת: אין לי מושג, לא יודע.
ש: 8 אלף ₪?
ת: אין לי מושג.
ש: מה זה לא יודע? הרי כשיצאת מהבית, רצית לשכור דירה, לא? מה עלויות של שכירויות ב***?
ת: אני לא יודע, לא חיפשתי ב***.
ש: אז אני אגיד לך, הדירה כמו שאתם חייתם בה, העלות החודשית שלה היא עשר אלף ₪. חצי בחצי, חמשת אלפים ₪ רק שכירות. אני מבינה שאתה העברת מדי חודש ארבעת אלפים ₪ עבור כל הוצאות אחזקת הבית, עבור מזונות של הילדות, עבור האוכל, הביגוד, הקייטנות, השיעורים הפרטיים, האוכל שלהם, הביגוד שלהם, ההנעלה שלהם והאוכל שלך והחשמל שלך והמיזוג שלך והכל, נכון? 4 אלף ₪ כולל הכל, אז בוא תסביר לי, למה *** חייבת לך כסף?
ת: בואי תתקני את עצמך דבר ראשון. 4 אלף ₪ מצדי. הצד שלה גם שהיא התחייבה לשלם גם 4 אלף ₪. את זה היא לא מציינת והיא מציינת כמה היא נתנה בכללי, אוקי? אני לא מאמין לסכום הזה, דבר ראשון. דבר שני, זה לא 4 אלף ₪, זה 8 אלף ₪ מהמשותף, ואיפה כל הכספים שהוצאתי מהחשבון האישי שלי לבית?
ש: איזה כספים ***?
ת: אם זה הבגדים ואם זה בילויים ואם זה כל הדברים.
ש: של מי? שלך?
ת: של הבנות וגם שלי וגם של ***.
ש: של הבנות? שאתה הוצאת?
ת: איפה כל הפרחים והשוקולדים שקניתי לה? את כל זה היא לא יודעת ל ספר לך, לאורך כל שנות הנישואין. היא היתה תמיד אומרת “אל תביא לי פרחים, הם נובלים בסוף”. איפה כשלקחתי אותה לספא? על זה היא לא מספרת לך שלקחתי אותה לספא ליום הולדת שלה. את זה היא לא יודעת לספר לך. ברור, להשמיץ אותי.
ש: ***, זה מה שאתה תובע?
ת: מה?
ש: זה מה שאתה תובע?
ת: אני תובע את מה שמגיע לי לפי חוק ולפי מה שבית משפט יראה. אני חושב שמגיע לי כי הכל היה משותף ומכל הלב ומתום לב, ולא, שהגברת שלך עשתה את כל הדברים למדר אותי.
ש: ***, מה מגיע לך? ***, אנחנו מקשיבים, אתה רוצה בחזרה מה?
ת: זה בית המשפט יחליט.
ש: את ההתקנה של החימום? אתה רוצה את המנורות שהתקנת? את השלב בתריס?
ת: בית המשפט יקבע את זה. אני רוצה את מה שבית המשפט יקבע.
ש: מה אתה רוצה? אתה הגשת תביעה, תסביר לבית המשפט.
ת: בית המשפט יקבע מה חלקי שמגיע לי.” (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 81, שו’ 20-36 ועמ’ 1-18).
לאחר בחינת ראיות ועדויות הצדדים עולה כי הצדדים ניהלו משק בית משותף שניזון מהכנסות כל אחד מהם בנפרד בקופה משותפת מסוימת תוך התחשבנות קפדנית ביותר ביניהם, ושמירה על הפרדה רכושית בכל הקשור לשאר נכסיהם.
לא מצאתי כי הטענה שהצדדים נהגו לטוס לחופשות בארץ ו/או בחו”ל שירתה את האיש ואין בה כדי להוכיח מאומה במסגרת התובענה לגבי שיתוף בדירה, בפרט כאשר גם בחקירתו שב האיש ואישר כי הפקיד לחשבון הצדדים 4,000 ₪ בלבד.
אני מקבלת את עדותה של האישה כי מרבית הנסיעות היו על חשבון אביה המנוח או עת נסעו הצדדים לטורקיה ממקום עבודתו של האיש. כך או כך לא התרשמתי כי הצדדים ניהלו אורח חיים ברמת חיים גבוהה במיוחד:
“ש: גרמניה, טיול משפחתי ליער השחור? ב-2010?
ת: כן, כשאבא שלי מימן את כל הטיול, ולקח את כל המשפחה שלי, אנחנו לא הוצאנו שקל.
ש: באנגליה?
ת: אותו דבר. אבא שלי מימן את הטיול, לא הוצאנו אף שקל. הכל היה על חשבון אבא שלי.
ש: אוקי. מה לגבי חופשות בארץ?
ת: חופשות בארץ, וואו, וואו. עכשיו אתה ממש מאתגר, כי אולי היית אחת, אה, הייתה אחת, סליחה, שתים, התחננתי ב יום הולדת שלי ללילה במלון, מצא את המלון הכי זול באשקלון, וואו,
ש: באילת לא הייתם?
ת: רגע, שניה, אתה רוצה שאני אעלה דברים, אז אני מספרת. וגם שמה, אחרי שזה היה לילה אחד באשקלון, במלון הכי זול, אז גם שם הוא מצא כל מיני מינוסים ודברים כאלה, כשזה הייתה מתנה ממנו
ש: מתי זה היה? באיזה שנה באשקלון הייתם?
ת: וואו,
ש: את זוכרת את השם של המלון? אני מניח שאין הרבה מלונות באשקלון.
ת: לא יודעת, אבל זה היה לפני די הרבה שנים.
ש: באילת הייתם?
ת: באילת היינו, כן, גם לפני, רגע, לפני שבע וחצי שנים, כשהבת הקטנה שלי הייתה פחות משנה.
ש: אוקי. ובים המלח הייתם?
ת: ים המלח? לא זוכרת.
ש: בצפון, בחגים, בפסח עם המשפחה?
ת: בחגים היינו, אם בחרנו ללכת, זה למשפחה שלו, שנמצאת ב**** וישנו לילה בבית שלהם, ולא בשום בית מלון ולא צימר ולא כלום.”
(ראו: פרוטוקול מיום 26.1.20, עמ’ 27, שו’ 5-32).
אני נותנת אמון בגרסת האישה בדבר הפערים הכספיים שהשתלמו לחשבון המשותף מטעם הצדדים משך השנים. כך שהיא שילמה בשיעורים גבוהים בהרבה מהאיש.
הדוגמאות אשר נתן האיש מיוזמתו בחקירתו מעלות עד כמה לא נוצר שיתוף, וכדבריו: …”הגברת תמיד אמרה והדגישה את זה “הבית שלנו, הבית שלנו”. אני כל חיי הנישואין השקעתי בבית. ראיה, החלפתי מנורות, החלפתי דברים, התקנתי במקלחות את המנורות, את המפזר חום, תמיד תיקנתי תריסים, עשיתי הכול לבית כדי שהבית יהיה הכי נוח וטוב, והוצאתי את זה מכספי האישי ולא מהכסף המשותף ומהחשבון המשותף שהגברת הנחמדה ניהלה, ואני יכול להוכיח את זה מאחר שבחשבון המשותף רק לה היה כרטיס אשראי בחשבון המשותף” (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 78 שו’12-18) (ההדגשה בקו – הוספה). הדוגמאות שנתן האיש קשורות למחייה שוטפת בדירת מגורים, ואין הן יוצרות השקעת כספים בשיעור ניכר או גבוה היכול להעיד על יצירת שיתוף בדירת המגורים.
יתרה מכך, ההתרשמות מחקירתו של האיש הינה כי הצדדים דקדקו בהתנהלותם הכספית על כל שקל ושקל.
האיש העיד כי היה מעביר:” ארבעת אלפים ₪ כל חודש” (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 79 שו’ 9,30). בהמשך חקירתו העיד כי: “תמיד לאורך כל שנות הנישואין השתתפנו חצי בחצי. כל הנרטיב שהיא מנסה לייצר פה זה נרטיב שקרי” (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 80 שו’ 5-6). כשעומת האיש עם העובדה כי הסכום שהפקיד משך חייהם המשותפים מסתכם בסך של 330,000 ₪ לעומת הסכום שאישה הפקידה לחשבון המשותף העולה כדי 1,200,000 ₪ השיב כדלקמן:
“ת: אני תמיד שילמתי את החשבונות, חצי בחצי תמיד. הועבר תמיד, אמרתי לה גם, כשפתחנו את החשבון המשותף, הכרטיס אשראי,
ש: חצי בחצי?
ת: כל מה שאני יודע היה, מישהו שילם אחד, מישהו שילם משהו אחר.
ש: ***, כמה הפקדת בחשבון המשותף כל חודש?
ת: ארבעת אלפים שקל כל חודש.
ש: וכמה היתה המשכורת שלך ***?
ת: המשכורת שלי היתה שש, ואחר כך עלתה, עכשיו היא שמונה. עבדתי כל התקופה הזאת.
ש: ***, איפה הפקדת את שארית הכספים?
ת: בחשבון שלי.
ש: ומה היית משלם מהחשבון שלך?
ת: מהחשבון שלי?
ש: כן.
ת: את האוכל בימי שישי, את הסופר שהייתי הולך לקנות, דברים שהייתי קונה הביתה. כל היתר, בגלל זה חלק מההלוואות שלי, עכשיו נכון, זה שהגרושה שלי מנסה לייצר נרטיב שהיא שילמה את הכל והיא עשתה את הכל, שקרים על גבי שקרים. ישבנו ביחד לפני החתונה וקבענו, יהיה לנו חשבון משותף, קבענו כמה אנחנו נכניס כל חודש, אוקי? אמרנו גם, אם מישהו משלם יגיד לשני ויקבל את הכסף מיד, וזה תמיד היה ככה”. (ההדגשות בקו הוספו).
(ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 79 שו’ 4-23)
התנהלות הצדדים משך הנישואין עד לפרידתם בפועל מעלה כי הייתה התנהלות כלכלית מחושבת ודקדקנית. על פי התשתית שהונחה בפני נראה כי האישה נהגה במודע להעביר כספים ממקורותיה האישיים, על רקע הבטחות האיש כי לכשיקבל כספים ו/או זכויות ישיב לה האיש בהתאם למידת השקעותיה כפי העולה מחקירתה של האישה:
“העדה גב’ ***: אמרתי שהוא הבטיח הבטחות ולא מילא אותן. הבטחות ללא שום בסיס לכלום.
ש: אבל את ה-32 הוא כן העביר.
ת: לא. כי במהלך 17 שנה, אם אתה תראה אצלנו שמצורף, אני הפקדתי מיליון מאתיים אלף. כמה הוא הפקיד? שלוש מאות ומשהו. רבע ממני. וזה רק ב-8 שנים. אז בוא נשווה מיליון מאתיים ומשהו לעומת שלוש מאות ומשהו, לכמה אמרת? 30 אלף
ש: 32.
ת: אתה צודק, זה באמת מכסה את זה. מכסה את זה מאוד.
ש: אבל את גם אומרת, את אומרת, לא אני אמרתי, במסגרת התצהיר עדות ראשית שלך, שהוא גם העביר, וגם העורכת דין שלך, קודם כשהיא חקרה את ***, היא גם מאשרת את זה, שהוא העביר גם כסף במזומן ל***, של 3,575 ₪, וגם את העברת. זה מה שאת אמרת. את עומדת מאחורי מה שאת אומרת בתצהיר?
ת: כן.
ש: אז בואי נעשה סיכום. הוא העביר ב-13.1 22 אלף שקל לחשבון שלך. הוא העביר 10 אלפים שקל לחשבון המשותף והוא העביר, במזומן, 3,575 והעלות של השיפוץ הייתה 50 אלף שקל. זה מה שאת אומרת. אני לא חזק בחשבון, בגלל זה אני לא רו”ח, אני רק עורך דין. הוא למעשה נשא, את אמרת 10%, אני אומר לך, שיוצא מצב, לפי מה שאת אומרת, שהוא נשא ב-80% מעלות השיפוץ.
ת: אבל זה אתה מקשר. אני לא מקשרת את זה. אני לא מקשרת את זה. אני שוב אומרת. מיליון מאתיים אלף ומשהו, ב-8 שנים, שאני הכנסתי, לעומת 300 ומשהו אלף שקל שהוא הכניס, רבע ממני? ואיפה כל ההבטחות שלך? אני אכניס כסף, ולי יש ירושה? אל תדאגי”. (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 38, שו’ 12-34 ועמ’ 39 שו’ 1-2).
נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני, חתימה על מסמכים, הוכחת מודעות של אחד מבני הזוג להפרדה או דווקא לשיתוף – הצדדים חתמו על הסכם ממון ביום 15.5.2002 אשר נחתם ואושר על ידי רושם נישואין בלשכת הרבנות ב*** טרם נישואי הצדדים. לאיש יש טענות לגבי תוקפו של הסכם הממון ואישורו.
הסכם הממון קבע הוראה מפורשות הקשורה להפרדה רכושית בפרט לגבי רכוש המתקבל בירושה וכן הסדרי ספציפיים לגבי רכישת דירה משותפת. הוראותיו של הסכם הממון בסעיף 3 קובעות בין היתר כי:
עוד נקבע בהסכם הממון בסעיף 3.10 כי:
האיש שינה טענותיו לגבי הסכם הממון מחד טען כי ההסכם לא אושר כדין ואף הגיש תלונה במשטרה בענין זה. מאידך טען כי הצדדים ממילא לא נהגו בהתאם להסכם הממון לאורך הזמן. בתצהיר עדות הראשית בסעיף 20 טען האיש כי: “מכל מקום מבחינתנו, ההסכם בטל בשישים, תעיד על כך התנהלות הצדדים לאורך ציר השנים”. לאחר מכן בחקירתו העיד כי הוא אולץ לחתום על ההסכם.
האיש בחקירתו ציין כי: “בואי נתחיל בצורה הפשוטה. ההסכם ממון ש*** הכריחה אותי לחתום עליו לפני הנישואין זה היה שלא בתום לב מאחר שאנחנו ישבנו אצל הרב יונה מצגר והוא העלה מה אבא שלך עושה ומה אבא שלך עושה. מאחר שאבא של *** היה יהלומן והיא טענה שיש לו נכסים רבים ואבא שלי היה מובטל תע”ס ואמי אחות, היא אמרה “כדי שנשמור על הבנות, שנבטיח את הבנות אם יקרה משהו”. זה הסיבה שחתמתי על ההסכם.” (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 75 שו’ 24-30).
האיש בחקירתו כשנשאל אודות הרקע לחתימת הסכם הממון השיב הוא כי היה תחת לחציה הכבדים של האישה ונוכח הפצרותיה כי זה עבור ולמען הקטינות. אולם הסכם הממון נחתם בחודש 5/2002 בסמוך לנישואי הצדדים. הקטינות נולדו בשנת 2004 ובשנת 2011.
האישה השיבה לטענות האיש לגבי נסיבות עריכת הסכם הממון וכי היה זה ביוזמתו של האיש לא פחות, על רקע פרידה מבת זוג קודמת אשר ניצלה את האיש כלכלית והוא החליט לא ליתן אמון כדי שלא יקחו ממנו כספים נוספים בעתיד לבוא וכי שני הצדדים פנו לעורכת הדין כאשר תוכן הסכם הממון בואר והוסבר כדבעי וכן כי הצדדים התייצבו לאישור הסכם הממון ברבנות ב*** (ראו: פרוטוקול דיון מיום 26.1.2020, עמ’ 46 שו’ 32-33 ועמ’ 47,שו’ 1-37 וכו עמ’ 48 שו’ 1-2).
האיש טוען כי האישה מצידה ביקשה לשאוב כוחות מכוח אותו הסכם ממון שנוי במחלוקת כאשר מעולם, אבל מעולם לא הציגה האישה פרוטוקול דיון כדין של אישור ההסכם. ההסכם שהוצג בפני בית המשפט הינו עם חותמת של המועצה הדתית עם חתימתו האישית בכתב יד של הרב מועלם ותאריך בדיעבד (אישור מ- 20.5.2018) כאשר מעולם לא הומצא פרוטוקול אישור ההסכם סמוך למועד בו נישאו הצדדים. האיש טוען כי עיון בלוח השנה העברי – לועזי מלמד כי ביום 20.5.2018 חל חג שבועות. כאשר עתר האיש לבית המשפט בעניין זה נדחתה בקשתו אלא ששוב העובדה כי לא הוצג אישור הסכם הממון לא יכולה להישמע כנגדו.
בהמשך חקירתו הנגדית טען האיש כי: “אני חתמתי על המסמך הזה בתום לב, מה שהצד השני לא בתום לב, והחתימה של בית דין רבני זה זיוף” (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 76 שו’ 9-10).
יודגש כי בפני בית המשפט לא היה הליך של ביטול הסכם הממון. כמו כן לא הוצג ע”י האיש כי בית הדין הרבני קיבל את טענותיו לגבי תוקפו של הסכם הממון.
בסופו של יום האיש טען כי היה הסכם ממון אך אולץ לחתום עליו. בהמשך טען מפורשות כי שני הצדדים חתמו על ההסכם אולם, או אז טען כי חתימת בית הדין זויפה. יודגש – לא הוגשה כל בקשה לכל אורך ההליך לגבי הסכם הממון עד תום שלב ההוכחות. לאחר סיום הליך ההוכחות ולאחר שניתן צו לסיכומים, רק אז הגיש האיש בקשה דחופה למתן צו המורה למועצה הדתית ב*** להמציא פרוטוקול אישור ההסכם בין הצדדים. בעניין זה נקבע על ידי ביום 5.7.2020 כך:
“לאחר בחינת הבקשה והתגובה לה דין הבקשה להידחות. הבקשה הוגשה לאחר תום שמיעת ההוכחות ולאחר שניתן צו לסיכומים. אין כל נימוק מספק בבקשה מדוע הוגשה כעת ומדוע השהות הרבה מאוד של המבקש בבקשה זו. לכל אורך ההליך זכה המבקש לממש את זכויותיו במימוש הזכויות הדיוניות לפנים משורת הדין ובאופן נרחב גם כאשר הדברים לא הוגשו כדין, התאפשר לו לעדכן וגם כאשר התבקשו אורכות והתנהלות שאינה על פי התקנות. בקשה זו עם תום הליך הבאת ההוכחות כאשר אין בה פרט שלא היה ידוע למבקש או התגלה לו רק בעטיין של ההוכחות, וגם לא נטען על ידו כך. היעתרות לבקשה משמעה כי הסיכומים יעצרו, ואין מנוס יהיה מלשוב ולהידרש לשמיעת ההוכחות – בנטל הרב לשם כך לא עמד המבקש. כל שצורף לבקשה הוא מכתב מחודש 06/20 שנשלח על ידי ב”כ המועצה הדתית. אין נימוק משכנע ומספק מדוע כאשר הוגשה התביעה לפני למעלה משנתיים רק עתה מוגשת בקשה זו. כמובן כי שמורה הזכות לכל צד לטעון לגביי ההסכם כפי שיחפוץ ובהתאם לראיות ולטענות שהועלו במסגרת ההליך. הבקשה נדחית.”
חשוב לציין כי טענת הזיוף נטענה רק בהמשך ההליכים ולא בא זכרם לא בכתב התביעה המתוקן ולא בתצהיר עדותו של האיש בתובענה הרכושית. יובהר כי לא שוכנעתי כי חתימות הצדדים על הסכם הממון –זויפו. שוכנעתי כי הצדדים דקדקו בהוראותיו ופעלו על פיו. האיש אישר מפורשות כי שני הצדדים חתמו על הסכם הממון.
הנסיבות הספציפיות שפורטו לעיל מעלות כי לא עלה בידי האיש להוכיח ולהרים את הנטל הכבד להוכיח כי הזכויות בדירת המגורים, בניגוד לחזקת תקינות המרשם הובטחו לו ו/או הוקנו לו. בהינתן העובדה כי הצדדים חתמו על הסכם הממון. גם אם תתקבל טענת האיש כי אין להסכם הממון כל תוקף הרי שמדובר בדירת ירושה שגם היא על פי חוק יחסי ממון אינה חלק מאיזון המשאבים בין הצדדים. טענת האיש כי מדובר בנכס משפחתי מובהק ונכס משותף, לא משקפת את התמונה הכלכלית והמשפחתית שהוכחה לבית המשפט.
בבע”מ 1398/11 כב’ השופט דנציגר מציין מפורשות שכוונת שיתוף ספציפית בנכס “חיצוני” יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה.
בענייננו לא עלה בידי האיש בחקירתו להוכיח ובשום שלב, אמירות ו/או הבטחות של האישה בעניין דירת המגורים, כדי לבסס ולו בדוחק הקניית זכויות בעלות בדירת המגורים בניגוד להסכם הממון ובניגוד לנרשם בפנקסי המקרקעין. האישה אף לא נחקרה על כך.
לעומת זאת כשנחקר על כך השיב האיש: “זה השיחות בינינו” (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 78 שו’ 30) ו”אולי אנשים שמעו, אני לא יודע” (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 75 שו’ 34).
יודגש – לא עלה בידי האיש כדי לאיין את הוראות הסכם הממון וההפרדה הרכושית שהייתה נהוגה בין הצדדים בהתאם לו. שילוב הנסיבות, העדויות וחקירות הצדדים מלמדת כי הצדדים ניהלו הפרדה רכושית מלאה. לא עלה בידי האיש להוכיח כי הוקנו לו זכויות בדירת המגורים, אגב המניעות המצוינת בפנקסי הרישום בדמות הערת האזהרה שנרשמה על הנכס ברוח צוואת המנוחה.
כך או כך, לא ניתן להשוות בנשיאה של אחזקה שוטפת הכוללת את כל הוצאות אחזקת הנכס, מזון, ביגוד והנעלה, קייטנות שיעורים פרטיים בסכום כולל של 8,000 ₪ שהרי אם לא כן לא היו יכולים הצדדים להתקיים לא כל שכן לנסוע לחו”ל מספר רב של פעמים כפי שטוען האיש אל מול רכישת חומוס הביתה /חלות/ פרחים/שוקולד (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 81, שו’ 2-4 ושו’ 20-26 ועמ’ 82 שו’ 1-5).
בנסיבות הללו, האיש לא הרים את הנטל להוכיח ראייתית ומהותית כי שרר בין הצדדים שיתוף ספציפי בדירת המגורים והוא זכאי למחצית מהזכויות בדירת המגורים בוודאי בהינתן המצב הרישומי של הנכס. לא מצאתי בנוסף כי השקעותיו של האיש בדירה הביאו להשבחתה באופן שמחייב מינוי מומחה.
התנהגות והתנהלות הצדדים על פני ציר הזמן מלמדת אפוא דווקא ההיפך והשתתפותו של האיש בשיפוצים, כמו גם השיפוצים עצמם שנערכו והחזקת הדירה, לא חרגו מעלויות והוצאות אשר היו מושקעים בכל נכס אחר על פני תקופת מגורים ממושכת למשפחה המונה 4 נפשות.
בחינת הפרמטרים מבע”מ 1398/11 המהווים את סיכום הראיות והנסיבות שבעניינו, מעלה כי לא נוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים.
חיוב האישה לשלם לאיש סך של 3,000 ₪ בהתאם להסכמות שקיבלו תוקף של החלטה ביום 18.11.2018 – ביום 18.11.2018 התקיים דיון במסגרת ה”ט 33018-11-18 ובו הצדדים הגיעו להסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין לפיהם ובין היתר נקבע כי:
“3. מוסכם כי עד ליום 02/12/18 יעזוב הבעל את הדירה עם חפציו האישיים.
4. במועד עזיבת הבעל את הדירה האישה תעביר לידי הבעל סך של 3,000 ₪, כאשר סכום זה הינו בר קיזוז, ככל שבית המשפט יסבור כי לבעל זכויות כלשהן בדירה. היה והחלטה שיפוטית בית המשפט יקבע כי לבעל לא קיימות זכויות רכושיות/כספיות – ייאלץ הבעל להשיב כספים אלו לידי האישה.”
אין מחלוקת כי שני הצדדים לא קיימו את החיובים הכספיים: האיש לא שילם מזונות שנקבעו בהסכמה בפסק דין זה, והאישה לא שילמה לו סך של 3,000 ₪ שנקבעו בהסכמות ביניהם.
מאחר והסכמות הצדדים קבעו כי אם ימצא כי לאיש אין זכויות הוא יחוייב להשיב סכומים אלה, אני קובעת ומבהירה כי מאחר והסכום לא שולם – האישה אינה חייבת בתשלום זה לאחר שנקבע כי לאיש אין זכויות בדירת המגורים. על כן אין האיש חייב להשיב לאישה דבר בגין רכיב זה שלא שולם על ידו.
טענת האיש כי לאור קבלת הירושה על ידי האישה על בית המשפט להורות על חלוקה לא שיווניות בין הצדדים לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון – סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון קובע כי בית המשפט מוסמך לקבוע כי איזון המשאבים ייעשה באופן שאינו שווה בין הצדדים, ככל שעולה כי ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
לטענתו של האיש ככל שבית המשפט לא ייעתר ויצהיר כי האיש הינו בעל מחצית מהזכויות בדירת המגורים, הרי שמבוקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 8 לחוק יחסי ממון ויקבע כי על הנכסים ו/או הזכויות אשר צברו הצדדים יחולקו באופן לא שיווני, בהתעלם מהסכם יחסי הממון שנחתם בין הצדדים.
יש לזכור כי האיש לא הגיש תביעה לאיזון משאבים ותביעה לסעד הצהרתי לגבי דירת המגורים אינה שקולה לתביעה לאיזון משאבים כולל. כמו כן בטענות אלה לא הייתה התייחסות של איש כיצד שעה שיש הסכם ממון בין הצדדים ניתן להורות בהתעלם מהסכם הממון על תחולתו של סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.
לא שוכנעתי כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מאיזון הנכסים והזכויות, בהעדר הגשת תובענה ובירור כדין ובהינתן הסכם הממון שנחתם. גם אם לדידו של האיש הסכם הממון בין הצדדים לא אושר כדין ו/או בפני כל גורם ו/או הצדדים לא התייצבו בפני רשם נישואין. גם אם אניח כי אין הסכם ממון בין הצדדים חוק יחסי ממון מוציא מפורשות מגדר האיזון ירושות ואינו קובע כי קבלת ירושה הינה נימוק לחלוקה לא שוויונית אוטומטית וללא שיקול דעת לבית המשפט.
ספק רב אם לאחר כ- 18 שנות נישואין יכול האיש להישמע בטענות בדבר אי אישור הסכם הממון כדין שכרת את ההסכם בניגוד לרצונו או כי:” מבחינתנו ההסכם היה בטל בשישים” (ראו: סעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית של האיש). כאשר לא העלה טענה זו טרם לכך.
האישה נחקרה ארוכות בעניין זה ועדותה לא נסתרה. עוד ייאמר כי פער הזמנים בין חקירת האישה לחקירת האיש עומד על כחודש ימים. במהלך הזמן הזה יכל האיש לצרף דפי חשבון בנק משותפים ודפי חשבון הבנק הפרטי ברם כל זה לא נעשה ולא עלה בידי האיש כדי לסתור ולהפריך את עדותה של האישה בכל דבר ועניין בקשר עם השקעות הצדדים.
לא עלה בידי האיש כדי לבסס את טענתו לפיהן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות את החלוקה הבלתי שוויונית בין הצדדים.
יתרה מכך, האיש לא להוכיח את טענתו באמצעות ראיות אלא הסתפק בטענות כלליות כי קיימים פערים בין הצדדים וכי יש להתעלם מהסכם הממון. האישה פירטה במסגרת ההליכים פרטים לגבי רכושו, הוצאותיו וירושתו של האיש. פירוט זה מעלה כי תמונת המצב שהציג האיש אינה מדויקת וכי אין מדובר בפערים כלכליים המצדיקים העתרות לסעד לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. גם צירוף מכתב הפיטורין של האיש לסיכומיו אין בו כדי להפוך את התמונה על פיה.
האיש לא הוכיח כי נסיבות המקרה מתאימות לאותם מקרים חריגים המצדיקים את השימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ולא עמד בדרישות הפסיקה להוכחת טענתו.
על כן הטענה כי יש להורות על איזון משאבים שאינו בחלקים שווים – נדחית.
לאור האמור לעיל התובענה הרכושית על רכיביה – נדחית.
הוצאות ההליך – האיש יישא בהוצאות האישה בהליך זה בסך של 7,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה. אני ערה לכך שסכום הוצאות זה אינו משקף נאמנה את ההתנהלות בהליכים, את אורכם, משכם ואת העלויות שהוציאו הצדדים לצורך ניהולם. בסופו של יום ולאור הרצון שלא להחריף את רמת הקונפליקט בין הצדדים, סברתי כי חיוב על הצד הנמוך של ההוצאות יש בו כדי להוות איזון נכון בין הצדדים ולא להחריף את הסכסוך ביניהם.
המזכירות תסגור את תלה”מ 37260-05-18.
פסק דין בתלה”מ 25809-11-18
במסגרת תביעה זו עותרת האישה לפיצוי בגין לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 וכן פיצויים בגין פגיעה בפרטיותה. האישה טוענת כי האיש פרסם נגדה לשון הרב לפחות בשש הזדמנויות שונות בכוונה לפגוע בה מול בנותיה, מכריה וסביבתה. היא עותרת לפיצוי בשל כל פרסום בסך של 50,000 ₪. האישה טוענת כי האיש פגע בפרטיותה מתוך כוונה לפגוע בה בין היתר בשל שימוש בחוקר פרטי שעקב אחריה, שימת פרטיה האישיים אצל גורמים שונים במטרה שיתקשרו אליה ועל כן עותרת לסך פיצוי של 100,000 ₪. משיקולי אגרה העמידה האישה את התביעה בסך של 200,000 ₪.
טענות הצדדים
טענות האישה
האישה טוענת כי בשל מעשי האיש המהווים לשון הרע ופגיעה בפרטיותה היא זכאית לפיצוי שפירטה בתביעה. האישה טוענת כי האיש מפיץ ומפרסם ברבים האשמות שקריות אודותיה ומציג אותה בזדון כמי שבוגדת בו במטרה להשפילה ולפגוע בה. האישה טוענת כי דברים אלה נאמרים ונכתבים גם מול בנותיהם הקטינות של הצדדים.
האישה טוענת כי האיש מפרסם את שקריו ברחבי בית המספר בו לומדות הקטינות. הוא צעק כלפי העוברים והשבים “ד”ש לבוגדת”, “הנה הבוגדת”, “הנה גרושתי לעתיד”. הדברים נאמרו עת הוא אוחז בידה של אחת הקטינות שנאלצת לשמוע את הפגיעה באימה מול אנשי בית הספר, הורים ותלמידים נוספים.
האישה טוענת כי האיש עוקב אחריה בעצמו ובאמצעות אחרים, חודר לפרטיות שלה ופוגע באוטונומיה שלה. כמו כן האיש מתקשר לחבריה של האישה ומתחקר אותם אודותיה.
האישה טוענת כי האיש פיזר בדירת המגורים, עת חיו הצדדים יחד אך היו במשבר כבר, פתקים קנטרניים הכוללים מסרים מבזים ומטרידים נגד האישה כגון: “ומאוד שליווה לאחר בגידה בבעלה”, כשבכוונתו היה שהקטינות יחשפו לכך.
האישה טוענת כי האיש פנה לחברות שונות – הוט, YES, חברות השקעות וליסינג – כשהוא מתחזה לאישה ומבקש בשמה לבצע פעולות שונות ללא ידיעתה וללא הסכמתה. האיש השאיר באתרים אלה את פרטי הזיהוי של האישה לרבות מספר הטלפון שלה וגרם לה להטרדות חוזרות ונשנות מגורמים אלה.
טענות האיש
האיש טוען כי יש לדחות את התביעה מאחר ומדובר בתביעת סרק חסרת בסיס עובדתי ו/או משפטי. האיש טוען כי תכליתה של התביעה הינה להוות משקל נגד לתביעה הרכושית.
האיש טוען כי חש פגוע ונסער לאור החלטת האישה לסיים את מערכת היחסים ביניהם ולכן גם אם נאמרו ו/או נעשו מעשים כאלה ואחרים (ולא כך הדבר) – הרי שלא ניתן לחייבו בסכומים להם עותרת האישה (כך בלשונו).
האיש טוען כי עבר טלטלה נפשית קשה וייתכן כי בלהט הדברים נהג באופן אמוציונלי, אך לא כפי שטוענת אישה.
האיש מצדיק את פנייתו לחברה של האישה בבית הספר וטוען כי לא כלל באי בית הספר שמעו את הדברים וכי הכאב דיבר מגרונו. האיש מכחיש כי מדובר בהתנהגות שחוזרת על עצמה. האיש טוען כי הפניות שהתובעת מציינת לחברותיה או לכל אדם אחר (כך בלשונו) נעשו מתוך כאב ותסכול ולא מתוך מטרה להכפיש את התובעת. לטענתו של האיש הוא רצה לתקן את הקשר בין הצדדים ועל כן ניסה להבין דרך חברותיה של האישה מדוע היא חפצה בסיום הקשר ביניהם.
האיש טוען כי לאחר שהאיש הבין כי האישה בוגדת בו ובאמונו, הוא הוכה בהלם ותדהמה ובניסיון נואש ואמיתי להבין את מהות הקרע ביניהם, פנה האיש לחברים על מנת שהאישה תיאות ותיעתר לשלום בית. האיש טוען כי פרק הזמן ממועד הקרע שבין הצדדים וכן מהמועד בו הוגשה התובענה הרכושית ועד הגשת התובענה הכספית יש בהם כדי ללמד עד כמה התביעה הכספית נעדרת תום לב.
האיש טוען כי עומדות לו ההגנות של חוק איסור לשון הרע. בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע יש להתחשב בנסיבות המקרה, ביחסים ובמרקם היחסים. כמו כן, לאיש עומדת ההגנה של “אמת דיברתי”.
האיש טוען כי בנוגע לטענות האישה בדבר פגיעה בפרטיות, האיש הפעיל כנגד האישה מעקב חוקי ולגיטימי בכדי לברר עם האישה מתראה עם גבר אחר וכך אכן היה. באשר לפניות לחברים, האיש פרט כי הפנייה נעשתה כדי להציל את הקשר ביניהם להבדיל מהאישה אשר חשפה במסגרת תצהיריה “הסכם עבודה אישי” של האיש.
האיש טוען כי אין במעשיו פגיעה בפרטיות וגם אם ימצא בית המשפט כי פרטיותה של האישה הופרה הרי שהגנות המנויות בסעיף 18 לחוק איסור לשון הרע חלות בענייננו כאשר על פי הפסיקה פורשה דרישת תום הלב באופן סובייקטיבי ולצורך הוכחת תום הלב יכול האיש להסתייע בחזקה המנויה בסעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981.
דיון והכרעה
לאחר בחינת טענות הצדדים, עדויותיהם וראיותיהם, דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד.
חוק איסור לשון הרע קובע בסעיפים 1-2 הגדרת לשון הרע, מהי וכן מהן ההגדרות של פרסום לשון הרע:
“1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה “אדם” – יחיד או תאגיד;
“מוגבלות” – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.
2.(א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.”
האישה טוענת כי הפרסומים המפורטים בכתבי הטענות מטעמה הוכחו במסגרת ניהול המשפט. כך למשל הוכחה הטענה כי האיש הפיץ השמצות נגד האישה ברחבי בית הספר בו מתחנכות הקטינות.
האישה טוענת כי עדותו של האיש הוכיחה את האמור בכתב תביעתה. כך למשל התפרץ האיש במהלך הדיון ביום 26.1.2020 עת כינה את האישה “פרת הבשן” ובית המשפט נדרש להרגיע את האיש ולבקש ממנו להפסיק את התפרצויותיו. התנהגותו זו של האיש עומדת בסתירה לכך שביום 2.12.2018 התחייב האיש בין היתר לא לערער, לא לפנות, לא לפגוע בכל צורה שהיא בחייה השלווים והשקטים של האישה והקטינות, ברם למרבה הצער, המסר לא חלחל לאוזניו של האיש.
האישה טוענת כי האיש מפיץ ברבים האשמות שקריות כנגד האישה, כך עשה עם חברה של האישה, הגב’ ****, חברתה של האישה, עת פנה אליה בחודש אוקטובר 2018 בשעה 08:15 בעת שהביאה את ביתה לבית הספר כאשר האיש צעק לעברה בעודו אוחז בידה של הקטינה *** “ד”ש לבוגדת” כשהוא מבהיר שהכוונה לאישה כאן. הדבר חזר על עצמו באירוע חברתי נוסף של הכיתה, עת האיש סיפר ל**** כי האישה בוגדת בו, על אף שהיא הבהירה לאיש כי היא אינה מעוניינת לשמוע דבר אודות האישה ובפרט לא בנוכחות הקטינה ***, קטינים והורים נוספים.
האישה טוענת כי היו מקרים נוספים בהם פנה האיש לחברותיה: *** *** ו*** *** ולחברים משותפים: *** ו*** **** וסיפר כי האישה בוגדת בו. חברים אלו לא היו מעוניינים לקחת חלק בהליך המשפטי המתנהל על אף ששמעו באוזניהם כי האיש מוציא את דיבתה.
האיש טוען כי הוא פעל מתוך ניסיון לברר ולהבין כיצד נוצרה התהום בינו לבין האישה והוא ניסה לפנות לחבריה של האישה ולחברים משותפים בכדי שיסייעו לו להבין מה לא עובד. בתקווה כי ישמעו את הכאב שלו ולא מתוך מטרה לפגוע באישה. בהמשך כאשר האיש הבין כי האישה בוגדת בו ובוגדת באמונו, הוא הוכה בהלם ותדהמה.
האיש טוען כי האישה מנסה לייצר משוואה לפיה כל שיחה אשר ערך האיש עם חברים על נסיבות הפירוד בין הצדדים שקולה ללשון הרע. לטענתו כל הליך גירושין יכול לשמש כקרקע פורייה לתביעות מן הסוג אשר הוגשה על ידי האישה שכן ברי כי כאשר בני זוג מתגרשים, כל אחד מהם מחפש חיזוקים ותמיכה מהסביבה הקרובה. כאשר לעניין זה יש לציין כי לאיש אין משפחה תומכת אשר במסגרתה יכול היה למצוא חיזוקים וכל שיש לו אלו הם חבריו.
האיש טוען כי ככל ובית המשפט יימצא כי האיש הוציא את דיבתה של האישה, הרי שעומדות לו ההגנות של חוק איסור לשון הרע. כמו כן, בהתאם להגנת תום הלב בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, יש להתחשב בנסיבות המקרה, ביחסים ובמרקם העדין בין בני זוג אשר עתידים להתגרש. בנוסף טוען האיש כי עומדת לו הגנת “אמת דיברתי” המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (שכן האישה אכן בגדה באמונו והפניה ל*** נועדה בכדי לשחרר מצוקה).
יודגש, האיש אישר את הדברים שאמר ואת המיקום בו אמר וכן את תוכנם. אולם טען כי הדברים נאמרו בשל סערת הרגשות בה היה נתון, בשל רצונו להבין את המצב בינו לבין האישה וכן המעיט מחומרת הדברים הנטענת על ידי האישה.
עתה עלי לקבוע האם אמירות האיש מהוות לשון הרע. ככל והתשובה חיובית יש לבחון האם יש תחולה להגנות בחוק איסור לשון הרע לאמירות אלה.
ייאמר ברורות, אובדן או הבעת כאב על קשר שנגדע הוא לגיטימי, אלא שהאיש חצה את הגבולות ולו היה נשאר בגדרי אלה – היה זוכה להגנה האמורה. לא הוכח בפני הגם שהוצג דו”ח חקירה מיום 1.4.2018 (מצורף כנספח ב’ לכתב ההגנה בתביעה הכספית) כי האישה ניהלה רומן ו/או כי עלה בידיו של החוקר הפרטי להסריט את הנשיקה בו צולמה האישה ולהציגה בפני בית המשפט שכן בעדותו טען כי האירוע הוסרט (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.20, עמ’ 18-19 ועמ’ 20, שו’ 1-9).
כן הוכח בפני כי האיש חרג בהתנהלותו למצער עת פנה ל*** בבית הספר של הקטינות בנוכחות צדדי ג’ וכינה את האישה בכינוי גנאי. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שאירעו לא בשיחה פרטית בין האיש לעדה אלא בבית הספר של הקטינות, בנוכחות אחת הקטינות ובנוכחות באי בית הספר נוספים. אין לדברים אלה כל ערך וניסיון לברר מדוע מערכת היחסים תמה. שוכנעתי כי מטרתם הייתה להשפיל ולבזות את האישה הן בעיני חבריה והן מול הקטינות ומכריה בבית הספר.
מעשיו של האיש, התנהלותו ופרסומיו נגד האישה חורגים מגבולות הבעת דעת לגיטימית והבעת צער בעתות של פרידה והוא שב בחקירתו והצדיק את התנהלותו: “לשתף אנשים במה שאני עובר, בחוויות האישיות שלי, גם מעבר לזה, אני לא השמצתי אותה, אני סיפרתי עובדות בלבד” (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.20, עמ’ 53, שו’ 17-18).
האיש המשיך והודה כי אף פנה לשכן המתגורר בסמיכות, מר ***** ושיתף אותו במצוקתו, אלא שלטענת האיש השכן היה זה שפנה אליו ועל כן הפניה מצדיקה את הדברים בהם שיתף: “…ומה שאמרתי למר **** זה דבר פשוט. הוא שאל אותי אם הזמנתי את המשטרה. אמרתי לו, נכון, הזמנתי את המשטרה כי *** מסרבת לתת לבנות לרדת בזמן שהבת שלי הקטנה הייתה חולה בבית, לרדת במדרגות ולהגיד לי שלום אבא, והגדולה היא מתרצת את זה במבחנים. כל תירוץ אפשרי”. (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.20, עמ’ 56, שו’ 4-8).
לא עלה בידי האיש כדי לשכנעני בהליך הנוכחי מה הערך שנבע מהפרסומים ו”אמירת האמת” לדבריו, למעט השמצת האישה וביזויה ולשם מה. יתרה מכך, ההתרשמות הינה שלא היה מדובר בשיתוף חברי בין האיש למי מחבריו אלא דווקא בהתייחס בעיקר לחברים של האישה או שכן של הצדדים (שלא נטען שיש ביניהם חברות אישית) או פירוט דברים אינטימיים נגד האישה לשיפוצניק, שאמור להעיד לטובת האיש בתביעה הרכושית. עולה כי מטרת השיתוף לא הייתה לדבר ולשתף מדם ליבו של האיש אלא מטרתו הייתה להשפיל את האישה בעיני הבריות או לעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, וכן לבזותה בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו (בהתאם לסעיף 1(1)-(2) לחוק איסור לשון הרע.
לכך יש להוסיף את העובדה כי האיש הלכה למעשה שיתף את אשר על ליבו עם כל מי שאוזנו הייתה כרויה להקשיב. בתוך כך הוכח כי האיש פנה לשיפוצניק *** ושיתף אותו כי הרקע לפרידה היה בצל בגידתה של האישה (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.20, עמ’ 60, שו’ 4-6).
האיש אף הודה בחקירתו כי שיתף את הגב’ **** והגב’ **** ולכשנשאל בחקירתו מה הייתה החשיבות לשתף אותן בבגידות של האישה השיב כי מאחר והן חברותיה של האישה ולטענתו באמצעות פניה זו חפץ לתקן את המשבר בין הצדדים:
“ש: תגיד לי בבקשה, בוא נתקדם. תגיד לי, ****, זוכר אותה?
ת: בהחלט.
ש: מה היה החשיבות שלך לשתף אותה בבגידות של?
ת: באיזה תאריך מדובר?
ש: למה זה חשוב?
ת: כי היא חברה של ***, וכל מה שניסיתי זה למצוא את התשובה ואת הדרך להחזיר את המערכת יחסים לתקנה כדי שיהיה עוגן מסוים להחזיר.
ש: *******?
ת: החברה הכי טובה שלה.
ש: שמה בעצם רצית להשיג בזה ששיתפת?
ת: מה מהות השבר ומה ניתן לתקן במערכת יחסים.
ש: *********?
ת: נכון, חברי ילדות, *** הוא חבר ילדות שלי.
ש: שמה שם סיפרת להם?
ת: הוא שותף מלא לכל חיי.
ש: ששם מה סיפרת להם?
ת: את האמת, את העובדות.
ש: מה העובדות ***?
ת: שהגברת התרועעה עם גבר שנקרא עורך דין, אוקי? ברח לי השם שלו, ———, בזמן שלי היא מספרת שהיא נמצאת עם חברות והלכה לשאוף אוויר, אוקי?”. (ההדגשות בקו הוספו, שמו של צד ג’ – הוסר).
(ראו: פרוטוקול מיום 4.3.2020, עמ’ 62, שו’ 29-36 ועמ’ 63, שו’ 1-13).
האיש טוען כי האישה העידה מטעמה עדה אחת בלבד (חברות רבת שנים עם ***) ועדותה מוטה לטובת האישה, כאשר *** עצמה העידה כי מדובר במקרה בודד בו פנה אליה האיש בשטח בית הספר. עדותה של *** נסדקה, היא התקשתה להעיד בשל מצבה הרפואי ולא יכלה לציין מי הם אותם ההורים אשר נחשפו לאמירות הנטענות.
אין בידי לקבל טענה זו. העדה הייתה מהימנה ביותר. ניכר כי הסיטואציה אינה נוחה לה וכי היא חשה שנכפה עליה להיות במקום. היא העידה היטב ובאופן אמין ואישרה את טענות האישה ואת האמור בתצהירה לגבי פניית האיש אליה.
גם עתה יש לזכור כי האיש אינו חוזר מתוכן הפרסומים ואינו מתחרט על תוכנם שכן לדבריו הוא סיפר עובדות בלבד. האיש לא התנצל בהליך בפני האישה אלא הצדיק את התנהגותו עד תום ההליכים. לא שוכנעתי כי שיחות אלה נועדו לתקן את מערכת היחסים ונועדו לשתף על מנת לקבל תמיכה עבור האיש אלא מטרתן הייתה להשפיל ולבזות את האישה.
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע הגנות תום לב בעת פרסום לשון הרע. האיש טוען כי בעניינו התקיימו מספר הגנות:
15. (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
15. (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –
(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או [..]
סעיף 13(5) קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי:
(5) פרסום ע”י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור”.
15. (10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
יודגש כי האיש לא נימק וביסס די הצורך כיצד להגנות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע יש תחולה בעניינו. מלבד לציין כי ההגנות חלות, האיש לא הרים את הנטל לבסס דיו האופן יש ליישם את ההגנות האמורות. כאמור נטל ההוכחה לקיומן של ההגנות הינו על הטוען להתקיימותן.
יתרה מכך, על מנת לזכות בהגנות על האיש היה להוכיח כי פעל בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי וכשר. זאת הוא לא עשה.
יתרה מכך, לא הוצג נימוק כיצד אותה הבעת דעה העולה כדי השמצת התובעת, בקרב מי מהמקורבים לצדדים עונה על ההגדרות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע בהינתן כי ההליכים מתנהלים בדלתיים סגורות.
בנוסף על האמור לעיל יש לבחון את הלשון והשפה והביטויים בהם השתמש האיש בפני אותם מקורבים ו/או חברים. ניכר כי הביטויים החריפים בהם בחר האיש להשתמש מהווים השמצות לכל דבר ועניין ובנסיבות הללו לא ניתן לומר כי מתקיימת ההגנה של תום הלב.
על כן אני קובעת כי לא התקיימו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
כעת יש לבחון מה שיעור הפיצויים המגיעים לאישה בשל הפרסומים.
בפסיקת פיצוי על פי חוק איסור לשון הרע יש לבחון מספר שיקולים המושכים בעניינו לכיוונים מנוגדים: חלקם אל עבר חיוב האיש בשיעור גבוה וחלקם אל עבר חיובו בשיעור ברף הנמוך.
בבחינת זכאותה של האישה לפיצויים ושיעורם שקלתי את הקריטריונים הבאים:
האם היה מדובר בפרסום חד פעמי או חוזר ונשנה – האיש הודה כי פנה ל***, לחברים משותפים, לשכן ולמר ****-השיפוצניק ושיתף אותם עם עובדות בלבד (לכאורה). הפרסום אירע עת פנה האיש ל*** פעמיים ופרסם בפניה את דעתו; פעם אחת בזמן ש*** ליוותה את בתה לבית הספר בשעה שמונה ורבע בזמן שהיא הלכה במחיצת אבא לילד/ה נוספ/ת והוא צעק לעברה “ד”ש לבוגדת” ובהזדמנות נוספת במהלך אירוע חברתי – כיתתי וכך מחקירתה של ***: “הוא ניסה לספר לי מה הם עושים. מה היא עושה, מה הוא עושה. ואני עצרתי אותו. אמרתי לו, שזה לא מעניין אותי ואני מבקשת ממנו שלהבא לא ידבר ליד הבית שלו, כמו שהוא דיבר באותו יום בבית הספר” (ראו: פרוטוקול מיום 4.3.20, עמ’ 16, שו’ 20-34).
האם מופע הפרסום היה קצר מועד והאם הפרסום נמחק – האיש הודה בחקירתו כי פנה לאנשים נוספים ופרסם את דעתו. בתוך כך ניתן להזכיר אפוא את מר —— והשכן —, ברם התרשמתי כי מדובר היה בשיחות קצרות.
מה הייתה כמות השיתופים והחשיפה של הפרסומים – בענייננו האישה לא הוכיחה חשיפה ותפוצה גבוהה במיוחד ולמספר רב של אנשים.
האם לאחר הפרסום הייתה התנצלות של המפרסם – בענייננו האיש עומד גם עתה מאחורי הפרסומים ואינו מביע חרטה, כי אם מסביר כי עשה כן נוכח המשבר שפקד את הצדדים.
היכן היה הפרסום – בענייננו הפרסום נעשה בקרב חברים ו/או אנשים המכירים את הצדדים.
הביטויים בהם נעשה שימוש בפרסום – הביטויים בהם עשה האיש שימוש כנגד האישה היו ביטויים חמורים, השמצות ודברי גנאי.
היקף ומידת הפגיעה – עלה בידי האישה להוכיח כי רגשותיה נפגעו בשל הפרסומים וכי רק בשל ההליך המשפטי הנוכחי והחלטת בית משפט מיום 18.11.2018 נפסקו הפרסומים נגדה ע”י האיש. עם זאת, האישה לא הוכיחה נזק כלכלי כלשהוא שנגרם לה כתוצאה מהפרסומים.
טיב, היקף ואמינות הפרסום – הפרסום נעשה למקורבים, כך גם לטענת האיש ואין המדובר בפרסום בתפוצה בהיקף רב יותר או במסגרת “חיצונית” לצדדים.
האם הייתה תשובה של התובעים במסגרת הפרסומים –לא הוכח ו/או נטען בפני כי האישה הגיבה לפרסומי האיש.
ראו בין היתר פירוט השיקולים השונים בפסיקה, לרובת קביעה כי כינויי גנאי מהווים לשון הרע:
תמ”ש 42434/07 י.ד.א ואח’ נ’ כ.ד.א (15.03.2011) כב’ ס’ הנשיא השופטת מ’ דהן.
תמ”ש 26439-11-15 ו.ש. נ’ ב.ש. (12.01.2017) כב’ סגן נשיא, השופט א’ זגורי.
תמ”ש 19248-06-13 י.מ נ’ א.מ (09.05.2017) כב’ השופטת ח’ מטלין.
ת.א. 45/87 קליין נ’ רונן ואח’ (25.06.92), כב’ השופט י’ אלרון.
ע”א (ת”א) 296/76 ברקן נ’ תמרי ואח’ (12.5.1977) כב’ הנשיא ב’ כהן (אב”ד), השופטים ח’ דבורין וע’ זמיר.
ע”א 534/65 מצטפא אחמד דיאב נ’ זכי צברי דיאב (17.05.66) כב’ השופטים ברנזון, הלוי, קיסטר.
לכך יש להוסיף כי חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 7א. כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק:
“(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.”
שוכנעתי כי הדברים שנאמרו על יד האיש די בהם כדי לגרום לאישה להרגיש מושפלת מבוזה ונלעגת. לא עלה בידי האיש להוכיח כי פעל בתום לב או לצורך הגנה על עניין אישי וכשר בתוך כך ניתן להזכיר אפוא כי גם בדיון בפני כינה האיש את האישה “פרת הבשן” בנוכחות הצדדים, ב”כ הצדדים ובפניי. הוא ממשיך ומצדיק גם התנהלות זו. הוא לא הביע חרטה ולו פעם אחת.
כינוי האישה בכינויי גנאי כפי שתואר לעיל אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם עיקרון תום הלב ובפרט בעוד האיש לא חזר בו והתנצל.
עם זאת, איני סבורה כי מדובר בפרסומים בתפוצה רחבה ועל פני זמן רב. עובדה התומכת בפיצוי ברף הנמוך. כמו כן מבחינת מדיניות משפטית יש להיזהר כי הגדרת פרסום לא תגלוש משיחה אישית להגדרה של פרסום רחב היקף. בעניינו הפגיעה העיקרית היא מספר שיחות שערך האיש במכוון עם אנשים במטרה לפגוע, לבזות ולהוציא את דיבתה של האישה. הדברים חמורים במיוחד בשל אמירת חלק מהאמירות בנוכחות אחת הקטינות ובשטח בית הספר של הקטינות.
על כן ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי האיש ישלם לאישה פיצוי כספי על פי חוק איסור לשון הרע בסך של 7,500 ₪ בלבד. הסכום ישולם בתוך 30 יום, ולא – יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.
האישה טוענת כי האיש במעשיו פגע גם בפרטיותה ועל כן היא זכאית לפיצויים גם בגין פגיעה בפרטיות.
סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981 מגדיר מה היא פגיעה בפרטיות:
(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;
(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;
[…]
(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם;
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;
(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);
(11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.”
האישה טוענת כי האיש עקב אחרי האישה בין אם בעצמו ובין באמצעות בלשים שהוא שכר את שירותיהם, חדר לפרטיותה ופגע באוטונומיה האישית שלה.
האישה טוענת בנוסף להשמצותיה בקרב מקרובים כי האיש נהג להתקשר לחברותיה מעת לעת, לתחקר אותן אודות האישה ואודות מקום המצאה.
האישה טוענת כי האיש ניסה להתנכל לה ובתוך כך חיבל לאישה בכבל הטעינה של מכשיר הסלולר על ידי כך שתלש את ראשו והוציאו מכלל שימוש, עיקם את מפתח הכניסה לדירת המגורים, החליף את מספר ה”סים” של מכשיר הנייד של האישה, ללא ידיעתה (בסעיף 52 לכתב הגנתו של האיש הודה הוא כי החזיר את ה”סים” וקו הטלפון על שמו).
האישה טוענת כי בנוסף להטרדות וההצקות מעת לעת נהג האיש לפנות לאתרי חברות שונות כשהוא מתחזה לאישה – ללא ידיעתה וללא הסכמתה וגרם להטרדות חוזרות ונשנות שלי על ידי הגורמים השונים. האישה טוענת בנוסף כי האיש ניסה להתנכל לה תוך שהוא נהג לפנות לגופים שונים כשהוא מתחזה לה וביצע בשמה פעולות מאחורי גבה כך למשל ביום 29.7.2018 פנה לחברת ליסינג וכתב: “אשמח לקבל הצעות *** טל’ ——. תודה”, פעולה שגררה עמה הטרדה לאישה בניגוד לטענת האיש לא היה מדובר בפנייה לחברת הליסינג כדי לשקם את הקשר כי אם להרע לה כפי שעשה כן במהלך חיי הנישואין.
האיש טוען כי התביעה הכספית הוגשה בשיהוי ניכר תוך שהיא מהווה מהלך אסטרטגי/טקטי ומחושב והאישה נדרשת לספק הסבר מדוע לא הוגשה תביעתה זה מכבר.
האיש טוען כי טענת האישה כי הוא השמיץ אותה בפני הקטינות – המדובר בהרחבת חזית ואין מקומה של טענה זו להתברר בהליך דנן. למעלה מן הצורך טוען האיש כי “הפוסל במומו פוסל” וזו האישה אשר הגישה תלונות סרק למשטרה.
האיש טוען כי המעקב שהפעיל הוא חוקי ולגיטימי ונועד לברר האם האישה מתראה עם גבר אחר וכך אכן התברר.
האיש טוען כי אין במעשיו משום פגיעה בפרטיותה של האישה ובהתאם לסעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות כי: ” לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש”.
סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות קובע הגנות בהתקיימן לא יראו בפגיעה כפגיעה בפרטיות:
(1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965;
(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:
(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע;
[…]
(ו) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965;
(3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב.
האיש לא הוכיח כיצד מתקיימות ההגנות על פי חוק הגנת הפרטיות וניכר מכתבי הטענות ומסיכומיו כי הוא ממעיט מחומרת הפרסום הנ”ל, סבור כי מדובר בהתנהלות לגיטימית, נורמטיבית שהינה חלק מההליכים המשפטיים. הוא לא חזר בו ולא התנצל אלא הצדיק את התנהלותו זו עד תום ההליכים. תוך שהוא גם ממשיך וטוען כי נקט בהתנהלות לגיטימית שנבעה מהתנהלותה של האישה עצמה ובעצם האשם הוא באישה ובהתנהגותה ולא בו.
בכל הנוגע לשימוש בחוקר הפרטי – שנחקר ביום 26.1.2020 – איני סבורה כי חקירתו הועילה רבות לבירור המחלוקות. האיש ביקש באמצעות הבאת החוקר הפרטי להראות כי מתקיימות ההגנות הקבועות בחוק וכי התנהגותו שלו לגיטימית. ראשית ייאמר כי בחקירה לא הוכחו טענות האיש לגבי התנהלות האישה. שנית, מדובר בחקירה מותרת על פי חוק שאיני סבורה כי עולה כדי פגיעה באמצעים בלתי לגיטימיים. היא עולה אינה נעימה ומהווה חוויה קשה מבחינת האישה אולם במסגרת סכסוכי גירושין איני סבורה כי דווקא בחקירה זו יש להוכיח את טענות מי מהצדדים.
האמור לעיל לגבי השיקולים הקשורים לחיוב בפיצוי על פי חוק איסור לשון הרע חל גם לגבי הפגיעה בפרטיות של האישה.
חשיפת הסכסוך המשפחתי כלפי כולי עלמא באופן שנועד לפגוע באופן מכוון באישה, ולהביא לביזויה והשפלתה באופן שיטתי מהווה לדידי פגיעה בפרטיותה של האישה. לא התרשמתי כי הפניות לאותן חברות (ליסינג למשל) נעשו עבור האישה ולמענה כי אם לשם הטרדתה באופן מכוון.
סעיף 22 לחוק הגנת הפרטיות קובע בין היתר חלק מהשיקולים להקלה בפסיקת הפיצויים:
“בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב, לטובת הנאשם או הנתבע, גם באלה:
(1) הפגיעה בפרטיות לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא לא התכוון לפגוע;
(3) אם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הוא התנצל על הפרסום ונקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את הפגיעה, ובלבד שההתנצלות פורסמה במקום, במידה ובדרך שבהם פורסמה הפגיעה ולא היתה מסוייגת.”
בעניינו לא מתקיימת אף הקלה המפורטת בחוק הגנת הפרטיות: הפגיעה בפרטיות האישה הייתה מיוזמת האיש ובכוונה לפגוע בה באופן שיטתי ולהוציאה משלוותה, כאשר האיש לא התנצל על התנהגותו ופגיעה בפרטיות האישה, וגם עתה הוא מפחית מחשיבות מעשיו. תגובות האיש יילקחו בחשבון בשיעור הפיצוי לפי חוק הגנת הפרטיות.
הצדדים הרחיבו בטיעוניהם לגבי פתק בכתב ידו של האיש שהודבק על קופסת שימורים בדירה, אשר לטענתו של האיש הושלך על ידו לאחר מעשה לפח ולטענתו האישה הוציאה את הפתק מהפח לצורכי התביעה. האיש בכתבי טענותיו מצדיק את כתיבת הפתק לאחר שנודע לו לטענתו על בגידת האישה. לטענתו הפתק נכתב מבלי שהייתה לו כוונה לפגוע באישה והוא לא המציא את הפתק לבנות הקטינות. איני סבורה כי מדובר בהפרת פרטיות ברמה הגבוהה, אך מדובר בהתנהלות שמטרתה כל כולה פגיעה בפרטיות האישה, ביזויה בין כותלי ביתה ורצון מתוכנן לפגוע בה אישית ומול בנותיהן של הצדדים.
לגבי השארת פרטיה של האישה אצל צדדים שלישיים – אני סבורה כי בעניין זה הצדק עם האישה וטענתו המיתממת של האיש כי התכוון להיטיב עם האישה, לא שיכנעני. האיש השאיר את פרטיה של האישה במטרה להטרידה, לפגוע בפרטיותה ולהפר את שלוות חייה. לא היה בכך כל מעשה שנועד להיטיב עימה או לסייע לה.
עם זאת בסופו של יום ותוך בחינת כלל ההפרות של האיש, והעובדה כי סירב להתנצל והמשיך להצדיק את התנהלותו, וכי מרבית ההפרות היו בתוך הבית – הינה כי יש לפסוק פיצויי אך על הצד הנמוך.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעים פיצוי כספי על פי חוק הגנת הפרטיות בסך של 6,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, ולא – יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.
סיכום
אשר על כן ולאור כל הנימוקים שפורטו לעיל אני מורה כדלקמן:
האיש ישלם לאישה פיצוי כספי על פי חוק איסור לשון הרע בסך 7,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, ולא – יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.
האיש ישלם לאישה פיצוי כספי על פי חוק הגנת הפרטיות בסך של 6,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, ולא – יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.
הוצאות ההליך – לאחר בחינת היקף ההליך הנוכחי, הפער בין הסעד שנתבע לתוצאה אליה הגעתי, אין חיוב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תסגור את תלה”מ 25809-11-18.
ניתן היום, ג’ תשרי תשפ”א, 21 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.
פסק הדין הותר לפרסום ללא כל פרט מזהה בהחלטה מיום 11.12.24.
