התובעים:
1. ע.ע, ת"ז 0000000000
2. נ.ב.ש, ת"ז 11111111
ע"י ב"כ עו"ד אפרים דמרי
נגד
הנתבעים:
1. א.ע, ת"ז 222222222
2. ר.ע, ת"ז 333333333
ע"י ב"כ עו"ד נתן שמואל נחשון
פסק דין
ראשיתה של הפרשה בכתב תביעה שהגישו התובע ואשתו כנגד 2 אחיו של התובע ביום 15.09.2016.
בשל מעין משפט זוטא שלם לעניין גישור והליכי ערעור שונים דחיתי רק ביום 16.08.2023 את התובענה.
ביום 24.03.2024 קבע בית המשפט המחוזי בעניינם של הצדדים אגב עמ"ש 9441-10-23 בין השאר כך:
"אנו סבורים כי פסק הדין כפי שהוא אינו יכול לעמוד ולא ניתן לאשרו. הדברים עלו מתוך השאלות והקושיות שהוצפו לפני הצדדים. אנו סבורים שאין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לכתוב את פסק הדין מחדש ולכן מוצע שהערעור יתקבל במובן זה שהתיק יחזור לבית משפט קמא על מנת שיכתוב את פסק הדין מחדש בשאלת היקף המתנה, האם הבניין כולו או דירת הגג, וזאת בכפוף לכך שאין בטענה זו משום הרחבת חזית לעומת כתב התביעה. ככל שיש בכך משום הרחבת חזית ייכתב פסק הדין על בסיס הטענות בכתב התביעה (חוזה למראית עין וכיוצא בזה). ככל שתינתן הסכמה כך ייעשה ללא צו להוצאות. העירבון יושב".
הצדדים נתנו את הסכמתם.
בית משפט קמא סמך את מסקנתו על לשון הכתוב (ס' 50 לפסק הדין), על עדותו של דר' דרנל בדבר כשירותה של המנוחה ועל עדותה של עו"ד רות מס. כך פסק בס' 65 לפסק דינו: "די לי באמור בחוות הדעת ד"ר דרנל, בהתרשמותי מעורכת דין מס ומעדותה כדי לקבוע בשניים: ראשית, כי המנוחה ציוותה את הבניין כולו לנתבע ; שנית, כי המנוחה הבינה היטב את שהיא נותנת – לאמור, את הבניין כולו".
איננו סבורים שדי בכך.
משראה בית משפט קמא לנכון להעמיד להכרעה את השאלה אותה פירט בסעיף 22(ב) לפסק דינו, סבורים אנו, כי הוא לא נתן דעתו כלל, למצער לא נתן דעתו במידה מספקת, למסד ראייתי, שלכאורה תומך או לפחות מטיל ספק בתוצאה הפרשנית אליה הגיע. מסד ראייתי זה מצא ומוצא את ביטויו בסיכומי המערער ובכתב הערעור שהוגש על ידו.
איננו מביעים דעה באשר לנכונות התוצאה. בית משפט קמא רשאי לחזור ולהגיע לאותה תוצאה אליה הגיע בפסק דינו. ברם, הלכה היא כי אם ערכאת הערעור סבורה כי המסד הראייתי עליו נשענת התוצאה של פסק הדין מושא הערעור שלפניה חסר או יש בפסק הדין משום התעלמות או ניתוח חסר של מסד ראייתי נוסף או אחר שהיה לפני הערכאה הדיונית שנתנה את פסק הדין, חובה עליה להחזיר את התיק אליה למתן פסק דין חדש שיתייחס למכלול הראיות והטענות שהונחו לפניו.
הצבענו על הטעם שעמד בבסיס הצעתנו וכך אנו מורים.
ניתן בזה תוקף של פסק דין להצעתנו, לה הסכימו הצדדים.
יובהר, פסק דינו החדש של בית משפט קמא יינתן אך ורק בשאלת היקף המתנה – האם הבניין כולו ניתן למשיב 1 או רק דירת הגג. בית משפט קמא יידרש לשאלה זו לאחר שיכריע בטענת המשיבים להרחבת חזית לעומת כתב התביעה, ככל שנטענה על ידם טענה זו, וככל שיראה לנכון לדחותה והכל על פי הכללים בנושא זה. ככל שימצא, כי הטענה בדבר היקף המתנה מהווה הרחבת חזית יינתן על ידו פסק הדין החדש על בסיס הטענות בכתב התביעה (חוזה למראית עין וכיוצא בזה).
משזו התוצאה מבוטל החיוב בהוצאות שהושת על המערערים בפסק הדין."
בפרוטוקול מיום 18.04.2024 תמצא כך:
כב` הש` שני: א' לא, לא ידעתי מה אתם הולכים להגיד, בטח לא מה שאתה הולך להגיד עכשיו, מה שאתה אומר עושה פחות או יותר שכל. כי אתה יודע קודם כל המחוזי קובע ודברו מחייב זה שאני חושב שאני הסברתי את כל מה שהיה לי להסביר הסברתי אז בפסק הדין,
עו"ד שמואל נחשון: גם אני חושב אדוני,
כב` הש` שני: הוא חשב אחרת וזה בעיה איך מתקדמים מנקודה כזאת. אז באמת מה שאמרת עכשיו הוא רעיון טוב. תגישו סיכומים לנקודה הזאת ואנחנו ניתן פסק דין משלים,
עו"ד שמואל נחשון: בדיוק.
כב` הש` שני: והמחוזי אחר כך יגידו פה מה שהוא רוצה והעליון יספר לנו גם מה הוא, וזה מה שיהיה. הכל בסדר.
עו"ד שמואל נחשון: נכון.
כב` הש` שני: כמה זמן אתם צריכים?
עו"ד שמואל נחשון: כמה שהוא רוצה אני אקח גם.
כב` הש` שני: חברה אני,
עו"ד דמרי: 21 יום?
כב` הש` שני: ימי הפסח לא נספרים ממילא,
החלטה
1. אשר לנובע מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, יגיש עו"ד דמרי סיכומיו בתוך 30 ימים מהיום מבחינת השלמת סיכומים על בסיס חומר הראיות הקיים.
2. עו"ד נחשון יגיש סיכומיו 30 ימים אחרי שיקבל את סיכומי התובע. בכוונת מכוון אינני מגביל מספרי עמודים.
3. זכות תשובה לתובע לא יותר משני עמודים 7 ימים מיום שיקבל את סיכומיו של עו"ד נחשון."
טענות התובעים בתמצית
אין מדובר בפס"ד משלים שנדרש אלא פס"ד חדש והנחיות בית המשפט המחוזי אינן אלא דגשים.
לשון המנוחה כשהתבטאה כמתן בית אינה מצביעה על כל הבניין.
רק הדירה שבנה הנתבע על הגג היא לנתבע, שאר הבניין צריך להתחלק בשווה בין 4 ילדי המנוחה.
תצהיר הענקה של המנוחה התייחס רק לדירת א.ע ולא לבניין כולו.
המש"ח הוא ראיה חלוטה כי המנוחה התכוונה להעניק רק את הדירה על הגג ורק אותה להוציא מכלל עיזבונה.
צוואת המנוחה מיום 01.08.2003 קבעה במפורש כי הבניין להבדיל מדירת א.ע יהא לכל ילדיה.
תצהיר המתנה הקובע הענקה בבית תוך ציון פרטיו לווה במש"ח שדיווח על דירה יחידה וייפוי הכח לעו"ד מס היה להעביר את הדירה.
בתצהיר המתנה כתוב בית, אך אין כל אמירה לפיה המנוחה מעבירה את כל זכויותיה הקנייניות באותה חלקה הכוללת גם 4 דירות נוספות בבניין.
אין די ברישום גוש וחלקה בתצהיר המתנה כדי להסיק שכל הבניין ניתן.
המנוחה בביטוי בית סברה שהכוונה היא לביתו של א.ע על הגג ולא לבניין כולו ותצהיר המתנה לא עמד בדרישה להבהיר מהו "הממכר".
מפני שהמנוחה התגוררה בבית צמוד קרקע, חשבה שכל יחידת דיור היא "בית".
גם עו"ד רות מס לא הבהירה ובדקה עם המנוחה את ההבדל בין דירה לבית, והיא גם לא ידעה מהו הנכס הנעבר. ובכלל לא היא זו שטיפלה בתיק.
גם עו"ס אורי מס שטיפל בכך, לא היה מודע שבנכס 5 דירות, והבין כנראה שמדובר רק בדירה של א.ע על הגג.
הנתבע לא חידד בתצהיר המתנה במתכוון כי מדובר בבניין כולו והנתבע עצמו דיווח לעירייה ולא עו"ד אורי מס.
המש"ח כאמור מעיד שמדובר רק בדירה, מכאן גם שטופס הדיווח לעירייה לכל הדירות הן מעשה זיוף.
ייפוי הכח הבלתי חוזר אותו ניסה הנתבע להסתיר, מגלה כי המתנה אינה אלא הדירה לא בניין.
כל מתת שקיבל הנתבע מהמנוחה היה פרי השפעה שאינה הוגנת והנתבע הביא את אמו לחתום על הסכם המתנה במרמה, כאילו תביעת פלוני מונחת ברקע ויש להתגונן ממנה, מה שלא אירע.
מצבה הקוגניטיבי של האם לעת מתן המתנה לא היה טוב.
הסתלקות הנתבע מחתימה על הסכם שהושג אגב הגישור, היא חוסר תום לב.
בסעיף 282 לסיכומיהם טענו התובעים כך:
"הטענה כאילו הסכימו התובעים כי האם הסכימה להעביר את מלוא הזכויות בבניין לידי א.ע מתעלמת מהסיפא של המשפט המבהיר כי להסכמה זו היו תנאים. אחד התנאים היה לשמור על האינטרסים של האחים. ברור כי הנתבע 1 לא עומד בתנאי זה.
אין ליתן אמון בטענות הנתבע על השקעותיו בבניין או בטענתו כי השקעות אלו מלמדות על ראיית הבניין כולו כשלו.
עדות הנתבע מלאה כזבים.
כלפי הנתבע השתק שיפוטי משטען בפני רשות המיסים לעסקה בדירה אחת.
הוצאות הנתבע בדירות כוסו ע"י שכר הדירה שהוא גובה מהן.
האמור בכתב התביעה לפיו המנוחה הסכימה להעביר את כל הבניין, אך ורק זמנית כפופה להשגת הסכמה שלא יפגעו אינטרסי כל האחים.
יש לבטל את הסכם המתנה כולו.
עסקת המתנה כלל לא הושלמה, והנתבע כלל לא שינה מצבו לרעה, מכאן שניתן לחזור מן המתנה.
את נטל הראיה יש להטיל על הנתבע.
טיעוני הנתבע בתמצית
התובעים גרמו סבב פס"ד נוסף ומיותר ומכאן שיש להגדיל סך ההוצאות.
שלא בדין הורחבה חזית, הפנית הן למסמכים שלא הוגשו ושוב נטענות טענות שנדחו כבר בסבב הראשון.
פסק הדין של ערכאת הערעור לא ביטל את התביעה העובדתית כי עדות התובעים אינה אמינה.
גם ע"פ התביעה שעתרה לביטול כל המתנה המנוחה, לאמור גם דירת א.ע לא נטען כי תצהירי המתנה נוגעים רק לדירה אחת. טענה זו הועלתה לראשונה רק בסיכומי הסבב הראשון.
בית המשפט המחוזי לא אפשר לתובעת לחזור ולתקוף את עצם המתנה להבדיל מבחינת היקף המתנה.
טיוטת ההסכם לחלוקת העיזבון מלמדת כי כולם הסכימו שהמתת התכוון לבניין כולו.
אמירת המנוחה על שמירת אינטרסי כל האחים אינה יוצרת פשר אמיתי והיא אמירה גרידא.
אם נטען ע"י התובעים להשפעה בלתי הוגנת, אזי הכוונה של התובעים תהא לכל המקרקעין.
גם תקיפת התובעים את מצבה הנפשי של המנוחה לעת המתת התייחסה לכל הנכס ולא לדירה אחת.
התובענה נועדה לבטל את כל המתנה ולא ליתן לנתבע את דירתו.
עוד בשנת 2002 טרם בניית הדירה, התייחסה המנוחה עצמה למתן זכויות בניה על גג הבית. ללמדך כי בעיניה זכויות בגג לחוד ובית הוא כל המבנה.
הראיות מחייבות דחיית כל טענת הטעייה והמנוחה גם לא טעתה במונח בית כמתכוון לכל הבניין.
יש ליתן אמון בעדות עורכת הדין רות מס והיא זו שהשתתפה בניסוח התצהירים והייתה עדה לכך שהמנוחה רצתה להעביר הבית כולו לנתבע.
המשקל העיקרי הוא לעדות עו"ד רות מס ולא לעדות עו"ד אורי מס.
ניתוח לשון מסמכי המתנה מעיד, כי צודק הנתבע. כך עולה גם מניתוח עדות הנתבע הנוסף, האח ר.ע.
לא הייתה שום טעות אצל המנוחה אשר התכוונה לבניין כולו במונח בית.
גם התובע ידע שהמתת כולל את כל הבית ובזמן אמת.
אין כל אמינות לתובעים.
אין שום ממש בטענה כאילו הוסתרה המתנה והיקפה.
הסכסוך עם ערן, בנה של התובעת, לא היה המצאה אלא בעיה צפויה ממשית.
השקעות הנתבע בבניין כולו יהפכו מתן חלק ממנו לאחיו-לבלתי צודק.
סיכומי התובעים כוללים אמירות לא נכונות ואף כוזבות.
דיון והכרעה
מכובד עליי ב"כ התובעים הן אישית והן מקצועית. אך התנהלותו לעניין הסיכומים נוגדת את הדין, את התקנות והיא מקוממת.
גם כאשר בית המשפט אינו מגביל את היקף הסיכומים, עדיין אין בעל דין יכול שלא להיות כפוף לתקנות ולהכביד לשווא.
398 סעיפים, 43 עמודים ועוד 54 נספחים, כאשר מדובר בהשלמת פסק דין, רחוקים מאוד מחוש המידה.
גרוע מכך, סיכומי התובעים חוטאים בשנים. ראשית, הם טוענים שתי טענות סותרות. האחת, לפיה מגיעה לנתבע רק הדירה שבנה על הגג. האחרת, היא שגם את השטח לדירה לא קיבל הנתבע, לכן המתנה נפגמה, ולכן גם הדירה אינה שלו.
שנית, פסק דינו המפורש של בית המשפט המחוזי, כפי שהבאתי בסעיף 3 לעיל, קבע כי פסק הדין הנוכחי יינתן "רק בשאלת היקף המתנה" ולא לעצם מתן המתנה.
אלא שהתובעים, בעשרות סעיפים שבו ותקפו, בניגוד לעמדתם שלהם, את עצם המתנה (היעדר כשירות, אי הגינות וכו').
זוהי ציניות משפטית לשמה, שמא לשיטתם "ייפול" בית המשפט בפח אותו יקשו ויחזור לדון בעצם קיום המתנה בבחינת ערכאת ערעור על עדותו ועל בית המשפט המחוזי גם יחד.
משכך, אין בדעתי לדון מחדש בשאלה היחידה שעמדה לדיון בכתב התביעה – לאמור דרישה לביטול כולל של המתנה.
כזכור בפסק דיני מיום 16.08.2023 דחיתי את הטענה לביטול המתנה.
ואין אני צריך לעת הזו אלא לשוב ולפרט מה כללה מתנת המנוחה לנתבע.
אומר, כי למעשה הנתבע 2 לא היה שותף פעיל בתובענה ובאמרי הנתבע, אני מתכוון לנתבע 1.
פסק דיני הקודם
וכך כתבתי מסעיף 47 לפסק דיני (שם בעמ' 26)
"מה כללה המתנה?
47. היטיב להסביר בא כח התובעים בסעיף 3 לסיכומיו, באומרו כך:
"במרכז הדיון עומדת השאלה האם התכוונה המנוחה לתת במתנה לנתבע 1 את הנכס נשוא כתב התביעה, בניין המורכב מחמש דירות ברח' ש.ה 59 ת"א והידוע כחלקה X גוש Y (להלן: "הבניין בש.ה") או את ביתו של הנתבע 1 שבנה הוא על גג אותו בניין (להלן: "הדירה" ו/או "בית הנתבע")."
לעניין הדירה אין חולק כי לנתבע היא (וראה סעיף 4 לסיכומי התובעים).
48. לעניין תביעתם, סומכים התובעים טיעוניהם כאמור בסעיף 8 ואילך לסיכומיהם, כך:
"8. אין חולק שהזכויות הקנייניות של הבניין ב-ש.ה היו והנן רשומות בלעדית על שם המנוחה.
9. בצוואתה של המנוחה מיום 01.08.2003, (שקוימה לאחר מותה ללא כל התנגדות), צוותה היא את הבניין בש.ה באופן שלהלן:
" 4.1 הנני מצווה את מלוא הזכויות בבנין מגורים ברח' ש.ה 59 תל-אביב (להלן: "הבנין") לבני, ע.ע לבתי נ.ב.ש, לבני ר.ע ולבניו, א.ע, בחלקים שווים ביניהם קרי, רבע לכל אחד מהם.
10. מכאן עולה כי המנוחה ידעה שהנכס בש.ה הוא בנין ולא בית.
11. כמו כן ברור, כי במועד כתיבת הצוואה, ידעה המנוחה כי קיימת אפשרות שנתבע 1 יבנה על גג הבניין הזה, והיא אף מציינת מפורשות מה יהיה דין דירה זו במידה ותיבנה:
"4.2 היה וא.ע יבנה במהלך חיי דירה על גג הבנין אזי הדירה שתיבנה על גג הבנין תהא שייכת רק לא.ע ויתר הדירות בבנין יתחלקו באופן הנזכר בסעיף 4.1 לעיל, אך א.ע ישלם לע.ע, לנ.ב.ש ולר.ע 3/4 משווי הקרקע נשוא דירת הגג (לרבות הצמדותיה) נכון ליום מותי קרי, 1/4 שווי הקרקע נשוא דירת הגג (לרבות הצמדותיה) לכל אחד מהשלושה".
12. המנוחה נפטרה ביום 17.09.2012 בהיותה בת 89.
13. בתאריך 16.10.2011 בהיות המנוחה בת 88 שנים, שלושה חודשים לאחר מות בעלה וכשנה לפני מותה, חתמה היא על תצהיר מתנה אשר לפיו העניקה לבנה א.ע – הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") במתנה את הבית שב-ש.ה.
14. כמו כן חתמה באותו יום על דווח למס שבח (מש"ח).
15. גם הנתבע חתם באותו יום על תצהיר קבלת המתנה ולפיו הסכים לקבל מאמו את "הבית" כמתנה, וגם הוא חתם על המש"ח.
16. עו"ד אורי מס הוא שטיפל בעסקת המתנה (לאחרונה התברר כי א.ע חתם באותו מעמד על ייפוי כוח בלתי חוזר, לפיו הסמיך את עו"ד מס להעביר את המתנה שהיא "דירה" על שמו).
17. מסמך נוסף הוכן ונערך ע"י עו"ד אורי מס: זוהי בקשה המופנית לעיריית תל-אביב להנפקת אישור העברה. מסמך זה נחתם ע"י עו"ד אורי מס וחתימתו אושרה ע"י עו"ד ממשרדו (למסמך זה ייקרא (להלן: "המסמך לעיריית ת"א")).
49. נזכור, כי תצהיר המתנה נחתם כ- 8 שנים לאחר עריכת הצוואה הנ"ל, וזו לשונו בין השאר:
"1. הנני בעלת הזכויות בבית ברחוב ש.ה 59 בתל אביב והרשום בפנקסי לשכת רישום המקרקעין בתור גוש X חלקהY (להלן: "הבית")
2. בתאריך 16/10/11 העברתי לבני ע.א בעל מלוא זכויותיי בבית בהעברה ללא תמורה, מבלי שקיבלתי כל תמורה מבני בעבור הזכויות דלעיל".
50. על-פי לשון התצהיר כפשוטו (והרי אין עורר שהמנוחה יכולה היתה ליתן מרכושה, מבלי להיות כבולה להוראת הצוואה), הוענק לנתבע מלוא הבניין.
51. משכך, ביקשו התובעים להבנות מניתוח העדויות והמסמכים. לשיטתם של התובעים, עורכת דין רות מס לא תרמה מאומה (וראה סעיפים 40-41 לסיכומים), שכן מדובר בעדה הסובלת מאלצהיימר, אשר לא היתה מעורבת בעסקה.
52. לשיטת התובעים, המנוחה גם לא הבינה את טיב המתנה שהיא מעניקה, זאת בשונה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מיום 16.03.2018, הפסיכיאטר, ד"ר אדם דרנל.
53. נזכור גם, כי לא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעת מומחה שהוא עצמו מינה.
54. וכך כתב ד"ר דרנל בפרק מסקנותיו:
המנוחה הגב' ג. ע הייתה במצב קוגנטיבי שאיפשר לה להבין משמעות של מתנה ביום 16/10/2011.
בחומר הרפואי שקיבלתי אין מידע המכוון לכך שלמנוחה היה ליקוי קוגנטיבי משמעותי שיכול למנוע ממנה להבין משמעות של מתנה ב16/10/2011.
המקום היחיד בחומר הרפואי שמצאתי התייחסות ברורה לליקוי קוגנטיבי הוא בהערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי, וכבר פירטתי בדיון שם את המשמעות וההשלכות של המצוין שם.
עומד לפנינו חומר רפואי וצילומי וידאו מתאריכים רלוונטיים יותר לתאריך בו אנחנו עוסקים המעיד שמצבה הקוגנטיבי היה כזה שיכלה להבין משמעות של מתנה בתאריך 16/10/2011"
55. התובעים הפנו אפוא, לתשובת המומחה לשאלות ההבהרה (סעיף 37), שם כתב:
"מצבה הגופני של המנוחה היה לא טוב, אך אני הצטמצמתי להערכת מצבה הקוגניטיבי. אם היתה במצב רפואי שהפך אותה תלויה בזולת, ויש חשש להשפעה לא הוגנת, קרי סוגיה זו היא להבנתי בתחום סמכותו של בית המשפט".
56. אלא שמכך לא תצמח ישועה לתובעים, שכן אכן שאלת ההשפעה הבלתי הוגנת היא עניין לבית המשפט וניתן לקבוע כי קוגניטיבית לא רק היתה המנוחה כשירה ליתן המתנה, אלא גם להבין מה היא נותנת – לאמור, הבניין ולא רק הדירה כפי שנזכר בצוואתה, שקדמה בשנים רבות למתנה.
57. לשיטת התובעים, לא ניתן ללמוד גם מעדות עורכת דין רות מס מה כללה המתנה, דירה בלבד או כל הבניין. לשיטתם, גם מעדות הנתבע לא ניתן ללמוד על היקף המתנה.
וכך כתבו התובעים בסיכומיהם, מסעיף 73 ואילך:
"73. בעדותו בביהמ"ש מאשר א.ע שהוא לא ביקש לברר עם עו"ד מס למה רשמו בתצהיר "בית" ולא "בנין" והוא מתרץ זאת ש "אין הבדל בין בית ובניין… בניין שבנוי מכמה בתים? לא שמעתי על הגדרה כזו… זה פשוט עברית צורמת, להגיד הבניין בנוי מכמה בתים זה צורם לי" (שורות 14-12 עמ' 428).
74. א.ע מאשר כי לא דבר עם עו"ד מס מה כוללת המתנה (שורות 36-34 עמ' 432) המאשר לשאלת ביהמ"ש כי לא פירט בפני עו"ד רות מס שהבית זה כל הבניין (שורה 36-34 עמ' 431). הוא חוזר ומאשר שהוא וגם המנוחה לא שוחחו עם עו"ד מס אם המתנה היא בית, דירה, בניין או מס' דירות (שורות 9-7 עמ' 428).
75. תצהירו של א.ע ניתן לפני שעו"ד אורי מס העיד בביהמ"ש שהוא לא ידע בזמן עריכת תצהירי המתנה שהמתנה מתייחסת לבניין של 5 דירות ואם הוא היה יודע, אז היה מכין מסמכים אחרים, ובכל מקרה עו"ד רות מס לא העידה שהיא הסבירה במפורש שהנכס שניתן במתנה הוא בניין של 5 דירות, אלא "פירשנה" לביהמ"ש את לשון התצהירים".
58. וכך, מסעיף 109 לסיכומיהם כתבו התובעים וסיכמו טענותיהם לעניין היקף המתנה:
"109. ייפוי הכוח מלמד, ולא ניתן ללמוד ממנו אחרת, שא.ע כמו עו"ד מס ידעו בוודאות שהמתנה היא דירה.
110. ייפוי כוח זה ממוטט ומפריך באופן מוחלט את גרסת א.עואת משחקי המילים אשר לפיהם המונח "בית" שבתצהיר משמעותי "בניין בין 3 קומות ו- 5 דירות"
111. בפני ביהמ"ש הנכבד, מסמך שנערך בזמן אמת, החתום ע"י הנתבע, אשר לפיו המתנה היא דירה.
112. לפנינו איפוא הודאת בעל דין, הנתבע א.ע לענייננו, שהמתנה הינה דירה, ודירה לעולם אינה בניין. כל ההתחכמויות של א.ע לפיהן מאפשרת השפה העברית להשתמש במונח "בית" כשווה ל- "בניין" לא מחזיקות מים, כאשר ייפוי הכוח מציין במפורש דירה.
מהו הנכס נשוא המתנה:
113. שתי סוגיות מרכזיות עומדות בפני ביהמ"ש:
א. מהו הנכס נשוא המתנה? האם הוא הבניין במלואו או דירה מדירותיו?
ב. ואם דירה, איזו דירה מ- 5 הדירות?
114. הלכה מושרשת עימנו, שפרשנות חוזה נעשית היום בו זמנית ובמקביל באמצעות פנייה לשני מקורות הפרשנות, הלשון והנסיבות (ראה סע' 21 א. לחוק החוזים – חלק כללי + ע"א 7649/93 מדינת ישראל נ' אפרופים _ דנ"א 2045/08 ארגון מגדלי הירקות נ' מדינת ישראל _ ע"א 7649/18 בית נ' רכבת ישראל) ובכל מקרה גם אם נצעד בפרשנות ע"פ "תורת השלבים" וגם אם נצעד ע"פ המבחן שקבע השופט ברק שהוא המבחן המקביל, המסקנה תהא אחת: המתנה שהעניקה המנוחה לא.ע התייחסה לדירת מגורים אחת.
115. המבחן האובייקטיבי החיצוני לבחינת גמירות הדעת בפרשנות חוזה נותר על כנו גם עת מדובר בחוזה מתנה, אך מאידך אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה מפנה את מקומו לטובת מתן משקל יתר לרצונו של נותן המתנה (ראה ע"א 3601/96 בראשי נ' בראשי – ע"א 4295/05 פנינה נ' עיזבון).
116. לשון תצהירי המתנה מדברת על בית, ועל אף שהוא מושג עמום, לא ניתן ללמוד ממנו כלל כי מדובר בבניין של 3 קומות ו-5 דירות. מה היקשה על נותן המתנה כמו גם על מקבל המתנה לציין בצורה מפורשת וחד משמעית בפני העו"ד המטפל שהמתנה היא בניין המורכב מ- 5 דירות? למה לא ביטאו את אומד דעתם באופן מפורש במקום לבחור במונח העמום "בית"? אדם סביר, כל אדם סביר, יפרש את המונח בית כמצביע על בית מגורים משמע דירה. אדם סביר, כל אדם סביר, לא היה מפרש את המונח בית כמצביע על בניין ועל אחת כמה וכמה כבניין המורכב מ- 3 קומות ו-5 דירות".
117. המש"ח מתייחס לדירת מגורים כאשר אין בו כל איזכור שהמתנה מהווה בניין.
118. ייפוי הכוח הבלתי חוזר מדבר מפורשות על דירה.
119. הטופס המיועד לעירייה מדבר על נכס אחד ולא על 5 נכסים (5 דירות).
120. עו"ד מס העיד מפורשות, שלא נאמר לו ע"י מי מצדדי העסקה שהמתנה היא בניין, אלא בית מגורים, בית חד משפחתי (דירה יחידה).
121. ניסיונו הכושל של א.ע להרחיק את עצמו מכל המהלכים שקדמו למתנה, יחד עם הניסיון הכושל להסתיר את ייפוי הכוח, מבססים את העובדה שהמתנה היא דירה.
122. הצוואה שערכה המנוחה ואשר בגדרה התייחסה לנכס כבניין ולא כבית, ובגדרה צוותה את הדירה שיבנה הנתבע א.ע על גג הבניין תואמת את מה שניגלה לעינינו בתהליך חתימת חוזה המתנה ומעידה שהמתנה מתייחסת לאותה דירה.
59. מתנה כידוע היא חוזה, וככזה, זקוק הוא להבהרה מהו ה"ממכר".
60. כפי שאמרתי, מסכים אני כי משוויתרה המנוחה בתצהיר המתנה על "מלוא זכויותיה" בנכס, על-פי הגוש והחלקה, אזי לעניין הפרשנות יש להעדיף את הפירוש ולפיו ניתנו כל הזכויות שהיו למנוחה בבניין כולו.
61. אכן, כפי שכותב הנתבע בסיכומיו, אזי לעת בה נמסרה עדות עורכת דין רות מס, לא סבלה היא מבעיה קוגניטיבית כלשהי, ועל-פי עדותה קל לקבוע דווקא כי המנוחה התכוונה לבניין כולו.
וכך כתב הנתבע בסעיף 18 לסיכומיו, בהביאו מן הפרוטוקול:
"18. וכך, גם בחקירתה הנגדית העידה עו"ד רות מס כי גם אם בנכס היו 50 דירות, כוונת המנוחה הייתה להעביר אותו בשלמותו לא.ע (ע' 9 ש' 12-24). עמדה על עדותה כי בפגישה קראה עם הצדדים את התצהירים שם מוגדר הבית ככל הזכויות במקרקעין (ע' 10 ש' 1), העידה שהמנוחה דיברה עברית שוטפת ונראתה בשנות ה- 70 לחייה (ע' 10 ש' 11-21); זכרה כי בעלה של המנוחה כבר נפטר במועד חתימת התצהירים (ע' 11 ש' 11-25); העידה כי ידעה שלמנוחה נכסים נוספים וכי התרשמה כי היא שקלה את הדברים בדעה צלולה (ע' 14 ש' 2-17); העידה כי "מספיק שאני רואה שזה מה שהיא רוצה והיא אפילו, יש לה חיוך, היא שמחה לחתום על זה ומבינה כל מילה" (ע' 15 ש' 13) וכן "אבל אדוני השופט, היו לה שיקולים, היא הייתה אישה נבונה, שקלה את זה כך, זכותו של אדם" (ע' 16 ש' 8). עו"ד רות מס העידה כי ג.ע לגמרי היתה מסוגלת לקבוע את הפגישה בעצמה (ע' 16 ש' 1 וכן ש' 21) ושבה והעידה: "היא הייתה בדעה צלולה והיא הייתה לא אחרת מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותה שנים קודם. אני הקראתי לה את התצהיר והיא כל כך שמחה, היא אמרה – זה מה שאני רוצה, שהבית יעבור לבן הזה. יכול להיות שכדאי שתבדוק גם מה היא נתנה לילדים אחרים. יכול להיות שהיו לה שיקולים ענייניים" (ע' 19 ש' 23). לבסוף הסבירה שלאחר הפגישה שניהלה מול א.ע והמנוחה בה נחתמו התצהירים, הטיפול ביתר העניינים נמשך במשרד לא על ידה (ע' 26 ש' 1-5).
62. אתקדם מכאן ואעיר, כי לעניין גמירות הדעת, אזי סביר כי הוענק הבניין כולו, שאם לא כן מדוע שיפץ הנתבע את הבניין כולו ולא רק את הדירה, ובעלות נכבדה?
63. אביא מעט מעדותה של עורכת דין רות מס, אשר נשמעה לי קוהרנטית ואמינה:
"ש. … הייתי רוצה לשאול אותך באלו סימני מצוקה, אם בכלל, את הבחנת מצדה של המנוחה.
ת. אני לא הרגשתי שום מצוקה. להפך, היא דיברה חופשי, סיפרה, היא באה ואמרה – באתי בשביל להעביר את הזכויות בבית, בש.ה בתל אביב, על שם הבן שלי א.ע.
ש. מה היתה מידת הניידות, הסיעודיות, של המנוחה, בזמן שהיתה אצלך?
ת. היתה די חופשית. מה שאלת חוץ מהניידות?
ש. סיעודיות.
ת. היא לא היתה, אף אחד לא עזר לה, אף אחד לא החזיק אותה, היא נכנסה חופשי לחדרי, ישבה, דיברנו, ואז היא יצאה לבדה.
ש. מה את יכולה לומר על יכולות ההבעה והתקשורת שלה?
ת. כמו כל אדם בריא בשכלו ובנפשו. ממש כמו, בסה"כ זה היה לבוא לחתום על תצהיר, כשהיא הביעה את רצונה, והיא היתה בסדר גמור.
ש. אני בכל זאת אשאל עוד או שאלה או שתיים בכיוון הזה. לגבי הצלילות שלה, מה התרשמת לגבי הצלילות שלה בזמן שהיא היתה אצלך?
ת. התרשמתי שהיא צלולה והיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, כי אילו היה לי אפילו סימן שאלה, לא הייתי מחתימה על התצהיר.
ש. אני אעבור לנושא הבא. יש טענה נוספת, שתצהירי המתנה נחתמו רק למראית עין, זאת אומרת שהיתה כוונה אחרת מזאת שמשתקפת מתצהירי המתנה. זו המשמעות של הטענה של הסכם למראית עין או חתימה למראית עין. הייתי רוצה לדעת מה הגרסה שלך לגבי הטענה הזו.
ת. אני לא יודעת על שום דבר נוסף. אני כן יודעת שהיא באה ואנחנו, שאלתי אותה מה היא רוצה והיא אמרה לי בדיוק מה היא רוצה. ואז אמרתי לה – בואי נקרא יחד את התצהיר שהכנתי. והיא כל כך שמחה שלא השמטתי משהו, וזה היה רצונה. ולא עלה עניין של כוונות אחרות. אם היו סימני שאלה לגבי, אם הייתי מרגישה שיש פה איזה הסכם מאחור, שאתה אומר לי עכשיו, אז לא הייתי מחתימה אותם.
ש. האם במסגרת החתימה על תצהירי המתנה עלה איזה סכסוך שיש עם הבן של נ.ב.ש או נ.ב.ש או סכסוך משפחתי אחר כלשהו, או שלא עלה כזה נושא?
ת. לא עלה דבר כזה.
ש. טענה נוספת שנטענת זה שהמנוחה הוטעתה, טעתה, הוטעתה לחשוב שאולי היא מעבירה רק חלק מן הבית לא.ע במתנה, כאשר חלק אחר של הנכס נשאר בבעלותה. זו הטענה.
ת. שככה חשבה?
ש. שככה היא חשבה, שרק חלק מועבר לא.ע וחלק אחר נשאר בבעלותה. כי הטענה אומרת שהביטוי "בניין" ו"בית" הם ביטויים מקשים בהקשר הזה, שאם היה ננקט "בניין" אז זה עניין אחר אבל בגלל שננקט "בית", אז אולי אפשר להבין אחרת. השאלה הראשונה שלי היא מי ניסח את תצהירי המתנה.
ת. אני ניסחתי את התצהירים וגם הגדרתי מה זה "בית" בתוך התצהיר.
ש. נכון, עוד רגע אני אשאל אותך לגבי זה. מה היתה המעורבות של א.ע בניסוח התצהירים?
ת. לא היתה לו שום התערבות. אני ניסחתי את זה והאמת שאלה תצהירים מקובלים. תמיד משתמשים באותו דבר, העיקר שידעו מיהו נותן המתנה, שזה היה רצונו, שזה היה הנכס שלו. ולא היה שם משהו מיוחד שהוא אחר מאשר עושים למתנה מ-א' ל-ב'.
ש. כלומר האם עלה בפגישה ובאיזה הקשר עלה בפגישה, כמה דירות עוברות לא.ע וכמה דירות נשארות בבעלות המנוחה? מה היה באמת הנכס שהועבר?
ת. היה מדובר על בית ברח' ש.ה, זה כתוב, הנה התצהירים, מה שאני מחזיקה פה, אז בפירוש כתוב, היא כותבת: "הנני בעלת הזכויות בבית ברח' ש.ה 59 או 39" אני בלי משקפיים, "בתל אביב, והרשום בפנקסי לשכת רישום המקרקעין בתור גוש X חלקהY (להלן "הבית")". זאת אומרת זה ברור שהנכס זה הגוש והחלקה הזו ומה שעומד עליו. ואני לא רואה הבדל בין בניין לבית.
ש. אז אני שוב אחדד. לא נדון איתך – חלק מהנכס עובר וחלק מהנכס נשאר בבעלותה? האם הנושא הזה עלה, התעורר באיזשהו הקשר?
ת. לא עלה בכלל.
ש. שאלה אחרונה שלי אלייך. אנחנו ביקשנו ממך לתת תצהיר, רציתי שתספרי אולי לביהמ"ש למה סירבת לתת תצהיר, למה העדפת להעיד בצורה פרונטאלית?
ת. כן, תשמע, אני הייתי במצב, גם אז, אחרי ניתוח בפרק א', פרק ירך אחד, ועכשיו כשנפלתי זה הפרק השני, לצערי. אני הייתי עדה במשפטים, בסכסוכי משפחה במשפטים, אבל אף פעם לא הצטרכתי להגיש תצהיר. הנה, אני פה לרשותכם, תשאלו, וגם לא מקובל שעו"ד מגיש תצהיר. אבל אני חושבת שמה שאני מוסרת עכשיו זו באמת כל האינפורמציה שיש לי.
עו"ד באשי: אני מודה לך מאוד, אין לי עוד שאלות. ישאל אותך כעת חברי כמה שאלות, מייצג את הצד השני. תודה, רות."
64. ובחקירה הנגדית העידה עורכת דין רות מס, בין השאר, כך:
"ש. לא שמעתי שום דבר על המצב הרפואי שמנע ממך להגיע. את נראית לי בריאה לחלוטין ואני מאחל לך עוד שנים ארוכות של חיים טובים, אבל לא אמרת – אני לא יכולה להגיע כי אני במצב בריאותי כזה או אחר.
ת. אני כן אמרתי.
ש. לשאלה שלו לא, אבל אני מאפשר לך עכשיו לומר.
ת. אני נפלתי,
ש. את לא יכולת להגיע היום, פיזית?
ת. לא. יכולה, אני גם בקושי הולכת. זה נכון שאני עושה פיזיותרפיה אבל הנפילה הזאת שבה קיבלתי שני שברים בירך הימני, היא לא מאפשרת ללכת מהר. לא הייתי במשרד למשל. אני גם לא יוצאת לטיולים. אני יושבת בבית ופה ושם כשבא פיזיותרפיסט אז אנחנו הולכים קצת ברגל.
…
עו"ד באשי: אז אני אחדד כדי לוותר על החוזרת של חברי. לא שאלתי אותך מה היתה כוונת המנוחה, תכף נגיע לזה. שאלתי אותך, אם אני אגיד לך עכשיו שעל ש.ה 59 יש 50 דירות, מה תגידי לי?
ת. אני אגיד לך שרצון המנוחה היה להעביר ללא תמורה את ה-50 דירות, מה שיש בבית הזה, לבן שלה.
ש. את וידאת מה זה?
ת. היא אמרה – אני רוצה שאת הבית הזה יקבל א.ע ממני.
ש. אז היא השתמשה במונח "הבית", נכון? כי גם את השתמשת בו בתצהיר.
ת. ה"בית". בית זה גם יכול להיות עם עשר קומות. בית זה לא בניין קרקע, זה יכול להיות גם עם עשר קומות, גם עם שלושים קומות."
65. די לי באמור בחוות הדעת של ד"ר דרנל, בהתרשמותי מעורכת דין רות מס ומעדותה כדי לקבוע בשניים: ראשית, כי המנוחה ציוותה את הבניין כולו לנתבע; שנית, כי המנוחה הבינה היטב את שהיא נותנת – לאמור, את הבניין כולו."
ובסעיף 44 לפסק הדין, שם כתבתי:
44. אומר בשניים: ראשית, כי אין עורר שדבר המתנה בכאן גובה גם בכתב גם בהשקעות משמעותיות של הנתבע בנכס לאחר הנתינה (לאמור הסתמכות); שנית, אף שעל כולנו מקובל כי גמר רישום המתנה במרשם המקרקעין הופך את המתנה לסופית (וראה: ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד ז"ל {פמ"מ – 15.11.2011}), אזי גם בכאן ולטעמי עם פטירת המנוחה ומתן ייפוי כוח נוצר למעשה מצב של מתנה סופית.
45. על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, אזי בהתחייבות ליתן מתנה רשאי הנותן עצמו לחזור בו (והרי המנוחה לא חזרה בה עד ליום פטירתה) ולא חלק מיורשיו (להבדיל מטענות בדבר אי תקפות המתנה ולא טענות על חזרה ממנה).
46. ואולם, למען הסר ספק אומר, כי בכאן מוכן אני לקבוע שאפילו אם מדובר רק בהתחייבות ליתן מתנה, אין אפשרות לחזור ממנה, שעה שהנתבע הסתמך עליה, השקיע מיליונים בנכס ולא נטען כלפיו כי התנהג התנהגות מחפירה כלפי המעניקה."
אין עורר, כי לדעתו של בית המשפט המחוזי, הסבריי לעיל לא די בהם ומשכך אנסה שוב:
הרחבת חזית
אעיר כפתח דבר שאין לי שום צורך לדון בשאלה האם מדובר ב"הרחבת חזית".
נכון שכאשר תביעת התובעים התמקדה בביטול המתנה, מבלי להזכיר אפשרות של מתן הגג לבדו, נראית השאלה של מה כללה המתנה, כהרחבת חזית. ואולם, בכוונתי לדון בשאלה לגופא ומה לי איפה שאלת הרחבת החזית.
רק על מנת לא להשאיר "פינה פתוחה", אומר כי לטעמי אכן מדובר אם לא בהרחבת חזית אז בשינוי גרסה העולה כדי הרחבת חזית.
נבדוק איפה מה טעמים יש לכל אחד מן הצדדים באשר להיקף המתנה, לכאן או לכאן.
טעמים לסבור כי המתנה כללה רק את הדירה
נזכיר, ראשית את הודאות התובעים בסעיף 53 לסיכומיהם כך:
"אין חולק שהבית שבנה הנתבע על גג הבניין שייך לו, והמחלוקת נסובה על חלקו האחר של הבית שהיה קיים קודם לשנת 2004 (נספח 10 – סעיף 36 בכתב ההגנה)"
צוואת המנוחה מיום 01.08.2003 קבעה בין השאר כך:
א. "4.1 הנני מצווה את מלוא הזכויות בבנין מגורים ברח' ש.ה 59 תל – אביב (להלן: "הבנין") לבני, ע. ע, ת.ז. 4444449 (להלן: "ע.ע") לבתי נ.ב.ש ת.ז. (להלן: "נ.ב.ש"), לבני ר.ר (להלן "ר.רי") ולבניו, א.ע (להלן: "א.ע"), בחלקים שווים ביניהם, קרי, רבע לכל אחד מהם.
ב. ברור כי במועד כתיבת הצוואה ידעה המנוחה כי קיימת אפשרות שנתבע 1 יבנה
על גג הבניין בית. היא אף מציינת מפורשות מה יהיה דין דירה זו במידה ותבנה
וכך נאמר:
4.2 היה וא.ע יבנה במהלך חיי דירה על גג הבניין אזי הדירה שתיבנה על הגג תהא שייכת רק לא.ע ויתר הדירות בבנין יתחלקו באופן הנזכר בסעיף 4.1 לעיל, אך א.ע ישלם לע.ע, לנ.ב.ש ור.ע 3/4 משווי הקרקע נשוא דירת הגג (לרבות הצמדותיה) נכון ליום מותי קרי, 1/4 שווי הקרקע נשוא דירת הגג (לרבות הצמדותיה) לכל אחד מהשלושה"."
אכן בתצהיר המתנה מיום 16.10.2011 נרשם כפי שנרשם, ואולם לא צוין בו במפורש כי הועברו כל הזכויות הקנייניות בבניין כולו.
בטופס המש"ח מדווח על קבלת דירה יחידה.
הבניין כולו רשום כמושע, אך אין ביטחון לכך שציון הגוש והחלקה מתכוון לבניין כולו.
האם באמת בלשונה "בית" התכוונה המנוחה למקום מגורים ולא לבניין.
עו"ד רות מס לא חשבה, לשיטת התובעים, שחובתה לברר מה הנכס.
הנתבע לא דיווח לעירייה בגין כל הדירות.
ייפוי הכח שנחתם במעמד הצדדים ביום 16.10.2011 נוקב במונח דירה.
אומר כבר עכשיו, כי לדעתי אין לצוואת המנוחה משמעות לצורך ההכרעה שכן צוואה זו נכתבה כ-8 שנים לפני מסמכי המתנה.
אין יכולת או צורך לבסס הכרעה שיפוטית על אמירה, ולפיה לא נכתב גם כי הועברו "כל הזכויות הקנייניות", מכאן לא ניתן ללמוד את כוונתה של המנוחה. הוא הדין לעניין הטענות על יכולתה על עו"ד רות מס לברר עוד יותר לעומק מה הנכס.
גם העובדה שהבניין רשום כמושע, אינה עוזרת, שכן פלוני ילמד מכך שכל הנ"ל מתייחס לנכס כולו ואלמוני, כמו התובעים, יאמר שצריך היה לומר ברחל בתך הקטנה כי המתת כולל 5 דירות.
ואומר, כי גם אם מדובר רק בהתחייבות ליתן מתנה, אזי טענה שהמנוחה לא חזרה בה מן המתנה אין התבועים יכולים לבוא בנעליה לעניין. נותרנו איפה עם ייפוי הכח, המש"ח והדיווח לעיריה – לכך נתייחס בהמשך.
טעמים לסבור כי המתת כולל את כל הבניין
כתב התביעה לא טען שרק דירה אחת ניתנה, לאמור גם התובעים סברו שהמתת כולל את כל הבניין.
האמור כעולה מסעיף לכתב התביעה, שם צוטט הסכם עליו חתמו התובעים לפיו:
"הצדדים מאשרים בהסכמה כי פעולתה של המנוחה אשר הסכימה להעביר את מלוא הזכויות בבניין ברח' ש.ה 59 בתל אביב לידי בנה א. ע, היתה כצעד זמני של מתן אפשרות הגנה לא.ע בשל הסכסוך הפנימי מול בנה של האחות נ.ב.ע, שהוביל להליכים משפטיים על כל הנובע מכך. המנוחה אף הנחתה את א.ע לשמור על האינטרסים של האחים בחלוקה עתידית לו הצדדים לא יגיעו לכדי הבנה מוסכמת…"
נדחתה לגופא ועל רקע חוו"ד מומחה, הטענה כי המנוחה לא ידעה את שהיא עושה בעת מתן המתנה, לאמור כי השאלה מה ניתן ולא אם ניתן.
תצהיר המתנה נקב בלשון בית ולא דירה.
הנתבע השקיע סכומי עתק במבנה כולו.
לא הוכח, ובעצם ההפך, כי הנתבע היה מעורב בניסוח תצהירי המתנה.
המנוחה במינוח בית, לא יכולה הייתה להתכוון להענקת דירה שכן היא העניקה רק גג, את הדירה לכל הדעות בנה הנתבע בכספו.
את מילוי המש"ח ביצעו עוה"ד ולא המנוחה או מי מהצדדים ועשו זאת "על החלק" ויכול ואלו טעו בנוקבם דרך האוטומט במונח דירה.
עניין זה כבר הוכרע על ידי בפסק הדין הקודם בסעיף 71, שם קבעתי:
"נחה דעתי שאין בטיעונים [צ"ל תיקונים, הח"מ] שנעשו במש"ח כדי לתמוך בגרסת התובעים. סבור אני אכן, כי המש"ח נחתם בשעתו כשהוא ריק, והתיקונים אכן נעשו אחר כך על-ידי עוה"ד, בהתאם לידיעתם טיב העסקה."
המש"ח כלל אפילו שגיאה באזור בו מצוי הנכס ונרשם בו בתחילה בטעות "טבריה" ונמחקה אפילו הדירה של הנתבע.
המש"ח אחר כך תיקן את גודל הממכר ל-277 מ"ר, שהם שטח קרקע המושא כולה, ומכאן שהמש"ח אינו יכול ללמד שלא ניתן הבניין.
בצדק כתב הנתבע בסעיף 39 לסיכומיו כך:
39. ראשית ,יש להצר על שקרי התובעים אודות מצבה הקוגניטיבי של עו"ד רות מס ,כאילו סבלה מדנמציה עובר למסירת עדותה בדיון מיום 9.4.17, על יסוד אמירה תלושה וחסרת כל ביסוס ,שציטטו מעדות אורי מס בשנת2023 , כשש שנים לאחר עדותה (פ'16.2.23 ע' 421 ש' 33). ודוק :בגדר בקשה מספר 16, מיום 15.3.17, צירף א.ע לבקשה מסמכים רפואיים אודות מצבה הרפואי של עורכת הדין רות מס נכון לימים 21.2.17 עד 1.3.17, קרי בסמוך מאוד למסירת עדותה. והנה ,לא זו בלבד שאין זכר כלשהו ,לבעיה קוגניטיבית כלשהי ,של עורכת הדין רות מס באותה עת ,אלא שהמסמכים הרפואיים מציינים את ההפך הגמור ,דהיינו שעו"ד רות מס היתה עצמאית ,התמצאה בזמן ומקום ,היתה בהכרה ובצלילות מלאים ,שיתפה פעולה ,ולא אובחנה ולא נטלה תרופות לאלצהיימר או דמנציה וכיוצ"ב .הדברים ניכרו בבירור גם מחקירותיה הראשית והנגדית בדיון ההוכחות מיום 9.4.17. בדין קיבל בית המשפט הנכבד טענות אלו בסעיף 61 לפסק דינו מיום 16.8.23.
40. בעדותה הראשית העידה עו"ד רות מס כי אין ולא היו לה קשרים כלשהם עם א.ע ,אך הכירה את המנוחה עשרות שנים (פ' יום 9.4.17, ע' 2 ש' 2-10); העידה כי משך הפגישה היה 15-30 דקות (ע' 2 ש' 27); העידה כי המנוחה לא הפגינה מצוקה כלשהי ,היתה עם ניידות חופשית וללא סממן סיעודי ,ללא פגם כלשהו בצלילות, דיברה חופשי והביעה את רצונה שהיא מעוניינת להעביר את הזכויות בבית בש.ה על שם א.ע (ע' 3 ש' 23 עד ע' 4 ש' 19). לאחר שהביעה המנוחה את רצונה להעביר את הזכויות לא.ע כאמור ,ללא שום כוונות נסתרות או למראית עין ,קראה עו"ד רות מס יחד עמה את התצהיר (ע' 4 ש' 20 עד ע' 5 ש' 4). היא זו שניסחה את התצהירים ונקבה במונח "בית", הזהה בעיניה למונח בניין ,כשברור היה שכל הזכויות בגוש חלקה מועברות לא.ע(ע' 5 ש' 19 עד ע' 6 ש' 14).
41. גם בחקירתה הנגדית העידה ערייך רות מס כי גם אם בנכס היו 50 דירות ,כוונת המנוחה היתה להעביר אותו בשלמותו לא.ע (ע' 9 ש' 12-24). עמדה על עדותה כי בפגישה קראה עם הצדדים את התצהירים שם מוגדר הבית ככל הזכויות במקרקעין (ע' 10 ש' 1). העידה שהמנוחה דיברה עברית שוטפת ונראתה בשנות ה-70 לחייה (ע' 10 ש' 11-21). זכרה כי בעלה של המנוחה כבר נפטר במועד חתימת התצהירים (ע' 11 ש' 11-25); העידה כי ידעה שלמנוחה נכסים נוספים וכי התרשמה כי היא שקלה את הדברים בדעה צלולה (ע' 14 ש' 2-17); העידה כי "מספיק שאני רואה שזה מה שהיא רוצה והיא אפילו ,יש לה חיוך ,היא שמחה לחתום על זה ומבינה כל מילה" (ע' 15 ש' 13) וכן "אבל אדוני השופט ,היו לה שיקולים ,היא היתה אשה נבונה ,שקלה את זה כך .זכותו שלאדם (ע' 16 ש' 8). עו"ד רות מס העידה כי ג.ע לגמרי היתה מסוגלת לקבוע את הפגישה בעצמה (ע' 16 ש' 1 וכן ש' 21) ושבה והעידה "היא היתה בדעה צלולה והיא היתה לא אחרת מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותה שנים קודם .אני הקראתי לה את התצהיר והיא כל כך שמחה ,היא אמרה – זה מה שאני רוצה ,שהבית יעבור לבן הזה .יכול להיות שכדאי שתבדוק גם מה היא נתנה לילדים אחרים .יכול להיות שהיו לה שיקולים עניינים." (ע' 19 ש' 23).
גם הנתבע 2 שאין לו אינטרס כלכלי בהצלחת הנתבע – ההפך העיד (עמ' 452) כי כוונת המנוחה – אמו הייתה ליתן את הבניין כולו.
גם בעבר, לעת קבלת המנוחה את הנכס מאמה, כונה המבנה כולו בית וגם החוק מכנה בניין כ"בית" וכל החפץ להחריג יואיל וישתמש במונח "דירה".
גם התובעת 2 מתייחסת שוב ושוב במונח בית למבנה זה.
הנתבע השקיע סכומי עתק בבניין כולו.
מה סביר והגיוני
הבה נזכור שני כללים, את הראשון הזכיר כבר הנתבע (בסעיף 53) לסיכומיו:
53. כידוע ,מורה סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בזו לשון:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים ,כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין ,ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה ,יפורש החוזה בהתאם ללשונו ."
54. ברור בעליל ,אפוא ,כי לשון תצהירי המתנה הינה אבן הראשה לכל דיון בשאלת פרשנותם .תצהירי המתנה מיום 16.10.11 (נספח 27 לתצהיר א.ע) מבארים את אומד דעת הצדדים באורח מפורש בעליל ,הסותר את טענות התביעה.
55. כך ,בתצהיר הנתבע מר א. ע (להלן, גם: "א."), הובהר בזו הלשון:
"1. אמי הגב' .ג.ע בעלת ת.ז מספר 6666666, הינה בעלת מלוא הזכויות בבית ברחוב ש.ה 59 בתל אביב והרשום בפנקסי לשכת רישום המקרקעין בתור גוש X חלקה Y (להלן: "הבית").
2. בתאריך 16.10.2011 העבירה אלי אמי את מלוא זכויותיה בבית בהעברה ללא תמורה, מבלי שנתתי כל תמורה לאמי בעבור הזכויות דלעיל".
56. וכך גם בתצהיר המנוחה, ג. ע (להלן, גם: "המנוחה") בואר בזו הלשון:
"1. הנני בעלת הזכויות בבית ברחוב ש.ה 59 בתל אביב והרשום בפנקסי לשכת רישום המקרקעין בתור גוש X חלקה Y (להלן: "הבית").
2. בתאריך 16/10/11 העברתי לבני א.ע את מלוא זכויותיי בבית בהעברה ללא תמורה, מבלי שקיבלתי כל תמורה מבני בעבור הזכויות דלעיל."
וכמעט כל משפטן מכיר את פסק דינו המפורסם של הנשיא השופט אהרון ברק אשר קבע כי מילים אינן מבצרים שיש לכובשם באמצעות מילונים ותילי פרשנויות כאשר הביטוי ברור (וראה דנ"פ 1042-04 דוד ביטון נ' מדינת ישראל , פ"ד סא(3) 646).
הכלל השני ידוע גם הוא, ולפיו נטל הראיה והקביעה בדין האזרחי הוא בגדר 51% (ע"א 145-80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש , פ"ד לז(1) 113) או יותר נכון תביעה מה מתקבל יותר על הדעת.
ואכן ובצדק הביא בסעיף 57 הנתבע את הפסיקה כך:
"גם הטוטאליות של ההעברה בלשון תצהירי המתנה ,במונחים "מלוא זכויותיה" או "מלוא זכויותיי" ,כבר נדונה בפסיקה ופורשה ככוונה להיפרד סופית מכל אשר היה למעניק בנכס קודם להענקה(בע"א 6439/99 'טפחות' בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד חיים פרח ואח' {נבו, 2003)). המתנה היא מלוא הזכויות של המנוחה בגוש חלקה ואין למצוא בתצהירי המתנה שיור כלשהו ,בחלק כלשהו מהזכויות בנכס נשוא ההליך ,בידי המנוחה .הדעת מחייבת ,כי אילו הייתה המנוחה מעוניינת לשייר בידה את רוב זכויותיה בנכס ,הדבר היה מוצא ביטוי כלשהו בלשון תצהירי המתנה (כפי שעשתה בהענקת זכויות הבניה ובצוואתה)."
קבעתי כבר בפסק הדין הקודם ואשוב ואקבע לאחר ששמעתי את עדותה של עו"ד רות מס ושל הנתבע 2, שאין לי סיבה לכפור באמינותם ונתתי דעתי כי המנוחה התכוונה ליתן את הבית כולו.
בעיני צריכים התובעים להסביר מה טעם בראי מה שתיארתי לעיל לא אומר, וכן אני אומר, כי הדעת נותנת ויותר מכך כי המנוחה הבינה את שהיא נותנת והתכוונה ליתן את הבניין כולו.
אם תרצה לאמור אחרת, תגיד שהטעמים התומכים בכוונת המנוחה להעניק את הבניין כולו משכנעים יותר מאשר טעמי הנגד.
אמרתי קודם לכן כי עניין המש"ח, הדיווח לעיריה וייפוי הכח מצדיקים התייחסות נוספת.
השאלה היא האם בעצם הנטען לגביי אותם 3 מסמכים יש בו כדי להטות את הכף לטובת הסברה כי המנוחה לא התכוונה להעניק אלא את זכויות הבניה בגג.
אומר, כי בלתי סביר בעיני כי מי שהתכוונה להעניק את זכויות הבניה על הגג בלבד, זכויות שאפשרו לנתבע לבנות את הדירה, תשתמש בביטוי "בית".
המש"ח וייפוי הכח
הראינו לעיל כי המש"ח זכה לשפע תיקונים שונים ומשונים.
מתנצל אני שכך אני קובע, ואולם אני סבור כי משרד עוה"ד מס, אמון מכל עשיית מאות ואולי אלפי מסמכים דומים, פשיטא מילא וטיפל בייפוי הכח ובמש"ח בתחילה כלאחר יד וכך נוצר שוב ושוב צורך לתקן. הוא הדין לעניין מילוי ייפוי הכח.
עצם ריבוי התיקונים, מבחינת התובעים ובמקרה הטוב הופך את שני המסמכים לכאלה שלא ניתן ללמוד מהם, ובמקרה הפחות טוב מבחינת התובעים, אזי התיקונים דווקא מלמדים כי הכוונה ליתן את כל הבית, היא שהכתיבה את השינויים והתיקונים (וראה התיקון שנעשה כפי קרקע הבניין כולו).
דיווח לעיריה
נדמה שדי בכל הצטברות הנ"ל כדי להעדיף את הקביעה לפיה ניתן הבניין כולו ואין במשקל דיווח כלשהי לעיריה כדי ללמד אחרת.
ממעוף הציפור, יוזכר כי אנו בוחנים מה רצתה המנוחה להעניק ולא את הדרך בה ביצעו אחרים את רצונה.
אין זה משנה לי אם הדיווח לעיריה נעשה אגב טעות שתוקנה שמא במטרה לחסוך פשיטא עניין זה אין בו כדי להכריע לעניין רצון המנוחה תוך למידה של דיווח לעיריה לו לא הייתה המנוחה צד.
פסק הדין הקודם וההוצאות
כזכור, הציב פסק דיני שתי שאלות. הראשונה, האם יש לבטל המתנה.
על כך עניתי בשלילה ובית המשפט המחוזי בפסק דינו למעשה אשרר זאת.
האחרת, בבחינת מיצוי הליכים מוחלט מצד התובעים נגעה להיקף המתנה, דירה או בניין.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביטל את חיוב ההוצאות אשר הושת בפסק דיני הקודם, אלא שלעת הזו חיוב ההוצאות צריך לחבור לא רק את ההליך הקודם, אלא גם את הצורך לצדדים לחזור ולסכם, ולי לכתוב עוד פסק דין.
הוצאות יש כמובן לפסוק בשיעור ריאלי וכפי מיצוי ההליכים, התנהלות בעלי הדין והיקף הנתבע – כאן בעשרות מיליוני ₪ ( וראה תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 ).
סוף דבר
התובענה נדחית.
אני קובע כי המתת כולל את כל המבנה על 5 הדירות שבו.
התובעים יישאו בוהצאות הנתבע בסך 150,000 ₪.
ניתן היתר לפרסם פסק דין זה ללא פרט מזהה אודות הצדדים.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ח טבת תשפ"ה, 28 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
חתימה
