בפני
כב’ השופטת ורד שביט פינקלשטיין
התובעת:
ג’ כ’ (אשל”א)
באמצעות אפוטרופא לדין עו”ד אורית ג’קמן –לדאני
מינוי מטעם הלשכה לסיוע המשפטי
נגד
הנתבעת:
ד’ ר’
ע”י ב”כ עו”ד שלמה קמחי
פסק דין
מונחת לפני תביעה כספית שהגישה התובעת באמצעות האפוטרופא לדין מטעם הלשכת הסיוע המשפטי להשבת סך של 570,000 ₪ אשר לטענת התובעת נמשכו שלא כדין ע”י הנתבעת מחשבון הבנק של התובעת (אליו צורפה הנתבעת) וזאת בתקופה שבסמוך למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה של התובעת.
הצדדים ורקע עובדתי ודיוני:
א. התובעת הינה ילידת 1934, כבת 90 שנים, אלמנה, עיוורת וללא ילדים.
ביום 13.5.18 מונו גב’ ר’ מ’ (שכנה ומכרה של התובעת) (להלן: “השכנה”; “האפוטרופסית” ועו”ד רוני קסירר (עו”ד שטיפלה בעניינה של התובעת) כאפוטרופסיות על גופה ורכושה של התובעת (א”פ 53676-12-17).
יצוין, כי התובעת היתה נשואה למר ח’ כ’ ז”ל (להלן: “בני הזוג”).
בתקופת נישואיהם, התגוררו בני הזוג בדירה בבעלות משותפת בבני ברק. כן, במהלך השנים צברו בני הזוג כספים בסכומים נכבדים.
כעולה מהמסמכים שהוגשו לתיק וכן מעדות הנתבעת, היחסים בין בני הזוג היו יחסים בעייתיים כאשר התובעת סבלה מאלימות פיזית ונפשית מצד בעלה ז”ל וכן מאלימות כלכלית.
ביום 3.12.14 מונה לבעלה של התובעת אפוטרופוס על גופו ורכושו (עמותת ש.פ.ר) (א”פ 29685-07-14).
הנתבעת הינה אחייניתה של התובעת (בת של אחות התובעת). יצוין כי לתובעת אחיינים נוספים ילדיו של אחיה כאשר במסכת האירועים נשוא התביעה נזכר גם בנו של אחיה בשם מ’ ע’ (להלן: “האחיין”; “האחיין מ'”) אליו פנתה התובעת בחשדותיה כלפי הנתבעת, כפי שיפורט בהמשך. יצוין כי האחיין לא נטל חלק בהליך המשפטי דנא.
לטענת הנתבעת, בתחילת שנת 2016 יצרו עמה קשר בני הזוג וביקשו שתיפגש איתם. באותה פגישה התוודתה התובעת בפני הנתבעת כי בעלה מכה אותה ומתעלל בה וכן נוהג באלימות כלכלית. עוד לדבריה, באותה שיחה התלוננו התובעת ובעלה כי האחיין מ’ גונב מהם דברים וכן אחיין נוסף מבקש להשתלט על רכושם וביקשו שתדאג להם.
יצוין כי ביום 7.4.16 ערכה התובעת צוואה לטובת הנתבעת בה קבעה כי הנתבעת היא הזוכה הבלעדית.
ביום 21.11.16 בחלוף כשנה לאחר תחילת הקשר בין התובעת לבין בני הזוג (כך, לטענת הנתבעת) הלך בעלה של התובעת לעולמו.
בחודש פברואר 2017 צורפה הנתבעת לחשבון בנק קיים של התובעת (משנת 2015) וכן הונפק לנתבעת כרטיס אשראי מסטרכארד שהוחזק ע”י הנתבעת בלבד. בתקופה זו הנתבעת טיפלה בכל ענייניה של התובעת ובפרט ניהול ענייניה הכספיים, ביצוע רכישות וקניות לבית וכן לטענת הנתבעת גם לטיפוחה ולרווחתה של הנתבעת.
אין חולק כי בתקופה שלאחר צירופה של הנתבעת לחשבון הבנק של התובעת ובמשך 10 חודשים (מחודש פברואר 2017 ועד לחודש נובמבר 2017) נמשכו מחשבון הבנק של התובעת סכומי כסף גבוהים במצטבר בסך של מאות אלפי שקלים.
ביום 25.12.17 הגישה התובעת באמצעות עו”ד קסירר תביעה למתן צו מניעה זמני כנגד הנתבעת (ובעלה) ובה נטען לראשונה כי הנתבעת גנבה מהתובעת כספים. יצוין, כי הפנייה לעו”ד קסירר נעשתה לאחר שהתובעת פנתה לאחיין מ’ והביעה בפניו את חששותיה והלה פנה לעו”ד קסירר. במסגרת התביעה נטען כי מחודש פברואר 2017 ועד לחודש אוקטובר 2017 נמשכו כ-1,600,000 ₪ (תמ”ש 51475-12-17). יצוין, כי בהליך הנ”ל התובעת התייצבה והעידה באולם ביהמ”ש ולאחר מכן בהעדר התנגדות הנתבעת ניתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעת ובעלה לבצע פעולות בחשבון הבנק.
עם זאת, התביעה הנ”ל לא נדונה לגופה שכן בדיון ביום 21.2.18 הורתה כב’ הש’ גליק על מחיקת התביעה (מהטעם שלא הוגש סעד עיקרי אלא ההליך הוגש כסעד זמני בלבד).
בד בבד עם הגשת התביעה הנ”ל, הגישה עו”ד קסירר ביום 26.12.17 בקשה למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה של התובעת. לאחר שצורפה חוו”ד שנערכה ע”י ד”ר גורביץ’ אשר המליץ על מינוי כאמור ולאחר שניתן תסקיר מטעם המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית בני ברק וניתנו המלצות למינוי, מונו השכנה ועו”ד קסירר כאפוטרופסיות על גופה ורכושה של התובעת.
יצוין כי החל מחודש אפריל 2019 מתגוררת התובעת בביתה של השכנה אשר גם מסייעת לתובעת בכל הנדרש.
ביום 14.9.20 הגישה התובעת באמצעות עו”ד קסירר תביעה כספית כנגד הנתבעת בסך של 400,000 ₪. בהמשך ההליך ולאחר שמונתה לתובעת אפוטרופא לדין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, נתבקשה ונעתרה בקשה לתיקון כתב התביעה וביום 21.3.22 הוגשה תביעה כספית מתוקנת אשר הועמדה על סך של 570,000 ₪, היא התביעה דנא.
במסגרת התביעה טענה התובעת כי לאחר צירוף הנתבעת לחשבון הבנק בפברואר 2017 החלה מסכת של משיכות כספים בסכומי כסף מופלגים שמיוחסים לנתבעת, למיטב הידיעה, עד לחודש דצמבר 2017. כך, למשל, ביום 3.9.17 נמשכו 300,000 ₪ מחשבון הבנק לנתבעת וביום 4.10.17 נמשכו 100,000 ₪ מחשבון הבנק לנתבעת. כמו כן, בין לבין, בוצעו משיכות של אלפי ₪, לעיתים יום אחר יום. כך, למשל:
ביום 18.09.2017 משכה הנתבעת 8,000 ₪ מחשבון הבנק.
ביום 19.09.2017 משכה הנתבעת 16,000 ₪ מחשבון הבנק בשתי פעימות של 8,000 ₪ כל אחת.
ביום 24.09.2017 משכנה הנתבעת 16,000 ₪, מחשבון הבנק בשתי פעימות של 8,000 ₪ כל אחת.
ביום 24.10.2017 נמשכו 8,000 ₪ מחשבון הבנק בשתי פעימות של 4,000 ₪ כל אחת.
ביום 26.10.2017 נמשכו 8,000 ₪ מחשבון הבנק בשתי פעימות של 4,000 ₪ כל אחת.
ביום 19.5.22 הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן וטענה כי כל משיכות הכספים נעשו בידיעתה ובהסכמתה של התובעת וכן סך של 300,000 הוענקו במתנה לנתבעת כאות תודה על טפולה המסור.
בעניינם של הצדדים התנהלו שלוש ישיבות הוכחות במהלכן העידו העדים הבאים: המטפלת הסיעודית של התובעת, השכנה/האפוטרופסית, עו”ד קסירר, הנתבעת וכן המטפל של בעלה של התובעת ואח”כ של התובעת מר מ’ ז’ (“המטפל של בני הזוג”) שהעיד מטעם הנתבעת.
יצוין, כי בהתאם להחלטתי מיום 8.3.23 הגישה התובעת טבלה מפורטת של משיכות כספים שבוצעו מהחל מחודש פברואר 2017 ועד לסוף חודש נובמבר 2017 בצירוף דפי חשבון והוכח כי בתקופה זו נמשכו מחשבון התובעת סך כולל של 634,866 ₪ כאשר מתוך סכום זה עתרה התובעת להשיב לה סך של 570,000 ₪ אשר הגדירה כמשיכות מיוחדות וחריגות שנמשכו שלא כדין.
לאחר הגשת סיכומי הצדדים – ניתן פסק הדין.
טענות הצדדים:
לטענת התובעת, על הנתבעת להשיב לידיה סך 570,000 ₪ שנמשכו שלא כדין, ואלו טעמיה:
הנתבעת ניצלה את התובעת, אישה אלמנה, קשישה, תשושת נפש ועיוורת, כאשר במשך עשרה חודשים ביצעה משיכות כספים חריגות בסך מצטבר של 570,000 ₪ כשהיא מושכת מדי יום ולפעמים פעמיים ביום אלפי כספים מחשבון הבנק שלה, ללא דין וללא דיין.
הנתבעת צורפה בחודש 02/2017 לחשבון הבנק הקיים של התובעת. היא הודתה שמעולם לא הכניסה כספים לחשבון הבנק וכל הכספים שהיו בחשבון הבנק היו של התובעת. בנסיבות אלו, לא מתקיימת חזקת שיתוף בחשבון הבנק של התובעת כטענת הנתבעת, אלא להיפך – על פי עדות הנתבעת מדובר בחשבון בנק שהיה בבעלותה הבלעדית של התובעת וצירופה של הנתבעת נעשה מטעמי נוחות בלבד על מנת לסייע לתובעת בניהול החשבון ולהבדיל מריקונו.
במקרה דנן, הנתבעת לא רק שלא סייעה לתובעת, אלא ניצלה אישה קשישה, ערירית וחולה, בעלת תעודת עיוור, אותה עשקה וניצלה עד לכדי ריקון חשבון הבנק.
הנטל להוכחת טענת הנתבעת כי הכספים הוצאו לצרכיה של התובעת בלבד מוטל על הנתבעת. טענה זו לא הוכחה ואף נסתרה מהעובדה כי כל חייה חיה התובעת בצניעות וברמת חיים ממוצעת ביותר ולפני כן לא היו משיכות כספים בסדר גודל כזה מהחשבון.
גם הטענה לפיה התובעת נתנה לנתבעת במתנה בסך של 300,000 ₪ והעבירה לנתבעת סך של 100,000 ₪ לצורך רכישת ספר תורה וחלקת קבר, לא הוכחה. הנטל להוכיח כי מדובר במתנה מוטל על הנתבעת בלבד כאשר חזקת המתנה לא מתקיימת בענייננו שכן לא מדובר ביחסי קרבה של קרובים-קרובים אלא יחסים בין דודה ואחיינית אשר שוללים את חזקת המתנה. כמו כן, לא הוכח כי התובעת ביקשה מהנתבעת לרכוש עבורה ספר תורה וחלקת קבר עבורה.
בנוסף, הנתבעת לא הוכיחה גמירות דעת מצד הנתבעת ליתן לה את כל כספה במתנה, כאשר מוטל עליה נטל מוגבר מאחר שהיתה לה פעולה חופשית בחשבון הבנק וגישה לכל פירוטי האשראי וההוצאות, אך למרות זאת לא ראתה לנכון לנהל רישום ותיעוד כאשר מדובר במשיכה של מאות אלפי שקלים מהחשבון.
כן, הנתבעת שימשה הלכה למעשה כאפוטרופסית לתובעת, גם ללא מינוי בפועל בהתאם לסעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962, ומשכך היתה מנועה מלהימצא בניגוד עניינים עמה. כמו כן, הנטל מוטל על כתפיה להוכיח כי העברות הכספים בוצעו בהסכמת התובעת ולצרכיה בלבד. בנוסף, במצב שבו הנתבעת שמשה כאפוטרופסית למעשה של התובעת, אזי חלות על הנתבעת כל החובות של אפוטרופוס לרבות הוראת סעיף 47 לחוק הכשרות הקובעת בין היתר שאפוטרופוס אינו רשאי לעשות פעולה משפטית ששוויה מעל 100,000 ₪ ללא אישור מראש של בית המשפט, דבר שלא נעשה בענייננו.
מנגד, טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות, ואלו טעמיה:
כל משיכות הכספים נעשו בידיעתה ובהסכמתה של התובעת וגם אלו שניתנו במתנה על ידה. בנוסף, כל משיכות הכספים נעשו בשקיפות מלאה ולצרכיה של התובעת בלבד.
הנטל המוטל על התובעת להוכיח כי נלקחו כספים שלא כדין הוא נטל מוגבר שכן מדובר בעילת תביעה בעלת גוון פלילי ועל כן נדרשות ראיות כבדות משקל במיוחד.
משיכות הכספים המיוחסת לנתבעת בוצעו מחשבון בנק משותף של התובעת והנתבעת ובעניין זה קיימת חזקה לפיה חשבון בנק משותף שייך קניינית לשני השותפים מתוך הנחה כי ככל שבעל החשבון חפץ בהוספת שותף מטעמי נוחות, היה יכול בעל החשבון למנותו כמיופה כוח בלבד.
בענייננו, הנתבעת צורפה כשותפה של התובעת לחשבון הבנק ביוזמתה ובגמירות דעת מלאה של התובעת תוך התייצבות פיזית של שתיהן בסניף הבנק. מלבד העובדה כי מדובר בחשבון בנק משותף, ומכאן האפשרות החוקית של מי מהשותפים בו לנהל אותו, אזי הנתבעת הוכיחה כי כל משיכות הכספים נעשו בידיעתה ובהסכמתה המלאה של התובעת ולצרכיה בלבד.
הנתבעת לא כפתה את עצמה על התובעת, אלא התובעת היא זו שיזמה פניה אל התובעת ושכנעה אותה להגיע לביתה ולשמור על קשר איתה. קשר שהחל עוד בשנת 2016 נמשך כשנתיים ימים ונפסק עת סולקה הנתבעת מביתה של התובעת ע”י האחיין באוקטובר 2017. כמו כן, רצונה של התובעת היה שהכספים שיוותרו בחשבון הבנק לאחר פטירתה, יהיו של הנתבעת ולשם כך ערכה התובעת ביום 7.4.16 צוואה לטובת הנתבעת לפיה הנתבעת הינה הנהנית הבלעדית של רכושה. יצוין כי הצוואה נערכה כאשר בעלה המנוח של התובעת היה עדיין בין החיים. ברצותה לעשות צוואה לטובת הנתבעת, הביעה התובעת את חששה מפני איומים של מי מאחייניה האחרים להשתלט על רכושה בדרך בלתי חוקית, ולהבטיח כי רק הנתבעת תהיה הנהנית הבלעדית.
בנוסף, כמחווה והכרת תודה על טפולה של המסור של הנתבעת כלפי התובעת, העבירה התובעת לידי הנתבעת סך של 300,000 ₪ במתנה. סכום זה הועבר מיוזמתה ומרצונה החופשי של התובעת בהתייצבות אישית בבנק וחתימה מול מנהל הסניף על ביצוע העברה.
אשר לסך של 100,000 ₪ אף סכום זה הועברה לנתבעת ע”י התובעת בידיעתה ובהסכמה מלאה וזאת לצורך תשלום עבור קבורה באדמה (ולא בקיר כפי שנקבר בעלה) והקדשת ספר תורה לתובעת ובכוונת הנתבעת לפעול לקיום רצונה זה של התובעת לאחר אריכות ימיה.
דיון והכרעה:
בענייננו, אין חולק כי בתקופה שלאחר צירופה של הנתבעת לחשבון הבנק של הנתבעת, קרי מחודש פברואר 2017 ועד לסוף חודש נובמבר 2017 במשך 10 חודשים בלבד בוצעו משיכות כספים מחשבון הבנק בסך כולל של 634,866 ₪ כאשר מתוך סכום זה עתרה התובעת להשיב לה סך של 570,000 ₪ אשר הגדירה כמשיכות מיוחדות וחריגות שנמשכו שלא כדין.
טענתה המרכזית של התובעת היא שהנתבעת ניצלה את חולשתה של התובעת שהיתה אישה ערירית, עיוורת ומוגבלת כאשר במשך עשרה חודשים בלבד ביצעה משיכות כספים חריגות בסך מצטבר של 570,000 ₪ ללא דין וללא דיין. מנגד, טוענת הנתבעת כי כל משיכות הכספים כולל כספי הענקת המתנה בסך של 300,000 ₪ נעשו ביוזמתה של התובעת, בידיעתה ובהסכמתה המלאה וכן בשקיפות מלאה ולצרכיה של הנתבעת בלבד.
טענת הנתבעת לפיה צירופה לחשבון הבנק של התובעת ולאחר מכן ביצוע משיכות הכספים בהסכמה מלאה של התובעת מחייבת בחינה בהתאם בהתאם לדיני החוזים, קרי יסודות ההצעה והקיבול. תנאי חיוני לקיומו של חוזה הוא הסכמת הצדדים אשר נבחנת בין היתר על פי קיומה האובייקטיבי של גמירות דעת הצדדים להתקשר בחוזה, והמבטאת את הדרישה למפגש רצונות, דהיינו רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטתיות (סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג- 1973).
על פי סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962 (להלן: “חוק הכשרות”), כל אדם כשר לפעולה משפטית אלא אם נשללה או הוגבלה כשרותו בחוק או בפסק דין. מכאן, חזקה על אדם שלא הוכרז כפסול דין, שפעולותיו המשפטיות כשרות הן.
אף על פי כן, לא נשללת האפשרות לבטל פעולות משפטיות שעשה אדם מוחלש, שלא הוכרז כפסול דין, או שטרם הוכרז ככזה, וזאת באמצעות העילות המופיעות בחוק החוזים, ביניהן: גמירות דעת, טעות, הטעייה, כפייה ועושק (ראה: ע”א 8163/05 הדר חברה לביטוח נ’ פלונית (פורסם במאגרים ביום 6.8.07).
יפים לעניין זה דבריהם של המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן בספרם “חוזים” כדלקמן: “קיימים מצבים אחרים שעשויים לפגום, לעתים באופן זמני לעתים באופן קבוע, בכושרו הנפשי או השכלי של אדם. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בהם. מדובר בפגמים הנגרמים עקב זקנה, מחלה גופנית או נפשית, תאונה, נטילת סמים או שתיית משקאות משכרים. מתקשרים שלוקים בחלק מן הפגמים מהסוג הנדון עשויים להיות מוכרזים פסולי דין. אך ודאי אין הצדקה להכריז על אדם פסול דין, אם מדובר בפגם חולף. במקרה כזה, כמו במקרה של עסקה שנעשתה טרם יוכרז אדם פסול דין, יחול חוק החוזים … במקרים קיצוניים של אובדן כושר הבנה ושיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם ‘לא נעשה דבר’ (Non est Factum). במקרים אחרים עשויים לחול העילות הכלליות של הפגמים ברצון, כשהעילה הטיפוסית היא כאמור עושק” (כרך ב’, פרק 18, עמ’ 1014-1015).
עילת העושק מנויה בסעיף 18 לחוק החוזים אשר קובע כך: “מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה”.
נקבע כי יסוד מרכזי של עילת העושק הוא מצבו הירוד של הנעשק, קרי מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון שלו. יסודות נוספים הם: התנהגות העושק, אשר מנצל את מצבו של הנעשק וכן היות תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.
בע”א 403/80 סאסי נ’ נעימה קיקאון פ”ד לו(1) 762 (1982) עמד בית המשפט העליון על המאפיינים בהגדרת מצבו הנפשי העשוק לאמור:
“אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה שמעשיו כלא היו … מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים, שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף במקומו של מי שלשעה או לעניין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף-על-פי-כן, אין לומר, שדעתו הייתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלו הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי שם בין הקצוות; אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר “מעין בעל מום”, הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש”מומו” פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך, חייבים המצוקה, החולש השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון”.
יצוין, כי אצל הלקוי בדעתו, הממד האובייקטיבי של גמירות הדעת, אינו בהכרח מעיד על גמירת הדעת:
“במיוחד כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להיווצר מצב שבו הגילוי החיצוני המתבטא בחתימה על מסמך אשר נראה על פי אמת-מידה אובייקטיבית, כמשקף את רצונו של המעניק, אינו מספיק כדי לבטא הצהרה של כוונה. בנסיבות שבהן המצהיר לקוי בדעתו, נחלשת ההנחה המבוססת על ניסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה של כוונה”. (ראה: ע”א 3601/96 בראשי נ’ עזבון המנוח בראשי ז”ל, נב(2) 582).
כן, התנאי המחייב ניצול של הצד השני את מצב הנעשק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה, פורש בפסיקה באופן רחב:
“כדי שצד לחוזה, ייחשב כמנצל את “החולשה” של הצד האחר לחוזה, די בכך שהוא ידע על מצב “החולשה”, ובידיעתו מצב זה התקשר עם הצד האחר. המלה “נצול” בהקשר זה טומנת בחובה משמעות שלילית במובן התנהגות בלתי מוסרית או בלתי הוגנת, כשצד לחוזה ער לכך שהמתקשר עמו נמצא במצב מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון, הנזכרים בסעיף 18, והוא מנצל מצב זה ומתקשר עם אותו אדם” (ראה: ע”א 10/81 כהן חברה קבלנית לבנין נ’ גדע, לז (4) 635).
בנוסף, לאור טוענת הנתבעת כי פעלה בחשבון הבנק של התובעת בהסכמתה וביוזמתה, ניתן לבחון את התנהלותה גם מההיבט של דיני השליחות. סעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ”ה – 1965 קובע כי “השליחות מוקנית בהרשאה שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם”. כן, סעיף 8 לחוק השליחות קובע את חובת השלוח לפעול בנאמנות כלפי השולח כדלקמן: “קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו”. לעניין זה יפים דבריו של פרופ’ אהרון ברק, בספרו “חוק השליחות”, מהדורה שנייה (כרך ב’, תשנ”ו – 1996) אשר מדגיש את החובה מוטלת על השלוח באומרו: “אכן, השלוח חב לשולח הן חובת נאמנות והן חובת תום לב. מכיוון שחובת הנאמנות היא מקיפה יותר, הדגש הוא לרוב עליה. עם זאת, אין בכך כדי לדחוק את רגליה של חובת תום הלב. הפרתה של חובה זו – בצד הפרת חובת הנאמנות – עשויה להיות רלבנטית לענין הסעדים. דין הוא, כי סעדים אלו הם מגוונים, והם עשויים להעשיר את תרופותיו של השלוח” (שם, בעמ’ 1039).
על יסוד כל האמור לעיל, נדרש לבחינת הנסיבות הפרטניות של המקרה דנן.
מן הכלל אל הפרט, לענייננו:
במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הטענות והראיות שהונחו לפני, שוכנעתי כי הוכחו יסודות העושק ובאופן שהנתבעת ניצלה את חולשתה של הנתבעת ובמסווה של הענקת סיוע לתובעת פעלה לביצוע משיכות כספים משמעותיות מחשבון הבנק של התובעת לרבות סך של 300,000 ₪ אשר לכאורה הועבר לה במתנה וזאת עד לכדי ריקון חשבון הבנק שלה. בדרך זו כשלה הנתבעת גם במילוי חובתה לנהוג בתום לב ובנאמנות כשלוחתה של התובעת. בנוסף, מצאתי כי הנתבעת פעלה כאפוטרופסית למעשה של התובעת ולא עמדה בחובתה לנהוג באחריות ובזהירות המתחייבת בניהול כספיה של התובעת ואף פעלה בניגוד עניינים מוחלט כלפיה; ועל כן, מחויבת הנתבעת בהשבת הכספים שנמשכו מחשבון הבנק של התובעת שלא כדין, והכל כמפורט להלן.
טענת הנתבעת בנוגע לחזקת השיתוף של חשבון הבנק המשותף:
כאמור, ביום 8.01.2017 צורפה הנתבעת לחשבון הבנק של התובעת (מס’ —- ).
לטענת הנתבעת מאחר והיא צורפה כשותפה לחשבון הבנק של הנתבעת קיימת חזקה לפיה החשבון שייך קניינית לשני הצדדים מתוך הנחה כי אם הוספת שותף לחשבון בנק נעשתה רק “מטעמי נוחות” יכול היה בעל הכספים למנותו כמיופה כוח בלבד, אולם בענייננו הנתבעת נרשמה כשותפה, ללמדך כי הנתבעת סמכה עליה ואפשרה לה לנהל את החשבון לפי שיקול דעתה. כפועל יוצא, כך לטענת הנתבעת, כל משיכות הכספים נעשו כדין באופן חוקי בידיעתה ובהסכמתה של התובעת. כן טענה הנתבעת בהקשר זה כי מאחר ומדובר בחשבון חדש שנפתח מלכתחילה בשותפות, הרי היא שותפה לכל הכספים בחשבון הבנק.
מנגד, טענה ב”כ התובעת כי לא מתקיימת בענייננו חזקת הבעלות המשותפת בחשבון הבנק, שכן בהתאם להלכה, בהיעדר אלמנטים של שותפות יש להטיל את נטל ההוכחה על הטוען לשותפות וכן להניח חזקה כי החשבון נפתח לצורך נוחותו של המפקיד, שהרי לא תמיד כל השותפים מפקידים כספים לחשבון המשותף. לעיתים פתיחת חשבון כזה נעשית מלכתחילה לצורך ניהולו ע”י השותף, כאשר הדבר יכול להתרחש במקרה שבעל החשבון הינו אדם זקן או חולה שאינו מסוגל לנהל את ענייניו היומיומיים וכי במצב כזה היחס שנוצר בין השותפים לחשבון הוא יחס של שליחות (תמ”ש 3691/03 (נצרת) עיזבון המנוחה ש.פ. ז”ל נ’ י.א. (פורסם במאגרים ביום 11.09.11). לטענת התובעת, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח את השותפות בחשבון הבנק שכן צירופה של הנתבעת לחשבון הבנק היה אך ורק מטעמי נוחות בכדי לסייע לתובעת כאשר בפועל חשבון הבנק רוקן.
דיון והכרעה:
כבר עתה אציין כי אין ממש בטענת הנתבעת לפיה פתחה יחד עם התובעת חשבון משותף חדש ועל כן היא שותפה במלוא הכספים בחשבון הכספים בבנק, שכן עיון בדפי חשבון הבנק משנת 2015 מלמד כי מדובר בחשבון בנק קיים אליו אך צורפה הנתבעת (נספח ב’ לתצהיר התובעת), כך שלא מדובר בשותפות מלכתחילה המקנה לנתבעת זכות למשוך כספים ללא הגבלה. יתירה מכך, אף אם היה נפתח חשבון חדש משותף, אין חולק כי כל הכספים היו שייכים לתובעת והנתבעת לא הכניסה ולו שקל אחד לחשבון הבנק (ר’ עדות הנתבעת בעמ’ 136 לפרוט’, ש’ 25-26) ויתירה מכך אופי השותפות נועד לצורך סיוע לתובעת בניהולו ולא לצורך הענקת כספים בחשבון הבנק.
בנוסף, הנתבעת טוענת בעצמה כי היא משכה כספים אך ורק בהסכמתה המלאה של התובעת ולצרכיה בלבד, כך שאין מדובר בחזקת השיתוף בחשבון הבנק אלא יש לבחון את השאלה האם משיכות הכספים נעשו בהסכמה מלאה ובגמירות דעת מלאה של התובעת, אם לאו.
בעמ”ש (חיפה) 53836-11-14 נ’ ש’ נ’ ל’ ש’ (פורסם במאגרים ביום 15.12.13) נקבע כך:
“נטל ההוכחה לקיומה של גמירות דעת של בעל החשבון המקורי המנוח בהענקת מחצית הכספים שבחשבון כמתנה לאלתר לשותף המצטרף, מוטל על כתפי השותף המצטרף, ומדובר בנטל הוכחה מוגבר. בית המשפט מחמיר בהוכחות הדרושות לביסוס כוונת בעל החשבון המקורי המנוח”.
יצוין, כי באותו עמ”ש 53836-11-14 נסקרו ההלכות בסוגיה זו כדלהלן:
“השופטת קמא, בסעיפים 16 עד 20 לפסק הדין, סקרה את הפסיקה הנוגעת לחשבוןמשותף בין צדדים, סקירה שאף מקובלת על ידי המערערים (סעיף 2 להודעת הערעורולעיקרי הטיעון מטעם המערערים), ואף מקובלת עלי, שתמציתה כדלקמן:
א. יש להבחין בין חשבון בנק שנפתח מראש כחשבון משותף על ידי שני צדדים, לבין חשבון בנק שנפתח באופן בלעדי על ידי צד אחד, אליו צורף בהמשך בעלים נוסף. לעניין זה קיימת חזקה כי כספים המצויים בחשבון בנק משותף שנפתח כמשותף מראשיתו, הינם בבעלות משותפת של השותפים לחשבון, אלא אם יוכח אחרת. מאידך, לקביעת בעלות שותף שצורף לחשבון, בכספים שהופקדו בחשבון טרם הצירוף, דרושה הוכחה חד משמעית בדבר גמירות הדעת של בעל החשבון המקורי, כמעניק מתנה בחיים לאותו שותף שצורף לחשבון.
ב. נטל ההוכחה לקיומה של גמירות דעת של בעל החשבון המקורי המנוח בהענקת מחצית הכספים שבחשבון כמתנה לאלתר לשותף המצטרף, מוטל על כתפי השותף המצטרף, ומדובר בנטל הוכחה מוגבר. בית המשפט מחמיר בהוכחות הדרושות לביסוס כוונת בעל החשבון המקורי המנוח.
ראה לעניין זה (פסיקה שאף צויינה על ידי השופטת קמא בפסק הדין): ע”א. 679/76 סלי נגד שפר פד”י לב(2), 785. ע”א 268/81 ברעם נגד גרטי פד”י לח(2), 47. ת”ע (ת”א) 5280/00 עזבון המנוח טטנבוים יונה – דוד ז”ל נגד ארזי חיים (פורסם בנבו). תמ”ש 41584-12-12 א.ב. נגד י.כ. (פורסם בנבו)”.
בענייננו, אין ספק והנתבעת לא הכחישה כי הוכנסה כשותפה בחשבון הבנק של התובעת בכדי לסייע לנתבעת בהתנהלות הכספית השוטפת לאור היותה קשישה כבת 84 שנים, ערירית, מוגבלת בראייתה ונדרשת לעזרה יומיומית. על כן, אין המדובר בשותפות כלל שכן לא מדובר בכספים משותפים ו/או באפשרות למשוך כספים ללא הגבלה, אלא בצירוף הנתבעת בחשבון לצורך סיוע לתובעת בניהול הכספים השוטפים בלבד, כאשר הוסכם כטענת הנתבעת כי הכספים יועדו לטובתה ולצרכיה של התובעת.
אשר על כן, אני קובעת כי לא התקיימה חזקת השיתוף בחשבון הבנק המשותף ולכל היותר הנתבעת הוכנסה כשותפה על מנת לסייע לתובעת לנהל את כספה לנוכח המוגבלות של התובעת בלבד.
בנסיבות אלו, יש להידרש לשאלה האם התובעת עמדה בהתחייבות שלה לניהול כספיה של התובעת לטובתה ועבורה, או שמא ניצלה את חולשתה את התובעת ומשכה כספים שלא כדין. לצורך כך, נדרש לבחינת יסודות עילת העושק.
בחינת יסודות עילת העושק:
אקדים ואומר כי מחומר הראיות שהונח לפני, התרשמתי כי בעת צירוף הנתבעת לחשבון הבנק של התובעת וכן במהלך התקופה שבה נמשכו כספים ע”י הנתבעת, התובעת היתה במצב בריאותי, פיזי ונפשי מורכב, בהיותה עיוורת ומוגבלת בניידות ותלויה בעזרת הזולת. כן, עלה כי התובעת היא אישה מוכה ומוחלשת, חרדתית שאינה יכולה לנהל את ענייניה הכספיים בכוחות עצמה. במצב דברים זה שוכנעתי כי התובעת לא היתה יכולה מחד להיות בעלת מודעות וגמירות דעת מלאה להבין את כל משיכות הכספים שבוצעו מחשבון הבנק שלה ע”י הנתבעת, ומאידך כי הנתבעת ניצלה במכוון את חולשתה, מוגבלותה והעדר יכולתה של התובעת לנהל את עניינה הכספיים וביצעה משיכות בסכומים משמעותיים בסך כולל של 570,000 ₪ במשך תקופה של 10 חודשים בלבד עד כי בפועל חשבון הבנק של התובעת כמעט רוקן כליל. במצב דברים זה שוכנעתי כי התקיימו יסודות עילת העושק אשר מזכים את התובעת בהשבת כל הכספים שנטלו שלא כדין ע”י הנתבעת. אפרט להלן את מכלול הנימוקים והנסיבות שהביאוני למסקנה זו.
היסוד הראשון: מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון:
כבר עתה ייאמר כי נסיבות כניסתה של הנתבעת לחיי התובעת הן נסיבות חריגות עת התובעת היתה שרויה במצב נפשי קשה ובמפגש הראשון ביניהן מתוודה בפני הנתבעת אודות חייה הקשים ועל כך שהיא סובלת מאלימות פיזית ונפשית מבעלה וכן מאלימות כלכלית וכן בנסיבות שבהן בני הזוג היו מפוחדים וחוששים שמא ינוצלו מי מאחייניהם ולכן הנתבעת ראתה את התובעת כמי שיכולה להושיע אותה מסבלה ולסייע לה.
יצוין כי האמור עולה מגרסת הנתבעת עצמה לפיה בתחילת שנת 2016 הופתעה לקבל פנייה מאת התובעת ובעלה שביקשו ממנה להגיע לביתם כדי לשוחח עמם כאשר בפגישה זו, כך לטענת הנתבעת, התובעת התוודתה בפניה כי בעלה מכה אותה ומתעלל בה וכן בני הזוג טענו כי האחיין “גונב דברים” מהם ועל כן הם הצהירו כי הם סומכים רק על הנתבעת וביקשו ממנה להיות איתם בקשר רצוף, לבקר בביתם ולהיות להם כעזר ככל שניתן. כן לדברי הנתבעת, התובעת סיפרה לה שאחיין אחר (ש’) הגיע לביתם לאחר שנים רבות שלא היה בקשר והציע את “עזרתו”, אלא שבתמורה הוא הציב תנאי שיעבירו אליו את כל רכושם ולכן בני הזוג נלחצו ונתמלאו פחד וסילקו אותו מביתם (סע’ 6-7 לתצהיר הנתבעת).
יצוין, כי גם בתצהיר שהגיש המטפל של בני הזוג, הוא כותב: “מערכת היחסים בין בני הזוג היתה קשה. הבעל חיים היה נוהג אלימות פיסית ומילולית כלפי אשתו ג’, היו ביניהם מריבות תמידיות, לרבות אלימות כלכלית, כאשר חשבון הבנק היה בשליטתו, והייתי נאלץ לבקש ממנו, ממש בתחינה, ליתן כסף לכלכלת הבית ולהוצאות היומיומיות. ר’ עשתה מאמצים רבים, בשיחות עם בני הזוג, כדי להרגיע את הרוחות. ידוע לי כי ר’ פנתה גם לרשויות הרווחה ולגורמים משפטיים כדי להפסיק את מקרי האלימות …” (סע’ 4-5 לתצהירו).
מצב היחסים הבעייתי בין בני הזוג פורט גם בתסקיר שהוגש בקשה למינוי אפוטרופוס על התובעת (א”פ 53676-12-17) מיום 8.5.18 בו דווח כי היתה אלימות בין בני הזוג וכך נכתב בתסקיר:
“בשיחה עם עו”ס המשפחה מזה כשבע שנים, גב’ הנדרי מיטל, לדבריה “מערכת היחסים בין בני הזוג התאפיינה באלימות פיזית ומילולית, במצבים קיצוניים התערבה שוטרת המרחב, ופעמים רבות אף הביאה למאסרו של חיים אשר תקף את אשתו במקל הליכה. עם הזדקנותו, התנהגות זו הוקצנה בעיקר נגד אשתו, אירועי האלימות תכפו וכך נשקפה סכנה לחייה.
בהתערבות פקידת סעד הוצא צו חרום בגדרו, מונה לו אפוטרופוס חיצוני לגופו ולרכושו, חיים הועבר לבית אבות בבני ברק וכעבור מספר חודשים נפטר”.
משכך, נקודת המוצא לבחינת התנהלות הנתבעת בחשבון הבנק של התובעת היא במצב שבו התובעת היא אישה מוגבלת, עיוורת, חלשה, מוכה, נדרשת לעזרה בזולת בפעולות היומיומיות וחסרת ניסיון בניהול ענייניה הכספיים.
יתר על כן, אשר למצבה הקוגניטיבי של התובעת עוד בטרם מונה לה אפוטרופוס צוין בחוו”ד של ד”ר אלכסנדר, מומחה לגריאטריה אשר בדק את התובעת ביום 25.10.2017 וקבע כי התובעת לא היתה במצב כשיר לקבל החלטות (נספח ב’ לתצהיר התובעת) וכך כתב:
“בת 83 קיימת ירידה במצבה הקוגניטיבי, הפרעות במצבה ההתנהגותי, מחשבות שווא, הזיות. הפרעות במצבה הקוגניטיבי גורמות לירידה במצבה התפקודי, למרות הפרעות בניידות – ניידת, עקב עלולה לסכן את עצמה וסביבתה.
זקוקה להשגחה 24 שעות ביממה.
בשל מחשבות שווא, הזיות התנהגותה בלתי צפויה, עקב כך מוגדרת כחולה תשושה נפש. מומלץ השמה למחלקה סגורה. התרשמתי שליקויים במצבה הקוגניטיבי הם בדרגה המונעת מהחולה לקבל החלטות על מינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש. הנבדקת לא מסוגלת מבחינה מצבה הקוגניטיבי להביע דעה בעניין מינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש.
לחולה לא קיימת תובנה למצבה.
חולה לא מסוגלת לטפל בענייניה.
החולה זקוקה למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש לזמן מוגבל לשנה.
מומלץ הערכה חוזרת לאחרי טיפול באנטיפסיכוטיקה”.
יצוין, כי מספר ימים לאחר מכן בבדיקה חוזרת מיום 1.11.2017 שנעשתה ביוזמת האחיין מ’ ובנוכחותו כתב ד”ר אלכסנדר את הממצאים הבאים:
“בדיקה נעשתה בשעה 14:30 בשפה עברית בבית הנבדקת. מצאתי את כ’ ג’ שקטה, משתפת פועלה מוסרת מידע על עצמה וסביבתה, זיכרון לטווח קצר לקוי. זוכרת שמות של כל האחיינים, מדברת לעניין, שיפוט שמור, צלולה, לא פסיכוטית, אפקט תואם.
בבדיקת הנוכחות לא התרשמתי על מחשבות שווא (גניבה).
בבדיקה מ 25.10.2017 מצאתי את הנבדקת במצב פסיכוטי.
לאחר פלוקטואציות במצבה הקוגניטיבי, התנהגותי ופער בין דיווח אחיינית ר’ ואחיין מ’ ממליץ בדיקה של פסיכיאטר לצורך החלטה על מינוי אפוטרופוס ממליץ התערבות עו”ס של רווחה”.
כן, לבקשה שהוגשה ביום 26.12.2017 למינוי אפוטרופוס על התובעת (א”פ 53676-12-17) צורפה חוו”ד של ד”ר אליה גורביץ’ פסיכוגריאטר שבדק את התובעת ביום 7.12.2017 ובה נכתב כך:
“בדקתי אישה תמימה ולא משכילה שסובלת מתשישות פיזית כללית ועיוורון קשה. ללא רושם של דמנציה ודאית אך ברור כי לא מסוגלת לעקוב אחר ההכנסות הכספיות ולנהל את ההוצאות. השיפוט מוגדר כגבולי. להערכתי, זקוקה למינוי אפוטרופוס. הקשישה לא מסוגלת להסביר מהות המושג “אפוטרופוס” וכל הכרוך בכך, ולכן אינה מסוגלת להביע את דעתה לגבי סוגיית המינוי”.
עינינו הרואות כי הן על פי ממצאי הבדיקה מיום 25.10.2017 והן על פי הבדיקות שנעשו לאחר מכן ביום 1.11.2017 וביום 26.12.2017 נמצא כי התובעת כלל לא היתה כשירה לקבל החלטות בעצמה ולבטח לא יכלה לנהל את ענייניה הכספיים. על כן, יש יסוד ממשי להניח כי תהליך זה החל עוד לפני מועד הבדיקה הראשונה (25.10.2017) ובתקופה שבה נמשכו הכספים שכן בבדיקה הראשונה מיום 25.10.2017 כותב ד”ר אלכסנדר כי לתובעת כלל אין תובנה למצבה. משכך, עולה בבירור כי מצבה הקוגניטיבי של התובעת בתקופה הרלבנטית בה בוצעו משיכות הכספים (שנת 2017) לא היה תקין ולכל הפחות היו תנודות רבות במצבה הקוגניטיבי, ומשכך שוכנעתי כי הוכח היסוד הראשון של עילת העושק.
היסוד השני: התנהגות העושק (הנתבעת) וניצול חולשתה של התובעת – היות התובעת “כר נוח” לניצול:
הנתבעת בעצמה טענה כי התובעת נזקקה לעזרה רבה וסיוע בכל תחומי החיים וזאת הסיבה שצורפה כשותפה בחשבון הבנק שלה, קרי כדי לסייע לה ולדאוג לה בערוב ימיה. הנתבעת אף העידה כי כאשר בעלה היה בחיים, מונה לו אפוטרופוס חיצוני אשר היה מעביר להם סכום קצוב וקטן מדי חודש לצרכים שוטפים. כן העידה הנתבעת כי התובעת היתה חרדתית עקב יחסים קשים שהיו לה עם בעלה המנוח, אלימות מצדו והתפרצויות ועם סיום האפוטרופסות של בעלה, ביקשה את עזרתה של הנתבעת. כן טענה הנתבעת, כי התובעת אף היתה לקוית ראייה בעין אחת כמעט עיוורת ואף צורפה תעודת עיוור של התובעת. משמע, לשיטתה של הנתבעת, התובעת לא היתה עצמאית בתפקודה, נזקקה לסיוע ועזרה יום יומית הן פיזית והן בעניינים כספיים ואחרים, כך שקיימת מודעות מלאה של הנתבעת לחולשתה, חוסר הבנתה ותלותה של הנתבעת בניהול העניינים הכספיים שלה.
יצוין, כי גם שכנתה של התובעת שמונתה יחד עם עו”ד קסירר להיות אפוטרופסית, העידה כי גם טרם מינויה, היא ובעלה נהגו לעזור לתובעת, לרכוש לה מצרכים, לקבוע עבורה תורים וכי לאחר שהנתבעת נכנסה לתמונה היא היתה “מפעילה” אותה מרחוק ומבקשת שתבדוק מה קורה עם התובעת. לדברי השכנה, רוב הזמן התובעת היתה לבדה וכאשר היתה צריכה עזרה נהגה לצאת מהדירה ולצעוק בשמם וכי נהגה לומר לה שרוב הזמן היא לבד והנתבעת לא מגיעה אליה. כן לדבריה, בשלב מסוים האשימה התובעת את הנתבעת שהיא גונבת לה תכשיטים וכסף וסילקה אותה מביתה.
יתר על כן, נוכח מוגבלויותיה של התובעת כמפורט לעיל, התרשמתי כי התובעת היתה נתונה להשפעות מצד מי מאחייניה כאשר עובדה זו נלמדת בבירור מכך שבפרק זמן של כחודש ימים בלבד ניתנו שתי חוו”ד רפואיות שונות בקשר לתובעת ע”י ד”ר אלכסנדר שכל אחת מהן הוזמנה על ידי אחיין אחר (הראשונה, מיום 25.10.2017 הוזמנה ע”י התובעת ובה נקבע כי התובעת זקוקה לאפוטרופוס וחוו”ד מיום 1.11.2017 הוזמנה ע”י האחיין מ’ בה נקבע כי יש צורך בבדיקה נוספת של פסיכיאטר לצורך החלטה על מינוי אפוטרופוס) ויש בכך כדי ללמד כי התובעת היתה נתונה להשפעות ולחצים של מי מאחייניה כ”חומר ביד היוצר” אשר פעלו לקבלת חוו”ד רפואיות שונות בקשר למצבה בזמנים סמוכים ובהתאם לאינטרסים שונים שלהם.
כשנשאלה הנתבעת מדוע הזמינה את ד”ר אלכסנדר לבדוק את התובעת ביום 25.10.2017 השיבה כי חשה שמצבה של התובעת מידרדר, היא נעשתה חלשה יותר, התקשתה לעמוד ואף סבלה מחרדות ופחדים ועל כן ראתה לנכון להזמין רופא שיבדוק את מצבה. כן עולה מעדותה כי כבר אז חשדה והבינה שייתכן והתובעת זקוקה לאפוטרופוס והיא אינה יכולה להתנהל לבד וכך העידה בעניין זה:
“נתבעת: היא הייתה גרה בקומה 3. עכשיו ה’, אפשר, הייתי מחזיקה אותה או מ’, הייתי יורדת איתה 3 קומות, מעלה אותה. והרגשתי שבשבועיים האלה היא כבר לא הייתה יכולה. היא הייתה ממש חלשה. בגלל זה התקשרתי לרופא שלה והסברתי לו את המצב שלה.
עו”ד לדאני: או-קיי. מה שתיארת עכשיו זה חוסר יכולת תפקודית. ופה המומחה רושם עקב הידרדרות במצב הקוגניטיבי. קוגניטיבי זה הראש, איך הוא עובד, המוח, התפקוד, והקוגניציה בעצם .או-קיי? אז בזה קטעתי אותך, כי הירידה או העליה במדרגות לא רלוונטיות לשאלה. הגברת הנ”ל, אני מקריאה מהחוות דעת, הופנתה להערכה (לא ברור) עקב הידרדרות במצבה הקוגנטיבי.
נתבעת: וברגע שבן-אדם בוכה וחרד למצבו זה לא נקרא?
עו”ד לדאני: בסדר אז תתארי לי את זה מה ששאלתי.
נתבעת: מה זה לא נקרא, מה אתה רוצה שאני אפרט לך את הכל?
עו”ד לדאני: כן אני רוצה שתפרטי לי הכל.
נתבעת: שהייתה אומרת שאני חולמת שבעלת בא אליה בלילה ועומד לידה, והיא הייתה נבהלת, והיא צורחת ובוכה. ואף פעם היא לא הסכימה שישנו אצלה. גם הייתי רוצה לקחת אותה אלי היא לא הייתה מסכימה בשום אופן. רציתי להביא לה גם מטפלת 24 שעות ובשום אופן היא לא הסכימה.
עו”ד לדאני: או-קיי. אז בעצם הרגשת גם את הידרדרות במצב הקוגניטיבי שלה או-קיי. שזה התבטא בפחדים חרדות וכו’. ובנוסף חוסר יכולת תפקודית.
נתבעת: כן.
עו”ד לדאני: נכון שתיארת קודם. ובאותו חודש, אותו חודש ממש, או-קיי, היא מעבירה לך 300,000 שקלים ואחר כך 100,000 שקלים. נכון?
נתבעת: לא באותו חודש.
עו”ד קמחי: טעות.
נתבעת: היא העבירה לי את זה בספטמבר 2017 והפסיכיאטר היה אצלה באוקטובר 2017.
עו”ד לדאני: אני אגיד לך בדיוק יש לי פה את הדפי חשבון. אני אגיד לך בדיוק מתי. 300,000 שקלים זה היה ב-3/9.
נתבעת: יפה זה מה שאמרתי כן.
עו”ד לדאני: וה-100,000 שקלים מתי?
נתבעת: אחרי חודש. נכון.
עו”ד לדאני: ב-4/10. מתי היה הרופא?
נתבעת: ב-25/10.
עו”ד לדאני: נכון. זאת אומרת שזה אותו חודש.
עו”ד קמחי: תפרידי,
נתבעת: לא אמרתי שלא.
עו”ד לדאני: או-קיי בסדר גמור.
נתבעת: היא אישה מבוגרת, היא עברה טראומה עם בעלה, היא הייתה אישה מוכה, אישה שבאמת סבלה. וזה עכשיו שפתאום איתי הרגישה שהיא לבד והיא יכולה לעשות הכל לבד, זה בא לה בבום שהיא התחילה להרגיש עם זה לא טוב.
עו”ד לדאני: אז בחוות דעת שאתם הזמנתם יש פה המלצה למנות לה אפוטרופוס לגוף ולרכוש נכון?
נתבעת: כן.
עו”ד לדאני: למה לא הגשת בקשה?
נתבעת: לא הספקתי. לא הספקתי.
עו”ד לדאני: כי מה קרה?
נתבעת: להביא לאפוטרופוס זה לוקח חודש או משהו כזה בית משפט.
עו”ד לדאני: הגשת בקשה?
נתבעת: לא הרגשתי שאני צריכה, אני מראש ידעתי שאני זו שמטפלת בה ואני איתה,
עו”ד לדאני: לא,
נתבעת: זה לא היה לי כוונות זדוניות של אפוטרופוס לעשות מה שאני רוצה איתה ולהתנהל בכסף או בחשבון שלה, כאילו באפוטרופוס הרי את צריכה להביא קבלות על כל דבר שאת עושה. אז לא הרגשתי לעשות את זה (עמ’ 149 ש’ 21- עמ’ 151 ש’ 7).
משמע, על פי גרסת הנתבעת עצמה עוד לפני שהזמינה את ד”ר אלכסנדר לערוך בדיקה לתובעת מצבה של התובעת היה חמור – היא היתה חלשה פיזית, חרדתית ומפוחדת, וסביר כי מדובר בתהליך הדרגתי שלא קרה באופן פתאומי אלא מדובר במצב הדרגתי שהחל מספר חודשים לפני כן, קרי בתקופה שבה בוצעו משיכות הכספים מחשבון הבנק. יצוין, כי גם המטפל של בני הזוג שהובא לעדות מטעם הנתבעת העיד כי מצבה של התובעת התדרדר מספר חודשים לפני שבוצעה הבדיקה (עמ’ 169, ש’ 25-26) וכי בתקופה זו התובעת היתה “50%” כדבריו (שם, בש’ 15-16).
בהקשר זה אציין כי בניגוד לגרסת התובעת לפיה דאגה כביכול לתובעת ולכן הזמינה בדיקה רפואית נטען הן ע”י השכנה והן ע”י עו”ד קסירר כי כוונתה העיקרית של התובעת בהזמנת חוו”ד הרפואית היתה להוכיח שהתובעת אינה כשירה עוד ואף לוקה במחשבות שווא ולכן מאשימה את הנתבעת בגניבה, וזאת על מנת שחוו”ד תאפשר לשלול את טענות התובעת בדבר משיכות הכספים שכבר בוצעו. כך, העידה השכנה בעניין זה: “זה בגלל שג’ כבר ראתה שהיא, ר’ ראתה שכבר היא, ג’ עלתה עליה, ואז היא אמרה טוב, בוא נביא חוות דעת, נראה שהיא לא בסדר. האם את זוכרת, אם את זוכרת שאמרת לי ר’, התקשרת אלי ואמרת לי ר’, נראה לי שהיא מדברת שטויות ויש מצב שאני אכניס אותה לבית אבות” (עמ’ 108 ש’ 23-29).
וכך גם העידה עו”ד קסירר:
“עו”ד קמחי: אבל רוני את יודעת שמ’ אמר לך שאני הלכתי וביקשתי מהרופא שישנה את חוות הדעת שלו?
העדה, עו”ד קסירר: הוא הציג לי את זה כך שבהתחלה הצד השני ביקש את זה, שזה יהיה ככה. אתה מבין?
עו”ד קמחי: שמה? שהצד השני, מה זה הצד השני?
העדה, עו”ד קסירר: שהנתבעת,
עו”ד קמחי: כן,
העדה, עו”ד קסירר: בעצם שהיא הלכה לבקש חוות דעת בשביל מטרה מסוימת,
עו”ד קמחי: ומה המטרה הזו את חושבת שהיא ביקשה? זה להפך,
העדה, עו”ד קסירר: כדי להראות שהיא לא, שהחסויה לא כשירה. זה, ככה זה הוצג לי.
עו”ד קמחי: אז איך זה משרת, איך זה משרת אותה כשהיא הולכת להראות שהיא לא כשירה?
העדה, עו”ד קסירר: איך זה משרת אותה? יכול להיות בשל הדברים של החסויה,
עו”ד ג’קמן-לדאני: ג’.
העדה, עו”ד קסירר: שטענה שנגנבו לה כספים, אז יכול להיות שזה הלחיץ אותה והיא חששה והיא ביקשה שייתנו חוות דעת כזו שמראה,
עו”ד קמחי: אבל את יודעת שחוות,
עו”ד ג’קמן-לדאני: תן לה לענות,
העדה, עו”ד קסירר: שהחסויה לא כשירה.
עו”ד ג’קמן-לדאני: תראי, היא באמצע תשובה.
עו”ד קמחי: חוות הדעת הזו עוצרת את הפעולות בבנק, כי היא לא יכולה אחרי זה ללכת לבנק לעשות איזושהי פעולה. איך זה משרת אותה בעניין הזה?
עו”ד ג’קמן-לדאני: חוות דעת כזאת,
העדה, עו”ד קסירר: כן, אני מבינה אבל, אבל, זאת אומרת,
עו”ד קמחי: טוב.
העדה, עו”ד קסירר: עד לאותו עת, לאותה עת היו סכומים די גדולים שהועברו ויכול להיות שזה,
עו”ד קמחי: טוב, היא תסביר, היא תסביר את זה אבל שוב אני אומר,
העדה, עו”ד קסירר: זה לא אני, אני באמת לא יודעת למה ניתנה,
עו”ד קמחי: כן. אבל שוב אני חוזר לעניין הזה,
העדה, עו”ד קסירר: או-קיי.
עו”ד קמחי: מ’, את אומרת שהוא נתן לך והציג לך את חוות הדעת הזו של סולה אלכסנדר,
העדה, עו”ד קסירר: כן.
עו”ד קמחי: שאת רואה שב-27/10 הוא כותב כך וב-01/11 שעכשיו את אומרת שאת יודעת שזה בעקבות פניה של מ’ אליו, נכון?
העדה, עו”ד קסירר: כן, אני הבנתי שזו פנייה,
עו”ד קמחי: כן.
העדה, עו”ד קסירר: הוא רשם גם את זה שזה, לדעתי, שזה בעקבות פניה של האחיין. אני, למיטב זכרוני, ואולי אני טועה.
עו”ד ג’קמן-לדאני: אפשר לבדוק.
עו”ד קמחי: ניסית לברר עם מ’ את התמיהה הזו שאני מניח שהבעת ע”י זה שראית חוות דעת של אותו רופא שהיא ניתנת באופן הפוך למה שהוא נתן קודם. ניסית לבדוק איך ולמה מול מ’ או מול הרופא?
העדה, עו”ד קסירר: לא ניסיתי לבדוק, ופשוט בהמשך מאחר וראיתי שזה לא פסיכו-גריאטר נתן את חוות הדעת,
עו”ד קמחי: כן,
העדה, עו”ד קסירר: ולמיטב ידיעתי זה מה שדרוש שפסיכו-גריאטר ייתן את חוות הדעת, אז פשוט פניתי לפסיכו-גריאטר שייתן חוות דעת כדי שיהיה לי איזשהו משהו קצת יותר מהימן, וגם שהוא אמון עליי ועל, ולמיטב ידיעתי לבית, על בית המשפט, שהוא בעל תחום מומחיות כפסיכו-גריאטר שנותן חוות דעת לבית המשפט, אני פניתי אליו,
עו”ד קמחי: כן.
העדה, עו”ד קסירר: כדי שפשוט יגיע וייתן את חוות דעתו.
עו”ד קמחי: אני אגיד לך למה פנית. בחוות הדעת המתוקנת הזו של סולה אלכסנדר הוא ממליץ על בדיקה של פסיכיאטר גריאטרי לצורך מינוי אפוטרופוס, זה ונכון?
העדה, עו”ד קסירר: זה לא בגלל זה. זה נכון שהוא ממליץ אבל לא, זה לא הסיבה, כי פשוט ראיתי שהוא באמת לא פסיכו-גריאטר. מלכתחילה לא הבנתי למה פנו אליו.
עו”ד קמחי: או-קיי, אבל חווה כזו, חוות דעת כזו ניתנה ע”י ד”ר גורביץ’, נכון?
העדה, עו”ד קסירר: נכון.
עו”ד קמחי: זה חוות דעת מ-07/12/2017, חודש ומשהו אחרי זה, נכון? אני מפנה אותך לסעיף 4 בתצהיר שלך, את מאזכרת את חוות הדעת של סולה אלכסנדר וחוות הדעת המתוקנת שלו מהראשון לחודש, את לא מאזכרת וגם לא מצרפת את חוות הדעת של גורביץ’. יש סיבה כלשהי?
העדה, עו”ד קסירר: אני, לא, אין סיבה. אני זוכרת, למיטב זכרוני צירפתי את חוות הדעת בהמשך. לא כמשהו,
עו”ד קמחי: לא, אני מדבר על תצהיר העדות שלך.
עו”ד ג’קמן-לדאני: לא, של גורביץ’ לא.
עו”ד קמחי: לא, לא צירפת.
העדה, עו”ד קסירר: לא, אין, אין פה סיבה.
עו”ד קמחי: מה הסיבה?
העדה, עו”ד קסירר: פשוט זה, זה לא היה נראה לי רלוונטי, כי זה למקרה, אני זה, אני דיברתי לעניין חוות הדעת הסותרות.
עו”ד קמחי: האי-רלוונטיות הזו באי-צירוף שאת חושבת שזה לא רלוונטי,
העדה, עו”ד קסירר: לא,
עו”ד קמחי: זה כדי להשאיר אולי את הקביעה האחרונה הזו שהגברת, התובעת, היא כשירה. יכול להיות שזו הסיבה?
העדה, עו”ד קסירר: לא הייתה סיבה שלא צירפתי, אין סיבה. פשוט שוב, בסעיף 4 מה שנאמר זה פשוט, במהלך, אני תיארתי סיטואציה שהגעתי וניתנו לי חוות דעת סותרות. על זה דיברתי בסעיף. לא היה שום, שום כוונה נסתרת בזה שלא צירפתי את התצהיר של, (עמ’ 30 ש’ 21 – עמ’ 32 ש’ 34).
כך או כך, עולה בבירור כי בתקופה הרלבנטית למשיכות הכספים התובעת היתה במצב בריאותי שמצריך מינוי אפוטרופוס עבורה כל שכן בענייני ניהול רכושה וכספיה וכן נוכח החשש כי היא מנוצלת כספית ע”י האחיינים.
כך גם בתסקיר שנערך בהליך למינוי אפוטרופוס ביום 8.5.18 (נספח ג’ לתצהיר מטעם התובעת) נכתב כי מצבה הבריאותי, הפיזי והנפשי של התובעת היווה כר נוח למשיכת כספים בהיקפים גדולים ואף ניצול וכך נכתבו הדברים:
“לאחר מות בעלה ובהיותה תשושה ועיוורת, היא נזקקה לתמיכה, הכוונה וטיפול בענייניה. באותה עת היתה בקשר רציף עם אחייניתה, למרות חשדנותה ג’ הוסיפה את האחיינית כבעלים בחשבון הבנק שלה. ג’ היתה מספיק ערנית לגלות כי אחייניתה נצלה את תמימותה ומשכה כספים רבים בעיקר למימון צרכיה היא. ג’ פנתה לאחיין אחר שזיהה כי דודתו נוצלה כלכלית ופנה להתערבותה של עורכת דין רוני קסירר זוהר. ג’ ייפתה את כוחה של עו”ד רוני לטפל בכל ענייניה הכספיים ואחרים. בתושייתה ומקצועיותה, רוני גילתה כי גב’ כ’ הינה חסרת ישע וקיים צורך להגן עליה מחד ולייצגה מאידך. לצורך כך פנתה לפסיכיאטר שיאבחן את מידת כשירותה הקוגניטיבית ונזקקותה לאפוטרופוס, וזאת מאחר והתגלו פערים קיצוניים בין האבחונים הקודמים למצבה הנוכחי.
כן, עפ”י התעודה הרפואית מתאריך 14.02.14 [צ”ל- 14.02.18 – ו.ש.פ] “גב’ כ’ נראתה עירנית, ומבחינה רגשית היא היתה כעוסה על אחייניה, שהאמינה להם וניצלו אותה. גב’ כ’ מבינה שהיא מתקשה לנהל ענייניה, שיפוטה לקוי, ריכוז וזיכרון ירודים בדרגה חמורה קלה, ללא ירידה קוגניטיבית משמעותית, בנסיבות המתוארות היא זקוקה לאפוטרופוס לרכוש בלבד”.
אמנם, פקידת הסעד לא העידה בהליך זה. אולם, לא ניתן להתעלם מכך שתסקיר זה הוגש לתיק ביהמ”ש בהליך למינוי אפוטרופוס על התובעת כאשר האמור בו לא נשלל ועל יסוד המלצות התסקיר, ניתן ביום 13.5.2018 צו למינוי השכנה ועו”ד קסירר כאפוטרופסיות על גופה ורכושה של התובעת, כך שיש באמור בו כדי להוות ממצא גם לענייננו.
התביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעת ובעלה למתן צו מניעה זמני בקשר לחשבון הבנק:
בענייננו, לא ניתן להתעלם מכך שביום 25.12.17 הגישה התובעת באמצעות עו”ד קסירר תביעה למתן צו מניעה זמני כנגד הנתבעת (ובעלה) ובה נטען כי הנתבעת גנבה מהתובעת כספים. על פי האמור בכתב התביעה הפנייה לעו”ד קסירר נעשתה לאחר שהתובעת פנתה לאחיין מ’ והביעה בפניו את חששותיה והלה פנה לעו”ד קסירר. במסגרת התביעה נטען כי מחודש פברואר 2017 ועד לחודש אוקטובר 2017 נמשכו כ-1,600,000 ₪ (תמ”ש 51475-12-17).
יצוין כי במסגרת ההליך הנ”ל התובעת התייצבה והעידה באולם ביהמ”ש ולאחר מכן בהעדר התנגדות הנתבעת ניתן צו מניעה זמני ע”י כב’ הרשמת דאז הלר-כריש. כך מתוך עדותה:
“ש. מה שלומך?
ת. בוקר טוב, איפה הגנבת פה?
ש. יש משהו שאת רוצה לספר לי?
ב”כ המבקשת:
היא מבינה הכל.
(העדה מתקרבת כדי שתוכל לשמוע טוב יותר)
ש. מי החליט להגיש את התביעה נגד ר’ ונ’?
ת. הוא בעלה הוא גנב היא גנבה.
ש. מי החליט להגיש את התביעה?
ת. באה לקחה לי את הפנקס של הבנק. מספר טלפון, היא היתה ברוגז עם אמא שלה, אני חיתנתי אותה אני ואח שלי, המטפל ראה מ’ שהיא גנבה לי זהב, עשתה לי הוראת קבע, שיניים. הביאה לי פסיכולוג, נתנה מכתבים לכולם שאני לא בסדר. נתנה לעו”ד שאני לא בסדר.
ש. מי החליט להגיש את התביעה נגד ר’?
ת. ר’. ר’.
ש. מי רצה להגיש את התביעה נגד ר’, את הגשת נגדה תביעה נכון?
ת. כן, בגלל שהיא גנבה לי הכל, את כל הזהב.
ש. יש לך עוד אחיין חוץ מר’?
ת. מה יש לי?
ש. ר’ היא אחיינית שלך, היא הבת של אחותך?
ת. גנבה לי כל הבית.
ש. ר’ היא האחיינית שלך?
ת. איפה היא נמצאת. היא בת אחותי. היתה ברוגז עם אמא שלה לא הזמינה אותה לחתונה, היה לי עוד אח א’ ויש לו ילדים א’ מ’ ע’ מ’.
ש. מישהו מהאחיינים האחרים שלך בקשר איתך?
ת. כן.
ש. ומישהו מהם אמר לך להגיש את התביעה נגד ר’?
ת. כן, אני רוצה. היא קוראת לשכנה שלי שתבוא לרחוץ אותי והשכנה שלי עולה לרחוץ אותי. הייתי רואה טוב בעיניים. היה לי בארנק זהב של בעלי, בעלי בא והתחיל להרביץ לי בלילה איפה הזהב, התקשרתי לר’ ושאלתי אותה איפה הזהב, הם באו ואמרו הינה מצאתי במעיל שלך הבוקר.
ש. מתי זה היה בזמן האחרון או לפני 5 שנים?
ת. מזמן, לפני שהייתי גרה בפרדס כץ, גניבה לי טבעת אני מנותקת ממנה הרבה שנים, פתאום שמעה שבלי מת ובעלה אלי, אני ברוגז אלי, היא באה אלי לאחר 20 שנה שתיקח את הבית שלי אני מנותקת איתה.
ש. ר’ עזרה לך במשך השנים?
ת. כן, 20 שנה לא דיברתי איתה, קברה לי את בעלי בקיר. יש לי עו”ד תגידי לה למה היא קברה לי את בעלי בקיר”.
הנה כי כן, עדותה של התובעת באולם בית המשפט תומכת באמור לעיל פיה הנתבעת נטלה ממנה כספים שלא כדין. התובעת כינתה את הנתבעת “גנבת” והעידה בפני בית המשפט כי הנתבעת לקחה את הפנקס של הבנק, עשתה “הוראות קבע”, גנבה לה את הזהב וכו’ ואף בכך יש לתמוך בטענה לפיה נוצלה ע”י הנתבעת.
סיכומם של דברים, מהתעודות הרפואיות שצורפו בעניינה של התובעת כמו גם כפי העולה מעדות הנתבעת עצמה עולה בבירור כי במהלך שנת 2017 התובעת לא היתה מסוגלת לנהל את ענייניה הכספיים לבד, הן לאור ירידה קוגניטיבית, שיפוט לקוי, ראייה לקויה, חרדות מהן סבלה ומחשבות שווא ועל כן עוד בטרם מונה לה אפוטרופוס רשמי, ניכר היה כי היא זקוקה לאפוטרופוס לצורך סיוע והתנהלות בכל חיי היומיום, כך שמחד לא ניתן ליחס לה גמירות דעת והבנה מלאה בנוגע למשיכות הכספיות האדירות שבוצעו בתקופה זו, ומאידך, כפי שגם עולה מהאמור בתסקיר וכן מההליך המשפטי שננקט בסוף שנת 2017 התובעת החלה לחשוד בנתבעת שהיא מנצלת אותה ונוטלת ממנה כספים לצרכיה האישיים. משכך, מצאתי כי הוכח גם היסוד השני של עילת העושק.
התנאי השלישי: תנאי ההסכם גרועים באופן בלתי סביר ובלתי הגיוני – משיכות כספים בסך של 570,000 ₪ בתקופה של כ-10 חודשים עד כדי ריקון חשבון הבנק של התובעת:
החל מחודש פברואר 2017 ובמשך 10 חודשים עד לחודש נובמבר 2017 כולל נמשכו כספים בסך כולל של 634,866 ₪ בהתאם לטבלה ודפי החשבון שהמציאה ב”כ התובעת. משיכות כספים אלו לא הוכחשו ע”י הנתבעת. מדובר בסכומים משמעותיים שהוצאו בפרק זמן קצר יחסית אשר בפועל הובילו לכדי ריקון חשבון הבנק של התובעת. מתוך סכומים אלו נתבעו משיכות בסך כולל של 570,000 ₪. קרי, משיכות בסך של 64,866 ₪ לא נכללו בכתב התביעה.
יצוין, כי משיכות כספים אלו כוללות שתי משיכות כספים גבוהות שבוצעו ביום 3.9.17 בסך 300,000 ₪ וביום 4.10.17 בסך 100,000 ₪ מחשבון הבנק לנתבעת. בנוסף, משיכות נוספות במזומן בזמנים שונים ולעיתים אף מספר פעמים ביום בשיעור כולל של 170,000 ₪. כך, למשל, רק בחודש ספטמבר 2017 נמשכו יום אחר יום הסכומים הבאים (לא כולל הוצאות בכרטיס אשראי): 8,000 ₪; 2,000 ₪; 8,000 ₪; 8,000 ₪ (ביום אחד 16,000 ₪), 8,000 ₪, 8,000 ₪, 8,000 ₪ ועוד ובסך הכול נמשכו 58,000 ₪ בחודש ספטמבר 2017, ועוד.
לטענת ב”כ התובעת, בתקופה שלפני צירופה של הנתבעת לחשבון הבנק (בחודש פברואר 2017) כלל משיכות הכספים מחשבון הבנק הסתכמו בכ – 1,900 ₪ בחודש, כאשר לא ירדו מחשבון הבנק חיובים מכרטיסי אשראי כלל. החל מחודש פברואר 2017 החל להתווסף חיוב מסטרכארד מתוך הנחה שמכרטיס זה שולמו הוצאותיה של התובעת, זאת בנוסף לסכומי כסף שלא נכללו למען הזהירות בתביעה. יצוין, כי בתמיכה לטענה זו, צירפה ב”כ התובעת דפי חשבון בנק הקודמים לתקופה בה נרשמה הנתבעת כשותפה בחשבון (נספח ב’ לכתב התביעה המתוקן) כאשר מעיון בדפי חשבון בנק משנת 2015, עולה כי התובעת נהגה למשוך מחשבון הבנק בין 4,000 ל – 5,000 ₪ בחודש, כאשר יש חודשים בהם משכה רק 2,000 ₪ בחודש ואחת לכמה חודשים משכה סכום גבוה יותר כגון 10,000 ₪, אולם עיון ברוב החודשים מעיד על משיכות שבין 2,000 ל – 5,000 ₪. במילים אחרות, בתקופה שבטרם כניסת הנתבעת לחשבון התובעת, לא נצפו כלל משיכות בסדר גודל של עשרות אלפי שקלים בחשבון מהחשבון, כאשר בחודשים רבים נמשכו רק 1,900 ₪ בחודש, ללמדך כי התובעת חיה בצניעות רבה. כן, טרם התקופה אף לא היו משיכות באמצעות כרטיס אשראי וכרטיס האשראי הונפק רק עם כניסתה של הנתבעת לחשבון הבנק של התובעת.
אומנם ב”כ הנתבעת טען בסיכומיו כי בתקופה שבטרם פטירת בעלה המנוח של התובעת, היו משולמים הוצאות גם מחשבון הבעל המנוח ועל כן לא ניתן להשוות את ההוצאות השוטפות ולומר כי טרם כניסת הנתבעת, היו ההוצאות נמוכות, אולם כאמור הנני סבורה כי הנטל ליתן הסבר למשיכות שבוצעו מוטל על כתפי הנתבעת, שכן הנתבעת היתה המוציאה והמביאה הבלעדית בחשבון הבנק של התובעת וכמי שמשכה כספים שאינם שלה, היה עליה לנהל תיעוד בדבר כספים אלו, בייחוד שעה שמדובר בסכומים גבוהים ביותר.
אשר לטענת ב”כ הנתבעת לפיה לא הוכח שלאחר חודש אוקטובר 2017 המשיכה הנתבעת למשוך כספים מחשבון הבנק של התובעת, אזי טענה זו לא יכולה להתקבל משום שגם לאחר שהנתבעת הפסיקה להיות בקשר עם התובעת לטענתה בסוף חודש אוקטובר 2017 היא לא החזירה את כרטיס האשראי שברשותה ובמהלך חודש נובמבר 2017 נצפו משיכות חריגות בסכומים גבוהים (14.11.17 בסך 5,000 ₪; 2011.17 בסך 5,000 ₪; 22.11.17 בסך 11,700 ₪; 30.11.17 2,000 ₪ + 3,000 ₪) אשר נכללו בתביעה. נוכח הנטל המוטל על הנתבעת, שומה היה על הנתבעת להמציא ראיות לפיהן משיכות אלו לא בוצעו על ידה או לעתור לקבלת צווים לבירור האמור, אולם הנתבעת לא עשתה כן והסתפקה בטענתה בלבד כי במהלך חודש נובמבר 2017 נותק הקשר בינה לבין התובעת, ועל כן התנהלות זו נזקפת לחובתה.
בנוסף, אשר לטענת ב”כ הנתבעת בדבר סכומים שהוצאו מחשבון הבנק של התובעת לאחר שמונו אפוטרופוסים נצפו משיכות גבוהות בסך של 15,000 ₪, 12,000 ₪ וכו’, אין בידי לקבל טענה זו הן לאור כך שלהוצאות אלו ניתן הסבר בדבר שיפוץ חדר האמבטיה שנעשה בביתה של התובעת בסכום של כ – 70,000 ₪ והן לאור כך שהוצאות אלו הוצאו מתוך חשבון אפוטרופסות אשר נתון לפיקוח האפוטרופוס הכללי ובאופן שכלל ההוצאות נדרשות להיות מגובות בקבלות ומדווחות אחת לשנה. בנסיבות אלו, אין בהתנהלות שהיתה בחשבון הבנק לאחר מינוי אפוטרופוס בכדי להצדיק משיכות כספים גבוהות שביצעה הנתבעת או בכדי להוות אמת מידה למשיכות אלו ובפרט משניתן הסבר להוצאות החריגות אלו.
עם זאת, עיון בדפי החשבון וכן בטבלה שצרפה ב”כ הנתבעת מלמד כי במסגרת המשיכות בסך 170,000 ₪ נכללו גם משיכות בסכומים שונים (למשל, משיכות בסך 3,000 ₪ שחלקן נכללו בתביעה (ר’ משיכה ביום 21.4.17) וחלקן לא נכללו (ר’ משיכה ביום 2.8.17) וכן משיכות נוספות בסך 2,000 ₪ שחלקן נכללו וחלקן לא ולא ניתן הסבר מספק ע”י ב”כ התובעת מדוע משיכות מסוימות נכללו ומשיכות אחרות לא נכללו. בנסיבות אלו, מצאתי להידרש לטענת התובעת בנוגע למשיכות כספים חריגות העולות על סך של 4,000 ₪ במזומן שבוצעו בכל פעימה או בפעימות שונות באותו היום שכן מדובר בסכום גבוה למשיכה במזומן. בהקשר זה אציין כי המטפל של בני הזוג העיד כי מדי פעם היתה הולכת למספרה וכאשר נשאל מה היו הצרכים שלה, השיב: “ביגוד, אוכל, הנעלה, תספורת, היתה צריכה מספרה מדי פעם” (עמ’ 161 ש’ 3-4) אולם לא תיאר משיכות גבוהות המסתכמות בכמה אלפי שקלים בכל פעם. כן, כאשר נשאל האם יכול להיות שלפעמים נמשכו 8,000 ₪ ביום או 16,000 ₪ העיד בשלילה (עמ’ 162 ש’ 3-4) וזאת למרות שהנתבעת הודתה במשיכות אלו והדברים משתקפים בדפי חשבון הבנק. ללמדך, כי גם המטפל של בני הזוג שהעיד מטעם הנתבעת לא העיד על הוצאות גדולות ומיוחדות שהתובעת נזקקה להן, כך שסכומים שמעל 4,000 ₪ במזומן חורגים אף הם מרף המשיכות שבוצעו לשיטתו של המטפל של בני הזוג.
אציין כי לאחר שבחנתי את משיכות הכספים הנ”ל, נמצא כי מדובר במשיכות בפעימות בסך כולל של 171,600 ₪ ומאחר שב”כ התובעת העמידה את סך יתרת המשיכות מעבר לסכומים 300,000 ₪ + 100,000 ₪ לעיל) על סך של 170,000 ₪, אזי אין מניעה לקבל את הנתונים הכספיים שפורטו בכתב התביעה במלואם.
מן המקובץ עולה, כי יש לבחון האם הנתבעת ביצעה משיכות כספים בסך כולל של 170,000 ₪ לטובת ולצרכי הנתבעת וזאת מלבד הסכומים בסך 300,000 ₪ + 100,000 ₪ עליהן אין מחלוקת כי הועברו לידי הנתבעת), ולכך נפנה כעת.
האם משיכות הכספים בסך כולל של 170,000 ₪ הוצאו לצרכי התובעת?
כאמור, ביסוד צירופה של הנתבעת לחשבון הבנק של התובעת עמדה חובתה של הנתבעת לסייע לתובעת בכל ענייניה הכספיים ולבצע משיכות הכספים עבור צרכיה בלבד. על כן, יש לבחון האם אכן פעלה כך הנתבעת, או שמא התנהלה בנוגע למשיכות אלו שלא כדין ובאופן שמבסס את עילת העושק.
בענייננו, לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות, מצאתי כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי משיכות הכספים החריגות במזומן שפורטו לעיל בוצעו בהסכמת התובעת ושימשו את צרכי התובעת בלבד, ואפרט טעמיי לכך;
ראשית, כאשר הנתבעת נשאלה מה היה בערך סכום ההוצאות החודשי שלו נזקקה התובעת, לא היתה כל תשובה בפיה. כך מתוך עדותה:
“עו”ד לדאני: בואי נדבר רגע על כספים שהוצאת עבורה. כמה כספים את מעריכה שהוצאת?
נתבעת: אני לא יודעת. אני לא זוכרת להגיד לך.
עו”ד לדאני: או-קיי.
נתבעת: אני לא האמנתי שאני אגיע למצב כזה שאני אצטרך לשמור כחשבוניות בכל הדברים האלה. ממש לא.
עו”ד לדאני: בכל זאת צירפת חשבוניות.
נתבעת: כן.
עו”ד לדאני: או-קיי תכף נגיע אליהם. היה חסר להם כסף? הם היו במצוקה כלכלית שהיית צריכה להוציא מכספך?
נתבעת: הוא לא היה קונה. הוא היה קונה מה שהוא אוהב והוא לא היה נותן לה לנגוע בדברים שלו.
עו”ד לדאני: אוכל את מתכוונת?
נתבעת: כן” (עמ’ 143 ש’ 3-16).
בנסיבות אלו, משהנתבעת בעצמה לא ידעה לכמת כמה כסף משכה ולאיזו מטרה ולא ניהלה כל תרשומת אודות משיכות הכספים שביצעה, אזי אין לקבל את גרסתה לפיה כלל הכספים הוצאו בהסכמתה ובאישורה של התובעת.
שנית, הנתבעת העידה כי כרטיס האשראי שהיה בידיה נועד לצורך תשלום ההוצאות השוטפות של התובעת וכדבריה:
“עו”ד לדאני: ג’ הייתה אישה צנומה נכון? כמה כלכלה כבר היית צריכה? כמה את מעריכה?
נתבעת: לא יודעת להגיד לך. אני לא זוכרת.
עו”ד לדאני: בסדר בעיקר אבל מדובר בכלכלה?
נתבעת: כלכלה, תרופות, ביגוד, כן כל מה שהייתה צריכה.
עו”ד לדאני: מי השתמש במסטרקארד שהונפק בפברואר 2017?
נתבעת: אני.
עו”ד לדאני: רק את? או-קיי זאת אומרת שכל ההעברות והמשיכות בוצעו על-ידך.
נתבע: ע”י כן.
עו”ד לדאני: ואת אומרת שעשית בו שימוש רק לצרכיה של התובעת.
נתבעת: לצרכיה של התובעת.
עו”ד לדאני: … למה לא צירפת דפי חשבון? פירוט כרטיסי אשראי סליחה. כדי להוכיח שזה באמת היו רק ההוצאות של ג’.
נתבעת: כי לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה, היא סמכה עליי, קניתי לה כל מה שהיא צריכה, וזהו.
עו”ד לדאני: אבל אנחנו פה בהליך ואת טוענת שכל, את כתבת את זה גם בתצהיר שלך, שבעצם עשית בו שימוש, בסעיף 12, רק לצרכים של התובעת. יש לנו מחלוקת בעניין הזה. ועדיין לא מצאת לנכון להזמין את הפירוט כרטיס אשראי? אז יכולת להזמין בחברת האשראי, להראות שבאמת כל,
עו”ד קמחי: סליחה מותר לי?
כב` הש’ פינקלשטיין: היא מנסחת את השאלה,
עו”ד קמחי: אבל חברתי אמרה שהיא תוציא אותם. אני שמעתי, שחברתי תוציא ותביא את הדפים האלה.
עו”ד לדאני: גברתי הוא מפריע לי בחקירה.
עו”ד לדאני: בסעיף 12 לתצהירך את טוענת שכל ההוצאות בכרטיסי אשראי שעשית בו שימוש בלעדי היו עבור ג’. למה לא מצאת לנכון לתמוך את הטענה שלך בפרוט כרטיס אשראי?
נתבעת: לא יודעת. לא חשבתי.
עו”ד לדאני: לא חשבת בסדר. ג’ משכה כספים בכספומט או שרק את ביצעת את המשיכות?
נתבעת: אני והיא והמטפל שלה ביחד.
עו”ד לדאני: היו 3 כרטיסי אשראי?
נתבעת: כרטיס 1.
עו”ד לדאני: שהוחזק אצל מי?
נתבעת: אצלי.
עו”ד לדאני: אצלך. או-קיי בסדר. נכון שלא הפקדת כספים שלך לחשבון המשותף?
נתבעת: לא.
עו”ד לדאני: זאת אומרת שכל הכספים שהיו שם היו של ג’ נכון? או-קיי ומכל הכספים לא נותר דבר מכל המשיכות?
נתבעת: מכל המשיכות? זה אצלה, הייתי מביאה לה את כל המשיכות שמשכתי,
עו”ד לדאני: כן.
נתבעת: זה היה בידיעתה. הייתי אומרת לה, וזה היה לה את הכסף הזה שאני מושכת ומביאה לה. וזה היה גם ליד המטפל, ולפעמים זה גם לא היה ליד המטפל.
עו”ד לדאני: בסדר. מדובר ב-634,866. זה כל המשיכות שהיו ב-9.5 חודשים. 634,866.
נתבעת: הביאה לי מתנה זה היה מרצונה. זה לא שמשכתי ולקחתי את זה לעצמי.
עו”ד לדאני: יש את ה-400,000 שקל שאנחנו שמים אותם בצד. אם אנחנו מוציאים את ה-400,000 שקל עדיין נשאר לנו 200,000 ומשהו שקלים. 200,000 שקלים ב-9.5 חודשים. הכל היה לצרכים שלה?
נתבעת: למה? לא הבנתי את השאלה שלך.
עו”ד לדאני: בתקופה של 9.5 חודשים,
נתבעת: או-קיי 300,000 שקל שהיא הביאה לי מתנה,
עו”ד לדאני: אני אנסח שוב את השאלה ואז יהיה לך יותר ברור. ב-9.5 חודשים מהרגע שבו נכנס לחשבון שלה, נכון? עד ה- 30 לנובמבר, נמשכו 634,866 שקלים. או-קיי? מתוכם 400,000 שקלים את מודה שזה באמת לקחת לעצמך.
נתבעת: והחזרתי 100.
עו”ד לדאני: אנחנו תכף נגיע למה שהחזרת. בעצם נשאר לנו עשיתי את החישוב אני אגיד לך בדיוק כמה זה. זה 200 ומשהו אלף שקלים. 200 ומשהו אלף שקלים בתוך 9 חודשים שאת אומרת זה היה צרכים של ג’ רק?
נתבעת: יש לה, הבאתי לה גם צרכים שהיו לה וגם הבאתי לה כסף מזומן אליה הביתה.
עו”ד לדאני: אצלך לא נשאר דבר?
נתבעת:אצלי שום דבר” (עמ’ 134, ש’ 23- עמ’ 137, ש’ 17).
דא-עקא, הנתבעת לא טרחה להביא תדפיסים של כרטיסי האשראי על מנת להוכיח מהן ההוצאות ששולמו באמצעות כרטיס האשראי ובהתאם לכך מדוע היה צורך להוציא כספים רבים נוספים במזומן, וברי כי התנהלות זו נזקפת לחובתה.
שלישית, עדותה של הנתבעת לפיה רצונה של התובעת היה שהנתבעת תמשוך עבורה עשרות אלפי שקלים בחודש על מנת שתוכל לשמור את כל הכספים הללו בביתה מבלי שהנתבעת הפעילה כל שיקול דעת בנושא ובפרט משמדובר במאות אלפי ₪ במצטבר – אינה סבירה ואף נוגדת את ההיגיון והשכל הישר. כשהנתבעת נשאלה על כך, השיבה:
“עו”ד לדאני: לא שאלתי את זה, שאלתי כמה כסף היית מביאה לה כל, כל כמה זמן היית מביאה לה כספים? היית מושכת מהכספומט?
נתבעת: לא הייתי יכולה למשוך בסכום גבוה. יום אחד הפקידו לה שם 20,000 ומשהו שקל, הבאתי לה את כל הסכום במשיכות של 4, של 8, אי אפשר היה,
עו”ד לדאני: למה היא צריכה 26,000 שקל?
נתבעת: והיה לה גם יותר. לא יודעת תשאלי אותה.
עו”ד לדאני: אני לא יכולה לשאול כבר.
נתבעת: כשאני הייתי אומרת לה שהיא קיבלה כסף היא הייתה רוצה את כל הכסף אצלה בבית” (עמ’ 146 ש’ 3-12).
וכן:
“עו”ד לדאני: איך אנחנו יכולים לדעת שלא הוצאת שקל אם לא הבאת לנו פירוט?
נתבעת: לא הוצאתי, 200,000 שקל לא הוצאתי. אין מצב.
עו”ד לדאני: ב-17/9 משכת 8,000 שקל.
נתבעת: נכון אז אני אומרת לך,
עו”ד לדאני: באותו יום,ב-17 תסתכלי, 2,000 שקל, ז”א יש לנו,
עו”ד קמחי: אז תשאלי על זה.
נתבעת: אני הייתי נותנת לה כי לא הייתי יכולה להוציא 20,000 שקל או 15,000 במכה אחת.
עו”ד לדאני: אני נותנת דוגמא כי יש פה מלא משיכות כאלה,
נתבעת: כן. אני אומרת שכן יש משיכות כאלה.
(מדברים ביחד): 18 לתשיעי עוד 8 19
עו”ד לדאני: 19/9 עוד 8, זאת אומרת יש לנו יום אחד שבו הוצאת 16,000 שקלים.
נתבעת: או-קיי.
עו”ד לדאני: 24/9 עוד 8. עוד 24/9 עוד 8. עוד פעם 16,000 שקלים.
נתבעת: בסדר, זה כספים שנכנסו מבעלה לחשבון שלה שהוצאתי ונתתי לה אותם.
עו”ד לדאני: את מודה שהוצאת את הכספים האלה.
נתבעת: משכתי בכספומט, אני לא אומרת שלא. והייתי באה ונותנת ומ’ס היה יושב והיה רואה שאני נותנת את הכסף, והיא הייתה מבסוטית ומגלגלת את זה שמה בארנק בשתי מקומות שהיא החביאה. עכשיו היו ימים שהייתי באה אליה בערב ומביאה לה את הכסף. כשמוריס לא היה,
עו”ד לדאני: בחודש 1 זה מגיע ללמעלה מ-60-70 אלף שקלים,
…
עו”ד לדאני: ספטמבר. ניקח לדוגמה את ספטמבר.
עו”ד קמחי: ספטמבר, 2000?
עו”ד לדאני: ו-17. ואני עושה חישוב אני ב-03/09/2017, ב-03/09/2017 נמשכו 300,000 שקלים. אני לא מתייחסת,
עו”ד קמחי: אבל זה 300,
עו”ד לדאני: אני לא מתייחסת, אני מתייחסת רק למשיכות שהם לא ה-300.
נתבעת: מאיפה אבל היה לה 300,000 שקל בחשבון?
עו”ד לדאני: ב-04/09 8,000 שקלים. אני מוסיפה, ב-06/09 1,500 שקלים. ב-17/9 עוד 8,000 שקלים. ב-17/09 2,000 שקלים. ב-18/9 8,000. ב-19/9 8,000. ב-19/9 עוד פעם 8,000. ב-24/9 8,000. ב-24/9 עוד 8,000. או-קיי? הגעתי ל,
עו”ד קמחי: איפה זה, איפה דפי החשבון? את קוראת מהדף שלך.
עו”ד לדאני: הדף שלי מבוסס על דפי חשבון.
נתבעת: תראי לי אותם.
עו”ד לדאני: 59,500.
כב’ הש’ פינקלשטיין: טוב תראי את זה עכשיו מול הדפי חשבון.
עו”ד לדאני: כל הסכומים של המשיכות בדפי החשבון.
עו”ד קמחי: רגע. 17/9, ספטמבר 2017.
עו”ד לדאני: יצא לי 59,500 בספטמבר. לא כולל את ה-300,000 שקלים שהועברו ב-3/9.
…
עו”ד לדאני: בעצם יש לנו 59,500 שקלים שנמשכו בספטמבר. למה שאישה תרצה 59,000 שקלים שסתובבו לה בבית.
נתבעת: הוצאתי לה, כל מה שהיא ביקשה הוצאתי,
עו”ד לדאני: לא הפעלת שיקול דעת?
נתבעת: לא, כי אי אפשר יהיה איתה להפעיל שיקולים, זה מה שהיא רצתה זה מה שהיא קיבלה” (עמ’ 156, ש’ 19- עמ’ 158, ש’ 12).
רביעית, טענת הנתבעת לפיה חלק מהמשיכות נועדו לצורך החזר הוצאות ששילמה הנתבעת לטובת התובעת, כגון החזר הוצאות משפטיות בגין טיפול בענייניה של בעלה המנוח ו/או רכישות אחרות כגון מסעדות ומספרות, לא הוכחו. אף הקבלות הספורות שצירפה הנתבעת לתצהירה בגין תשלום לעו”ד אינן יכולות להעיד כי הטיפול המשפטי נעשה לטובת ענייניה של התובעת ולא בגין עניינים אחרים. כן, הנתבעת לא הציגה תצהיר מטעם אותו עו”ד עבור מה שילמה לו, כאשר על קבלה אחת רשום סך של 6,000 ₪, על קבלה שניה סך של 2,000 ₪ ועל קבלה אחרת עבור עו”ד אחר, נרשם סך של 300 ₪. בכל מקרה, סכומים אלו, אינם עומדים בקנה אחד עם משיכת סכומים של למעלה מ – 500,000 ₪ ואינם מהווים הוכחה שהשירות המשפטי בגינו שילמה הנתבעת, היה עבור התובעת. כן צורפו מס’ קבלות בודדות עבור מכון קוסמטיקה בסכומים של 100 ₪, 170 ₪ ו – 520 ₪, כאשר בין היתר נרשם בקבלה שהתשלום הוא עבור “שעווה”, מניקור וקרם לחות וכן קבלות בתפזורת מטעם קופת חולים כללית. לא השתכנעתי כי יש בהצגת קבלות ספורות אלו בכדי להוכיח הוצאות שהוציאה הנתבעת עבור התובעת, הן לאור סכומם הנמוך המצטבר של הקבלות שאינן תואמות כלל לסכומים שהוצאו בפועל והן לאור אופי ההוצאות, שהינן קבלות של מוצרי קוסמטיקה וקופת חולים אשר ייתכן ושולמו מכרטיס האשראי שהחזיקה הנתבעת בידה והיה שייך לתובעת, כאשר הנתבעת אף לא טרחה להציג לבית המשפט את פירוט כרטיס האשראי.
יתירה מכך, לא ברור מדוע הנתבעת נזקקה להתחשבן עם התובעת על החזר הוצאות לכאורה, שעה שהנתבעת החזיקה בידה את כרטיס האשראי של התובעת והיתה יכולה לרכוש ממנו כל אשר ברצונה, ללא צורך בהתחשבנות והחזרת כספים.
חמישית, במהלך עדותה, עומתה הנתבעת עם סרטון שהוצג לה בו התובעת אומרת במפורש כי הנתבעת גנבה ממנה כספים ובזבזה את כל הכספים על נסיעות לחו”ל וטיפולי שיניים. יצוין, כי אמירות אלו עלו גם בתביעה שהגישה התובעת בתמ”ש 51475-12-17. הנתבעת פטרה עצמה מליתן תשובה עניינית בטענה כי הנתבעת הוסתה כנגדה העידה כי הנתבעת נתנה לה ביוזמתה תכשיטי זהב במתנה. כך מתוך עדותה:
“עו”ד לדאני: או-קיי. למה ג’ אומרת שגנבת לה, יש לי סרטון, תכף נציג אותו. היא אומרת שגנבת,
עו”ד קמחי: איך אתי כולה להציג סרטון עכשיו?
עו”ד לדאני: שבזבזת את כל הכסף שלה על נסיעות לחו”ל וטיפולי שיניים. שהיא עשתה טעות שהכניסה אותך על חשבון שלה.
נתבעת: לא יודעת. לא יודעת. אני לא מאמינה.
עו”ד לדאני: מה,
נתבעת: זה דברים שהכניסו לפה. זה ממש לא, מתי נסעתי לחוץ לארץ?
עו”ד לדאני: רגע, מה את לא מאמינה?
נתבעת: לא מאמינה שהיא חשבה על זה ואמרה את זה.
עו”ד לדאני: אבל היא אמרה את זה בדיון שבו היית נוכחת. היא גם אמרה את בדיון, ז”א זה לא פעם ראשונה שאת שומעת את,
נתבעת: זה משהו מהותי וכולם הכניסו לה לראש. קודם כל זהב לא גנבתי לה היא הביאה לי מתנה. הביאה לי מתנה ביום שהיא יצרה איתי קשר.
עו”ד לדאני: הביאה לך צמיד.
נתבעת: זה היא הביאה לי צמיד מתנה, לא, לא.
עו”ד לדאני: אנחנו לא מדברים על הצמיד אנחנו מדברים על הכספים פה משיכות כספים מאוד מאוד חריגות. מסכימה איתי שמדובר במשיכות כספים חריגות?
נתבעת: אני יודעת, אבל את כל זה אני הבאתי לה, אבל זה לא 200,000 שקל, מאיפה ה-200,000 שקל? מאיפה היא קיבלה? מאיפה היא קיבלה 200,000 שקל?
עו”ד לדאני: אין לי עוד שאלות.
נתבעת: בדיוק היא לא קיבלה שום 200,000 שקל” (עמ’ 158 ש’ 13-35(.
אציין כי לא סביר בעיני שהנתבעת היתה הולכת לבנק ו/או מבקשת מהנתבעת למשוך עבורה כספים בהיקף של עשרות אלפי שקלים במזומן וזו היתה מעבירה אותם לשמירה במזומן אצל התובעת. סביר להניח כדברי התובעת עצמה כי הנתבעת נטלה כספים אלו לעצמה ולצרכיה כגון: טיפולי שיניים, נסיעות לחו”ל וכו’ תוך ניצולה של התובעת שאינה מודעת כלל למתרחש בחשבונה.
אשר על כן, נוכח כל אמור לעיל, בהעדר הוכחות אודות השימוש שנעשה בכספים לטובת התובעת ובשים לב לתמיהות שעלו מעדותה של הנתבעת עולה כי לא ניתן להכשיר משיכות אלו כמשיכות לגיטימיות לטובת התובעת. מסקנה זו מתחדדת ביתר שאת נוכח אופיין של המשיכות אשר בוצעו בתדירות גבוהה של יום אחר יום ובסכומים של אלפי שקלים ליום המלמדים על “שיטתיות פעולה” שמטרתה ריקון חשבון הבנק של התובעת ע”י הנתבעת.
אשר לעדות המטפל של בני הזוג:
הנתבעת הביאה לעדות את המטפל מטעם ביטוח לאומי שעבד במשך שנתיים אצל בני הזוג, תחילה אצל בעלה ז”ל ולאחר מכן במשך תקופה מסוימת אצל התובעת, אולם לא מצאתי ליתן משקל רב לעדות זו כל שכן לצורך הכשרת משיכות הכספים שביצעה הנתבעת, ואפרט:
ראשית, המטפל לא ידע ליתן הסבר בנוגע למשיכות הכספים האדירות שבוצעו אלא התייחס בעדותו למשיכות כספים בסכומים קטנים בלבד בסך של 1,000 ₪- 2,000 ₪. כך, למשל, כאשר נשאל כמה כספים נמשכו מהכספומט העיד: “כמה שג’ ביקשה, לפעמים אלף, לפעמים אלפיים” (עמ’ 161 לפרוט’ ש’ 29) ורק לאחר שנאמר לו כי יש הגבלה במשיכת כספים בכספומט, השיב: “אמרתי 6,000/3,000,/4,000”. כן, כאשר נשאל האם ייתכן שהלכו פעמיים ביום לבנק, השיב: “לא” וכי היו הולכים “לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים, תלוי מה שהיא ביקשה…” (עמ’ 162 ש’ 1-2), ועדות זו עומדת בסתירה לגרסתה של הנתבעת אודות משיכות כספים רבות עבור הנתבעת.
שנית, המטפל העיד כי בסך הכל שהה בבית התובעת פעמיים בשבוע 3 שעות בכל יום (עמ’ 66 ש’ 30-31) וכן כי הנתבעת היתה מגיעה לביתה של התובעת רק פעם בשבוע (עמ’ 167 לפרוט’ ש2-5). מכאן, שהמטפל פגש את הנתבעת פעם בשבוע בממוצע בלבד, ועל כן מטבע הדברים לא היה עד לכלל משיכות הכספים שבוצעו.
שלישית, הוצג למטפל סרטון בו הוא יושב עם התובעת ועם השכנה והתובעת אומרת לו שהיא רוצה להגיש תביעה כנגד הנתבעת והמטפל משיב לה שצריך ללכת לביהמ”ש ולראות מה היא לקחה. כשנשאל המטפל על כך השיב “אני לא יודע ולא זוכר” “באמת כל האירוע עם הסרטון ברח לי מהראש זה היה לפני הרבה שנים” (עמ’ 163 ש’ 28 – עמ’ 165 ש’ 13), ויש בעדות זו כדי לפגוע במהימנותו שכן תמוה כיצד אירוע שנמצא בלב המחלוקת בין הצדדים נשתכח מליבו.
הפועל היוצא של האמור לעיל, שלא מצאתי לנכון ליתן משקל לעדות המטפל לצורך הוכחת טענת הנתבעת, שכן רוב הזמן המטפל לא שהה בבית התובעת ואף עולה בבירור כי לא היה מודע להיקף הכספים שנמשכו.
בסיכומם של דברים, נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי יתרת הכספים בסך 170,000 ₪ נמשכו בהסכמת התובעת ושימשו לצרכיה ואף לא הוכחו כלל צרכים בהיקף שכזה.
העברת סך של 300,000 ₪ ביום 3.9.17 לידי הנתבעת:
ביום 3.9.17 הועבר לנתבעת סך של 300,000 ₪. לטענת הנתבעת, סכום זה הועבר לה מיוזמתה ומרצונה החופשי של התובעת במתנה וכהכרת תודה על טיפולה המסור כלפיה. כן, לטענתה סכום זה הועבר ע”י התובעת בהתייצבות אישית בבנק וחתימה מול מנהל הסניף על ביצוע ההעברה.
הנטל להוכיח כי הכספים שהועברו לנתבעת הינם בגדר מתנה, מוטל על כתפי הנתבעת. בע”א 180/51 ארנולד גולדקורן נ’ סילביה ויסוצקי פ”ד ח 262, 265 נקבע מפי כב’ השופט זילברג כך:
“מה הדיון כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה – האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה או לא? התשובה לשאלה היא לדעתנו, בחיוב”.
כן, בע”א 3829/91 אבינועם וולס נ’ נחמה גת פ”ד מח(1) 801 נעשתה אבחנה בין מתנה שבין אנשים שאינם בני משפחה לבין מתנה הניתנת בין בני משפחה:
“לעומת זאת כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה.. יחד עם זאת, יש להדגיש, כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים בהם המעביר מחוייב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים)… והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה. אין ספק, שהקשר המשפחתי בו מדובר בענייננו – הן עם המשיבה והן עם אביה – אינו יוצר הנחה שמדובר במתנה…”.
בענייננו, לא מתקיימת חזקת המתנה שכן לא המדובר ביחסים קרובים של הורה וילד, כגון: הורה המסייע ותומך כלכלית בילדיו, אלא בקשר של אחיינית ודודה. כמו כן, לא קיימת קרבה מיוחדת בין הצדדים שכן מרבית שנותיה התובעת כלל לא היתה בקשר עם האחיינית וכעולה מעדות הנתבעת עצמה היחסים ביניהן התבססו על מחויבות של התובעת לדאוג לרווחתה הכלכלית של הנתבעת בערוב ימיה.
בענייננו, לאחר בחינת מכלול הנסיבות והנתונים, שוכנעתי כי הנתבעת לא עמדה בנטל הוכיח כי הסך של 300,000 ₪ ניתן לה ע”י התובעת במתנה, ואפרט טעמיי לכך;
ראשית, לא ניתן להתעלם מכך שהכספים הועברו לאחר תקופה של היכרות קצרה לכל הדעות. כך, על פי גרסת הנתבעת הקשר בין התובעת לנתבעת החל בתחילת 2016 ועד לסוף אוקטובר 2017, קרי לכל היותר שנה ו-10 חודשים, ואילו לטענת ב”כ התובעת הקשר החל ממועד פטירת בעלה ז”ל של התובעת בסוף נובמבר 2016 ועד לסוף נובמבר 2017, קרי לכל היותר כשנה. בהקשר זה אציין כי נוכח העובדה שביום 7.4.16 כבר נערכה צוואה לטובת הנתבעת אזי מדובר בתקופה קצרה מאד של כשנה וחצי בלבד. בנסיבות אלו, לא סביר בעיני שהתובעת תעביר סכום כה גבוה לנתבעת מרצונה הטוב והחופשי כטענת הנתבעת על סמך היכרות קצרה כשאין חולק כי הנתבעת לא היתה בקשר עם התובעת במשך עשרות שנים ואף הנתבעת בעצמה העידה שבני הזוג לא נהגו לשמור על קשרים עם בני המשפחה המורחבת. בהקשר לכך, העידה שכנתה של התובעת אשר מכירה את בני הזוג במשך שנים רבות כי בני המשפחה המורחבת היו מסוכסכים מזה שנים וכי התובעת לא היתה בקשר איתם שנים, גם לא עם הנתבעת וכדבריה: “לא עם, גם עם ר’, ולא עם האחיות, ולא עם האחיות שלה, המשפחה מסובכת. כולם לא מדברים עם אף אחד….. זה מה שהיא סיפרה, והיא גם לא רצתה לדבר איתם. כן.” כן, אף לשיטת הנתבעת עצמה, הקשר עם התובעת התהדק בסמוך לפטירת בעלה המנוח של התובעת, קרי בשנת 2016 וכי במהלך השנים לא היו כלל בקשר (עמ’ 106 לפרוט’ ש’ 10-15). במצב דברים שבו הקשר נוצר רק בעת זקנתה וחולייה של התובעת, אזי נסיבות הענקת המתנה לנתבעת מחשידות ביותר ושומה היה על הנתבעת להביא ראיות משמעותיות אודות כוונתה ורצונה החופשי של התובעת להעניק לה במתנה, וזאת לא נעשה.
שנית, העברת הכספים בסך של 300,000 ₪ בוצעה ביום 3.9.2017 כחודש ימים לפני בדיקתו של ד”ר אלכסנדר אשר בדק את התובעת והמליץ על מינוי אפוטרופוס לתובעת (בדיקה מיום 25.10.2017). כן, משיכת הכספים בסך 100,000 ₪ בוצעה באותו חודש ממש שבו בוצעה הבדיקה (4.10.2017). על פי בדיקת ד”ר אלכסנדר (שהוזמנה ע”י הנתבעת) נמצאה התובעת כמי שיש לה “ירידה במצבה הקוגניטיבי, הפרעות במצבה ההתנהגותי, מחשבות שווא, הזיות. הפרעות במצבה הקוגניטיבי גורמות לירידה במצבה התפקודי, למרות הפרעות בניידות – ניידת, עקב עלולה לסכן את עצמה וסביבתה. זקוקה להשגחה 24 שעות ביממה. בשל מחשבות שווא, הזיות התנהגותה בלתי צפויה, עקב כך מוגדרת כחולה תשושה נפש. … התרשמתי שליקויים במצבה הקוגניטיבי הם בדרגה המונעת מהחולה לקבל החלטות על מינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש. הנבדקת לא מסוגלת מבחינה מצבה הקוגניטיבי להביע דעה בעניין מינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש” וכן נכתב כבר באותה העת כי “לחולה לא קיימת תובנה למצבה”. משכך, הסבירות היא שבמועד שבו בוצעו העברות הכספים בסך 300,000 ₪ וכן בסך 100,000 ₪ התובעת היתה חסרת תובנה וגמירות דעת להבין מהות העברות ובפרט כשהעברות אלו הביאו לדלדול משמעותי של מקורותיה הכספים. כאשר נשאלה הנתבעת על כך, היא העידה:
“עו”ד לדאני: … ובאותו חודש, אותו חודש ממש, או-קיי, היא מעבירה לך 300,000 שקלים ואחר כך 100,000 שקלים. נכון?
נתבעת:לא באותו חודש.
עו”ד קמחי:טעות.
נתבעת: היא העבירה לי את זה בספטמבר 2017 והפסיכיאטר היה אצלה באוקטובר 2017.
עו”ד לדאני: אני אגיד לך בדיוק יש לי פה את הדפי חשבון. אני אגיד לך בדיוק מתי. 300,000 שקלים זה היה ב-3/9.
נתבעת:יפה זה מה שאמרתי כן.
עו”ד לדאני:וה-100,000 שקלים מתי?
נתבעת:אחרי חודש. נכון.
עו”ד לדאני:ב-4/10. מתי היה הרופא?
נתבעת:ב-25/10.
עו”ד לדאני:נכון. זאת אומרת שזה אותו חודש
עו”ד קמחי:תפרידי,
נתבעת:לא אמרתי שלא.
עו”ד לדאני:או-קיי בסדר גמור.
נתבעת: היא אישה מבוגרת, היא עברה טראומה עם בעלה, היא הייתה אישה מוכה, אישה שבאמת סבלה. וזה עכשיו שפתאום איתי הרגישה שהיא לבד והיא יכולה לעשות הכל לבד, זה בא לה בבום שהיא התחילה להרגיש עם זה לא טוב” (עמ’ 150 לפרוט’ ש’ 8-28).
הסברה הדחוק של הנתבעת לפיה הליקויים הקוגניטיביים שפורטו בחוו”ד של ד”ר אלכסנדר התפתחו ביום אחד, אינה יכולה להתקבל ובפרט בשים לב לכך שגם בבדיקה החוזרת שנערכה ביום 1.11.17 נכתב כי קיימות “פלוקטואציות במצבה הקוגניטיבי” ולכן הומלץ על הפנייה לבדיקה של פסיכיאטר לצורך החלטה על הצורך במינוי אפוטרופוס וכן התערבות של שירותי הרווחה. על כן, יש בממצאים שפורטו בחוו”ד מיום 25.10.2017 וכן בחוו”ד הנוספות כדי לסתור את טענת הנתבעת להעברת הכספים במודעות מלאה ובמתנה.
שלישית, מתן מתנה בסכום של 300,000 ₪ אינו מתיישב עם הראיות שהובאו לפיהן התובעת חשדה בנתבעת כי היא מנצלת אותה וגונבת ממנה תכשיטים וכספים. חשדות אלו פורטו הן בתסקיר שהוגש ביום 8.5.18, הן בהליך שהתנהל למתן צו מניעה זמני בתמ”ש 51475-12-17 וכן מעדויות שפורטו לעיל. יצוין, כי גם המטפלת שהחלה לעבוד בבית התובעת בחודש נובמבר 2017 בסמוך לאחר סיום הקשר בין התובעת לנתבעת העידה כי התובעת התלוננה על הנתבעת וטענה שהיא לוקחת לה כספים.
רביעית, גרסתה של הנתבעת לפיה התובעת נתנה לה את הכספים במתנה לאות הכרת תודה על טיפולה המסור נסתרת גם העדויות לפיהן הנתבעת לא טיפלה כראוי בתובעת. השכנה העידה כי בפועל הנתבעת לא הגיעה הרבה לתובעת וכי התובעת היתה במרבית הזמן לבדה. כך מתוך עדותה:
“העדה, גב’ מ’: היא עיוורת ואין מי שיבשל, אז היו קונים לה אוכל מבחוץ, היא הייתה רוצה מישהו שיהיה נוכח איתה בדירה. תקשיב, היא עיוורת, היא ישנה לבד בלילות. אתה יודע מה זה, היא אישה שהיא עיוורת, לבד בבית, בימי חורף, בימי שבתות, בימי חגים, אף אחד לא לקח אותה.
עו”ד קמחי: כן.
העדה, גב’ מ’: היא הייתה לבד, רוחה הייתה עולה, הייתה מגיעה, זה שעה-שעתיים והולכת הביתה, לא נשארת,
עו”ד קמחי: איך את יודעת שזה שעה-שעתיים?
העדה, גב’ מ’: כי אני הייתי, כי כשהייתי, הייתי עולה ואז היא אומרת לי הרגע היא הייתה פה, ישבה איזה שעה-שעתיים. לא פעם, ר’ גם הייתה,
עו”ד קמחי: מתי היית רואה, מתי היית רואה את (לא ברור)?
עו”ד ג’קמן-לדאני: תמשיכי, תמשיכי את המשפט.
העדה, גב’ מ’: באמצע, באמצע השבוע, היא הייתה,
עו”ד קמחי: כמה פעמים היית רואה אותה בשבוע?
העדה, גב’ מ’: אני לא הייתי רואה אותה הרבה, אבל לא בגלל שהיא לא,
עו”ד קמחי: את כל היום בבית, רואה מי עולה מי יורד?
העדה, גב’ מ’: אז זה מה שאני אומרת,
עו”ד קמחי: כן.
העדה, גב’ מ’: זה מה שבאתי להגיד. אני יודעת שהיא לא הייתה מגיעה הרבה, הייתה מגיעה אולי פעם או פעמיים, זה מה” (עמ’ 96, ש’ 9-28).
וכן העידה בהמשך:
“העדה, גב’ מ’: … ואז אחר כך היא הייתה אומרת היא לא מגיעה מספיק, היא לא מגיעה, אני רוצה שמישהו יהיה איתי, אני לבד בלילות, אני מפחדת, כל הזמן. באיזשהו שלב מסוים כן אני, קשה לי להגיד את זה אבל, היא האשימה את ר’ שהיא לקחה לה כספים, שהיא לוקחת לה” (עמ’ 98 ש’ 11-15).
כן, העידה השכנה, כי הנתבעת היתה מתקשרת לעיתים ומבקשת מהשכנה לעשות כל מיני פעולות וללכת אליה הביתה לבדוק מה עם התובעת:
“עו”ד קמחי: או-קיי. עכשיו זה נכון שגם כשהיא לא הייתה היא הייתה מתקשרת אלייך ומבקשת ממך,
העדה, גב’ מ’: כן.
עו”ד קמחי: בואי תעלי תראי מה קורה איתה, אם היא צריכה משהו כדי שאני אגיע, שאני אעשה משהו, זה נכון?
העדה, גב’ מ’: כן, היא הייתה מתקשרת אליי שנפל לג’ התרופות,
עו”ד קמחי: כן.
העדה, גב’ מ’: היא מתקשרת אליי שאני אעלה כי ג” צריכה משהו,
עו”ד קמחי: כן.
העדה, גב’ מ’: היא, כן, היא הייתה,
עו”ד קמחי: הייתה מפעילה,
העדה, גב’ מ’: מתקשרת אליי ומבקשת ממני דברים כי היא רחוקה או מכל סיבה אחרת, כן,
עו”ד קמחי: או-קיי, אז, אז אפשר לומר,
העדה, גב’ מ’: היא הייתה מתקשרת” (עמ’ 99 ש’ 10-24).
העובדה כי התובעת פנתה לגורמים שונים לקבלת עזרה אומרת דרשני, ומלמדת כי התנהלותה של הנתבעת כלפיה לא היתה תקינה וכי התובעת הרגישה בעצמה כי הנתבעת נוטלת ממנה כספים רבים שלא כדין. ואכן, בעקבות חשדות אלו הוגשה תביעה לצו מניעה זמני ולאחר מכן הוגשה תביעה זו, בה נמצא כי נפל דופי בהתנהלות הנתבעת כלפיה.
חמישית, עדותה של הנתבעת בכל הנוגע למשיכות הכספים מחשבון הבנק היתה מבולבלת ולא עקבית. הנתבעת לא ידעה להסביר מדוע היתה אבחנה בין סך של 300,000 ₪ שהועבר לידיה ביום 4.9.2017 לבין העברה נוספת שבוצעה בסמוך לה ביום 4.10.2017 בסך 100,000 ₪ והסברה כי העברת הסך של 300,000 ₪ ניתן לה במתנה ואילו הסך של 100,000 ₪ ניתנו לצרכי רכישת ספר תורה וחלקת קבר – לא הוכחה ואף נסתרה מעדות עו”ד קסירר. בהקשר לכך, העידה הנתבעת:
“עו”ד לדאני: או-קיי. את טוענת בתצהיר שלך שזה ש-300,000 שקלים ניתן לך כמתנה עבור עבודתך אצלה, ו-100,000 שקלים לספר תורה ולחלקת הקבר. מאיפה ההבחנה הזו? מאיפה עשית הבחנה זו?
נתבעת: איזה אבחנה.
עו”ד לדאני: האבחנה בין ה-300 שלך לבין ה-100 שנועד לקניית ספר תורה וחלקת קבר.
נתבעת: אני לא מבינה את השאלה.
עו”ד לדאני: או-קיי. קיבלת 300,000 שקלים,
נתבעת: כן ו-100,000 שקל אמרתי לך עבור חלקה,
עו”ד לדאני: או-קיי נכון. עשית אבחנה יש אבחנה בין 300, כשאת אומרת שניתן לך כמתנה עבור עבודתך במרכאות, ויש את ה-100 שאת טוענת שניתן לרכוש חלקת וספר תורה. אז יש פה אבחנה בין שני הסכומים?
עו”ד קמחי: מה זה אבחנה,
עו”ד לדאני: אני שואלת, שעכשיו השאלה. עכשיו שהסברתי אני שואלת את השאלה. מאיפה האבחנה הזו?
נתבעת: מה זאת אומרת,
עו”ד לדאני: את טוענת שזה מהצוואה.
נתבעת: זה ברור, ה-100,000 שקל זה היה למטרה הזאת.
עו”ד לדאני: למה שה-300,000 שקל לא יהיו למטרה הזאת?
נתבעת: כי זה היא נתנה לי את זה מתנה זה היה הכוונה אחרת.
עו”ד לדאני: מאיפה אנחנו למדים את זה חוץ מהטענות שלך?
נתבעת: למדים? יש לי עד, יש לך את מנהל הבנק, זה הכל היה בעמדתו של המנהל, ושל המטפל. בעוד שהיא רצתה לתת לי יותר ולא רציתי.
עו”ד לדאני: איפה המנהל? למה לא הבאת אותו כעד?
נתבעת: לא יודעת” (עמ’ 135 ש’ 23- עמ’ 139 ש’ 16)
דא-עקא, טענה הנתבעת לפיה העברה בסך של 300,000 ₪ נעשתה במודעות מלאה בנוכחות מנהל הבנק, לא הוכחה. הנתבעת לא הביאה את עדות מנהל הבנק על מנת לתמוך טענה והסתפקה בהבל פיה בלבד. מנגד, עו”ד קסירר העידה כי הסך של 300,000 ₪ ו-100,000 ₪ הועברו בכלל למטרה אחת והיא רכישת ספר תורה וכן רכישת חלקת קבר עבור התובעת (שלא רצתה להיקבר בקיר) וכי נושא זה העסיק מאוד את התובעת. כך מתוך עדותה:
“עו”ד קמחי: … עכשיו, היא סיפרה לך או דיברתן על הנושא של, בשיחות האלה ניסית לברר על המשיכה, על ההעברה של ה-300 אלף וה-100 אלף? דיברת איתה על זה? או שהיא, היא לא הבינה על מה מדברת?
העדה, עו”ד קסירר: מה זה דיברתי איתה על זה? כי היא אמרה שלקחו לה את הכסף, אז,
עו”ד קמחי: רגע, לא שאלתי את זה. ספציפית,
העדה, עו”ד קסירר: או-קיי. אז, אז כן היא דיברה על זה כל הזמן,
עו”ד קמחי: ספציפית, אני שואל היה תשלום של 300 אלף שניתן, תכף אני אגיד לך איך ניתן, אנחנו נשאל אותך על זה, השאלה האם שאלת אותה – את זוכרת שהלכת וחתמת ונתת לה והסכמת, לא יודע איך שאלת אותה, על התשלום של 300 אלף? שאלת אותה את זה?
העדה, עו”ד קסירר: שאלתי אותה,
עו”ד קמחי: כן.
העדה, עו”ד קסירר: והיא אמרה שזה ניתן לקבר, מרוב שהיא הייתה בחרדות,
עו”ד קמחי: אני שואל על ה-300 אלף.
העדה, עו”ד קסירר: כן,
עו”ד ג’קמן-לדאני: (לא ברור) לך.
העדה, עו”ד קסירר: אני אומרת לך ולספר תורה, כי היא הייתה כל כך חרדה שיקברו אותה בקיר כמו את בעלה וכל היום היא התעסקה בזה, אז היא, זה מה שהבנתי, לפחות זה מה שנאמר לי על ידה, שהיא נתנה את הכספים האלה כי היא רצתה שיעשו לה ספר תורה ואת הקבר.
עו”ד קמחי: או-קיי וה-100 אלף, אותו דבר?
העדה, עו”ד קסירר: אני לא יודעת מה למה. ככה, זה מה שנאמר לי, שהכספים שניתנו זה היה לצורך המטרה הזו” (עמ’ 57, ש’ 32- עמ’ 58, ש’ 20).
כן, עו”ד קסירר העידה כי שוחחה גם עם סגן מנהל סניף הבנק של התובעת, והוא הצהיר בפניה כי העברות אלו בוצעו בפועל למטרה זו, קרי רכישת ספר תורה וחלקת קבר עבור הנתבעת וכדבריה:
“עו”ד קמחי: טוב. את יודעת איך ניתן ה-300?
העדה, עו”ד קסירר: העברה בנקאית.
עו”ד קמחי: העברה בנקאית. את יודעת שזה, איך נעשה העברת בנקאית, מה בהודעה? איך נעשה?
העדה, עו”ד קסירר: באמת שאני לא יודעת וגם לא הייתי שם.
עו”ד קמחי: את לא יודעת איך זה נעשה?
העדה, עו”ד קסירר: לא.
עו”ד קמחי: אז אני אפנה אותך עוד פעם למה שצירפנו פה, לבקשה למינוי אפוטרופוס שהגשת, את רואה אותה?
עו”ד ג’קמן-לדאני: כן.
עו”ד קמחי: תראי את סעיף 9. את כותבת ככה ‘בפגישה עם סגן מנהל סניף קונקורד, מר —‘, יש ויכוח אם הוא סגן מנהל או מנהל, לא הבנו, הוא מנהל כנראה, ‘בבנק לאומי בו מתנהל חשבונה של החסויה, נדהמה הח”מ’, את, ‘לגלות שב-03/09/2017 הועברו 300 אלף ש”ח מחשבונה של החסויה לחשבונה של דבורה ואחר כך 100 אלף’.
העדה, עו”ד קסירר: כן.
עו”ד קמחי: 10, סעיף 10, ‘לדברי סגן מנהל הסניף’, זאת אומרת לדברי, שוחחת איתו, נכון?
העדה, עו”ד קסירר: כן.
עו”ד קמחי: ‘החסויה אישרה את העברת הכספים. ‘בפעם הראשונה’, זה ה-300, ‘נכחה בבנק ובפעם השנייה הוא ווידא איתה טלפונית’. אז כן את יודעת איך היה.
העדה, עו”ד קסירר: אני לא יודעת איך, אמרת לי איך בוצעה ההעברה? אם היא עשתה את זה, אם, (לא ברור) בפועל,
עו”ד קמחי: לא שאלתי, כן, אם היא הייתה בבנק לא בבנק, את אמרת לא יודעת.
העדה, עו”ד קסירר: לא שאלת אם היא הייתה בבנק.
עו”ד קמחי: או-קיי.
העדה, עו”ד קסירר: אם, איך זה נעשה, אמרת לי.
עו”ד קמחי: איך זה נעשה, כן, נכון. שאלתי איך זה נעשה.
העדה, עו”ד קסירר: אני באמת לא יודעת, אמרתי העברה בנקאית, העברה בנקאית זה נעשה,
עו”ד קמחי: כן,
העדה, עו”ד קסירר: אני לא יודעת אם זה אוטומטי או,
עו”ד קמחי: אבל כשאני שואל איך זה נעשה לא, את לא מתארת לעצמך שאני מתכוון שתבואו, באו לבנק, בפני מנהל הבנק, מנהל הסניף, ישבו, דיברו, הוא התרשם מה שהוא התרשם, זה יעידו האחרים, את לא היית, לא נוכחת, אבל את כותבת בפירוש שמשיחה איתו, לדברי סגן המנהל היא אישרה בפעם הראשונה, נכחה בבנק, הייתה,
העדה, עו”ד קסירר: נכון.
עו”ד קמחי: מה הוא סיפר לך עוד שהיה בפגישה הזו?
העדה, עו”ד קסירר: זה מה שהוא סיפר לי. שהיא הייתה, מה שרשמתי כאן.
עו”ד קמחי: מה שרשמת, זאת אומרת את באה, הוא אומר לך תראי, היא הייתה פה, חתמה והעברנו, נכון?
העדה, עו”ד קסירר: כן.
עו”ד קמחי: ואת לא אמרת לו איך? מה? מי היה איתה? איך נתתם לה? לא, שום דבר לא הערת?
העדה, עו”ד קסירר: אני, אני לא אמרתי מעבר לזה.
עו”ד קמחי: לא אמרת למנהל, למנהל הסניף שום דבר בעניין הזה, נכון?
העדה, עו”ד קסירר: אני שאלתי אותו,
עו”ד קמחי: שאלת,
העדה, עו”ד קסירר: האם, איך זה נעשה? כמו שאתה אומר, ואז הוא אמר לי שהיא הייתה, שהיא נכחה בבנק ובפעם השנייה הוא התקשר אליה טלפונית.
עו”ד קמחי: לגבי ה-100 אלף,
העדה, עו”ד קסירר: כן.
עו”ד קמחי: אז, או-קיי. אז את לא הבעת שאלות או תהיות איך עשיתם? מה עשיתם? אולי היא לא בסדר? אולי היא לא עשתה את זה מרצונה? אז לפי מה שאני מבין אם לא חקרת ושאלת ודרשת, את אומרת שהוא הסביר לך שהכל נעשה כדין.
העדה, עו”ד קסירר: הוא הסביר לי שזה נעשה כי החסויה ביקשה, שזה, היא הסבירה לו שזה לחלקת קבר ולספר תורה.
עו”ד קמחי: הוא דיבר על שני הסכומים ביחד או על כל סכום אחרת?
העדה, עו”ד קסירר: על כל, על על הסכומים האלה” (עמ’ 57 ש’ 32 – עמ’ 60 ש’ 12).
ודוק, לאור העובדה כי נטל ההוכחה מוטל על כתפיה של הנתבעת וכי מדובר בנטל הוכחה מוגבר, אזי אין בעדותה של הנתבעת בלבד כדי לסתור את הגרסה לפיה הכספים יועדו מלכתחילה לצורך רכישת ספר תורה וחלקת קבר ונראה כי הסברה של הנתבעת בקשר לאבחנה בין שתי המשיכות הינה מלאכותית ומאולצת אשר אף אינה עומדת בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר.
יתר על כן, הנתבעת נשאלה באופן פרטני עבור העלויות של רכישת חלקת קבר וספר תורה וכשלה מליתן תשובה קונקרטית בעניינים מהותיים אלא נתנה תשובות סתמיות ומתחמקות מהן עולה כי רק “התכוונה” לרכוש אותם עבור התובעת, אולם בכלל לא בדקה את העלויות וממילא לא הביאה כל תיעוד לטענותיה. כך מתוך עדותה:
עו”ד לדאני: בסדר גמור אז ז”א לקחתי את ה-100,000 שקל הם היו בצד והם חיכו במעוד מועד. למה הם חיכו, למתי הם חיכו?
נתבעת: אז ככה, לקבורה, שהיא רצתה שאני אקנה לה קבר. שהיא לא תיקבר בקיר. ולספר תורה.
עו”ד לדאני: או-קיי ואיפה היא רצתה להיקבר? ליד בעלה?
נתבעת: לא.
עו”ד לדאני: לא. או-קיי ביררת כמה עולה לרכוש חלקת הקבר?
נתבעת: שהייתי שמה ביררתי כמה עולה להיקבר לא בקיר.
עו”ד לדאני: כן כמה עולה?
נתבעת: להיקבר אמרו לי 10,000 שקלים בזמנו.
עו”ד לדאני: למה לא קנית לה?
נתבעת: לא קניתי. כי לא הרגשתי הצורך לקנות.
עו”ד לדאני: למה?
נתבעת: כי אני יודעת שאני זו שאחראית עליה והיא סמכה עליי, ואמרתי ואחרי שהיא תלך לעולמה אני אכבד אותה,
עו”ד לדאני: בשלב מסוים כבר לא היית בקשר איתה, לא יודעת מה קורה איתה, נכון? ועדיין לא קנית, לא מימשת את הרצון הזה שלה.
נתבעת: לא מימשתי.
עו”ד לדאני: או-קיי ביררת כמה עולה לרכוש ספר תורה?
נתבעת: זה יכול להתחיל מ-20 ו-50 ולהגיע לחצי מיליון.
עו”ד לדאני: אני מכירה קצת, זה מתחיל מ,
נתבעת: גם אני מכירה את זה, במקרה מהמשפחה שלי הוא גבאי, וביררתי ,ואני יודעת בדיוק,
עו”ד לדאני: בספר תורה ב-20,000?
נתבעת: את יכולה, את לא צריכה לקרות משהו מפואר.
עו”ד לדאני: ספר תורה ב-20,000 שקלים. או-קיי בסדר גמור. אז ביררת ותכננת לקנות לה?
נתבעת: ניסיתי לקנות לה.
עו”ד לדאני: עם 100,000 שקלים?
נתבעת: כן” (עמ’ 137, ש’ 31-עמ’ 138, ש’ 25).
אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי כי הכספים בסך של 300,000 ₪ לא הוענקו לנתבעת במתנה שכן בעת העברת הכספים הנתבעת לא היתה מסוגלת לשקול נכונה טיבה של העברה זו או לכל היותר העברות אלו שימשו על פי רצונה של התובעת לצרכיה בלבד (רכישת ספר תורה וחלקת קבר). בנסיבות אלו, משכספים אלו נטלו שלא כדין – אזי על התובעת להשיב את הסך של 300,000 ₪ לידי התובעת.
הסך של 100,000 ₪ שהועברו ביום 4.10.17 לנתבעת:
לטענת הנתבעת סכום זה הועבר לה לבקשת התובעת על מנת שהנתבעת תרכוש עבורה חלקת קבר, שכן חששה מאוד להיקבר בקיר וכן על מנת שתכניס עבורה ספר תורה לבית כנסת. בפועל, לא נרכשה כל חלקת קבר עבור התובעת ולא נרכש ספר תורה.
יצוין, כי ביום 17.11.22 הגישה ב”כ התובעת בקשה להורות לנתבעת להשיב לידי התובעת את הסך של 100,000 ₪ בשים לב להודעת הנתבעת בכתב הגנתה המתוקן כי כספים אלו היו מיועדים לרכישת ספר תורה וחלקת קבר. ביום 10.1.23 נעתרתי לבקשה זו ונקבע כי סוגיה זו תידון בפסק הדין.
בנסיבות אלו, נוכח הודאת הנתבעת כי סכום זה נועד ממילא לצרכי הנתבעת שטרם התממשו ונוכח מסקנתי לפיה הנתבעת פעלה שלא כדין בחשבון הבנק של הנתבעת ובניגוד להסכמות בין הנתבעת לתובעת ו/או להרשאה שניתנה לה בחשבון הבנק ומאחר שמונו לתובעת אפוטרופוסיות אשר פועלות לטובתה, אזי אין כל הצדק להותיר סכום זה בידיה. על כן, אני מורה כי סכום זה יושב לידי התובעת.
סיכומם של דברים, בחינת משיכות הכספים מחשבון הבנק של הנתבעת בסך 570,000 ₪ מלמדת כי לא היתה גמירות דעת מלאה של התובעת בקשר למשיכות הכספים וכי הנתבעת ניצלה את חולשתה של הנתבעת ובאופן שפעולותיה של הנתבעת הביאו לכך שחשבון הבנק של הנתבעת רוקן והיא נותרה חסרת משאבים כלכליים על מנת להבטיח את יכולתה להתקיים בערוב ימיה. בנסיבות אלו, מצאתי כי הוכחה עילת העושק ובאופן שמזכה את התובעת להשיב לידיה את הכספים שנטלו שלא כדין.
כן, מכל האמור לעיל, עולה כי הנתבעת כשלה במילוי חובתה לנהוג בתום לב ובנאמנות כשלוחתה של התובעת בחשבון הבנק של התובעת כפי שהתובעת ציפתה ממנה לנהוג. על כן, גם מהטעם הזה ומאחר שפעלה בניגוד לחובתה כשלוחתה של התובעת – מצאתי לנכון להורות לנתבעת להשיב לידי התובעת את כל הכספים שנמשכו בניגוד לחובתה זו.
היות הנתבעת אפוטרופסית למעשה על התובעת:
סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962 שכותרתו “אפוטרופוס למעשה” קובע: “מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו”.
בבע”מ 4513/12 פלוני נ’ פלונית (פורסם במאגרים, ביום 2.12.2012) התווה בית המשפט העליון את מבחני העזר לקביעה האם אדם שימש כאפוטרופוס בפועל כדלקמן:
“כאמור, טרם ניתנה תשובה גורפת לשאלה: היכן עובר הגבול בין גמילות חסדים נטולת מעמד משפטי מחייב, לבין הקטגוריה הפורמאלית של אפוטרופסות למעשה (השוו: ע”א 8/74 לייזרוביץ נ’ לייזרוביץ, פ”ד כח(2) 436, 440 (1974); בנציון שרשבסקי דיני משפחה 432-433 (1993)).
בהיעדר תשובה חד –משמעית, יש לבחון בכל מקרה ומקרה האם נסיבות העניין מצביעות על כך שהתקיימה מערכת יחסים של אפוטרופוס וחסוי. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי כמה מבחני עזר יכולים לסייע בידינו במשימה זו. ראשית, עוצמת הקשיים הפיזיים והמנטאליים מהם סובל החסוי. שנית, מידת רצונו וכוונתו של המיטיב לשמש כאפוטרופוס. שלישית, מעשיו בפועל של המיטיב. רביעית, מידת הקרבה והזיקה הראשונית בין החסוי למיטיב. ניתן להגדיר מבחנים אלו בתמצית באופן הבא:
הראשון – מצבו של החסוי, השני – כוונת מיטיב, השלישי – מעשי המיטיב, הרביעי – הרקע לקשר בין המיטיב לחסוי. ככל שמבחנים אלו מתקיימים בעוצמה רבה יותר – חסוי חלש ותלותי; מיטיב שמעוניין לשמש כאפוטרופוס למעשה, ומבצע עבור החסוי מגוון רחב של פעולות; וזיקה ראשונית אותנטית בין השניים – כך גוברת הנטייה להכיר כאפוטרופוס למעשה במיטיב שפרש את חסותו על החסוי.
לנוכח ממצאים עובדתיים אלו, נראה כי לא נפלה טעות משפטית בקביעת בית המשפט לענייני משפחה שהחל מיום 9.8.2022 התקיימה אפוטרופסות למעשה. בתקופה זו כבר הייתה המשיבה במצב פיזי מכביד במיוחד, והייתה זקוקה לאפוטרופסות. כך עולה מדוחות הרופאים הנזכרים. בקשה למינוי אפוטרופוס אף הוגשה לבית המשפט, והיא אושרה כעבור מספר חודשים. המבקשים, שלהם היה קשר קרוב והדוק עם המשיבה מזה מספר שנים, פרשו עליה את חסותם וסייעה לה בכל הדרוש. הצטברותם של כל אלו מביאה למסקנה כי בתקופה הרלבנטית אכן התקיימה אפוטרופסות למעשה”.
ובהמשך, קובע בית המשפט העליון כי לאור מצבה של האשל”א שהיתה זקוקה לאפוטרופוס עוד בטרם מונה אפוטרופוס רשמי, אזי שאין תוקף לכל העברה או עסקה שנעשתה ברכושה, שכן חוק הכשרות אינו מאפשר להכשיר פעולה שכזו כדלקמן:
“קביעה זו אודות האפוטרופסות למעשה – מייתרת את טענותיהם של המבקשים ביחס להעברת הדירה על שמם ללא תמורה. אף אם נקבל את טענתם כי ייפוי הכוח הראשון שניתן להם היה בלתי חוזר, וכי המבקש פעל במסגרת הסכמות שהוקנתה לו בייפוי כוח זה – עדיין אין בכך כדי להכשיר את העברת מחצית הדירה על שם המבקשת ללא תמורה. זאת מן הטעם הפשוט שבסעיף 48 לחוק הכשרות איננו מאפשר פעולה כזו. סעיף זה נועד למנוע מראש מצבים של ניגוד עניינים. נקבע כי “בפעולה משפטית בין החסוי לבין האפוטרופוס, בן זוגו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לחסוי, ובפעולה משפטית בין החסוי לבין חסוי אחר של אותו אפוטרופוס – אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש”. העברת הדירה, ללא תמורה, על שמה של המבקשת, התבצעה לאחר שהחלה האפוטרופסות למעשה. מכאן שפעולה זו עונה על הקריטריונים של הסעיף, ומשכך – הייתה טעונה אישור מראש של בית המשפט, אישור שאין חולק כי לא התקבל. לכן, בדין קבע בית המשפט המחוזי שהעברת הזכויות בדירה לידי המבקשת הינה פעולה אסורה”.
מן הכלל אל הפרט, לענייננו:
בחינת נסיבות המקרה מלמדת כי הנתבעת שימשה כאפוטרופסית בפועל של התובעת שכן היתה “המביאה והמוציאה” בכל ענייניה הכספיים של התובעת והיתה לה שליטה מוחלטת בחשבון הבנק של התובעת מכוח העובדה כי צורפה כשותפה בחשבון הבנק, החזיקה בכרטיסי אשראי וביצעה משיכות רבות בתדירות גבוהה, הן באמצעות הכספומט, הן באמצעות כרטיס אשראי שהוחזק בידה והן באמצעות העברות בנקאיות. יצוין, כי הנתבעת בעצמה העידה כי היתה מבצעת את כל הפעולות הכספיות עבור התובעת, קרי עורכת עבורה קניות בסופר, מוצרי קוסמטיקה, עבור מספרות וטיפולי יופי וכן לטענה ביצעה משיכות כספיות בעשרות אלפי ₪ במזומן והעבירן כביכול לנתבעת וכו’. כך, שהיתה לנתבעת התנהלות חופשית בחשבון הבנק של הנתבעת.
כאמור, ביום 12.12.17 הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס על התובעת. בהליך זה הוגשה כאמור חוו”ד של ד”ר גורביץ וכן תסקיר שהמליץ על מינוי השכנה ועו”ד קסירר כאפוטרופוסיות על התובעת. על כן, סמיכות הזמנים בין הגשת הבקשה למינוי אפוטרופוס מטעם בית המשפט בחודש דצמבר 2017 והמינוי בפועל לבין משיכות הכספים שבוצעו במהלך שנת 2017 ועד לחודש נובמבר 2017 כולל מהווה אף היא ראיה לכך שהנתבעת שימשה בפועל כאפוטרופסית לתובעת כל שכן בניהול ענייניה הכספיים. כשהנתבעת נשאלה על כך, ענתה תשובה מתחמקת:
“עו”ד לדאני: אז בחוות דעת שאתם הזמנתם יש פה המלצה למנות לה אפוטרופוס לגוף ולרכוש נכון?
נתבעת: כן.
עו”ד לדאני: למה לא הגשת בקשה?
נתבעת: לא הספקתי. לא הספקתי.
עו”ד לדאני: כי מה קרה?
נתבעת: להביא לאפוטרופוס זה לוקח חודש או משהו כזה בית משפט.
עו”ד לדאני: הגשת בקשה?
נתבעת: לא הרגשתי שאני צריכה, אני מראש ידעתי שאני זו שמטפלת בה ואני איתה,
עו”ד לדאני: לא,
נתבעת: זה לא היה לי כוונות זדוניות של אפוטרופוס לעשות מה שאני רוצה איתה ולהתנהל בכסף או בחשבון שלה, כאילו באפוטרופוס הרי את צריכה להביא קבלות על כל דבר שאת עושה. אז לא הרגשתי לעשות את זה.
עו”ד לדאני: לא רצית צורך להגיש קבלות?
נתבעת: לא הרגשתי בכלל שאני צריכה להיות אפוטרופוס עליה.
עו”ד לדאני: אבל הרגשת אחריות,
נתבעת: דאגתי לה הרגשתי אחריות מלאה” (עמ’ 150, ש’ 29- עמ’ 151, ש’ 11).
בהקשר זה יש לציין כי הנתבעת היתה מודעת לכך שככל שהיא היתה מתמנה כאפוטרופוסית ע”י בית המשפט על התובעת, היתה נדרשת להמציא תיעוד וקבלות בגין כל משיכה ומשיכה, וכדבריה: “כאילו באפוטרופוס הרי את צריכה להביא קבלות על כל דבר שאת עושה אז לא הרגשתי לעשות את זה… לא הרגשתי בכלל שאני צריכה להיות אפוטרופוס עליה” ועדות זו מלמדת כי הנתבעת ידעה היטב את מגבלות כוחו של האפוטרופוס המתמנה ע”י בית המשפט, אך בחרה לפעול “מתחת לרדר” קרי כאפוטרופסית בפועל ללא מינוי כאמור על מנת שתוכל להתנהל בחשבון הבנק של הנתבעת באין מפריע כפי שעשתה בפועל. יש בכך כדי לסתור את טענת הנתבעת לפיה דאגה לנתבעת והרגישה אחריות מלאה כלפיה כטענתה.
כן כאמור לעיל, בתקופה זו הנתבעת גם נהגה להתקשר לשכנה ולהפעיל אותה מרחוק בכל הנוגע למצבה הפיזי של התובעת כגון ליווי לקופת חולים או סיוע בנטילת תרופות ועל כן גם בענייניה האישיים ו/או הבריאותיים של הנתבעת התנהלה כאפוטרופסית בפועל “בשלט רחוק” לכל דבר ועניין.
במצב דברים זה, הנטל להוכיח מה נעשה עם כספי התובעת מוטל על כתפיה. על הנתבעת מוטלת חובת אחריות כמי שמשכה באופן בלעדי כספים מחשבון הבנק והשתמשה בכספים שאינם שלה לנהוג בזהירות בכספים אלו. על פי הוראות הדין, שומה היה על הנתבעת לתעד את הוצאות וכן להמציא פירוט אודות מה שנעשה בכספים אלו, אולם הנתבעת לא עשתה כן. בפועל, הנתבעת ניצלה את חוסר הבנתה של התובעת בניהול ענייניה הכספיים ולא ניהלה כל רישום בדבר הסכומים הכספיים שהוצאו ולאיזו מטרה הוצאו אלא טענה בעלמא ללא כל הוכחה כי הכספים הוצאו בהסכמה של התובעת ועל פי רצונה.
זאת ועוד, על פי הוראות החוק קיימת הגבלה על אפוטרופוס ממונה לקבל אישור מבית המשפט בגין פעולות חריגות כל שכן קבלת מתנות מטעם האפוטרופוס (ר’ סעיף 47 א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב -1962 לפני תיקון 18 לחוק וכן נוסחו לאחר התיקון). כן, על האפוטרופוס הממונה להימנע מלבצע פעולות שיש בהן משום ניגוד עניינים בינו לבין האפוטרופוס (סעיף 48 לחוק).
בענייננו, הוכחה מסכת התנהלות בלתי תקינה של הנתבעת שעומדת בניגוד מוחלט לחובתה לנהוג בזהירות ובאחריות עם כספי התובעת כמתחייב מהיותה אפוטרופסית למעשה של התובעת. הנתבעת ביצעה משיכות כספים אדירות בסך כולל של 570,000 ₪ בתקופה קצרה של 10 חודשים בלבד ובכלל כך ביצעה שתי פעולות משמעותיות של העברות כספים לידיה בסך של 300,000 ₪ ו-100,000 ₪ מבלי לקבל אישור מקדמי של בית המשפט ותוך שהיא מצויה בניגוד עניינים מוחלט מול חובתה לנהוג בכספיה של התובעת בנאמנות כאשר שלל פעולותיה הובילו בסופו של יום לכדי ריקון חשבון הבנק של התובעת והותרתה בפני שוקת שבורה בערוב ימיה. משכך, יש לקבוע כי הנתבעת פעלה בניגוד להוראות חוק הכשרות והאפוטרופסות ועל כן הינה מחויבת להשיב את כל הכספים שנטלו על ידי שלא כדין.
סוף דבר:
אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל – אני מורה כדלקמן:
התביעה מתקבלת.
כפועל יוצא, אני מחייבת את הנתבעת להשיב לידי התובעת סך של 570,000 ₪. ככל והנתבעת כבר העבירה את הסך של 100,000 ₪ לתובעת, יהא עליה להשיב סך של 470,000 ₪.
הסכומים יושבו לחשבון האפוטרופסות של התובעת בתוך 60 ימים מהיום.
לנוכח התוצאה, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות ההליך בסך של 35,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ”ה סיוון תשפ”ד, 01 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
