מבקשת
ד’ א’ מ’
ע”י ב”כ עו”ד רמזי ספיה
נגד
משיבים
1.ב’ א מ’
2.פ’ א’ מ’
3.א’ ד’
4.ס’ א’ מ’
5.א’ א’ מ’
6.ע’ א’ מ’
7.ע’ א’ מ’
8.א’ א’ מ
9.נ’ א’ מ’
10.ס’ א’ מ’
11.י’ א’ מ’
ע”י ב”כ עו”ד נרמין אבו מוך ומורסי אבו מוך
פסק דין
עניינו של הליך זה בבקשה לצו הגנה לפי סעיף 3 לחוק מניעת אלימות במשפחה, התשנ”א 1991.
המבקשת עתרה להורות על הרחקת המשיבים ממנה עקב חשש ממשי לחייה.
המבקשת אלמנה ואם לשני ילדים.
המשיבים הם בני משפחתו של בעלה המנוח (אב, אם, אחים, אחיות וגיס).
בכתב הבקשה טענה המבקשת, כי מזה כשנה המשיבים מאיימים עליה ועל משפחתה. צוין כי המבקשת מתגוררת באותה שכונה שבה מתגוררים המשיבים והם רוצים להוציאה מביתה. המבקשת חוששת שהמשיבים יפגעו בה. נטען כי המשיבים מאיימים עליה שאם לא תעטה “חיג’אב” הם יפגעו בה. הוסף כי המשיבים מאיימים על משפחתה וגרמו נזק לרכוש כך גם היכו את אחיינה. תואר כי המשיבים העמידו כלבים מחוץ לביתה על מנת למנוע ממנה לצאת מהבית.
בדיון במעמד צד אחד ולאחר שנשמעה המבקשת וכן אחותה, אשר נוכחותה התבקשה על ידי המבקשת מפאת העובדה שנדרשה לסיוע בתרגום, ניתן בהסכמת המבקשת צו הדדי האוסר על הצדדים להטריד זה את זה בכל דרך ובכל מקום, לרבות בבית ובמקום העבודה; להיכנס זה לביתו של זה, למעט ביקורי האם של מ’, בעלה המנוח של המבקשת; לאיים זה על זה בכל דרך, בין ישירות ובין באמצעות אנשים אחרים; לבלוש האחד אחר רעהו, לארוב, להתחקות אחר תנועות ומעשים, או לפגוע בפרטיות בכל דרך אחרת וליצור קשר בעל פה, בכתב או בכל אמצעי אחר.
יומיים לאחר מתן הצו ההדדי הגישו המשיבים את תשובתם ובה הטעימו כי גרסת המבקשת היא שקרית, בלתי נכונה ושלמה. לטענתם המבקשת העלימה מידע חיוני בחוסר תום לב. נטען כי המבקשת לא התייחסה לאירוע קונקרטי או להתנהגות חריגה ולא התייחסה להתנהלות אלימה המצדיקה את מתן הצו. עוד נטען, כי המבקשת לא הציגה אף ראיה התומכת בטענתה שלפיה המשיבים מהווים סכנה ומאיימים עליה. לדידם, מתן צו הוא צעד מרחיק לכת הניתן כאמצעי אחרון ושמור למקרים חריגים ואין זה המקרה המתאים. צוין כי המשיבים הם משפחה נורמטיבית ומכובדת וכי מדובר בעלילה של המבקשת עליהם.
לנוכח כך נקבע דיון במעמד הצדדים. לדיון התייצבה המבקשת ובא כוחה וכן המשיבים 11,6,4,2,1 ובא כוחם. המבקשת נחקרה על בקשתה. ב”כ המבקשת ויתר על חקירת המשיבים, אך ביקש להציג סרטונים עם תרגום התומכים כנטען בבקשה. הסרטונים אמנם צורפו וכן הוגשו סיכומים בכתב.
לאחר עיון בבקשה, בכתבי הטענות, בחינת הנסיבות ובעיקר לנוכח ההתרשמות הישירה מהצדדים בדיון נמצא לנכון להורות על ביטול הצו הדדי. להלן הנימוקים:
המשיבים עמדו על ביטול הצו ההדדי הגם שהוא חל הן על המבקשת עצמה והן על המשיבים. טענתם נסמכת על כך שהבקשה נשענת על טענות בלתי נכונות. בדיון טען ב”כ המשיבים כי משיבה 11 מתגוררת במקום מרוחק מהמבקשת והן מעולם לא נפגשו ולא דיברו, כי משיבה 10 מתגוררת ב- X ואף הן מעולם לא נפגשו, כי משיבים 9-6, בניו של המשיב 2, כמעט שאינם מכירים את המבקשת ושוהים רוב זמנם ב- Z שאותה מנהלים. כך גם לגבי משיב 1, ציון כי לא קיים כל קשר טלפוני בינו לבין המבקשת והם מעולם לא נפגשו. באשר למשיב 9 הוטעם כי מדובר בקטין (סעיף 3 לסיכומים) עובדה שלא מצאה ביטויה בבקשה. ביחס למשיבה 4, צוין כי היא דאגה לטפל בילדי המבקשת, לקחה אותם לבית הספר והתייחסה למבקשת כאל בתה (עמוד 5, ש’ 16-3).
מנגד, טען ב”כ המבקשת כי הסכסוך שבין הצדדים החל לאחר פטירת בעלה של המבקשת (עמוד 5, ש’ 26). כזכור בדיון במעמד צד אחד ציינה המבקשת כי מדובר בסכסוך הנמשך על פני שנה. ביחס למשיבים המתגוררים במקומות מרוחקים מהמבקשת, העלה בא כוח המבקשת תהיות כיצד בנסיבות הצו עלול לפגוע בהם משאינם מגיעים לאזור מגורי המבקשת (עמוד 5, ש’ 31).
לשאלת ב”כ המשיבים האם קיים סכסוך בין המבקשת לבין המשיבים 11-6, השיבה המבקשת: “אני חיה בשכונה, כולם מגיעים אלי לחצר הבית, כאשר הייתה תקיפה על הרכב של אחותי, אני מרגישה מאויימת על ידם. הם יושבים בתוך חצר הבית.” (עמוד 6 ש’ 5-4).
תשובת המבקשת מצביעה על חשש כללי הנובע מנוכחות בני המשפחה בחצר הבית, אולם יש להזכיר בהקשר זה כי בני המשפחה בחלקם גרים בסמיכות למבקשת וכי אם-המשפחה (אמו של בעלה המנוח) מתגוררת אף היא במקום.
בנסיבות אלה התבקשה המבקשת בדיון במעמד הצדדים לחדד ולהבהיר את החשש שיש לה מפני כל אחד מהמשיבים, בפרט משום שהבקשה הוגשה כנגד 11 בני משפחה. להלן התייחסות המבקשת לכל אחד מהמשיבים והטעם בגינו מוצדק לדידה להותיר את הצו ההדדי על כנו:
ביחס למשיב 1, העידה: “ב’ היה בישיבה כאשר המשפחה שלי הגיעה בטענה שאז נאמר שירצחו אותה. וגם התקשר לאבא שלי וביקש ממנו שאני אצא מהבית יחד עם הילדים והוא אמר בפירוש זה הבית של אימא שלי ותיקח את הבת שלך ואת הילדים”.
ביחס למשיב 2 כך ציינה: “העברתי כסף לפ’ לעזרה וכשביקשתי את הכסף חזרה- הוא תקף אותי, איים עלי, קילל אותי. הוא לא נגע בי. אמר למשפחה שלי וביקש שירצחו אותי… אני אומרת שהוא התקשר למשפחה ושני אחים שלי הגיעו והוא אמר להם שצריך לרצוח אותי כי אני בלי חיג’אב”.
בעניין משיבה 3 כך השיבה: “היא הגיעה בעבר לאימא שלה, וכשראתה אותי אמרה שהיא לא רוצה לראות אותי ולא סובלת אותי. פעם ביקרה ביחד עם הילדים את ההורים וכשחזרה הביתה פנתה אליה באופן מאיים ואמרה לה שימי את הילדים כאן ותלכי לאן שאת רוצה”.
ביחס למשיבה 5 השיבה: “כאשר פגעו ברכב וצבעו אותו בירוק, היא הגיעה עם אבא שלה פ’ עמדו והסתכלו על הרכב וחייכו כל הזמן ופעם נתקלתי בה והיא תקפה אותי מילולית. לפני שנה”.
ביחס למשיב 6 העידה: “הוא מגיע סתם ללא סיבה, לחצר, הם כמשפחה מאיימים עלי, האבא, פ’, מבקש מהם, אני מרגישה מאויימת ממנו פ’ הוא האבא של ע’ א’ ר'”.
ביחס למשיב 7 כך השיבה: “אני מפחדת ממנו, הוא מגיע בלילה, שם כיסא בחצר ומתחיל לעשן ואני מפחדת ממנו”.
ביחס למשיב 8, כך העידה: “הבן של פ’ א’ התקשר אלי ואמר לי שהם יקחו ממני את הילדים שלי בכוונה”.
ביחס למשיב 9 כך השיבה: “נ’- מגיע אל חצר הבית, מדליק את האור אצל סבתא שלו, מדליק ומכבה, גם כשאני משחקת עם הילדים בחצר, זה היה לפני חודש”.
ביחס למשיבה 10 העידה: “ס’- מגיעה לחצר הבית, המבטים שלה מאיימים וזה מפריע לנו כאשר אנו בחצר”.
ביחס למשיבה 11 כך העידה: “י’ מגיעה לחמותי, אימא של בעלי, היא מסתכלת עלי באופן מאיים כאשר עישנתי סיגריה י’ התקשרה לבעלה של י’ ואמרה שאני מעשנת”.
חקירת המבקשת ביחס לכל אחד מהמשיבים לא ביססה את הטענה, כי מדובר במשיבים המהווים איום ממשי או איום אחר עליה. החקירה אף לא ביססה את העילות המצדיקות את הותרת הצו על כנו, גם אם מדובר בצו הדדי.
סעיף 3 לחוק מניעת אלימות במשפחה, התשנ”א 1991, מקנה לבית המשפט סמכות לתת צו הגנה בהתקיים אחת משלוש העילות המנויות בו: בסמוך לפני הגשת הבקשה נהג המשיב באלימות בבן משפחתו, ביצע בו עבירת מין או כלא אותו שלא כדין; התנהגות המשיב נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו או שהוא עלול לבצע בו עבירת מין; המשיב התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו.
המבקשת תיארה אירועים שונים שלטענתה מותירים בה תחושת פחד וסכנה ממשית לחייה. תיאוריה כלליים, אמורפיים ואינם מותירים רושם בדבר סכנה מוחשית המופגנת כלפיה. יוער, כי אף בדיון כאשר התבקשה להתייחס לכל אחד מהמשיבים בנפרד, לא ניכר כי המבקשת העלתה את הטענות בחשש או ביראה מפניהם. חלק המשיבים נכחו באולם בית המשפט ולא הסתמן מתח חריג בין המבקשת לבין המשיבים. אמנם משיב 1 יצא מהדיון על דעתו, לאחר שהובהר לו כי יאלץ לצאת מהאולם אם ידבר זאת אחרי שהפטיר כלפי בא כוח המבקשת “אתה משקר” (עמוד 5 ש’ 4), אולם בניגוד לנטען בסיכומי המבקשת הגם שאין מדובר בהתנהלות נאותה כלל ועיקר היא אינה מהלכת אימים על המבקשת עצמה כנטען (סעיף 7 לסיכומיה). דווקא יציאתו מאולם בית המשפט “תחת מחאה” בציינו כי “אם צריך לצאת אני אצא, כי הוא משקר” מצביעה לכאורה על מי שאינו מהלך אימים בוודאי לא על המבקשת שכן האמירה הופנתה לבא כוחה. ודוק: התנהלות זו כאמור אינה ראויה בלשון המעטה אולם לא ניתן לגזור ממנה ממצא עובדתי המבסס את טענות המבקשת כלפיה.
כמצוטט לעיל חלק מהטענות מתייחסות להתנהגות שאינה מהעת האחרונה, כך בכתב הבקשה ובדיון ציינה המבקשת ביחס לכל 11 המשיבים כי מדובר בהתרחשות מלפני כשנה. באופן דומה ולשם הדוגמה ייחסה למשיב 9 ציינה כיבוי אור והדלקתו בעת ביקור בבית הסבתא “לפני חודש”. בעניין משיבה 3 נקטה בתיאורי זמן של לשון עבר “בעבר הגיעה” “פעם ביקרה” וציינה כי היא “לא סובלת אותי”. הנה כי כן, בדיון ומדברי המבקשת הסתמן כי הסכסוך החל לכל המאוחר בחודש 12/2023. עובדה זו אינה יכולה להתיישב עם הדרישה שלפיה תנאי למתן צו, הוא שהמעשים המיוחסים לצד שכנגד התרחשו בסמוך להגשת הבקשה.
כך גם בחינת הטענות עצמן מלמדת על היותן כלליות, כך למשל ביחס למשיב 7 ציינה שהוא יושב ומעשן והדבר מפחיד אותה, באשר למשיבה 11 לעומת זאת סיפרה שהיא מסתכלת עליה ואף התקשרה בעניינה של המבקשת וציינה שהיא עצמה מעשנת.
בהקשר זה יש להבחין בין התנהגות קנטרנית, כגון “אזהרה” שהקטינים יילקחו מהמבקשת או הדלקת וכיבוי אור, לבין התנהגות אלימה של ממש שבעטייה נדרש צו הגנה. מעבר לכך, הפסיקה קבעה כי אין להיעתר לבקשת צו הגנה המבוססת על חרדה ומתח הנובעים מתחושות סובייקטיביות בלבד (תמ”ש (נצרת) 38359-12-11 א.ב.א. (קטין) נ’ ד.ב.א. (13.1.2012), פסקה 64).
יוזכר, שהמבקשת עתרה בבקשתה למתן צו הרחקה: “לכן אני מבקשת להרחיק את כולם” כך צוין בתצהירה, אולם בית המשפט לא נעתר לבקשתה למתן צו הרחקה וניתנו הראות בדבר מניעת הטרדה. כאמור חלק מהמשיבים מתגוררים באותו מתחם שבו מתגוררת המבקשת ונחזה מהתיעוד שצורף שהחצר היא משותפת. בנסיבות ומשעל פניו לא הוכחה התנהלות אלימה או מאיימת, מתן צו כפי שהתבקש משמעו הוצאת חלק מהמשיבים מביתם. המקרים שבהם בית המשפט נוקט בסנקציה מעין זו הם חריגים וטעונים ביסוס והוכחה בדבר סכנה מוחשית מיידית המרחפת על ראשה של המבקשת. ככלל גם מעשי אלימות שבעטיים ייעתר בית המשפט לצו מעין זה הם בעלי חומרה יתרה.
המבקשת טענה כי המבטים של חלק מהמשיבים גורמים לה לחוש מאוימת. מעבר לעובדה שהתיאור בעדותה הוא כללי ואינו מתייחס לארוע מסוים שאליו ניתן להתייחס, אין בטענה שההתנהלות מסבה לה מתח, אף לו היה בה ממש, כדי להצדיק מתן צו כפי שהתבקש. בהקשר דומה צוין “… מתח, עוגמת נפש וחרדה (“אלימות רוחנית”) יכולים אף הם לשמש בסיס לצו הרחקה, אך זאת רק במקרים חריגים” (ע”א 4480/93 פלוני נ’ פלונית, פ”ד מח(3) 461, פסקה 7).
כלל נקוט בפסיקה הוא שמתן צו הגנה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ”א-1991, הוא צעד מרחיק לכת הניתן כאמצעי אחרון ושמור למקרים חמורים בלבד. הענקת הגנה לפי חוק זה תינתן במקרים חריגים ומצומצמים של סכנה ממשית או חשש כבד המעמיד את בן המשפחה בסכנה ממשית או כזה שאינו מאפשר חיים סבירים ותקינים. עוד נקבע ביחס למשפחה גרעינית, כי יש להיזהר שלא ליתן צווים שכאלה כאמצעי לחץ להשגת יתרונות במערכת היחסים הכוללת, וכן כי לא יינתן הצו בשל אוירה קשה ומתוחה המאפיינת לעיתים משפחה הנמצאת בסכסוך (עמ”ש (חי’) 23887-11-20 מ.ח. נ’ ט.ל. (18.11.2020); עמ”ש 1337-07-20 ל’ ב’ נ’ ח’ ב’ (17.7.2020)).
יתרה מזאת, המבקשת טוענת כי הרקע לסכסוך הוא דרישת משפחת בעלה המנוח לעטות כיסוי ראש “חיג’אב” בעוד היא מתנגדת לכך. עוד עלה, כי ברקע ישנה מחלוקת כספית בין המבקשת למשיב 2. בעניין זה צירפה המבקשת תיעוד בדבר העברת כספים מטעמה למשיב 2. עניינים אלה חורגים מגבולותיו הצרים של צו הגנה ולכל היותר ניתן לבררם באכסניה המתאימה.
אף הסרטונים שצורפו לסיכומי המבקשת לא גיבשו מסקנה בדבר חשש לפגיעה בה או איומים עליה. טענת המבקשת כי הטונים יורדים, כאשר המשיבים מבחינים בתיעוד השיח על ידה וכי ניתן רק לשער מה נאמר לה כשאין תיעוד (סעיף 6 לסיכומיה) אינה נלמדת מאותם סרטונים ולא נתמכה במאום. צפייה בסרטונים מצביעה על כך שאין אינדיקציה לכך שהמשיבים מהווים סכנה למבקשת כנטען:
בסרטון אחד נצפה משיב 2 משוחח עם המבקשת ונכנס פנימה לביתו, בעוד המבקשת ממשיכה לדבר ופונה אליו ללא מורא. בסרטון קצר נוסף נצפתה אחת המשיבות ממרפסת הבית בקומה עליונה משוחחת עם המבקשת, המבקשת קוראת לה ומבקשת ממנה לרדת ולדבר עמה “פנים אל פנים”, בעוד המשיבה מפטירה לעברה “שאינה מדברת עם מי שאינה לבושה” ובכך תם השיח ביניהן.
ב”כ המבקשת טען כאמור שמשיבים שממילא אינה מגיעים לאזור מגורי המבקשת אינם נפגעים מהותרת הצו על כנו (עמוד 5, ש’ 31). טענה זו חותרת תחת תכלית ההליך מאחר שבהיעדר עילה למתן צו לכתחילה אין הצדקה להותירו על כנו בדיעבד אף אם הוא חל באופן הדדי על הצדדים. אין הצדקה למתן צו כלל כאשר אין לו ביסוס עובדתי או משפטי כלשהו. הטענה שצו הדדי אינו פוגע אגב הנחה כי המשיבים אינם מגיעים למקום ממילא מעקרת מתוכן ושומטת את התכלית הטמונה במתן הצו.
טעמים נוספים העומדים בבסיס ביטול הצו ההדדי הם העובדה כי הצו הדדי ניתן עוד ביום 19.5.2024 ונותר על כנו עד לפסק דין זה. במשמע בפועל הריחוק שבין הצדדים מתקיים מזה כחודש ימים. יש להניח ולקוות כי עובדה זו גרמה להרגעת הרוחות. די בכך ולבטח בהעדר עילה לא ניתן להותיר את הצו שלכתחילה תוקפו מוגבל מאוד בזמן.
כמו כן, טענותיה הכלליות של המבקשת כנגד 11 בני משפחה שלא הוכחו, אף לא באמצעות סרטונים אינן נתמכות בעדים מטעמה. המבקשת טענה כי היא התוודעה לחלק מהאיומים לאחר שבני משפחתה עדכנו אותה בנדון. דהיינו חלק מטענותיה אינן נובעות מידיעה אישית אלא משיח עם אחרים. אותם בני משפחה שסיפרו לה על אודות האיומים לא זומנו לדיון על ידה ולא חיזקו את הטענות.
יוצא אפוא שלא ניתן לקבוע ממצאים על יסוד אותו מפגש, שתואר על ידי המבקשת, שבו כנטען איימו על חייה, אותו מפגש שהיא עצמה לא נטלה חלק בו.
בהקשר זה מטעים ב”כ המשיבים בסיכומיו, כי המבקשת לא די שלא זימנה לעדות את בני משפחתה לאשש את טענותיה אלא שאף לא זימנה נציגים מ”וועדת הסולחה”, שכנטען הייתה מעורבת בעניינה של המשפחה (סעיף 4 לסיכומים). עניין זה לא זכה להתייחסות בסיכומי המבקשת. קרי, העובדה שהמבקשת אינה מעניקה הסבר להימנעות מזימון עדים התומכים בגרסתה, מניחה מניה וביה כי לו זומנו ונשמעו עדים היה בכך לתמוך בגרסת המשיבים דווקא. כזכור, דיני הראיות מעמידים בעל דין בחזקה שלא ימנע מבית המשפט ראיות שהן לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה או עדות ללא הסבר סביר הדבר נזקף לחובתו ומקים חזקה כי זימון העד הייתה פועלת לחובתה (ר’ ע”א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו, פ”ד מה(4)651 (1991) פסקה 10; ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, פ”ד מד(4) 595 (1990), פסקה 5.ג; ע”א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע”מ נ’ פרץ רוזנברג, פ”ד מז(2) 605, 614 (1993)).
תוצאה והוצאות
לנוכח האמור לעיל ומשלא עלה בידי המבקשת להניח תשתית הנשנעת על ממצאים קונקרטיים, אין מקום להותיר את הצו ההדדי שניתן במעמד צד אחד. לפיכך אני מורה על ביטול הצו ההדדי.
לנוכח התוצאה ועל יסוד הדין והפסיקה היה מקום להורות על פסיקת הוצאות. עם זאת בסיכומים ובדיון לא עמד ב”כ המשיבים, בהגינותו, על פסיקת הוצאות, נדמה שהנסיבות אכן מצדיקות שלא להשית הוצאות על מנת שלא להסלים את הסכסוך.
ניתן לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים וכפוף לתיקוני עריכה.
ניתן היום, ה’ סיוון תשפ”ד, 11 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
