לפני
כבוד השופט עודד שחם
כבוד השופט אברהם רובין
כבוד השופט נמרוד פלקס
מערער בע”א 64152-02-24
משיב בע”א 63898-03-24
התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה (“הפול”) בע”מ
על ידי ע’ לוי, עו”ד, וא’ רז, עו”ד
נגד
משיבים בע”א 64152-02-24
מערערים בע”א 63898-03-24
1 – 6. פלונים
על ידי י’ חי אלבז, עו”ד
פסק דין
1. בפנינו שני ערעורים אזרחיים. הערעורים מופנים נגד פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב’ השופט מ’ חאג’ יחיא) בת”א 43191-11-20. פסק הדין ניתן ביום 8.1.24. בפסק הדין נקבע שיעור הפיצויים שעל המערערת לשלם למשיבים בגין תאונת דרכים בה מצאה את מותה המנוחה, אשר המשיבים הם עיזבונה ויורשיה.
2. ע”א 64152-02-24 הוגש על ידי המאגר הישראלי לביטוח רכב (להלן – המערער או המבטח). הוא סב על קביעת בית משפט קמא כי מהפיצוי שפסק אין לנכות קצבת שאירים לה זכאים המשיבים בערעור זה. ע”א 63898-03-24 הוא ערעור של יורשי המנוחה ועזבונה (להלן גם – ערעור היורשים והעיזבון). הוא סב על שיעור הפיצוי שנפסק בגין ראש הנזק של אובדן שירותי רעיה ושירותי אם. הואיל ושני הערעורים סבים על אותו פסק דין, החלטנו לדון בהם בצוותא חדא. פסק דין זה ניתן על יסוד החומר הכתוב שבפנינו (ראו תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט–2018).
3. ע”א 64152-02-24. כאמור, עניינו של ערעור זה בקביעת בית המשפט קמא כי מהפיצוי שנפסק לא תנוכה קצבת השאירים לה זכאים המשיבים. בהתאם לקביעות פסק הדין, המנוחה, ילידת שנת 1975, שירתה כשוטרת במשטרת ישראל בעת מותה. לפיכך, משולמת לשאיריה פנסיית שאירים מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש”ל-1970 (להלן – חוק הגמלאות). המערערת עתרה לניכוי הסך המשולם למשיבים בגין הקצבה האמורה. בפסק דינו של בית המשפט קמא נקבע כי הנטל להוכיח שמדובר בתקבול בר ניכוי מוטל על המערערת, וכי לפי פסק דינו של בית המשפט העליון ברע”א 1659/21 יונה נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ (5.7.2022), תקבולים אלה אינם בני ניכוי.
4. כפי שיבואר להלן, עמדתנו שונה. נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראת סעיף 60 לחוק הגמלאות. בסעיף זה נקבע כי:
“(א) היה המקרה שחייב את אוצר המדינה לתשלום גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין) או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל”ה-1975, רשאי אוצר המדינה לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילם או שהוא עתיד לשלמה, עד לשיעור הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי.
…
(ד) לענין סעיף 86 לפקודת הנזיקין רואים גמלה כזכות הנובעת מחוזה.”
5. בפסק הדין בעניין יונה נדונו הוראות סעיף 64 לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ”ה-1985, המקביל בנוסחו לסעיף 60 לחוק הגמלאות החל בענייננו (ראו פסקה 38 לפסק דינה של כב’ השופטת י’ וילנר). בית המשפט עמד שם על הקושי שמעורר היחס בין שני תתי הסעיפים אשר הובאו לעיל.
6. בסעיף קטן (ד) נקבע, כאמור, כי לעניין סעיף 86 לפקודת הנזיקין “רואים גמלה כזכות הנובעת מחוזה”. סעיף 86 לפקודה, בתורו, קובע כי “שעה שבאים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח”. משילוב סעיפים אלה עולה, על פני הדברים, כי אין לנכות את קצבת השאירים מסכום הפיצוי שנפסק, כדין סכום ששולם על פי חוזה ביטוח. ברם, כפי שהוסבר בעניין יונה, בשילוב עם הוראת סעיף קטן (א) לחוק לפיה למדינה זכות חזרה כלפי המזיק, קביעה כי בכל מקרה לא תנוכה הגמלה עלולה להביא לתוצאה לפיה המזיק יחויב בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם (שם, בפסקה 10 לפסק הדין).
7. על רקע כל האמור נקבע בפסק הדין בעניין יונה כי:
“במקרים שבהם חל סעיף 64(א) לחוק – דהיינו, כאשר יש למדינה זכות חזרה כלפי המזיק – אין תחולה לסעיף 64(ד) לחוק – כלומר, יש לנכות את הגמלה. מצידו השני של אותו מטבע – כאשר אין למדינה זכות חזרה כלפי המזיק, או אז חלה ההוראה הקבועה בסעיף 64(ד) לחוק, ואין מקום לנכות את הגמלה מסכום הפיצויים.”
(פסקה 11 לפסק הדין)
8. יוצא, כי על פי פסק הדין בעניין יונה, ההכרעה אם לנכות את קצבת השאירים נגזרת במישרין מן השאלה האם למדינה זכות חזרה כלפי המזיק. במקרה שנדון בעניין יונה לא הייתה מחלוקת על כך שלמדינה לא הייתה זכות חזרה כלפי המבטחת בגין תשלום קצבת השאירים (סעיף 8 לפסק הדין). לפיכך, נקבע כי קצבת השאירים לא תנוכה מהפיצויים שנפסקו.
9. בהעדר מחלוקת לעניין זה, לא נדרש בית המשפט העליון בעניין יונה בפירוט לסיבה לכך שלמדינה לא הייתה זכות חזרה כלפי המבטחת. יחד עם זאת, עולה מפסק הדין כי הטעם לכך היה שעובר למותו של המנוח בתאונה יצא הוא לגמלאות והתחיל לקבל פנסיה תקציבית מהמדינה, כך שתשלום קצבת השאירים בא חלף הפנסיה התקציבית שקיבל המנוח בחייו. בנסיבות אלה, לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 64(א) לפיו המקרה שחייב את המדינה לשלם את הגמלה הוא גם זה שמשמש עילה לחייב את הצד השלישי בתשלום פיצויים (ראו פסקאות 1 ו-3 לפסק הדין).
10. נסיבות ענייננו שונות. כאמור, מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי המנוחה שירתה כשוטרת במשטרת ישראל בעת מותה בתאונה. במצב זה, לא נסתרה נקודת המוצא הקבועה בסעיף 60(א) לחוק, לפיה עומדת למדינה חזרה כלפי המערערת. אף לא הוצגה תשתית העשויה לסתור נקודת מוצא זו. גם בטיעוני המשיבים לא מצאנו טענה מפורשת לפיה למדינה אין זכות חזרה כלפי המערערת. כל שטענו המשיבים לעניין זה הוא כי על המערערת הנטל להוכיח כי מדובר בתקבול בר ניכוי וכי היא לא עמדה בנטל זה. טענה זו יש לדחות. משעה שאין מחלוקת על כך שהמנוחה נהרגה בתאונה בעת ששירתה במשטרה, המסקנה המתבקשת היא כי מותה בתאונה הוא שהביא לתשלום הקצבה, ומשכך קיימת למדינה זכות חזרה. ככל שביקשו המשיבים לסתור זאת, היה מוטל עליהם הנטל לעשות כן. המשיבים לא עשו זאת.
11. בכך לא מסתיים הדיון. לטענת המשיבים, לא כל התגמולים שהמדינה צפויה לשלם, הם בבחינת תקבול אשר נולד כתוצאה מהתאונה. זאת, שכן גם אלמלא התאונה הייתה המנוחה זכאית לקצבה בשלב מסוים בחייה.
12. בטענה זו יש ממש. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע זה מכבר, בנסיבות דומות, כי
“זכות השיפוי של המדינה כלפי הצד השלישי חלה אך בגין הגמלה ששולמה או שעתידים לשלמה עקב התאונה. אין זכות השיפוי חלה בגין גמלה שהייתה משתלמת ממילא … מסקנתי זו מבוססת הן על לשון החוק והן על הגיונו, לשון החוק כיצד? שחוק הגמלאות מעניק את זכות השיפוי מקום ש”המקרה” “חייב את אוצר המדינה לתשלום גמלה”. תנאי זה מתקיים, אם בגין התאונה הוטלה חובת תשלום הגמלה. תנאי זה אינו מתקיים, אם חובת תשלום הגמלה מוטלת ממילא, ללא כל קשר ל”מקרה” … הגיון החוק כיצד? שאין כל צידוק לשפות את המדינה בגין תשלומים המוטלים עליהם על-פי מהלכם הרגיל של הדברים. מטרתה של הוראת החוק היא ליתן למדינה שיפוי בגין פיצויים ששילמה ושהאחריות לתשלומם מוטלת על צד שלישי, ואילולא התאונה לא הייתה המדינה חייבת לשאתם. מטרתה של הוראת החוק אינה ליתן למדינה שיפוי בגין גמלה שילמה, ושדיני שירות המדינה, על פי מהלכם הרגיל, מחייבים אותה בתשלומם”.
(דברי כב’ השופט א’ ברק בע”א 60/82 בן יוחנן ואח’ נ’ מדינת ישראל ואח’, פ”ד מ(4)431 (1986), בעמודים 434 – 435).
באופן דומה נפסק ברע”א 2368/08 אבנ”ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע”מ נ’ מדינת ישראל (10.7.2011), כי “…. חוק הגמלאות מטיל, אפוא, על המדינה חובה לשלם גמלה מוקדמת לעובד מדינה שנאלץ לפרוש לגמלאות לפני הגיל הקבוע לכך בשל מצב בריאותו לאחר שעמד בתנאים הקבועים בחוק לצורך פרישה מוקדמת. סעיף 60 לחוק הגמלאות מקנה למדינה זכות שיפוי כנגד המזיק בגין הגמלאות המוקדמות שנאלצה לשלם לעובד הניזוק בגין פרישתו המוקדמת עקב התאונה. זכות השיפוי הנתונה למדינה נוגעת לאותן גמלאות עודפות שהיא נאלצת לשלם לעובד עקב פרישתו המוקדמת בשל פגיעה בתאונה, וברי כי אין היא זכאית לשיפוי בגין גמלאות שהיתה נדרשת לשלם לעובד מכוח החוק בגין פרישתו במועד המיועד הרגיל … ” (בפסקה 20 לפסק הדין; ההדגשה הוספה).
13. נציין, לנוכח טענות המערערת בעניין זה, כי בפרשת בן יוחנן הנ”ל נדונה, בין היתר, קצבה ששולמה לשאירי הנפגע לאחר מותו. גם לגבי קצבה זו הוחל העיקרון לפיו המדינה אינה זכאית לשיפוי אלא בגין הגמלאות העודפות שנדרשה לשלם עקב התאונה. עיקרון זה חל, אפוא, גם בענייננו. זכות השיפוי של המדינה מוגבלת לגמלאות העודפות שהיא צפויה לשלם בגין התאונה. לא פחות, אך גם לא יותר. בהתאם, גם שיעור הניכוי של הגמלאות מן הפיצויים מוגבל לגובה הגמלאות העודפות שישולמו עקב התאונה.
14. המערערת טוענת כי המשיבים מנועים מלהעלות את הטענה האמורה בשלב הנוכחי. אין בידינו לקבל טענה זו. אשר לטענה כי המשיבים הסכימו לניכוי קצבת השאירים, הרי שהתנגדות המשיבים לניכוי הקצבה עולה באופן חד משמעי מהודעה שהגישו לבית המשפט קמא (26.10.22), בה ציינו בפני בית המשפט את מתן פסק הדין בעניין יונה, וטענו כי עולה ממנו כי אין מקום לניכוי קצבת השאירים.
15. אכן, המשיבים לא טענו בפני בית המשפט קמא כי ניכוי הקצבה מוגבל לגמלאות העודפות שישולמו בגין התאונה. ברם, מדובר בטענה משפטית ביסודה, המועלית כעת במענה לטענות המערערת בערעורה, ואשר עניינה בהיקף זכות השיפוי של המדינה, ממנה נגזר היקף הניכוי בהתאם להלכת יונה. ככזו, אין מניעה כי נידרש אליה לראשונה בשלב הערעור. לא למותר לציין בהקשר זה כי גם הטענות המועלות בערעור שבפנינו, בדבר האבחנה בין עניין יונה לבין ענייננו, לא נטענו באופן זה בפני בית המשפט קמא. במצב זה, שורת הדין, כמו גם שורת ההגינות, מצדיקה כי נידרש לטענות המשיבים.
16. גם העובדה שטענת המשיבים לא נתמכה בחוות דעת אקטוארית מטעמם אינה מצדיקה את דחייתה, הואיל ואין מדובר בטענה כנגד חוות הדעת האקטוארית שהגישו המערערים, כי אם בטענה משפטית ביסודה.
17. מכל האמור יוצא, כי זכות השיפוי של המדינה, ובעקבותיה שיעור הניכוי, מוגבלים לפער שבין הקצבה שהייתה משולמת למנוחה אלמלא התאונה, לבין הקצבה המשולמת בפועל לשאריה. קביעת גובה הסכום האמור טעונה בירור נוסף, אשר מקומו בבית המשפט קמא. מאליו מובן, כי איננו מחווים כל דעה לעיצומה של התוצאה שתתקבל לאחר הבירור האמור.
18. התוצאה של כל האמור היא כי אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי יש לנכות את קצבת השאירים המשולמת למשיבים בגין התאונה, הכול בהתאם לאמור לעיל. העניין מוחזר לבית המשפט קמא על מנת שישמע השלמת טיעון (או ראיות) בעניין זה, יקבע את שיעור הקצבאות אותן יש לנכות בהתאם לאמור לעיל, וייתן פסק דין מתוקן בהתאם לתוצאות קביעה זו.
19. ע”א 63898-03-24. בית משפט קמא פסק, בגין ראש הנזק של אובדן שירותי רעיה ואם, פיצוי בסך של 350,000 ₪. יורשי המנוחה ועזבונה מערערים על קביעה זו. לטענתם, היה מקום לפסוק פיצויים בשיעור גבוה יותר.
20. נקודת המוצא לדיון מצויה בכלל, לפיו “אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות” (ע”א 487/82 נדלר נ’ שדה, פ”ד לח(4) 21, 25 (1984)).
21. לגופם של דברים, פסק בית המשפט העליון (כב’ המשנה לנשיאה, השופט א’ ריבלין) כי “הכלל שמשמש את בתי המשפט, כי ברגיל, ובאין נסיבות מיוחדות, כמו נישואיו מחדש של בן הזוג שהתאלמן – מכאן, או גיל צעיר במיוחד של הילדים שנותרו – מכאן, נעה מטוטלת הפיצוי בגין אבדן שירותיו של בן הזוג – בסכומים שבין 200,000 ₪ ל-300,000 ₪” (ע”א 9788/07עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ’ שלזינגר, פ”ד סד(1) 54 (2010), בפסקה 4 לפסק הדין של כב’ המשנה לנשיאה). בית המשפט עמד על כך, שעל פי מהותו מדובר בפיצוי שעניינו ב”נזק של ממון “נטו” בגין מרכיב אחד ויחיד באבדן – פיצויים הנמדדים על-ידי ברור מחירה של עזרה במשק הבית ובטיפול בילדים” (שם, בפסקה 5 לפסק הדין). צוינו, בהקשר זה, שיקולים הנוגעים ל”שכר מטפלות, גיל הילדים הנזקקים לטיפול ומספרם (כאשר הפיצוי אינו מהווה בהכרח מכפלה הנקבעת על-ידי מספר הילדים)” (שם, בפסקה 4 לפסק הדין).
22. מכאן לנתוני המקרה שבפנינו. במועד פטירתה של המנוחה, שלושה מבין ארבעת ילדי בני הזוג היו קטינים ותלמידים בבתי הספר. הבכור היה חייל, כבן 19. השני כבן 17.5; השלישי כבן 14; והצעיר בילדים כבן 9. בבית משפט קמא, עתרו המערערים בערעור זה לפיצוי בסך של 150,000 ₪ עבור כל אחד מילדי המנוחה ובעלה. בסך הכול, עתרו המערערים לפיצויים בסך של 750,000 ₪ בגין ראש נזק זה. הם סמכו את טיעוניהם על פסק הדין האמור בעניין מרמש. מנגד, המבטח גרס כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 200,000 ₪.
23. בית משפט קמא עמד בפסק דינו על תיאור תפקידה של המנוחה במשק הבית, אשר כלל דאגה לצרכי הבית והילדים. בכלל זה צוינו טיפול בחשבונות, קניות, בישולים, ניקיונות, חינוך הילדים, עזרה בשיעורי הבית, הסעות לחוגים ומורים פרטיים. בית המשפט עמד גם על עדות המערער כי הוא שינה את היקף משרתו כדי למלא את מקומה של המנוחה. כן עמד בית המשפט על הרושם האמין שעוררו דבריו. בית המשפט קבע, כי משימת גידולם של הילדים היא “מאתגרת ומורכבת”. כן קבע, כי המנוחה לא הייתה שוטרת מבצעית כי אם בצעה עבודה משרדית המתוחמת בשעות עבודה. לכן, נדחתה טענת המבטח כי המנוחה הרבתה לשהות מחוץ לבית, ותרומתה למלאכת גידול הילדים הייתה מועטה.
24. הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא הולם את נתוני המקרה, בו אחד מן הילדים צעיר, אחד מהם בגיר, ובן נוסף הוא על סף הבגירות. הוא הולם גם את פסיקתו הנזכרת לעיל של בית המשפט העליון. הוא אף נקבע סמוך לרף הגבוה שנקבע בפסיקה זו. המערערים אינם מצביעים על נתונים חריגים העשויים להצדיק סטייה מן הפסיקה האמורה. הם גם לא מפנים לתשתית המלמדת על הוצאות בעין בהן נשאו בהקשר זה בעקבות פטירת המנוחה. העובדה שבמקרה כזה או אחר אליו מפנים המערערים נפסק בבית המשפט המחוזי סכום גבוה יותר, אינה גורעת מכך. נעיר, כי לא מצאנו דיון ממשי בשאלה זו בפסקי הדין של בית המשפט העליון בהם נדונו ערעורים על אותם פסקי דין (ראו ע”א 1330/08 אשקר נ’ עזבון המנוחה מרים עאסי ז”ל (29.12.2009); ע”א 4975/05 לוי נ’ מור (20.3.2008)). נעיר גם, כי המערערים אינם תומכים את טיעוניהם בתחשיב כלשהו, העשוי להצביע על כך שנזקם הממוני חורג מן הסכום שנפסק. במצב זה, אין עילה להתערבותנו על פי אמת המידה עליה עמדנו.
25. בשולי הדברים נציין, כי בהסתמכותם של המערערים על פסק הדין בעניין מרמש נפל קושי. אכן, דעת המיעוט באותה פרשה (כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה) סברה כי יש לפסוק פיצויים בסך של 150,000 ₪ לכל אחד מחמשת התלויים. דא עקא, שופטי הרוב באותה פרשה לא קיבלו עמדה זו, ואישרו את הפיצויים שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית, בסך של 10,000 ₪ בלבד (ראו פסקה 26 לפסק דינו של כב’ השופט ס’ ג’ובראן). יוצא, כי פסק הדין האמור אינו תומך בקבלת הערעור בנקודה זו.
26. התוצאה. התוצאה של כל האמור היא, כי ערעור המבטח מתקבל, וערעור התלויים והעיזבון נדחה. התלויים והעיזבון יישאו בהוצאות המבטח בשיעור האגרה ששילם, ובשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע”מ. הוא משקף את היקף העבודה שנדרשה בהליך זה; את הקביעות לעיל; ואת העובדה שלא נדרש דיון בערעור. לכיסוי הסכום האמור, יועבר למבטח סך של 10,000 ₪ מתוך העירבון שהפקידו התלויים והעיזבון. יתרת העירבון תושב לתלויים והעיזבון באמצעות ב”כ.
ניתן היום, ד’ אייר תשפ”ד, 12 מאי 2024, בהעדר הצדדים.
עודד שחם, שופט
[אב”ד]
אברהם רובין, שופט
נמרוד פלקס, שופט
