פק”ח 28728-01-23 עיריית קרית מלאכי נ’ ל. ואח’
14 יולי 2024
בפני כבוד השופטת בכירה רבקה שורץ
מאשימה
עיריית קרית מלאכי
ע”י ב”כ עו”ד עידית יפת לוי
נגד
נאשמים
1. פלוני
2. אלמונית
ע”י ב”כ עו”ד יאיר בירן
הכרעת דין
לנאשמים מיוחסת עבירה על סעיפים 4(א) ו-4(ב) לחוק לימוד חובה, תש”ט-1949 (“חוק לימוד חובה”): הפרת החובה לדאוג שבנם, א. שפרטיו בסעיף 1 לכתב האישום (“הקטין”) ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר (כהגדרתו בחוק לימוד חובה; “מוסד חינוך מוכר”).
עובדות כתב האישום
על פי עובדות כתב האישום, לקראת תחילת שנת הלימודים תשפ”ב (1 בספטמבר, 2021) שובץ הקטין ללימודים בכיתה א’ בבית-הספר אלי כהן בקריית מלאכי (“בית-הספר”). החל משנת הלימודים תשפ”ב ועד לכתיבת שורות אלה, הנאשמים מנעו מהקטין להתייצב לבית-הספר, או מוסד חינוך מוכר אחר, ולא דאגו כי הקטין ילמד במוסד חינוך מוכר.
הנאשמים הודו בעובדות אך כפרו באשמה.
עובדות שאינן שנויות במחלוקת
אין מחלוקת עובדתית במקרה דנן:
אין חולק שהקטין לא התייצב במוסד חינוך מוכר מיום 1 בספטמבר, 2021.
אין חולק שהנאשמים אינם מחזיקים באישור לחינוך ביתי ואף לא הגישו בקשה למשרד החינוך לקבל פטור מהחובה המוטלת עליהם לפי סעיף 4 לחוק לימוד חובה, כאמור בהוראת קבע מספר 0274 פטור מחוק לימוד חובה לשם חינוך ביתי – נהלים, שתוקפה מיום 6 באוקטובר, 2021 (“חוזר מנכ”ל”), או כאמור בנהלים שקדמו לחוזר המנכ”ל (ראו חינוך ביתי – נהלים מספר 3.1-37 שתוקפם מיום 1 באפריל, 2009 ועד לכניסת חוזר מנכ”ל לתוקף).
המחלוקת
המחלוקת נעוצה בפרשנות המשפטית באשר לחובה המוטלת על הורים לילד בגיל לימוד חובה (כמוגדר בחוק לימוד חובה) מתוקף סעיף 4 לחוק לימוד חובה לאור זכויותיהם של ההורים להשפיע על חינוך ילדיהם.
ב”כ המאשימה סומכת ידיה על האמור בחוק, ומבקשת את הרשעת הנאשמים על בסיס הודייתם בעובדות בפני ביהמ”ש.
ב”כ הנאשמים גורס כי לנאשמים, כהורים, יש זכות חוקתית להשפיע על חינוך ילדם. לדעתו, בגדרה של אותה זכות חוקתית, רשאים הם לפרש את החוק כהבנתם, על פי האידיאולוגיה שלהם, ללא פיקוח על התכנים או על אופן העברתם.
עמדות הצדדים בתמצית כפי שעולה מסיכומיהם
ב”כ המאשימה
ב”כ המאשימה סבורה כי דיי בהודיית הנאשמים בעובדות כתב האישום על מנת להביא להרשעתם בדין. ב”כ המאשימה הפנתה לראיותיה וציינה, כי השימוש באמצעי של הגשת כתב אישום נעשה כ”מוצא אחרון”, לאחר שמוצה השיח וההליך הטיפולי מול ההורים. ב”כ המאשימה גורסת כי הנאשמים עשו דין לעצמם והחליטו שלהם הזכות הבלעדית לקבל החלטות לגבי חינוך הקטין, זאת בניגוד לדין.
ב”כ המאשימה התייחסה לעדות הנאשמת, שהעידה על הסיבות לסירובה לשלוח את הקטין לבית-הספר, שלא מהוות הגנה.
ב”כ המאשימה בקשה להתעלם מעדויותיהן של גב’ מ.ק וגב’ מ.מ, עדות הגנה 2 ו-3 בהתאמה, בהיותן עדויות לא רלוונטיות.
בסופו של דבר ב”כ המאשימה סבורה כי התנהלות הנאשמים והעדת העדים הקונקרטיים, משקפת התנהלות מטרידה מצד הנאשמים כהורים שהפקירו את חינוכו של הקטין ללא הצדקה עניינית ושלא כדין. ב”כ המאשימה אינה מסכימה שהתנהלות הנאשמים היא בבחינת זוטי דברים, טענה חלופית, שהעלה ב”כ הנאשמים.
ב”כ הנאשמים
ב”כ הנאשמים טען כי התנהגות הנאשמים אינה מהווה עבירה הגם שהודו בעובדות. לחלופין טען כי יש בהתנהגותם בנסיבות המקרה דנן זוטי דברים.
לדידו של ב”כ הנאשמים כי העבירה הקבועה בסעיף 4 לחוק חינוך חובה פוגעת בזכויות יסוד חוקתיות של הנאשמים מעבר לנדרש ועל כן גורס כי יש לצמצם את היקפה באופן שיוביל לזיכוי הנאשמים.
ב”כ הנאשמים מבקש ליישם בעניינינו את ההלכה שנקבע ברע”פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ’ מדינת ישראל (נבו 13.08.2008) (“פרשת אונגרפלד”) לפיה, לדידו, יש לאזן בין האיסור הפלילי לזכות היסוד החוקתית בכל התנגשות בין אלה, לרבות בכל הליך משפטי, ובפרט במשפט פלילי הכרוך בפגיעה קשה בחירות הפרט ובזכויות האדם.
ב”כ הנאשמים מפנה לבבג”צ 3752/10 אמנון רובינשטיין ואח’ נ’ הכנסת ואח’ (“פרשת רובינשטיין”) שם הוכר חופש החינוך, או הזכות לחינוך לפי השקפת עולם, כזכות חוקתית. עוד מפנה לכך שכב’ המשנה לנשיא (כתוארה דאז) נאור כתבה , כי לשיטתה זכות ההורים להשפיע על תכני החינוך של ילדיהם היא זכות חוקתית.
עוד מפנה ב”כ הנאשמים לע”א 2266/93 פלוני, קטין נ’ פלוני, מט(1) 221 (1995) (“פרשת פלוני”), לפיו התערבות המדינה בהחלטות ההורים הנוגעות לחינוך תהא בבחינת חריג אשר יש להצדיקו, לאור זכותם של הנאשמים לאוטונומיה.
ב”כ הנאשמים גם טוען כי חוק לימוד חובה הוא חוק ישן, משנת 1949. ב”כ הנאשמים מפנה לכך שהחוק חוקק בטרם הוכרה בישראל גישת החינוך הביתי. עוד טוען, כביטוי ליישונו של החוק, כי העבירה הקבוע בסעיף 4 לחוק לימוד חובה, מטילה סנקציה פלילית אך מעצם אי שליחת קטין למוסד חינוך מוכר, ללא צורך להוכיח כי טובת הילד אכן נפגעה או התייחסות להשקפות עולם אחרות. לדידו היקף העבירה כה רחב, והיקף הפטור כה מצומצם, עד שלא נותר מאומה מזכות היסוד לחינוך על פי השקפת עולם.
לענין הליך בקשה לקבלת אישור לחינוך ביתי – לשיטתו של ב”כ הנאשמים גם הליך קבלת הפטור מחוזר מנכ”ל הוא הליך פוגעני הפוגע באוטונומיית הנאשמים ובזכותם לפרטיות, בייתר שאת לאור הצהרת המדינה באתר האינטרנט של פורטל ההורים, כי בקשות תאושרנה רק בנסיבות יוצאות דופן וחריגות. בנוסף טוען ב”כ הנאשמים כי תהליך קבלת הפטור מחייב את ההורים להכין תכנית חינוך וסדר יום שבועי באופן הפוסל מלכתחילה כל השקפת עולם חינוכית השוללת מאפיינים אלה.
הוסיף ב”כ הנאשמים וטען כי אין לצאת מנקודת הנחה ששליחת הקטין למוסד חינוך מוכר מהווה את טובתו, ואין כל סיבה לצאת מנקודת הנחה, שחינוך ביתי אינו מגלם את טובת הילד. לדידו, אין צורך לפגוע בזכות לחינוך לפי השקפת עולם לצורך הגנה מפני סיכון רחוק ועמום לפגיעה בטובת הילד, ללא קיומה בפועל של ראייה להתממשות הפגיעה.
ב”כ הנאשמים מסכם העבירה הקבועה בסעיף 4 לחוק לימוד חובה מהווה פגיעה חמורה בזכות החוקתית לחינוך על-פי השקפת עולם – פגיעה שלא עולה בקנה אחד עם מבחני פסקת ההגבלה בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטתו, יישום פרשת אונגרפלד לעניין עבירה על סעיף 4 לחוק לימוד חובה בהכרח מובילה למסקנה, כי עבירה זו פוגעת בזכות היסוד של הנאשמים מעבר לנדרש, ולפיכך יש לצמצם את היקפה באופן בו יהיה לקבוע כי הנאשמים זכאים.
לחלופין, לשיטתו, ניתן לאזן את הפגיעה בזכותם החוקתית של הנאשמים באמצעות קביעת זיכוי לאור הגנת זוטי דברים לפי סעיף 34יז. לחוק העונשין, התשל”ז-1944 (“חוק העונשין”).
ראיות המאשימה
מטעם המאשימה העיד מנהל אגף החינוך בקריית מלאכי (“אגף החינוך”), ד”ר א.א. (ע.ת. 1), ובאמצעותו הוגש מסמך המתאר את הליך השימוע טרם הגשת כתב אישום, שנערך לנאשמים באגף החינוך (סומן ת/1).
כמו כן, העידה רכזת קציני ביקור סדיר בקריית מלאכי, הגב’ מ.א (ע.ת. 2).
ע.ת. 1, מנהל אגף החינוך בקריית מלאכי
ד”ר א. א ( באמצעותו הוגש מסמך הנוגע להליך השימוע שסומן ת/1 ) , העיד, על מטרת אגף החינוך שכלל ילדי עיריית קריית מלאכי יגיעו למערכת החינוכית בהתאם לבחירתם ולבחירת ההורים, זאת בכפוף לנהלים.
עוד העיד מנהל האגף על דרך פעולת אגף החינוך הפועל על מנת לתת את “המעטפת הנכונה בתוך קריית מלאכי” [שורות 8-9, עמוד 8 לפרוטוקול מיום 31 בינואר, 2024 (“הפרוטוקול”)] היה וההורים חפצים בחינוך ביתי – אגף החינוך מנחה כיצד להגיש בקשה בהתאם לחוזר מנכ”ל.
העד הסביר כי במקרה בו ילד לא מתייצב במוסד חינוך, המוסד החינוכי נוהג לטפל בכך, תחילה, מול הורי הילד ואך כאשר הטיפול לא צולח – המוסד החינוכי מערב את אגף החינוך, וקצין ביקור סדיר נכנס לתמונה.
במקרה דנן, קצין ביקור סדיר הרב א. י (“הקב”ס”) נדרש לעניינם של הנאשמים, ערך ביקור בית, אבחן שיש קושי במענה חינוכי בתוך הבית, והנחה את הנאשמים כיצד לפעול לשם הגשת בקשה לקיים חינוך ביתי בהתאם לחוזר מנכ”ל.
בעדותו העד הבהיר, כי הסוגיה העומדת לדיון היא בעצם השיבוץ של הקטין למסגרת לימודית בשל רצון הנאשמים לחנך את בנם בחינוך ביתי באופן חופשי , לפי שיקול דעתם, ללא קשר למסגרת כלשהי להבדיל ממחלוקת בדבר אופי המוסד החינוכי אליו משובץ הקטין.
ע.ת. 1 העיד כי אין שיתוף פעולה מצד הנאשמים וכי ניסיונות שלו ושל אחרים באגף החינוך ליצור קשר עם הנאשמים והקטין על מנת לקדם מפגשים, עלו בתוהו.
ע.ת. 1 ציין כי טרם הגשת כתב אישום נערך לנאשמים במהלכו נכחו הנאשם, אביו של הקטין, ואילו עו”ד א.י -ב”כ הנאשמים השתתפה באמצעות תכנת “Zoom”.
השימוע הופסק כאשר ב”כ הנאשמים טענה כי אגף החינוך אינו מוסמך לערוך את השימוע האמור.
ע.ת. 2, רכזת קציני ביקור סדיר בקריית מלאכי, הגב’ מ. א :
ע.ת. 2, מסרה כי הקטין מאובחן עם ESD ( נפלה טעות בהקלדה , צריך להיות ASD – Autism Spectrum Disorder , אוטיזם). העדה העידה כי במהלך גיל גן הקטין הגיע כסדרו למוסד חינוך מוכר, אך בהמשך לאחר שובץ בהתאם לוועדת זכאות ואפיון לכיתת תקשורת בבית-הספר – בכיתה המיועדת לתלמידים “על הרצף התקשורתי” (שורות 14-16 בעמוד 11 לפרוטוקול), הקטין לא הגיע לבית הספר. העדה סברה כי בספטמבר 2021 הנאשמים חששו לשלוח את הקטין לבית-הספר בשל מגפת הקורונה אולם בהמשך מתארת העדה כי בית-הספר ניסה לחזר אחר ההורים, לשוחח עימם גם בשיחות וידאו באפליקציית “‘WhatsApp”, גילו אמפתיה והבנה לחשש וניסו לשכנע לשלו את הקטין למסגרת החינוכית אך כשניסיונות בית-הספר לא צלחו, בית-הספר פנה לקצין ביקור סדיר הנמנה עם בני עדתם של הנאשמים, שהחל את הטיפול במקרה.
העדה מוסרת, כי הקב”ס קרוב משפחה של הנאשמת והיא מדווחת כי רוב התקשורת מול המשפחה הייתה בטלפון. עוד עולה מעדותה כי בעקבות פניית הקב”ס לנאשמים, הם החלו לחשוב על חינוך ביתי, ועל כן תהליך הגשת הבקשה לקבלת אישור חינוך ביתי הוסבר להם.
לדברי העדה בסופו של דבר עמדת הנאשמים היתה כי יש להם הזכות הבלעדית, כהורים , להחליט בקשר לחינוך הקטין, וכי אין להם צורך באישורו של גורם כלשהו לחינוך ביתי.
בחקירה הנגדית תארה העדה, כי עת הגיע הקטין הגיע לגן עירייה תפקודו היה בהתאם לדרישות הגן. העדה אישרה כי אין בידיה דו”ח תפקוד של הקטין, חיובי או שלילי.
העדה העידה, כי ב”כ הנאשמים פנה אליה פעמיים וביקש ממנה לא לפנות למרשיו בענין החינוך בטיעון שפניותיה מהוות הטרדה.
ראיות ההגנה
מטעם ההגנה העידו הנאשמת (ע.ה. 1), באמצעותה הוגשה כתבה (סומנה נ/1), הגב’ מ. ק (ע.ה. 2) באמצעותה הוגשה כתבה (סומנה נ/2) והגב’ מ. מ (ע.ה. 3).
כבר בשלב זה יאמר כי עדויות עדות ההגנה לא תרמו להגנת הנאשמים.
הנאשם בחר לא להעיד.
עדות הנאשמת אליה יתייחס בית המשפט בהמשך באופן מפורט , למרבה הצער אינה מהוה הגנה לעבירה המיוחסת.
באשר לעדותה של עדת הגנה 2 הגב’ מ. ק , שהינה מורה למחול במקצועה – אין בה כדי לסייע לנאשמים אף שהעידה כי היא עוסקת, בין היתר, בליווי משפחות וקהילות, המאמינות ומיישמות חינוך ביתי. העדה אישרה כי אינה מכירה את מערכת החינוך בקירית מלאכי, אינה מכירה את הנאשמים ואין לה הכרות עם הקטין, על כן אין בעדותה לתרום לנאשמים לפרשנות העבירה כטענת ב”כ הנאשמים או לנאשמים.
באמצעות ע.ה 2 הוגשה כתבה מיום 26/9/2023 שנכתבה על-ידי תמר טרבלסי חדד מאתר Ynet, בעלת 4 עמודים ( סומנה נ/2 ) , שכותרתה ” זינוק של 110% של מספר הלומדים בחינוך ביתי , הרצון ללמוד צריך לבוא מהילד ” שלא די שלא הוגשה באמצעות עורכה ולא ניתן היה לחקור על בסיס אלו נתונים נכתבה, גם אם הנתונים נכונים , אין לה כל רלוונטיות בעניינם של הנאשמים, שלא טרחו כלל להגיש בקשה ללימוד ביתי.
גם עדותה של ע.ה.3 הגב’ מ. מ אינה מסייעת לנאשמים .
הגם שהעדה מנהלת מרכז “תפנית” ומלווה ילדים בגילים 4-18 המאובחנים עם הפרעות שונות כמו הפרעות קשב וריכוז, בעיות התנגדות ואוטיזם, ואף ששיתפה בסיפורה האישי באופן נרגש, התברר כי גם היא אינה מכירה את מערכת החינוך בקרית מלאכי, לא מכירה את הנאשמים או הקטין , לפיכך לא ניתן להסיק מעדותה למקרה דנן ואף לא להשליך מהחוויה האישית שעברה על הנאשמים או הקטין בענייננו.
עדות הנאשמת:
הנאשמת העידה כי מנהלת בית-הספר התקשרה אליה והודיעה לה כי אם לא תשלח את הקטין למסגרת החינוכית, עניינו יכול להגיע לבית-משפט וייקחו לה את ילדיה.
הנאשמת מאשרת, כי הקב”ס הינו קרוב משפחה שלה, בן אחיה ( עמ’17 פרו’ שו’ 6) ,
לטענתה הוא לא רצה לטפל בעניינם.
באשר לסיבות אי-שליחת הקטין למוסד חינוכי מוכר העידה הנאשמת מספר טיעונים לדעתה: המערכת החינוכית מעדיפה קידום תפקוד לימודי ומתעלמת מרגשות התלמידים או מקשיים, שהם עוברים כגון החרמות, דיכאונות או הצקות; המערכת מעבירה תכנים שנוגדים את האמונה שלה כמו חינוך מיני – תכנים שעשויים לבלבל תלמידים מבחינה מגדרית ; המערכת מחסנת בבית הספר ילדים בחיסונים בניגוד לדעת הוריהם.
לדברי הנאשמת היא מתנגדת לחיסונים וכי מסקנתה לגבי התנהלות בתי ספר ביחס לחיסונים למדה מ “…עדויות של הורים” ( עמ’ 18לפרו’ שו’ 17-18 ).
עדויות שבית הספר קרית מלאכי או בתי ספר אחרים פעלו בניגוד לדעת הורים לא הובאו בפני בית המשפט.
הנאשמת ציינה כי האידאולוגיה שלה היא לחנך את הקטין תוך כדי תנועה ובטבע, ולא בתוך מקום סגור, על מנת שילמד בדרך טבעית על פי רצונותיו.
הנאשמת העידה שהקטין נפגש עם בני גילו, מצוי ברכיבה טיפולית, לומד יחד עם אחרים. העדה לא פרטה תכנית לימודים מובנית ומסודרת כלשהי .
הנאשמת אישרה בחקירה הנגדית, כי הקטין אינו לומד באמצעות מורים פרטיים אלא רק באמצעות הנאשמים ( עמ’ 18 לפרו/ שו’ 5-6 ).
במהלך עדותה הוגשה תמונה של כותרת של כתבה, “משרד החינוך: עלייה מדאיגה במצוקתם הרגשית של תלמידי ישראל”, שנכתבה על-ידי נועם (דבול) דביר ואשר פורסמה ביום 17 בינואר, 2022 ( נ/1 )אף שברור על פני הדברים כי במועד ההחלטה על אי משלוח הקטין למסגרת חינוכית- ספטמבר 2021, הנאשמת לא יכלה להיחשף לאמור בנ/1 הואיל וזו פורסמה אך בינואר 2022 .
וכך עולה משאלות לענין זה בחקירתה הנגדית של הנאשמת :
“ש: הכתבה שעוה”ד הגיש מתי ראית אותה?
ת: זה היה די מזמן ואני לא זוכרת.
ש: תסכימי איתי שבספטמבר 2021 לא ראית את הכתבה המדוברת?
יש לי סיבות אחרות. ”
את לא עונה לשאלה. מתי קראת את הכתבה לראשונה?
אמרתי אני לא זוכרת. ”
( עמ’ 17 לפרו’, שו’ 20-25 )
בית המשפט אינו רואה את הקשר והרלוונטיות בין תוכן הכתבה לעניינו של הקטין או הוריו , קשר שלא הוכח זאת בנוסף לעובדה שהכתבה לא הוגשה באמצעות עורכה ולא ניתן לחקור אותו על הנתונים והמסקנות הנוגעים לה. (בגוף הכתבה יש התייחסות לבידודים (כפי הנראה על רקע הקורונה) והכותב סבור שיש להימנע מהם בשל השלכות שיכולות להיות על ילדים בריאים ) .
באשר לתכני הלימוד של הקטין והשוואת ידיעותיו לקבוצת בני השווים לו השיבה הנאשמת לשאלות ביהמ”ש, כי היא קונה חוברות לימוד ומלמדת את הקטין גם באמצעותן וגם בעל-פה ( עמ’ 18 לפרו’, שו’ 11-12 ) וכי אינה משווה את הקטין לאחרים בני גילו, שכן גם בתוככי הכיתות קיים פער בין תלמיד זה לאחר (עמ’ 19 לפרו’, שו’ 9-10 ) .
וכך עולה מעדותה :
“האם את יודעת מה המצב הלימודי של הילד שלך בהשוואה ביחס לבני גילו?
יש דברים שהוא חזק בהם ויש דברים שהוא פחות , ופה אנו מחזקים אותו. באנגלית הוא יותר טוב מבני גילו. ” ( עמ’ 18 לפרו’, שו’ 19-21) .
באשר לכישוריה ללמד השיבה הנאשמת, כי היא בוגרת 12 שנות לימוד, בעלת בגרות חלקית, ללא הכשרה מקצועית; ( עמ’ 19 שו’ 8-9 ).
באשר לבחינת יכולותיו של הקטין (במטרה לבחון איזו תכנית לימודים מתאימה לקטין, שיש לו צרכים מיוחדים), השיבה הנאשמת כי הקטין לא עבר מבחנים על-ידי גורם חינוכי אובייקטיבי (עמ’ 18 לפרו’ שו’ 25-26 ); הקטין לא עבר בחינה פסיכו-דיאגנוסטית ( שם , שו’ 29 , עמ’ 19 שו’ 1 ); הקטין לא עבר בחינות כלשהן בתחום הלימודי הנוגעות ליכולותיו או קשייו . לדברי הנאשמת :
: ” יש רופא התפתחות, אבל הוא לא שלח למבחנים . הוא שלח לרכיבה טיפולית.” ( עמ’ 19, שו’ 4-5 ).
הנאשמת אישרה כי אינה שולחת את הילד לבית הספר.
לשאלת ב”כ המאשימה :
“תסכימי איתי שלא נתת לבן שלך הזדמנות לחוות מה זה בית ספר?
השיבה :
לא מחסירה מהבן שלי כלום. ” עמ’ 18′ שור 1-2 ).
“לשאלת בית המשפט: האם דאגת שהילד יגיע לבית הספר ולו ליום אחד?
השיבה:
“לא, הוא לא היה . ” עמ’ 19 שו’ 3-4 ).
לשאלה ” אם את לא שולחת את הילד לבית הספר אז איך את יכולה לקבוע שבית הספר מתמקד רק בקדום ילדים בחינוך בלימודים, לא מתייחס לצדדים
הרגשיים.”
השיבה הנאשמת :
“זה מה שאפשר לראות בכ”כ הרבה מקרים ” ( עמ’ 19, שו’ 13-15 ).
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית היא חוק לימוד חובה 1949
סעיף 4 לחוק שכותרתו חובת לימוד סדיר (תיקון מס’ 5) תשכ”ט-1969 קובע :
4″. (א) הורים של ילד בגיל לימוד חובה, או של נער בגיל לימוד חובה חייבים, כל אחד מהם, לדאוג לכך שהילד או הנער ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר.
(תיקון מס’ 8) תשל”ב-1972 (תיקון מס’ 29) תשס”ז-2007
(ב) (1) לא למד ילד או נער עד גיל 15 באופן סדיר במוסד חינוך מוכר, דינו של כל אחד מהוריו מאסר שני חדשים או קנס אלף לירות, זולת אם הוכיח מעל לכל ספק סביר שעשה כמיטב יכולתו כדי שהילד או הנער ילמד כאמור;
(2) לא יובא אדם לדין לפי סעיף קטן זה, אלא לאחר שמנהל מוסד החינוך המוכר בו רשום הילד או הנער שלח לו בדואר רשום הודעה בכתב שהילד או הנער לא למד כאמור, ואף לאחר משלוח ההודעה לא למד הילד או הנער, כאמור, בזמן מן הזמנים; ולא יובא אדם לדין לפי סעיף קטן זה אלא לאחר שעברו שבעה ימים מיום משלוח ההודעה; ”
עיננו רואות כי סעיף 4 לחוק לימוד חובה קובע סנקציה פלילית על כל אחד מההורים אם ילדו לא לומד באופן סדיר במוסד לימודי מוסדר .
קביעת עובדות ומהימנות עדים
במקרה דנן אין חולק שהנאשמים לא דאגו שילדם הקטין יפקוד את בית הספר החל מספטמבר 2021 כך שהקטין לא למד לא בכתה א’, לא בכתה ב’ ואף לא בשנה הנוכחית בה אמור היה ללמוד בכתה ג’.
אל ההורים נשלח מכתב ביום 16.12.21 שנכתב ע”י היועצת החינוכית של בית הספר , גב’ ש. ב, כפי שעולה מסעיף 5 לעובדות כתב האישום בהן הודו הנאשמים באמצעות בא כוחם.
הנאשמת אישרה, כי גם הקב”ס שוחח עימה וגם מנהלת בית הספר דיברה עמה והזהירה כי אם לא תשלח את הקטין לבית הספר יאלצו לפעול בהתאם לחוק.
לנאשמים היה שימוע כעדות ע.ה.1 ( ראו גם ת/1 ) עובדה שלא נסתרה.
מנהל אגף החינוך ד”ר א. א ( ע.ה.1 ), היה מהיימן ועדותו אמינה. כך גם עדותה של רכזת קציני בקור סדיר של קרית מלאכי ( ע.ה.2 ), שהובאה בפני בית המשפט כדרישת סעיף 3 לחוק [ (תיקון מס’ 10) תשל”ו-1976 (תיקון מס’ 22) תשנ”ו-1996].
עדויות עדי התביעה היו קוהרנטיות, ממוקדות , ענייניות ולא נסתרו ע”י ההגנה.
למעשה ההגנה לא חלקה על העובדות, שהובאו ע”י המאשימה אלא העלתה טענה בדבר פרשנות לחוק.
נראה כי הנאשמים זכו ליחס אמפטי וסבלני הן על רקע התקופה בה היה הקטין צריך להתחיל את לימודיו במסגרת חינוכית ( ספטמבר 2021 ) תקופה בה עדיין הורים חששו מקורונה והן בשל הקשר המשפחתי של הקב”ס עם הנאשמת.
ואולם גם בהמשך ובמשך תקופה ארוכה בת שלוש שנים, גם לאחר ששמעו את עמדת בית המשפט ביולי 2023 , הנאשמים לא דאגו שהקטין יגיע לבית הספר אף לא ליום אחד ולא פנו כלל לבקש אישור לחינוך ביתי.
על פי מכלול הראיות שהובאו לרבות עדות הנאשמת, אני קובעת כי עדויות עדי התביעה אמינות.
הרלוונטיות / המשקל של ראיות ההגנה
הנאשם לא העיד ועל כן שתיקתו מהווה חיזוק לראיות התביעה.
מעדותה של הנאשמת עולה תמונה עגומה לפיה היא והנאשם לא מאפשרים לקטין ללמוד בבית הספר.
לנאשמת יש אידיאולוגיה לפיה הקטין צריך ללמוד באופן חופשי. טענתה כי שליחת הקטין למסגרת חינוכית של משרד החינוך נוגדת את האמונות שלה אינה מהוה עילה להפרת החוק ואינה מהוה הגנה כפי שיובהר בהמשך ( עמ’ 16, שו’ 16-17 ).
הטענה שהסיבה לכך אידיאולוגית אין בה כדי להצדיק את הימנעותה או הימנעות הנאשם לדאוג שבנם הקטין יזכה לחינוך בהתאם לחובתם על פי חוק חינוך החובה.
דעותיה לגבי מצב החינוך והתנהלות המסגרת החינוכית מבוססת על “שמועות”, “הנחות”, “רכילות”, כתבות ו/או פוסטים, שלא ניתן לבסס עליהם קביעה עובדתית כלשהי שתסייע בהגנת הנאשמים.
הגם שהחוק מאפשר פטור כפוף לעמידה בתנאים שנקבעו ובנוהל חוזר מנכ”ל והגם שלשר מכוח סעיף (ב) (1) לחוק ” להורות, בהוראה כללית או מיוחדת, כי ההורים ונותן העבודה של ילד או של נער, וכן הנער עצמו, יהיו פטורים מן החובות המוטלות עליהם לפי סעיף 4, אם –
(I) קיימים, לדעת השר, טעמים מיוחדים לכך שהילד או הנער לא ילמד במוסד חינוך מוכר, והילד או הנער מקבל באופן פרטי לימוד שיטתי המניח את דעת השר; או
(II) השר משוכנע שאין הילד או הנער מסוגל ללמוד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר;
(2) בהוראה לפי סעיף קטן זה רשאי השר לקבוע כל תנאי וכל סייג הנראים לו;
(תיקון מס’ 9) תשל”ב-1972
(3) מי שניתנה עליו הוראת פטור לפי סעיף זה, לא יחולו לגביו הוראות סעיפים 6, 7 ו-10 אלא בכפוף לתנאים ולסייגים שבהוראות הפטור, ובלבד שתישמר החובה לספק לילד או לנער לימודים במסגרת שקבע השר בכל מקרה שהילד או הנער מסוגל לכך ” ,
הנאשמים לא הציגו אישור משרד החינוך לחינוך ביתי. למעשה הנאשמים כלל לא פנו בבקשה לקבל אשור לפטור, ועל כך אין חולק. משמע, לנאשמים אין פטור מכוח אחת החלופות, שבסעיף 5 לחוק מהחובות המוטלות עליהם על פי סעיף 4 לחוק.
לא הוכח שיש למי מהנאשמים היכולת להעניק לקטין חינוך בהתאם לדרישות משרד החינוך ולמרבה הצער התרשמות בית המשפט מעדות הנאשמת היא, כי אין בידה ו/או ביכולתה להעניק לקטין החינוך לו זכאי על פי חוק.
לנאשמים הוסבר הנוהל והדרך לבקש בקשה לפטור לפי החוק ע”י הקב”ס, כפי שעולה מעדות ע.ה 2 .
הנאשמים זלזלו בחובתם על פי חוק כמו גם בזכות בנם הקטין לחינוך מוסדר ורכישת מיומנויות וכישורים חברתיים ואין הם יכולים להעלות טענה כלשהי לקשיים בעניין תנאי בקשה לפטור על פי שמועות מהורים אחרים, “שמועות” שאינן מהוות ראיה ו/או בסיס כלשהו להוכחה גם לא על פי עדות מי מעדי ההגנה שהעידו.
באשר לעדויות ע.ה. 2 וע.ה. 3
ב”כ הנאשמים ביקש באמצעות עדות הגנה 2 ו-3 לבסס טענות הנוגעות למצבה של מערכת החינוך במדינת ישראל, ומתוך כך לנסות לייצר הגנה משפטית לנאשמים המתבססת על טענות של פגיעה בזכויות החוקתיות של ההורים.
ביהמ”ש התיר את עדויות עדות הגנה 2 ו-3 עקב גישת הפסיקה לפיה הסמכות לאסור על חקירת עד או שלא להורות על זימון עד תופעל לעיתים נדירות ובזהירות רבה (ראו למשל רע”א 9055/07 שירותי בריאות כללית נ’ נאדר נאצר (נבו 22.11.2007); רע”א 4868/15 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ מגי גלזר (נבו 29.07.2015)), גם כאשר על פניו, ובמהלך הדיון, רלוונטיות העדות נראתה לכל הפחות לא סבירה.
בת”פ 40/61 היועץ המשפטי לממשלה נ’ אדולף אייכמן נפסק על-ידי כב’ השופט לנדוי כי “ענינו של כל משפט פלילי הוא לברר אם נכונות טענות האישום של התביעה נגד הנאשם העומד לדין, ואם יורשע הנאשם, למדוד לו את עונשו. כל מה שדורש בירור לשם השגת מטרות אלה, חייב להתברר במשפט, וכל מה שזר להן, יש להוציאו מכלל הדיון; וכל התימרות לחרוג ממסגרת זו, לא זו בלבד שהיא אסורה לבית המשפט, אלא סופה כישלון חרוץ” (פסקה 2 לפסק הדין; הדגשות לא במקור).
עם כל הכבוד, עדויות ע.ה 2. ע.ה 3 לא רלוונטיות לנסיבות המקרה הקונקרטי דנן. כפי שצוין בהכרעת הדין, הן לא מכירות את הקטין, לא מכירות את הנאשמים, אינן נחשבות כעדות מומחיות בנושא מסוים ואף אין להן היכרות עם מערכת החינוך בקריית מלאכי.
במקרה של ע.ה.2, אין לה אף היכרות מינימלית עם מערכת החינוך בקריית מלאכי (שורות 15-21, עמוד 28 לפרוטוקול), ועדותה לא כללה ידע קונקרטי רלוונטי לעניינו של הקטין והנאשמים.
הגדילה ע.ה 2 כאשר העידה בביטחון רב וללא בדל ראייה או ניסיון מקצועי מוכח בתחום, על כך שחוק החינוך וחוזר המנכ”ל בעניין חינוך ביתי, פוגעים בזכות יסוד של ההורים לספק המענה “הנכון ביותר לילד ” וכך העידה :
” כשראיתי מה קורה עם הכוונה והחוקים שמאוד נכונים, שאמורים לשמור בנושא החינוך הביתי, אני לא רוצה להישמע ביקורתית וזו ההסתכלות וההבנה שלי, בפועל החוקים נכונים כדי ליישם אותם, וכאשר מיישמים אותם בלי להסתכל על התמונה הכללית הם פוגעים בזכות היסוד וחובתו של ההורה לספק את המענה הנכון ביותר לילד. אני יודעת שחוק לימוד חובה והפיקוח עליו נועד…
לשאלת ביהמ”ש, אין לי הכשרה משפטית. ” ( עמ’ 20 שו’ 17-21 )
באשר לע.ה.3, גם אין לה הכרות ישירה עם מערכת החינוך בקריית מלאכי, אך היא למדה עליה “משיחה” שהייתה לה עם משפחה אחת המתגוררת בעיר (שו’ 15-16 בעמ’ 30 ושו’ 25-30 בעמ’ 32 לפרו’). עסקינן בעדות שמועה – שאינה ראייה קבילה.
ניתן לקבוע כי עדויות ע.ה 2,3 ברובן מהוות רשמים המוסקים מדעה אישית, סובייקטיבית, ללא ביסוס ראייתי וללא קשר ישיר לנסיבות הנאשמים ו/או הקטין במקרה דנן.
צודקת ב”כ המאשימה כשטענה בסיכומיה, כי אין לביהמ”ש לייחס לעדויות ע.ה.2 וע.ה. 3 מפאת משקל בשל חוסר רלוונטיות .
לסכום, דעתן האישית של עדות ההגנה אינה הוכחה למצב מערכת החינוך ולא מהווה תמיכה לטענות הנאשמת הנשענות על הנחות, השערות ו/או רכילות, שאינן ראייה קבילה בהליך.
הניסיון לתקוף את חוקיות חוק חינוך חובה – טענות בדבר פגיעה בזכויות חוקתיות של ההורים
ב”כ הנאשם טען כי הפרשנות של המאשימה לחוק חינוך חובה מהוה פגיעה בזכות חוקתית של ההורים.
ב”כ הנאשמים טען כי אינו תוקף את חוקיות חוק חינוך חובה, אלא מבקש מביהמ”ש לאזן בין העבירה הקבועה בסעיף 4 לחוק דנן לבין זכויותיהם החוקתיות של הנאשמים, בפרט זכותם החוקתית של ההורים להשפיע על תכני חינוך המועברים לילדיהם, בהתאם לפרשת אונגרפלד.
ואולם בהעלאת הטענה שחוק לימוד חובה מהוה פגיעה בזכויות חוקתיות לכאורה, ב”כ הנאשמים מזמין את בית המשפט לתקוף תקיפה ישירה את חוקיות חוק לימוד חובה, משימה שאינה בסמכותו העניינית, כפי שיבואר להלן.
“תקיפה ישירה על החלטה או פעולה של רשויות המנהל והשלטון, בכל מצב ובכל מקרה – אינה מצויה בגדר המקרים בהם בתי-המשפט רשאים לחרוג מסמכותם העניינית:
מקום שמהותו האמיתית של ההליך או מרכז הכובד שלו הוא בהכרעה בשאלת תוקפו וחוקיותו של אקט שלטוני, ובמיוחד כאשר מושא התקיפה הוא שיקול הדעת השלטוני לגופו, או כאשר מדובר בסוגיה שלטונית מורכבת או רגישה או בעלת השלכה רחבה, יש להימנע בדרך כלל מבירור העניין במסגרת תקיפה עקיפה. (פסקה 15 לפסק דינו של כב’ השופט מזוז בע”א 4291/17 עו”ד מוטי אלפריח נ’ עיריית חיפה (נבו 06.03.2019))
ראו גם רע”פ 7451/07 מדינת ישראל נ’ אהרונוביץ, רע”א 88/17 גולן נ’ ראש עיריית תל אביב ואח’.”
אמנם ביהמ”ש רשאי לחרוג מסמכותו העניינית ולהידרש עקרונית לשאלת ב”כ הנאשמים במסגרת תקיפה עקיפה על מנת לקדם יעילות של הליך, אם מתעוררת שאלה “אגב ענין” [הסמכות מעוגנת בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (“חוק בתי המשפט”)]. ואולם בפסיקה נקבע כי השימוש בתקיפה עקיפה של מעשה מנהלי לצורך הכרעה בהליך פלילי או אזרחי יהא מצומצם [ ראו: ע”א 4291/17 עו”ד אלפריח נ’ עיריית חיפה (6.3.19) (להלן: ענין אלפריח) ורע”פ 7451/07 מדינת ישראל נ’ אהרונוביץ (2.8.08) (להלן: ענין אהרונוביץ)].
בנוסף, נוכח לשון סעיף 76 לחוק תי המשפט הנוקט בלשון ” רשאי” לבית המשפט שיקול דעת לבחון אם השאלה שתקיפתה העקיפה מתבקשת ” ראויה ומתאימה לברור במסגרת תקיפה עקיפה ” או שמא ראוי או אף מתחייב שהמחלוקת תתברר בהליך של תקיפה ישירה בפני בית משפט המנהלי המוסמך ” [ ראו סעיף 13 לפסק דינו של כב’ השו’ מזוז בענין אלפריח ] משמע, קיומה של הסמכות אינו גורע משיקול דעת ביהמ”ש האם להפעיל אותה או לא.
במקרה שבפני ב”כ הנאשמים העלה את הטענה כי חוק חינוך חובה נוגד זכות חוקתית של ההורים באצטלה של “פרשנות”, “יישום הדין”, תוך שהוא מבקש לאמץ אמרת אגב, שניתנה בדעת יחיד על-ידי המשנה לנשיא נאור בפרשת רובינשטיין.
מסגרת הדיון בתיק שבכותרת- תיק פק”ח המתנהל בבית משפט השלום בק”ג, אינה מתאימה להכרעה בסוגיה זו. המדובר בתקיפה ישירה שמקומה להתברר בבית משפט המנהלי המוסמך. הפסיקה מלמדת, כי הסוגיה עלתה בבית המשפט העליון אך לא הוכרעה. אין זה נכון ואף לא ראוי שבית המשפט זה יידרש לסוגיה במסגרת תקיפה עקיפה של חקיקה ראשית כפי שיבואר להלן.
ב”כ הנאשמים בקש לבסס את עמדתו בגין קיומה של זכות חוקתית המתנגשת עם העבירה הקבועה בסעיף 4 לחוק לימוד חובה באמצעות שני פסקי דין: פרשת רובינשטיין ועע”מ 4716/17 שאדי ח’לול ואח’ נ’ המועצה המקומית גוש חלב ואח’ (“פרשת ח’לול”) (ראו סעיפים 1-2 בתשובה לכתב האישום שהוגשה על-ידי ההגנה ביום 14 ביוני, 2023 ופסקה 18 לסיכומי ההגנה ).
בניגוד לדעת ב”כ הנאשמים, מוצא ביהמ”ש כי שאלת קיומה של זכות חוקתית של הורים להשפיע על חינוך ילדיהם לא הוכרעה בחקיקה או בפסיקה. עם זאת הזכות לחינוך, הוכרה כזכות יסוד של האדם ( ראו: פרשת רובינשטיין , ובג”צ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ. שרת החינוך פרופ’ יולי תמיר , סד (1)820 ( 2010 )). ראו גם בג”צ 5373/08 אסמעיל איברהים אבו לבדה נ. שרת החינוך ( נבו 6.2.2011) שם נקבע כי הזכות לחינוך, כשלעצמה, נמנית על ” ” הגרעין הקשה ” של כבוד האדם שבלעדיו ערך הכבוד האישי נפגם פגיעה מהותית וקשה ” וכי הזכות לחינוך משתלבת בזכות לשוויון לכדי זכות לשוויון בחינוך).
נראה כי על מנת לבסס את טענתו לקיומה של זכות חוקתית להורים להשפיע על חינוך ילדיהם ניסה ב”כ הנאשמים להשתמש בשברי ציטוטים מפסיקות והלכות שונות, אשר אינם מתארים (לרוב) את הלך הפסיקה.
נדמה, כי ב”כ הנאשמים טעה בין זכותם של הורים להשפיע על תכני חינוך ילדיהם מעצם האוטונומיה שלהם, אשר לא נקבעה כזכות חוקתית, לבין הזכות להשפיע על תכני חינוך הנובעת מהזכות החוקתית לתרבות: “לקבוצות תרבותיות ישנה זכות קבוצתית להשפיע על תכני החינוך של ילדיהם. הזכות כוללת חירות המוענקת לקבוצות מיעוט מוכרות לקיים זרם חינוך או בתי ספר פרטיים מיוחדים המשמרים את תרבותן וייחודן” (פסקה 64 לפסק דינה של כב’ השופטת ארבל בפרשת רובינשטיין, ודוק: כב’ השופטת ארבל אמנם עמדה בדעת מיעוט לעניין תוצאת העתירה, אך היא זו שפירטה את המסגרת הנורמטיבית ואת ההכשרה לקביעה, כי הזכות לחינוך היא זכות חוקתית הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד, ולעמדה זו הצטרפו המכובדים השופטת (כתוארה דאז) חיות, השופט ג’ובראן, המשנה לנשיאה (כתוארה דאז) נאור, השופט רובינשטיין והשופט פוגלמן).
גם כב’ השופט הנדל התייחס לעניין הזכות הקבוצתית-תרבותית בפסקה 12 בפסק דינו בפרשת ח’לול: “עם השנים, הוכר מעמדם החוקתי של חלק מרכיבי הזכות לחינוך. בעקבות הסנונית הראשונה, הזכות לשוויון בחינוך […] נקבע כי זכות ההורים לחנך את ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם, והזכות הקרובה לחינוך מגזרי – קרי, זכותם” של מגזרים שונים לחנך את ילדיהם ברוח צִביונם התרבותי הייחודי, אמונתם הדתית ושיוכם הקהילתי” – עשויות לשאת אופי חוקתי” (הדגשות לא במקור; ראו גם את ההפניות בפסק הדין).
בהפנייתו לפרשת ח’לול וניסיונו להיאחז בה, הפנה ב”כ הנאשמים את תשומת לב ביהמ”ש לכך שמדובר ברובד השלילי של הזכות לחינוך – “הכרה באוטונומיה של הילד והוריו לבחור בחינוך התואם את ערכיהם והשקפת עולמם” (פסקה 11 לפסק דינו של כב’ השופט הנדל).
ברם, כבר בפסקה 13 לפסק דינו של כב’ השופט הנדל, נקבע ” הסדר זה, המשלב כאמור בין זכותו-חובתו של התלמיד לחינוך ובין חובת המדינה להעמיד לרשותו חינוך רשמי חינם, נשען על רגל נוספת, בדמות הורי התלמידים. אלה נדרשים לרשום את ילדיהם ברשויות החינוך המקומיות או במוסדות החינוך הרלוונטיים (סעיף 3 לחוק) ו”לדאוג לכך” שילמדו “באופן סדיר במוסד חינוך מוכר”.” (הדגשות לא במקור).
ב”כ הנאשמים, היפנה לפרשת רובינשטיין, עתירה בשאלת לחוקתיות חוק מוסדות חינוך תרבותיים, התשס”ח –2008 (חוק שהעניק פטור למוסדות חינוך חרדיים מ”לימודי הליבה”), לפסקה 4 בפסק דינה של כב’ המשנה לנשיא (כתוארה דאז) נאור אשר הכירה בזכות ההורים להשפיע על תכני חינוך כזכות חוקתי, ואולם, באותו פסק דין ממש שנדון בפני 9 שופטים, נמצאות הערות המצויות בסתירה לטענה שמדובר בזכות חוקתית, כי נשמעו דעות בפסיקה לעניין קיומה של זכות חוקתית של ההורים להשפיע על תכני החינוך של ילדיהם (ראו פסקה 39 לפסק דינה של כב’ השופטת ארבל ופסקה 43 לפסק דינו של הנשיא גרוניס בפרשת רובינשטיין).
יתר על כן, המשנה לנשיא מ. נאור סברה כי גם הזכות לחינוך היא זכות חוקתית וכי הדיון שם אינו בעצם ההכרה בזכות החוקתית אלא בהתנגשות הטבועה בינה לבין זכותם של ההורים להשפיע על תכני החינוך של ילדיהם. לדעתה הפתרון – האיזון מצוי ברמה התת חוקתית ובסופו של דבר לאחר בחינה האם החוק עומד במבחני פסקת ההגבלה הגיעה למסקנה כי החוק מצוי במתחם המידתיות ובית המשפט לא צריך להתערב.
יודגש כי בפרשת רובינשטיין נפסק כי עיקרו של סעיף 4 לחוק לימוד חובה הוא בהטלת חובה על הורים של ילד או נער בגיל לימוד חובה לדאוג לכך שהילד או הנער ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר (פיסקה 4 לפסק דינה של כב’ השו’ בדימוס ע. ארבל ).
עוד יודגש כי בפרשת רובינשטיין ובפרשת ח’לול נדונו שאלות הנוגעות למהות תכני הלימוד המועברים לילדים בראי שאלות תרבותיות וקבוצתיות ולא על עצם קיומם של הלימודים. בפרשת רובינשטיין נדונה סוגיית הקניית פטור מלימודי ליבה למוסדות חינוך חרדיים; ובפרשת ח’לול נדונה זכותם של בני הלאום הארמי לבחור האם ללמוד במוסדות חינוך יהודיים או ערביים, ובהתאם לבחירה זו – חובת הרשות המקומית לממן הסעה למוסדות כאשר הבחירה לא מצויה בתחומי הרשות המקומית.
המקרה הנדון בעניינינו הוא קיצוני יותר, ובהתאם לכך נדרשות זהירות ואחריות רבות בהסקת מסקנות מפסקי הדין המתוארים לעניינינו הקונקרטי.
אדרבא, בפסקה 37 לפסק דינה של כב’ השופטת ארבל בפרשת רובינשטיין, בעודה מסבירה את הכרעתה כי הזכות לחינוך של הילד היא זכות חוקתית, קבעה: “טלו מקרה קיצון בו מחליטה הכנסת לבטל את חוק חינוך חובה המחייב את הוריו של ילד בגיל חינוך חובה להביאו ללימודים במוסד חינוך מוכר באופן סדיר. דהיינו, המדינה מפסיקה לפקח על חובתם של ההורים לשלוח את ילדיהם ללימודים. האם לא נאמר כי נפגע כבוד האדם של אותם ילדים אשר אינם זוכים להגנת המדינה על זכותם לקבל חינוך, ולו מינימאלי בגיל חינוך חובה? נראה כי ערכי היסוד של החברה בה אנו חיים כיום תיתן לשאלה זו מענה חיובי וברור.” (הדגשות לא במקור).
ביהמ”ש מוצא להעיר כי בפרשת פלוני, אשר גם אליה הפנה ב”כ הנאשמים, עסקינן בערעור אזרחי אשר נדון במסגרת סכסוך גירושין על חינוך דתי, שניתן לילדי המתגרשים בתוך ביתם, כלומר הדיון היה על זכויות ההורים בקשר עם חופש דת בביתם, חשיפת ילדים לדת ההורים, או כפי שהנשיא שמגר כינה זאת – “משמורת רוחנית” וענין זה אינו דומה לעניינם של הנאשמים.
יוצא אפוא שהפסיקה לא הכריעה בשאלת קיומה של זכות חוקתית של הורים להשפיע על חינוך ילדיהם ומקומה הראוי והנכון להתברר בכנסת ישראל או בביהמ”ש העליון בשבתו כבג”ץ.
בנסיבות הענין אין מקום ליישם את פרשת אונגרפלד בעניינינו.
למעלה מן הצורך יציין כי אף אם היה מדובר בזכות חוקתית, יש להביע הסתייגות מקפיצה למסקנות מפסק דין הדן בהתנגשות עבירה פלילית עם חופש הביטוי, זכות המצויה “במדרג עליון של זכויות האדם החוקתיות” (פסקה 28 לפסק דינה של כב’ השופטת פרוקצ’יה בפרשת אונגרפלד) לבין הזכות לחינוך, אשר בעניינה יש פסיקה ענפה הפורשת יריעה נורמטיבית רחבה המספיקה לשם הכרעה בעניינינו.
לטענות ב”כ הנאשמים לפגיעה בזכויות לאוטונומיה, לדת ולמצפון, אשר הועלו בלשון רפה ודלה במהלך הדיון ובסיכומי ההגנה: זכויות אדם חוקתיות אינן מטה קסמים, בו יכול האדם לנופף על מנת לחלץ עצמו מצרות, או על מנת להתנהג כראות עיניו. בחברת חוק מוסדרת לא יכול אדם לעשות הישר בעיניו.
כך למשל אדם שינהג ללא רישיון -לא תעמוד לו הגנה במשפט פלילי מכוח טענה בדבר זכותו לחופש התנועה;
גם אדם שיצרוך זנות או סמים לא תעמוד לו הגנה מפני משפט פלילי אם יטען כי רשאי לעשות כן מכוח האוטונומיה שלו;
לא סביר, שנאשם במשפט פלילי ישתמש בזכויות האדם, הניתנות לו מתוקף היותו חי בחברה מוסדרת, כהגנה על כך שהפר את חוקי אותה חברה.
אמנם להורים יש זכות טבעית לגדל ולחנך את ילדיהם, אולם במערכת היחסים בינם לבין ילדיהם אין הם יכולים לפעול כראות עיניהם ללא הגבלה ובשרירות תוך התעלמות מצרכי הילד ומטובתו. הורים חייבים להכיר בסמכויות המדינה ואף בחובתה, להתערב באוטונומיה שלהם כהורים לצורך הגנה על זכויות הילד וטובתו וכדי להשיג תכלית חברתית כללית ביצירת מבנה משותף של ערכי חינוך בסיסיים שיש בהם כדי לאחד את בני החברה ( ע”א 2266/93 פלוני נ. קטין, בעמ’ 238) .
ההלכה היא שזכויות האדם המוקנות לאדם אינן מוחלטות אלא יחסיות וניתנות להגבלה באופן מידתי (וראו למשל: בג”ץ 8297/15 אבנר הררי ואח’ נ’ שירות בתי הסוהר, בג”ץ 8026/16 מוריס נ’ מפקד פיקוד העורף; בג”ץ 5304/15 ההסתדרות הרפואית בישראל נ’ כנסת ישראל).
בהתאם לכך זכויות ההורים להשפיע על חינוך ילדיהם, בין אם יחסו תחת “הזכות” לחינוך לפי השקפת עולם, הזכות לאוטונומיה או הזכות לחופש דת ומצפון, גם הן יחסיות וניתנות להגבלה.
על פי הפסיקה, מימוש זכות ההורים להקנות לילדיהם חינוך לפי השקפת עולמם כפוף לדרישות המינימליות שנקבעו על-ידי המדינה ולכיבוד זכות ילדם לחינוך (בג”צ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ’ משרד החינוך, פסקה 56 לפסק דינה של כב’ השופטת פרוקצ’יה; “בג”ץ המרכז לפלורליזם יהודי”). בהתאם, ולמצער, זכויות ההורים האמורות מוגבלות במתווה הנורמטיבי המוסדר בחקיקה ראשית בחוק לימוד חובה, התש”ט-1949, בחוק זכויות התלמיד, התשס”א-2004, בחוק חינוך ממלכתי, התשי”ג-1953, בחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ”ט-1969, בתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי”ד-1953 ובחוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, תשס”ח-2008 וכן בפסיקה הענפה שנקבעה בביהמ”ש העליון.
דיי בכל האמור לעיל כדי ללמד שהמחוקק אמר את דברו בקביעת החוקים, שצוינו לעיל במסגרת חקיקה ראשית כדי לחייב את ההורים והמדינה לאפשר לילדים עד גיל 18 לממש זכותם לחינוך חובה, זכות הנגזרת גם מחוק יסוד כבוד האדם.
אין מקום לפרש את סעיף 4 לחוק בצמצום כטענת ב”כ הנאשמים.
סעיף 4 לחוק נועד להגן על זכויות הילדים לחינוך.
למעשה מלאכת האיזונים בוצעה זה מכבר על-ידי חקיקה ראשית והלכות ביהמ”ש העליון .
גם בחוק לימוד חובה ביטא המחוקק איזון בין החובה של ההורים לדאוג שילדיו יפקדו באופן סדיר מסגרת חינוכית לבין רצון הורים להשפיע על תכני לימוד על רקע תרבותי ו/או מיגזרי כפי שעולה מסעיף 5 לחוק ללימוד חובה שכותרתו פטור [(תיקון מס’ 33) תשע”ג-2013 (תיקון מס’ 35) תשע”ו-2016 ]. המחוקק אף מאפשר להורים לבחור בזרם מוכר ( סעיף 10 לחוק ).
בסעיף 5 לחוק המחוקק הסמיך את השר לתת פטור על דרך מתן אישור לחינוך ביתי שיטתי המניח את הדעת לדעת השר.
בסעיף 5 לחוק המחוקק אף הסמיך את השר לתת פטור מהוראת סעי 4 , אם השתכנע שהילד אינו מסוגל ללמוד וזו לשון הסעיף:
5″. (א) השר רשאי להורות, בהוראה שתפורסם ברשומות, כי ההורים של ילדים ושל נערים, וכן הנערים עצמם הלומדים באופן סדיר במוסד חינוך המתואר באותה הוראה, ואינו מוסד חינוך מוכר – יהיו פטורים מן החובות המוטלות עליהם לפי סעיף 4; השר רשאי לקבוע, בתקנות, הוראות ותנאים שעל מוסד חינוך לקיימם לצורך מתן הוראת פטור לגביו לפי סעיף קטן זה, ובכלל זה לעניין הפעלת המוסד.
(תיקון מס’ 31) תשס”ח-2008
(א1) הורים של ילדים או של נערים, וכן הנערים עצמם, הלומדים באופן סדיר במוסד חינוך תרבותי ייחודי כהגדרתו בחוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס”ח-2008, יהיו פטורים מן החובות המוטלות עליהם לפי סעיף 4.
(ב) (1) השר רשאי להורות, בהוראה כללית או מיוחדת, כי ההורים ונותן העבודה של ילד או של נער, וכן הנער עצמו, יהיו פטורים מן החובות המוטלות עליהם לפי סעיף 4, אם –
(I) קיימים, לדעת השר, טעמים מיוחדים לכך שהילד או הנער לא ילמד במוסד חינוך מוכר, והילד או הנער מקבל באופן פרטי לימוד שיטתי המניח את דעת השר; או
(II) השר משוכנע שאין הילד או הנער מסוגל ללמוד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר;
(2) בהוראה לפי סעיף קטן זה רשאי השר לקבוע כל תנאי וכל סייג הנראים לו;
(תיקון מס’ 9) תשל”ב-1972
(3) מי שניתנה עליו הוראת פטור לפי סעיף זה, לא יחולו לגביו הוראות סעיפים 6, 7 ו-10 אלא בכפוף לתנאים ולסייגים שבהוראות הפטור, ובלבד שתישמר החובה לספק לילד או לנער לימודים במסגרת שקבע השר בכל מקרה שהילד או הנער מסוגל לכך “.
במסגרת סמכויות השר לתת פטור נקבעה הוראת קבע שמספרה 0274 ( להלן: חוזר מנכ”ל ) המפרט את הנהל והדרישות ביחס לבקשה לחינוך ביתי, שהינן דרישות מהותיות וסבירות.
טענות ב”כ הנאשמים כי תהליך בקשה לקבלת פטור פוגעני הפוגע בין היתר בפרטיות הנאשמים ובכבוד המשפחה בשל הצורך לחתום על טופס ויתור סודיות רפואית כמו גם בשל הדרישה לבקר בבית הנאשמים עם מפקח ואנשים נוספים כדי לבחון כשירותם ללמד את הקטין בחינוך ביתי, נטענו בעלמא , באופן כללי ודינן להידחות.
גם הטענה שתהליך הפטור מחייב מההורים להכין תכנית חינוך וסדר יום שבועי נוגד את תפישת עולמם החינוכית לחינוך חופשי מתוך סקרנות טבעית ומול חוויות יומיות , אינה מסייעת לנאשמים ודינה להידחות.
דרישות חוזר המנכ”ל מהותיות , הגיוניות וסבירות.
דרישות אלו נועדו לבחון אם הנאשמים יכולים ומסוגלים לממש את זכות הקטין לרכישת השכלה ומיומנויות להן נזקק וזכאי כדי להתפתח.
הנאשמים התחמקו מלעמוד בתנאי התהליך לקבלת הפטור .
הנאשמים לא יכולים להסתמך על טענותיהם כנגד חוזר המנכ”ל כאשר כלל לא פעלו להגיש בקשה לחינוך ביתי הגם שהתהליך הוסבר להם ע”י הקב”ס .
בבג”ץ 6672/07 זיניגרד ואח’ נ’ משרד החינוך ואח’ (30.3.09) (להלן: ענין זיניגרד) , התקבלה עמדת המדינה “כי ללא הגשת בקשה מתאימה וקבלת היתר, על הורים לקיים את החובה לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך כנדרש על פי החוק. ”
יש לזכור כי כבר בהחלטה מיום 17.7.23 הובהר לנאשמים בהחלטת כב’ השופטת ז. דולב 17.7.23 כי ככל שלא יהיה בידם אישור לפטור יהיו חייבים למלא את הוראת סעיף 4 לחוק ללימוד חובה.
הפסיקה קבעה כי הזכות לחינוך אף מגינה על הזכות לאוטונומיה של הילד, המדגישה זכותו לבחור לו דרך חיים שתאפשר לו לממש את עצמו, רצונותיו ויכולותיו. ראו דעת כב’ הש’ ארבל בסעיף 46 לפסק דינה ב-בפרשת רובינשטיין –
“פגיעה בזכות לאוטונומיה של הילד מצויה בליבת הזכות לכבוד האדם, שכאמור מחייב התייחסות לאדם כפרט בעל רצונות ויכולות, ואשר חופש הבחירה הוא אחד המרכיבים הבסיסיים המגדירים אותו כאדם… מתן האפשרות לכל ילד לבחור לו את דרכו מבין שלל האפשרויות בהתאם למאפייניו תלויה במידה רבה בתנאים הבסיסיים שניתנים לו על ידי משפחתו, על ידי החברה…, והמדינה… ילד שלא קיבל חינוך, על שלל רבדיו באופן בסיסי למצער יתקשה לרוב לכתוב את ספר חייו באופן חופשי מאילוצים”.
התנהגות הנאשמים מהוה זלזול בחובתם החוקית ובחובתם המוסרית לדאוג למימוש זכות ילדם לחינוך והשכלה במסגרת חינוכית .
הזכות לחינוך
בפרשת רובינשטיין נקבע כדלקמן:
“הזכות לחינוך, הנטועה עמוק בערכי היהדות ובמורשת ישראל, היא מהזכויות החשובות לפרט ולחברה, הוכרה כאחת הזכויות הבסיסיות של האדם עוד משחר ימי המדינה כשהובטחה במגילת העצמאות, כמו גם בחוקים שונים והוכרה ” כזכות יסוד המוקנית לכל אדם” [ראו סעיפים 29, 31 ו-37 לפסק דינה של כב’ הש’ ארבל (17.9.14) ].
זכות זו היא זכותו של הילד, כאשר “ממול הפן של הזכות שבה עומדת חובתו של הפרט… למימוש הזכות”. משכך אף נקבע כי החינוך הוא חובה [ראו סעיפים 10, 29 ו-30 לפסק דינה של כב’ הש’ ארבל בפרשת רובינשטיין וסעיפים 2, 3, 4 ו-7 ל-חוק לימוד חובה] –
“הזכות לחינוך, אם כן, נושאת לצידה גם חובה, חובה המוטלת הן על המדינה, להקצות משאבים למימוש הזכות ולפקח על קיומה, וחובה המוטלת על הפרט, המחויב לדאוג כי ילדו ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר”.
ודוק “החובה הכפולה המוטלת, הן על הפרט והן על המדינה, חלה על כל ילד בגיל חינוך חובה, המוגדר כיום בחוק מגיל 3 עד גיל 17, …”.
“המסקנה לפיה הזכות לקבל חינוך נכללת במושג כבוד האדם המעוגן בחוק היסוד אינה משמיעה כי כל היקפה של הזכות על כלל היבטיה מוגנת חוקתית” (סעיף 41 לפסק דינה של כב’ הש’ ארבל בפרשת רובינשטיין). לעיתים היבטיה השונים של הזכות לחינוך מתנגשים אלו באלו ונוצר מתח בין זכות הילד לחינוך לבין זכות הוריו לתת לילדם חינוך התואם השקפת עולמם. עמדה על כך כב’ הש’ פרוקצ’יה בפסקה 55 לפסק דינה ב-בג”ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ’ משרד החינוך, פ”ד סב(4) 571 (ההדגשות לא במקור – ר.ש ) –
“עשוי להיווצר מתח טבעי בין זכות ההורים להקנות לילדם חינוך לפי השקפת עולמם, לבין חובת המדינה לאכוף לימוד חובה ולהבטיח הקניית ערכי השכלה בסיסיים לכל ילד בישראל בכל מיגזר אוכלוסיה שהוא… מתח זה, מתקשר למתח כללי יותר הקיים במשפט, בין זכויות וחובות ההורים כלפי ילדיהם, לבין חובת המדינה להבטיח את טובת הילד, וזכויותיו… יש ליישב את המתח האמור בדרך של כיבוד האוטונומיה של המשפחה לבחור את קו החינוך הרצוי לילדיה, אך זאת תוך הכרה בסמכות המדינה, ולעיתים אף בחובתה, להתערב באוטונומיה זו לשם הגנה על טובת הילד וזכויותיו, ולהשגת תכלית חברתית כללית ביצירת מכנה משותף של ערכי חינוך בסיסיים,… בתחום החינוך, מוסמכת המדינה ואף חייבת לדאוג להקניית ערכי יסוד בחינוך לכל ילד באשר הוא, כדי להכשירו לקראת חייו הבוגרים ולאפשר לו למצות את אישיותו ואת יכולותיו בחברה. חובה זו חיונית גם לצורך עיצוב חיי חברה תקינים בראייה כוללת”.
הזכות לחינוך היא בעיקרה ובמהותה זכותו של הילד. למעשה, זכותו של הילד לחינוך מקימה את חובת ההורה “לתת” חינוך לילד ואת זכות ההורה “לקבל” (מהמדינה) חינוך עבור ילדו.
החקיקה הראשית בישראל פיתחה מנגנון שנועד להבטיח חינוך חובה וחינם לילדי ישראל בגילאים 3-17: סעיף 3 לחוק זכויות התלמיד מבטיח לכל ילד או נער את הזכות לחינוך; סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וסעיף 4(א) לחוק לימוד חובה מקבעים את חובת ההורה לדאוג לחינוך ילדו; וסעיף (ב)4 לחוק לימוד חובה קובע את הסנקציה אשר תוטל על הורה שילדו לא לומד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר.
במילותיה של כב’ השופטת ארבל בפרשת רובינשטיין, פסקה 43:
“המציאות הנורמטיבית בישראל רואה עצמה מחויבת להענקת תכני לימוד בסיסיים לכל ילד בגיל חינוך חובה, אף במחיר של פגיעה באוטונומיה של ההורים עד כדי הטלת חובות אקטיביות על ההורים שהפרתן גוררת סנקציות מהמישור הפלילי” (הדגשות לא במקור ר.ש ).
כאמור, למול זכות הילד לחינוך, עומדים ההורים אשר עליהם מוטלת הזכות והחובה לקיים את זכות הילד לחינוך, לצד המדינה שאף לה החובה לקיים מוסדות שיאפשרו את מימוש זכות הילד לחינוך:
מוסיף החוק (קרי חוק לימוד חובה, תש”ט-1949) וקובע כי כל ילד ונער שחובת לימוד חלה עליהם… על הורי הילד – על כל אחד מהם – הוטלה החובה לדאוג כי הילד או הנער ילמדו באופן סדיר במוסד חינוך מוכר (סעיף 4 לחוק), ואילו על המדינה ועל הרשות המקומית הוטלה – במשותף – החובה לקיים מוסדות חינוך שבהם ילמדו הילדים והנערים […] נוסיף ונזכיר – להשלמת התמונה ולרענון זיכרונם של מי ששכחו – כי הזכות לחינוך זכות מן המעלה העליונה היא בישראל, וכך הוכרה בהלכה שוב ושוב […] וכן הוא דברו של החוק החרות; ראו הוראת סעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, התשס”א-2000:
הזכות לחינוך 3. כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין.
ילדי ישראל מחזיקים אפוא בזכות מפורשת וברורה לחינוך… יש אף אומרים כי הזכות לחינוך היא ממעלת זכויות החוקה […]. (בג”ץ 8046/04 בן עטיה נ’ ראש עיריית בת ים ואח’, פסקאות 3-5 לפסק דינו של כב’ השופט חשין; הדגשות לא במקור).
בהמשך לאמור, סעיף 3 לחוק זכויות הילד מעגן את זכותם של הילדים לחינוך, באופן כזה שפגיעה בזכות זו תותר אך ורק בהתאם ל”הוראות כל דין”. עיגון זה מבטא גם התחייבויות בינלאומיות של מדינת ישראל בקשר עם הכרה בזכותם של ילדים לחינוך (בג”ץ המרכז לפלורליזם יהודי, פסקה 56 לפסק דינה של כב’ השופטת פרוקצ’יה).
עוד יפים לעניינינו דבריו של כב’ השופט לוי בבג”ץ 1067/08 עמותת “נוער כהלכה” נ’ משרד החינוך, סג(2) 398 (2009) (פסקה 10 לפסק דינו):
מושכלות יסוד הם, כי במדינת ישראל זכאים הילדים ובני הנוער לחינוך חינם, מכוח סעיף 7 לחוק לימוד חובה, התש”ט-1949 […] בתוך כך, חובתו של כל הורה היא לדאוג לחינוך ילדיו בהתאם לחוק לימוד חובה, וחובתה של המדינה, יחד עם הרשויות המקומיות, להקצות משאבים לצורך קיום, ניהול ופיקוח על מערכת החינוך. (ראו גם את ההפניות בפסק הדין; הדגשות לא במקור)
מכל המקובץ לעיל עולה כי זכותו של הילד לחינוך נושאת לצידה חובות: חובה המוטלת הן על המדינה, להקצות משאבים למימוש הזכות ולפקח על קיומה, וחובה המוטלת על ההורים, אשר כל אחד מהם בנפרד מחויב לדאוג כי ילדם ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר.
זכות ההורים בהקשר זה מתקיימת מול המדינה, וחובתם מתקיימת מול הילד והמדינה. להורים יש זכות חיובית לקבל מהמדינה את האמצעים להעניק לילדם חינוך, ואת החובה הפוזיטיבית לקיים את זכות הילד לחינוך. עיקרו של סעיף 4 לחוק לימוד חובה הוא הטלת אותה החובה על הורים, וכן בקביעת הסנקציה בגין הפרת החובה (פרשת רובינשטיין, פסקה 4 לפסק דינה של כב’ השופטת ארבל).
בענייננו, לכל אחד הנאשמים החובה לכבד את זכותו של הקטין ולאפשר לו מימוש זכותו לחינוך בהתאם לסעיף 4 לחוק לימוד חובה.
לטענה כי חוק חינוך חובה הינו חוק ישן
תמוה שההגנה מחד טוענת כי חוק לימוד חובה הוא חוק ישן אשר לא מותאם לעת הנוכחית, ומאידך מבקשת להתבסס על שני פסקי דין (פרשת רובינשטיין ופרשת ח’לול) שמפנים אליו כדין רלוונטי. עוד יצוין כי חוק לימוד חובה אמנם נחקק ב-1949, אך תוקן מעת לעת, כאשר התיקון האחרון נעשה בשלהי שנת 2016, באופן המבטיח את שיקוף רצון המחוקק גם בימינו (ראו גם רע”פ 8471/20 פלוני נ’ עיריית נס ציונה (נבו 01.02.2021) לעניין חובת ההורים למלא אחר הוראות חוק לימוד חובה).
מן הכלל אל הפרט
אכן – המשפט בישראל (ובמדינות רבות אחרות) לעיתים נוקט עמדה פטרנליסטית. אנו חיים במדינת חוק ואת החוק יש לכבד ולקיים. ב”כ הנאשמים טען כי החיים הם דינמיים, ולעיתים יש צורך בשינוי פרשנות קיימת או דין קיים. אך כפי שכבר נאמר, המקומות להם הסמכות לברר, לפתור ולהכריע בשינויי פרשנויות של דין קיים הם כנסת ישראל או בית המשפט העליון.
לביהמ”ש אין ספק כי הדין הקיים בישראל, שנקבע בחקיקה ראשית ובפסיקת ביהמ”ש העליון, מהווה יריעה רחבה המקנה ומתארת את זכותו החוקתית של הילד לחינוך, את החובה והזכות של ההורים הנובעות מתוך זכות ילדם, ואת חובת המדינה להקצות משאבים ולפעול למימוש זכות הילד לחינוך.
גם הזכות לחינוך טומנת בחובה פטרנליזם מדיני:
“הזכות לחינוך היא זכות מורכבת. יש בה פן של זכות אדם, שכנגדה ניצבת “חובת אדם” שיש לממשה במסגרת לימוד חובה. חובת הלימוד מכוח החוק חלה הן על הפרט והן על המדינה, שעליה להקצות משאבים לקיום מערכת חינוך חינם, ולפקח על מימוש הזכות והחובה לחינוך, הלכה למעשה. נדירות הן זכויות האדם שהחוק כופה את מימושן. כזו היא הזכות לחינוך”. (פסקה 52 לפסק דינה של כב’ השופטת פרוקצ’יה בבג”ץ המרכז לפלורליזם יהודי)
לפיכך, ובהתאם למכלול האמור לעיל – טענות בדבר מניעת הגעת הקטין למוסד חינוך מוכר בשם זכויות חוקתיות, אידאולוגיה, הנחות מוצא המתבססות על כתבות אלו או אחרות ועל שמועות כאלו או אחרות – לא תעמודנה כהגנה בבית המשפט.
כאשר ההורים מונעים מהילד את מימוש זכותו לחינוך, אל להם לדרוש מהמדינה (המאשימה) את קיום זכותם החוקתית הלכאורית הנובעת מאותו הדין.
ביהמ”ש מסיק שאם זכויות ההורים בקשר עם חינוך הילד נגזרות מזכות הילד (בהיקש לדברי המשנה לנשיא נאור בפרשת רובינשטיין), אזי בלעדי זכות הילד, בייחוד כאשר זו נמנעת על-ידי ההורים, לא תהא זכות קיום לזכויות ההורים באותו ההקשר.
במקרה דנן הקטין לא זכה לבקר בבית הספר. טענות ההורים למצב החינוך בבית ספר ניזונות משמועות ולא הוכחו כלל.
כיצד יכולים הנאשמים להתאונן על דבר שלא חוו? שלא ניסו?
הגם שמלכתחילה מערכת החינוך בקרית מלאכי לא קיבלה הזדמנות מהנאשמים לממש את תכליתה, לחנך את בנם מרגע שזה סיים גן חובה, הנאשמים כופרים בהתאמתה וביכולתה לחנך את בנם הקטין ומפנים כלפיה האשמות ללא בסיס ראייתי כלשהו.
הקטין לא הגיע אף ליום אחד לבית-הספר;
הנאשמים לא טרחו להגיש בקשה למשרד החינוך לפטור בהתאם לחוזר מנכ”ל;
הנאשמים לא הסכימו להכיר בסמכות אגף החינוך של עיריית קריית מלאכי לקיים את חובת הרשות המקומית לדאוג לזכות הקטין לחינוך, על כל המשתמע מכך;
הנאשמים ניסו להעמיד את מערכת החינוך במדינת ישראל למשפט ודיברו בגנותה על סמך שמועות, הנחות , רכילות שאינן ראייה קבילה.
מכל המקובץ לעיל ביהמ”ש קובע כי הנאשמים ביצעו את העבירה המיוחסת להם.
האם יש תחולה להגנת זוטי דברים
לפי הגנת זוטי דברים הקבועה בסעיף 34יז. לחוק העונשין, “לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך”.
הגנת זוטי דברים מפרטת ארבעה תנאים מצטברים לתחולת ההגנה:
טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי. בחינת המעשה לאור ארבעת התנאים תגלה האם מדובר במעשה קל ערך.
גישה רווחת היא שלאינטרס הציבורי משקל רב מהתנאים האחרים (ע”פ 7829/03 מדינת ישראל נ’ אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע”מ; “פרשת אריאל”).
יש לזכור שהכלל בדבר זוטי דברים הוא אך סייג לאחריות הפלילית, ומשכך אין הוא בבחינת הכלל אלא החריג. נדרשת מידת זהירות גם מן הטעם שמא ירוקנו מתוכן עבירות הנתפסות כ”קלות” מאחרות (פרשת אריאל).
טיב המעשה: מניעת הגעת הקטין, בעל צרכים מיוחדים, לבית-הספר אשר שיבץ אותו לכיתה ייעודית, זאת משך למעלה משנתיים וחצי.
נסיבות ביצוע המעשה: מניעת הגעת הקטין לבית-הספר נעשתה ונעשית באופן אקטיבי, ללא היתר כדין, ללא פיקוח וללא קיום תקשורת עם הגורמים הרלוונטיים.
היעדרותו של הקטין מתרחשת על אף מכתב ששלחה מנהלת בית הספר לנאשמים ביום 27 באוקטובר, 2021 בו דרשה מהם להשיב את הקטין לספסל הלימודים, ומכתב מיום 16 בדצמבר, 2021 מטעם המאשימה בדבר אפשרות הגשת כתב אישום בגין התנהלות זו של הנאשמים.
בד בבד, הנאשמים לא טרחו להגיש בקשה למשרד החינוך לפטור אותם מהחובה המוטלת עליהם לפי חוק לימוד חובה. מדובר בהימנעות מקיומו של מאמץ מינימלי ביותר. היעדר העברת הבקשה בולט ביתר שאת על רקע החלטת כב’ השופטת דולב להמן מיום 17 ביולי, 2023 בה קבעה שטוב יעשו הנאשמים אם יגישו כבר באותה עת בקשה בהתאם לחוזר מנכ”ל. בכך ניתן ביטוי לנאשמים העושים דין לעצמם ואינם חוששים ממורא החוק.
הקטין, בן 8.5, בעל צרכים מיוחדים, מעולם לא הגיע לבית הספר.
היות הקטין ילד עם צרכים מיוחדים וגילו הצעיר הן נסיבות מחמירות לעניין נסיבות ביצוע העבירה.
תוצאות המעשה: הלכה למעשה הקטין יושב בביתו ללא מסגרת חינוכית סדורה או מפוקחת כמעט שלוש שנים, כשליש מחייו. מדובר בהיעדרות ממושכת של הקטין, אשר במקום להגיע ליומו הראשון בכיתה א’ – נותר מאז בביתו. לא ברור היקף ידיעותיו של הקטין בקריאה , כתיבה, חשבון, אנגלית? לא ברור האם נוצרו חסכים רגשיים בתקופה זו? מה עומקם? עד כמה פער זה יקשה על הנפש שלו כאשר ישוב לבית הספר?
הקטין לא עבר בחינות כלשהן כדי להתאים לו תכנית קונקרטית ככל שנדרשת בהתאמה למצבו.
מהקטין נמנעה לא רק הזכות ללמוד במסגרת אשר יש בה האמצעים וכישורים המקצועיים ללמד אותו ולקדמו אלא גם הזכות לרכוש כישורים חברתיים וכלים הנדרשים להתפתחותו והשתלבותו בחברה. הקטין גדל במהלך השלוש שנים האחרונות ללא מעקב מצד כל גורם חינוכי או מהרווחה על מצבו הנפשי והלימודי.
ב”כ הנאשמים התייחס בסיכומיו לכך שאין צורך בהתערבות המדינה לשם הגנה מפני סיכון רחוק ועמום לפגיעה בטובת הילד, ללא קיומה בפועל של ראייה להתממשות הפגיעה.
לאור נסיבות ביצוע העבירה והתמשכות העבירה על פני שנים נוצרו פערים, שלא קל לגשר עליהם במיוחד כשעסקנן בקטין עם צרכים מיוחדים. בהתנהגותם הנאשמים גרמו נזק לקטין כאשר מנעו ממנו להשתלב במסגרת חינוכית מוסדרת, שתספק לו חינוך בהתאמה ליכולתו ומגבלותיו. ככל שהקטין ימשיך להיעדר מבית הספר שלא כדין, ויוותר בחינוך ביתי לא מפוקח בניגוד לדין, הפערים והנזקים עשויים לגדול והנזק יהיה בלתי הפיך.
האינטרס הציבורי:
הנאשמים עשו דין לעצמם משך כשלוש שנים ובכך פגעו בעקרון שלטון החוק.
גם לאחר החלטת בית המשפט מיולי 2023, הנאשמים לא הגישו בקשה לחינוך ביתי ואף על פי כן המשיכו, לא לשלוח את הקטין לבית הספר.
הזכות לחינוך היא רכיב מרכזי בתשתית הערכית הכוללת של השיטה החוקתית בישראל (בג”ץ 5373/08 איסמעיל אברהים אבו לבדה נ’ שרת החינוך; “פרשת אבו לבדה”).: היא מקרינה ומשליכה על דמותה של החברה ככלל. ללא חינוך, אין לאדם סיכוי ממשי לממש את הווייתו העצמית, לפתח את כישרונותיו ויכולותיו, ולעצב את תפיסתו הערכית והמוסרית, שבלעדיהם נפגעת יכולתו להשתלב בחברה בת-תרבות; ללא חינוך, נפגעת דמותה של החברה, והחתירה לעצב בישראל חברה דמוקרטית, סובלנית, השומרת על חירויות יסוד ומפתחת תרבות כללית וייחודית עלולה להיכשל (ראו רע”פ 8471/20 פלוני ואח’ נ’ עיריית נס ציונה; פרשת אבו לבדה; בג”ץ 4363/00 ועד פוריה עלית נ’ שר החינוך; בג”ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ’ משרד החינוך; בג”ץ 7374/01 פלונים נ’ מנכ”לית משרד החינוך).
במעשיהם פגעו הנאשמים גם באינטרס החברתי, שכל בני האדם החברים יממשו את מירב הפוטנציאל הטמון בהם, לשם שגשוג החברה.
יתרה מכך, ישראל הביעה את מחויבותה העמוקה למימוש זכות הילד לחינוך בהצטרפה להצהרות בינלאומיות, ובהתחייבויות שנטלה על עצמה במסגרת אמנות בינלאומיות רב-צדדיות (ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948, סעיף 26; אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966, סעיף 13; אמנה בדבר זכויות הילד משנת 1989, סעיף 28) (פרשת אבו לבדה). במעשיהם פגעו הנאשמים גם במשמעות ההתחייבויות הללו.
הנאשמים פגעו בזכות לשוויון בחינוך. הפליה בחינוך פוגעת בערכים הבסיסיים שהזכות לחינוך נועדה להגשים: היא פוגעת פגיעה קשה בפרט וגם ביעדים שהחינוך אמור להגשים בהיבט החברתי הכללי (פרשת אבו לבדה). השוויון בחינוך הוא אמצעי חיוני להגשמת הזכות לחינוך בשלמותה, וגם ערך העומד לעצמו, כגורם הפוסל אבחנה בלתי לגיטימית בין שווים (בג”ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ’ שרת החינוך פרופ’ יולי תמיר; פרשת אבו לבדה).
הפליה בחינוך משמעה העדפת קבוצה או פרט על פני אחרים המצויים במעמד שווה, ואי-מתן הזדמנות שווה לקבוצה או לפרט שקופחו לממש את פוטנציאל יכולותיהם וסיכוייהם (פרשת אבו לבדה) – מי יכול לומר שהקטין קיבל הזדמנות שווה לממש את פוטנציאל היכולות שלו וסיכוייו? כיצד, לאור כל האמור, ניתן לטעון כי המעשה אינו מגלם סיכון לטובת הקטין? (ראו גם ע”פ 807/99 מדינת ישראל נ’ עזיזיאן).
בית המשפט רואה בחומרה את התנהגות הנאשמים ומחדלם . אין המדובר בעבירה קלת ערך נוכח נסיבות ביצוע העבירה והתמשכותה ובשים לב להיות הקטין בעל צרכים מיוחדים. הנאשמים מנעו מהקטין ללמוד בבית ספר החל מכתה א’ למעלה משנתיים, כמו כן מנעו מהקטין את ההזדמנות לרכוש הרגלי למידה, סדר ומשמעת לרבות את האפשרות ליצור קשרים מיטביים עם קבוצת בני שווים.
הנאשמים הפרו חובתם כלפי הקטין , חובה שלצידה קבע המחוקק סנקציה פלילית. הנאשמים זלזלו בחוק ובזכות הקטין ללמוד במסגרת חינוכית מסודרת ומפוקחת.
לאור האמור לעיל, טענת ב”כ הנאשמים לקיומה של הגנת זוטי דברים נדחית.
ביהמ”ש מקווה כי מעתה הקטין יקבל הזדמנות כנה ואמיתית ללמוד, לשגשג, לרכוש מיומנויות ככל שאלו ניתנות לרכישה במסגרות חינוכיות, לזכות בכישורים חברתיים, להתפתח ולהצליח בהמשך דרכו.
סוף דבר
הנאשמים הודו בעובדות המיוחסות בכתב האישום.
הטענה המשפטית שהועלתה ע”י ב”כ הנאשמים כהגנה, נדחית .
המאשימה עמדה בנטל ההוכחה המוטל בהליך להוכחת העבירה המיוחסת לנאשמים.
לאור כל האמור לעיל, הריני מרשיעה את הנאשמים בביצוע עבירה לפי סעיפים 4(א) ו-4(ב) לחוק לימוד חובה המיוחסת בכתב האישום.
בשולי הכרעת הדין ביהמ”ש מוצא לנכון להעיר מספר הערות והארות נוספות:
הנאשמת הותירה רושם כנה על ביהמ”ש. ניכר כי דיברה מדם ליבה וכי אוהבת את הקטין בכל מאודה. אך אין באהבת אם לבנה דיי כדי להבטיח שטובת הקטין מתקיימת, או כדי לדרוש מהמדינה לסגת מחובתה לקיים את זכות הקטין לחינוך או את טובת הקטין.
“ראוי להדגיש, עם זאת, כי האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם אינה זכות מוחלטת, והיא כפופה תמיד לצרכי הילד, לטובתו ולזכויותיו […] כך למשל מסמיך סעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית… סעיף זה אין עניינו בהורים המזניחים את ילדיהם או שאינם ממלאים כלפיהם את חובתם, אלא שהוא מבטא בחובו את התפיסה לפיה למדינה יש תפקיד מסוים בשמירת טובתם של הקטינים. […] (פסקה 59 לפסק דינה של השופטת ארבל, פרשת רובינשטיין). ”
ביהמ”ש מאמין כי לצד פתיחת האפשרות לקטין לחוות את בית הספר, ללמוד, להשלים פערים ולהצליח בו, לא תהא בכך השפעה על איכות הקשר בין הקטין לבין אמו, ואין בכך כדי למנוע מהנאשמת להמשיך עם הקניית ערכיה ולימודיה לקטין בשעות שלאחר הלימודים בבית-הספר.
באשר לב”כ הנאשמים , שלפי עדות רכזת קציני ביקור סדיר בקריית מלאכי, הגב’ מ. א. (ע.ת.2) התרה בה שלא תיצור קשר עם הנאשמים בענין הנדון וכי פניותיה אליהם מהוות הטרדה. בית המשפט מצר על התנהגות זו כלפי ע.ת.2. (ב”כ הנאשמים נמנע מלחקור בענין זה) . ע.ת 2 פעלה מתוקף תפקידה וחובתה כעובדת ציבור ולא היה מקום להתרות בה או לטעון כלפיה, שהיא מטרידה את הנאשמים עת פועלת במסגרת חובתה המקצועית. חזקת תקינות המנהל עומדת לעובדי הציבור. ככל שיש טענה אמיתית כי מי מהם חרג מתפקידו – מקומה להתברר במישור המשמעתי או בביהמ”ש.
לבסוף יוער, כי ביהמ”ש מקוה כי כעת הנאשמים-ההורים יפעלו על פי הדין וידאגו, שהקטין יגיע למסגרת החינוכית באופן סדיר ורציף, הכל לטובת הקטין.
ניתנה ביום, ח’ תמוז תשפ”ד, 14 יולי 2024 במעמד הצדדים
מותר לפרסום ללא פרטים מזהים, בשינוי נוסח הגהה בלבד.
