לפני
כבוד השופטת אביטל מולד
מאשימה
מדינת ישראל
נגד
נאשם
פלוני (קטין) ת”ז xxxxx
החלטה
פסק דין- נוסח מותר לפרסום
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה ממניע גזעני לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 144 ו(א) לחוק העונשין התשל”ז – 1977.
על פי עובדות כתב האישום ביום 19.9.22 בסמוך לשעה 19:30, נסע י’ נער יהודי חובש כיפה בן 15 ברכבת הקלה בירושלים. כאשר עצרה הרכבת בתחנת ‘בית חנינא’, הבחינו הנאשם וחבריו שעמדו בתחנה במתלונן מבעד לחלונות הרכבת והחליטו לפגוע בו רק בשל היותו יהודי. הנאשם דפק בידיו על חלונות הקרון, מול פניו של המתלונן תוך שהוא מטיח לעברו קללות. הנאשם וחבריו סימנו לעבר המתלונן תנועות מגונות וקראו לו לרדת מהרכבת. המתלונן קם ממושבו ונעמד ליד דלת הקרון. כאשר נפתחה דלת הקרון, התקרב הנאשם למתלונן וירק בפניו. לאחר מכן החלו הנאשם וחבריו לברוח בריצה מהתחנה. מאבטח הרכבת שהבחין במתרחש הצליח לעכב את הנאשם והזמין למקום ניידת משטרה.
הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום ואמר שלא ירק על המתלונן אלא רק קילל אותו ושגם למתלונן היה חלק אקטיבי באירוע. ב”כ הנאשם הוסיף שהמאשימה לא בדקה אם אחד מהנערים האחרים שהיו עם הנאשם ירק על המתלונן.
לאחר ששמעתי את העדים החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו.
דיון
הנאשם מודה שאחד הנערים האחרים שהיו איתו ירק על המתלונן. בכך מצמצם הנאשם את יריעת המחלוקת לשאלת הזיהוי בלבד.
המתלונן, י’, סיפר שנסע ברכבת הקלה מתחנת קרית משה לכיוון תחנת פסגת זאב. העד אמר שישב בכיסא שליד הדלת של הרכבת והאירוע התרחש בזמן שהרכבת היתה בעצירה להעלאת והורדת נוסעים. י’ סיפר: “בתחנת בית חנינא ערבי דפק לי על החלון.. אני נבהלתי התרוממתי הוא צעק לי דברים מבחוץ ואז בגלל שישבתי ליד הדלת אז הוא היה מחוץ לרכבת בקיצור ירק לי על הפנים ואחד החברים שלו עשה כאילו מרסס אותי בגז פלפל” (ע’ 2 ש’ 2-6). העד סיפר ששמע את הנערים צועקים לעברו אך אינו יודע מה היה תוכן הצעקות.
במהלך החקירה הנגדית סיפר המתלונן על מסדר זיהוי שנעשה בשטח על ידי המאבטח. לדבריו המאבטח הראה לו את הנאשם בתחנת הרכבת יקותיאל אדם ושאל אותו אם זה האדם שירק עליו. המתלונן הסביר שהמאבטח “רצה לבדוק שהוא עוצר את הבן אדם הנכון” (ע’ 5 ש’ 33) ולאחר מכן אמר שהמאבטח ראה מי היורק “הוא רק רצה לראות שהוא צודק” (ע’ 5 ש’ 39).
אציין כי מעדותו של המתלונן משתמע שחשב שהמאבטח שראה את האירוע הוא ששאל אותו על החשוד. זאת, בניגוד לדבריו של המאבטח שאמר שמאבטח אחר ניגש למתלונן לשאול אותו האם החשוד שהובא הוא היורק.
פעולת הזיהוי שנעשתה על ידי מאבטחי הרכבת הקלה פגעה באופן קריטי במשקל שאפשר לתת לעדותו של המתלונן.
המתלונן אמנם אמר בחקירה במשטרה שהיורק לבש חולצה אפורה. אך מכיוון שהמתלונן ראה את הנאשם כשהובא לתחנת יקותיאל אדם אין משמעות לכך שאמר את צבע החולצה, שהרי ראה אותה בזמן שהתבקש על ידי המאבטחים לזהות את הנאשם. אציין אגב כך כי בסרטון ניתן לראות שעל גבי החולצה האפורה שלבש הנאשם היה ריבוע שחור גדול ועליו כיתוב באותיות גדולות. המתלונן לא מסר פרטים אלו על אף שלדבריו הנאשם עמד מולו בזמן שירק עליו.
המתלונן טען שהזיהוי שעשה בתחנת הרכבת היה על פי פניו של הנאשם ולא לפי בגדיו. אך בהעדר פרטים מדויקים על תהליך הזיהוי שנעשה בתחנת יקותיאל אדם ומכיוון שלפני המתלונן הוצג חשוד אחד בלבד, איני יכולה לשלול את האפשרות לטעות. דבריו של המתלונן במשטרה שהנאשם לבש “חולצה אפורה ומכנס שחור אני לא בטוח אבל” (נ/2 ש’ 18) ותשובתו “אהה…נראה לי” (שם, ש’ 18) כשנשאל אם יזהה את הנאשם אם יראה תמונה שלו, מחזקים את הספקות באשר למהימנות הזיהוי. העובדה שהמתלונן לא סיפר לחוקר בתחנה על כך שראה וזיהה את המתלונן זמן קצר קודם לכן מעלה גם היא תהיות.
חוסר הוודאות ביחס לזיהוי שעשה המתלונן בשטח נובע גם מהפער בין דבריו לבין דברי המאבטח באשר לחלקו של המתלונן באירוע. המתלונן הכחיש שהיתה התגרות מצדו ושלל שהיו חילופי דברים בינו לבין הנערים. לדברי המתלונן מי שירק עליו צעק עליו והוא לא ענה. המתלונן דחה את דברי הנאשם שעשה תנועה מגונה כלפי הנערים ואמר שלא קילל אותם.
בניגוד למתלונן שטען שהאירוע היה חד צדדי, סיפר המאבטח שהצעקות היו משני הצדדים ובהמשך אמר שהמתלונן “הגיב בדיבור” (ע’ 17 ש’ 33). “שמעתי … שהם מקללים אותו שהם מתגרים בו ובעיקר הוא יותר מגונן על עצמו” (ע’ 17 ש’ 36) וכן “שמעתי אותו מתווכח” (ע’ 33 ש’ 4). כשעומת עם דברי המתלונן על כך שלא דיבר עם הנערים ענה “הוא כן דיבר איתם” (ע’ 36 ש’ 31).
מאחר ולא הובא בפני המאבטח שניגש למתלונן, אין בפני פרטים חשובים על תשאול המתלונן שבוצע בשטח והמשקל שאפשר לתת לזיהוי שעשה המתלונן בשטח נמוך מאד.
לאור הקשיים שעלו מעדותו של המתלונן, נפניתי לבדוק את הזיהוי שעשה המאבטח בסמוך לאחר האירוע. במהלך העדות תאר המאבטח את השתלשלות האירועים. המאבטח הביע בטחון של מאה אחוז בזיהוי. לדבריו ראה את הנאשם יורק על המתלונן כשהוא עומד במרחק של 3-4 מטרים מהם והנאשם הוא היחיד שלבש חולצה אפורה.
ב”כ הנאשם ניסה לטעון שהנאשם לא היה היחיד עם חולצה אפורה. הדברים אינם מדויקים. הנאשם מסר בעדותו במשטרה שאחד האחרים לבש חולצה אפורה וג’קט שחור. הג’קט השחור הוא פריט לבוש ייחודי שיתכן והסתיר את החולצה האפורה והשאלות שהוצגו לעדים בהקשר זה היו מטעות. המאבטח לא התבלבל משאלות ב”כ הנאשם ועמד על כך שרק אחד מהנערים לבש חולצה אפורה. עם זאת, גם המאבטח לא תאר את הריבוע השחור והכיתוב שעל גבי החולצה האפורה שלבש הנאשם.
המאבטח הביע בטחון מלא בכך שעיכב את מי שירק: “בסופו של דבר אני נמצא מולו ואני רואה אותו יורק” (ע’ 20 ש’ 24) וכן בהמשך “לא עיכבתי את האדם הלא נכון, ראיתי מי ירק ולכן עיכבתי אותו” (ע’ 32 ש’ 6).
על אף זאת, פעולת הזיהוי שנעשתה בתחנת יקותיאל אדם ביוזמת המאבטח יוצרת ספק האם המאבטח אכן ראה את הנאשם יורק על המתלונן. כאמור לעיל, המתלונן המשיך בנסיעתו ברכבת ובתחנת יקותיאל אדם עלה מאבטח לרכבת וביקש ממנו לרדת. המאבטח שראה את האירוע, ירד בתחנת שועפאט, עיכב את הנאשם והעלה אותו לרכבת ויחד הם ירדו בתחנת יקותיאל אדם, שם התבקש המתלונן לזהות את החשוד בפעולה שפרטיה המלאים לא הוצגו ונודעו לראשונה למאשימה ולהגנה רק בבית המשפט, שנתיים לאחר מועד האירוע.
המאבטח אמר “המאבטחים לא אימתו עם שתיהם שזה בעצם היורק” (ע’ 22 ש’ 26). כשניסיתי להבין עם מי אימתו, ענה שכדי שלא יהיה בלגן המתלונן הוכנס לרכב בטחון וכשהמאבטח הגיע עם היורק, הוא שלח מאבטח לרכב בו ישב המתלונן ‘שישאל אותו אם זה היורק’ (ע’ 24 ש’ 2). לדברי המאבטח הוא והנאשם עמדו בתחנת הרכבת והמתלונן ראה אותם מתוך הרכב. המאבטח לא ידע לומר מי המאבטח ששאל את המתלונן לגבי החשוד “אין לי מושג היו שם מלא מאבטחים” (ע’ 25 ש’ 6).
המאבטח נשאל מדוע היה צורך בזיהוי החשוד על ידי המתלונן וענה: “עכשיו שאני הגעתי בעצם היורק אז אני אמרתי להם ללכת לשאול אותו אם הוא חושב שזה הוא כי אחרת אני לא אעכב אותו סתם” (ע’ 23 ש’ 9-10). פעולתו זאת של המאבטח נעשתה ככל הנראה בתום לב אך משעה שראה צורך לשאול את המתלונן “אם הוא חושב שזה הוא כי אחרת אני לא אעכב אותו סתם”, נוצר סדק בביטחון ובוודאות שהפגין המאבטח בזיהוי שעשה הוא עצמו. בהמשך דבריו אמר שלא היה בספק לגבי זהות היורק והסביר “תראה בסוף אני לא יכול לתת תלונה, אני יכול להגיש עדות. אם הוא לא יגיש תלונה אז העדות שלי היא כלום” (ע’ 23 ש’ 18-19) ובהמשך אמר “אנחנו רוצים לדעת… שמי שהותקף הוא מבין שהתוקף זה הוא, כי אנחנו בסוף לא רוצים להגיע למצב…” (ע’ 23 ש’ 34-35) . מדברים אלו של המאבטח עולה שרצה לדעת שהמתלונן יודע שהנאשם הוא היורק.
דברי המתלונן על השאלות שנשאל בשעת הזיהוי יוצרים ספק בזיהוי הנאשם על ידי המאבטח ומצביעים על כך שהמאבטח היה בספק אם עצר את האדם הנכון: “המאבטח לקח אותי, ואחרי שהוא היה עצור כבר והיה שם שוטרים. הוא עשה לי זה האיש שירק עליך? ואני אמרתי לו שכן” (ע’ 4 ש’ 20-22) ובהמשך “הוא לקח אותי המאבטח… הוא אמר לי יש פה מישהו זה זה? עשיתי לו כן זה זה” (ע’ 4 ש’ 35-37) ובהמשך דבריו “הוא עשה לי אני לוקח את האיש הנכון? עשיתי לו כן אתה לוקח את האיש הנכון” (ע’ 8 ש’ 37-38).
המאבטח נשאל לגבי הסתירה בין דבריו לבין דברי המתלונן ואמר “יכול להיות שהוא לא זוכר” (ע’ 25 ש’ 13). אציין כי לדברי המתלונן נכחו במקום שוטרים בזמן הזיהוי. לא הובאה בפני עדות של מי מהשוטרים בעניין זה. במצב דברים זה, יוצרת החלטתו של המאבטח לגשת עם הנאשם למתלונן ספק האם אכן זיהה המאבטח את האדם שירק או שטעה בין הנאשם לבין אחד מחבריו.
הספק לגבי הביטחון שהביע המאבטח בזיהוי נובע גם מפרטים נוספים שאמר בעדותו ושאינם קשורים לזיהוי: בניגוד לדבריו בבית משפט שעבר מקרון לקרון בגלל האירוע, ביום האירוע אמר המאבטח במשטרה שעבר לקרון אחר בגלל שהיה לבד ולא בצוות ולפי דבריו בחקירה הבחין במעורבים באירוע רק “תוך כדי מעבר” (נ/1) כך שהאירוע לא היה הסיבה למעבר בין הקרונות. בנוסף לכך, בעדותו בבית המשפט סיפר המאבטח שהמתלונן עלה בתחנת המבתר: “לדעתי הוא עלה… נראה לי… מגבעת המבתר” (ע’ 14 ש’ 28), זאת בניגוד לדברי המתלונן שסיפר שעלה בתחנת קרית משה.
מחדל החקירה באי בדיקת המצלמות
הנאשם אמר בחקירה שלא ירק וביקש “תסתכל בסרטון אני לא חמור שאקח סתם תיק של מישהו אחר” (ת/2 ש’ 45). גם אחד השוטרים שהגיעו לתחנת יקותיאל אדם נשמע שואל האם רואים זיהוי במצלמות. על אף זאת, לא הופקו הסרטונים ובכך אבדה האפשרות לקבל ראיה ברורה על ההתרחשויות.
מאבטח הרכבת הקלה סיפר שהסרטונים ברכבת נשמרים לעשרים וארבע שעות. לדבריו, במהלך החקירה הוא התקשר למשל”ט וביקש את הסרטונים אך היה צורך באישור של המשטרה להוריד את הסרטונים. עוד סיפר שמלבד המצלמות שבתוך הרכבת הקלה, יש בתחנת הרכבת הקלה מצלמות נוספות.
ע.ת. 7 רס”ב מ’ משרת בתחנת שועפאט, חוקר זי”ט ואחראי על בדיקת מצלמות האבטחה. העד סיפר שבמקום האירוע יש מצלמות אבטחה . לדברי העד הוא קיבל פניה ביום 30.10.24 ובאותו יום ניגש לבדוק את המצלמות. בדוח אותו רשם העד נרשם “לא נמצאו מצלמות אבטחה רלוונטיות” (ת/5). בעדותו בבית משפט הסביר העד שיש מצלמות במקום אך “מפאת הזמן המצלמות כבר גרסו את עצמם” ולכן אין צילומים של האירוע. העד הסביר שהמצלמות בתוך הקרונות מחזיקים עד 24 שעות והמצלמות שבתחנת הרכבת מחזיקים עד שלושה שבועות. העד סיכם את המצב שנוצר באומרו: “אז אני אומר בסוף בסוף עוד פעם יכול להיות שהוא זכה מההפקר לצורך העניין הזה בתיק הזה, הצילומים, הבקשה שהוגשה לי הגיעה באיחור ולכן גם אין צילומים” (ע’ 4 ש’ 37-39).
רפ”ק י’, קצין אח”מ בתחנת שועפאט, היה ממונה על החקירה בתיק. בתחילת דבריו טען העד שלא הוצאו צווים ושלא פרקו מצלמות, והוסיף שלא בהכרח היה צילום של האירוע ושהמצלמות בבית חנינא ובשועפאט לרוב לא עובדות. בהמשך העדות הבחין העד בצו בתוך התיק וביקש לשנות את תשובתו.
ואכן, ביום 6.10.22 הגישה משטרת ישראל בקשה לצו משולב חיפוש במקום וחדירה לחומר מחשב (נ/3). בבקשה נרשם שמתבקש אישור לערוך חיפוש במצלמות הרכבת הקלה “מיום 19.9.22 בתחנת בית חנינא בשעות הערב בו ניתן לראות ככל הנראה אירוע תקיפה (יריקה) של חשודים כלפי אזרח יהודי והתגרות”. ביום 9.10.24 קיבל כבוד השופט ארנון איתן את הבקשה (נ’4). הצו שהוצג הוצא ביום 6.10.24 ורפ”ק י’ לא ידע להסביר מדוע בוצע הצו רק ביום 30.10.24.
מאחר וקיימת אפשרות שהמצלמות שברכבת או בתחנת הרכבת תיעדו את האירוע, יוצר מחדל החקירה ספק נוסף באשר לאשמתו של הנאשם.
למחדל שבאי בדיקת המצלמות מצטרף מחדל באי חקירת הנערים האחרים שהיו מעורבים באירוע. מחדל זה מקבל משמעות רבה בעקבות דבריו של הנאשם במשטרה על חלקו של י.ז באירוע. בתחילת חקירתו במשטרה טען הנאשם שאינו יודע מי ירק אך כשנשאל שוב “מי זה שירק ואמר לו בוא בוא” ענה “אני לא זוכר מי זה שירק אבל אני יכול להגיד לך שי.ז הוא זה שצעק לו בוא בוא” (ת’/2 ש’ 54-55).
רפ”ק י’ נשאל מדוע לא זומנו שני הנערים לחקירה ואמר שהמאבטח תפס את הנער שירק במקום. בהמשך אמר שבשל חלוף הזמן הוא לא זוכר למה הם לא נחקרו ויתכן שהיה צריך לבצע את פעולת החקירה הזאת.
בשל הקשיים שנוצרו בעקבות הזיהוי המאולתר בתחנת הרכבת, בשל הפערים בין גרסאות המתלונן והמאבטח ובשל מחדלי החקירה המפורטים לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.
ניתן היום, י”ז כסלו תשפ”ה, 18 דצמבר 2024, בנוכחות הצדדים.
