לפני כבוד השופטת שרית מרום
המבקשת
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי)
בעניין
המשיב
פלוני ת”ז XXXXXXXXX
באמצעות ב”כ עו”ד מולוקן אלגרבלי
מטעם הסניגוריה הציבורית
החלטה
ביום 11/12/23 הוגש כנגד המשיב, נאשם 2 בכתב האישום המקורי (“הנאשם”) יחד עם הנאשם 1, אלמוני (קטין), כתב אישום בגין עבירות של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (“חוק העונשין”), תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 וסעיף 29 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 וסעיף 29 לחוק העונשין.
הנאשמים כפרו בכתב האישום והדיון נקבע לשמיעת ראיות.
בדיון שהתקיים ביום 21/11/24, הודיעה ב”כ המאשימה כי התגבש הסדר טיעון בין המאשימה לבין הנאשם 1, במסגרתו יודה הנאשם 1 בביצוע עבירות המצוינות בכתב האישום המתוקן והן תקיפה לשם גניבה לפי סעיף 381(א)(2) וסעיף 381(ג) לחוק העונשין, גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
עוד עתרה ב”כ המאשימה לתיקון כתב האישום, כך שייחס לנאשם 2 את אותן העבירות בהן הודה הנאשם 1.
ב”כ הנאשם התנגדה לתיקון האמור. לאור טיבן של הטענות שהועלו, נקבע כי על ב”כ המאשימה להגיש בקשה מנומקת בכתב, ועל ב”כ הנאשם להגיש תגובה בכתב.
במעמד הדיון, טענה ב”כ הנאשם כי לשם תיקון כתב האישום למעלה משנה לאחר מועד ביצוע העבירות לכאורה, על דרך של הוספת עבירות חדשות, יש לקבל אישור יועמ”ש בהתאם לסעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תש”ך-1960 (“חוק הנוער”). בבקשתה, התייחסה ב”כ המאשימה לטענה זו בהרחבה. הגם שבתגובתה הכתובה ציינה ב”כ הנאשם כי לא תעמוד על טענה זו, בית המשפט יתייחס אליה.
ראשית יצוין כי כתב האישום הוגש כנגד הנאשם פחות מ-6 חודשים לאחר מועד ביצוע העבירות לכאורה – ולפיכך “מרוץ ההתיישנות” (בהתאם לסעיף 14 לחוק הנוער) נפסק ביום 11/12/23 – מועד הגשת כתב האישום. דהיינו, מלכתחילה לא קמה תחולה לסעיף 14 לחוק הנוער. לכן, בניגוד לאמור בטענת ב”כ הנאשם, ובבקשת המאשימה, לא חלה בעניינינו הפסיקה שנקבעה בע”פ 6734/16 פלוני נ’ מדינת ישראל (נבו 25.10.2017) (“עניין פלוני”) או בע”פ 7211/13 פלוני נ’ מדינת ישראל (נבו 13.12.2015).
עם זאת, בית המשפט יעיר כי בעמדתה הכתובה טענה ב”כ הנאשם כי ההלכה אשר צוינה בבקשת המאשימה, עניין פלוני, אינה ההלכה המחייבת, בעודה מצטטת מפסקה 30 של פסק דינו של כב’ השופט שהם, בה כותב כי המחלוקת לעניין סעיף 14 לחוק הנוער תיוותר בצריך עיון. ברם, בהמשך אותה פסקה ממש, נכתב:
“אציין כבר עתה, כי מוסכם על חבריי, השופטים ג’ובראן והנדל, ולכך גם אני מסכים בכל הכבוד הראוי, כי לא נדרש אישור לתיקון כתב האישום לאחר תחילת המשפט. כפי שהובהר, בשלב שלאחר “תחילת המשפט” יש צורך באישורו של בית המשפט, לכל תיקון של כתב האישום, בהתאם לסעיף 92 לחסד”פ. הגישה המקובלת היא, כי המשפט מתחיל בהקראת כתב האישום (סעיף 143 לחסד”פ; בג”ץ 304/72 זאבי נ’ שר המשטרה, פ”ד כו(2) 489 1972)), שעה שתיקון כתב האישום עד לשלב ההקראה אינו דורש את אישורו של בית המשפט (סעיף 91 לחסד”פ). המחלוקת בין חבריי נוגעת, אפוא, רק לשלב שלפני תחילתו של המשפט, מחלוקת שאותה אני מבקש להותיר בצריך עיון, ובשים לב למגוון הדעות בסוגייה זו, אפשר שיהיה מקום להכריע בה בהרכב מורחב.” (הדגשות לא במקור).
בענייננו, לאור כפירת הנאשמים בכתב האישום ומתן מענה מפורט, הרי שאין ספק כי עסקינן בשלב שלאחר תחילת המשפט (כאשר הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 92 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982; “החסד”פ”), ולא בשלב שטרם תחילת המשפט (במצב דברים זה, הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 91 לחסד”פ).
לפיכך יציין בית המשפט כי במקרה דנן, אילו היה מוגש כתב אישום בחלוף שנה ממועד ביצוע העבירות באישור יועמ”ש, צודקת ב”כ המאשימה כי אין צורך לקבל אישור יועמ”ש נוסף טרם תיקון כתב האישום.
ולבקשה לגופה:
ב”כ המאשימה מבקשת לתקן את כתב האישום לפי סעיף 92(א) לחסד”פ, ומנמקת זאת בטעמי שוויונות בין נאשמים וכן בקשיים ראייתיים.
ב”כ הנאשם מתנגדת לתיקון כתב האישום. לדידה, כתב האישום המקורי מגלה שני אירועים נפרדים, כאשר כל אירוע עומד בפני עצמו, כולל עובדות שונות, מתלוננים שונים, סעיפי עבירה שונים ואף האירועים התרחשו במרחק גיאוגרפי זה מזה.
ב”כ הנאשם טוענת כי האירוע הראשון מתואר בעובדות 1-5 בכתב האישום המקורי, ובגינו מיוחסת לנאשם עבירת שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; האירוע השני מתואר בעובדות 6-7 ובגינו מיוחסות לנאשם עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 וסעיף 29 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 וסעיף 29 לחוק העונשין.
ב”כ הנאשם טוענת כי העבירה שיוחסה לנאשם במסגרת האירוע הראשון נמחקה כליל, ובמקומה מייחסים לו שלוש עבירות חדשות: תקיפה לשם גניבה לפי סעיף 381(א)(2) וסעיף 381(ג) לחוק העונשין, גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; וכן כי האירוע השני, לרבות העבירות שיוחסו לנאשם במסגרתו, נמחקו מכתב האישום.
לשיטת ב”כ הנאשם, בקשת המאשימה היא למעשה חזרה מאישום לפי סעיף 94(א) לחסד”פ, העוטה אצטלה של בקשה לתיקון כתב אישום לפי סעיף 92(א) לחסד”פ.
דיון והכרעה:
“ב”כ התביעה בקשה מבימ”ש קמא תיקון של כ”א ולא אמרה דבר המלמד על כוונה לחזור מן האישום. נכון הדבר, שמבחינה מעשית, תיקון כ”א ע”י מחיקת עובדות המהוות חלק מן העבירות שבכ”א שקול כנגד “ביטול” אותן עבירות, קרי כנגד חזרה מן האישום – לפיהן, ברם, מבחינה עיונית אין הדבר כך, ולנוכח לשונו הרחבה של סעיף 92לחסד”פ, לא מצאתי טעם על שום מה לא תוכל התביעה לתקן כ”א ע”י מחיקת עבירות, מבלי שהדבר יגרור זיכוי מאותן עבירות. כמובן, שביהמ”ש – מיוזמתו או לפי בקשת הנאשם רשאי לסרב לתיקון כזה, אם אינו כרוך בחזרה מפורשת מן האישום: ברם, משלא עשה כן – אין בפנינו אלא “תיקון” בלבד, וזה אינו מבטא אוטומטית חזרה מן האישום.” (פסקה 4 לפסק דינו של כב’ השופט קדמי בע”פ (מחוזי תל אביב-יפו) 6/87 יצחק קח זם נ’ מדינת ישראל, תשמ”ח(1) 092 (1987); הדגשות לא במקור).
תיקון כתב אישום יכול שיתייחס להקדמה, לפרשת העובדות, להוראות החיקוק ולרשימת העדים [יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים – חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום – א’ (מהדורה מעודכנת, 2009), בעמוד 947; להלן: “קדמי”].
ויודגש, “לבית המשפט שיקול דעת אם להיעתר לבקשת התיקון, מבלי שהתביעה תחזור בה מפורשות מן האישום. ברם – בהיעדר חזרה מפורשת מן האישום, אין בקבלת הבקשה לתיקון כתב אישום על-ידי מחיקת עבירות מתוכו, כדי להביא לזיכויו של הנאשם מאותן עבירות.” (שם, עמודים 949-950).
כל עוד לא יהיה בהתרת התיקון כדי לקפח את הגנת הנאשם – בית המשפט יתיר את התיקון המבוקש (שם, עמוד 948, וההפניות המרובות המופיעות שם). בהתאם לכך, המסגרת הנורמטיבית לבקשת המאשימה היא סעיף 92(א) לחסד”פ לפיו: “בית המשפט רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לבקשת בעל דין, לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; […].”.
עסקינן בבקשה לתיקון כתב האישום, על דרך של גריעה ממנו: שינוי סעיפי האישום בדמות ייחוס עבירות שחומרתן פחותה ומחיקת חלק מן העובדות. לפיכך על בית המשפט לבחון האם בקבלת בקשת המאשימה לתיקון כתב האישום, הנאשם לא יקבל הזדמנות סבירה להתגונן מפני כתב האישום המתוקן.
בית המשפט לא מקבל את עמדת ב”כ הנאשם כי כתב האישום המקורי כולל בתוכו שני אירועים מובחנים. עסקינן בסוגיה הנוגעת לליבת הפררוגטיבה של המאשימה, ואין זה ממקומו של בית המשפט או של ההגנה להתערב בשיקול דעת המאשימה בניסוח כתב אישום. לעניין זה ראו סעיף 36 להנחיות היועמ”ש: הנחיה מס’ 3.1 – הכנה וניסוח כתב אישום (מיום 15 בספטמבר, 2024). המתואר בכתב האישום מתאר אירוע מתגלגל, המהווה מסכת עובדתית אחת.
בע”פ 5019/09 דביר חליווה נ’ מדינת ישראל (נבו 20.8.2013) (“עניין חליווה”) נקבע כי “הזדמנות סבירה להתגונן” כוללת שני יסודות: יסוד טכני-דיוני ויסוד ענייני-מהותי.
משמעותו של היסוד הטכני-דיוני, הינה מתן הזדמנות סבירה לנאשם להתנגד להבאת ראיות לעובדות שלא נכללו בכתב האישום, לחקור עדים ולהביא ראיות מטעמו, ומשמעותו של היסוד הענייני-מהותי הינה קיומה של הזדמנות סבירה לנאשם לפתח ולייצב קו הגנה כנגד אישום שלא הופיע בכתב האישום.
כאמור, בכתב האישום המקורי, המאשימה מייחסת לנאשם ביצוע עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, הקובע כך:
שוד [א/287, 288(1)] [תשכ”ו]
402. (א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד – מאסר ארבע-עשרה שנים.
(ב) היה השודד מזויין בנשק או במכשיר שיש בהם כדי לסכן או לפגוע, או שהיה בחבורה, או שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו הוא פצע אדם, הכהו או השתמש באלימות אחרת כלפי גופו, דינו – מאסר עשרים שנים.
כלומר, שלושה רכיבים התנהגותיים מרכיבים, באופן ספציפי למקרה זה, את עבירת שוד בנסיבות מחמירות:
גניבה;
בשעת ביצוע הגניבה, או סמוך לביצוע או מיד לאחריו, מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות כדי להשיג את הדבר הנגנב;
השודד היה בחבורה.
בבקשתה, מבקשת המאשימה לשנות את סעיף האישום מסעיף 402(ב) לסעיפים הבאים:
איומים
192. המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים.
תקיפות שונות
381. (א) העושה אחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים:
[…]
(2) תוקף חברו כדי לגנוב דבר;
[…]
(ג) העובר עבירה לפי סעיף קטן (א) כאשר התקיפה היתה בצוותא של יותר משני אנשים, דינו – מאסר חמש שנים.
דין הגונב
384. הגונב, דינו – מאסר שלוש שנים, והוא אם לא נקבע לגניבה עונש אחר מחמת נסיבותיה או מחמת טיבו של הדבר שנגנב.
עובדות סעיפים 1-5 לכתב האישום המקורי והמבוקש לתיקון זהות. הרכיבים ההתנהגותיים אשר באמצעותם ביקשה המאשימה לבסס את עבירת השוד בנסיבות מחמירות – זהים לרכיבים ההתנהגותיים באמצעותם כעת מבקשת המאשימה לבסס את עבירות תקיפה לשם ביצוע גניבה, גניבה ואיומים.
לפיכך, בית המשפט אינו מקבל את הטענה כי מדובר ב”שלוש עבירות חדשות”. בית המשפט מוצא כי מדובר בייחוס אותה התנהגות לנאשם, אלא שכעת מבקשת המאשימה לשנות את הוראות החיקוק המיוחסות לנאשם בגין אותה התנהגות ולהקל עימו.
בנוסף, מבקשת המאשימה למחוק את העובדות המתייחסות להתנהגות כלפי המתלונן השני, וכפועל יוצא מכך – למחוק את הוראות החיקוק שיוחסו לנאשם בגין התנהגות זו, והן עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק יחד עם סעיף 29 לחוק וכן עבירת איומים לפי 192 לחוק יחד עם סעיף 29 לחוק.
בקשת המאשימה, הלכה למעשה, מקלה משמעותית בעבירות המיוחסות לנאשם.
בדיון לפי סעיף 144 לחסד”פ שנערך ביום 9/7/24, הנאשם מסר כפירה מפורטת ביחס לעובדות כתב האישום המקורי. הנאשם הכחיש מחוסר ידיעה את האמור בסעיפים 1 ,2 ו-5; הכחיש כי חסם את הנערים X.X. וX.X. בגופו כאמור בסעיף 3; מכחיש שהורה למתלונן לעשות משהו, ומודה כי חזר אחרי דברי נאשם 1 באומרו למתלונן “תן לו לעשות סיבוב הוא רוצה לקנות שיאומי”. הנאשם מכחיש כי שמע איומים, טוען כי לא ידע שנאשם 1 נושא עליו גז פלפל, וטוען כי לא ראה את נאשם 1 מאיים או שולף גז פלפל. ב”כ הנאשם מסרה כי לאור אלו, תטען ההגנה שלא התקיימו יסודות עבירת השוד בנסיבות מחמירות בצוותא הן במישור העובדתי והן במישור הנפשי.
בהתאם לתוכנה של כפירת הנאשם, וזהות תוכנם של סעיפים 1-5 בכתב האישום המקורי לכתב האישום המתוקן, אף כפירתו של הנאשם תעמוד לו בשלמותה למול כתב האישום המתוקן.
סופו של דבר, לאור השלב בו מצוי ההליך, כאשר דיון שמיעת ראיות ראשון טרם התקיים, הרי שלנאשם קיימת הזדמנות סבירה להתגונן (ראו למשל ע”פ 4668/14 חגי אפללו נ’ מדינת ישראל (נבו 18.2.2015); ת”פ (מחוזי י-ם) 36466-12-23 מדינת ישראל נ’ ישאמבל היילו (נבו 15.12.2024)). החלטה זו עומדת ביתר שאת למול העובדה שעסקינן באותם יסודות התנהגותיים-עובדתיים, זהות החומר הראייתי ותוכן כפירת הנאשם בכתב האישום המקורי.
בית המשפט מוצא כי יכולת הנאשם להתגונן הן מבחינה טכנית-דיונית והן מבחינה עניינית-מהותית לא נפגעה כלל.
הבקשה מתקבלת. ב”כ המאשימה תגיש לתיק כתב אישום מתוקן עבור הנאשם 2.
המזכירות תודיע.
ניתנה היום, י”ב טבת תשפ”ה, 12 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
