מספר בקשה:3
לפני
כבוד השופטת דיאנה פסו-ואגו
מבקש:
ו. א.ע
נגד
משיבה:
י.ע.
החלטה
בקשה ליישוב סכסוך הוגשה על ידי המשיבה, במסגרתה עתרה לפסיקת מזונות דחופים, בעבור ילידיהם הקטינים של הצדדים, שנולדו בשנת 2009 ו- 2012. המבקש הגיש בקשה לסגור התיק ולדחות בקשתה על הסף, בעילה של העדר סמכות עניינית כן טען כי יש לדחות גם הבקשה לגופה.
לטענת המבקש, בין הצדדים תלויה ועומדת תביעה לזמני שהות שהגיש המשיב, לבית הדין השרעי, במסגרתה נפגש הקאדי עם ילדי הצדדים, בפברואר 2024, וזאת בנוכחות אפוטרופוס לדין שמונה ועו”ס לסדרי דין. נטען, כי המשיבה מגישה בקשות שונות בפני ערכאות שונות, בחוסר תום לב עת נקבע, על ידי בית הדין השרעי, כי עליה להימנע מעשות כן עד שיושלם ההליך הנוגע לחידוש הקשר בין המבקש לילדי הצדדים.
המבקש הוסיף, כי ביום 02.03.24, ניתן פסק דין בעניין הגירושין של הצדדים, זמני שהות ועוד, כאשר המשיבה אינה מקיימת התחייבויותיה בהתאם לפסק הדין ועד כה המבקש לא ראה את ילדיו. כן ניתנה החלטה על ידי בית הדין השרעי, בשנת 2015, לרבות בסוגיית מזונות המשיבה ומזונות הילדים.
עוד הוסיף, כי המשיבה הגישה תביעת רכוש לבית הדין.
המבקש מציין שהמשיבה עם ילדיהם, הגיעה לארץ באפריל 2022, ללא ידיעתו.
לנוכח כלל האמור טוען המבקש, כי אין לבית המשפט לענייני משפחה, סמכות לדון בסוגיית המזונות של הילדים, וזאת בנוסף לכך שהבקשה ליישוב סכסוך, הוגשה על ידי המשיבה, בחוסר תום לב, עת הוגשה ללא רצון אמיתי ליישב הסכסוך בדרכי שלום ובהסכמה, אלא תוך ניסיון לעשות שימוש בהליכי המשפט, “לעקוף” סמכות, שלא כדין (המבקש מפנה בעניין זה לפסק דינו של בית המשפט העליון בבג”צ 5918/07 ו – 6919/07 פלונית נגד בית הדין הרבני).
המבקש צרף לבקשתו אסמכתאות לביסוס דבריו, בין היתר תרגום כדין של החלטת בית הדין השרעי, בה, לכאורה, נידונה שאלת המזונות.
לעניין בקשת המשיבה לפסוק המזונות, ביקש המבקש לדחותה, הן מהטעמים שפורטו לעיל והן מהטעמים שהמשיבה בעלת פוטנציאל השתכרות גבוה, מתגוררת בבית אביה, הוא אדם עשיר ומוכר בקהילה, ש”מוליך” אותה וקובע עבורה אופן התנהלותה. כן הוסיף שילדי הצדדים מתבגרים, עצמאיים שהוסתו כנגד המבקש, ומנוכרים לו מזה כעשר שנים, מתוכם שמונה שנים התגוררו בג.. לדבריו עסקינן בילדים מורדים וסוגיה זו נידונה בפני בית הדין השרעי ולכן יש לקבוע כי עסקינן בסמכות נמשכת בשל היות הסוגיות בעלות אופי מתמשך (מפנה לבג”צ 2898/03 פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול).
כן הוסיף שהוא בעצמו מתגורר בבית הוריו עם משפחתו ועובד בבית חולים א. בא..
לדבריו המשיבה קיבלה מזונות משלטונות גרמניה וכיום אין מדובר בילדים נזקקים או רעבים ועל פי הדין השרעי אין חובה אבסולוטית, על האב, לזון אותם.
המשיבה בתגובתה הראשונה, ציינה, תחילה, כי תמסור תגובתה “לנקודות הרלוונטיות להן היא מוצאת צורך”. לדבריה שאלת מזונות הקטינים “לא נידונה בשום ערכאה” וכזו גם לא תלויה ועומדת בפני בית הדין השרעי ולכן בית הדין לא “קנה” סמכות בסוגיה זו. כן טענה, כי הקטינים סובלים מחרפת רעב, עת המבקש לא שילם ואינו משלם מזונותיהם, מאז נפרדו הצדדים, כאשר המבקש עשה כל שניתן על מנת להרחיקם ממנו.
תגובתה של המשיבה הוגשה ללא תצהיר תומך.
בהחלטה מיום 18.08.24, נדרשה המשיבה להתייחס להחלטת בית הדין השרעי משנת 2015, באופן פרטני, הגם שבחרה שלא למסור תגובתה לחלק מטענותיו של המבקש, כפי הודעתה.
בתגובה הנוספת שהוגשה, אף היא ללא תצהיר תומך, טענה, כי עסקינן בהחלטה שעניינה מזונות אישה, כאשר, לדבריה “במהלך הדיון ובדרך אגב, הועלתה טענה כי המשיב אינו משלם מזונות אף לילדיו הקטינים…”. לדבריה הסתמך המבקש על הקצבה שקיבלו הילדים מג., קצבה שתשלומה הופסק עת עזבה המשיבה את ג..
המשיבה כאן טענה, כי “מעולם לא התבררה סוגיית מזונות הילדים לעומק כנדרש ע”פ התקנות”.
המשיבה לא הגישה עותק מכתב התביעה, כתב טענות כלשהו שהוגש לבית הדין השרעי, או הפרוטוקול של הדיון, כאשר הוא מתורגם כדין, עת, כאמור, המבקש הגיש את ההחלטה.
כאמור, המשיבה ביקשה להשיב אך לחלק מטענותיו של המבקש והגם שנדרשה באופן פרטני להתייחס להחלטה משנת 2015, עשתה כן ללא תימוכין.
הכרעה
בעלי הדין בעניינינו, משתייכים לעדה המוסלמית, כאשר בעניינים רבים לדין הדתי של אותה עדה, יש סמכות שיפוט וזאת כפי סימן 52 לדבר המלך במועצה, הקובע המקור לסמכותם של בתי הדין השרעיים לדון בתביעות בענייני מזונות, משמורת והחזקת ילדים.
עד שנת 2001 היו ענייני המעמד האישי של מתדיינים מוסלמים, בסמכותם הייחודית של בתי הדין השרעיים. אולם בתיקון מס’ 5 לחוק בתי המשפט למשפחה, תשנ”ה-1995, משנת 2001 הוענקה לבתי המשפט לענייני משפחה סמכות מקבילה לדון בכל אותם ענייני המעמד האישי של מוסלמים. (ראו סעיף 3(ב1) לחוק בתי המשפט למשפחה). לפיכך גם בעניינם של מתדיינים מוסלמים, חל משטר “מרוץ הסמכויות”, חופש הבחירה בין הערכאות (ראו בג”ץ 2621/11 פלונית נ’ בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, [פורסם בנבו] (27/12/2011)).
מקום בו תם דיון בפני ערכאה מוסמכת, בעניינים שבסמכות מקבילה, ומוגשת עתירה חדשה, להידרש לאותה סוגיה, מחדש – על בית הדין לקנות סמכות ממקור אחר, הסמכות הנמשכת “על-פיו, תהא הערכאה המקורית – והיא בלבד – מוסמכת לעסוק בגלגולו המאוחר של ענין שנדון בפניה בעבר” (ראו בג”ץ 4111/07 פלונית נ’ פלוני (בסעיף 7, טרם פורסם, [פורסם בנבו], (27/7/2008)).
בפסק דינו של בית המשפט העליון, בג”ץ 2621/11 פלונית נ’ בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, [פורסם בנבו] (27/12/2011)).נידונה השאלה כיצד תבחן שאלת הסמכות הנמשכת ונקבע:
“ככלל, משהגיע הליך לסיומו מוצתה סמכותה המקורית של הערכאה הדנה והסמכות לדון בתביעות חדשות של הצדדים תהא שוב לפי עקרון הברירה החופשית בין הערכאות (ראו בג”ץ 4111/07 פלונית נ’ פלוני (בסעיף 7, [פורסם בנבו], 27.7.2008) (להלן: בג”ץ 4111/07 פלונית). עם זאת, כאשר מדובר בסוגיות בעלות אופי מתמשך, כגון משמורת ילדים, קיים חשש שמתן חופש בחירה מחודש יוביל לכך שההחלטה שכבר ניתנה באותה סוגיה, לרבות רוחה או “הקו השיפוטי שנקטה” כפי שהגדיר השופט לוי, תסוכל כאשר תידון בפני הערכאה המקבילה (ראו בג”ץ 4111/07 בסעיף 8).
….
כלל הסמכות הנמשכת מהווה חריג לכלל ומטרתו “למנוע התרוצצות מכבידה ומבזה של בעלי הדין ממערכת שיפוט אחת לאחרת” (ע”א 3868/95 ורבר נ’ ורבר, פ”ד נב(5) 817, 835 (1998) (להלן: עניין ורבר). “עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה ייסדה עצמה עליהן” (בג”ץ חליווה בעמוד 641). כך סיכמה במדויק השופטת מ’ נאור בבג”ץ 6021/10 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי בירושלים, (בסעיף 11 לפסק דינה, [פורסם בנבו], 4.10.2010):
“במקום בו דנה ופסקה אחת הערכאות מכוח סמכות שיפוט מקורית, לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, אותה ערכאה תמשיך להחזיק בסמכות שיפוט כלפי התדיינות נוספת בסוגיה. סמכות נמשכת זו מהווה חריג לכלל הקובע ברירה חופשית בין ערכאות ונשענת על רציונל כיבוד הדדי בין ערכאות”.
אותה הלכה חלה גם על כלל בתי הדין הדתיים, לרבות בתי הדין השרעיים וכמובן על בית המשפט למשפחה (ראו בג”ץ 4111/07, בסעיף 13; בג”ץ 6193/98 קדור (חלבי) נ’ שיח’ הינו-קאדי מד’הב של בית-הדין הדרוזי בעכו, פ”ד נג(2) 625 (1999)).
בהעדר הסכמה של הצדדים, כי הערכאה תקנה הסמכות הנמשכת לדון באותה סוגיה, סמכות נמשכת מותנית בהתקיימות שני תנאים מצטברים:
התנאי הראשון, כי “ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. על כן ברור, ראשית, כי סוגיה מאוחרת שכלל לא נדונה בערכאה המקורית וממילא לא הוכרעה, לא תקים סמכות נמשכת לאותה ערכאה ואפילו היא קשורה לענינים אחרים, שכן נדונו” (ראו בג”צ 4111/07 לעיל).
התנאי השני “שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של הענין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר בראשונה” (ראו בג”צ 4111/07 לעיל).
בעניינינו, בית הדין השרעי פסק בסוגיית המזונות של הקטינים וזאת בהחלטה משנת 2015, עת קבע כדלקמן:
לא הוגשו לבית המשפט, כתבי הטענות שהוגשו לבית הדין השרעי ולא פרוטוקול הדיון אלא ההחלטה בלבד.
המשיבה, אשר ביקשה להתנגד לטענת המשיב, לא הגישה כל אסמכתא שיש בה לבסס גרסתה, כי לא היה דיון מעמיק בפני בית הדין וכי הדבר כלל לא נדרש בכתבי הטענות. טענות אלו נטענו בעלמא.
בית הדין קבע כי “הנתבע הוכיח” כי לשני ילדיו דיי ממון לספק מזונותיהם, כפי הדין השרעי וכן קבע כי גרסת המשיבה נמצאה לא מהימנה והוחלט “אנו מחליטים לדחות את העתירה לעניין מזונות הקטינים”.
נדמה, כי החלטה זו התקבלה לאחר דיון, בהתאם לאשר הוצג בפניהם. ייתכן ואין ההחלטה לרוחה של המשיבה, וייתכן שאינה אף מעמיקה לטעמה, אך, בהינתן האסמכתאות שכן הוצגו לעיוני לבחינה – ניתן לקבוע כי בפני בית הדין השרעי באה תביעה למזונות הקטינים וזו הוכרעה, לאחר דיון בה.
לא נטען שעל החלטה זו הוגשה השגה.
לפיכך, מקום בו התקיים דיון ובירור – עתירה לשינוי ההכרעה שנתקבלה, לתיקונה או לביטולה, היא בסמכותה הנמשכת של הערכאה שתחת ידה יצאה הכרעה זו. כיום המשיבה טוענת כי משעזבה את ג. ובין היתר, משאינה עוד מקבלת קצבה בעבור הילדים, מצויים הם “בחרפת רעב” וזאת מזה שנתיים. מכאן שהתנאי הראשון מתקיים.
בנוסף תוכן העתירה שלפני, פסיקת מזונות זמניים, בטענה כי המבקש אינו משלם מזונות הקטינים מזה שנים וזהות הצדדים ואף – מלמדים ומעידים על קרבה העולה כדי זהות מוחלטת בין הסוגיות. זו שנידונה והוכרעה בשנת 2015 לזו שעניינה נדרש בבקשת המשיבה. מכאן שגם התנאי השני מתקיים.
לנוכח כלל האמור יש לקבוע, כי הסמכות לדון בבקשת המשיבה לפסוק מזונות לקטינים, נתונה לבית הדין השרעי.
למעלה מן הצורך מצאתי להוסיף, כי אף אם היה מקום לדון בבקשה במסגרת ההליך שנפתח על ידי המשיבה, הוא יישוב הסכסוך – נדמה שהבקשה לפסיקת מזונות אינה עומדת בדרישות הוראות הדין, כאשר עסקינן בטענה כי מזונות הקטינים אינם משולמים תקופה של בין כשנתיים, בהם המשיבה לא קיבלה מזונות בעבור הקטינים (בין אם מהמבקש ובין אם מג. בדמות קצבה) ובין 10 שנים, ממועד עזיבת המבקש את ג. ולא ברור מדוע אך כעת פנתה לבית המשפט.
סעד לקביעת מזונות דחופים במסגרת בקשה ליישוב סכסוך, יינתן במקרים חריגים בהם ההמתנה לישיבת המהו”ת, יכולה לגרום לנזק לצדדים או לילדים – ובנסיבות המקרה שלפני, לא מצאתי כי זה המקרה, עת עסקינן בתקופה ארוכה שאין לה הסבר בפי המבקשת.
אציין כי בעבר הוגשה בקשות ותביעות שונות על ידי המשיבה, לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתו ניתנו החלטות הקובעות העדר סמכות מקומית והן עניינית, בסוגיית עיכוב יציאה של הקטינים והנפקת דרכונם, מגורי הקטינים ותיקי ישוב סכסוך שלמעט הגעת הצדדים לישיבה בתיק אחד, לא הגיעו הם לישיבות בתיקים הנוספים.
בכל התיקים הועלתה שאלת הסמכות ובין אם בהכרעה או בהסכמה, נסגרו התיקים ולא נידונו.
מכלל האמור אני מקבלת את בקשת המבקש ומורה על סילוק על הסף של הבקשה ליישוב סכסוך ופסיקת מזונות, בהעדר סמכות עניינית.
המשיבה תישא בהוצאות ההליך בסך 3,000 ₪.
המזכירות תסגור את התיק.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים, על פי הכללים בעניין זה.
ניתנה היום, כ”א אב תשפ”ד, 25 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.