לפני
כבוד השופטת אביטל מולד
מאשימה
מדינת ישראל
נגד
נאשם
פלוני (קטין) ת”ז xxxxx
החלטה
פסק דין- נוסח מותר לפרסום
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 בצירוף סעיף 29(א) לחוק העונשין התשל”ז – 1977 ועבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 29(א) לחוק העונשין התשל”ז – 1977.
על פי עובדות כתב האישום ביום 8.12.2021 בשעה 13:00 או בסמוך בשטח טובא הקרוב אל חוות מעון ליווה הקטין מ’ מספר קטינים כבני 9-13 מביתם בטובא לבית ספרם בא-טוואני כשלווי צה”ל מאבטחים את הקטינים בדרכם לבית הספר ובחזרה. באותה העת, רעה מר xxxxx את עדר הכבשים שלו במקום. בנסיבות אלו הגיע מ’ לעבר xxxxx והבריח את הכבשים מהמקום, אז התעמת xxxxx עם מ’ ועם החיילים מכח הליווי וצעק על מ’ והקטינים.
בהמשך לכך הגיעו למקום הנאשם ואחר שזהותו ידועה למאשימה. באותן הנסיבות התלהם הנאשם ורץ לעבר מ’ והקטינים בעוד כח הליווי בולם אותו וצעק לעברם “זוז” ולעבר מ’ והקטינים “תעופו מפה , יה בן של זונה, תעופו מפה” וכן המשיך וניסה להתקדם לעבר מ’ והקטינים וצעק לעברם “אני יאכל אותך, אני יאכל אותך” זאת עד אשר כח הליווי הרחיקו אותו מהם. לאחר מכן התרחקו הנאשם, xxxxx והאחר מהמקום והקטין ע’ התרחק יחד עמם והתקרב לנאשם.
אז צעק xxxxx לעבר ע’ מה אתה עושה ודחף את ע’ בשתי ידיו ואחד מהחיילים מכח הליווי ניגש לxxxxx ועצר מבעדו להמשיך. מיד ובסמוך ניגש הנאשם לעבר ע’ ודחף אותו באמצעות שתי ידיו בחוזקה בפלג גופו העליון מה שגרם לו ליפול ארצה.
הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום וטען שאכן התקרב לעבר ע’ אך הקטין נפל לאחר שנתקל באבן. באשר לאיומים טען הנאשם שהדברים שאמר אינם בגדר איום לא מבחינת היסוד הנפשי ולא מבחינת הקליטה אצל האחר.
לאחר ששמעתי את העדים החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו.
פרשת התביעה
ע.ת. 7 ש’ סיפר שהמשימה שלו היתה ללוות את הילדים וליצור חיץ בינם לבין היהודים. לדבריו ניסה להפריד בין שניים בחור ישראלי לילד ערבי שהצמידו ראשים “ובעצם אותו בחור הסלים את האירוע ודחף את הילד” (ע’ 2 ש’ 2) העד טען שלא ראה את הילד דוחף את xxxxx אך אישר שהילד נראה בסרטון כשהוא מתקרב לxxxxx “מתקרב אליו להצמיד ראשים כביכול או להצמיד גופים”.
ע.ת. 7 אמר בתחילה שראה את הדחיפה: “הייתי עם הגב אבל הייתי עם הפנים אליו… הייתי עם הפנים לבחור עם הדחיפה. את הדחיפה אני זוכר”. (ע’ 7 ש’ 21-23) ואולם בהמשך דבריו אמר “אני אדייק. אני הסתכלתי מאחורי הגב של הבחור שדחף אני ראיתי אותו מגיע בתנופה ואח”כ אני רואה את הילד נופל על הרצפה, אח”כ הלכתי להפריד באירוע” (ע’ 8 ש’ 1-3). לבסוף אישר העד שאינו יכול לשלול את האפשרות שהילד מעד על אבן ונפל (ע’ 8 ש’ 22-25).
ע.ת. 8 מר ע’ סיפר שהיה בשירות באותה תקופה ותפקידו היה להיות חוצץ בין המתנחלים לערבים כהגדרתו. העד אמר שראה את הדחיפה ממרחק של חמישה או שבעה מטרים “אני זוכר את התמונה שהבחור עם הקפוצ’ון הצהוב הגיע לילד ודחף”. (ע’ 4 ש’ 13)
ע.ת. 1 כ’, חקר את המתלונן במשטרה. העד העיד ביום 21.2.24 וביום 21.11.24 חזר והעיד פעם שניה. העד אמר שכל הדברים שהמתלונן אמר נכתבו. לדבריו, החקירה התבצעה בשפה הערבית והוא לא זכר אם דיבר עם המתלונן בעברית. העד הוסיף שבמהלך שבע שנים בהן שירת בחברון היו פעמים בודדות בהן תושבי חברון דיברו איתו בעברית. לאחר שקרא את ההודעה שמסר המתלונן אישר “יש פה קללות, אין פה איומים ויש תקיפה” (ע’ 3 ש’ 25).
פרשת הגנה
הנאשם, כיום בן 20 סיפר בעדותו שהגיע יחד עם חבר להביא אוכל לxxxxx וכשהגיע ראה את xxxxx מתעמת עם ערבים והיו במקום חיילים.
הנאשם סיפר שאחד הנערים התקרב לxxxxx ודחף אותו . xxxxx הדף אותו והנער ניסה שוב להתקרב לxxxxx אז “באתי פשוט למנוע ממנו להתקרב לxxxxx”. הנאשם אמר שהמתלונן נפל כשנתקל באבן: “מזה שאני הגעתי בהליכה מהירה לכיוונו כדי לעמוד בינו לבין xxxxx. הוא כנראה נבהל מזה והוא הלך איזה שני צעדים אחורה, נתקע באבן ונפל” (ע’ 3 ש’ 22-23). בהמשך אמר “אני יודע שהידיים שלי לא נגעו באף אחד… אני יודע שאני לא נגעתי באף אחד ולא דחפתי אף אחד” (ע’ 3 ש’ 30).
הנאשם אמר שהסרטונים מתעדים חלק מאד קטן מהאירוע . לדברי הנאשם האירוע נמשך כרבע שעה והסרטונים לא משקפים את מה שהיה שם.
דיון
כאמור לעיל, הנאשם טוען שהמתלונן מעד על אבן. גרסה זו של הנאשם נמסרה כבר בחקירתו במשטרה ביום 14.12.21 “אני לא דחפתי אותו, אני התקרבתי אליו הוא הלך אחורה ונתקל באבן ונפל” (ת/1).
ע.ת. 7 אמר שהעביר לחוקר סרטון שצולם על ידי נהגת. הסרטון לא הוצג לעיוני ואיני יודעת מה עלה בגורלו. הסרטון שהוגש לתיק בית משפט צולם על ידי מר ה’. בסרטון שהוגש ניתן לראות את הנאשם רץ במהירות לעבר המתלונן ומיד לאחר מכן המתלונן נופל והנאשם מבקש לשוב וליצור מגע עם המתלונן אך החיילים חוצצים ביניהם.
כאמור לעיל, ע.ת. 7 אמר בעדותו שמהמקום בו עמד וראה את האירוע, אינו יכול לשלול את האפשרות שהמתלונן נפל.
אציין בהקשר לעדותו של ע.ת. 7 שפרטים מסוימים בעדותו נמצאו לאחר צפיה בסרטון כפרטים שאינם נכונים. העד טען שאינו יודע מה קרה לילד “אני אישית לא ראיתי אותו כי המשפחה לקחה אותו” ולאחר מכן הוסיף “הוא נפל הוא בכה אח שלו הגדול בא רץ אליו, הרים אותו ואני רק זוכר את הילד בוכה” (ע’ 2 ש’ 11). צפיה בסרטון מעלה שאחיו של ע’ לא רץ והרים אותו. ע’ קם בכוחות עצמו לאחר הנפילה והולך לכיוונו של הנאשם והחיילים. בסרטון לא נראה ע’ בוכה.
ע.ת. 8 עמד על דעתו כי ראה את הנאשם דוחף את המתלונן. ואולם, מלבד האמירה הכללית “ראיתי את הדחיפה” לא זכר העד דבר ולא ידע למסור פרטים שיאפשרו לבחון את דבריו שראה את הדחיפה:
העד לא זכר שהילד ניגש לאחד מרועי הצאן כדי להתעמת איתו ודחף אותו (ע’ 4 ש’ 18-16), העד לא זכר אם ראה את רועה הצאן הודף את הילד שבא לדחוף אותו (ע’ 7, ש’ 23-25). העד לא זכר כמה ערבים היו יחד עם הילד (ע’ 9 ש’ 15), ולא זכר במדויק כמה יהודים היו (שם, ש’ 21).
העד שינה תשובתו גם באשר לשעה בה התרחש האירוע. תחילה טען העד שהאירוע בשעות הבוקר (ע’ 13 ש’ 8). רק לאחר שעומת עם גרסתו של עד אחר שסיפר שהאירוע היה בשעה 13:00 שינה את דבריו ואמר “הפעולה היתה ללוות אותם” (ע’ 14 ש’ 33).
העד לא ידע למסור פרטים על הדחיפה. העד לא זכר מה הילד עשה כשהנאשם התקרב אליו ולא זכר אם הילד הלך אחורה (ע’ 6 ש’ 23-24) רק לאחר שצפה בסרטון אישר שהמתלונן הלך כמה צעדים אחורה (ע’ 8 ש’ 4).
כשהתבקש לתאר את הדחיפה ביקש לראות את הסרטון (ע’ 5 ש’ 12). העד לא זכר אם הדחיפה היתה עם שתי ידיים או עם יד אחת. כשנשאל באיזה חלק גוף הנאשם דחף את המתלונן, ענה בשאלה “חזה?” ואז אמר “בוא נגיד פלג גוף עליון” ולאחר מכן ביקש לראות את הסרטון (ע’ 5 ש’ 20-27).
לא זו אף זאת, העד צפה בסרטון ואמר “רואים פה דחיפה” (ע’ 7 ש’ 39) זאת על אף שלא ניתן לראות בסרטון את הנאשם נוגע במתלונן ונראה כי העד משלים את המציאות על סמך הנחות שהוא עושה בראשו.
במצב דברים זה לא ניתן לקבוע את אשמתו של הנאשם על סמך העדות היחידה של עד תביעה 8 ואני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירת התקיפה המיוחסת לו בכתב האישום.
המאשימה מייחסת לנאשם עבירה של איומים בעקבות דבריו “אני יאכל אותך”. הנאשם מודה בכך שאמר את הדברים אך שולל כוונה לאיים. הנאשם סיפר שהוא וחבריו ביקשו מהחיילים שיגידו לערבים ללכת ואמר “תוך כדי זה הערבים התחילו להפגין כח והתחילו לצעוק והתחילו לקלל והתחילו לשלוח ידיים אני התחלתי לצעוק בתגובה, שכאילו צעקתי תעופו מפה, אני אוכל אתכם תעוף מפה אני אוכל אותך על איזה, על מי שדחף את xxxx צעקתי עליו” (ע’ 2 ש’ 27-30).
הנאשם אמר “לא התכוונתי במה שאמרתי באמת לאכול אותו. זה לא היה בקטע של רצון לקיים את זה וגם לא הכוונה לזה. אלא בקטע של להסביר לו שאני רוצה שהוא יחזור לשטח שהוא נמצא בו ושאסור לו להיות איפה שהוא נמצא” (ע’ 2 ש’ 32-34). הנאשם נשאל מה הטעם לצעוק עליו אם הוא לא מבין וענה “זה לא היה אפילו בכוונה שהוא יבין אותי זה היה רק שהוא ישמע צעקה שיבין שהוא צריך שהוא אסור לו להיות שם” (ע’ 2 ש ‘ 5-6).
ואכן, מדברי ע.ת. 1 למדתי שהמתלונן לא דיבר בחקירתו על איומים אלא על קללות בלבד.
כפי שנקבע ברע”פ 2038/04 לם נ’ מדינת ישראל (ניתן ביום 4.1.2006) “כדי לקבוע אם תוכן הביטוי עולה כדי איום על בית המשפט לבחון “…אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום”… יודגש כי בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת במנותק מן הנסיבות אלא בתוך ההקשר שבו ניתן הביטוי. בית המשפט יבחן את הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות שבהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום בביטוי”. ובהמשך: “הקביעה אם תוכן הביטוי הוא מאיים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה נעשית מנקודת מבטו של האדם מן היישוב המצוי בנסיבותיו של המאוים ולא על פי אמת מידה סובייקטיבית ומנקודת מבטו של המאוים בלבד”.
לדברי ע.ת. 1 חקירת המתלונן בוצעה בשפה הערבית. איני יודעת האם מי שאוים קלט את דברי הנאשם והאם הבין את הדברים. בחקירתו במשטרה לא דיבר המתלונן על איומים אלא על קללות בלבד.
ספק בעיני האם המילים בהן השתמש הנאשם עולות כדי איום. מדובר באמירת סרק שלא היתה כוונה אמיתית לממשה. אך לאור האווירה הנצפית בסרטון והתנהגות המתלונן בזמן הצעקות איני רואה צורך להרחיב בנושא זה. בסרטון לא ניכר שמישהו מהנוכחים מרגיש מאוים מצעקתו של הנאשם, היפוכו של דבר הוא הנכון. במקום יש ויכוח בין הנאשם ושני חבריו לבין קבוצת אנשים, מבוגרים וילדים שמספרם אינו ידוע, כאשר החיילים עומדים בתווך וחוצצים ביניהם. במקביל לצעקתו של הנאשם ‘אני יאכל אותך” נשמעות בסרטון צעקות המתלונן או מי מבין חבריו שצעק לנאשם “תחזור אחורה”, אמירה שתכליתה זהה לצעקות הנאשם שביקש להרחיק את המתלונן מהמקום.
ביום 18.2.24 הודיעה המאשימה שאין למתלוננים היתרי כניסה לישראל. בדיון שהתקיים ביום 3.3.24 הודיעה ב”כ המאשימה שע.ת. 5 לא אותר. ע.ת. 4 וע.ת. 6 קיבלו אישור כניסה לישראל עשר דקות לפני שהתחיל הדיון ולכן לא התייצבו לדיון. בדיון שהתקיים ביום 1.5.24 אמרה המאשימה שע.ת. 6 קיבל אישור כניסה אך אביו לא קיבל אישור כניסה ומכיוון שהוא בן 14 לא יוכל להגיע לבד וע.ת. 5 לא קיבל אישור כניסה. ב”כ המאשימה הסבירה שנמסר לה מהמת”ק שאין קבלת קהל. לדבריה היא העבירה את הזימונים לעורכת הדין של המתלוננים בחודש פברואר והמתלוננים היו אמורים לבקש אישור כניסה באמצעות האפליקציה של המת”ק.
בדיון שהתקיים ביום 2.6.24 אמרה ב”כ המאשימה ששני מתלוננים מוגבלי כניסה בגלל המלחמה והשלישי לא אותר. ב”כ המאשימה הודיעה שהיא מוותרת על העדים כי אין לה איך להביא אותם מאחר ואין צפי לסיום המלחמה. על אף עמדת המאשימה חשבתי שנכון לשמוע את המתלוננים ודחיתי את הדיון פעם נוספת על מנת לאפשר למאשימה לזמן את המתלוננים. ביום 8.7.24 הודיע ראש יחידת תביעות ש”י ש’המאשימה מוותרת על עדות העדים 4-6 לאור הקושי בהבאתם לעדות בימים אלו ממקום מגוריהם’.
בהעדר עדויות המתלוננים ובהתחשב בהתרחשות הנצפית בסרטון לא הוכחה מעבר לספק סביר קיומה של עבירת איומים.
בנסיבות אלו החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
זכות ערעור כדין.
ניתן היום, י”ד טבת תשפ”ה, 14 ינואר 2025, בנוכחות הצדדים.
