בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
המאשימה
הנאשם
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
מדינת ישראל – ע”י פרקליטות מחוז דרום פלילי
נגד
ספיאן אבו זעילה (עציר) – ע”י ב”כ עו”ד ליאור חיימוביץ
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
הכרעת דין
ניתן לפרסם את הכרעת הדין, כאשר חל איסור פרסום ביחס לכל פרט מזהה בנוגע למתלוננת, לרבות
שמה, מקום מגוריה, או כל פרט אחר שעלול להביא לזיהויה. נוכח האמור, לא צוינו בהכרעת הדין
שמותיהם המלאים של עדים שעשויים להוביל לזיהויה של המתלוננת, ואלו מפורטים בפרוטוקול
הדיון ובחומר הראיות.
השופטת גילת שלו – אבייד:
כללי
נגד הנאשם הוגש כתב אישום בו יוחסו לו, בשני אישומים, עבירות של החזקת נשק- עבירה לפי סעיף
144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן- החוק); אינוס- עבירה לפי סעיף 345(ב)(2)
לחוק; מעשה סדום- עבירה לפי סעיף 347 (ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(2) לחוק; מעשה מגונה- עבירה לפי
סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(2) לחוק; תקיפה הגורמת חבלה של ממש- עבירה לפי סעיף 380
לחוק; תקיפה סתם- עבירה לפי סעיף 379 לחוק; התפרצות לשם ביצוע פשע- עבירה לפי סעיף 406(א)
לחוק; והפרת תנאי פיקוח- עבירה לפי סעיף 22(א) לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין,
התשס’יו- 2006 (להלן- חוק ההגנה על הציבור).
על פי הנטען באישום הראשון לכתב האישום, החל ממועד שאינו ידוע למאשימה, עובר ליום 24.3.22,
הנאשם החזיק ברשותו נשק מסוג רובה סער 16-M ושתי מחסניות תואמות. ביום 24.3.22 בסמוך
לשעה 22:30, נתפס הנשק במהלך חיפוש שנערך ע”י שוטרים בבית בעיר שבדרום.
על פי הנטען באישום השני, ביום 25.3.22 בסמוך לשעה 00:30, המתלוננת המתגוררת בבית הוריה
בעיר שבדרום, עלתה על יצועה בחדרה. בסמוך לאחר מכן, התפרץ הנאשם לבית בכך שפתח את דלת
הבית ונכנס לתוכו על מנת לבצע פשע.
הנאשם נכנס לחדרה של המתלוננת, כשהוא אוחז בידו הימנית דבר הנחזה להיות מברג צהוב, ניגש
במהירות לעבר מיטת המתלוננת, והחל לנשק אותה בגופה לשם גירוי, ביזוי או סיפוק מיני, וזאת תוך
שהוא גורר אותה ממיטתה לעבר הרצפה. המתלוננת התנגדה וצעקה ובתגובה הנאשם סגר את פיה
באמצעות ידו, תקף את המתלוננת בכך שהכה אותה בפניה, ובעודה שוכבת על בטנה על רצפת החדר,
שכב הנאשם מעליה תוך כיפוף ברכיו, בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית בכך שהחדיר את
אצבעותיו לאיבר מינה מעל לבגדיה, וכן ביצע בה מעשה סדום בכך שהכניס את ידיו לפי הטבעת של
1 מתוך 56
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
23
24
25
222222
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
21
2222
20
23
24
25
26
27
28
29
30
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
המתלוננת מעל לבגדיה. עוד באותו מעמד הנאשם קרע את חולצת המתלוננת, וביצע בה מעשים מגונים
בכך שמישש את חזה מעל לבגדים לשם גירוי, ביזוי או סיפוק מיני.
אמה של המתלוננת, אשר שמעה את קריאות המתלוננת והגיעה במרוצה לחדר, פתחה את הדלת
ובראותה את הנאשם החלה לצעוק, והנאשם בתגובה תקף את האם בכך שדחף אותה. בהמשך,
הנאשם רץ לעבר סלון הבית, סגר את דלתותיו וניסה להימלט דרך החלון; אך אביה ואחיה של
המתלוננת אחזו בנאשם עד שהגיעו כוחות משטרה והנאשם נעצר.
כתוצאה ממעשי הנאשם נגרמו למתלוננת חבלות בפניה ובכף רגלה השמאלית, והיא פונתה לקבלת
טיפול רפואי בבית החולים “סורוקה”.
עוד צוין בכתב האישום, כי ביום 4.11.21, במסגרת תיק פעיימ 14178-07-21, בבית משפט השלום בבאר
שבע הוצא כנגד הנאשם צו פיקוח ומעקב לפי חוק ההגנה על הציבור למשך 60 חודשים מיום 19.7.21,
שבמסגרתו בין היתר נאסר עליו לצאת מביתו מהשעה 00:00 ועד למחרת בשעה 06:00, אלא בליווי
בגיר שיאושר על ידי קצין הפיקוח. נטען, כי במעשיו של הנאשם בבית המתלוננת כמתואר לעיל, הוא
הפר את תנאי הפיקוח שהוטלו עליו.
גדר המחלוקת
הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום. לטענתו, אכן במועד המצוין באישום הראשון בוצע חיפוש
בבית של משפחתו ונתפס נשק, אך מדובר בבית בו הוא לא מתגורר. לגבי האישום השני נטען, כי
בעקבות אותו חיפוש יובשל מחשבותיו”, הנאשם סבר שהוא צריך להסתתר מפני המשטרה ולכן נכנס
לבית המתלוננת, אז הותקף על ידי בני משפחת המתלוננת אשר ככל הנראה חשבו כי מדובר בפורץ;
ובכל מקרה הנאשם שלל ביצוע עבירות מין.
יוער, כי במהלך עדותו של הנאשם הוא אישר כי נכנס לחדרה של המתלוננת ותקף אותה (הגם שעמד
על כפירתו כי ביצע בה עבירות מין), ולכן עצם זהותו של הנאשם כמי שנכנס לחדרה של המתלוננת
ותקף אותה כבר אינו במחלוקת. עוד טען הנאשם, רק במעמד עדותו, כי הוא הודה במשטרה בכזב
בהחזקת הנשק, על מנת לחלץ מאשמה את אחותו שבביתה נתפס הנשק.
כפי שיתואר בהמשך, בעדותו של הנאשם עלתה לראשונה הטענה כי ביצע את המעשים בבית
המתלוננת (כאמור ללא המעשים המיניים) בהשפעת קולות ששמע, אותם הוא שומע מזה שנים
ארוכות כחלק ממחלת הנפש ממנה הוא סובל; וגם בקשר להחזקת הנשק הועלו טענות הקשורות
במחלת הנפש ממנה הוא סובל. בהקשר זה יצוין, כי הוגשו לעיוננו מספר חוות דעת פסיכיאטריות
שבכולן נמצא הנאשם כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו; ובהמשך הוגשה חוות דעת מטעם ההגנה,
שבהסתמך עליה טוען ב”כ הנאשם, כי במהלך האירועים המתוארים בכתב האישום פעל הנאשם
בקרבה לסייג לאחריות פלילית.
2 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
בילוש שאני לא מכיר את השם שלו שאני ילווה את אחותי בניידת והם הסכימו אבל בסוף לא הלכתי
כי נלחצתי. אחרי שהם הלכו אני הלכתי לתחנת המשטרה חיכיתי בחוץ ובגלל העבר שלי פחדתי
נלחצתי והלכתי משמה. בדרך פגשו אותי אנשים הרביצו לי התעלפתי ואני התעוררתי בסלון אצלהם
ואני מבקש DNA” (שם בש’ 4-16). בהמשך אמר כי אינו מכיר את השכונה שבה הכו אותו ולא מכיר
את האנשים, וכי אין לו סכסוך עם מישהו ספציפי (שם בש’ 19-21).
לדבריו, החיפוש היה בין השעות 22:00-23:00, ולאחר מכן “אני הייתי מחוץ לתחנה בערך בשעה
23:30 או 00:00 הייתי 7 או 8 דקות ואחרי זה הלכתי לחתונה לחפש אחים שלי לא מצאתי אותם
שמה, חזרתי לתחנה ואחר כך הלכתי משמה”; ואמורים לראות במצלמות שהוא היה שם. הנאשם
אישר כי הוא מפוקח מין ופירט את תנאי הפיקוח: “לא לשתות אלכוהול, כל עבודה שאני עובד אני
חייב לדווח לא לעשן סמים צריך להיות מלווה כשאני בחוץ עם עוד מישהו”, ואישר כי יש תנאים
נוספים ובין היתר נאסר עליו לצאת מהבית בין חצות ל-06:00 אלא בליווי בגיר (שם בש’ 17-25).
הנאשם הכחיש את הטענה כי הוא הסתובב מחוץ לבית ללא ליווי בניגוד לצו שיפוטי, נכנס ללא רשות
לבית המתלוננת ולחדרה, עם חפץ בידו, התנפל עליה כשהיא ישנה, סגר את פיה כדי שלא תצעק ונישק
אותה בכח; וכי הוא הכה אותה בפניה כאשר התנגדה וגרם לה חבלות כעולה מהתמונות (שם בש’ -28
31). לגבי הטענה כי לאחר מכן הוא גרר את המתלוננת מהמיטה, קרע את חולצתה והחדיר את
אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה, השיב “כנראה שהיא בתולה או לא יודע ורוצים להציל את
עצמם ממה שהם עשו לי” (שם בש’ 32-33). הנאשם שלל סכסוך עם משפחתה של המתלוננת; ולשאלה
מדוע שהמתלוננת שאותה הוא לא מכיר תטען שביצע בה מעשה סדום, אונס ותקיפה, השיב “בגלל
שתפסו אותי בחצר שלהם לא בטוח לא יודע הרביצו לי. למה אני לא יודע מה הסיבה אני לא יודע.
התעלפתי וקמתי והייתי בסלון אצלם… אין לי שמץ של מושג מה היה עליה” (שם בש’ 34-39).
לשאלה מדוע בחקירתו הראשונה שמר על זכות השתיקה ולא סיפר זאת, השיב כי החוקרת קיללה
אותו (שם בש’ 40-41).
בהודעת הנאשם מיום 30.3.22 בשעה 11:06 (ת/21) הנאשם שוב נחקר בחשד לביצוע העבירות כלפי
המתלוננת, ואמר כי אינו יודע מי אלו אותם אנשים שתקפו אותו או למה תקפו אותו, וציין שזה קרה
במהלך הלילה בחצר שלהם. לשאלה מה עשה בחצר הבית שלהם, השיב “ברחתי בגלל שתפסו M16
אצל דודה שלי בבית ועברתי משמה. בהתחלה רציתי לקחת את זה עליי בתחנה הכוונה את ה M16
ולהודות בזה שזה שלי שמצאתי את זה ואחר כך פחדתי והלכתי ויש לי צילום שם בתחנת משטרה”
(ת/21 ש’ 1-5).
לגבי הטענה כי הוא נכנס לבית המתלוננת, התנפל עליה, אנס אותה וביצע בה מעשה סדום, השיב כי
“אני הסברתי לך כל מה שאמרתי ואני עומד על זה ולא היה לי שום מגע עם הבחורה הזאת וזה
שיקרי כנראה אחרי שהם עשו לי מעשה לינץ’ הם טוענים את הטענות האלו… קפצו עליי יותר מ15
בני אדם ותקפו אותי באכזריות ואחרי כל המכות שהרביצו לי הם התחילו לטעון את הטענות שלהם
כנראה שיש להם איזה סיבה שהם טענו ככה ואני יבקש שיבררו את זה לעומק בבית משפט” (שם
ליד ש’ 5). לגבי הטענה שלאחר המעשים שביצע במתלוננת, בני המשפחה ראו אותו בסלון מנסה לברוח
14
15
16
17
18
19
20
21
22
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
11 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
333
32
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
מהחלון, אבא של המתלוננת קשר אותו ברגליים עם חיג’אב כדי שלא יברח והוא השתולל, אמר
הנאשם כי הוא היה מעולף וכשהתעורר מצא עצמו בסלון שלהם והכו אותו (שם ליד ש’ 6).
הנאשם הוסיף מיוזמתו, תוך כדי שאלות החוקר על העבירות כלפי המתלוננת, כי הוא מודה שהנשק
שנתפס אצל דודה שלו הוא שלו, וטען כי מצא אותו בשיחים ליד שובל שבועיים קודם לכן “ושמתי
אותו בכל מיני מקומות וסמטאות ואצל דודה שלי ושם תפסו את זה”. ובהמשך אמר כי אמר לאחים
שלו שזה רובה אוויר והם שיחקו איתו קצת “ויכול להיות ואם יהיה שם במקרה טביעת אצבע זה
בגלל זה. הם לא ידעו שזה נשק אמיתי” (שם ליד ש’ 6).
בהודעת הנאשם מיום 31.3.22 בשעה 12:00 (הודעה ת/25, תמלול ת/25א, דיסק ת/25ב), הנאשם
הוזהר בחשד לביצוע עבירות הנשק, ואמר כי למשפחתו מספר בתים, וכי הנשק נתפס בבית אשתו
6-12), אותה הוא מכנה “דודה שלי” (ת/25א ש’ 52-65).
השניה של אביו (ת/25 ש’ 12
לשאלות החוקרת השיב הנאשם, כי כשבועיים קודם לכן ירה באוויר בנשק מסוג M16, בשטח “איפה
הקיבוצים מאחורה, משמר הנגב”. את הנשק הוא מצא באותו אזור כאשר “הייתי מטייל עם
הסוסים ומצאתי אותו את האמ16 בין השיחים בשטח”; אך הוא לא התקשר למשטרה, מאחר שרצה
לקחת את הנשק כדי להגן על עצמו, שכן יש לו סכסוכים “עם כל מיני מלא, יש לך במחשב לא יודע”
(ת/25 בש’ 33-64). המדובר בנשק קצר, שחור עם 2 מחסניות, שהיה עטוף במעין שק מבד, ובזמן שהוא
מצא אותו גם ירה בו מחסנית שלמה באוויר (שם בש’ 71-84). לשאלה מדוע אמר בחקירה הקודמת
שמצא את הנשק ליד קיבוץ שובל השיב “אני לא מכיר את השכונות ברהט בגלל זה אני מתבלבל, אני
לא יודע מה זה שובל ומה זה משמר הנגב, אני מתבלבל ביניהם, התבלבלתי התכוונתי להגיד לו
משמר הנגב, איפה תפוז קרנאווי, ממשיכה ישר בשטח שם בכיוון ההוא” (שם בש’ 65-66). לשאלה
מה עשה לאחר שמצא את הנשק וירה בו, השיב שלקח אותו ובהתחלה החבאתי אותו בשיחים
בסמטאות איפה שאמרתי לך ליד משמר הנגב, לא בשיחים שמצאתי בשיחים אחרים שקרובים,
אחרי השיחים התלהבתי ממנו ולקחתי אותו לאחים שלי שאלו אותי מה זה אמרתי להם זה נשק של
אוויר שיחקו איתו קצת ושמתי אותו בארון רציתי להוציא אותו אבל נתפס”; כאשר שעה וחצי או
שעתיים לפני החיפוש הוא שם אותו בבית של הדודה (שם בש’ 89-94). לשאלה אם
פחד שיגנבו לו
את הנשק בעת שהיה כשבועיים בשיחים, השיב “הייתי מתלהב ממנו כל פעם הייתי הולך לבדוק”
(שם בש’ 95-98).
לשאלה לאיזה אחים לקח את הנשק, השיב הנאשם כי לקח אותו לבית הדודה שלו, שם ראו אותו
אחיו עבדאללה וחבר שלו שהוא לא יודע את שמו, כאשר עבדאללה נגע בנשק בידיים חשופות והסתכל
עליו. לאחר מכן הוא החביא את הנשק בארון בחדר של אחותו, כאשר מדובר בחדר האחרון מצד ימין,
הארון נמצא בצד שמאל של החדר, והנשק היה בעמידה בצד ימין של הארון, בתוך שקית לבנה (שם
בש’ 101-144). לדבריו, החזיק את הנשק כל הזמן עם כפפות (שם בש’ 149-152). הנאשם מסר, כי לאחר
שהחביא את הנשק הוא הלך לחתונה של בן דוד שלו, וכשהבין שהיה חיפוש, הוא בא לבית והיה אמור
ללוות את אחותו רויטל שנכחה בחיפוש והגיע לתחנה, כאשר השוטרים ראו אותו בחיפוש וגם בתחנה;
12 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
27
29
30
31
32
22 223
26
28
33
34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
ולאחר מכן “ברחתי, נלחצתי שאולי אני אעצר וברחתי… עליתי למעלה לכיוון הבתים שם” (שם בש’
.(153-168
בהודעת הנאשם מיום 31.3.22 בשעה 14:19 (הודעה ת/26, תמלול ת/26א, דיסק ת/25ב), שוב הוזהר
הנאשם בחשד לביצוע עבירות הנשק, ולשאלה היכן אחיו נגע בנשק השיב “לא יודע, הם החזיקו אותו
הוא וחבר שלו ככה החזיקו נגעו בהכל לא יודע בדיוק איפה ואז לקחתי אותו ושמתי אותו בארון”
(ת/26 ש’ 1-2).
בהודעת הנאשם מיום 4.4.22 בשעה 12:50 (הודעה ת/27, תמלול ת/28א, דיסק ת/28ב) שוב הוזהר
בחשד לביצוע עבירות הנשק. לשאלה מה שמו של החבר של עבדאללה שנגע בנשק, השיב הנאשם שאינו
מכיר את שמו או את פרטיו; ולשאלה כיצד נתן לאדם זר לגעת בנשק שלו, השיב “כן הנשק הוא שלי
אני מצאתי אני טוען ככה, הם היו מתלהבים אמרתי להם שזה נשק אוויר” (ת/27 ש’ 1-4).
לשאלות החוקרת, הנאשם שב ותיאר את הארון בו החביא את הנשק ואת המקום בו מצא אותו, ואמר
שהוא מוכן לקחת את החוקרת ולהראות לה (שם בש’ 7-20, וכן בשי 27-30). לשאלה מה עשה כשמצא
את הנשק השיב כי קודם כל החל לחשוב אם זה אמיתי או לא, ולאחר מכן חשב שיהיה לו נשק להגנה
עצמית ולכן לקח את הנשק והחביא אותו במקום אחר באותו איזור, ובהמשך הוא התלהב מכך שמצא
אותו והיה מגיע להסתכל על הנשק, הזיז אותו ממקום למקום ואף ירה בו (שם בש’ 24). לדבריו, הביא
את הנשק לבית דודתו חדרה כ- 9-10 ימים לאחר שמצא אותו, ביום של חתונת בן דודו, בסביבות
השעה 19:30-20:00, כשהדלת היתה פתוחה והם לא היו בבית; היו שם רק עבדאללה וחבר שלו,
ששאלו אותו מה זה, והוא אמר להם שזה נשק אוויר, הם התלהבו, התחילו להסתכל ולשאול כל מיני
שאלות על הכדורים והמחסנית, והוא לקח את הנשק, שם אותו בארון ויצא (שם בש’ 25-26). לאחר
מכן הוא התקלח והלך לחתונה, וכשהבין שיש חיפוש בבית של דודתו הלך לשם, ראה שהמשטרה
בדלת ו”בגלל שזה הנשק שלי נלחצתי קצת והתחלתי להתחמק אחר כך באנו לתחנת משטרה כולם
לא זוכר מי מהמשפחה”; אך הוא לא אמר לשוטרים שזה הנשק שלו כי “התחלתי להתחמק,
בהתחלה פחדתי אחר כך באנו לפה משמה מאיפה החיפוש לא זוכר שעה, היינו פה מול השער
ודיברנו עם מישהו מהבילוש אני זוכר שדיברתי איתו אבל לא זוכר מה ואז הלכנו לחתונה” (שם בש’
.(32-36
לשאלה מתי החליט לספר שהנשק שלו, השיב הנאשם שלאחר מכן הוא נעצר ונחקר על משהו אחר
באותו לילה, ואחרי כמה ימים הוא החליט לספר את האמת, אך הוא לא יודע למה (שם בש’ 37-42).
בשלב זה, בו החוקרים הקשו עליו וניסו להבין מדוע החליט לפתע לספר את האמת, הנאשם הפסיק
כמעט להשיב לשאלות, ומדי פעם אמר שהוא שומר על זכות השתיקה. לשאלה מדוע לא הודה מרגע
שהשוטרים מצאו את הנשק בבית דודתו, השיב “מאמין שברגע לחץ קורים כל מיני מחשבות וברגע
לחץ הבן אדם מתחיל להתנהג כל מיני התנהגויות וזה מה שקרה איתי ופשוט מאד אין לי הסבר
לזה” (שם בש’ 58-59). לשאלה האם הוא בטוח שהוא לא לוקח על עצמו תיק של מישהו אחר, השיב
“זאת שאלה טובה ויפה וזה באמת מעניין אותי, ובכל זאת הנשק שלי ובעניין היחס כלפיי תודה
רבה”, ואישר שהנשק שלו (שם בש’ 62-67).
13 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
335
32
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
בהודעת הנאשם מיום 4.4.22 בשעה 17:00 (ת/28), זיהה הנאשם את הנשק שהוצג לו בתמונה כ-M16
שלו, ושב והודה שהנשק שנתפס שלו.
בהודעת הנאשם מיום 7.4.22 בשעה 11:48 (ת/5), הנאשם נחקר בחשד לביצוע העבירות כלפי
המתלוננת. כשהתבקש לתאר את הדרך בין בית דודתו שם בוצע החיפוש לבין תחנת המשטרה ולאחר
מכן בית המתלוננת, אמר הנאשם כי הוא יצא מבית דודתו והלך ברגל, אך אינו זוכר איך הגיע לבית
שבו נעצר או איך הבית נראה, אינו מכיר את האנשים שגרים שם וזו היתה הפעם הראשונה שראה
אותו. לדבריו, הוא היה בלחץ כי תפסו את הנשק שלו ואינו זוכר מה קרה לאחר מכן, שכן “גם
התעלפתי אני לא יודע מה קרה, היה מלא מכות”. לשאלות החוקרת אמר כי שהה בבית בו נערך
החיפוש במשך כל החיפוש, וכחמש דקות לאחר שהשוטרים לקחו את אחותו הוא יצא לתחנת
המשטרה ברגל; וכי הוא לא זוכר באיזו שעה הגיע לתחנת המשטרה אך ניתן לראות זאת במצלמות.
כשנאמר לו שהוא נראה במצלמות מגיע לתחנה בשעה 23:24 והחיפוש היה בשעה 22:35, והוא נשאל
איפה היה בכל אותו זמן, השיב שאינו זוכר את הזמנים (ת/5 ש’ 2-12).
לשאלה מי זה קצין הבילוש שפגש אותו בתחנה, השיב כי הוא מכיר אותו ושמו אבוחצירא; וכי הוא
דיבר איתו כמה מילים שהוא לא זוכר כי היה בלחץ, והקצין אמר לו שינסה לעזור לאחותו עם החיפוש
והחקירה. כשהוטח בפניו שאמר בחקירה קודמת כי אמר לקצין שהוא רוצה ללוות את אחותו בניידת,
השיב כי את זה הוא אמר לקצין כשיצא מהבית, אך כשהגיע לתחנה פגש בו שוב והוא אמר שיעזור עם
החקירה של אחותו (שם בש’ 13-19).
לשאלה לאן הלך לאחר שהיה במשטרה, השיב הנאשם כי הוא היה בלחץ בגלל שאחותו היתה בחקירה
והנשק שנתפס שייך לו, הסיטואציה היתה קשה והוא לא ידע מה לעשות ואיך אחותו תצא מהעניין,
ורציתי להתחמק לא ידעתי מה לעשות פשוט הלכתי”. עוד אמר, כי אינו יודע כמה זמן הלך, אינו
זוכר איך הגיע לבית בו נתפס, הוא ברח מהמשטרה והגיע לשם; כי אינו מכיר את מי שתפס אותו והכה
אותו ואינו יכול לתאר אותם, אך היו יותר מ-15 אנשים ש”עשו לי לינץ'”, והכו אותו עם הידיים
בפנים שלו ויבכל מיני מקומות לא יודע, לא זוכר”. לדבריו, אינו זוכר איך הגיע לסלון הבית, שכן
“הרביצו לי בחצר של בית כלשהו, לא מכיר את הבית ולא את האנשים. לא יודע איך הגעתי לחצר
ולא איך הגעתי לבית הזה… היה לילה וחושך לא הסתכלתי על איך הבית נראה בכלל, ואחר כך הייתי
בלחץ מכל הסיטואציה”. כשהוטח בפניו כי הבית נמצא כ-6 דקות הליכה מתחנת המשטרה, כך שהוא
יכל להספיק להגיע לשם ולפגוע במי שישן בבית, אמר הנאשם כי לא פגע באיש, ויסתם אומרים עליי
לא יודע למה” (שם בש’ 21-49).
בהודעת הנאשם מיום 12.4.22 בשעה 09:25 (ת/6), כשהתבקש להסביר כיצד הותקף ועל ידי מי, סירב
הנאשם לענות על השאלות ואמר שהוא שומר על זכות השתיקה.
לשאלה האם נגע במקום כלשהו בבית, השיב שהוא התעלף ואינו יודע מה קרה. כשנאמר לו שנמצאו
טביעות אצבע ודנייא שלו על חלון הבית, השיב “אני ניסיתי לפתוח את החלון ולברוח אולי משם יש.
אבל באמת אין לי מה להגיד ואין לי מה להוסיף. אני יושב מולך אני לא מאמין בך ולא מאמין
14 מתוך 56
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
במשטרה ולא בצדק ולא בבית משפט ולא כלום אין לי מה להגיד. מה שיש לי להגיד אמרתי בין
סוגרים אני ראיתי איך החוק מתנהל ואני לא רוצה להיות חלק בזה” (ת/6 ש’ 14-17).
לשאלה מדוע הוא לא מספר מי תקף אותו ואיך, השיב כי הוא לא רוצה להשיב “ואני גם לא יודע לא
זוכר לא יודע תכלס (שם בש’ 18-19).
עדות הנאשם לפנינו
עדותו הראשית של הנאשם החלה ביום 20.6.23, אז סיפר כי ביום האירוע הוא היה בחתונה של קרוב
משפחה, ובמהלכה הודיעו להם שיש שוטרים בכניסה לבית של המשפחה; והסביר כי אביו נשוי לשלוש
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
נשים, שכל אחת מהן שוכרת בית עם ילדיה, והמשטרה הגיעה לבית אשתו השניה של אביו. לדבריו,
הוא הלך לבית וכשהגיע ראה שהמשטרה עומדת לסיים את החיפוש, ולקחה את אחותו רויטל והוא
פחד עליה וישמה הלכנו אחרי המשטרה, הודיתי בתיק בגלל שאחותי לא תיעצר בתיק הזה שלא
תיעצר אני לקחתי את הנשק הזה עלי. שחררו אותה באותו לילה” (עמ’ 207-208). בשלב זה, אמר
הנאשם כי הוא לא חש בטוב, סיפר כי היה מאושפז במביין בשל אירוע פסיכוטי וכי הוא מרגיש לא
טוב לאחר שהפסיק לקחת את התרופות, ולכן עדותו הופסקה והוא נשלח לבדיקה פסיכיאטרית (כפי
שיורחב בהמשך); ועדותו נמשכה למעשה רק ביום 21.2.24.
בהמשך עדותו הראשית, אמר הנאשם כי הוא לא זוכר טוב את המקרה והשיב טיפין טיפין לשאלות
הסנגור. לדבריו, לאחר החתונה הלך לבית אחותו רויטל, בתה של חדרה, שם ראה משטרה והבין
שנערך בבית חיפוש ושלוקחים את אחותו לתחנת המשטרה בגלל שנתפס נשק בבית; לכן הוא הלך
לתחנת המשטרה, משם הלך לגינה, אזור עם עצים ליד הכביש והתחיל לחשוב מה לעשות ואיך לשחרר
את אחותו משם. ואז הוא חזר לתחנת המשטרה, “לג’יפ של האוטו שהביאו אותנו”, והתחיל לחשוב
מה לעשות, ו”התחלתי לחשוב ש… שאני אלוהים, איך עושים לי ככה, עוצרים לי את המשפחה וזה.
והתחלתי להתחיל להתעצבן על מה שקרה… ואז הלכתי לכיוון הבתים שם. התחלתי להתעצבן כאילו
אני המשיח, אני אלוהים, למה עושים לי ככה. התחלתי להתעצבן”; והסביר שהתעצבן מכך שעצרו
את אחותו (עמ’ 255-257).
לדבריו, מיד לאחר מכן הוא התחיל ללכת לכיוון הבית של המתלוננת, שאין לו היכרות מוקדמת איתה,
והוא התחיל לתקוף אותה, כאשר לאחר שהגיע לביתה “נאבקנו אני והמתלוננת] והתחלתי לתקוף
אותה על מה שקרה”. לשאלה איך המתלוננת קשורה למה שקרה, השיב “לא יודע. ככה אני חשבתי.
שכולם נלחמים נגדי”; לשאלה אם מישהו אמר לו משהו, השיב “לא. הקולות. אני עם הקולות שלי…
אני שומע קולות… שמעתי ‘ספיאן, ספיאן… אתה אלוהים, ספיאן’ ודברים כאלה”; ולשאלה אם
משהו בקולות קשור למתלוננת, השיב כי הקולות דחפו אותו למקום הזה. לשאלת בית המשפט איך
נכנס לבית, השיב הנאשם כי הוא נכנס דרך החלון (עמ’ 257-258).
הנאשם סיפר, כי לאחר שנכנס לבית החל לתקוף את המתלוננת “עשיתי מה ש… ש… תפסתי אותה
ככה על הרצפה, ככה ניערתי אותה על הרצפה [הנאשם הדגים תפיסה בשתי ידיים והזזה שלהן מצד
לצד- ג.ש]… נגעתי בה, אבל לא דחפתי אצבעות, איך שהיא אומרת… אני לא מאמין למה שהיא
15 מתוך 56
26
27
28
29
30
31
33
222222222223
24
25
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
אומרת, לא עשיתי את זה”. לשאלה איך נגע במתלוננת, השיב “תפסתי אותה, נגעתי בה [הנאשם
עשה תנועה עם הידיים באזור החזה]… תפסתי אותה, תקפתי אותה על הרצפה, אבל לא דחפתי, לא
התכוונתי בכלל לחשוב על זה מינית בכלל”; ולאחר מכן הוסיף כי נגע בחלק הקדמי של גופה, תוך
שהצביע על אזור החזה ומעל הבטן, כאשר בשלב זה היא שכבה כשגבה על הרצפה, לאחר שהוא השכיב
אותה שם. בהמשך הוסיף הנאשם, כי “נגעתי בה בכיוון החזה, אבל לא בכוונה לתקוף אותה מינית…
אני חושב שהסיבה שהם אומרים שתקפתי אותה מינית, הסיבה בגלל שעשו לי מעשה לינץ’ שם.
המשפחה שלה” (עמ’ 259-263, וכן בעמ’ 264).
לדבריו, לאחר שהשכיב את המתלוננת על הרצפה, היא החלה לצעוק ולצרוח וניסתה להזיז אותו עם
ידיה, ההורים שלה הגיעו לחדר, הוא קם וברח לכיוון הסלון והם חיפשו אותו בכל הבית. ואז יבאו
המשפחה שלה והתחילו להכות אותי”; כאשר הם ייקרעו לי את החיים שם. בחיי… הרביצו לי…
הפכו לי את הפנים, ירקו לי בפנים. ככה טפו, טפו’ כולם באו, ירקו לי בפנים”, כל זאת כשהוא
בסלון, שוכב, מאחר ש”הם השכיבו אותי, התחילו לקשור אותי, השפילו אותי שם” (עמ’ 262-264).
לאחר מכן הגיעה המשטרה ולקחו אותו לתחנה (עמ’ 272).
לשאלת בית המשפט למה תפס את המתלוננת ותקף אותה, השיב הנאשם “התעצבנתי. כי אני אלוהים
וכולם נלחמים נגדי, כולם נלחמים נגדי. אז בגלל זה… התעצבנתי. התחלתי לעשות את זה” (עמ’
261). לשאלה מה היתה הכוונה שלו אם לא מינית, השיב “הכוונה שלי לנקום בהם. בגלל שהם
נלחמים נגדי ואני אלוהים והם נלחמים נגדי”, והסביר כי כוונתו לכל הבדואים; ובהמשך אמר כי
רצה לנקום בבדואים “בגלל שאני אלוהים והם מפריעים לי… להצליח לגבש את הכוחות שלי”,
והוסיף שיש לו כוחות מיוחדים, יש איתו מלאכים שנמצאים סביבו, והוא רואה אותם גם עכשיו
(במהלך העדות) (עמ’ 264, 266-267). לשאלת הסנגור כיצד הגיע לחדרה של המתלוננת, השיב שאינו
יודע ו”פתאום נכנסתי לשם”; והסביר כי כשהיה בתחנת המשטרה, הוא חשב שהוא אלוהים ולכן
“אני אנקום בהם… בכל מי שאני אמצא”, והראשונה שהוא מצא זו המתלוננת (עמ’ 264-265).
עוד סיפר הנאשם, כי לאחר הדיון בו החל להעיד, הוא נבדק פעמיים ע”י פסיכיאטרים אך הוא לא
זוכר מה אמר; וכשהוקרא לו כי אמר לרופאה כי הוא עצור בגלל שהוא חושב שהוא המשיח ונגע
בבחורה, אישר כי אמר זאת, והוסיף כי הוא עדיין חושב שהוא המשיח מאחר שיש לו כוחות מיוחדים,
מזה כ-15 שנה ו”הכוחות בינתיים צריך לגבש אותם, להדריך אותם לדרך הנכונה ואחר כך אה.. זה”
(עמ’ 268-270).
הנאשם חזר על כך שהוא נקם בגלל שהפריעו לו לגבש את כוחותיו, ו”גם המשטרה כל הזמן עוקבת
אחריי”, וגם ביום האירוע לפני החתונה עקבו אחריו ו”כל הזמן מנסים לסבך אותי”; והוא הרגיש
צורך לנקום בגלל ש”הם”, אנשים שהוא לא יודע את זהותם, “הלשינו עלינו במשטרה… שכאילו,
הביאו לי משטרה לבית”. לדבריו, הוא התעצבן והלך לבית המתלוננת “בגלל להתחיל איתם
מלחמה”, הגם שהמתלוננת לא קשורה לכך; ולשאלה איך הגיע לביתה ומה אמרו לו הקולות, השיב
שהוא לא זוכר (עמ’ 270-272).
14
15
16
17
18
19
20
21
24
25
26
27
28
29
30
31
33
2222222222223
16 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
לדברי הנאשם הוא לא זוכר מה היה בחקירות במשטרה, ואינו זוכר מדוע שתק בחקירה הראשונה;
והדבר היחיד שהוא זוכר זה שאחותו רויטל נעצרה, והוא רצה “לקחת את הנשק עלי… כדי שישחררו
אותה משם… כאילו להגיד שזה שלי, בשביל שישחררו את אחותי”, ולכן הוא אמר שהנשק שלו ;
ובעת שהודה לא ידע אם אחותו השתחררה או לא, אך הוא הבין שהיא השתחררה “לפי החקירות”.
לטענתו, הנשק לא שלו והוא לא ראה אותו, אך הוא שמע בחקירה שמדובר ב-M16 (עמ’ 274-277,
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
.(284
לגבי עדויותיהם של אחיו עבדאללה וחברו באכר, אמר הנאשם שיכול להיות שהם פגשו אותו ביום
החתונה, ויכול להיות שהם ראו אותו עם שקית “אולי הבגדים של החתונה, אולי משהו כזה. אבל לא
היה לי נשק”; וכשנשאל אם הוא זוכר את זה או לא, השיב שהוא זוכר חלקית, שנפגש איתם בצומת
והיתה לו שקית של הבגדים (עמ’ 278-279). לגבי הפרטים הרבים שמסר בחקירותיו לגבי הנשק ולגבי
מקום ואופן מציאתו, אמר הנאשם שהם לא נכונים ושהוא אמר זאת סתם כדי שיאמינו לו וישחררו
את אחותו. לגבי כך שאמר בחקירה אחת שמצא את הנשק ליד קיבוץ שובל ובחקירה אחרת אמר
שמצא אותו ליד משמר הנגב, אמר הנאשם שהוא לא מכיר את המושבים שם והוא מתבלבל ביניהם,
ושהוא סתם אמר את שמות המקומות האלה (עמ’ 279-280, 282-284).
בחקירתו הנגדית אישר הנאשם, כי הוא שומע קולות של מלאכים מזה כ-15 שנים, כל הזמן, ועכשיו
(בעת העדות) “אם אני מקשיב להם אני שומע אותם, ככה לאי; אמר שהוא לא אוהב לספר על כך
ולא זוכר אם סיפר למישהו, וכי הוא בחר לספר על כך לבית המשפט “כי אני רואה שאני מסתבך בגלל
זה… בגלל השמועות, הקולות האלה”, ובגלל זה הוא עצור. לגבי כך שהפסיכיאטרים שבדקו אותו
קבעו שהוא לא ביצע את המעשים תחת הזיות וקולות, אמר “אבל איך הם החליטו שזה לא ככה?…
בחמש דקות, להבין מה אני עובר בתוך 14, 15 שנה?… לא יודע. אבל חמש דקות, 10 דקות, חצי שעה,
אתה לא יכול לקבוע חיים של בן אדם”; והוסיף שהוא סיפר זאת בבית המשפט כדי להוכיח את חפותו
ושבית המשפט יכריע בכך (עמ’ 285-289).
הנאשם אישר, כי כשנכנס לבית המתלוננת שמע את הקולות, אך שלל כי הוא לא ידע מה הוא עושה,
או שהוא ביצע במתלוננת מעשים מיניים תחת השפעת הקולות והוא לא זוכר זאת; כשלדבריו
“השפעת קולות זה לא אומר שאני לא זכרתי את המקרה… אני זוכר את המקרה. הסברתי מקודם
מה היה עם המתלוננת]. הסברתי לבית המשפט”, והוא יודע שלא עשה מה שהמתלוננת מתארת.
לשאלה מדוע לא סיפר במשטרה על הקולות, השיב כי לא רצה לדבר על זה בכלל וגם סירב מספר
פעמים להצעות הסנגור להבדק ע”י פסיכיאטר; ולשאלה מדוע, אמר שאולי בגלל שהיה בפסיכוזה
תחת השפעת הקולות. כשהוטח בפניו כי אמר שגם כשהוא תחת השפעת הקולות הוא יודע וזוכר בדיוק
מה הוא עושה, השיב “אני לא זוכר את זה ככה. אני… אני זוכר כאילו מה שקורה איתי, אבל אני
מאמין זה… כמו מגנט כזה. מה שאני עושה אני רואה נכון” (עמ’ 289-291). בהמשך, לגבי הטענה
שהוא המציא את הגרסה של שמיעת קולות ומעמיד פנים שהוא לא אחראי למעשיו כדי לחלץ את
עצמו מהתיק, ושהוא לא חשב על כך בחקירה אלא רק מאוחר יותר, השיב הנאשם שהוא עד עכשיו
שומע קולות, והוא לא מכריח איש להאמין לו. לשאלת בית המשפט מדוע לא רק שלא סיפר זאת
23
24
222
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
17 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
במשטרה, אלא אף מסר שם גרסה אחרת שבה הכחיש כליל כי תקף את המתלוננת, השיב שאינו יודע,
והודה במה שהוא זוכר (עמ’ 323-329).
לשאלה מה הקשר בין הקולות והמחשבה שהוא אלוהים לכך שרצה להוציא את אחותו מתיק נשק,
השיב הנאשם שהוא התעצבן על כך שאחותו נעצרה אך אין לכך קשר לקולות. לשאלות בייכ המאשימה
השיב הנאשם, כי ידע שעצרו את אחותו מאחר שהיה שם וראה שעצרו אותה; אך לא אמר לשוטרים
שהנשק שלו, כי הוא לא היה נוכח בחיפוש ואיך הוא יאמין שזה שלי…”. לשאלה כיצד הבין שנערך
חיפוש, השיב כי עמד בחוץ וראה הרבה שוטרים בתוך הבית ומחוץ לו, וראה גם דרך החלונות ומעל
הגג שהם מחפשים, אך הוא לא ידע מה הם מחפשים (עמ’ 293-297). לשאלה איך ידע שעצרו את רויטל
בגלל נשק, השיב “כאילו… אנחנו רואים את הנשק אצלם, הם יצאו עם זה, בשקית”, ולדבריו רואים
שיש בשקית נשק, כאשר הוא לא זוכר את השקית אך הדגים גודל של 60-70 סיימ; והוא ראה שלוקחים
את רויטל איתם, והשוטרים אמרו לכל מי שהיה שם שהם לוקחים אותה. בהמשך אמר הנאשם כי
השקית היתה “שקופה קצת ופתוחה”, עמד על כך שראה את הנשק, ושלל את הטענה שדובר בשקית
שחורה כפי שטענו העדים (עמ’ 297-302). לשאלה האם אחיו עבדאללה וחברו באכר ידעו שהנשק שלו
בגלל שהוא אמר זאת, השיב הנאשם “כן, הם אמרו רק בגלל שאני אמרתי”, אך שתק כשהתבקש
להסביר כיצד הם ידעו מה הוא אמר (עמ’ 303).
הנאשם אישר, כי לאחר שעמד וחשב ליד העצים איך להוציא את אחותו ממעצר, הוא חזר לתחנת
המשטרה, אך לדבריו לא נכנס פנימה שכן הוא ואחיו חלים שהגיע לשם רצו להכנס לראות את אחותם
אך לא נתנו להם; הוא סיפר לאחיו שבכוונתו לקחת את התיק על עצמו ולהוציא את רויטל, אך בשלב
זה לא אמר לשוטרים שהנשק שלו “כי לא חשבתי על זה בינתיים”, אלא רק לאחר מכן אך הוא לא
זוכר מתי (304-311). לדבריו, לאחר מכן חזר שוב לכיוון הגינה ו”חשבתי לנקום בהם… באלה ש…
ששלחו עלינו משטרה… בכולם… כל מי שעובד עם המשטרה גם”; וכשנשאל מי אלו שעובדים עם
המשטרה, השיב ש”כולם”, ושהוא רצה “לעשות מלחמה, ביני לבינם” (עמ’ 311-314). בהמשך, אישר
הנאשם כי לא נכנס לתחנת המשטרה כדי להודות בהחזקת הנשק, גם בגלל שנלחץ ופחד לעשות זאת
(עמ’ 331-332).
לגבי הגעתו לבית המתלוננת, אישר הנאשם כי המשיך ללכת עד שראה בית ונכנס לתוכו דרך החלון
כדי “לנקום בהם”, בבעלי הבית, הגם שלא ידע מי גר שם, בגלל ש”כולם” עצבנו אותו; ולשאלת בית
המשפט השיב כי אינו יודע מדוע נכנס דווקא לבית הזה ולא לבית אחר בשכונה. כשנכנס לבית מצא
את המתלוננת, שלא היתה במיטה אלא עומדת, והחל לתקוף אותה כי “חיפשתי מלחמה, כאילו
לתקוף אותה ואז יבואו כולם וללכת איתם”; וכשנשאל איך ידע שיש עוד אנשים בבית ושהיא לא לבד,
השיב שכך הבין מעצמו, אך לאחר מכן כשנשאל איך הבין שאם יתקוף את המתלוננת יבואו אנשים
נוספים, אמר שגם הוא לא הבין (עמ’ 314-317).
לשאלה האם המתלוננת שיקרה כשאמרה שהוא החדיר לה אצבעות השיב הנאשם שהוא חושב שכן,
ועמד על כך שלא תקף אותה מתוך כוונה מינית. לשאלה איך אם הוא היה מבולבל ועצבני, שמע קולות,
חשב שהוא אלוהים ורצה לנקום, הוא יודע לומר שנגע בחזה של המתלוננת ללא כוונה מינית, השיב
18 מתוך 56
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
24
25
26
27
33
34
2222222222232
28
29
30
31
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
שהוא לא יודע (עמ’ 317-320). לשאלה כיצד נגרמו למתלוננת חבלות בפנים השיב הנאשם תחילה שאינו
יודע, אך לאחר מכן אישר שהכה אותה בפנים. לשאלה מדוע הכה אותה, השיב “סתם… לנקום בהם…
בכולם”; ולשאלה אם חיפש בכוונה אשה כדי לנקום, השיב כי עשה זאת “בשביל להדליק אותם” (עמ’
329-330). לשאלה אם יש לו סכסוך עם המתלוננת השיב הנאשם בשלילה, ואמר שאינו יודע מדוע
שהיא תבוא לבית המשפט ותאמר שאנס אותה (עמ’ 334).
בחקירתו החוזרת לשאלת הסנגור השיב הנאשם, כי בבדיקה הפסיכיאטרית האחרונה שעבר, מיום
2.1.24, בדקה אותו רופאה במשך כחמש דקות, ושאלה אותו כארבע עד חמש שאלות (עמ’ 335).
לשאלה איך הרגיש בזמן שתקף את המתלוננת, השיב “לא יודע. לא הרגשתי. לא הרגשתי”; ולשאלה
מי אמר לו להכות אותה, השיב “אני לא יודע. לפי הקולות” (עמ’ 336-337).
דיון והכרעה
הנאשם הואשם בשני אירועים שונים זה מזה, אשר הקשר העיקרי ביניהם הוא הקשר הכרונולוגי,
כאשר זמן קצר לאחר שחזה במציאת הנשק בבית הדודה, הנאשם נכנס לבית המתלוננת ועל פי הנטען
ביצע שם את העבירות. קשר נוסף בין האישומים עולה מגרסת הנאשם, אשר גם בעדותו לפנינו ובמידה
מסוימת גם בגרסתו במשטרה, קשר בין שני האירועים.
ההליך שבפנינו נשמע לאורך זמן רב, בין היתר בשל בקשות דחיה שביקשה ההגנה על רקע מצבו הנפשי
של הנאשם; ובזמן הרב שחלף מאז תחילת ההליך, השתנה קו ההגנה של הנאשם וכיום למעשה אין
מחלוקת על מרבית העובדות הנטענות בכתב האישום.
הנאשם למעשה מודה, כי בבית הדודה נתפס נשק מסוג M16, לא כפר בהיות המוצג שנתפס נשק
כהגדרתו בחוק, או בשרשרת המוצג; אך טען כי הנשק לא שלו, וכי בחקירותיו במשטרה הודה
בהחזקתו בכזב, על מנת לשחרר את אחותו שנעצרה בעת החיפוש. הנאשם אף מודה כי נכנס לבית
המתלוננת ולחדרה של המתלוננת ותקף אותה, אך הכחיש כי החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה ולפי
הטבעת שלה, והכחיש כל רקע או כוונה מיניים למעשיו.
עוד לטענת הנאשם, הוא ביצע את המעשים המתוארים בכתב האישום עקב מצבו הנפשי, הכולל בין
היתר שמיעת קולות, ובהקשר זה הוגשו לעיוננו מספר חוות דעת פסיכיאטריות. יודגש, כי למרות
גרסת הנאשם בעדותו, ההגנה אינה טוענת כי הנאשם פטור מאחריות פלילית מחמת הסייג לאחריות
פלילית של אי שפיות הדעת; אך על סמך חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם ההגנה, נטען כי
בעת ביצוע העבירות הנאשם היה נתון בקרבה לסייג של אי שפיות הדעת.
אבחן להלן את הראיות שהובאו לגבי כל אחד מהאישומים, לרבות טענותיו של הנאשם, ואתייחס גם
לטענת הקרבה לסייג לאחריות פלילית. כבר עתה אציין, כי לאחר עיון, החלטתי לדחות את גרסת
הנאשם ואת טענות ההגנה, ואני סבורה כי המאשימה הצליחה להוכיח את אשמתו של הנאשם
בעבירות שיוחסו לו, למעט העבירה של הפרת צו פיקוח והנסיבות המחמירות בעבירות המין, מעבר
לספק סביר.
16
17
18
19
28
29
30
31
32
222222207
21
22
20
222
23
24
25
26
19 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
לגבי האישום הראשון
כאמור, הובאו בפנינו ראיות רבות לגבי תפיסת הנשק ובדיקתו, כאשר הנשק נשלח לבדיקת מזייפ
ונמצא כי מדובר בנשק דמוי רובה סער M16, שתי מחסניות תואמות ו-44 כדורים בקליבר 5.56X45
מיימ; ולמעשה אין מחלוקת כי מדובר בנשק כהגדרתו בחוק. הנשק נתפס בבית הדודה, שהיא אשת
אביו של הנאשם, בית בו הנאשם אמנם לא מתגורר אך יש לו גישה אליו.
עוד הובאו בפנינו ראיות הקושרות את הנאשם עצמו לנשק, ובהן הודאתו של הנאשם בהחזקת הנשק
במרבית חקירותיו במשטרה, ועדויותיהם של אחי הנאשם עבדאללה וחברו באכר, על כך שהנאשם
הביא את הנשק לבית הדודה ביום בו נתפס ע”י המשטרה.
הודאתו של הנאשם בהחזקת הנשק בחקירותיו במשטרה
כפי שהובא לעיל בהרחבה, הנאשם נחקר 10 פעמים במשטרה לגבי האירועים שבפנינו. בשתי החקירות
הראשונות ובחקירה האחרונה (שבשלושתן הוא נחקר בחשד לביצוע העבירות כלפי המתלוננת, ולא
בנוגע לעבירות הנשק) הנאשם שתק או ביקש לשמור על זכות השתיקה; ובשש מתוך שבע החקירות
הנותרות, החל מחקירתו ביום 30.3.22, הוא הודה בהחזקת הנשק, זאת גם לאחר חקירות ארוכות
ונסיון של החוקרים להבין מדוע החליט לפתע להודות בהחזקת הנשק.
ראוי לציין, כי בחקירותיו הראשונות הנאשם נחקר בחשד לביצוע העבירות כלפי המתלוננת, וכי
למעשה הוא היה הראשון שהעלה את נושא תפיסת הנשק בבית הדודה, והראשון שקשר בין שני
האירועים בחקירתו מיום 27.3.22 (ת/20); ונראה כי לולא הודאתו בהחזקת הנשק, מיוזמתו, בחקירה
מיום 30.3.22 (ת/21- שגם בה נחקר רק לגבי העבירות כלפי המתלוננת) המשטרה כלל לא היתה רואה
בו כחשוד בהחזקת הנשק.
לטענת הנאשם כיום, הוא “לקח על עצמו” את התיק ולמעשה הודה בכזב בתיק לא לו, על מנת לחלץ
את אחותו רויטל שנחשדה בהחזקת הנשק. אלא שהנאשם לא הסביר מדוע, אם רצה לחלץ את אחותו
מהתיק, הוא לא הודה מידית בהחזקת הנשק, אלא רק ביום 30.3.22, כשישה ימים לאחר מעצרו
ולאחר שרויטל נחקרה בחשד להחזקת הנשק (ראו הודעתה מיום 25.3.22- ת/17).
בהקשר זה אציין, כי ההגנה לא הגישה כל מסמך לגבי משך מעצרה של רויטל, אם בכלל נעצרה, כאשר
בראיות שהובאו בפנינו צוין רק כי היא עוכבה לתחנה (ת/41, ת/42 וכן ת/34 ות/44); ולא ביקשה
להעיד את רויטל לגבי כך; ולהיפך, הנאשם עצמו טען כי שחררו אותה באותו לילה (עמ’ 207, ש’ -20
21). בנוסף, בהודעתה של רויטל שהוגשה בהסכמה, היא הכחישה כל קשר לנשק שנתפס בביתה או
ידיעה לגביו, ואף ציינה כי החדר בו נתפס הנשק אינו חדרה, והוא משמש אנשים רבים במשפחה (ת/17
ש’ 16-33), כך שלא ברור האם היו די ראיות כדי להותירה במעצר. יתרה מכך, באף אחת מאמרותיו
של הנאשם הוא לא התייחס לכך שרויטל עצורה, או שהוא מבקש מהשוטרים שתשוחרר, ולא קשר
בין הודאתו לבין רצונו בשחרורה.
12
13
14
15
16
17
18
19
2222
20
21
23
24
25
26
30
31
2227
27
28
29
20 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
17
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
מכאן שלא הובאו בפנינו ראיות לפיהן ביום 30.3.22, אז החליט הנאשם להודות בהחזקת הנשק, רויטל
היתה עצורה או כי הודאתו בעבירה נדרשה על מנת לשחרר אותה; ויש בכך כדי להחליש את גרסתו
הנוכחית של הנאשם.
אציין, כי האזכור היחיד לחששו של הנאשם לשלומה של רויטל, עלה רק בחקירתו מיום 7.4.22 (ת/5),
כשבועיים לאחר מעצרו, אז סיפר כי לאחר שהגיע לתחנת המשטרה ביום האירוע, הוא היה בלחץ בגלל
שאחותו היתה בחקירה בגלל הנשק ששייך לו, הסיטואציה היתה קשה לו והוא לא ידע מה לעשות
ואיך אחותו תצא מהעניין, ולדבריו “רציתי להתחמק לא ידעתי מה לעשות פשוט הלכתי”. כלומר
לפי גרסת הנאשם בשלב זה, למרות שהוא חשש שרויטל נחקרת בשל משהו שהוא עשה, הוא לא הלך
למשטרה כדי לקחת על עצמו את האשמה, אלא זה מה שגרם לו להלחץ ולברוח, וכך הגיע לבית
המתלוננת. מכל מקום, כאמור, גם בחקירה זו, הנאשם לא טען שרויטל נעצרה.
עוד טענה ההגנה, כי עיון באמרותיו השונות של הנאשם בהן הודה בעבירות הנשק מעלה כי מדובר
בהודאת שקר, שלא עולים ממנה סימני אמת, וכי אף החוקרים אמרו לו פעם אחר פעם שהודאתו זו
אינה נראית אמינה. לאחר עיון מדוקדק, לא מצאתי ממש בטענה זו. אמרותיו של הנאשם במשטרה
בנוגע לעבירת הנשק נראות סדורות וקוהרנטיות, וכאמור הוא עמד על גרסתו בחקירות רבות, גם
כאשר החוקרים ניסו לברר את מניעיו ולפקפק בהודאתו.
וכך, בחקירתו מיום 30.3.22 (ת/21), במהלכה נחקר בחשד לביצוע עבירות המין והאלימות כלפי
המתלוננת, הסביר הנאשם כי הוא למעשה הותקף ע”י אנשים רבים בחצר בית המתלוננת, ומאחר
שהם עשו בו יילינץ’, הם העלו כלפיו טענות על דברים שלא היו בנוגע למתלוננת. כשנשאל מה עשה
בחצר הבית שלהם, השיב “ברחתי בגלל שתפסו M16 אצל דודה שלי בבית ועברתי משמה. בהתחלה
רציתי לקחת את זה עליי בתחנה הכוונה את ה M16 ולהודות בזה שזה שלי שמצאתי את זה ואחר
כך פחדתי והלכתי ויש לי צילום שם בתחנת משטרה” (ת/21 ש’ 1-5). כלומר, לגרסת הנאשם, כבר
ביום האירוע הוא רצה ללכת ולהודות בכך שהנשק שלו לאחר שמצא אותו, אך הוא פחד; וכאמור,
אין כל אזכור לכך שרצה להודות בגלל מעצרה של אחותו. בהמשך, הוסיף הנאשם מיוזמתו, כי הנשק
שנתפס אצל דודה שלו הוא שלו וכי הוא מצא אותו בשיחים ליד שובל שבועיים קודם לכן והחביא
אותו בכל מיני מקומות (שם ליד ש’ 6).
בהקשר זה יצוין, כי הסברו המרכזי של הנאשם שהוא הגיע לבית המתלוננת לאחר שברח בגלל תפיסת
הנשק בבית הדודה, מתיישב היטב עם ההודאה שהנשק שלו, שכן לו דובר בתפיסת נשק שאינו קשור
אליו בבית שבו הוא לא מתגורר, איזו סיבה היתה לנאשם לברוח לאחר שראה זאת? עוד יצוין, כי גם
בחקירתו מיום 27.3.22 (ת/20), שבה הנאשם עדיין לא הודה שהנשק שלו, טען הנאשם כי היה באזור
בית דודתו שם נתפס הנשק, הגיע גם לתחנת המשטרה מאחר שראה שאחותו נעצרה, אך בגלל העבר
שלו הוא ברח וכך הגיע לבית המתלוננת; כל זאת מבלי להסביר מדוע היה צריך לברוח כאשר נתפס
נשק בבית של משפחתו שבו הוא לא מתגורר, וכשהוא כלל לא חשוד במעשה.
21 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
ביום 31.3.22 נחקר הנאשם לראשונה בחשד להחזקת הנשק (ת/25), והוא חזר על כך שהנשק שנתפס
בבית דודתו שייך לו, לאחר שמצא אותו כשבועיים קודם לכן בזמן שטייל בשטח. אמנם הפעם טען
הנאשם כי מצא את הנשק “איפה הקיבוצים מאחורה, משמר הנגב”, ולא באזור קיבוץ שובל כפי
שאמר בחקירה הקודמת, אך הוא נשאל על סתירה זו בחקירה, ונתן לה הסבר סביר והגיוני. הנאשם
הסביר, כי הוא מתבלבל בין קיבוץ שובל למשמר הנגב, ביקש מהחוקרת שתראה לו איפה כל אחד
נמצא, והסביר: “אני התכוונתי לאיפה תפוז, איפה קרינאווי שמה, לכיוון ה… זה… איפה קרינאווי,
איפה תחנת תפוז, את ממשיכה ישר לתוך השטח, שם בכיוון ה…”; בשלב זה החוקרת ענתה לו :
“טוב, זה לא שובל… קרינאווי, תפוז, זה לא שובל”; והנאשם אמר: “זה… איך קוראים לזה… משמר
הנגב” (ראו ת/25א עמ’ 9-10). על כן ולאור האופן בו הנאשם השיב לשאלות ותיאר את המקום אליו
התכוון, אין בסתירה בין דבריו בחקירה זו לבין דבריו בת/21 כדי להצביע על כך שהודאתו היא הודאת
שקר.
הנאשם גם תיאר מה עשה בנשק במשך שבועיים לאחר מציאתו, סיפר כי ירה בו, החביא אותו בשטח,
ורק ביום האירוע לקח אותו לבית הדודה והחביאו בארון כשעה וחצי לפני החיפוש. גם תיאור זה,
שבמסגרתו מסר הנאשם פרטים רבים ושוליים, אינו מתיישב עם הטענה שמדובר בגרסה שהומצאה
על ידו כדי לקחת על עצמו אשמה על דבר שלא עשה; שהרי לו היה מדובר בגרסה שקרית, מדוע
שהנאשם יספר שמצא את הנשק שבועיים קודם לכן והחביאו במקומות שונים? מדוע לא לספר שמצא
אותו באותו יום בו הביא אותו לבית הדודה?
זאת ועוד, עיון בתיעוד החקירה מעלה כי החוקרת ניסתה לבחון את הודאתו של הנאשם, לעמתו עם
סתירות ותהיות שעלו מדבריו, ואף שאלה אותו מפורשות האם יתכן שהוא לוקח על עצמו את האשמה
בהחזקת הנשק, מאחר שהוא ממילא כבר נעצר בעניין אחר (ראו ת/25א ש’ 176-179), אך הנאשם עמד
על גרסתו ועל הודאתו בהחזקת הנשק.
בחקירתו מיום 4.4.22 (ת/27) הנאשם הרחיב ותיאר בפירוט את מעשיו ומחשבותיו מעת שמצא את
הנשק, באופן מעורר אמון: “קודם כל התחילו מחשבות, אם זה אמיתי או לא ומצאת נשק, חשבתי
הנה נשק בשבילי הגנה עצמית דברים כאלה יש לי נשק, לקחתי אותו מאותו המקום הלכתי החבאתי
אותו במקום אחר, באותו איזור אבל במקום אחר והתרחקתי שם עם הסוסים מה מו מי וזהו,
התלהבתי מהדבר שמצא כל פעם הייתי מסתכל זה זה את מבינה באותו היום, אחר כך לקחתי אותו,
יריתי איתו, התחלתי לבוא כל פעם והזזתי אותו ממקום אחר, יריתי בו מאחורה שם מאחורה, לא
יודע להסביר לך איפה שיש שדה עם חיטה” (שם בש’ 24).
זאת ועוד, דבריו של הנאשם בחקירות מיום 31.3.22 (ת/25) ומיום 4.4.22 (ת/27), לפיהם ביום האירוע
ולפני שהכניס את הנשק לארון, הוא הראה את הנשק לאחיו עבדאללה וחברו, ואמר להם שמדובר
בינשק של אוויר”, מתיישבים באופן מסוים עם דברי עבדאללה ובאכר, אשר שניהם תיארו את
המפגש עם הנאשם בבית הדודה ביום החיפוש, הגם שבאכר טען כי לא ראה את הנשק אלא רק את
השקית, אך גם הוא סיפר ששמע מעבדאללה שראה נשק אצל הנאשם ושמדובר ברובה אוויר. יוער, כי
העובדה שהנאשם לא ידע לומר בחקירותיו את שמו של באכר, אלא רק ציין כי מדובר בחבר של אחיו
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
25
26
27
28
33
34
222222222231
24
29
30
22 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
עבדאללה שהיה איתו בבית הדודה בעת שהביא את הנשק, דווקא מחזקת את הרושם כי עדותו של
הנאשם בעניין זה היא עדות אותנטית ואמיתית. יצוין, כי הדברים מתיישבים גם עם דבריה של רויטל
אחות הנאשם, כי הנשק לא היה בארון, וכי לראשונה ראתה אותו בארון בעת החיפוש שערכה
המשטרה (ת/17 ש’ 31-33).
גם בחקירות אלו סיפר הנאשם על כך שהגיע לתחנת המשטרה אחרי שהנשק נתפס וכי הוא ברח מאחר
שנלחץ שאולי ייעצר; ובחקירה מיום 7.4.22 (ת/5) שבה נחקר שוב לגבי הפגיעה במתלוננת, הסביר כי
אינו זוכר איך הגיע לבית המתלוננת, שכן הוא נלחץ לאחר שראה שתפסו את הנשק שלו. הסבר זה,
המסביר את מעשיו של הנאשם בזמן אמת, מתיישב עם כך שמדובר בנשק שלו; ולא ניתן ליישבו עם
הטענה שהנשק לא שלו ושהוא הודה בכך בכזב לאחר מספר ימים.
בחקירה מיום 4.4.22, גם כאשר החוקרים הקשו על הנאשם וניסו להבין מדוע החליט לפתע לספר את
האמת, הנאשם עמד על כך שהנשק שלו, וכשנשאל מדוע החליט להודות שהנשק שלו רק מספר ימים
לאחר מעצרו ולא בעת תפיסת הנשק, אמר “מאמין שברגע לחץ קורים כל מיני מחשבות וברגע לחץ
הבן אדם מתחיל להתנהג כל מיני התנהגויות וזה מה שקרה איתי ופשוט מאד אין לי הסבר לזה”
(ת/27 ש’ 58-59); וגם כשנשאל מפורשות האם הוא בטוח שהוא לא לוקח על עצמו תיק של מישהו
אחר, עמד על כך שהנשק שלו, תוך שהודה לחוקרים על יחסם אליו.
טענתו של הסנגור, כי גם השוטרים לא האמינו לנאשם ולכן יש להתעלם מהודאתו אינה יכולה
להתקבל. תחילה אציין, כי השאלה אם השוטרים האמינו לגרסת הנאשם או לא, אינה חלק ממסד
הראיות; ובכל מקרה, שני החוקרים הסבירו בעדויותיהם כי חקרו את הנאשם ארוכות בנוגע להודאתו
בהחזקת הנשק, לאו דווקא משום שפקפקו בהודאה אלא מאחר שרצו לקבל את מלוא הפרטים לגבי
הודאתו ולחזקה. החוקרת ספיר זריהן אמרה בהקשר זה: “זה לא שאנחנו לא קיבלנו את ההודאה
הזאת פשוט כשבן אדם מודה גם צריך ראיות לבסס את זה. זה לא שפתאום הוא מודה זהו, נגמרו לי
השאלות”, והוסיפה כי יש צורך לשאול אותו שאלות כדי להבין מדוע הוא החליט להודות (עמ’ 198).
וגם החוקר שי מלול (שנכח בחקירה מיום 4.4.22) הסביר, כי אמר לנאשם שמוזר לו שהוא החליט
פתאום לספר את האמת, אך זה לא העיד דווקא על כך שפקפק באמיתות ההודאה, אלא שניסה לקבל
יותר מידע ולראות עד כמה הנאשם דבק בגרסתו; וגם הוא אמר כי על החוקרים למצות את החקירה
ולא לקבל הודאה מבלי לבדוק אותה (עמ’ 150-155).
בנוסף, מאחר שכאמור הנאשם היה זה שהעלה את הנושא של תפיסת הנשק מיוזמתו, אגב חקירותיו
בחשד לביצוע העבירות כלפי המתלוננת, ובשלב בו הוא כלל לא היה חשוד בעבירה זו; התנהלותם של
החוקרים, אשר ביקשו לברר מדוע הוא מבקש להודות בעבירה שבה כלל לא נחשד, היא התנהלות
זהירה והגיונית, כמצופה מחוקר משטרה סביר. ובהקשר זה אעיר, כי מבחינת הנאשם, נושא החזקת
הנשק על ידו (שכאמור לא היה ידוע לשוטרים), היה חלק מהותי ובלתי נפרד מגרסתו בתיק בו נעצר,
שכן לטענתו הוא הגיע לבית המתלוננת בטעות, מאחר שנלחץ מאירוע תפיסת הנשק שלו זמן קצר
קודם לכן.
23 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
עוד טען ב”כ הנאשם במסגרת סיכומיו, כי יש לפסול את הודאותיו של הנאשם במשטרה מטעמים
של הגנה מן הצדק. לטענתו, חקירת הנאשם נעשתה באופן שערורייתי שכן חלק מחקירותיו כלל לא
הוקלטו ולא ידוע היכן מצוי התיעוד של חלק אחר מחקירותיו, ובהעדר תיעוד, לבית המשפט אין את
הכלים להתרשם האם הודאת הנאשם נמסרה באופן חופשי ומרצון (עמ’ 420-421).
עיון בחומר החקירה מעלה, כי אכן רק חלק מחקירות הנאשם תועדו בתיעוד חזותי, וחלקן לא תועד
בשל תקלה או סיבה אחרת שלא הובררה דיה (ראו ת/63, ת/64). וכך, לא הוגש לעיוננו התיעוד החזותי
של החקירות מיום 25.3.22 בשעה 04:58 (ת/15), מיום 30.3.22 (ת/21), מיום 4.4.22 בשעה 17:00
(ת/28), מיום 7.4.22 (ת/5) ומיום 12.4.22 (ת/6).
סעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס”ב-2002 קובע, כי חקירת חשוד בעבירות
שהעונש המרבי בגינן הוא עשר שנות מאסר ומעלה, תתועד בתיעוד חזותי. בענייננו, אם כן, היה על
היחידה החוקרת לתעד בתיעוד חזותי את כל חקירות הנאשם בחשד לביצוע העבירות כלפי המתלוננת,
הכוללות עבירות אינוס ומעשה סדום; אך לא היתה חובה לתעד חזותית את חקירותיו בחשד לביצוע
עבירות של החזקת נשק, שהעונש הקבוע בצדן הוא 7 שנות מאסר.
טענת הסנגור לגבי תחולת הייהגנה מן הצדק”י על ענייננו לא הובררה דיה, וגם לשאלותינו במסגרת
הסיכומים הוא לא הרחיב בה, ולכל היותר ניתן לבחון את הטענה בדבר העדר תיעוד חזותי של חלק
מהחקירות באספקלריה של קבילות האמרות. ואולם, גם טענה מעין זו אינה יכולה לעמוד לזכות
הנאשם, שהרי אין בפיו טענה כי תיעוד החקירות בכתב לא נעשה באופן מדויק, או כי הוא כלל לא
הודה בעבירות הנשק בחקירותיו, אלא טענתו היא כי הוא הודה בכזב בהחזקת הנשק, מתוך מניעים
פנימיים שלו.
עוד יובהר, כי הסנגור הסביר בסיכומיו כי טענתו אינה מתייחסת להעדר תיעוד של חקירות הנאשם
בחשד לביצוע עבירות המין (לגביהן ממילא לא הודה במשטרה), אלא רק לגבי עבירות הנשק בהן
הודה. ואולם, כפי שציינתי לעיל, ממילא החוק אינו מחייב תיעוד חזותי של חקירה בחשד לביצוע
עבירות שעונשן פחות מ-10 שנים.
גם אם אתייחס לטענה בדבר אי תיעוד של מלוא חקירות של הנאשם, ככזו היכולה להשפיע על היכולת
לקבוע האם הודאתו של הנאשם במשטרה היא הודאת אמת, אני סבורה כי יש לדחות את טענת ההגנה
ולקבוע כי אין באי תיעוד של חלק מהחקירות כדי להטיל ספק באמיתות הודאתו של הנאשם
בחקירותיו בעבירת החזקת הנשק.
חקירתו הראשונה של הנאשם מיום 25.3.22 בשעה 04:58 (ת/15) לא תועדה בשל טעות, אך מיד לאחר
מכן תוקנה הטעות ונערכה חקירה חוזרת באותן שאלות, וזו תועדה חזותית (ראו ת/16, ת/18). בנוסף,
ממילא בחקירה זו הנאשם נחקר רק בעבירות הקשורות במתלוננת ושתק לכל אורכה.
לאחר מכן, חקירתו של הנאשם מיום 27.3.22 (ת/20) תועדה חזותית, וגם בה הוא נחקר רק לגבי
העבירות כלפי המתלוננת ולא הודה בהחזקת הנשק; אם כי כבר בחקירה זו הוא קשר בין תפיסת
הנשק לבין הגעתו לבית המתלוננת.
16
17
18
19
20
21
27
28
29
30
31
22222222222-23
24
25
26
33
24 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
החקירה הראשונה בה הנאשם הודה בהחזקת הנשק, מיום 30.3.22 (ת/21), לא תועדה חזותית בשל
תקלה (ראו ת/64), על אף שהיתה חובה לתעדה משום שהוא נחקר בחשד לביצוע עבירות המין. אין
ספק כי תיעוד חקירה זו חשוב מבחינת תיעוד הלך רוחו של הנאשם בעת שבחר לראשונה להודות
בעבירות הנשק, אך כאמור הוא עשה זאת מיוזמתו, כאשר עיון בטופס ההודעה הכתובה מעלה, כי
כלל שאלותיו של החוקר התמקדו בעבירות כלפי המתלוננת.
יתרה מכך, שתי החקירות המרכזיות שעסקו בחשד להחזקת הנשק, מיום 31.3.22 ומיום 4.4.22 (ת/25
ות/27, וכן ת/26 שהיא המשך לת/25), שבהן הנאשם הרחיב ופירט את גרסתו בעניין זה, תועדו בתיעוד
חזותי, כאשר הנאשם עמד על גרסתו, הסביר אותה והרחיב בה לשאלות רבות של החוקרים, ועמד על
הודאתו לאורך מספר ימים. בחקירות מפורטות אלו שהוקלטו, בהן נראה הנאשם מדבר לעניין ומשיב
על שאלות החוקרים בפירוט רב, ומהן כאמור עולים סימני אמת רבים, יש כדי לרפא את הפגם שבאי
תיעוד חקירת הנאשם מיום 30.3.22.
החקירה שלא תועדה מיום 4.4.22 בשעה 17:00 (ת/28) עניינה אך בזיהוי הנשק שתמונתו הוצגה
לנאשם, ואין בה לשפוך אור על הסוגיות העולות מטענות ההגנה.
לגבי החקירה מיום 7.4.22 (ת/5) שלא תועדה, הנאשם נחקר בה בחשד לביצוע העבירות כלפי
המתלוננת ולא בחשד לביצוע עבירות הנשק, הגם שהוא התייחס בקצרה גם לעבירות הנשק והקשר
ביניהן לבין הגעתו לבית המתלוננת, ולמעשה חזר בקצרה על הודאתו. לגבי החקירה מיום 12.4.22
(ת/6), הנאשם נחקר בה רק לגבי ביצוע העבירות כלפי המתלוננת, וברובה שמר על זכות השתיקה, כך
שהיא לא רלוונטית לענייננו.
לאור האמור, לא מצאתי ממש בטענות הסנגור, ואינני סבורה כי יש באי תיעוד כל חקירותיו של
הנאשם כדי להשליך על מסקנתי, כי הודאת הנאשם בהחזקת הנשק היא הודאת אמת.
אשר לעובדה שעל הנשק נתפס דנ”א של אנשים אחרים (ת/55, ת/56), הרי שאין בכך כדי לכרסם
בהודאתו של הנאשם בהחזקת הנשק, שכן הנאשם עצמו טען באמרותיו כי נגע בנשק רק באמצעות
כפפות (ת/25 ש’ 149-152), כך שאין סיבה שהדנ”א שלו יימצא על הנשק; ולכן גם אם הנשק הוחזק
לפני כן ע”י אנשים אחרים, אין בכך כדי לנקות את הנאשם מהאשמה. בנוסף, הדנ”א שנתפס על הנשק
שייך לחשודים שאינם מהאזור (ראו נ/3 ועדותה של החוקרת ספיר זריהן בעמ’ 198-200), והגם
שהמשטרה לא חקרה אותם, אף ההגנה לא הראתה קשר כלשהו בינם לבין ביתה של הדודה שם נתפס
הנשק.
נוכח כל האמור, הודאתו של הנאשם במשטרה בהחזקת הנשק אמינה בעיניי, והיא מהווה ראיה בעלת
משקל משמעותי לחובתו. הודאה זו טעונה חיזוק ראייתי של יידבר מה נוסף”, ולשם כך הובאו בפנינו
מספר ראיות מחזקות, כפי שיפורט להלן.
12
13
14
15
16
17
18
20
110
19
21
22
23
29
30
31
32
22222222
24
25
26
27
28
25 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
22
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
עדותו של הנאשם לפנינו לגבי החזקת הנשק
עדותו של הנאשם לפנינו היתה למעשה עדות כבושה, אשר רובה לא עלה במהלך חקירותיו במשטרה
או אפילו במענה לכתב האישום; והיא התאפיינה בעיקר בחוסר קוהרנטיות, בהגזמה ובסתירות רבות.
ניכר היה כי הנאשם התאמץ בעיקר להעצים את טענותיו באשר למצבו הנפשי, לשמיעת קולות וראיית
25
26
27
28
29
מלאכים ביום האירוע, ולא הצליח לתת הסברים של ממש לכבישת העדות או לסתירות שהתגלו
בגרסתו.
30
הנאשם טען בתחילת עדותו הראשית (ביום 20.6.23), כי ביום האירוע, בעת ששהה בחתונה של קרוב
משפחה, נודע לו שיש שוטרים בכניסה לבית דודתו, וכשהגיע למקום ראה ששוטרים לקחו את אחותו
רויטל והוא פחד עליה, ולכן הלך אחריהם לתחנה והודה בתיק כדי שאחותו לא תעצר ושחררו אותה
באותו לילה (עמ’ 207-208). אלא שכאמור, הנאשם כלל לא הודה באותו יום בעבירות הנשק, אלא רק
כעבור כמעט שבוע, ביום 30.3.22, כך שמדובר בגרסה שקרית.
בהמשך עדותו הראשית, שנמסרה כשמונה חודשים לאחר מכן, אמר הנאשם כי אינו זוכר את
חקירותיו, וכי הוא זוכר רק שאחותו רויטל נעצרה, והוא רצה לקחת את הנשק עלי… בשביל
שישחררו את אחותי”, ולכן אמר שהנשק שלו; אך הפעם טען כי בעת שהודה לא ידע אם אחותו
השתחררה או לא, אלא ידע זאת רק בדיעבד (עמ’ 274-276). לשאלות בית המשפט כיצד זה הגיוני
שייקח את האשמה על עצמו כדי לחלץ את אחותו, מבלי שידע אם היא שוחררה או לא, השיב הנאשם
תחילה כי אינו יודע, ובהמשך אמר שהבין “לפי החקירות” שהיא השתחררה (עמ’ 277).
לו היה הנאשם מודה בהחזקת הנשק מיד עם מעצרו, כשראה את מעצרה של רויטל, ניתן היה לקבל
את גרסתו כהגיונית (גם אם אינה אמת); אך העובדה שהוא הודה בהחזקת הנשק לראשונה רק ביום
30.3.22, כשבוע לאחר שראה את עיכובה של רויטל למשטרה, אינה מתיישבת עם הגרסה המאוחרת
כי עשה זאת על מנת לשחררה, וכאמור, אין כל ראיה לכך שרויטל נעצרה, לא כל שכן כי היתה עצורה
בעת שהנאשם הודה בהחזקת הנשק.
הנאשם למעשה לא הסביר מדוע אם רצה לחלץ את רויטל כאשר ראה שהיא נעצרה, הוא לא הודה
מיד בהחזקת הנשק, ולמעשה פטר עצמו באמרו שהוא לא זוכר את החקירות. בחקירתו הנגדית
הנאשם סתר עצמו והסתבך בתשובותיו, כאשר תחילה אישר כי כבר ביום האירוע (עוד לפני שהלך
לבית המתלוננת) הוא חשב איך להוציא את אחותו ממעצר ואף סיפר שדיבר עם אחיו חלים ליד תחנת
המשטרה על כך שבכוונתו לקחת את התיק על עצמו; אך לאחר מספר שאלות סתר עצמו ואמר שבשלב
זה לא אמר לשוטרים שהנשק שלו בגלל שעדיין לא חשב על זה (308-310). יוער בהקשר זה, כי ההגנה
נמנעה מלהעיד את האח חלים על הגרסה האמורה, וגם עניין זה פועל לחובתה, ומחליש את גרסת
הנאשם.
31
32
33
בעדותו הראשית טען הנאשם, כי הנשק לא שלו והוא לא ראה אותו, אך הוא שמע בחקירה שמדובר
ב-M16 (עמ’ 275-276, 284). עם זאת, בחקירתו הנגדית, החל להסתבך בתשובותיו, כאשר בתחילה
אמר כי לא ידע מה השוטרים חיפשו בבית הדודה, אך כשנשאל כיצד ידע שרויטל נעצרה בגלל נשק,
26 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
וכנראה הבין כי תשובותיו סותרות את גרסתו המרכזית, השיב כי ראה שהשוטרים יצאו עם נשק
12
13
14
בשקית גדולה; ומכאן הלכו תשובותיו והתפתחו, עד שלבסוף אמר שהשקית היתה שקופה ושהוא ראה
את הנשק (עמ’ 297-302).
לגבי עדויותיהם של אחיו עבדאללה וחברו באכר, אמר הנאשם בעדותו הראשית שיכול להיות שהם
פגשו אותו ביום החתונה, ואף יכול להיות שראו אותו עם שקית, כאשר מדובר אולי בשקית עם
הבגדים לחתונה; אך לאחר מכן כבר טען שהוא פגש אותם בצומת והיתה לו שקית של בגדים (עמ’
278-279). אין בעדות זו של הנאשם כל הסבר לכך שעבדאללה העיד כי ראה את הנשק ולא רק שקית,
וכי השניים העידו שראו את הנאשם מביא את הנשק לבית הדודה.
נוכח כל האמור, ניתן לומר כי בשונה מאמרותיו במשטרה בעניין החזקת הנשק, בעדותו של הנאשם
לפנינו לא עלו סימני אמת, והיא היתה רצופה בסתירות ושקרים, כאשר ניכר כי הנאשם ניסה להתאים
את תשובותיו לשאלות שנשאל. מעבר לכך, כאמור, מדובר בעדות כבושה אשר הועלתה לראשונה
בשלבים מתקדמים של המשפט, ולא ניתן לכבישתה הסבר מניח את הדעת; וכפי שנקבע לא אחת
בפסיקה, במצב דברים זה ערכה ומשקלה של העדות הכבושה מועטים ביותר (ראו למשל, עייפ 4297/98
הרשטיק נ’ מדינת ישראל, פייד נד(4), 673, ועייפ 5730/96 גרציאני נ’ מדינת ישראל (18.5.98)).
למעלה מן הצורך אציין, כי באמירותיו של הנאשם לפסיכיאטרים שבדקו אותו, העלה הנאשם טענות
מעט שונות לגבי הנשק, כאשר בבדיקתו הראשונה טען כי הנשק לא שלו, וכי “אנשים שאמרו לי לקחת
עליי את התיק. הנשק נתפס באיזה בית ומישהו היה חייב לקחת את זה עליו” (נ/4- בדיקה מיום
18.6.23). ומאוחר יותר העלה טענה חדשה ולפיה הנשק היה של אחיו, והוא אמר שהנשק שלו כי לא
רצה שיאשימו את אחיו ואחותו, והאמין כי הוא ייצא מזה (נ/7- בדיקה מיום 9.4.24, ת/67- בדיקה
מיום 21.7.24).
נוכח כל האמור, ומעבר לדחיית גרסתו של הנאשם בפנינו כבלתי אמינה, אני סבורה כי יש באמור כדי
לחזק את הודאותיו של הנאשם במשטרה.
עדותו של עבדאללה, אחי הנאשם
אחיו של הנאשם, אשר באמרתו במשטרה (ת/65) סיפר כי ביום בו נתפס הנשק ראה את הנאשם מביא
עמו את הנשק לבית הדודה ואף ניהל איתו שיח על כך, היה עד עוין במסגרת עדותו לפנינו שבה לא
חזר על אמירותיו המפלילות; ולמעשה אישר בחקירתו הנגדית לשאלות הסנגור כי בחקירתו הוא
ביקש “ליישר קויי עם הנאשם, וכי אמר שהנשק של הנאשם מאחר שידע שזה מה שהנאשם אמר וכדי
לעזור לרויטל. על כן, כאמור, הוגשה אמרתו של עבדאללה על פי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, ובייכ
המאשימה ביקשה כי נעדיפה על פני עדותו לפנינו.
15
16
17
18
19
20
20
21
23
24
2222
25
26
27
28
29
30
31
27 מתוך 56
9
10
11
12
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
סעיפים 10א(ג) ו-(ד) לפקודת הראיות קובעים בנוגע לאמרת חוץ של עד שהתקבלה מכח סעיף 10א(א)
או 10א(ב) כדלקמן :
“(ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על
חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות
כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט,
התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים
יירשמו.
(ד) לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר
הראיות דבר לחיזוקה”.
אם כך, בית המשפט רשאי להסתמך על אמרת עד שנמסרה מחוץ לכתלי בית המשפט, הגם שלא ניתנה
בפניו, בתנאים מסוימים הקבועים בפקודת הראיות, שמטרתם להבטיח כי אמרת העד מחוץ לבית
המשפט היא אמרת אמת. כמובן שרק מקום בו יימצא, לאחר בחינה פנימית וחיצונית של האמרה
ולאחר בחינת מלוא הנסיבות הדרושות לעניין, כי האמרה שנמסרה מחוץ לכתלי בית המשפט אמינה
ומשקפת את האמת, ניתן יהיה להעדיפה על פני העדות שנמסרה בבית המשפט, או להסתמך עליה
לצורך הרשעה.
לאחר שעיינתי באמרתו של העד במשטרה ושמעתי את עדותו לפנינו, מצאתי כי מדובר באמרה אמינה
וכי יש להעדיפה על פני עדותו בבית המשפט.
ראשית אציין, כי בחינתה הפנימית של אמרתו של עבדאללה במשטרה מעלה סימני אמת, וניכר ממנה
כי הוא לא שש להפליל את אחיו, כאשר תחילה אמר שהוא לא יודע של מי הנשק שנתפס בבית דודתו,
וכשנשאל אם הוא בטוח בכך, השיב “סופיאן… וואלה לא יודע” (ת/65 ש’ 1-3); אך לאחר מכן סיפר
כי בעת שהיה בבית הדודה יחד עם חברו באכר, הגיע הנאשם למקום, ותיאר כי הוא הגיע עם שקית
שבה היה “רובה גדול M16”, ואף הוסיף כי הוא רצה לגעת בנשק ורצה להצטלם איתו, אך הנאשם
אמר לו לא לגעת בו ולקח לו את הנשק (שם בש’ 4-13, 24-25).
יתרה מכך, התנהגותו של עבדאללה בעת החקירה, כפי שתועדה ע”י החוקר, מעידה על כך שהוא חשש
להפליל את הנאשם ולא עשה זאת בקלות, כפי שאפשר היה לצפות ממי שלכאורה “יישר קויי עם
הנאשם ואמר את מה שהנאשם ביקש ממנו לומר. וכך, כאשר נשאל מאיפה לנאשם יש נשק, השיב
עבדאללה “אני לא יודע. אני לא רוצה שאח שלי סופיאן ידע שאמרתי שנשק שלו”, תוך שהחוקר
כתב בסוגריים הערה “מוריד ראש כלפי מטה מדבר בקול נמוך נראה חושש ממשהו” (שם בש’ -18
19). חששו של העד שמא הנאשם יידע כי הוא הפליל אותו, העולה מדבריו ומהתנהגותו בחקירה, אינו
מתיישב עם הטענה המאוחרת בבית המשפט שהעד מסר את הגרסה שהוא ידע שהנאשם מסר בעצמו.
גם מעדותו של עבדאללה לפנינו הרושם העיקרי שעלה הוא כי הוא לא מעוניין להעיד נגד הנאשם,
שהוא אחיו הגדול. תחילה אציין, כי עבדאללה לא התייצב למספר רב של ישיבות ונדרשו פעולות
לאיתורו ע”י שוטרים, כאשר בשלב מסוים, נוכח אי יכולתה של המאשימה לאתרו, הוחלט להתחיל
לשמוע את פרשת ההגנה (ראו פרוטוקול מיום 20.6.23 וכן ת/63); עד שלבסוף אותר וביום 29.6.23
נקבעו תנאים להבטחת התייצבותו.
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
233
28 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
גם לאחר שעבדאללה התייצב לעדות, הוא לא העיד באופן בטוח ושוטף, לא ציין מיוזמתו כי שיקר
במשטרה כשקשר בין הנאשם לבין הנשק, ולא הסביר מדוע שישקר במשטרה. תחת האמור, עבדאללה
טען בעדותו הראשית כי הוא לא זוכר מה אמר בחקירתו במשטרה, וגם כשרוענן זכרונו מתוך הודעתו
במשטרה אמר שאינו זוכר את הדברים מאחר שחלפו שנתיים, זאת למרות שזכר היטב פרטים שאינם
קושרים את הנאשם לנשק: שדובר ביום החתונה של בן דודו, שהוא ישב עם חברו באכר בעת שהנאשם
הגיע למקום, ושהנשק נתפס בארון בביתה של דודתו חדרה. כאשר נשאל שאלות לגבי הקשר בין
הנאשם לנשק, עבדאללה כמעט ולא ענה לשאלות, הרכין את ראשו ובכה. התנהלות זו עוררה בעיקר
את הרושם כי מעמד העדות קשה מאד לעד, וניכר היה כי הוא לא רוצה להשיב לשאלות שיש בהן כדי
להפליל את הנאשם. בהקשר זה יצוין, כי בתחילת עדותו הראשית, כאשר התובעת ניסתה לרענן את
זכרונו מאמרתו במשטרה, ועוד לפני שהעד החל לבכות, ציינו בפרוטוקול כי “הנאשם עושה סימנים
לעד. הם מתקשרים ביניהם בעיניים” (עמ’ 215).
גם בחקירתו הנגדית, הגם שהשיב ליותר שאלות ושיתף פעולה במידה מסוימת עם הסנגור, לא ניכרו
סימני האמת בעדותו של עבדאללה. ברוב החקירה הנגדית, העד הסתפק באישור מרבית שאלות
הסנגור, וגם זאת כמעט ללא מילים, אלא בהנהון ראש בלבד ותוך שהוא ממשיך לבכות (ראו עמ’ -219
221). בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי עלו סימני אמת מאישורו של העד את הטענה כי הוא אמר
שהנאשם הביא את הנשק לבית הדודה בגלל שידע שזה מה שאמר הנאשם ועל מנת שלא יעצרו את
רויטל, וכי לא ראה מי הביא את הנשק. ההיפך הוא הנכון, התנהלותו של עבדאללה במשפט, לרבות
במהלך החקירה הנגדית, חיזקה את הרושם העז כי הוא מצוי במצוקה רבה וכי הוא לא רוצה להפליל
את הנאשם; כאשר מצופה היה ממי שלכאורה שיקר במשטרה ואימץ את גרסת הנאשם באותה עת,
ואשר יודע כי אחיו עצור בשל כך למעלה משנה, שימהר לבוא לבית המשפט כדי להסביר ששיקר
ולנקות את אחיו מאשמת שווא.
גם בחינתה החיצונית של אמרתו של עבדאללה במשטרה, תומכת במסקנה כי מדובר בגרסת אמת,
שכן היא מתיישבת הן עם אמרותיו של הנאשם במשטרה והן עם עדותו של באכר. אציין, כי ראיות
אלו יכולות אף לשמש כדבר לחיזוק אמרת החוץ של עבדאללה, כנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודת
הראיות; וכידוע ההלכה היא כי עדות הטעונה תוספת ראייתית יכולה לשמש כייתוספת” לעדרת אחרת
הטעונה אף היא תמיכה ראייתית (ראו למשל עייפ 3873/08 אטיאס נ’ מדינת ישראל (6.9.10), ועייפ
238/89 אסקפור נ’ מדינת ישראל, פייד מג(4) 405).
לאור כל האמור, ולאחר שהזהרתי עצמי בנוגע להסתמכות על אמרה אשר לא נמסרה בפני בית
המשפט, אני מעדיפה את אמרתו של עבדאללה במשטרה על פני עדותו בבית המשפט וקובעת כי היא
יכולה לשמש יידבר מהיי לחיזוק הודאותיו של הנאשם בעת חקירותיו במשטרה.
עזרתו של באכר
גם באכר לא שש להתייצב לדיונים בבית המשפט, וגם לאחר שהוצאו לו צווי הבאה והוא הפקיד כסף
תמורת שחרורו הוא לא התייצב למתן עדות, עד שלבסוף נעצר, הובא לבית המשפט ושוחרר לאחר
29 מתוך 56
17
18
19
20
21
22
23
24
25
28
29
30
2222222
26
27
31
32
33
23
2
3
4
5
6
7
8
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
כשבוע בתנאים להבטחת התייצבותו. הגם שבאכר שב וטען בעדותו כי אינו זוכר מה אמר בחקירתו
במשטרה, בסופו של דבר הוא אישר את הדברים שמסר שם.
באכר אמנם לא העיד כי ראה את הנשק ברשות הנאשם, אלא אמר שראה שהנאשם הגיע למקום עם
שקית גדולה, זאת בשונה מדבריו של הנאשם ואף מדברי עבדאללה. עם זאת, והגם שניכר כי בעדותו
הוא ניסה לצמצם ככל הניתן את ידיעתו ומעורבותו בעניין, עדותו מחזקת את דבריהם של עבדאללה
והנאשם בחקירותיהם לגבי נסיבות האירוע – השהות יחד עם עבדאללה בבית הדודה ביום האירוע,
והגעתו של הנאשם למקום כשהוא נושא עמו שקית גדולה. באכר טען, כי לא ראה מה יש בשקית וכי
הנאשם אף לא ענה לו לגבי כך כששאל אותו, אך תיאר את השקית כשקית שחורה גדולה וארוכה;
והוא אף אישר כי עוד לפני החקירה, ביום האירוע, שמע מעבדאללה שראה אצל הנאשם נשק ושמדובר
ברובה אוויר, כאשר הנאשם עצמו אמר בהודעותיו כי טען בפני עבדאללה וחברו שמדובר ברובה אוויר.
ראוי לציין בהקשר זה, כי מגרסתו הנוכחית של הנאשם לא ניתן להבין כיצד קרה שעבדאללה ובאכר
מסרו גרסה התומכת בכך שהוא הביא את הנשק לבית הדודה ביום האירוע, ופגש אותם שם; וכי
כשהנאשם נשאל על כך בחקירתו הנגדית טען כי עבדאללה ובאכר אמרו שהנשק שלו “רק בגלל שאני
אמרתי”, אך כשהתבקש להסביר כיצד הם ידעו מה הוא אמר, לא היה לנאשם כל הסבר (עמ’ -303
.(304
לסיכום באשר לאישום הראשון
כאמור לעיל, מצאתי את הודאתו של הנאשם בהחזקת הנשק, במספר רב של חקירות במשטרה,
כהודאת אמת. להודאה זו הובאו מספר ראיות תומכות היכולות להחשב כיידבר מה נוסף”, ובהן
עדויותיהם של אחי הנאשם עבדאללה וחברו באכר; והעובדה שהנשק נתפס בארון בבית הדודה, כפי
שתיאר גם הנאשם, אשר יש לו גישה לבית. ובנוסף, כפי שציינתי, עדותו של הנאשם לפנינו לא הותירה
רושם אמין, וגם בפרכות ובסתירות שהתגלו בה יש כדי לחזק את הודאת החוץ של הנאשם בחקירותיו
9
10
11
12
13
14
15
16
16
17
18
19
20
21
במשטרה.
נוכח האמור, אני סבורה כי המאשימה הוכיחה כי הנשק שנתפס בבית דודתו של הנאשם ביום 24.3.22
הוא הנשק של הנאשם, אשר הובא לשם ע”י הנאשם. על כן, אני סבורה שהוכחה בפנינו אשמתו של
הנאשם בעבירה של החזקת נשק ותחמושת, מעבר לכל ספק סביר.
לגבי האישום השני
למעשה כיום אין חולק, כי ביום האירוע, באישון לילה, הנאשם נכנס לביתה של המתלוננת ולחדרה,
וכי הוא תקף אותה בחדרה תוך שהורידה אל הרצפה. אשר להתרחשויות שאירעו לאחר מכן, הובאו
בפנינו שתי גרסאות מנוגדות: האחת, גרסתה של המתלוננת לפיה הנאשם לא רק תקף אותה פיזית,
אלא ביצע בה מעשים מגונים, אינוס ומעשה סדום; והשניה, גרסתו של הנאשם, אשר שלל מכל וכל
את הטענה כי אנס את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום, או כי היה גוון או מטרה מיניים במעשיו
כלפיה.
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
22222222222
30 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
ראיות התביעה
א. לגבי האישום הראשון
העדים המרכזיים שהעידו לגבי האישום הראשון הם אחיו של הנאשם עבדאללה (להלן- עבדאללה)
וחברו של האח באכר (להלן- באכר), וכן העידו חוקרי משטרה ושוטרים, והוגשו מסמכים ודוחות
רבים בהסכמה. יצוין, כי ראיה מרכזית נוספת היא אמרותיו של הנאשם במשטרה, ברובן הודה
בהחזקת הנשק, ואלו ייסקרו בהמשך במסגרת בחינת גרסתו.
להלן ייסקרו הראיות המרכזיות בלבד. יוער כבר עתה, כי כל ההפניות, ככל שלא יצוין אחרת, הן
לפרוטוקול הדיון.
מסמכים לגבי תפיסת הנשק ובדיקתו
הגם שלא עלתה מחלוקת בעניין זה אציין, כי הוגשו לתיק דוחות רבים של שוטרים, מהם עולה כי
ביום 24.3.22 בסמוך לשעה 22:30 נערך חיפוש בבית של הגב’ חדרה (יוער, כי לדברי הנאשם מדובר
באשת אביו, לה הוא קורא גם דודה, ולכן היא תכונה להלן הדודה- ג.ש), כאשר בתה רויטל (אחות
הנאשם, להלן- רויטל) היתה עדה לחיפוש; ובאחד מחדרי הבית, במגירת ארון, נתפס נשק הנחזה
להיות רובה סער M16 ולידו ייצולבת” של שתי מחסניות עם כדורים. בסיום החיפוש רויטל עוכבה
בחשד להחזקת נשק, ונלקחה לתחנת המשטרה (ראו ת/35, ת/41, ת/42, ת/43, ת/44, ת/31, ת/14).
הנשק נשלח לבדיקת מזייפ, ובחוות דעת שהוגשה (ת/57) נמצא כי מדובר בחפץ דמוי רובה סער M16
המכיל חלקים תקניים של רובה סער M16, ובהם מכלול וקנה; שתי מחסניות ריקות המתאימות
לרובה סער M16 ולחפץ דמוי רובה סער M16 שנתפס ; ו-44 כדורים בקליבר 5.56X45. החפץ האמור
נבדק בירי 5 כדורים, ונמצא כי הוא יורה ובכוחו להמית אדם, דהיינו עונה להגדרת יינשקיי לפי סעיף
144(ג) לחוק.
עדותו של עבדאללה אחי הנאשם
בתחילת עדותו הראשית סיפר עבדאללה כי הנאשם הוא אחיו הגדול, ואמר כי הוא לא זוכר מה מסר
במשטרה. גם לאחר שזכרונו רוענן מתוך הודעתו במשטרה, אישר רק כי ביום שבו נתפס נשק בארון
בביתה של דודתו חדרה היתה חתונה של בן דודו, כי הוא היה בבית דודתו עם חברו באכר והנאשם
הגיע למקום; אך לגבי פרטים מפלילים שמסר לגבי הקשר של הנאשם לנשק אמר שאינו זוכר מאחר
שחלפו שנתיים, ובשלב מסוים הרכין ראשו, בכה ולא רצה להשיב לשאלות בייכ המאשימה (עמי -214
217). לפיכך, הוכרז עבדאללה כעד עוין לתביעה ואמרתו במשטרה (ת/65) הוגשה מכח סעיף 10א
לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971 (להלן- פקודת הראיות), אך הוא כמעט ולא נחקר עייי בייך
המאשימה מאחר שבכה, סירב להשיב לשאלות ואמר שאינו יכול לדבר, כאשר לדברי בייכ המאשימה
הוא סובל מקוצר נשימה ובדיון קודם קיבל התקף קוצר נשימה (עמ’ 218).
3 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
22
26
27
28
29
30
31
32
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
בהודעתו של עבדאללה מיום 4.4.22 (ת/65), אשר כאמור הוגשה מכח סעיף 10א לפקודת הראיות ציין
תחילה, כי הוא יודע שנערך חיפוש בבית דודתו ונמצא נשק בארון, אך הוא לא יודע של מי הוא;
ולשאלה אם הוא בטוח שהוא לא יודע למי שייך הנשק, השיב “סופיאן [שמו של הנאשם- ג.ש]… וואלה
לא יודע” (ש’ 1-3).
עבדאללה אישר כי ביום החיפוש התקיימה חתונה של בן דודו, וכי בשלב מסוים הוא היה לבד בבית
דודתו עם באכר; וכי בעת ששהה שם יחד עם באכר, הגיע הנאשם לבית הדודה (שם בש’ 4-11).
כשנשאל מה הנאשם עשה כשהגיע לבית הדודה, השיב יהיה שקית איתו לא זוכר צבע אני הייתי קצת
שיכור היה לו בשקית רובה גדול M16 אני רצתי לתפוס את הנשק ו[הנאשם] אמר לי לא לנגוע ולא
זוכר מה אמר עוד ואני ובקר הלכנו ואני לא יודע מה עשה עם הנשק ואז שוטרים באו ומצאו נשק
בארון ואני ידעתי שזה נשק של [הנאשם]” (שם בש’ 12-13).
לשאלה מאיפה יש לנאשם נשק, השיב עבדאללה “אני לא יודע. אני לא רוצה שאח שלי [הנאשם] ידע
שאמרתי שנשק שלו”, כאשר צוין בהערת חוקר כי העד הוריד את הראש למטה, דיבר בקול נמוך
ונראה כי הוא חושש ממשהו (שם בש’ 18-19). לשאלה האם הוא החזיק בנשק שהביא הנאשם, השיב
ייכן רצתי להצטלם עם הרובה ו[הנאשם] אמר לי לא ולקח את הנשק ואז אני הלכתי אני הייתי שיכור”
(שם בש’ 24-25).
בחקירתו הנגדית ע”י ב”כ הנאשם אישר עבדאללה, כי ביום האירוע היתה חתונה של בן דודו, כי
תפסו בבית של אחותו רויטל נשק, כי היה באותו יום עם חברו באכר, וכי אמר בחקירה שאינו יודע
של מי הנשק. לשאלה אם אמר שאינו יודע משום שלא ראה מי הביא את הנשק, הניד בראשו, בכה
ואמר שהוא רוצה לצאת החוצה (עמ’ 219-220). כשנאמר לו שבאכר אישר שראה את הנאשם אך לא
אמר שראה נשק, והוא נשאל אם נכון שלא ראה בעיניו את הנשק, השיב “ראיתי. היה בארון… היו
לי בגדים ורציתי לקחת”, ואישר כי מדובר בארון בבית של רויטל (עמ’ 220). עבדאללה אישר
(באמצעות הנהון) לשאלותיו של הסנגור, כי הוא ידע שהנאשם הודה במשטרה שהנשק שלו כדי שלא
יעצרו את רויטל; כי הוא יישר קו עם הנאשם כדי לעזור לרויטל; כי לא ראה מי הביא את הנשק לבית,
וכי אמר במשטרה שהנאשם הביא את הנשק מאחר שידע שזה מה שהנאשם אמר, ולא בגלל שראה
(עמ’ 220).
בחקירתו החוזרת, כשהוטח בפניו כי במשטרה הוא אמר שראה את הנשק בתיק שהנאשם הביא, ולא
שראה אותו בארון, השיב העד בקושי רב, תוך שהוא מתנשם ומרכין ראשו “בתחנה הביאו אותי עם
[הנאשם] השוטר ואמר לי [הנאשם] אמר ככה… [העד מתנשם] השוטר הביא אותי עם [הנאשם] ואמר
לי ש[הנאשם] אמר שהוא הביא את התיק ואמר שעבדאללה ראה אותי”, ואישר שבגלל זה אמר את
הדברים. לשאלה האם אמר במשטרה את הדברים מאחר שזה מה שהנאשם עשה, השיב העד שהוא
מרגיש לחץ; לשאלה האם הנאשם אמר לו מה לומר במשטרה, הניד ראשו לשלילה; ולשאלה מדוע
אם כך החליט לומר את הדברים במשטרה, השיב שהשוטר אמר לו שזה מה שהנאשם אמר (עמ’ 221).
4 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
כידוע, אין מניעה לבסס הרשעה בפלילים על עדות יחידה, והדבר תלוי בעיקר במשקלה הסגולי של
העדות, וזאת בכפוף לחובת האזהרה העצמית של בית המשפט, ולחובתו לנמק מדוע החליט להסתפק
בעדות יחידה כשמדובר בעדותו של נפגע עבירת מין (סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות). אשר למידת
הפירוט הנדרשת לשם עמידה בחובת ההנמקה, הרי שההלכה היא כי הדבר ייקבע לפי נסיבות המקרה;
כאשר ככל שעדות נפגע העבירה ייחלשהי יותר, תידרש הנמקה ממשית” יותר, שיש בכוחה להתמודד
באופן מספק עם החולשות הקיימות; וכאשר התרשמות בית המשפט ממהימנות נפגע העבירה נתמכת
בראיות חיצוניות (לרבות תלונה מידית או מצב נפשי), די יהא בכך כדי לספק את דרישת ההנמקה
(ראו למשל עייפ 993/00 נור נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(6) 205 (2002); ועייפ 9930/06 פלוני נ’ מדינת
ישראל (21.7.08)).
כפי שיפורט להלן, עדותה של המתלוננת עשתה עליי רושם אמין מאד, היא העידה עדות עקבית וסדורה
שלא מצאתי בה סתירות של ממש; ומעבר לכך, הוצגו בפנינו חיזוקים לעדותה, ובהם העלאת גרסתה
באופן מידי בפני שוטרת שהגיעה לביתה, ומאוחר יותר בפני אמה, ומצבה הנפשי לאחר האירוע. די
בכל האמור כדי למלא את דרישת ההנמקה.
בנוסף, ומעבר לנדרש, כפי שיפורט בהמשך, גרסתו של הנאשם השתנתה פעמים רבות, הלכה והתפתחה
לאורך ההליך המשפטי שארך זמן רב, וניתן לומר כי היא לא הותירה רושם אמין כלל.
ההתרשמות מעדותה של המתלוננת
עדות המתלוננת הותירה בי רושם חיובי, היא היתה רהוטה, סדורה, קוהרנטית ועקבית, והגם שניכר
היה לאורך כל עדותה כי מעמד העדות קשה לה מאד, היא השיבה בסבלנות לשאלות שנשאלה, גם
בחקירה נגדית לא קלה, וניכר כי היא הקפידה לדייק בפרטים שמסרה ולהעיד רק על דברים שזכרה
בוודאות, ולא ניסתה להעצים או להחמיר את מעשי הנאשם.
המתלוננת תיארה כיצד בעת ששכבה לבדה במיטה בחדרה, וממש לפני שנרדמה, נכנס הנאשם לחדרה
כשהוא מחזיק בידו חפץ דמוי מזרק, סגר את דלת החדר, הגיע למיטתה, החל להכותה וכשצעקה סתם
את פיה; הוא משך אותה מהמיטה אל הרצפה, הכה בפניה והחל לנשק אותה ולגעת בחזה, ותוך כדי
שהיא מנסה להתנגד למעשיו, תוך הנפת ידיה לכל עבר וקריאה להוריה, הוא קרע את חולצתה בשתי
ידיו; ובשלב שהיה מעליה, החדיר שתיים מאצבעותיו באותה יד, אחת לאיבר מינה ואחת לפי הטבעת
שלה, מבעד למכנסיים שלבשה, כאשר בידו השניה הוא חסם את פיה. לדבריה, היא ניסתה להרחיק
את ידו של הנאשם באמצעות ידיה ואף נשכה אותו באצבע, ועקב התנגדותה הוא הוציא את אצבעותיו
מאיבר מינה לאחר מספר שניות, אך המשיך לגעת בגופה. הנאשם חדל ממעשיו ברגע שאמה נכנסה
לחדר, אז הוא דחף את האם לספה ויצא מהחדר אל הסלון.
הסנגור טען בסיכומיו, כי עדותה של המתלוננת בנוגע למעשה הסדום היתה מתפתחת ולא עקבית,
כאשר בתחילה טענה כי הנאשם החדיר שתי אצבעות לאיבר מינה, ורק לאחר מכן טענה כי הכניס
אצבע אחת לפי הטבעת שלה, כך שלטעמו העבירה של מעשה סדום לא הוכחה.
31 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
הגם שאמנם, בתחילת עדותה, תיאורה של המתלוננת לגבי מעשה הסדום לא היה ברור דיו, לא ניתן
לומר כי מדובר בעדות מתפתחת או כי נפלו סתירות בגרסתה, ולטעמי המתלוננת הסבירה באופן
מספק את כל עבירות המין שביצע בה הנאשם. אעיר בהקשר זה, כי אמרותיה של המתלוננת במשטרה
לא הוגשו לעיוננו (הגם שבמהלך חקירתה הנגדית הוטחו בפניה סתירות לכאורה בין גרסתה במשטרה
לבין גרסתה לפנינו), ולא הובא בפנינו האופן בו הסבירה המתלוננת את הדברים במשטרה והאם עלתה
שם אי בהירות בעניין זה.
בעדותה הראשית לפנינו, המתלוננת אמנם אמרה תחילה כי הנאשם “הכניס את האצבעות שלו לאיבר
מין שלי, שתי אצבעות…” (עמ’ 14); אך בהמשך הרחיבה ותיארה, כי הנאשם החדיר שתיים
מאצבעותיו לאיבר מינה “מקדימה וגם מאחורה”, והבהירה כי מדובר באיבר המין ובישבן (עמ’ -20
21). מהאמור ניתן היה להבין, כי לפי הגדרתה של המתלוננת, המונח “איבר מין” כולל הן את איבר
המין והן את פי הטבעת; ואכן לשאלת בית המשפט בעניין זה, אישרה המתלוננת ואמרה “איבר מין
זה מקדימה ומאחורה זה אני הכוונה שלי”, ולשאלה מה הכוונה במילים מקדימה ומאחורה, השיבה
איבר מין וישבן… טוסיק כאילו”, ולאחר מכן הסבירה כי במילה ישבן או טוסיק היא מתכוונת לפי
הטבעת (עמ’ 70). בחקירה הנגדית, המתלוננת הסבירה כי הנאשם החדיר בו זמנית שתיים מאצבעותיו
מאותה יד, אחת לאיבר המין ואחת לפי הטבעת ו”באותו זמן אני הרגשתי את זה ככה בשתי אצבעות”
(עמ’ 69); ולאחר מכן הבהירה לשאלות הסנגור, כי בחלק התחתון של הגוף יש שני חורים, וכי הנאשם
הכניס את אצבעותיו לשני החורים (עמ’ 71).
לטעמי, אין מדובר בסתירות או בגרסה מתפתחת של המתלוננת, אלא בתיאורים שונים של אותו
מעשה, כאשר ההסבר הברור מכולם אמנם נמסר בחקירה הנגדית, אך הוא אינו סותר את ההסברים
הקודמים שמסרה.
עוד טען הסנגור בסיכומיו, כי גם עבירת האינוס לא הוכחה מעבר לספק סביר, שכן לא הוכח
שאצבעותיו של הנאשם אכן חדרו לתוך איבר מינה (או לפי הטבעת) של המתלוננת. בהקשר זה הפנה
הסנגור לכך שהמתלוננת טענה כי היא הרגישה שזה יכאילו נכנס” וחזרה מספר פעמים על המילה
“כאילו”, ולכך שהיא לא ידעה להסביר באיזו תנוחה היתה בעת המעשים. עוד הפנה הסנגור לכך
שהמתלוננת העידה כי בעת המעשים היא לבשה מכנסיים, כך שלטעמו יש קושי להוכיח כי אצבעותיו
של הנאשם עברו שתי שכבות (מכנסיים ותחתונים) וחדרו לתוך איבר מינה של המתלוננת, כאשר
המכנסיים אף לא נתפסו ע”י המשטרה ולדברי המתלוננת היא זרקה אותם.
לא מצאתי כי יש בטענות אלו ממש, ואין בהן כדי להחליש התרשמותי ממהימנותה של המתלוננת.
אמנם בשלב מסוים, כשנשאלה ע”י הסנגור האם יכול להיות שהנאשם נגע באזור איבר מינה לשם
אלימות ולא מעבר לכך, השיבה המתלוננת “לא, אלימות ומיני גם. הרביץ וגם ניסה כאילו הכניס”
(עמ’ 64 ש’ 1). ואולם זו היתה הפעם היחידה בעדותה של המתלוננת שבה אמרה שהנאשם ייכאילו
הכניסי את אצבעותיו, כאשר בחקירה נגדית ארוכה היא עמדה על כך שאצבעותיו של הנאשם נכנסו
לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה וכי היא הרגישה זאת; וגם מיד לאחר שאלה זו, כאשר הסנגור שאל
32 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
אותה כיצד היא מסיקה שזה היה מיני, השיבה נחרצות “כי הוא הכניס את האצבעות, מה אתה
שואל?”י (שם בש’ 3).
יתרה מכך, בדיקת פרוטוקול עדותה של המתלוננת מעלה, כי היא מרבה להשתמש במילה “כאילו”י
(למעלה מ-160 פעם ב-67 עמודי פרוטוקול), וכי למעשה מדובר בצורת ביטוי או סגנון דיבור הננקט על
ידה באופן שגרתי ותכוף; זאת גם כאשר ברור מהקשר הדברים כי מדובר בדברים שקרו, וכי המילה
לא נאמרה בכוונה לסייג או להטיל ספק בדברים, במשמעות של יילא ממש” או “כביכול”י. כך למשל
אפנה לדברי המתלוננת לגבי יציאתם מהבית: “אני ואמא ואבא ויצאנו כאילו החוצה לבית ברכב
וחזרנו מיד” (עמ’ 15 ש’ 1); לגבי האנשים שבאו לביתה לאחר האירוע: “בן דוד שלי, דודה שלי כאילו
ובת דודה שלי גם באה ואחים שלי… כאילו ע’ גר ממול כאילו ושי גר בשכונה…” (עמ’ 24 ש’ 10-14);
לגבי פנייתה למשטרה ולבית החולים: “כאילו הלכתי למשטרה ודיברתי שם מה שקרה ואחר כך
כאילו הלכתי לבית חולים לסורוקה” (עמ’ 26 ש’ 9); לגבי תיאור הבית: “כאילו יש קצת יש מטבח
ויש עוד חדר של אמא שלי” (עמ’ 38 ש’ 26); או תגובותיה לדברי הסנגור כי “לא הבנתי כאילו” (עמ’
.(56
גם בעובדה שהמתלוננת לא ידעה לתאר את התנוחה בה היתה בעת שהנאשם החדיר את אצבעותיו
לגופה, לא מצאתי כי יש כדי להפחית ממשקל עדותה, ולהיפך, האופן בו השיבה לשאלות הסנגור
בעניין זה חיזק בעיניי את מהימנותה.
המתלוננת העידה כבר בעדותה הראשית, כי הנאשם ביצע בה את המעשים המיניים לאחר שהורידה
אל הרצפה ובעת שהיה מעליה; אלא שבחקירה הנגדית העידה בכנות כי היא לא זוכרת האם בשלב
הזה היא שכבה על הבטן או על הגב, ועמדה על כך גם כאשר נרמז לה שאם הנאשם נגע בחזה לא יתכן
שהיא שכבה על הבטן. לשאלות חוזרות של הסנגור בעניין זה, השיבה המתלוננת “אני אגיד לך
שהייתי על הגב ולא הייתי הגב? אני אומרת לך שהוא הכניס את האצבעות שלו ונגע לי בציצי זה מה
שאני אמרתי אבל איך הייתי ברצפה אני לא זוכרת. לא זוכרת איך הייתי בדיוק”. תשובה זו של
המתלוננת ממחישה את מחויבותה לדיוק בתשובותיה, ועל כך שהיא העידה רק על דברים בהם היא
בטוחה (עמ’ 49-50).
יש לזכור, כי דובר באירוע טראומטי שלפי גרסת המתלוננת ארך זמן קצר בלבד, במהלכו הנאשם
הפתיע אותה כשהיא שוכבת במיטתה על סף שינה, הפיל אותה מהמיטה לרצפה, נגע בכל חלקי גופה,
קרע את חולצתה ותקף אותה, כשכל העת היא מתנגדת ומנסה להחלץ מידיו, כך שאין בכך שהיא לא
זוכרת את התנוחה בה היתה בשלב החדרת האצבעות כדי להטיל ספק בעדותה. המתלוננת אף הבהירה
בעדותה כי “אני לא אשכח את זה שסתם לי את הפה ואת מה שגם הכניס את האצבעות שלו גם אני
לא אשכח, ושנגע לי בציצי גם שאני לא אשכח אבל אני שוכחת איך הייתי… ככה הצידה על הגב על
הבטן אני לא זוכרת” (עמ’ 50); וזה אך טבעי כי היא זוכרת את הדברים המרכזיים, המהותיים
מבחינתה באירוע הטראומטי שחוותה, אשר לגביהם התרשמתי כי נחרתו בזכרונה.
33 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
גם בטענה כי העובדה שהמתלוננת לבשה מכנסיים בעת האירוע מחלישה את הסיכוי כי בוצעה חדירה
לאיבר מינה או לפי הטבעת שלה, אין ממש לטעמי. המתלוננת עמדה על כך שהרגישה את אצבעותיו
של הנאשם בתוך איבר מינה ופי הטבעת שלה. לדבריה, המכנסיים שלבשה היו כמו טייץ מבד מאד דק
ורך (עמ’ 18-19, 21), ובזמן שהנאשם הכניס את אצבעותיו “דרך המכנס” היא הרגישה כאבים
“מקדימה וגם מאחורה”, והדגישה כי “הרגשתי את האצבעות כאילו את הציפורניים הרגשתי” (עמ’
20-21). המתלוננת אף העידה כי לאחר מספר שניות ולאחר שנשכה את הנאשם, הרגישה שהוא הוציא
את אצבעותיו מגופה (עמ’ 23).
גם בחקירה נגדית ארוכה ומדוקדקת, ולשאלות חוזרות ונשנות בעניין זה, המתלוננת עמדה על כך
שהרגישה את אצבעותיו של הנאשם נכנסות לגופה למרות שלבשה מכנסיים, והבהירה כי לא הרגישה
רק לחיצה על איבר המין, אלא “יש הבדל בין לחץ ויש הבדל בין הכניס, הוא הכניס אני הרגשתי
שיש משהו בפנים כאבים”. לגבי התזה של הסנגור כי זה אותו כאב אם לוחצים על איבר המין או אם
מכניסים משהו, השיבה “יש הבדל אני הרגשתי שנכנס בפנים… אני הרגשתי שהכניס את האצבעות
שלו, זה מה שהרגשתי מאחורה ומקדימה” (עמ’ 66-67); וגם כשנשאלה בהמשך האם היא בטוחה
במאה אחוז שהכאב שהיא חשה במהלך האירוע נבע מהחדרת האצבעות לאיבר המין ולא ממגע על
איבר המין, השיבה “כן כן זה מהאצבעות שלו שהוא הכניס אותם… שהיו בפנים” (עמ’ 75).
זאת ועוד, כשהסנגור חזר שוב על כך שהיא לבשה מכנסיים ורמז למעשה שגרסתה לא אפשרית,
השיבה המתלוננת בכנות ובאופן מעורר אמון, כי כך זה קרה והיא לא אומרת את זה סתם, כאשר
“כאילו אני יודעת שאתה לא תאמין ואחרים לא יאמינו אבל אני אמרתי מה שאני באמת קרה… זה
באמת קרה אני לא אמרתי סתם”; והדגישה כי היא יכלה לספר שהנאשם הוריד לה את המכנסיים
ואז הכניס את אצבעותיו, “אבל לא, אני אומרת את האמת שהייתי עם מכנסיים ועשה לי את זה…
ואני אמרתי לכם את זה, שהוא במכנס אני יודעת שזה כאילו לא נכנס לראש גם שמישהו יבוא אלי
ויגיד לי 1 2 3 את מה שקרה לי זה קצת לא אמין אבל אני אומרת מה שקרה לי” (עמ’ 68). ואכן, לו
המתלוננת היתה רוצה לשקר או להעליל על הנאשם עלילת שווא, מדוע שתמציא עלילה שפרטיה
חריגים? שהרי יכלה בקלות לספר שהנאשם הפשיל את מכנסיה לפני שאנס אותה. מכאן שמה
שהסנגור הציג כקושי בגרסתה של המתלוננת דווקא מחזק את אמינותה.
אשר לעובדה שמדובר באינוס (או מעשה סדום) שבוצע דרך בגדים, אפנה לדברים שקבענו (בהרכב
אחר), בתפ”ח (באר שבע) 28464-07-19 מדינת ישראל נ’ סויסה (29.12.21):
“אפשרות מעין זו, של החדרת איבר מין גברי לאיבר מין נשי דרך הבגדים, אמנם
אינה שכיחה, אך היא אפשרית; ויש לזכור כי בענייננו המתלוננת לבשה בחלק
מהמקרים חצאית, ובחלק מהמקרים מכנסי פיג’מה (אותם תיארה באחד המקרים
כמכנסיים רופפים ונוחים במ/3 עמ’ 6 ש’ 34), כך שאין מדובר בתרחיש בלתי
אפשרי. מכל מקום, לא ניתן לקבל את הטענה שעצם קיומם של בגדים מונע את
מעשה הבעילה, ואין בקיומו של חיץ כלשהו בין עורו של הגבר לעורה של האשה כדי
למנוע את התקיימות יסוד הבעילה – דהיינו, החדרת איבר או חפץ לאיבר מינה של
אישה”.
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
33
34
35
36
22222 22222322 6
26
27
28
29
30
31
34 מתוך 56
2
34567890=
10
11
12
13
14
15
16
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
זאת ועוד, בפסיקה נקבע, כי לענין יסוד הבעילה, די בייראשית חדירה” ואין צורך בחדירה מלאה לתוך
איבר המין. וכך נקבע בהקשר זה בעייפ 1484/10 אבו חאמד נ’ מדינת ישראל (22.10.12):
ייעל פי פסיקה עקבית לעניין בעילה, לשם ראשית חדירה לאיבר המין יידי בקיומו
של מגע’ עם איבר המין של האשה, התחלת חדירה, ואין הכרח בחדירה של ממש אל
תוך איבר המין של קרבן מעשה האינוס… הנזק הפסיכולוגי, הנגרם מהחדרה כפויה,
אינו מבחין בין החדרה למחצה, לשליש או לרביע או לכזו אשר אינה משאירה
סימנים” (השופט אילן בע”פ 9165/98 דסה נ’ מדינת ישראל). ראשית חדירה
מקיימת את יסוד הבעילה (ראו ע”פ 2694/09 פלוני נ’ מדינת ישראל; ע”פ 7082/09
פלוני נ’ מדינת ישראל, שם נאמר מפי השופט הנדל “חדירה לאיבר המין של האשה
ללא הסכמה, יהא היקפה אשר יהא, מהוה עבירת אינוס”)”.
מתיאורי המתלוננת עולה, כי אצבעותיו של הנאשם חדרו לתוך איבר מינה ולתוך פי הטבעת שלה;
ויצוין בהקשר זה כי מדובר באשה בוגרת, נשואה ואם לילד, אשר מן הסתם יודעת להגדיר תחושה של
חדירה לאיבריה המוצנעים, ולא מצאתי מקום לפקפק בכך. כך או כך, לאור תיאוריה ניתן לקבוע
בבירור כי לכל הפחות התקיימה ייראשית חדירה לאיבר מינה של המתלוננת ולפי הטבעת שלה.
הסנגור הפנה גם לכך שבפנייתה למוקד 100 (ת/58א דיסק, ת/58 תמליל), המתלוננת סיפרה על גנב
שנכנס להם לבית ולא סיפרה על תקיפה מינית; ולכך שבפני הרופאים שבדקו אותה היא לא התלוננה
על אינוס אלא רק על כך שהותקפה בביתה (ת/2, ת/2א, ת/62, ת/61). לטעמו, גם עניין זה מצביע על
בעייתיות בעדותה של המתלוננת לגבי עבירות המין.
בחקירתה הנגדית בעניין זה טענה המתלוננת כי היא זוכרת שאמרה בשיחות למוקד 100 “שנכנס
אלינו גנב וניסה לאנוס אותי”, זאת גם לאחר שהסנגור הטיח בפניה כי בהקלטה היא דיברה על גנב
ולא אמרה שהוא ניסה לאנוס אותה. בהאזנה לדיסק (ת/58א), אין חולק כי הדברים לא נאמרו, וכי
המתלוננת נשמעת מספרת רק על כך שנכנס להם גנב לבית ושהם תפסו אותו, וביקשה שיגיעו מהר.
שלו איפה שהאחות שבודקת
גם לגבי דבריה בבית החולים, המתלוננת עמדה בחקירתה הנגדית על כך ש”אמרתי להם שנכנסתי
לבית חולים אמרתי להם שמישהו נכנס ניסה לאנוס אותי. ולא רשמו ולא טיפלו אותי שם בסורוקה
כמו שצריך כי גם אמרתי בפרקליטות את זה ולחוקרת שלי… אמרתי
אותי, אמרתי לה את מה שקרה לי” (עמ’ 34 ש’ 11-13); זאת הגם שאין חולק כי הדברים אינם רשומים
בתעודה הרפואית מבית החולים מיום האירוע, או מסיכום הביקור בקופת החולים מספר ימים לאחר
מכן.
למרות האמור, ולאחר ששקלתי את הדברים, לא מצאתי כי יש בכך כדי להחליש התרשמותי
ממהימנותה של המתלוננת.
תחילה אציין, כי גם אם המתלוננת לא סיפרה בפנייתה למוקד 100 כי נאנסה ע”י אותו ייגנב”י, הרי
שכפי שיפורט בהמשך, דקות ספורות לאחר מכן, בעת שהשוטרים הגיעו לביתה, היא סיפרה לשוטרת
טל יצחק על כך שהנאשם אנס אותה (נ/1), כך שאין באותו יישיהוי של מספר דקות במסירת התלונה
כדי לתמוך בטענה שגרסת האונס היא גרסה מאוחרת שהומצאה ע”י המתלוננת כדי להעליל על
הנאשם.
19
20
24
25
26
182222222222237
29
30
32
33
34
35
36
35 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
שנית, לא ניתן להתעלם מכך שבעת הודעתה של המתלוננת למשטרה היתה התרחשות בבית המשפחה,
הנובעת מתפיסת הנאשם בסלון הבית, ולפי העדויות הנאשם השתולל וניסה לברוח; כך שסביר להניח
שמדובר באירוע מלחיץ, ומה שהיה בעיקר חשוב למתלוננת לומר זה שתפסו את החשוד ולבקש
שהמשטרה תגיע בהקדם. העובדה שהמתלוננת כינתה את הנאשם “גנב”י בשיחה זו, אינה בהכרח
מתארת או ממצה את מעשיו של הנאשם בבית, והרי אין חולק כי הנאשם לא גנב ולא ניסה לגנוב דבר
בבית; אלא נראה שמדובר בכינוי אקראי שבחרה כדי לתאר אדם זר שחדר לביתה באישון לילה,
במהלך אירוע מלחיץ, כשהנסיון להשתלט על הנאשם בסלון הבית עודנו בעיצומו.
אשר לדברי המתלוננת לרופאים שבדקו אותה בבית החולים ובקופת החולים, צוין בהם כי היא
הותקפה בביתה אך לא פורט אופן התקיפה, והגם שנעשה נסיון לברר מול בית החולים את טענתה
של המתלוננת כי סיפרה על האונס (ת/12), לא הוברר עד תום האם אכן המתלוננת סיפרה לאחיות את
שקרה והדבר לא נכתב. ראוי עוד לציין, כי בבדיקת המתלוננת בקופת החולים (ת/2א, ת/61) תוארו
תסמינים נפשיים לא פשוטים שיכולים להתיישב עם תקיפה מינית, כגון הסתגרות חברתית, קשיי
שינה, הזיות, פחדים ותחושות רדיפה.
זאת ועוד, כאמור, עוד לפני שהמתלוננת פנתה לטיפול רפואי היא כבר סיפרה לשוטרת טל יצחק על
כך שהותקפה מינית ע”י הנאשם, ובין היתר סיפרה לה כי הנאשם החדיר אצבעות לאיבר מינה, כך
שאין בכך שלא סיפרה את הדברים לרופאים כדי לכרסם בעדותה.
נוכח כל המתואר לעיל, נתתי אמון מלא בעדותה של המתלוננת לפנינו.
11
12
13
14
15
16
16
17
18
19
20
21
24
25
26
27
28
29
30
33
2222222222223
31
אשר לטענת העלילה
הנאשם טען, כבר בחקירותיו הראשונות (ת/20, ת/21), כי הטענות לפיהן ביצע במתלוננת עבירות מין
הן עלילה, שנרקמה ע”י המתלוננת ובני משפחתה על מנת לחלץ את עצמם מהיילינץייי שעשו בו בעת
שנכנס לביתם. ואולם, הנאשם לא הצליח להראות שנעשה בו יילינץ’ בבית המתלוננת או שהוא
הותקף ע”י בני משפחת המתלוננת באופן כה קשה, שהביא אותם להחליט להעליל עליו עלילה כה
חמורה שייתסיט את האש”י ממעשיהם כלפיו.
אמנם, הנאשם הגיע לתחנת המשטרה כשעל פניו סימן חבלה (ראו ת/19, ת/45 וכן עדותה של השוטרת
טל יצחק בעמ’ 174-175), ואף נמצאו סימני דם שלו על הקיר בסלון בית המתלוננת (ת/66, ת/53,
ת/54); ואולם, ראוי לציין כי התעודה הרפואית שלו לא הוגשה ע”י ההגנה (ראו עמ’ 10 לפרוטוקול),
כך שאין בפנינו תיעוד של אופי החבלה וחומרתה, ובכל מקרה לא נראה כי מדובר בחבלות קשות
היכולות להשתלב עם טענות הנאשם ליילינץייי שבוצע בו.
זאת ועוד, בני משפחת המתלוננת שללו את הטענה שתקפו את הנאשם, וטענו כי הוא השתולל ונהג
באלימות והם רק תפסו אותו וקשרו אותו עד להגעת המשטרה (ראו עדות האב בעמ’ 88, 96-100;
עדות האם בעמ’ 119-120; וכן ת/3 אמרתו של שי אחי המתלוננת, שהוגשה בהסכמה וללא חקירה
נגדית). גם השוטרים שהגיעו למקום דקות לאחר קבלת הדיווח על האירוע, ציינו את התנהגותו
הפרועה של הנאשם לאחר הגעתם. השוטרים תיארו כי הנאשם התנגד לאיזוקו והם ניסו להשתלט
36 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
עליו בסיוע בני המשפחה, כאשר הוא התנגד, בעט והשתולל עם ידיו ורגליו; אחד השוטרים הוציא
טייזר על מנת להשתלט על הנאשם, אך הנאשם חטף לו את הטייזר והחזיק בו, ורק לאחר מאמץ של
מספר שוטרים, הצליחו לשחרר ממנו את הטייזר ולאזוק אותו, כאשר אחד השוטרים אף נאלץ להכות
את הנאשם באגרוף כדי שיעזוב את מכשיר הטייזר, והשוטר עצמו נחבל בידו במהלך המעצר (ת/45,
עדותה של השוטרת טל יצחק בעמ’ 161-165, נ/1).
אם כך, לא הובאה בפנינו כל ראיה שיש בה לבסס את טענת הנאשם כי הוא הותקף ע”י בני משפחת
המתלוננת בשל הפריצה לביתם, לא כל שכן תקיפה חמורה שיכולה “להצדיקיי רקימת עלילת שווא
כה קשה כלפיו. ויתרה מכך, כפי שיפורט בהמשך, עדותו של הנאשם לא הותירה רושם אמין, ובגרסתו
לגבי האירוע בבית המתלוננת חלו תמורות רבות, כאשר מגרסה לפיה הוא נכנס לחצר בית המשפחה
והותקף קשות, וכלל לא נכנס לחדרה של המתלוננת, היא התפתחה להודאה בכניסה לחדרה של
המתלוננת ואף בתקיפתה ובמגע בחזה, תוך כפירה רק במעשים המיניים.
עוד יצוין, כי מעדות השוטרת טל יצחק עולה, כי כשהיא והשוטרים האחרים הגיעו לבית המתלוננת,
בני המשפחה היו בעיצומו של הליך ההשתלטות על הנאשם, והשוטרים החלו גם הם לנסות להשתלט
עליו ולעצרו, כאשר בשלב זה המתלוננת היתה בחדרה (עמ’ 164-165). במצב דברים זה, לא ברור כיצד
ומתי בעיצומו של המאבק בנאשם, התפנו בני המשפחה לרקום את העלילה יחד עם המתלוננת. בנוסף,
איש מבני משפחת המתלוננת לא סיפר בזמן אמת על עבירות המין שביצע הנאשם במתלוננת, וכפי
שהאם העידה, היא עצמה שמעה על כך מהמתלוננת רק לאחר מספר ימים; ועניין זה גם הוא אינו
מתיישב עם טענת העלילה.
יתרה מכך, כאמור, התרשמתי מאמינותה ומכנותה של המתלוננת, ואף התרשמתי כי העדות לא היתה
קלה לה כלל. בזהירות אף אומר, כי מדובר באשה נשואה ואם לילד, בת למגזר שניתן לכנותו שמרני
ולא מצאתי כסבירה את הטענה כי בשל אירוע אלימות ע”י מי מבני משפחתה, היא תתלונן תלונת
שווא על תקיפה מינית דווקא, תקיפה שיכולות להיות לה השלכות לא פשוטות על שמה הטוב ועל
מעמדה.
זאת ועוד, כאשר הסנגור הטיח בה כי היא העלילה על הנאשם שהוא נגע בה בגלל שהרביצו לו ופצעו
אותו בביתה, השיבה המתלוננת באופן נחרץ ומעורר אמון “ממש לא, איך אתה מקשר את זה לזה לא
הבנתי כאילו. בן אדם בכלל אני לא מכירה אותו אף פעם לא ראיתי אותו מה יש לי איתו כדי להגיד
עליו 1,2,3” (עמ’ 55-56). בהמשך, המתלוננת אף השיבה לשאלת הסנגור כי היא אשה מאמינה וכי
היא מוכנה להשבע לגבי אמיתות דבריה, והדגישה, תוך שהיא מתייפחת, כי “אין לי שום דבר איתו
אין לי כלום איתו אני לא מכירה אותו וגם הסברתי את כל מה שקרה לי וזהו… אין לי כלום איתו כדי
לשים עליו דברים” (עמ’ 75).
לכל האמור אוסיף, כי הרושם הכללי מעדותה של המתלוננת הוא כי היא לא ניסתה להעצים את
מעשיו של הנאשם או להחמיר את מצבו, והעידה על הדברים כפי שאכן קרו, כאמור, גם כאשר דובר
בהתרחשות חריגה או לא שכיחה, שיכולה להחשב כלא הגיונית. כך למשל המתלוננת לא סיפרה
שהנאשם הפשיט אותה ממכנסיה או ניסה להפשיטה ממכנסיה, לא סיפרה שאיים עליה באמצעות
;
37 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
אותו חפץ שראתה בידו כשנכנס לחדר, ולדבריה החדרת האצבעות לאיבריה המוצנעים ארכה שניות
בודדות. האמור מחזק את התרשמותי ממהימנותה של המתלוננת, ואינו מתיישב עם הטענה כי היא
העלילה על הנאשם עלילת שווא.
נוכח כל האמור, אני דוחה את טענת העלילה שהעלה הנאשם.
15
16
17
18
19
20
21
החיזוקים לעדותה של המתלוננת
מעבר להתרשמותי מעדותה של המתלוננת כמהימנה, הובאו לפנינו גם מספר ראיות שיש בהן לחזק
את עדותה.
א. תלונה מידית
המתלוננת סיפרה על מעשי הנאשם, כמעט לפרטי פרטים, כבר לשוטרת טל יצחק שהגיעה לביתה
דקות לאחר ההודעה על -…בע. כעולה מדוח הפעולה שערכה השוטרת (נ/1), ביום האירוע, בשעה
00:34 התקבל הדיווח של המתלוננת ממוקד 100, וכבר בשעה 00:36 הגיעה השוטרת למקום עם
שוטרים נוספים. לאחר ההשתלטות על הנאשם, השוטרת ניגשה אל המתלוננת שסיפרה לה שהנאשם
נכנס אליה לחדר, תקף אותה ונגע בה, ואז השוטרת כיבתה את מצלמת הגוף מפאת רגישות העניין
ושוחחה איתה שוב. בשלב זה סיפרה המתלוננת לשוטרת כי הנאשם קרע לה את החולצה ונגע לה
בחזה, הכניס את ידיו לאיבר מינה ודחף לה אצבעות, והיא צעקה עד שבני משפחה הגיעו לסייע לה.
בעדותה של השוטרת לפנינו, היא חזרה על הדברים, והבהירה כי המתלוננת סיפרה לה את הדברים
תחילה בצמצום, ולאחר כיבוי המצלמה פירטה יותר (עמ’ 165-168); וכי כיבתה את המצלמה מאחר
שחולצתה של המתלוננת היתה קרועה והיא הראתה לה את חזה (עמ’ 179).
יצוין, כי מאחר שמדובר בתלונה שהועלתה ע”י המתלוננת מיד לאחר שהשוטרים סיימו לעצור את
הנאשם, בעת שהשוטרת הראשונה ניגשה לשוחח עמה, יש לראותה כתלונה מידית, שנמסרה
בהזדמנות הראשונה שהיתה למתלוננת לעשות כן. לעניין זה חשיבות רבה, כאשר עצם מידיות מסירת
הגרסה, מבלי שהיתה למתלוננת שהות או אינטרס לטפול על הנאשם עלילת שווא, מחזק מאד את
מהימנות המתלוננת ואת המסקנה שמדובר בדיווח אמת; ולא בכדי נקבע בחוק ובפסיקה, כי אמרה
של קורבן עבירה שנמסרה בסמוך לאירוע, מהווה חריג לכלל האוסר עדות שמיעה וקבילה גם לגבי
תוכנה (הכלל של יירס גסטהיי, וסעיפים 9 ו-10 לפקודת הראיות).
ב. עדותה של אמה של המתלוננת
עדותה של האם מחזקת את עדות המתלוננת, הן כעדה לגבי עצם קרות האירוע, הן כעדה למצבה
הפיזי והנפשי של המתלוננת מיד לאחר האירוע, והן כמי ששמעה מפי המתלוננת על האירוע זמן קצר
לאחר מכן.
האם העידה כי בעת קרות האירוע, כשהיתה עם האב בחדר השינה, הם שמעו צעקות והיא קמה והלכה
לחדרה של המתלוננת, ולאחר שפתחה את הדלת שהיתה סגורה (דבר המתיישב עם דברי המתלוננת
כי הנאשם סגר את הדלת לאחר שנכנס לחדרה), ראתה את המתלוננת יושבת בקצה המיטה כשדם על
38 מתוך 56
22
23
24
25
26
27
2222222222
28
29
30
31
32
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
פניה וכשהיא צועקת, ואת הנאשם עומד ליד המיטה. כשהאם נכנסה לחדר, הנאשם דחף אותה ויצא
מהחדר (עמ’ 101-102, 116-118).
עוד העידה, כי ביום האירוע המתלוננת סיפרה לה רק שהנאשם נכנס לחדרה, כאשר היא עצמה סברה
שמדובר בגנב; אך לאחר שלושה ימים המתלוננת אמרה לה שהיא רוצה לספר לה את מה שקרה,
וסיפרה לה על מעשיו המיניים של הנאשם. יוער, כי הרושם הוא כי האם היתה נבוכה מאד לספר בבית
המשפט מה בדיוק המתלוננת אמרה לה לגבי מעשי הנאשם, כאשר תחילה אמרה שהמתלוננת סיפרה
לה שהנאשם ניסה להוריד לה את הבגדים, חסם לה את הפה ורצה לאנוס אותה; לאחר מכן הרחיבה
טיפין טיפין, ואמרה שהמתלוננת סיפרה לה שהנאשם נגע עם אצבעותיו “בתחת שלה” ו”ניסה לשים
את האצבעות באיבר שלה”; ובחקירתה הנגדית הבהירה כי הבינה מהמתלוננת שהנאשם נגע לה
באיבר המין (עמ’ 103-104, 106-108, 114, 116, 121).
יוער, כי מאחר שלדברי האם המתלוננת סיפרה לה על מעשי הנאשם רק לאחר מספר ימים, אין מדובר
בעדות הקבילה גם לשם הוכחת אמיתות תוכנה, אלא רק לשם הוכחת עצם אמירת הדברים עייי
המתלוננת.
הסנגור הפנה בסיכומיו לסתירה בין דברי האם לבין דברי המתלוננת בנוגע למקום בו היתה המתלוננת
בעת שהאם נכנסה לחדר, כאשר המתלוננת סיפרה כי בעת שאמה נכנסה היא היתה על הרצפה, הנאשם
קם מעליה, דחף את אמה וברח לסלון (עמ’ 16, 40); ואילו האם כאמור אמרה שהמתלוננת ישבה על
המיטה והנאשם עמד לידה.
עוד הפנה הסנגור לדברי המתלוננת בעת שהוטחה בפניה אותה סתירה, מהם עלה כי החוקרת ליטל
אבוחצירא ישבה עם שתיהן בחדר החקירות ועימתה אותן עם השוני בגרסאות, וכי באותו רגע היא
כבר שאלה את אמה איך אמרה דבר כזה, ואמה אמרה לה שהיא היתה בלחץ (עמ’ 40-42, 46-49); וכן
הפנה לדברי האם כי האב שהה איתה בחקירות ואף סייע לה בתרגום. לטענתו, מהאמור עולה כי
המשטרה זיהמה את עדויותיהם של המתלוננת, האם והאב, אשר למעשה שמעו האחד את דברי האחר
בעת החקירות, ולכן המשקל שיש לתת לעדויותיהם הוא אפסי.
אין ספק, כי אם הטענות שעלו מעדותה של האם נכונות, הרי שמדובר בהתנהלות בלתי תקינה של
צוות החקירה, אשר לא רק שלא וידא כי העדים לא ישוחחו זה עם זה לאחר החקירה על הדברים
שעלו בחקירה, אלא אף לא שמר על ייסטריליות” של החקירה בתוככי חדר החקירות. יוער בהקשר
זה, כי החוקרת ליטל אבוחצירא שללה כי חקרה את האם בסיוע תרגום של האב או בן משפחה אחר,
וציינה כי יתכן שהעדים שהו יחד בעת בירור והסבר על המשך ההליך אך לא בחקירה (עמ’ 132-138);
ולגבי עדות המתלוננת אמרה שאינה זוכרת סיטואציה שבה עימתה בין המתלוננת לאמה בנוגע
לסתירה כלשהי, אך לא שללה את האפשרות שהמתלוננת שהתה בחדר החקירות בנוכחות מי מהוריה,
כשלדבריה “אם זה בירורים אחרונים ואין מה לעשות כאילו אז כן” (עמ’ 139-143).
39 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
מכל מקום, לא מצאתי כי בענייננו יש באפשרות האמורה (שכאמור לא הוכחה), כדי לפגום במשקל
העדויות של המתלוננת או הוריה, שכן בפועל לא נראה שזלג מידע בין העדים או שעדות מי מהם
השפיעה על עדותו של האחר.
וכך, אביה של המתלוננת כלל לא העיד על המעשים המיניים שהמתלוננת טענה שעשה בה הנאשם,
והעיד רק על חלקו באירוע, כך שגם אם שמע דבר מה בחקירות מהאם הוא לא הכניס זאת לעדותו.
דבר זה מתיישב גם עם דברי האם שהבהירה בעדותה, כי לא יתכן שבעלה השיב לשאלות במקומה,
ושלא שוחחה עם בעלה לפני העדות בבית המשפט לגבי מה שיאמרו בעדות, אלא “כל אחד מספר את
מה שראה” (עמ’ 111-112, 114).
בנוסף, העובדה שגם לאחר שהמתלוננת והאם עומתו במשטרה עם הסתירה בין עדויותיהן לגבי מקום
המצאה של המתלוננת בעת כניסת האם לחדר, כל אחת מהן עמדה בעדותה בבית המשפט על אותה
גרסה שמסרה במשטרה, והסתירה נותרה בעינה, רק מעידה על כך שההתנהלות האמורה לא זיהמה
ולא פגמה בעדויותיהן.
לגוף העניין, הגם שמדובר בסתירה הנוגעת לאירוע שאירע בחדר המתלוננת, מדובר בעניין המצוי
בשולי האירוע, בנושא שאינו מצוי בלב המחלוקת בין הצדדים, שהרי אין מחלוקת כי הנאשם הפיל
את המתלוננת לרצפה במהלך האירוע. בכל מקרה, לא מצאתי כי יש בסתירה זו כדי לכרסם בעדות
המתלוננת ואף לא בעדות האם. המתלוננת תיארה את האירוע כאירוע מהיר ואינטנסיבי, וראוי לזכור
כי מדובר באירוע מפחיד ומלחיץ גם מבחינת האם, אשר נכנסה לחדר של בתה באישון לילה לשמע
צעקותיה, וראתה את בתה בוכה וחבולה כשגבר זר נמצא בחדרה.
במצב דברים זה, יתכן שהאם שרק פתחה את הדלת והופתעה מהמתרחש, החמיצה את הרגע שבו
הנאשם קם מעל המתלוננת והמתלוננת חזרה למיטה; ויתכן אף שהנאשם קפץ מעל המתלוננת מיד
כשנפתחה הדלת, והמתלוננת שגתה וסברה כי בעת שאמה נכנסה היא עדיין היתה על הרצפה. כך או
כך, ראוי לזכור כי אף הנאשם בגרסתו הנוכחית אינו מכחיש כי הפיל את המתלוננת על הרצפה ושם
תקף אותה, כך שגם אם האם לא ראתה זאת, אין חולק כי המתלוננת היתה על הרצפה בעת האירוע.
ג. חבלות ונזקים שנגרמו למתלוננת
מעדותה של השוטרת טל יצחק עולה, כי לאחר הגעת השוטרים לבית המתלוננת, כאמור, דקות
ספורות לאחר הקריאה למשטרה, היא ראתה את המתלוננת חבולה ועם סימני שריטות ודם בפניה,
ותיעדה את החבלות, את החולצה הקרועה ואת החדר (עמ’ 165-168, נ/1); ובתמונות שצילמה ניתן
לראות שריטות מדממות ואדמומיות בפניה של המתלוננת, מתחת לשתי עיניה, מתחת לאפה ובצדי
פיה, ואת חולצתה הקרועה (ת/1).
החבלות נראות היטב גם בתמונות שצילם חוקר הזירה אבנר אברהם (ת/66), וגם בתעודות הרפואיות
צוין, כי על גופה של המתלוננת נראו סימני חבלה, שפשופים ושריטות בפנים, בשפתיים ובבטן, והיא
התלוננה גם על כאב ורגישות בכף רגל שמאל (ת/2, ת/2א, ת/61, ת/62).
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
2222222-
40 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
חולצתה הקרועה של המתלוננת, שכפי שניתן לראות בתמונות (ת/1) נקרעה ממש באזור החזה של
המתלוננת, לא רק שמחזקת את עדות המתלוננת לגבי כך שהנאשם קרע את חולצתה במהלך האירוע,
אלא מחזקת גם את גרסתה כי דובר בתקיפה על רקע מיני.
ד. מצבה הנפשי של המתלוננת
על פי ההלכה הפסוקה “מצבו הנפשי של קורבן בסמוך לאחר ביצוע העבירה שבוצעה בו או בשעה
שהוא נדרש להתייחס לאירוע הקשור למעשה וכך להעלות מחדש בתודעתו את האירוע הטראומטי
יכולים לשמש כראיה אובייקטיבית שיש בה כדי לסייע לעדותו” (ע”פ 5149/12 פלוני נ’ מדינת
ישראל (13.01.14)). שכן “מעשה אונס פוגע בקורבן פגיעה חמורה, פיזית ונפשית. לפיכך קבילה
כראיה עדות בדבר מצבו הפיזי של הקורבן לאחר מעשה ובדבר “הרישום הפיזי” שנותר בגופו. כך
קבילה כראיה גם עדות בדבר התנהגותו של הקורבן ובדבר מצבו הנפשי לאחר מעשה… על מצבו
הנפשי של הקורבן לאחר מעשה מעיד, בדרך-כלל, אדם שהיה עד לגילוי חיצוני בהתנהגותו של
הקורבן, לדוגמה: התפרצות בכי, סערת רגשות, פחד, היסטריה ותגובות אחרות שיש בהן כדי ללמד
על המתחולל בנפשו פנימה. ניתן לומר שעדות כזאת היא מעין “צילום רנטגן” של נפש הקורבן, כמו
“צילום רנטגן” של גופו, שזה כמו זה קבילים כראיה” (ע”פ 3416/98 איפרגן נ’ מדינת ישראל, נד(4)
.(769
בענייננו, הוגש סיכום ביקור של המתלוננת בקופת חולים מאוחדת מיום 29.3.22 (ת/2א, ת/61), דהיינו
ימים ספורים לאחר האירוע. אמנם, כפי שציינתי לעיל, בדברי המתלוננת לרופא היא לא סיפרה
שהותקפה מינית, אלא רק ש”הותקפה בבית בערב על ידי בן אדם לא מוכר…”; ואולם, התסמינים
שתוארו בתעודה הרפואית יכולים להתיישב עם מצב נפשי סוער בעקבות תקיפה מינית.
וכך, צוין בתעודה הרפואית כי המתלוננת “מציינת קשיים לאחר האירוע שרודפים אחריה, נדנודי
[כך במקור] שינה לא יושנת בלילה, פחדים, הזיות אודיטוריות וויזואליות, הפסיקה פעילות
חברתית, אין חשק ואין רצון, התרחקה מחברים שלה, עצובה, שוללת מחשבות אובדניות”. באבחנה
של הרופא צוין anxiety disorder, unspecified, היא הופנתה על ידו למעקב פסיכיאטר ופסיכולוג,
ונרשם לה מרשם לתרופת הרגעה מסוג Lorivan.
כאמור, האם העידה כי כשנכנסה לחדרה של המתלוננת, בעיצומו של האירוע, המתלוננת צעקה ועל
פניה היה דם. וגם אבי המתלוננת סיפר כי כשהגיע לחדרה של המתלוננת, לאחר שהנאשם כבר ברח
ממנו, הוא ראה את המתלוננת כשהיא בוכה, צועקת ומבולבלת ועל פניה יש שריטות (עמ’ 85).
זאת ועוד, הובאו בפנינו ראיות לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת בעת שנדרשה לספר על מעשי הנאשם,
ולמעשה העלתה בזכרונה את האירועים.
וכך, אמה של המתלוננת העידה כי בעת שהמתלוננת סיפרה לה על התקיפה המינית ע”י הנאשם,
שלושה ימים לאחר האירוע, “היא ישבה איתי וסיפרה לי והייתה צועקת” (עמ’ 122). והחוקרת ליטל
אבוחצירא העידה, כי בעת שהמתלוננת הגיעה אליה לתחנה בסמוך לאירוע היא היתה נסערת; וגם
15
16
17
18
19
20
21
23
24
25
67822222222222
29
30
31
32
41 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
בחלק מהחקירות הנוספות שלה היא היתה נסערת “אם היא חזרה מאיזשהו מקום או שמעה איזה
בשורה כלשהי” (עמ’ 138-139).
גם במהלך עדותה של המתלוננת לפנינו ניתן היה להתרשם מהקושי, המצוקה וסערת הרגשות בה
היתה מצויה המתלוננת, כאשר בעדותה הראשית ניכר היה הקושי הרב שלה לספר על האירוע;
ובמהלך החקירה הנגדית היא בכתה לא מעט, בעיקר כאשר התבקשה פעם אחר פעם להסביר את
האופן בו הנאשם החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ונשאלה האם היא בטוחה בכך (ראו עמ’ 62, 63,
75); ביקשה מספר פעמים שהסנגור יסיים לחקור אותה וציינה כי קשה לה (עמ’ 73, 74, 75).
ההתרשמות מגרסת הנאשם לגבי האישום השני
גרסתו של הנאשם לגבי האישום השני הלכה והתפתחה עם הזמן, וגם בנוגע לאישום זה עדותו לפנינו
היתה בבחינת גרסה כבושה שעלתה לראשונה בבית המשפט, ובאופן כללי ניתן לומר כי היא לא
הותירה רושם אמין.
בחקירותיו במשטרה הנאשם שלל נחרצות את הטענה שתקף את המתלוננת או שנכנס לחדרה,
ולמעשה אף שלל כי פרץ או נכנס מרצונו לביתה. טענתו המרכזית היתה, כבר מהחקירה הראשונה בה
שיתף פעולה (ת/20, וכן בחקירותיו הבאות ת/21 ות/5), כי נלחץ בגלל תפיסת הנשק שלו בבית דודתו,
ברח מאזור תחנת המשטרה והגיע לחצר ביתה של המתלוננת, שם תפסו אותו אנשים והכו אותו, הוא
התעלף והתעורר בסלון ביתה של המתלוננת, כשאינו יודע איך הגיע לשם.
כבר בחקירה זו העלה הנאשם לראשונה את טענת העלילה, כאשר טען כי המתלוננת מעלילה עליו את
עבירות המין בגלל ש”כנראה שהיא בתולה או לא יודע ורוצים להציל את עצמם ממה שהם עשו לי”
(ת/20 ש’ 32-33), והוסיף שזה “בגלל שתפסו אותי בחצר שלהם לא בטוח לא יודע הרביצו לי…
התעלפתי וקמתי והייתי בסלון אצלם ” (שם בש’ 34-39). הנאשם חזר על טענה זו, והעצים אותה גם
בחקירה הבאה (ת/21), אז טען כי “לא היה לי שום מגע עם הבחורה הזאת וזה שיקרי כנראה אחרי
שהם עשו לי מעשה לינץ’ הם טוענים את הטענות האלו… קפצו עליי יותר מ15 בני אדם ותקפו אותי
באכזריות ואחרי כל המכות שהרביצו לי הם התחילו לטעון את הטענות שלהם כנראה שיש להם
איזה סיבה שהם טענו ככה ואני יבקש שיבררו את זה לעומק בבית משפט” (ת/21 ליד ש’ 5).
במענה לכתב האישום הנאשם שינה מעט את גרסתו וציין כי בעקבות תפיסת הנשק בבית דודתו י ובשל
מחשבותיו”, הוא סבר שהוא צריך להסתתר מפני המשטרה ולכן נכנס לבית המתלוננת, שם הותקף
על ידי בני המשפחה שכנראה חשבו כי מדובר בפורץ.
בעדותו לפנינו, אשר לאור הדחיות הרבות שניתנו לצורך בירור מצבו הנפשי של הנאשם נשמעה רק
ביום 21.2.24, כמעט שנתיים לאחר תחילת המשפט, העלה הנאשם לראשונה את הטענה כי במהלך
האירוע הוא היה במצב נפשי קשה, ולמעשה פעל בהשפעת קולות ששמע ומחשבות שווא מהן הוא
סובל. יתרה מכך, הנאשם הודה לראשונה כי נכנס לחדרה של המתלוננת ותקף אותה, ולמעשה אישר
חלקים נרחבים מעדותה של המתלוננת, לרבות תקיפתה לאחר שהשכיב אותה על הרצפה והמגע
בחזה, אך שלל בתוקף את הטענה כי אנס אותה או כי ביצע בה מעשים עם גוון מיני כלשהו.
42 מתוך 56
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
25
26
27
28
29
222222 22
23
24
30
31
32
33
2
3
4
5
6
69
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
המדובר בגרסה כבושה, אשר הנאשם לא נתן כל הסבר סביר לכבישתה. גם אם נניח, כטענת הסנגור,
כי הנאשם היה דיסימולטיבי וניסה להסתיר את מחלתו, לא ניתן שום הסבר לכך שהוא מסר גרסה
שקרית במשטרה לפיה כלל לא נכנס לבית המתלוננת או לא נגע במתלוננת, ולכך שלא סיפר מלכתחילה
כי תקף אותה; ואין לכך כל קשר למצבו הנפשי.
מעבר לאמור, גרסתו של הנאשם לפנינו, גם בכל הנוגע למצב הנפשי בו היה שרוי לכאורה, הותירה
רושם לא אמין, לא היתה אחידה וקוהרנטית, וניכר כי הנאשם מנסה להקצין ולהגזים בתיאורי מצבר
הנפשי שהלכו והתפתחו.
כך למשל, הנאשם התקשה להסביר מה הקשר בין תפיסת הנשק בבית דודתו (שכזכור לפי גרסתו
הנוכחית הוא כלל לא הנשק שלו), לבין הקולות ששמע שהביאו אותו לטענתו לעזוב את תחנת
המשטרה ולהגיע לבית המתלוננת.
בעדות הראשית טען הנאשם, כי הוא החל לחשוב כיצד ישחרר את אחותו מהמשטרה, ואז “התחלתי
לחשוב ש… שאני אלוהים, איך עושים לי ככה, עוצרים לי את המשפחה וזה. והתחלתי להתחיל
להתעצבן על מה שקרה… ואז הלכתי לכיוון הבתים שם. התחלתי להתעצבן כאילו אני המשיח, אני
אלוהים, למה עושים לי ככה. התחלתי להתעצבן” (עמ’ 255-257). לטענתו, הוא תקף את המתלוננת
מאחר ששמע קולות שאומרים לו שהוא אלוהים, הקולות יידחפו אותו לבית שלה, הוא חשב “שכולם
נלחמים נגדי” והחליט לנקום בכל מי שאני אמצא”, כאשר הראשונה שהוא מצא זו המתלוננת והוא
החל לתקוף אותה “על מה שקרה” (עמ’ 257-258, 261, 264-265). עוד טען, כי הוא התכוון לנקום בכל
הבדואים “בגלל שהם נלחמים נגדי ואני אלוהים והם נלחמים נגדי”, ולאחר מכן הוסיף כי רצה
לנקום בבדואים “בגלל שאני אלוהים והם מפריעים לי… להצליח לגבש את הכוחות שלי”, והפעם
הוסיף כי יש לו כוחות מיוחדים, מלאכים שנמצאים סביבו והוא רואה אותם (עמ’ 264, 266-267).
בחקירתו הנגדית הנאשם לא הצליח להסביר מדוע נכנס דווקא לבית המתלוננת ולא לבית אחר
בשכונה, על מנת לנקום ייבכולם” ; והפעם טען כי תקף את המתלוננת כי חיפש מלחמה עם האחרים
ורצה יילהדליק אותם”, “כאילו לתקוף אותה ואז יבואו כולם וללכת איתם”, אך לא ידע להסביר כיצד
ידע שיש עוד אנשים בבית (עמ’ 314-317, 329-330).
כך או כך, טענתו של הנאשם כי התעצבן בגלל תפיסת הנשק ומעצרה של אחותו ובעקבות הקולות
ששמע שאמרו לו שהוא אלוהים, נעדרת הסבר קוהרנטי לסיבה בגינה החליט לפרוץ לבית לו לא,
ולתקוף את המתלוננת, והקשר הסיבתי שבין שמיעת הקולות לכאורה לבין המעשים שביצע, קלוש
למדי.
לכל האמור אוסיף, כי כפי שיתואר בהמשך, לא התרשמתי כי הנאשם לא העלה את טענתו בדבר
שמיעת קולות ומחשבות שווא בשל היותו דיסימולטיבי ונוכח נסיונו להסתיר את מחלתו, אלא משום
שמדובר בגרסה שקרית שנרקמה רק בשלבים מאוחרים של המשפט, ולאחר שהנאשם נמצא לא
אחראי למעשיו במקרה אחר במהלך ניהול ההליך.
43 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
222
22
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
סיכום ביניים לגבי האישום השני
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
לאחר שקבעתי כי עדותה של המתלוננת אמינה עליי, ואף מצאתי חיזוקים לעדותה, ודחיתי את טענת
העלילה ואת גרסת הנאשם, אני קובעת כי האירוע התרחש כגרסתה של המתלוננת. דהיינו, הנאשם
נכנס לחדרה באישון לילה כשהיא שוכבת במיטתה, החל להכותה והוריד אותה מהמיטה לרצפה, שם
המשיך להכותה, בשלב מסוים נישק אותה בפניה ובחזה, קרע את חולצתה ונגע בחזה, כל זאת כשהיא
מתנגדת ומניפה אגרופיה לכל עבר, ואז החדיר שתיים מאצבעותיו באותה יד, בו זמנית, לאיבר מינה
ולפי הטבעת שלה דרך מכנסיה, תוך שבידו השניה סתם את פיה, ולאור התנגדותה הוציא את
אצבעותיו לאחר מספר שניות. לאחר שאמה של המתלוננת נכנסה לחדר, הנאשם דחף את האם ויצא
מן החדר.
האישום השני – הפן המשפטי
כאמור, הנאשם הואשם באישום זה בעבירות של אינוס ומעשה סדום בנסיבות מחמירות המנויות
בסעיף 345(ב)(2) לחוק. משקיבלתי את גרסתה של המתלוננת כאמינה, הרי שבמעשיו של הנאשם אשר
הכניס את אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה, גם אם הדבר נעשה דרך הבגדים, הוא ביצע
עבירות של אינוס ומעשה סדום.
לגבי הנסיבות המחמירות שיוחסו לנאשם, סעיף 345(ב)(2) לחוק מתייחס למעשי אינוס שבוצעו תוך
איום בנשק חם או קר. בהקשר זה, הפנתה המאשימה לעדות המתלוננת, כי כשראתה את הנאשם
נכנס לחדרה, הוא אחז בידו חפץ שנראה לה כמזרק.
למרות שקיבלתי את עדותה של המתלוננת כאמינה, ובכלל זה אני מאמינה גם לכך שהיא ראתה
שהנאשם החזיק בידיו חפץ בעת שנכנס לחדר, אני סבורה כי לא הוכח מעבר לספק סביר טיבו של
החפץ שאחז הנאשם, סיווגו כנשק קר, או האיום באמצעותו במהלך עבירות המין. על כן, לא ניתן
להרשיע את הנאשם בעבירות של אינוס ומעשה סדום בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(2) לחוק.
תחילה אציין, כי מהראיות שהובאו בפנינו עלתה אי בהירות ממשית בנוגע לטיב ולמראה החפץ
שראתה המתלוננת בידי הנאשם. המתלוננת תיארה בעדותה את החפץ שאחז הנאשם בידו כ”מזרק
כאילו משהו צהוב כמו מזרקי ואף טענה כי אביה מצא לאחר מכן מזרק בבית (עמ’ 25). גם אביה של
המתלוננת העיד כי כשהגיע לחדרה של המתלוננת, היא אמרה לו ש”בן אדם שחור, גדול, רצה לחנוק
אותי, להזריק לי במזרק…”, כאשר היא דיברה על מזרק בצבע צהוב. ואולם, לדברי האב, הוא חיפש
בבית ומחוץ לבית ולא מצא שום מזרק, אך הוא מצא את המברגה הירוקה שלו ליד דלת חדרה של
המתלוננת, מברגה חשמלית אותה הוא עצמו השאיר לפני האירוע בחלון מחוץ לבית, והוא חשב
שהמתלוננת התבלבלה והתכוונה למברגה ולא למזרק (עמ’ 86-89, 92-95).
,
הבלבול לגבי טיב החפץ ומראהו לא תם בכך, שכן החוקרת ליטל אבוחצירה כתבה מפי האב כי לא
מדובר במזרק צהוב אלא במברג צהוב השייך לו, שהיה בחלון מחוץ לבית ואותו הוא ראה בעת שתפס
את הנאשם בבית; אך לאחר שביקשה מהאב לצלם את המברג ולשלוח אליה את התמונה, נמסר לה
שהאב לא מוצא אותו (ת/7, ת/9, עדותה של החוקרת בעמ’ 128, 144-146). בחקירתו הנגדית הסביר
44 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
האב כי אכן בחקירתו הוא אמר בטעות שמדובר במברג ולא מברגה, בגלל הקושי שלו בעברית, אך
עמד על כך שהתכוון גם אז למברגה הירוקה שלו, ושהוא לא זוכר שדיבר על דבר מה צהוב (עמ’ -93
94). עוד יצוין, כי בהמשך לבלבול האמור, בכתב האישום יוחסה לנאשם החזקה בידו של חפץ הנחזה
להיות מברג צהוב.
מעבר לכך שהחפץ לא נתפס, למרות שהנאשם לא הצליח לצאת מבית המתלוננת ונתפס בתוכו, ושלא
הוברר טיבו (כאשר בין מזרק למברגה חשמלית השוני רב) או צבעו; מעדות המתלוננת עולה, כי לאחר
שהנאשם נכנס לחדר והוריד אותה לרצפה היא כבר לא ראתה את החפץ בידו (עמ’ 51-52, 58), ולמעשה
בעת שהנאשם אנס אותה וביצע בה מעשה סדום, הוא לא השתמש באותו חפץ כנשק קר על מנת לאיים
עליה.
נוכח כל האמור, אני סבורה כי הוכחו בפנינו מעבר לכל ספק סביר עבירות של אינוס לפי סעיף
345(א)(1) לחוק, דהיינו אינוס שלא בהסכמה חופשית, ולא בנסיבות מחמירות; ומעשה סדום לפי סעיף
347 (ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק, ולא בנסיבות סעיף 345(ב)(2) לחוק. מאחר שמדובר בעבירות
קלות יותר מאלו בהן הואשם הנאשם, ומאחר שהנאשם כפר כליל בעבירות המין, כך שלא ניתן לומר
כי הגנתו היתה משתנה לו היה מואשם מלכתחילה בסעיפים הקלים יותר, הרי שניתנה לנאשם
הזדמנות סבירה להתגונן גם בפני עבירות אלו, בהתאם להוראות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי
[נוסח משולב], תשמייב-1982.
לגבי העבירה של מעשה מגונה, הרי שעל פני הדברים, מעשיו של הנאשם בכך שקרע את חולצתה של
המתלוננת, נגע בחזה ונישק אותה בפניה ובחזה מקימים את יסודות העבירה של מעשה מגונה;
ולטעמי לא ניתן לקבל את טענות הסנגור ואת גרסת הנאשם כי מעשיו באירוע לא היו בעלי כוונה או
אופי מיניים.
מעבר להתרשמותי השלילית מאמינות גרסתו (הכבושה) של הנאשם כי הוא רק תקף את המתלוננת,
וכי גם אם נגע בחזה מדובר במגע ללא כוונה מינית, כחלק מתקיפתה; הרי שמכלול מעשיו של הנאשם,
העובדה שנישק את המתלוננת בפניה ובחזה, ואף אנס את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום, מעיד על
כך שהיתה לו מטרה מינית של גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים.
למעלה מן הנדרש אציין, כי בפסיקה רבה נדון טיבו של המעשה המגונה, ונדחו טענות לגבי תמימותו
של המעשה או לגבי העדר כוונה לגירוי, סיפוק, או ביזוי מיניים, תוך קביעה, כי לרוב תלמד הכוונה
ממכלול המעשים, מאופיים ומנסיבות ביצועם.
וכך, בעייפ 6255/03 פלוני נ. מדינת ישראל, פד נח(3), 168, נקבע לעניין המונח יימעשה מגונהיי:
“המבחן הוא “מבחן אובייקטיבי, מעשה שעל פניו קיים בו אלמנט מגונה על-פי
השקפות החברה בה מתבצע המעשה”, או: “מעשה, אשר יש בו על פניו אלמנט של
מיניות גלויה, ואשר על-פי אמות מידה אובייקטיביות של מתבונן מן הצד, של האדם
הממוצע, ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע”… במקומות אחרים מדברים בתי-
המשפט, למשל, על מעשים שהינם, במהותם, מגונים ואשר עשייתם לא הומרצה
על-ידי מניע הנחשב בעיני האדם הממוצע ככשר או כמצדיק את מעשה התקיפה'”.
45 מתוך 56
16
17
18
19
20
21
23
24
25
26
27
28
29
31
34
35
22222222 2022323
234567
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
ובעשיימ 6713/96 מדינת ישראל נ’ בן אשר, פד נב(1), 650, נקבע בהקשר זה:
,
“מהי התנהגות בעלת אופי מיני? ברור שלא כל קשר בין שני המינים נושא אופי מיני:
מחמאה, שיחה על נושא מיני, מגע גופני, ואפילו חיבוק או נשיקה, לא בהכרח יש
להם אופי מיני. הכל תלוי בטיב היחסים שבין שני הצדדים, בנסיבות ובהקשר. בדרך
כלל ברור מן הנסיבות וההקשר אם יש, או אין, להתנהגות אופי מיני. לעתים אין זה
ברור. עם זאת, כפי שנאמר לגבי פיל, אף שקשה להגדיר אותו, כשרואים אותו, אין
קושי לזהות אותו”.
נוכח כל האמור, הוכח בפנינו מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם ביצע במתלוננת עבירה של מעשה מגונה,
אך נוכח כל שצוין לעיל, אין מקום להרשיעו בעבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(2) לחוק,
אלא בעבירה של מעשה מגונה באדם ללא הסכמתו, תוך שימוש בכח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק.
ושוב יודגש, כי מדובר בעבירה שאשמתו של הנאשם בה עלתה מהעובדות שהוכחו לפנינו, עבירה קלה
יותר מזו בה הואשם הנאשם, ולאור כפירתו הכללית בעבירות המין אף לא נראה כי הגנתו היתה
משתנה לו היה מואשם מלכתחילה בעבירה זו, כך שניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן.
אשר לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, הרי שהיא הוכחה כדבעי, נוכח תקיפתה של
המתלוננת כפי שקבעתי י לעיל, תקיפה אשר גרמה לחבלות בגופה. כך גם הוכחה העבירה של תקיפה
סתם, מעצם דחיפתה של האם בעת שנכנסה לחדרה של המתלוננת.
אשר לעבירה של התפרצות לשם ביצוע פשע, אציין כי הנאשם הואשם בעבירה לפי סעיף 406(א)
לחוק, דהיינו כניסה או המצאות במקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע, ולא בעבירה של
התפרצות למקום מגורים (עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק). נוכח האמור, יש לדחות את טענת הסנגור
בסיכומים כי מאחר שנסיבות כניסת הנאשם אל הבית אינן ברורות, לכל היותר הוכחה עבירה של
הסגת גבול; שכן בעצם העובדה שהנאשם נכנס לבית המתלוננת (לטענתו דרך החלון (עמ’ 258)), ושהה
בו כדי לבצע את עבירות המין כלפיה, הוכחה העבירה של כניסה למקום מגורים לשם ביצוע פשע, ואין
נפקות לשאלה כיצד נכנס לבית והאם גם עשה מעשה כדי להתפרץ לתוכו.
אשר לעבירה של הפרת תנאי פיקוח, הרי שזו לא הוכחה בפנינו, בשל מחדלה של המאשימה אשר לא
הגישה לתיק בית המשפט את צו הפיקוח ולא הוכיחה את קיומו ותנאיו בדרך אחרת.
הנאשם אמנם הודה בחקירתו במשטרה מיום 27.3.22 (ת/20) בכך שהוא מפוקח מין, ואף פירט את
תנאי הפיקוח שהוטלו עליו (שם בש’ 17-25), אך הוא לא העיד על כך בעדותו לפנינו ולא נחקר על כך
בחקירתו הנגדית, כך שלא ניתן להסתמך על אמרתו במשטרה בעניין זה, הטעונה תוספת ראייתית של
דבר מה נוסף.
יצוין, כי עם תום עדותו של הנאשם הערנו בפני ב”כ המאשימה כי לא הוגש צו הפיקוח (עמ’ 338), וכך
גם ביום בו הסתיימה פרשת ההגנה, אז פתחנו פתח בפני ב”כ המאשימה לבקש הגשת צו הפיקוח
באיחור, גם אם הדבר יצריך העדה נוספת של הנאשם (עמ’ 384-388); ולמרות שביום 28.10.24 הבהיר
הסנגור כי לא יבקש להעיד את הנאשם פעם נוספת אם התביעה תבקש להגיש משהו נוסף, המאשימה
לא הגישה כל בקשה בנושא. גם במעמד הסיכומים, בעת שב”כ המאשימה ביקשה להגיש מסמך נוסף
שלא הוגש היא לא ביקשה להגיש את צו הפיקוח, ואף לא התייחסה בסיכומיה לעבירה של הפרת צו
46 מתוך 56
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
33
34
35
222222222-23 75
24
25
26
27
28
29
30
31
2
3
4
5
6
7
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
הפיקוח; ורק לאחר שהסנגור ביקש בסיכומיו לזכות את הנאשם מעבירה זו, היא ביקשה להגיש את
הצו, אשר כלל לא היה ברשותה. גם לאחר שנאמר לב”כ המאשימה שתוכל להגיש בקשה מתאימה
לאחר הסיכומים, היא החליטה שלא לעשות כן (ראו עמ’ 430-434).
לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לזכות את הנאשם מהעבירה של הפרת צו פיקוח.
סוגיית הקרבה לסייג לאחריות פלילית
כפי שצוין לעיל, במהלך עדותו הראשית של הנאשם ביום 20.6.23, הוא התלונן כי הוא לא חש בטוב,
ואף צוין כי אושפז באשפוז פסיכיאטרי בשל אירוע אחר שאירע בעת מעצרו. על כן, התבקשה חוות
דעת של הפסיכיאטר המחוזי, ובהמשך הוגשו שתי חוות דעת שבהן נמצא כי הנאשם כשיר לעמוד לדין
ואחראי למעשיו; ועל כן נשמע המשך עדותו של הנאשם ביום 21.2.24.
לאחר מכן נדחה הדיון מספר פעמים לבקשת ההגנה, על מנת להגיש חוות דעת פסיכיאטרית מטעמה,
ובסופו של דבר הוגשה חוות דעתו של דייר יונתן גלזר (להלן- דייר גלזר) מיום 16.6.24, שגם בה נקבע
כי הנאשם כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו, אך כי הוא פעל בקרבה לסייג לאחריות פלילית של אי
שפיות הדעת. מאחר שהמאשימה חלקה על ממצאי חוות הדעת, הוגשה חוות דעת נוספת של
הפסיכיאטר המחוזי, ועורך חוות הדעת מטעם ההגנה העיד לפנינו ונחקר על חוות דעתו.
בייכ הנאשם עתר בסיכומיו לאמץ את מסקנות חוות הדעת של דייר גלזר, ולקבוע כי הנאשם פעל
בקרבה לסייג לאחריות פלילית; ואף טען כי חוות דעתו לא נסתרה, שכן הפסיכיאטר המחוזי לא
התייחס בחוות דעתו המאוחרת לסוגיית הקרבה לסייג אלא רק לאחריות למעשים; מה גם שלטעמו
חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי ייחסרהיי בגלל שהיא נושאת את התאריך 22.7.24, למרות שביום
7.8.24 ציין הפסיכיאטר כי הוא ממתין למסמכים (עמ’ 458-459). לעומתו, טענה ב”כ המאשימה כי
אין בחוות הדעת של דייר גלזר כדי להרים את הנטל המוטל על ההגנה, שכן דייר גלזר למעשה הסתמך
לצורך קביעתו בדבר הקרבה לסייג אך על עובדת היותו של הנאשם חולה נפש, ובחקירתו הנגדית לא
הצליח להסביר מדוע די בכך כדי להציבו בקרבה לסייג (עמ’ 414-415).
הגם שאין בסוגיה זו כדי להשפיע על הכרעת הדין, אלא היא רלוונטית לשלב קביעת מתחם העונש
ההולם, יש להדרש לה כבר בשלב זה, לאור הוראות סעיף 240 לחוק, ולפיו בית המשפט יקבע את
הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה.
88
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
222222222222
קרבה לסייג לאחריות פלילית – המצב המשפטי
סעיף 40ט(א) לחוק קובע כדלקמן :
(א)
בקביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם כאמור
בסעיף 40ג(א), יתחשב בית המשפט בהתקיימותן של נסיבות הקשורות
בביצוע העבירה, המפורטות להלן, ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן
משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם:
47 מתוך 56
34
5
6
7
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
(6)
(7)
(8)
(9)
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו
או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו;
יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על
מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה;
מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות בו על ידי נפגע העבירה;
הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב’ לפרק ה’1…”.
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
לפי סעיף 40ט(ב) לחוק, הנסיבות המפורטות בסעיפים (א)(6) עד (9), ישמשו רק ככל שהן מפחיתות את
חומרת מעשה העבירה ואת אשמו של הנאשם, דהיינו מדובר בנסיבות מקלות. בהקשר זה נקבע בסעיף
40י(ג) לחוק, כי “בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה אם היא
הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי”; וזהו למעשה נטל ההוכחה המוטל על ההגנה
בענייננו.
המחוקק לא פירט מהי קרבה לסייג לאחריות פלילית, אך ניתן להבין מנוסח הסעיף המתייחס בין
היתר למידת האשם, וכן מהאמור בסעיפים (6) ו-(7), כי הכוונה היא למצב שבו הנאשם היה מצוי
במצב, שבו הגם שלא התמלאו התנאים לאחד הסייגים לאחריות פלילית, הוא היה קרוב לכך באופן
הממתן את מידת אשמו, ואשר פגע במידה מסוימת ביכולתו להבין את מעשיו או להמנע מהם.
בהצעת חוק העונשין (תיקון מס’ 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשסייו-2006 (הצייח
הממשלה 241, ט”ז בסיון התשס”ו, 12 ביוני 2006) לא הופיע סעיף 340(א)(9) ולא הוזכר עניין הקרבה
לסייג. במקום זאת הופיע סעיף 40(ב)(1) שהתייחס למצב בו “מעשה העבירה של הנאשם חרג במידה
מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה
עצמית, צורך או כורח לפי סעיפים 34, 34יא או 34יבי; וסעיף 40(ב)(2) שלפיו “בשעת ביצוע מעשה
העבירה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול
שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי,
אך הגבלה זו לא הגיעה כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34 ח”י.
בדברי ההסבר לסייק (2) נכתב “הנסיבה המוצעת מאפשרת לבית המשפט להקל בעונשו של נאשם
שמצבו הנפשי אינו מעניק לו פטור מאחריות פלילית, אך הוא בכל זאת מצדיק הפחתה בעונש
(בדומה להסדר הקבוע בסעיף 300א לחוק). סעיף 34 לחוק קובע כי אדם לא יישא באחריות פלילית
למעשה שעשה אם בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה
חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית
המעשה. ישנם מקרים שבהם יכולתו של האדם כאמור הוגבלה אך לא הגיעה עד כדי חוסר יכולת
של ממש, ומקרים אלו מוצע לקבוע כנסיבה מקלה”.
בישיבה של ועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 20.6.11 (פרוטוקול מס’ 410), ציינה נציגת הסנגוריה
הציבורית, כי יש לה קושי עם נוסח הסעיף המוצע, הדורש הגבלה במידה ניכרת של יכולתו של הנאשם,
וציינה כי “קל לי לחיות בשלום עם כלל שאומר שאני צריכה להוכיח במאזן ההסתברויות שהנאשם
הוא בעל לקות שכלית ושיש קשר מסוים בין הלקות לבין ביצוע המעשה…” (שם בעמ’ 19, ההדגשה
לא במקור). בישיבה מיום 5.7.11 (פרוטוקול מס’ 424) הועלה לראשונה הנוסח של קרבה לסייג
48 מתוך 56
20
21
22
23
24
25
26
27
28
222
29
30
31
32
33
34
35
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
לאחריות פלילית, וכך נרשם למשל מפיה של פרופ’ רות קנאי: “הנקודה החשובה פה היא שיש מקום
להקל עם אדם ולקבוע מתחם שונה אם אדם לא פעל בנתונים רגילים אלא פעל בנתונים שהם כמעט
הנתונים שהיינו נותנים לו פטור במצב שהם היו נשמרים כהלכה” (שם בעמ’ 30, ההדגשה לא
במקור).
1
2
3
4
מהאמור עולה, כי כוונת המחוקק היתה לאפשר הקלה בעונשו של נאשם אשר פעל בקרבה ממשית
לסייג לאחריות פלילית, כאשר בהקשר לסייג של אי שפיות הדעת, הכוונה היא למקרים בהם מתקיים
קשר סיבתי בין מחלת הנפש או הלקות השכלית ממנה סובל הנאשם לבין המעשה שעשה, כלומר
שבשל מחלת הנפש או הליקוי השכלי, יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול
שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה הוגבלה במידה מסוימת.
באו.
בחינת הראיות שהובאו בענייננו בסוגיית הקרבה לסייג
בחוות דעתו של דייר גלזר מיום 16.6.24 (נ/6), שהוגשה חלף עדותו הראשית, פורטו קורותיו של
הנאשם, וצוין כי הוא מוכר למערכת הפסיכיאטרית מאשפוזים פסיכיאטרים רבים, עם אבחנות עבר
של סכיזופרניה והפרעות על רקע שימוש בסמים; וכן פורטו תולדות מחלתו החל מאשפוזו
הפסיכיאטרי הראשון לפני כ-7 שנים. צוין, כי לדברי הנאשם האשפוזים היו בשל שמיעת קולות
שאמרו לו שהוא אלוהים והמשיח, קולות אותם הוא שומע כל הזמן, מזה כ-15 שנים, גם ללא שימוש
בסמים, המלווים במחשבות שווא שהוא אלוהים, ומחשבות רדיפה כלפי המשטרה שרוצים לקחת את
כוחותיו. עוד צוין, כי לדברי הנאשם הוא מעולם לא קיבל טיפול תרופתי שהעביר את כל התסמינים,
ותמיד נשארו קולות ומחשבות; ולפעמים בבדיקות שיקר ואמר שאינו שומע קולות כדי להשתחרר.
בבדיקה שערך דייר גלזר לנאשם ביום 9.4.24, אמר הנאשם שהוא זוכר את האירוע היטב, “אני חשבתי
שאני אלוהים. מצאו M16 אצל אחותי בבית. ראיתי את זה והתעצבנתי. לקחו אותה לתחנה ולא נתנו
לי לראות את אחותי אז התעצבנתי ואני אמרתי שאני אנקום את מעצר אחותי אז תקפתי אותה” (את
המתלוננת); אמר שאינו מכיר את המתלוננת, שנכנס באופן רנדומלי לבית שלא מכיר ורצה לפגוע במי
ששם, לא ספציפית בה; שלל שנכנס לבית עם נשק ואמר שאינו יודע למה הכוונה בדבר הנחזה למברג
צהוב. לדבריו, הוא מבין כעת שזה לא הגיוני, מביע חרטה על מעשיו, מבין שיש לו מחלת נפש שגורמת
לו לשמוע את הקולות ולהתנהג כך, ורוצה לקבל טיפול כדי להרגיש יותר טוב. לגבי הנשק אמר הנאשם
שהוא היה של אחיו, והוא אמר שהוא שלו לאחר שלושה ימים בגלל שהאמין “שאני חזק ואני אצא
מזה”, ולא רצה שיאשימו את אחיו ואחותו.
לגבי מצבו בכלא אמר הנאשם שקשה לו בכלא, שנתו מופרעת בגלל הקולות בראשו, ולדבריו מדובר
בקולות אמיתיים של מלאכים, אותם הוא שומע גם בזמן השיחה, קוראים בשמו ומסיחים את דעתו,
אך הוא מנסה להתמקד. לדבריו, הוא עדיין חושב שהוא אלוהים אבל יכול להיות שהוא טועה, “אני
מרגיש שיש לי כוחות מיוחדים אבל הם עדיין לא הגיעו”. עוד אמר שבבית הכלא הוא מקבל תרופה
שעזרה לו במצב הרוח, ללא שיפור בקולות ובמחשבות, וכי הוא רוצה להשתחרר כדי להתאשפז
פסיכיאטרית ולקבל טיפול.
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
222222223
33
49 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
דייר גלזר ציין בחוות דעתו, כי מעדותו של הנאשם בבית המשפט עולים תכנים רבים המצביעים על
מצב פסיכוטי כרוני עם מחשבות שווא של רדיפה וגדלות וכן על הפרעה בתפיסה האודיטורית עם
שמיעת קולות; כאשר עדות זו מעידה על מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות ואף קושרת בין מצבו הנפשי
לביצוע העבירות, עקב תוכן המחשבות הפרנואידי ותוכן הקולות ששמע. בחוות הדעת הובאו תוצאות
בדיקות שנערכו לנאשם בעת שהותו במעצר במהלך ניהול ההליך (בין התאריכים 2.11.23 ועד 9.4.24),
שבהן הוא נמצא כסובל ממצב פסיכוטי וכלוקה בסכיזופרניה; כאשר לדברי דייר גלזר בדיקות אלו,
כשהנאשם מצוי בתנאי מעצר ולא תחת השפעת חומרים, מעידות על קיום מחלה פסיכוטית כרונית.
כן צוין, כי משיחה עם אחי הנאשם עולה, כי הנאשם היה במצב פסיכוטי כרוני במשך שנים וגם טרם
מעצרו הנוכחי, וכי מדבריו ניתן להסיק כי הוא היה במצב פסיכוטי בזמן האירוע וכי נפגעה מידת
יכולתו להבין את מעשיו ואת הפסול שבהם.
במסקנות חוות הדעת ציין דייר גלזר, כי הנאשם כשיר לעמוד לדין; ובהעדר יכולת לקבוע כי הוא היה
חסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה או את הפסול במעשיו, נמצא כי הוא היה אחראי למעשיו
בעת ביצוע העבירות, אך “יש להתייחס למצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה ככזה הקרוב לכך. אין כל
ספק שמידת יכולתו של הנאשם להבין את אשר עשה ואת הפסול שבמעשיו הינה מועטה ביותר, אך
לא חסרת יכולת של ממש”. צוין כי קיים רקע של סכיזופרניה ומצב פסיכוטי כרוני ולכן סבירות
גבוהה כי הנאשם היה במצב פסיכוטי על רקע מחלה זו בעת ביצוע העבירות; וכי גם קיימת פגיעה
אישיותית וקוגניטיבית כרונית על רקע שימוש בחומרים בעברו, ממנה הוא סובל גם כאשר הוא לא
שרוי במצב פסיכוטי או תחת השפעת חומרים.
ד”ר גלזר נחקר ארוכות בחקירתו הנגדית על כך שבחוות הדעת הוא אימץ את גרסת הנאשם בפניו,
ולא הזכיר או התמודד עם כך שגרסה זו לא עלתה בשלבים מוקדמים יותר בבדיקות שנערכו לו
ובחומרי החקירה; והשיב כי קביעתו לגבי מצבו הנפשי של הנאשם אינה מתבססת על עדות הנאשם
בלבד, אלא על מחלת הרקע שלו לפי תיעודים שונים, כשלדבריו יכול להיות שבזמנים שונים היה לו
אינטרס להציג את הדברים בצורה שונה. בהקשר זה ציין, כי לאורך השנים קיים תיעוד שהנאשם היה
דיסימולטיבי, כלומר שניסה להסתיר את תסמיני מחלתו, ושלא רצה להתאשפז (עמ’ 351).
לגבי הטענה שבחוות דעתו הוא לא הטיל ספק בגרסת הנאשם ולא הביא בחשבון את האינטרס שלו
למלט את עצמו מההאשמות החמורות ולהשליך את האחריות על מעשיו על הפסיכוזה, אמר דייר גלזר,
כי זה בא לידי ביטוי בכך שהוא לא הסתמך רק על גרסת הנאשם, ולכן לא קבע כי הוא לא אחראי
למעשיו, אלא קבע רק כי קיימת קרבה לסייג (עמ’ 352, 356).
לשאלת בית המשפט האם קביעתו לגבי הקרבה לסייג מתבססת למעשה רק על כך שהנאשם מוכר
למערכת הפסיכיאטרית כחולה במחלת נפש, וזאת במנותק מההקשר הראייתי, השיב “אני אומר שזה
משקל מאד גדול, בגלל שאנחנו צריכים להעריך את המצב שלו בין התקפים מתועדים שאנחנו ראינו
שהוא מעולם לא היה שלול לחלוטין ממצב פסיכוטי, היו מחשבות פסיכוטיות כרוניות שליוו אותו,
גם כפי שהתבטא באשפוזים מרובים ובדיקות לאורך השנים, וגם כן, לפי העדות של המשפחה שלו”
(עמ’ 358-359). לשאלה מתי לדעתו ניתן יהיה לומר שאדם הסובל מסכיזופרניה ומהתקפים
50 מתוך 56
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
25
26
27
28
30
33
34
222222222232
24
29
31
2
3
4
5
6
7
8
9
;
10
11
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
לשאלה מדוע אמר לשוטר בסוף חקירתו, שהוא לא רוצה שהנאשם יידע מה הוא אמר, השיב עבדאללה
“הייתי מפוחד. פעם ראשונה שאני נכנס לחקירה”; ולשאלה חוזרת מדוע אמר לחוקר שהוא לא
רוצה שהנאשם ידע שהוא אמר שהנשק שלו, השיב שלא אמר זאת (עמ’ 221-222).
עזרתו של באכר
בעדותו הראשית העיד באכר, כי הוא מכיר את הנאשם כאח של חברו עבדאללה. לשאלות בייך
המאשימה השיב כי אינו זוכר על מה נחקר במשטרה שנתיים קודם לכן או למה הנאשם עצור
וכשנאמר לו שהוא נחקר בקשר להחזקת נשק ע”י הנאשם, אמר שאינו זוכר, אך יחקרו אותי על זה,
אז מה שאמרתי בהתחלה זה ה… זה הנכון, מה שאמרתי” (עמ’ 243-244).
לאחר שזכרונו רוענן והוקרא לו שאמר במשטרה שביום החיפוש הוא ישב עם עבדאללה בבית הדודה,
ואז הנאשם הגיע עם שקית שחורה גדולה, הוא לא ידע באותו רגע מה יש בה ורק עכשיו הוא מבין
שהיה בה נשק, כאשר עבדאללה שאל את הנאשם מה יש לו בשקית והנאשם לא ענה; השיב העד
“בדיוק, כן” (עמ’ 244). באכר ציין כי כיום אינו זוכר את האירוע, וכי אינו זוכר באיזה גודל היתה
השקית, אך כשהופנה לכך שבמשטרה אמר שדובר בשקית גדולה וארוכה בצבע שחור, אמר “אז מה
שאמרתי שם זה מה שהיה, זאת האמת” (עמ’ 248-249). לשאלה אם הנאשם היה בחתונה השיב
שאינו יודע, ולגבי כך שאמר בחקירתו במשטרה שהנאשם לא היה בחתונה, השיב כי מה שאמר
במשטרה זו האמת (עמ’ 249-250).
בחקירתו הנגדית אישר באכר, כי לא ראה אי פעם את הנאשם עם נשק ולא שמע אותו אומר שהוא
מחזיק בנשק; וכן אישר כי רק בחקירה הבין שהיה נשק בשקית, זאת לאחר שהחוקר אמר לו שהיה
שם נשק, אך הוא לא יודע מה היה בשקית (עמ’ 250-251).
בחקירתו החוזרת, כשהוטח בפניו כי לא שמע לראשונה מהחוקר שבשקית היה נשק, מאחר
שבחקירתו אמר שלאחר שהם הלכו עבדאללה סיפר לו שהוא ראה נשק אצל הנאשם ושזה רובה אוויר,
וגם כשנשאל לגבי השקית אמר שעבדאללה אמר לו לאחר מכן שראה נשק אצל הנאשם; השיב העד
“יכול להיות שאמרתי… אם זה מה שרשום אז אמרתי את זה” (עמ’ 253-254).
ב. לגבי האישום השני
מטעם המאשימה העידה המתלוננת כעדה המרכזית לגבי האישום השני, וכן העידו הוריה ואנשי
משטרה, והוגשו מסמכים רבים בהסכמה, לרבות אמרות של עדים.
להלן ייסקרו בהרחבה עדות המתלוננת ואמה ובהמשך, במהלך הדיון, ייסקרו יתר הראיות
הרלוונטיות, ככל שהדבר יידרש.
כהערה מקדימה אציין, כי בין המתלוננת ואמה לבין הנאשם אין היכרות מוקדמת, ולכן בעדויותיהן
הן לרוב כינו את האדם שתקף את המתלוננת כייהואיי או ייהבחורי. מאחר שכיום אין מחלוקת, כי
האדם שנכנס לחדרה של המתלוננת ותקף אותה הוא הנאשם, מטעמי נוחות אתייחס אליו בסקירת
העדויות גם כאל הנאשם.
5 מתוך 56
12
13
14
15
24
25
26
29
30
31
32
78222222222222-2
16
17
18
19
20
21
23
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
עדותה של המתלוננת
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
המתלוננת העידה בעדותה הראשית, כי היא נשואה ואם לילד, ומתגוררת ביחד עם בנה בבית הוריה,
כאשר ביום האירוע בנה היה בחדר עם הוריה והיא היתה לבד בחדרה. לאחר חצות, היא שכבה לישון
במיטתה וממש לפני שנרדמה, נכנס לחדרה דרך הדלת אדם אשר החזיק חפץ בידו המונפת כלפי מעלה,
סגר את דלת החדר, הגיע למיטתה “והתחיל להביא לי מכות והוריד אותי למטה על הרצפה התחיל
לנשק אותי ולגעת לי כאילו בציצי פה, צעקתי וזה והוא סתם לי את הפה סתם לי את הפה שלי
והתחיל להביא לי מכות… התחלתי כאילו להתנגד לו [העדה הדגימה הנפת אגרופיה לכל עבר – ג.ש]…
ואחר כך הכניס את האצבעות שלו לאיבר מין שלי, שתי אצבעות ואחר כך נכנסה אלי אמא שלי לחדר.
ודחף את אמא שלי על הספה שאמא שלי פתחה את הדלת, ראה את אמא שלי הוא קם דחף את אמא
שלי וברח לסלון” (עמ’ 14-15). המתלוננת הבהירה, כי מיד כשהדלת נפתחה היא פקחה את עיניה
וראתה את פניו של הבחור, שכן היא ישנה עם אור דולק (עמ’ 16).
בהמשך, לשאלות ב”כ המאשימה הבהירה המתלוננת, כי מרגע שהבחור נכנס לחדר היא ראתה את
החפץ מונף בידו, והוא קודם כל התחיל להכותה והיא צעקה; לאחר מכן הוא משך אותה מהמיטה,
השכיב אותה על הרצפה, הכה אותה בפניה והחל לנשק אותה בפנים ובחזה, והיא ניסתה להתנגד
ולהרחיקו באמצעות ידיה וצעקה להוריה; ובמהלך המאבק הוא קרע את חולצתה עם שתי ידיו (עמ’
17-19). עוד ציינה, כי לאחר מכן, בעת שהוא היה מעליה, הוא החדיר שתיים מאצבעותיו לאיבר מינה
“מקדימה וגם מאחורה”, והבהירה כי מדובר באיבר המין ובישבן; כי היא לבשה מכנסיים מבד מאד
דק, כמו טייץ, וכי הוא הכניס את אצבעותיו דרך המכנסיים, כאשר “המכנס היה ממש כאילו דק
והוא הכניס אני הרגשתי את זה כאילו שהוא הכניס את הרגשתי את הכאבים… הרגשתי את
האצבעות כאילו את הציפורניים… הרגשתי את הזה שם שהכניס הרגשתי גם כאבים שזה הוא
הכניס כאילו שתי אצבעות” (עמ’ 20-21, וכן עמ’ 18-19). לדבריה, בעת המעשים הבחור לא דיבר כלל,
אלא רק השמיע מעין נהמות חלשות; בידו האחת הוא הכניס את אצבעותיו לגופה, ובידו השניה חסם
את פיה, והיא ניסתה להרחיק את ידו באמצעות ידיה ואף נשכה אותו באצבע, ולאור התנגדותה הוא
הוציא את אצבעותיו מאיבר מינה לאחר מספר שניות, אך עדיין המשיך לגעת בגופה (עמ’ 21-23). לגבי
החפץ שראתה בידו, ציינה המתלוננת “אני כאילו ראיתי את זה מזרק כאילו משהו צהוב כמו מזרק.
ואחר כך אבא שלי כאילו מצא כאילו מזרק בבית” (עמ’ 25).
המתלוננת העידה, כי אמה החלה לצעוק ולקרוא לאביה, ולאחר מכן היא והוריה יצאו מהבית ברכב
כדי לחפש את הבחור, אך הם חזרו מיד כי היא אמרה לאביה שראתה שהחלונות של הסלון סגורים
וכנראה שהוא עדיין בבית, והם מצאו את הנאשם בסלון, עומד על החלון ומנסה לקפוץ. בשלב זה
אחיה הגיע למקום והיא עצמה התקשרה להזעיק את המשטרה, וראתה שהנאשם משתולל ומסרב
לשבת, כאשר אביה, אחיה ובן דודה החזיקו אותו עד שהמשטרה הגיעה (עמ’ 14-15); ובהמשך ציינה
שאביה קשר את הנאשם עם דבר מה כדי שיישב, מאחר שהוא התנגד והרביץ (עמ’ 30). המתלוננת
הוסיפה כי לאחר האירוע הגיעו לבית עוד בני משפחה שגרים באזור, זיהתה את הנאשם כאדם אותו
הם תפסו בסלון, וציינה כי אין ביניהם היכרות מוקדמת (עמ’ 24). עוד העידה המתלוננת, כי לאחר
סיום האירוע היא הגיעה לתחנת המשטרה למסור עדות ולאחר מכן לבית החולים סורוקה; וכי היא
6 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
פסיכוטיים תדירים לא פעל בקרבה לסייג לאחריות פלילית, השיב שזה תלוי באופי העבירה והאם
קיים קשר בין התוכן הפסיכוטי לעבירה. לדבריו, יש חולי סכיזופרניה שבין ההתקפים לא יהיו להם
תסמינים כלל, ואז הם יהיו אחראיים למעשיהם בין ההתקפים; ואחרים שגם בין ההתקפים סובלים
ממצב כרוני של פסיכוזה, ויש לבדוק מה עוצמת המחשבות והשפעתן על היום יום, שאז יש התייחסות
לקרבה לסייג; כאשר בעניינו של הנאשם יש תיעוד של מחלה כרונית, ואין עדות לכך שהוא נטל טיפול
תרופתי בין ההתקפים (עמ’ 359-362). בהמשך אמר דייר גלזר בהתייחס לעבירה של החזקת נשק, כי
אין בידיו את כל הפרטים אך “מחשבות שווא פרנואידיות יכולות להוביל לרצון של בן אדם להגן על
עצמו”; ולשאלה איך ההסבר הפסיכוטי יכול להתיישב גם עם עבירת האינוס שיוחסה לנאשם, השיב
שקיים תיעוד גם מעברו של הנאשם על מחשבות שווא, הן פרנואידיות והן של גדלות, אלוהות
ומשיחיות, ובמקרה זה היו גם מחשבות שווא לגבי רצון שלו לפגוע במשטרה (עמ’ 363-364).
לשאלת בית המשפט האם לא ניתן היה לצפות שהנאשם ימסור את ההסבר הפסיכוטי למעשיו בעת
חקירותיו במשטרה, בעוד שהנאשם לא עשה כן אלא מסר גרסה אחרת שלגביה טען כי היא מומצאת,
השיב כי “מעבר לאבחנה של סכיזופרניה, יש שם גם קווי אישיות אנטי סוציאלים, יש תיאור של
דיסימולטיביות לאורך השנים, וחוסר שיתוף פעולה עם גורמי חוק”; והוסיף כי “ההסתרה היא לא
על רקע סכיזופרניה, אלא בנוסף, כמו שמצוין במקומות רבים. יש ענין של תחלואה כפולה ושימוש
בחומרים. ברקע גם רושם להפרעת אישיות, קווים אנטי סוציאלים שמאופיינת בהרבה מקרים
בהסתרה בדיסמולטיביות… הרבה פעמים הפרעת אישיות כזאת, אנחנו נראה מישהו שיתן בכוונה
דווקא את הגרסה ההפוכה ולא כשהוא מדבר עם המשטרה, בלי קשר לאינטרסים שלו גם” (עמ’
365-367). ובחקירתו החוזרת אמר, כי יכולים להיות מספר הסברים לכך שהנאשם לא סיפר לאיש על
מחשבות השווא שלו בעת מעצרו, ושזה יכול להיות קשור גם לאופי הפרנואידי של המחשבות שכללו
גם מחשבות כלפי המשטרה והמערכת המשפטית, מה שגרם לו להסתיר זאת, או בגלל אישיות אנטי
סוציאלית שבבסיסה גם התנגדות לסמכות (עמ’ 377).
חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי שהוגשה לאחר שהתבקשה התייחסות לחוות דעתו של דייר גלזר,
נושאת את התאריך 22.7.24 (ת/67). עם זאת, ברור כי נפלה טעות בתאריך, שכן ביום 7.8.24 הגיש
הפסיכיאטר המחוזי בקשה לדחיית מתן חוות הדעת, מאחר שהוא ממתין לקבלת מסמכים, לאחר
שהנאשם נבדק ביום 22.7.24; וחוות הדעת הוגשה לתיק רק ביום 26.8.24, כאשר במסגרתה התייחס
הפסיכיאטר המחוזי למסמכים רבים מההסטוריה הרפואית של הנאשם. במצב דברים זה, ומשחוות
הדעת הוגשה ללא כל הסתייגויות, לא מצאתי ממש בטענות הסנגור כי מדובר בחוות דעת ייחסרהיי
שלא ניתן להסתמך עליה.
הפסיכיאטר המחוזי קבע בחוות דעתו, כי הנאשם לוקה בסכיזופרניה, אשר בבדיקתו קיימים
תסמינים פסיכוטיים בעוצמה מינימלית ובהשפעה מועטה על התנהגותו ; ועל כן הוא כשיר לעמוד לדין
(ת/67 עמ’ 3). עוד נקבע, כי הנאשם לא היה שרוי במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירות ולכן הוא אחראי
למעשיו; שכן בבדיקות הפסיכיאטריות שנערכו לו בסמוך אחרי ולפני ביצוע העבירות הוא לא אובחן
כמי ששרוי במצב פסיכוטי, ורק בחלוף למעלה משנה מהעבירות (ב-8.5.23) תוארה החמרה פסיכוטית
במצבו אשר לוותה באלימות והובילה לאשפוזו. עוד צוין, כי גם עיון בחומר המשפטי, לרבות הודעות
51 מתוך 56
16
17
18
19
20
26
27
28
29
2222222
21
22
23
24
25
30
31
32
33
34
35
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
הנאשם, לא מגלה חשד למצב פסיכוטי, שכן הנאשם הגן על עצמו, שלל את התקיפה המינית וטען
שמשפחת המתלוננת טפלה עליו אשמה מאחר שעשו לו לינץ’ ללא סיבה (שם בעמ’ 4).
הפסיכיאטר המחוזי סיכם, כי ההסברים (הפסיכוטיים) שנתן הנאשם בבדיקתו הנוכחית לעבירות
המין ולתקיפה אינם הסיבה לביצוע העבירות, מכיוון שהנאשם לא היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע
העבירות, ו”הם משקפים התייחסות פסיכוטית בהווה למעשה שנעשה בעבר שלא בנסיבות
פסיכוטיות”.
אציין בהקשר זה, כי לא מצאתי שיש בעובדה שהפסיכיאטר המחוזי לא התייחס בחוות דעתו לנושא
הקרבה לסייג כדי למנוע הסתמכות על חוות דעתו לצורך הכרעה בסוגיה. ראשית אציין, כי הכרעה
בסוגיית הקרבה לסייג היא הכרעה עובדתית משפטית, המסורה לבית המשפט, על סמך מכלול
הראיות; ושנית, בחוות הדעת שולל הפסיכיאטר המחוזי קיומו של חשד כלשהו לכך שהנאשם היה
במצב פסיכוטי בסמוך למועד ביצוע העבירות, או שהוא הושפע ממצבו הנפשי, כך שיש רלוונטיות גם
לאמור בחוות דעתו לצורך הכרעה בסוגיה.
לאחר שעיינתי במלוא החומר הרלוונטי לעניין – הן חוות הדעת הפסיכיאטריות השונות שהוגשו
לעיוננו והן מכלול הראיות בתיק, ולאחר שקילת עדותו של דייר גלזר לפנינו, לא מצאתי כי ההגנה
עמדה בנטל העומד בפניה להוכחת קרבה לסייג לאחריות הפלילית.
בחינת עדותו וחוות דעתו של דייר גלזר מעלה, כי בקביעתו כי הנאשם פעל במסגרת העבירות בהן הוא
מואשם בקרבה לסייג לאחריות פלילית, הוא הסתמך למעשה על שני נדבכים: האחד, הוא העובדה
שהנאשם מוכר כחולה נפש מזה שנים, ולדבריו הוא מצוי במצב פסיכוטי כרוני אך אינו נוטל טיפול
תרופתי מתאים; והשני, גרסתו של הנאשם במסגרת עדותו לפנינו, במסגרתה תיאר תסמינים
פסיכוטיים ביום ביצוע העבירות, אשר השפיעו עליו לבצע את העבירות.
אתייחס תחילה לנדבך השני. כפי שהערנו במהלך עדותו לפנינו, דייר גלזר התעלם בחוות דעתו
מהעובדה שהגרסה שהעלה הנאשם בעדותו בבית המשפט היא גרסה כבושה, ומכך שקודם לכן הוא
מסר גרסאות אחרות, שבהן לא הזכיר כלל את מצבו הנפשי או שמיעת קולות ברקע למעשיו ביום
האירוע. כאמור, בנוגע לנשק, טען הנאשם בחקירותיו במשטרה כי הנשק שלו, ועמד על גרסתו זו
במספר רב של חקירות; ובנוגע לעבירות כלפי המתלוננת טען, כי כלל לא נכנס לביתה ולא נגע
במתלוננת, אלא הוכה ע”י בני משפחתה בחצר הבית, התעלף והתעורר בסלון הבית, וככל הנראה בשל
המכות הקשות שהוכה, המשפחה המציאה את הגרסה כי פגע מינית במתלוננת.
כבר בעובדה שדייר גלזר התעלם בחוות דעתו מגרסאותיו הקודמות של הנאשם, כאילו לא היו, יש כדי
להחליש את המשקל שיש לתת לחוות דעתו, ולבסס את הרושם כי חוות הדעת נגועה במגמתיות
מסוימת לטובת הנאשם. מעבר לכך, וזה העיקר, כפי שציינתי לעיל, התרשמתי כי גרסתו של הנאשם
לפנינו, גם בנוגע למצב הנפשי בו היה שרוי לכאורה, אינה אמינה ולוקה בהקצנה והגזמה, וכי מדובר
בגרסה שקרית שנרקמה בשלבים מאוחרים של המשפט, לאחר שהנאשם נמצא לא אחראי למעשיו
52 מתוך 56
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
במקרה אחר. על כן, לא ניתן להסתמך על גרסת הנאשם בעדותו לפנינו על מנת לקבוע כי הנאשם פעל
במצב פסיכוטי וממניעים פסיכוטיים.
זאת ועוד, גרסתו של הנאשם היא גרסה כבושה, לא רק ביחס לאמרותיו בחקירות, אלא גם ביחס
לגרסאותיו בשלבים מאוחרים יותר, בבדיקות פסיכיאטריות שעבר לפני שהעלה את הגרסה לראשונה
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
בעדותו לפנינו (ביום 21.2.24); וניתן לראות כיצד היא הלכה והתפתחה עם הזמן.
וכך, בחוות הדעת שנערכה ע”י דייר טלסניק איזבלה ביום 25.6.23 (נ/4), צוין כי הנאשם אובחן כלוקה
בסכיזופרניה רק בחודש מאי 2023, בבדיקתו לא נמצאו סימנים פסיכוטיים או פגיעה בבוחן
המציאות, והוא אף סיפר שהוא מקבל טיפול תרופתי בכלא שמאד עוזר לו; ובהתייחסותו לעבירות
בהן מואשם אמר הנאשם רק “לא היה כלום, הכול היה בסדר. הנשק לא שלי, אנשים שאמרו לי
לקחת עליי את התיק. הנשק נתפס באיזה בית ומישהו היה חייב לקחת את זה עליו”. יצוין, כי בשונה
מטענות הסנגור ודייר גלזר, כי הנאשם לא מסר את גרסתו באותו שלב בשל היותו דיסמולטיבי, ומאחר
שניסה להסתיר את מחלתו, הרי שהוא סיפר באותו מעמד כי מדי פעם במהלך היום כשהוא יושב לבד
הוא שומע מישהו שאומר לו “משיחי או יישליחיי, וציין כי לפעמים הוא מבין שזה סתם ולפעמים
מאמין לזה. כלומר, למרות שהנאשם סיפר על שמיעת הקולות, הוא לא קשר זאת לעבירות בהן
הואשם בתיק זה.
זאת ועוד, דייר טלסניק בדקה את הנאשם גם בתיק אחר, שבוע קודם לכן, ומחוות דעתה מיום 18.6.23
(נ/7) עולה, כי הנאשם שיתף פעולה, סיפר בפירוט על תחושותיו בעת האירוע ולאחריו, כאשר הוא היה
בטוח שהוא שליח של בורא עולם שבא לעשות שלום בין מדינות; ומסר כי הרגיש כי הסוהרת שהואשם
בתקיפתה מתחזה לאחותו ומנסה לגייס אנשים נגדו, ולמרות שידע שזה לא נכון ממש האמין לכך,
והוסיף כי “הרגשתי שאני שליח של אלוהים ואני צריך לעשות שלום בעולם כולו ויש אנשים
שמקנאים במקום שלי”. שיתוף הפעולה המלא של הנאשם עם הפסיכיאטרית ומסירת הגרסה
הפסיכוטית לגבי המקרה האחר בו הואשם, שוללים באופן חד משמעי את היותו של הנאשם
דיסימולטיבי בתקופה זו; והעובדה ששבוע לאחר מכן הנאשם מסר גרסה בנוגע לתיק שבפנינו, שאין
בה כל קשר למחשבות שווא או למצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירות שבפנינו, מחלישה עד מאד את
משקלה של הגרסה הכבושה שנמסרה בעדותו לפנינו.
בדיון שהתקיים ביום 4.12.23 טען הנאשם כי אינו חש בטוב, ושבשבוע קודם הוא נבדק ע”י
פסיכיאטר, כשלדבריו “אני שומע קולות שאומרים לי אתה אלוהים ודברים כאלה. אני צריך לעבור
לכלא “מגן” בגלל הקולות שאני שומע. אני לא זוכר את המקרה של התיק הזה. אני לוקח עכשיו
כדורים, לא יודע מה. אני לוקח את זה מאז שאושפזתי…”.
בחוות הדעת הפסיכיאטרית שנערכה עייי דייר הלנה קרבובסקי ביום 16.1.24 (נ/5) היתה למעשה הפעם
הראשונה בה העלה הנאשם את גרסתו כי ביצע את העבירות בתיק שלפנינו בגלל קולות ששמע, כאשר
טען כי “אני נמצא בכלא בגלל שחשבתי שאני משיח… עשיתי שטויות… נגעתי בבחורה”, ולגבי
הנשק אמר “זה לא נשק שלי… לקחתי על עצמי כדי שישחררו את אחותי… מצאתי נשק בבית שלה,
אמרתי שזה שלי…” וכן “באותו יום חשבתי שאני אלוהים ושאף אחד לא יכול לשפוט אותי… לא
53 מתוך 56
21
22
23
24
25
26
27
28
222222232
29
30
31
33
34
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
הייתי מטופל… עכשיו בכלא אני מקבל טיפול”. וכאמור ביום 21.2.24 במסגרת עדות הנאשם, העלה
הנאשם לראשונה את גרסתו הנוכחית לפנינו.
מהאמור עולה, כי למרות הזדמנויות רבות שניתנו לו להעלות את גרסתו, הפעם הראשונה בה העלה
הנאשם את גרסתו הכבושה, ולפיה פעל באירועים נשוא התיק שבפנינו בהשפעת מצבו הנפשי, היתה
בחודש ינואר 2024, כשנה ועשרה חודשים לאחר האירוע, זאת כאמור ללא כל הסבר סביר לכבישת
הגרסה. וכאמור, “הלכה היא כי ערכה הראייתי של עדות כבושה הינו מועט בהעדר הסבר משכנע
לכבישתה” (ע”פ 2854/18 משה נ’ מדינת ישראל (27.8.19), וכן עייפ 7473/20 מדינת ישראל נ’
מחאמיד (29.6.21)).
מכאן, שאין בגרסתו הנוכחית של הנאשם כדי לבסס את הטענה של קרבה לסייג, ולא היה מקום שדייר
גלזר יסתמך עליה, לא כל שכן מבלי לבחון את מכלול אמרותיו.
אשר לנדבך הראשון עליו התבסס דייר גלזר, הרי שאין חולק כי הנאשם מוגדר כיום כחולה נפש,
הלוקה בסכיזופרניה. ואולם, ממכלול המסמכים שהובאו בפנינו עולה, כי אין כל עדות לכך שהנאשם
היה מצוי במצב פסיכוטי או במצב קרוב לכך בעת ביצוע העבירות שבפנינו, ואין כל בסיס לקביעתו
של דייר גלזר כי בסבירות גבוהה הוא היה תחת תסמינים פסיכוטיים כרוניים, שכתוצאה מהם נפגעה
מידת יכולתו להבין את מעשיו ואת הפסול שבהם, גם בעת האירועים שלפנינו (ראו נ/6 עמ’ 4).
בחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי דייר רוני שרף (ת/67), פורטו הבדיקות שנערכו לנאשם בסמוך
לפני ואחרי האירועים שלפנינו, כמפורט להלן :
ביום 24.2.22, כחודש לפני האירוע, נבדק הנאשם בבית המעצר ע”י דייר כמין – ללא עדות למצב
פסיכוטי או אפקטיבי מג’ורי.
ביום 5.4.22, כעשרה ימים לאחר האירוע, הנאשם נבדק במעצר עייי דייר שומייקו – נכתב כי הוא לוקה
ככל הנראה בתחלואה כפולה, שקט ונינוח, סבלני ומנומס, מדבר בקול שקט, ללא הפרעות בהליך
החשיבה, תוכן חשיבתו דל מעט, שולל שמיעת קולות ואינו נראה הזייתי, ללא רושם לפגיעה בבוחן
המציאות; ולסיכום נכתב כי הנאשם ללא סימנים פסיכוטיים פעילים או אפקטיביים מג’וריים, אינו
מעוניין בטיפול ואינו זקוק לטיפול. כלומר, גם מבלי שהנאשם קיבל טיפול, לא התגלו אצלו סימנים
פסיכוטיים פעילים, כעשרה ימים לאחר האירוע.
גם ביום 1.5.22 וביום 9.6.22 נבדק הנאשם במעצר עייי דייר גריסרו ולא נמצאו סימנים פסיכוטיים.
למעשה רק ביום 8.5.23, כשנה לאחר האירועים שבענייננו, צוין כי בשבועיים האחרונים חל שינוי
בהתנהגותו של הנאשם, ובעת בדיקתו ע”י דייר כמין צוין כי נראה שהוא נמצא במצב פסיכוטי פעיל
וקיים חשד לדיסימולציה, ועל כן התבקשה הוראת אשפוז.
יוער, כי דייר גלזר התעלם כמעט כליל מבדיקות אלו (פרט לאזכור חלקי של הבדיקה מיום 5.4.22),
ותחת זאת התייחס בהרחבה לבדיקות מהשנים 2023-2024, בהן עלו סימנים פסיכוטיים (ראו עמ’ 4
לנ/6), למרות שהן אינן רלוונטיות לבחינת מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירות, מאחר
54 מתוך 56
2
3
4
5
6
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
שמדובר בבדיקות שנערכו למעלה משנה לאחר האירועים. גם בכך ניתן לראות הטיה מסוימת בחוות
דעתו של דייר גלזר לטובת הנאשם.
מכאן, שנותרנו אך עם העובדה שהנאשם מוכר כחולה נפש. אלא שאין בהיותו של אדם חולה נפש
כשלעצמה כדי להציבו בקרבה לסייג לאחריות פלילית. כפי שהובא לעיל, מדברי ההסבר ומדיוני ועדת
חוקה, חוק ומשפט עולה כי לא היתה כל כוונה לקבוע קרבה לסייג לכל אדם הסובל ממחלת נפש,
לרבות מי שמחלתו לא פעילה, או אשר פעל באירוע ללא כל קשר למחלתו; אלא הכוונה היתה לאפשר
הקלה בעונשו של נאשם אשר פעל בקרבה ממשית לסייג לאחריות פלילית, כאשר למחלתו היתה
השפעה ממשית על יכולתו של הנאשם להבין את מעשיו או להמנע מהם, ובכך היתה לה השפעה על
מידת אשמו.
בעייפ 4283/22 אושייר באחיט נ’ מדינת ישראל (1.12.22) נקבע בהקשר זה:
“כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא הראה שמצבו הנפשי בעת ביצוע
העבירה פגע באופן משמעותי ביכולתו להבין את מעשיו או במידת שליטתו עליהם.
בית המשפט הדגיש כי חוות הדעת שהציג המערער בעניין זה התייחסה רק לתנאי
הראשון לתחולת סייג אי-שפיות הדעת – קיומה של מחלת נפש – וכלל לא התייחסה
לשאלת קיומו של התנאי השני, שעניינו חוסר יכולת להבין את המעשים או את
הפסול שבהם, או להימנע מביצועם… בנסיבות אלו, לא ראיתי להתערב בקביעת בית
המשפט המחוזי, כי לא הוכח שמצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה עולה
כדי קרבה לסייג לאחריות פלילית”.
כאמור, לא הובאו בפנינו ראיות כי מחלת הנפש השפיעה במידה מסוימת על מעשי הנאשם באירועים
שבפנינו, וחוות דעתו של דייר גלזר לא הצליחה להרים את הנטל בעניין זה. נוכח כל האמור, ההגנה
לא הצליחה להראות, לא כל שכן להוכיח על פי מאזן ההסתברויות, כי הנאשם פעל בקרבה לסייג אי
שפיות הדעת, ואני דוחה את טענות ההגנה בעניין זה.
7
8
69
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
23
24
25
222222
לסיכום
לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירות הבאות:
באישום הראשון – החזקת נשק ותחמושת- עבירה לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק.
באישום השני – אינוס- עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק; מעשה סדום- עבירה לפי סעיף 347(ב)
בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק; מעשה מגונה- עבירה לפי סעיף 348(ג1) לחוק; תקיפה הגורמת חבלה
של ממש- עבירה לפי סעיף 380 לחוק; תקיפה סתם- עבירה לפי סעיף 379 לחוק; וכניסה למקום
מגורים בכוונה לבצע פשע- עבירה לפי סעיף 406(א) לחוק.
עוד אציע לחבריי לזכות את הנאשם מעבירה של הפרת תנאי פיקוח, לפי סעיף 22(א) לחוק ההגנה על
הציבור, בה הואשם במסגרת האישום השני.
2222233
26
27
28
29
30
31
32
33
55 מתוך 56
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
בנוסף, אציע לחבריי לקבוע, כי הנאשם לא הצליח להוכיח כי הוא פעל בקרבה לסייג לאחריות פלילית,
ולדחות את טענותיו בהקשר זה.
השופטת דינה כהן:
אני מסכימה.
גילת שלו, שופטת
השופט איתי ברסלר-גונן
אני מסכים.
5
דינה כהן, שופטת
העתק החיטה
אשר על כן, נקבע כאמור בחוות דעתה של השופטת גילת שלו.
ניתנה היום, י”ד שבט תשפייה, 12 פברואר 2025, במעמד הצדדים.
גילת שלו, שופטת אביד
דינה כהן, שופטת
56 מתוך 56
8
9
10
11
12
вот
איתי ברסלר -גונן, שופט
13
7
69
34
1
2
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
222
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
לא הסכימה לערוך עימות עם הנאשם, מאחר שיהיה לי קשה כאילו מאוד קשה… מה אני אשב איתו
זה היה לי קשה” (עמ’ 26, 29-30, וכן בעמ’ 63).
במסגרת עדותה של המתלוננת הוגשו תמונות שצולמו בחדרה עם הגעת המשטרה למקום, ובה תועדו
בין היתר החולצה הקרועה והחבלות על פניה (ת/1), כשלדבריה היתה לה גם אדמומיות בחזה (עמ’ 20,
59-61). כן הוגשו תעודות רפואיות (ת/2, ת/2א, ת/61-ת/62), מהן עולה כי לדבריה היא הותקפה בבית
עיין אדם זר ונחבלה בפנים, בבטן ובכף רגל שמאל; כי נמצאו בגופה סימני חבלה, שפשופים ושריטות
בפנים, בשפתיים ובבטן, וכי לאחר האירוע היא סובלת מנדודי שינה, פחדים, הזיות ותחושות פחד
רדיפה, היא חשה עצבות, וחוסר חשק לפעילות חברתית.
בחקירתה הנגדית אישרה המתלוננת, כי הדבר הראשון שעשה מי שנכנס לחדרה היה להכות אותה,
והיא החלה להתנגד, אך שללה את הטענה כי הוא הגיע כדי לגנוב; ולשאלה מדוע אם כך אמרה
בהתחלה למוקד 100 שהוא גנב, השיבה כי אמרה זאת מרוב לחץ. לשאלה מדוע שאדם שמגיע לנסות
לנשק אותה או לעשות משהו מיני יתחיל קודם כל להכות אותה, השיבה כי ברגע שראתה אותו נכנס
לחדר היא התחילה לצעוק להוריה, ואז הוא התחיל לתת לה מכות; כאשר האירוע כולו בחדרה עד
שאמה נכנסה ארך מספר דקות, מאחר שבין חדרה לבין חדר ההורים נמצא המטבח והדלתות בבית
כבדות וקשה לשמוע (עמ’ 36-38).
,
לגבי הטענה שהתיאור שהנאשם גם הניף את ידו למעלה עם חפץ, גם חסם את פיה, גם הכה אותה וגם
נגע בגופה אינו אפשרי, מאחר שיש לו רק שתי ידיים, השיבה המתלוננת “לא הכל באותו רגע… זה כל
פעולה בזמן שלה זה לא הכל באותו, אין לו 4 ידיים יש לו שתי ידיים” (עמ’ 40). בהמשך השיבה כי
הנאשם נגע באיבר מינה ביד אחת, ובידו השניה הוא חסם את פיה והיא נשכה את ידו; ולשאלה איפה
היה החפץ שהוא החזיק בידו, השיבה שהיא לא יודעת ואישרה כי מאז שהורדה לרצפה היא כבר לא
ראתה את החפץ הזה (עמ’ 51-52, 58). עוד אישרה המתלוננת, כי בשלב שהנאשם קרע את חולצתה
בשתי ידיו, הוא כבר לא סתם את פיה, אך השיבה שאינה זוכרת אם לאחר מכן הוא החזיר את ידו אל
פיה (עמ’ 61-62).
המתלוננת השיבה לשאלות הסנגור, כי אינה זוכרת איך שכבה על הרצפה ואם היתה על הבטן או על
הגב, זאת הגם שעמדה על כך שהנאשם היה מעליה ונגע בה כפי שסיפרה, והבהירה כי היא זוכרת מה
הוא עשה לה, שהחדיר את אצבעותיו, נגע בחזה וסתם את פיה (עמ’ 49-50). לשאלה מדוע לא קמה
מהרצפה ועזבה את החדר, השיבה המתלוננת כי הנאשם היה מעליה, ו”הוא היה ממש חזק כאילו
שהחזיק אותי וזה, לא יכולתי לקום” (עמ’ 52). עוד ציינה, כי בעת שהנאשם הכניס את אצבעותיו
לאיבר מינה זה כאב לה; ובשלב זה היא לבשה את אותם בגדים שנראים בתמונות (ת/1), כאשר מדובר
במכנסיים דקים אותם היא זרקה לאחר האירוע, אם כי ציינה כי הם לא נקרעו (עמ’ 58-59, 61).
בהמשך, כשהופנתה לכך שבחקירתה במשטרה סיפרה שהיא היתה על הבטן והנאשם היה מעליה,
ולשאלה איך הוא נגע באיבר מינה אם היא שכבה על בטנה, השיבה שהיא לא זוכרת בדיוק מתי ואיך
הוא עשה את זה (עמ’ 62).
7 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
לגבי התרשמותה ממצבו של הנאשם בעת האירוע, אישרה המתלוננת כי הוא לא דיבר בכלל, כי עיניו
היו אדומות והיא הרגישה שהמצב לא טבעי” (עמ’ 62-63). המתלוננת שללה את האפשרות שהנאשם
רצה רק להרביץ לה ולהכאיב לה ושלא מדובר במעשה מיני, עמדה על כך שזה היה גם מעשה מיני וגם
אלימות, מאחר שהנאשם הכניס את אצבעותיו לאיבר מינה, נישק אותה ונגע לה בחזה; והוסיפה כי
“אלימות שבא בן אדם ומרביץ ולא נוגע למטה ולא למעלה ולא כלום. אנחנו יודעים מה זה אלימות
ויודעים מה זה מינית, עשה את שתיהן”. לגבי הטענה שהוא חדל ממעשיו כשהיא התנגדה, אמרה
המתלוננת כי הוא “הוציא את האצבעות אבל לא הפסיק להביא לי מכות”. המתלוננת אישרה, כי בעת
שהנאשם נגע לה בחוזקה בחזה הוא הכאיב לה ואף נשאר סימן אדום, וכי גם באיבר המין ובכל מקום
שהוא נגע הוא עשה זאת על מנת להכאיב (עמ’ 63-65).
המתלוננת אישרה כי באירוע הרגישה לחיצה חזקה מאד על איבר המין (עמ’ 61); אך בהמשך הבהירה
כי הנאשם לא רק לחץ על איבר מינה אלא היא הרגישה שהוא הכניס את אצבעותיו לתוכה “מאחורה
ומקדימה”. המתלוננת עמדה על כך שהרגישה את הכנסת האצבעות למרות שלבשה מכנסיים, וציינה
שהיא ידעה שיכול להיות שלא יאמינו לה שהיא היתה עם מכנסיים, אבל זה מה שקרה (עמ’ 66-68).
גם כאשר הסנגור ביקש לדעת אם היא בטוחה במאה אחוז שהכאב שהיא חשה נבע מהחדרת האצבעות
לאיבר מינה ולא ממגע על איבר המין, עמדה המתלוננת על תשובותיה (עמ’ 75).
המתלוננת הסבירה, כי הנאשם החדיר בו זמנית שתיים מאצבעותיו באותה יד, אחת לאיבר המין
ואחת לפי הטבעת ו”באותו זמן אני הרגשתי את זה ככה בשתי אצבעות” (עמ’ 69-70). לשאלה מדוע
אמרה בהודעתה מיום 12.4.22 שהוא הכניס לה אצבע אחת לטוסיק ואת השניה היא לא זוכרת לאיזה
חור, השיבה שאולי אמרה זאת אבל היא זוכרת שאמרה שהוא הכניס שתי אצבעות, ושהחוקרת גם
אמרה לה שזה לא הגיוני שהוא הכניס שתי אצבעות לשני חורים (עמ’ 71-72).
המתלוננת אישרה כי הנאשם משך אותה מהמיטה לרצפה, וכי בעת שאמה הגיעה לחדר היא היתה על
הרצפה. לשאלה מדוע אמה אמרה שהיא היתה על המיטה בעת שהאם נכנסה, השיבה שהיא שאלה
את אמה על כך והיא אמרה שהיתה בלחץ ולא אמרה נכון; והסבירה כי לאחר שהיא ואמה מסרו עדות
במשטרה, החוקרת ליטל אבוחצירה הזמינה אותן שוב לחקירה, ובעת שישבו יחד עם החוקרת זו
עימתה אותה עם השוני בין הגרסה שלה לגרסת אמה, והיא שאלה את אמה בערבית איך אמרה דבר
כזה (עמ’ 40-42, 46-49).
לשאלה מה סיפרה לאחיה, השיבה המתלוננת כי לא סיפרה להם בדיוק מה שקרה לה, ושרק לאחיה
שי שהוא רופא היא סיפרה שהנאשם ניסה לאנוס אותה, אך זאת רק לאחר חקירתו במשטרה, שכן
בסמוך לאחר האירוע לא סיפרה לאיש, כולל להוריה, אלא רק למשטרה בטלפון ולשוטרת שנכנסה
אליה לחדר. כשהופנתה לכך שבהודעתה מיום 25.3.22 בשעה 07:59 (יוער, כי אמרותיה של המתלוננת
לא הוגשו לעיוננו- ג.ש) סיפרה כי מיד כשאחיה ש’ הגיע לבית בתום האירוע היא אמרה לו שמישהו
ניסה לאנוס אותה, השיבה שאינה זוכרת שסיפרה לו זאת, והוסיפה “שירדנו למטה אני אבא ואמא
שלי הסברתי לו שהוא בא אלינו באותו רגע, אמרתי לו שנכנס אלינו בחור לבית ולא זוכרת בדיוק מה
15
16
17
18
19
20
23
822222
21
24
25
26
27
28
29
30
31
333
32
8 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
21
22232
20
24
222
25
26
27
28
29
30
31
32
33
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
אמרתי לו אולי אמרתי ניסה לאנוס אותי לא בטוחה שאמרתי את זה… אולי אמרתי לו, לא בטוחה”
(עמ’ 52-54).
המתלוננת השיבה לשאלות הסנגור, כי לאחר האירוע ולפני שהגיעה המשטרה, היו בביתה “מלא”י
אנשים, כאשר אביה, אחיה ובן דודה רק החזיקו את הנאשם שהשתולל והתנגד ולאחר מכן גם קשרו
אותו; ולגבי הטענה שהיה דם של הנאשם בבית, אמרה כי אולי הוא קיבל מכה בזמן שהשתולל, הגם
שלא ראתה שהוא נפצע. כשהוטח בפניה כי בני משפחתה והאנשים שהגיעו לבית הרביצו לנאשם
במקום להתקשר למשטרה, השיבה “מה יקבלו אותו בחיבוק כאילו?”; אך שללה את הטענה כי היא
העלילה על הנאשם שהוא נגע בה בגלל שהרביצו לו ופצעו אותו בבית וכדי להצדיק זאת, ועמדה על כך
שהוא ניסה לאנוס אותה (עמ’ 55-57).
עדותה של אמה של המתלוננת
בעדותה הראשית העידה אמה של המתלוננת (להלן- האם), כי ביום האירוע בסמוך לשעה -00:00
00:30 היא היתה בחדר השינה עם בעלה ובנה של המתלוננת, והמתלוננת היתה בחדרה; ואז בעלה
אמר לה שמישהו צועק ושתיגש לחדרה של המתלוננת. היא קמה והלכה לחדרה של המתלוננת, פתחה
את הדלת שהיתה סגורה ו”יש מישהו שחור וגבוה… הוא היה עומד ו[המתלוננת] הייתה יושבת על
המיטה… היה עליה דם [העדה הצביעה על הפנים- ג.ש] והיא צועקת… היא שאלה למה לא באת
אליי, את לא שמעת את הקול שלי?”; ואז אותו אדם דחף אותה אל הכורסא והלך לכיוון הסלון.
בשלב זה היא קראה לבעלה, מאחר שהן חשבו שהוא יצא מהחלון הם עלו לרכב ונסעו מרחק של כ-15
מי כדי לחפש אותו; ואז המתלוננת אמרה לאב שהחלון של הסלון לא נפתח, כלומר שהוא עדיין בסלון,
ולכן הם חזרו לבית ומצאו את הנאשם בסלון מתחבא בווילון (עמ’ 101-103).
האם העידה, כי מאוחר יותר המתלוננת סיפרה לה שאותו אדם ניסה להוריד לה את הבגדים ולשים
את היד שלו בה”, והוסיפה כי הוא רצה לאנוס אותה. כשהתבקשה להרחיב ולהסביר מה בדיוק
המתלוננת סיפרה לה, האם גילתה מבוכה רבה לספר את הדברים, ולבסוף אמרה כי היא סיפרה שהוא
נגע בה עם האצבעות שלו “בתחת שלה” ו”ניסה לשים את האצבעות שלו באיבר שלה”; וכי הוא
ניסה להוריד לה את הבגדים וסגר לה את הפה (עמ’ 103-104, 106-108).
בחקירתה הנגדית השיבה האם, כי היא לא מבינה טוב עברית ובעת חקירותיה במשטרה בעלה היה
לצידה ותרגם לה את השאלות, אך לשאלה אם יתכן שהוא השיב לשאלות במקומה, השיבה “הייתי
עונה לבעלי ובעלי עונה לה” (עמ’ 111-112). לדבריה לא שוחחה עם בעלה לפני העדות בבית המשפט
לגבי מה שיאמרו בעדות, אלא “כל אחד מספר את מה שראה”; ולשאלה כיצד יתכן שגם היא וגם
בעלה סיפרו לראשונה בבית המשפט שנסעו מרחק קצר עם הרכב כדי לחפש את הנאשם, השיבה כי
הם סיפרו במשטרה שנסעו עם הרכב ואז חזרו ומצאו את הנאשם בסלון (עמ’ 114-115). בהמשך
העידה, כי כשחזרו הביתה, שלושתם ראו את הנאשם בסלון, החזיקו אותו והמתלוננת התקשרה
למשטרה, כאשר בשלב זה הגיעו אנשים ששמעו את הצעקות, ובסיוע הבן שלה שגר לידם, הם קשרו
את הנאשם עם מטפחת של המתלוננת. האם שללה כי הם הכו את הנאשם או כי ראתה עליו חבלות,
9 מתוך 56
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כבוד השופטת גילת שלו – אבייד
כבוד השופטת דינה כהן
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
תפ”ח 30440-04-22
12 פברואר 2025
אם כי אישרה שעל הקיר בסמוך למקום בו הנאשם עמד היה קצת דם, שהיא לא יודעת את מקורו
(עמ’ 119-120).
האם ציינה שהמתלוננת סיפרה לה על מה שהנאשם עשה, שלושה ימים לאחר האירוע (עמ’ 114).
לשאלה האם הבינה מדברי המתלוננת כיצד הנאשם נגע בה, השיבה “אני הבנתי, כן הבנתי שנגע
באיבר שלה”. לדבריה, לפני האירוע היא ובעלה היו במיטה והתכוננו לישון אך היו עדיין ערים
כששמעו את הצעקות; ובעת שנכנסה לחדרה של המתלוננת האור בחדר דלק, המתלוננת ישבה על
קצה המיטה וצעקה: “אני צועקת, למה את לא באת אליי, את לא שומעת אותי?”, בעוד הנאשם עמד
בצד ליד המיטה, במרחק של פחות משני מטרים מהעדה (עמ’ 116-119). לשאלות בית המשפט,
הסבירה האם כי ביום האירוע היא שמעה מהמתלוננת רק שהנאשם נכנס לחדרה, ו”אני חשבתי שרק
גנב”; ורק לאחר שלושה ימים המתלוננת באה ואמרה לה שהיא רוצה לספר לה מה שקרה, ו”היא
ישבה איתי וסיפרה לי והייתה צועקת” (עמ’ 121-122).
פרשת ההגנה
במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם לבדו, וכן העיד דייר יונתן גלזר, מומחה בפסיכיאטריה, לגבי חוות
דעת שערך לגבי הנאשם בנוגע לסוגיית הקרבה לסייג.
להלן אסקור את גרסת הנאשם בחקירותיו ובעדותו לפנינו, ובהמשך, במסגרת הדיון אדון בסוגיית
הקרבה לסייג.
12
13
14
15
16
16
17
18
19
20
21
23
24
25
26
822222222
27
28
29
30
31
אמרות חוץ של הנאשם
בחקירות הנאשם מיום 25.3.22 בשעה 04:58 (ת/15) ובשעה 05:23 (ת/16, ת/16א, ת/16ב; שהיא
למעשה חקירה חוזרת באותן שאלות מאחר שחקירתו הראשונה לא צולמה, ראו גם ת/18), הנאשם
אשר הוזהר בחשד לביצוע העבירות כלפי המתלוננת, שמר על זכות השתיקה ולא השיב לשאלות.
בחקירת הנאשם מיום 27.3.22 בשעה 16:50 (הודעה ת/20, תמלול ת/20א, דיסק ת/20ב), גם אז נחקר
בחשד לביצוע העבירות כלפי המתלוננת, אמר הנאשם מיד בתחילת החקירה: “קודם כל נתפס אצלנו
בבית באותו היום אצל דוד שלי נשק מסוג M16 ובגלל העבר שלי אני ברחתי ומה שאני רוצה להגיד
זה שאחר כך שברחתי באתי לתחנת [צוין שם העיר] ונלחצתי בגלל העבר וברחתי ועברתי בין הבתים
ואנשים תפסו אותי והתחילו להרביץ לי ואני התעלמתי [צ”ל התעלפתי] ואחר כך התעוררתי בסלון
שלהם. אני לא יודע מה קרה אבל אני מבקש בדיקת DNA ואני מבקש את חפותי” (ת/20 ש’ 1).
לדברי הנאשם הוא לא מתגורר עם דודתו; ולשאלה מדוע אם כך ברח כשמצאו נשק בבית לא שלו,
השיב שהוא היה שם בעת שמצאו את הנשק. לשאלה אם מישהו ראה אותו כשנכנס לתחנת המשטרה
השיב, כי ראה אותו קצין בילוש שהוא לא מכיר בשמו אך שוחח איתו ויכול לזהות את פניו. לשאלה
על מה דיבר עם הקצין, השיב “על זה ללוות את אחותי בניידת לתחנת המשטרה בגלל שנתפס נשק”;
ובהמשך הסביר “אני הייתי בבית של אישתו השניה של אבא שלי שאנחנו קוראים לה דודה. באו
משטרה ועשו חיפוש ומצאו M16 ורצו לקחת את אחותי רויטל לחקירה ואני דברתי עם ק. משטרה
10 מתוך 56
32
