בפני
כב’ השופטת עפרה גיא
תובע
א’
באמצעות בא כוחו עו”ד שי שמחיוב
נגד
נתבעת
ל’
באמצעות באת כוחה עו”ד קרן סגל
פסק דין
לפניי תביעה כספית שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעת במסגרתה עתר להורות על השבת סך של 36,629.5 ₪ שנותרו לטענתו בידה מהכספים המשותפים של הצדדים.
רקע ועובדות שאינן במחלוקת
הצדדים נישאו כדמו”י ביום 08/08/2018 ומנישואיהם נולדו שני קטינים ילידי 2018 ו- 2020.
הצדדים התגוררו יחדיו עם הקטינים בעיר אשקלון. בנסיבות שנויות במחלוקת לאחר מריבה בין הצדדים בספטמבר 2020, עזבה האישה עם הקטינים לצפון הארץ לבית הוריה ומאז נפרדו והם מנהלים הליכים רבים בעניינם שטרם נסתיימו.
טענות התובע
כשהצדדים נישאו, הם פתחו חשבון בנק משותף דרכו התנהלו וקיבלו החלטה לפיה חשבון הבנק של הנתבעת (להלן: “החשבון”) יהפוך לחשבון חיסכון עבורם ובו יפקידו כספים עבור הוצאות לא צפויות.
נכון לחודש ספטמבר 2020 עמדה יתרת החשבון על 130,000 ₪.
לאחר עזיבת הנתבעת את בית הצדדים, היא העבירה סך של 25,000 ₪ לאביה וסך של 15,000 ₪ לתובע. יתרת הסכום נשארה בחשבונה ולתובע אין כל אפשרות לקבל חלקו בכספים הללו.
משכך, והואיל ומחצית הסכום שנותר אצל הנתבעת, בקיזוז הסכום שהעבירה לתובע, עומדת על 50,000 ₪, עליה להעביר לו סכום זה.
בנוסף, הנתבעת קבלה לאחר פרידת הצדדים סך של 13,259 ₪ דמי לידה מביטוח לאומי, עבור הקטין, יליד יולי 2020 והיא לא העבירה לתובע מחציתו מהסכום השייך לו כדין.
התובע מכר בסוף שנת 2020 את רכב היונדאי של הצדדים בסך של 40,000 ₪ ויש לקזז מחצית מסכום המכירה בגין חובה כלפיו.
לאור חובה של הנתבעת כלפי התובע העומד על סך של 56,629.5 ₪, בקיזוז חלקה ברכבם של הצדדים בסך של 20,000 ₪, עליה להעביר לו סך של 36,629.5 ₪. בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
טענות הנתבעת
היא לא עזבה את הבית, אלא גורשה ונזרקה עם הקטינים על ידי התובע.
בחשבון הבנק המשותף היה סך של 120,000 ₪, ממנו הועבר סך של 15,000 ₪ לתובע וסך של 25,000 ₪ לאביה, לאחר שהתובע אמר לה, כשגרש אותה, כי לא תקבל ממנו שקל ותישאר ללא תחתונים.
רכב הצדדים נמכר בסך של 60,000 ₪ ללא ידיעתה וזאת בהתאם למה שסיפר לה הקונה שרכש את הרכב.
לתובע רכב נוסף שטרם מכר והוא אדם אמיד עד מאד.
התובע נוסע על רכבי יוקרה, נופש בבתי מלון, לקח את כספי הברית לכיסו, בנוסף לסך של 5,000 ₪ שהיה בבית הצדדים אותם נטל. הוא מכר כלבים שהיו ברשות הצדדים בסך של 15,000 ₪ ושילשל לכיסו את כל הכספים אותם הרוויח בחודש האחרון טרם גירושה מבית הצדדים.
תכולת הבית לרבות הרהיטים נותרה בידי התובע והיא נדרשה לרכוש כל הציוד מחדש לרבות חדרי ילדים ומוצרי חשמל.
משכך, הוא זה שנותר חייב לה אלפי ₪ ולא ההיפך.
דיון והכרעה
הכספים בחשבון הבנק
אומר כבר עתה כי אין מחלוקת בין הצדדים שבספטמבר 2020 עזבו האישה והקטינים את הבית. בעניין זה יובהר כי הצדדים לא מצאו לנכון לפרט במסגרת ההליך מהו המועד המדויק בו עזבה האישה את הבית המשותף. עם זאת אין מחלוקת שהאישה העבירה לאיש כספים ביום 13/09/2020 וגם לאביה. מהמסמכים שצורפו עולה כי נכון ליום 10/09/2020 היתרה בחשבון הבנק עמדה על סך של 125,897.52 ₪.
אומנם האישה טענה כי מועד הקרע הוא יום 22/09/2022 מועד פתיחת הבקשה ליישוב סכסוך על ידי האיש, אלא שלא מצאתי מקום לקבל הטענה. אומנם כשגרה, מועד הקרע הוא המועד בו מוגשת בקשה ליישוב סכסוך בהיעדר אינדיקציות אחרות על הפרדה רכושית.
בפסיקה נקבע לעניין זה כי מועד הקרע הוא המועד בו ניתן ללמוד שאין עוד שיתוף בין בני הזוג וניתן ללמוד עליו מאירועים אקטיביים כגון עזיבת הבית על ידי מי מהצדדים או נקיטת הליך משפטי כפי שנפסק בע”א 809/90 מרדכי חי לידאי נ’ דבורה לידאי פ”ד מו (1) 602, 614 שם נקבע כי:
“ברבים מן המקרים, הפירוד הממשי, שבו עוזב אחד הצדדים את הבית, הוא המעיד על קצה של כוונת השיתוף ברכוש. בדרך כלל מועד זה הוא המועד הקובע לצורך חלוקת הרכוש המשותף”.
בנסיבות העניין בהן הוכח כי האישה יצאה מהבית ולא שבה ולאחר מכן העבירה לחשבון התובע ולחשבונו של אביה כספים מחשבון הבנק ביום 13/09/2020, הרי שזה המועד בו בוצעה הפרדה רכושית ביניהם ולא מועד מאוחר יותר של פתיחת הליכים בבית הדין ביום 22/09/2024 כטענת הנתבעת.
לפיכך, נקבע כי מועד הקרע הינו ה- 13/09/2020, מועד ההפרדה הרכושית בין הצדדים.
עוד אציין כי הצדדים עתרו למינויו של אקטואר במסגרת ההליך, אולם זנחו הבקשה מסיבותיהם. חוות דעת בסופו של יום לא הוגשה לתיק והם ביקשו לנהל התיק כאמור, בהסתמך על המידע המוצג בפני בית המשפט ושהוגש לתיק בלבד.
הצדדים אינם חלוקים כי סך של 25,000 ₪ הועבר לאב הנתבעת ביום 13/09/2020. משכך, אקבל הנחה זו אף ללא ראיות, שכן מתדפיס הבנק החלקי שהוצג, לא ניתן לראות מלוא ההעברות בו ביום ולמי בוצעו. בשולי נקודה זו יוער כי אין רלוונטיות לכך, שכן די בקביעת שווי הכספים בחשבון הבנק במועד הקרע טרם חלוקתו בכדי לקבוע חלקו של התובע בכספים המשותפים.
עוד הסכימו הצדדים כי הועבר בו ביום סך של 15,000 ₪ מחשבון הבנק לחשבון הבנק של התובע.
התובע טען כי בסיכומיו שבחשבון העו”ש של הצדדים היה סך של 140,000 ₪ במועד הקרע, לאור תשובות הנתבעת בחקירתה. טענה זו אינה מתיישבת עם הנטען בכתב התביעה שם טען כי גובה הסכום במועד הקרע עמד על סך של 130,000 ₪ ולא מצאתי מקום לקבל הטענה בהיעדר כל ראיות אחרות.
עוד אציין כי לא ברורה לי המניעה להציג לבית משפט תדפיס עו”ש עדכני לתקופה הרלוונטית הכולל את כלל הפעולות שנעשו בו.
בנסיבות אלו, נידחות טענותיו של התובע בנוגע לגובה הכספים שהיו בחשבון הבנק במועד הקרע והינני קובעת שבהיעדר ראיות נוספות, הסכום שהיה בחשבון הבנק הוא בסך של 125,897.52 ₪ נכון ליום 10/09/2020 כעולה מתדפיס הבנק שצורף לכתב התביעה ובהיעדר ראיות נוספות וזה הסכום לחלוקה בין הצדדים.
דמי לידה
עוד טען האיש כי לסכום זה יש להוסיף את הסך שקיבלה הנתבעת כדמי לידה ונכנס לחשבון הבנק. עיון באישור תביעה לתשלום דמי לידה של הנתבעת מיום 01/09/2020 , אשר צורף על ידי התובע לכתב תביעתו, מלמד כי סך של 13,259 ₪ בגין דמי לידה הופקד לחשבון הבנק ביום 06/09/2020.
משכך ושעה שמועד הקרע שנקבע הינו ביום 13/09/2020, ברי כי במועד הפרידה, סכום דמי הלידה היה זה מכבר בחשבון הבנק של הנתבעת ונכלל בסך הכספים המצויים בחשבון הבנק ובוודאי שאין להוסיפו פעם נוספת או לקזזו.
הרכב המשותף
הצדדים טענו שיש לקזז מהכספים להם זכאי האיש את הרכב המשותף אותו מכר. הצדדים חלוקים בנוגע לשווי הרכב. לטענת התובע הרכב נמכר בסך של 40,000 ₪. מנגד, הנתבעת טענה כי קונה הרכב הודה בפניה כי שילם סך של 60,000 ₪ עבורו. התובע לא צרף ראיות בנוגע לשווי הרכב בעת מכירתו, אולם טען כי החליף אותו במגרש מכוניות ברכב אאודי ושוויו הוערך בעת ההחלפה בסך של 40,000 ₪.
לתמיכה בטענותיו צרף אישור לפיו הרכב הועבר לבעלות חברת ‘… בע”מ’ ביום 23/09/2020. מנגד, צרפה הנתבעת תכתובת בוואצאפ עם רוכש הרכב לפיו רכש את הרכב דרך סוכנות בסך של 60,000 ₪ ולא מהתובע ישירות.
בנסיבות אלו ובהיעדר ראייה ישירה אודות שווי הרכב בעת החלפתו בסוכנות ושעה שברור כי גם הסוכנות גובה דמי תיווך עבור מכירת הרכב באמצעותה הגם שלא ידוע לי גובהם, אין לי אלא להעריך שווי הרכב בעת מכירתו על ההפרש בין ההערכות הצדדים ולהעמיד שוויו על סך של 50,000 ₪.
הריהוט המשותף
הנתבעת טענה כי יש לקזז מחלקו של התובע את הריהוט המשותף של הצדדים, שכן לטענתה התובע נשאר עם כלל תכולת הבית בעוד היא נאלצה לרכוש הכל מחדש לאחר שסולקה מביתה.
הנתבעת צרפה לעניין זה תכתובת בין הצדדים (נ/2) שם רשם התובע כי הריהוט לבית עלה לו 25,000 ₪. בחקירתו הנגדית לא הכחיש התובע שווי הריהוט, אולם טען כי הנתבעת לקחה את בגדיה והציוד של הילדים ושהנתבעת יכולה היתה לקחת מהבית המשותף מה שרצתה (ראו עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 9-17).
בסיכומיו לא התייחס התובע לטענות הקיזוז בנוגע לרכוש המשותף והטענה כי מדובר בהרחבת חזית דינה דחייה בשים לב לאמור בסעיף 18 לכתב ההגנה.
עיון בתכתובת בין הצדדים שצורפה כ- נ/2 תומך בגרסת הנתבעת לפיה הרכוש המשותף נותר בדירת הצדדים בה נשאר האיש ונראה שככל שנלקח ציוד כלשהו, עסקינן בציוד הקטינים וציוד אישי של הנתבעת שאינו חלק מהרכוש המשותף של הצדדים.
אומנם בדיון טען התובע כי מדובר ברכוש שבבעלותו, אלא שמדובר ברכוש שנמצא בבית המשותף האחרון של הצדדים, מה גם שלא הוצגה כל ראייה התומכת בגרסתו. משכך ולאור התכתובת בין הצדדים אודות אופן חלוקת הרכוש שצורפה ושעה שהתובע לא הכחיש שוויו של הרכוש המשותף, הרי ששוויו עומד על סך של 25,000 ₪ כהערכת התובע בתכתובת בין בני הזוג והוא שייך לשני הצדדים.
לפיכך, הינני קובעת כי הנתבעת רשאית לקזז מחצית שוויו בסך של הריהוט המשותף וחלקה בריהוט עומד על 12,500 ₪.
כספי הברית
הנתבעת טענה כי יש לקזז מחובה את כספי הברית שכן לטענתה התובע הודה כי הצדדים קבלו הכספים הללו והם לא הופקדו לחשבון הבנק. לטענתה, יש לזקוף עובדה זו לחובתו של התובע שעה שהודה שהתקבלו כספים עבור הברית, אלא שלא מצאתי מקום לקבל הטענה.
הואיל ומדובר בטענת קיזוז וכלל הכספים המשותפים הופקדו לחשבון הבנק המשותף, הנטל להוכיח שלא נעשה כן, מוטל על האישה. כך גם לקחתי בחשבון העובדה שמדובר בחשבון בנק על שמה ובבעלותה ולתובע אין גישה אליו. במצב דברים זה ושעה שהנתבעת לא הציגה תדפיס החשבון המשותף לתקופה הרלוונטית הסמוכה למועד הברית, המעיד כי לא נכנסו כספי מזומן עבור הברית, דין הטענה להידחות בהיעדר ראייה.
טענות הקיזוז ביחס לכספים במזומן שהיו בבית, וכלבי הצדדים שנמכרו על ידי האיש נידחות אף הן בהיעדר כל ראיות לכך.
כך גם טענת הנתבעת כי זכאית לקבלת סך של 9,600 ₪ בגין הכספים שהיו ביתרת זכות בחשבון הבנק של התובע נכון ליום הקרע. לעניין זה יובהר כי מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית שכן אינה עולה מכתבי הטענות.
יתרה מזאת, המדובר בכספים שהיו בחשבון התובע נכון ליום 22/09/2020 אשר לטענת הנתבעת הוא מועד הקרע נוכח מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, אלא שמצאתי מקום לדחות הטענה כפי שציינתי לעיל.
כאמור לעיל, מועד ההפרדה הרכושית בין הצדדים הינו מועד העברת הכספים על ידי הנתבעת לתובע ביום 13/09/2020 לאחר שהצדדים רבו והנתבעת יצאה מהדירה המשותפת לבית הוריה ולא שבה מאז ולא מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ביום 22/09/2020, כטענת הנתבעת.
לא זו אף זו, עיון בתדפיס חשבון הבנק של האיש מראה כי חשבונו במועד זה נמצא ביתרת זכות לאחר שהועברו אליו הכספים מהנתבעת ובוודאי שאין לחשבם פעמיים.
יתר טענות הצדדים לא מצאתי בהן ממש ואיני נדרשת להן.
סוף דבר
מכל המקובץ עולה כי נכון למועד הקרע היה בחשבון הבנק המשותף של הצדדים נכון לאותה עת והיה רשום על שם האישה סך של 125,897.52 ₪ והתובע זכאי למחצית הכספים. דהיינו, זכאי לסך של 62,948.76 ₪.
מסכום זה יש לקזז הסכומים הבאים:
סך של 15,000 ₪ שהועבר לתובע על ידי הנתבעת ביום 13/09/2020, כאמור בהסכמת הצדדים.
סך של 25,000 ₪ בגין חלקה של הנתבעת ברכב המשותף.
סך של 12,500 ₪ בגין הריהוט המשותף.
סך הכל יש לקזז מחלקו של התובע בכספים המשותפים סך של 52,500 ₪ ובסופו של יום על הנתבעת להעביר לתובע את היתרה סך של 10,448.76 ₪.
בהיעדר הסכמה בין הצדדים אודות גובה הסכום שעל הנתבעת להעביר לתובע ומדובר בהפרשים לא מבוטלים, לא מצאתי מקום לחייב הנתבעת בהוצאות ריבית והצמדה ונקבע שעל הנתבעת לשלם לתובע סך של 10,448.76 ₪ בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
נוכח התוצאה ושעה שנדחו חלק מטענות כל אחד מהצדדים, איני עושה צו להוצאות.
מותר לפרסום ללא פרטים מזהים ובשינויי הגנה ונוסח בלבד.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, ט”ז אב תשפ”ד, 20 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
