לפני
כבוד השופטת הילה אוחיון גליקסמן
המבקשת
י. נ’ ז. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד לימור מסר
נגד
משיב
י.נ’ ז. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד בלינסון שפרן ועוה”ד גורודצקי
בעניין הקטינים:
ז.ל. ת”ז XXX (יליד X.X.2008- קטין)
ז.י. ת”ז XXX (יליד X.X.2010 – קטין)
פסק דין
הכרעה בבקשת המבקשת (להלן: “האם”) למתן צו הגנה כנגד המשיב (להלן: “האב”) כלפיה וכלפי ילדיהם המשותפים של בני הזוג, בטענה כי נודע לה בסמוך למועד הגשת הבקשה שהאב נקט באלימות קשה כלפי הקטינים בתקופה בה היו הצדדים נשואים ולאחריה.
ביום 15.1.2025 פנתה האם בבקשה למתן צו הגנה נגד האב, כלפיה, כלפי בתם הבגירה של הצדדים, ש., בת 20, וכלפי ילדיהם הקטינים – ל. בן 16 וי. בן 14.5.
כבר בפתח הדברים יצוין, כי בשעה שהבת ש. בגירה, אך לא נרשמה כמבקשת נוספת ולא התייצבה בבית המשפט, הרי שדינה של הבקשה ביחס לבת ש. להימחק.
בתמצית, בבקשה נטען שבמהלך מפגש טיפולי שהתקיים בנוכחות האם ו-י. אצל הפסיכולוגית המטפלת בי., הוא שיתף כי האב נהג להכות אותו כשהצדדים היו נשואים (לפני כ-5 שנים) וגם לאחר מכן. עוד תואר בבקשה, כי לאחר השיחה עם הפסיכולוגית, אימתה האם את הדברים גם עם הבת ש. וגם עם הבן ל., וכשגם הם סיפרו שהאב התעלל בהם פיזית במשך שנים, פנתה האם, לאחר שנועצה בפסיכולוגית שלה ובעורכת דינה, להגיש תלונה במשטרה ולהגיש בקשה לצו הגנה. כמו כן נטען, כי האב נושא נשק, והאם והילדים מפחדים ממנו, נוכח התפרצויות עבר.
בדיון שהתקיים ביום 15.1.2025 במעמד צד אחד, בפני כבוד סה”נ, השופטת מיטל חלפון-נזריאן, ניתן צו הגנה במעמד צד אחד, עד לבירור הבקשה במעמד הצדדים.
למען שלמות התמונה יצוין, כי בין הצדדים תלויה ועומדת תביעת האם להגדלת מזונות, במסגרתה טוענת האם כי חל שינוי מהותי בנסיבות שהיו במועד עריכת הסכם הגירושין לפני כ-5 שנים, הנעוץ באי קיום זמני השהות שנקבעו בהסכם ע”י האב; בצרכים המשתנים בעניין המדור; בעובדה שי. אובחן עם אוטיזם, וכל נטל הטיפול בו רובץ על כתפיה; ובשינויים שחלו בהכנסותיה. מועד לשמיעת הוכחות בתביעה זו נקבע ליום 22.4.2025 (תלה”מ 37958-06-24 להלן: “תביעת המזונות”).
עוד יצוין, ואין על כך מחלוקת, כי קיימים קשיים בקשר שבין האב לקטינים – ל. לא מגיע לביתו של האב מזה כשנה, וי. לא מגיע לביתו מזה כחודשיים.
ביום 20.1.2025 התקיים בפני דיון בבקשה במעמד הצדדים.
האם עמדה על בירור הבקשה בטענה כי מדובר באב מסוכן, אשר היכה את הקטינים במשך תקופה ממושכת. האם הסבירה, כי היא התכוונה להגיש תביעה לאכיפת זמני השהות עם האב, וביקשה מהפסיכולוגית של י. שתסייע בידה להכין אותו לפגישה עם עו”ס לסדרי דין (שתמונה במסגרת ההליך שיוגש), בשל כך שהוא מאובחן על הרצף וקשה לו לפגוש אנשים זרים.
כי אז, בפגישה שהתקיימה בערב יום 13.1.2025 עם הפסיכולוגית, י. סיפר שהוא שונא את אבא משום שנהג להכות אותו, לבעוט בו, לתת לו בוקסים, ולגרור אותו על הרצפה. למחרת היום בבוקר, ביום 14.1.2025, פנתה האם ל. ושאלה אותו אם הוא יודע על מכות שקשורות לאב, והוא אימת את הדברים. לאחר מכן, פנתה האם להגיש תלונה שמשטרה בעצת באת כוחה, ובמהלך שיחת טלפון שנערכה במשטרה עם הבת ש., גם ש. אימתה את דבריו של י., ואמרה כי היא סיפרה בעבר לאם על המעשים. ביום 15.1.2025 הגישה האם את הבקשה לצו הגנה, לאחר שלטענתה במשטרה הפנו אותה לבית המשפט כדי להרחיק את האב מהקטינים וממנה.
האם עמדה על כך שהיא פעלה באופן אותנטי מיד עם היוודע המעשים – תחילה מפיו של הקטין י. בנוכחות הפסיכולוגית, ולאחר מכן, מפיהם של הקטין ל. והבת הבגירה ש. האם הוסיפה, כי אין להאשימה בהרחקה מכוונת של הקטינים מהאב לאור הפצרותיה באב ליצור קשר עם הקטינים; לקיים את זמני השהות; ולחלוק עמה את נטל הטיפול בהם – וזאת עד למועד בו נודע לה על האלימות הפיזית הקשה לטענתה. לטענת האם, בהעדר צו הגנה, קיים חשש שהאב ייצור קשר עם הקטינים, וישבש את מהלך החקירה שטרם הסתיימה.
האב עתר לדחיית הבקשה בטענה כי האם עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, בניסיון להשיג יתרון בתביעת המזונות, כאשר ההליך הנכון לבירור הטענות הוא לא במסגרת בקשה לצו הגנה. האב הכחיש את הטענות לגופן באופן גורף, טען שמעולם לא נקט אלימות כלפי הילדים כפי שנטען ע”י האם, לא במהלך הנישואין ואף לא לאחר מכן.
במהלך הדיון נחקרו הצדדים, ונשמעה עדותה של בת זוגו של האב, הגב’ א. ק. באות כוח הצדדים סיכמו את טענותיהן בעל פה.
לאחר שעיינתי בבקשה; בפרוטוקול הדיון שהתקיים במעמד צד אחד; בתצהירי האב ובת זוגו; ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים וסיכומיהם בדיון – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. להלן אביא נימוקי.
החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ”א-1991 (להלן: “החוק למניעת אלימות במשפחה”) נועד ליתן מענה למצבים בהם נשקף סיכון מידיי לבני משפחה, לרבות קטינים, כתוצאה ממעשה אלימות שאירע בסמוך להגשת הבקשה; או כאשר התנהגות בן המשפחה נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו; או בנסיבות של התעללות נפשית מתמשכת, או התנהגות שאינה מאפשרת ניהול חיים סביר ותקין של המוגן – והכל כפי העילות המוגדרות בסעיף 3 לחוק.
על מבקש צו ההגנה רובץ הנטל להוכיח את קיומם של האירועים המהווים לטענתו בסיס לקבלת הצו. כמו כן, בית המשפט רשאי לבסס את ההכרעה לא רק על ראיות הנוגעות לאירוע נשוא הבקשה, אלא גם על התרשמות כוללת בדבר קיומה של מסוכנות (ר’ למשל ה”ט (נצ’) 39777-04-12 ס.א נ’ ח.א (פורסם בנבו, 02.05.2012)). שעה שעסקינן בבקשה לצו הגנה כלפי קטינים, כבענייננו, נקבע כי יש צורך “במידת הוכחה מוגברת או בראיות משכנעות במיוחד לקיומה של אלימות” (ה”ט (נצ’) 14084-12-15 ג.מ.י נ’ כ.ב.א. (פורסם בנבו, 25.2.2016)).
עוד נקבע בפסיקה, כי שימוש בצו הגנה כאמצעי להשגת מטרות זרות ומשיקולים טקטיים הוא פסול. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שעסקינן בבקשות שהמוגנים בהן הם קטינים (ה”ט (חיפה) 30215-08-21 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו, 16.11.2021); ה”ט (ת”א) 34490-06-23 מ’ נ’ ב’ (פורסם בנבו, 15.6.2023)).
בענייננו, לא שוכנעתי כי האם הרימה את נטל ההוכחה הרובץ על שכמה, ומכלול הנסיבות והראיות שהוצגו עולה כי המדובר בבקשה שתכליתה מהלך טקטי של האם במסגרת הסכסוך בו היא והאב מצויים.
הבקשה מעלה, בין היתר, טענות לאלימות פיזית שבוצעה (לכאורה) לפני חמש שנים ויותר, כאשר הצדדים היו נשואים. האם מסרה כי היא הופתעה וטולטלה מהמידע שקיבלה ואמרה לפסיכולוגית “שזו פעם ראשונה שאני שומעת את זה. לא ישנתי בלילה, לא ידעתי אם הוא מגזים, לא ידעתי אם זה באמת קרה” (פרוטוקול, ע.5, ש.38-39).
ואולם, האם הודתה בחקירתה הנגדית שידעה על המעשים עוד בתקופת הנישואין, אך בחרה שלא לנקוט בצעדים כלשהם לבירור הטענות. כך, האם העידה כי, לאחר שהתייעצה עם אימה, שבהשכלתה היא אשת חינוך מדופלמת, והיא אמרה לה שלעיתים “ילדים אולי מגזימים”, היא בחרה שלא לפעול לבירור העניין (פרוטוקול, ע.7, ש.20-30). הסתירה שעלתה בדברי האם בעניין זה מערערת את מהימנות טענתה, כי חשה שהיא חייבת לפעול באופן מידיי להגנת הקטינים לאחר השיחה עם הפסיכולוגית, במסגרת הגשת הבקשה דנן.
אף ביחס לטענות למעשים שבוצעו לכאורה בתקופה שאחרי הגירושין, אינני מתרשמת כי קיימת מסוכנות פיזית ממשית מצד האב כלפי הקטינים, כנדרש לצורך הרחקת האב מהקטינים ומהאם לפי סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה.
כאמור, מזה תקופה ממושכת כלל לא מתקיימים זמני שהות בין האב לבין הקטינים. טענת האם כי הקטינים לא רוצים לבוא לבית האב כתוצאה מהאלימות הקשה שהופעלה כלפיהם לא הוכחה, כאשר הוצגה ע”י האב תכתובת ווטסאפ מחודש נובמבר 2024, בה כותב הקטין י. לאב “בבקשה בו לקחת אותי מאמא” [כך במקור, ה.א.ג], ולשאלת האב מה קרה, משיב י., כי אין לו כוח לאם יותר; כי היא לקחה את הטלפון הנייד שלו; כי היא כעסה עליו וכו’.
כאשר האם נשאלה איך התכתובת הנ”ל מתכתבת עם האלימות הקשה שהופעלה לטענתה נגד י., בבית האב, היא הסבירה כי הדברים נכתבו על רקע ריב שהיה בינה לבין י., כאשר היא הענישה אותו ולקחה לו את הטלפון הנייד. כאשר באת כוחו של האב הוסיפה והקשתה בעניין, האם מסרה כדלקמן: “מעבר לזה, תבוא תיקח אותי, זה יבוא לקחת אותו לבית של י. החברה. הוא אמר שברגע שהוא היה מתחיל לתת לו מכות, או אומר לו אין אוכל, היה אישיו על אוכל שלא היה מוכן לתת לו, ל. הייתה מתערבת, ומושיבה אותו לאכול” (פרוטוקול, ע.7, ש. 2-5).
ואולם, בעדותה של בת הזוג של האב, הגב’ א.ק, היא סיפרה כי כשהילדים היו באים לביתם היו וויכוחים, כמו בכל משפחה, אך לא היו צעקות, קללות, מניעת אוכל, או אלימות פיזית, כאשר הגב’ ק. אמרה “זה לא היה כזו סיטואציה, לא הייתי צריכה להפריד, גם אם הייתי, הם גדולים פיזית. זה לא הגיוני” (פרוטוקול, ע.17, ש.8-9). דבריה של הגב’ ק. מתיישבים עם גילם וגודלם הפיזי של הילדים, כאשר נמסר כי ל. בן 16 ומימדיו כמימדיו של האב, וי.בן 14.5 ושוקל בין 60 ק”ג (כטענת האם) ל-80 ק”ג (כטענת האב) (פרוטוקול, ע.17, ש. 18-21).
זאת ועוד. במהלך חקירתה, נשאלה האם איך ייתכן שהיא ידעה על מעשי האלימות של האב במשך השנים, ואף על פי כן, היא פנתה לאב בבקשות חוזרות ונשנות שייקח את הילדים בזמני השהות שלו עימם, וכן לטיפולים השונים. אחת התכתובות שהוצגו בעניין זה הייתה הודעת ווטסאפ שהאם שלחה לאב ביום 2.12.2024 (לפני כחודש וחצי), בה היא הציעה לו מיוזמתה לעלות לביתה, כשהקטינים בבית, וביקשה ממנו להחליף לה נורה, כדי לחסוך את הכסף שבהזמנת איש מקצוע.
לא שוכנעתי בטענת האם, לפיה הדברים מחזקים את גרסתה להיעדר ניכור הורי מצידה ולהיות הבקשה לצו הגנה אותנטית. בשעה שהאם עצמה הודתה כי ידעה על מעשי האלימות מזה זמן רב, אך בחרה שלא להעמיק ולברר את הטענות בזמן אמת, על רקע מכלול הנסיבות, אין בידי לקבל את הטענה כי יש בפגישה אצל הפסיכולוגית כדי להוות מאורע דרמטי, שיש בו כדי לחייב בירור מידיי של הטענות במסגרת של בקשה לצו הגנה.
כאמור, שעה שעסקינן בבקשה לצו הגנה נגד אב כלפי ילדיו הקטינים, נטל הראיה המוטל על האם המבקשת הוא נטל מוגבר. למרות האמור, האם, שטענה כי המידע אותו שמעה אצל הפסיכולוגית מפיו של י. היה כה קשה ומטלטל, נמנעה מלהזמין את הפסיכולוגית למסור עדות. כך גם נמנעה האם מלזמן את הבת ש., למרות שלטענתה, היא זו ששיתפה אותה לפני מספר שנים באלימות האב, ואף חזרה על הדברים באוזניה עתה, במהלך החקירה. כלל ידוע הוא כי הימנעות בעל דין מהבאת עד שיכול היה לתמוך בגרסתו, בהעדר הסבר סביר ואמין, פועלת לחובתו, כאשר על פניה מתחייבת המסקנה כי לו הובאה העדות, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ע”א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ’ אהוד (אודי) פוזיס, פ”ד נד(3) 107 (2000)).
בענייננו, לא מצאתי כל הסבר סביר לכך שהאם לא זימנה את הפסיכולוגית לספר על הפגישה בה אמר י. את הדברים החמורים כנגד האב. הימנעות זו יש לזקוף לחובתה של האם. אשר לאי הבאת הבת ש. לעדות, האם טענה כי הבת ש. “מפחדת פחד מוות מנקמה מאביה” (פרוטוקול, ע.11, ש. 7), אך לא מצאתי לטענה זו תימוכין בראיות שהוצגו בפני, מלבד דבריה של האם. טענתה של האם בהמשך דבריה, כי היא מנסה שלא לערב את הבת ש. בסכסוך בשל מצבה הרגשי (פרוטוקול, ע.8, ש. 30), מתיישבת בצורה הגיונית יותר עם סיפור חיה של הבת, שגילתה בגיל 18 שהאב אינו אביה הביולוגי (פרוטוקול, ע.17, ש. 23-29).
יוער, כי בסיכומיה ביקשה באת כוחה של האם להקריא הודעות וטסאפ, שהאם שלחה לה לאחר הפגישה אצל הפסיכולוגית, המעידים, לשיטתה, על האותנטיות של הבקשה. מעבר לכך שעורכת הדין אינה עדה בהליך, ועל כן אין בידה לספר על מצבה הרגשי של האם בבוקר הגשת התלונה במשטרה כל עוד היא מייצגת אותה, לא מצאתי כי יש בתוכן ההודעות כדי לערער את המסקנה שמדובר בבקשה שאינה נשענת על ראיות ממשיות, במידה הדרושה כדי להוכיח קיומה של עילה למתן צו הגנה נגד האב כלפיו ילדיו הקטינים.
גם הטענה לחשש של האם והילדים משום שהאב נושא נשק נטענה בעלמא, ללא כל בסיס ראייתי, כאשר האם אישרה כי היא יודעת מזה פרק זמן ממושך כי האב נושא נשק, ולמרות זאת היא הזמינה אותו לביתה רק לפני כחודש ימים, כאשר הקטינים נכחו בבית.
מעבר לכך שהבקשה נשענת על עובדות שהיו בידיעת האם בעבר, ומעבר לכך שלא הובאו ראיות לחיזוק גרסתה של האם – מצאתי ממש בטענת האב, לפיה, בנסיבות העניין, עולה חשש לניצול הליכי משפט להשגת מטרות זרות.
ראשית, האם לא הסתירה במסגרת הדיונים שהתקיימו בבקשה דנן את הקשר בין תביעת המזונות לבין צו ההגנה. כך, בדיון שהתקיים במעמד צד אחד אמרה האם בפתח דבריה “אני מבקשת צו הגנה כי אני במהלך תביעת מזונות מול הגרוש שלי וכחלק מההכנה להוכחות הילד הכי קטן י. בן ה-14 שאובחן עם אוטיזם לא מזמן ובטיפול פסיכולוגי…” (פרוטוקול, עמ’ 1, ש.10-11). גם בדיון שהתקיים בפניי, אמרה באת כוחה של האם “אני לא מסכימה עם דעתו של בית המשפט כאשר האבא מנותק מילדיו, האישה היא זו שצריכה להגיש בקשה לחידוש הקשר…” (פרוטוקול, ע. 4, ש23), וזאת בהקשר להליך הקשור בתביעת המזונות.
שנית, לגרסת האם, השיחה בנוכחותה אצל הפסיכולוגית נערכה משום שהיא ביקשה להכין את י. לשיחה עם עו”ס לסדרי דין, שאמורה הייתה, לטענתה, לפגוש אותו לצורך עריכת התסקיר בתביעת זמני השהות שהיא התכוונה להגיש (למורת רוחה של באת כוחה כמפורט לעיל). ואולם, תביעה לאכיפת זמני שהות, או כל תביעה אחרת בעניינם של הקטינים, טרם באה לעולם, וממילא כלל לא ניתן צו לעריכת תסקיר ולא מונתה עו”ס לצורך עריכתו. מכאן, שיש להטיל ספק בכנות כוונותיה של האם שיזמה שיחה עם הפסיכולוגית והקטין על רקע ההליך המשפטי שטרם הוגש בעניין הקטינים.
ספק זה הולך ומתחזק בהינתן תכתובת הווטסאפ בין הצדדים מיום 13.1.2025, שנערכה שעתיים בלבד לפני הפגישה אצל הפסיכולוגית. מפאת חשיבות הדברים, תובא התכתובת במלואה, כדלקמן:
האם: “והכי טוב…אולי תלך לטיפול לראות איך אתה דואג שהילדים ירצו בכלל לענות לך לפני שאתה דורש ממני להתערב בניכם כל הזמן אחרי שאתה משפיל מקלל ומעליב אותם? זה יהיה הרבה יותר נכון מאשר לדרוש ממני ,לתקן, את המערכת יחסים שלך עם הילדים”.
האב: “לא דרשתי ממך כלום. לא השפלתי! לא קיללתי ולא העלהתי [כך במקור, ה.א.ג] אף אחד!!! מספיק כבר!!!
האם: “לי יש הוכחות אחרות אותם אני אציג בבית המשפט”.
האב: “ערב טוב תודה רבה!!!”
האם: “אין על מה. תודה תגיד לי עוד כמה ימים…”.
[ההדגשה שלי, ה.א.ג.]
האם הסבירה את חלופת המסרים בטענה כי היא כעסה על האב על כך שהעליב את הקטין ל. כשהוא הוציא רישיון אופנוע לאחרונה; כי ההשפלות והקללות הן בעיקר מהתקופה האחרונה; וכי הילדים שיתפו אותה בעלבונות מצד האב (פרוטוקול, ע.9, ש. 31-32). האב טען כי הוא אכן לא היה מרוצה מכך של. הוציא רישיון על רכב דו גלגלי, אך הכחיש כי קילל אותו (פרוטוקול, ע.15, ש.10-15).
בהמשך, כאשר נשאלה האם, על מה האב יגיד לה תודה בעוד כמה ימים, השיבה האם כדלקמן:
“שבמהלך אותם כמה ימים, היינו בשלבי טיוטה, והוא יגיד לי סוף סוף איך הצלחנו בכח לעשות איזה שהוא טיפול בינו לבין הילדים שהוא כן יקח אותם והתביעה הזאת היתה אמורה להיות מוגשת בעוד מספר ימים, זו הכוונה. שהוא יגיד לי תודה שבדרך כלשהי הצלחתי לשקם את הקשר שלו עם הילדים, בעקבות התביעה היתה אמורה להיות מוגשת ביום שלישי שעבר”.
אם כן, לגרסת האם, המסר שביקשה להעביר לאב הוא מסר חיובי, לפיו, בעקבות התביעה בעניין זמני השהות שהתכוונה להגיש, יעלה בידי האב לשקם את הקשר שלו עם הקטינים, ועל כך – הוא יאמר לה תודה.
לא מצאתי כי ההסבר של האם מתיישב עם מארג הנסיבות. מזה תקופה ארוכה האם טוענת שכל נטל הטיפול בקטינים נופל על שכמיה בלבד; התקשורת בין הצדדים קשה ועוקצנית, והדברים עולים בבירור מהתכתובות שהוצגו; בין הצדדים מתנהל הליך משפטי בעניין המזונות, והאם לא סבורה כי עליה להגיש כל הליך בעניין אכיפת זמני השהות של האב עם הקטינים.
בנסיבות אלה, קשה לקבל את הטענה כי האם ביקשה לסייע לאב בחידוש הקשר עם הקטינים באופן חיובי, וכי הוא יודה לה על הגשת התביעה לחידוש הקשר. ההסבר שהציע האב בסיכומיו לאיום המרומז שהפנתה כלפיו האם בהודעת הוטסאפ, לפיו מדובר בהודעה הצופה את הבקשה לצו הגנה, מתיישב יותר עם מכלול הנסיבות כמתואר לעיל. אין לאפשר שימוש בהוראות החוק למניעת אלימות במשפחה להשגת מטרות זרות או מתוך שיקולים טקטיים, כפי שנראה שניסתה האם לעשות, וזאת מבלי שהונחה תשתית ראייתית ממשית להוכחת העילות למתן צו הגנה.
ודוק, יש בהחלט מקום לברר את טענות הצדדים בעניין הקשר בין האב לבין הקטינים בראי טובתם, לרבות הטענות בעניין האלימות, אך זאת בגדרי הליך מתאים בעניינם של הקטינים, ולא בגדרי המסגרת המידית של צו הגנה, הקבועה בחוק למניעת אלימות במשפחה.
הבקשה אפוא נדחית. אני מורה על ביטולו של צו ההגנה שהוצא נגד האב ביום 15.1.2025, לרבות ביטול האיסור לנשיאת נשק.
נוכח תוצאות ההחלטה, תחויב האם בהוצאות האב בסך 7,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים.
מותר לפרסום במאגרים, בהשמטת פרטים מזהים.
בכך מסתיים בירור הבקשה, המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, כ”ג טבת תשפ”ה, 23 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
