בפני
כב’ השופטת כרמית חדד
התובעת:
א’
ע”י ב”כ עו”ד מאיה חונגר
נגד
הנתבע:
ו’
ע”י ב”כ עו”ד גדי אפריאט
בעניין הקטינה מ’
פסק דין
התובעת, אם הקטינה, (להלן:”האם”) הגישה תביעה במסגרת עתרה לחידוש/הנפקת דרכון ישראלי לקטינה שפרטיה בכותרת פסק דין זה (להלן: “הקטינה”) ללא צורך בהתייצבות הנתבע, אבי הקטינה (להלן:”האב”) או בהסכמתו.
רקע
הצדדים ניהלו קשר זוגי במסגרתו נולדה הקטינה בברלין שבגרמניה.
למען הסדר הטוב יצויין כי במסגרת תלה”מ 9874-11-18 ניתן תוקף ביחס להסכמות הצדדים בעניין משמורת אחריות הורית וחלוקת זמני שהות. על פי הסכמות הצדדים הנ”ל המשמורת נקבעה אצל האם והאחריות ההורית והאפוטרופסות נקבעה כשווה ומשותפת ביחס לשני ההורים.
לאחר מתן פס”ד הגיש הנתבע בקשה לשינוי זמני שהות בתיק 46709-12-21 (ניתן פסק דין ביום 05.01.2023 בהתאם להחלטה מיום 23.11.2022) ולאחר מכן בתיק 31629-09-23 וניתן פסק דין בהסכמת הצדדים גם בתיק זה (מיום 22.01.2024). על פי זמני השהות כיום הקטינה לנה אצל האב פעמיים בשבוע ובכל סופ”ש שני מיום חמישי כולל לינה במוצ”ש.
עוד יצויין כי במסגרת הליך י”ס 37079-04-18 בפני כב’ השופט ליאור ברינגר ניתן ביום 24.05.2018 צו עיכוב יציאה מהארץ ביחס לקטינה במעמד צד אחד עד להגעה של הקטינה לגיל 18 או עד למתן החלטה אחרת וכי אין חולק כי צו זה עומד בתוקפו.
הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על יסוד החומר המצוי בתיק ללא צורך בשמיעת ראיות וזאת לאחר הגשת סיכומים בכתב.
לפיכך ביום 20.08.2024 ניתנה החלטה על הגשת סיכומים. אחרון הסיכומים הוגש ביום 16.10.2024 ומכאן פסק דין זה.
טענות האם:
האם טענה כי לקטינה דרכון אשר פג תוקפו ויש צורך לחדשו/להנפיק עבורה דרכון חדש. לטענתה היא פנתה לאב על מנת לקבל הסכמתו לביצוע האמור משך מספר פעמים ללא הועיל וכי התנגדותו נובעת מטעמים שאינם עניינים.
לטענת האם, האב מונע מן הקטינה לממש את זכותה הבסיסית וטובתה האישית להחזיק בדרכון.
לטענת האם התנגדותו של האב לביצוע לאמור לעיל אינה מבוססת דיה ואף לא דרישתו להותרת הדרכון בחזקתו לאחר הנפקתו זאת בייחוד שעה שתלוי ועומד צו עיכוב יציאה מן הארץ ביחס לקטינה והתנגדותו מבוססת בעיקרה בטענות בעלמא כי הוא חושש מחטיפת הקטינה על ידי האם.
לטענת האם דרישת האב להותרת הדרכון שיונפק בחזקתו לאחר הנפקתו נטענה לראשונה על ידו רק בדיון שהתקיים ביום 23.06.2024 , משכך יש לראות בכך הרחבת חזית אסורה כל שכן שעה שהאב לא מצא לנכון לעתור בבקשה מתאימה לתיקון כתב ההגנה.
האם טענה כי עתרה להנפקת הדרכון לנוכח המצב הביטחוני השורר במדינה והחשש הטבעי שמא זה יחריף הגם כי אין בכוונתה בשלב זה להוציא את הקטינה מן הארץ .
האם הדגישה כי טענותיה מקבלות חיזוק בייחוד שעה שקיים צו עיכוב היציאה מהארץ ביחס לקטינה כאמור לעיל והרי שאין בהנפקת הדרכון לקטינה על מנת לאפשר את הוצאת הקטינה מן הארץ ללא ידיעת האב והסכמתו כל שכן בהגשת בקשה מתאימה לערכאה המשפטית.
האם ציינה שלקטינה דרכון גרמני (שלימים פג תוקפו) בעניינו נקבע בהחלטת בית המשפט כי החזקתו תיוותר בידי התובעת ומשכך לא קיימת סיבה נראית לעין בגינה לא יתקיים מצב דברים דומה גם כאן.
טענות הנתבע
לטענת האב יש לראות בהתנהלות האם משום פגיעה בזכויותיו הבסיסיות כאפוטרופוס לקטינה ומכח האמור זכותו להיות שותף מלא בכלל ההחלטות הנוגעות בקטינה ובהנפקת דרכון בפרט.
האב עמד על כך שאין לאפשר לאם מתן הסעד ללא הצורך בהתייצבותו ו/או בקבלת הסכמתו.
האב טען שחששותיו אינן בחלל ריק ואלו נגרמו בעקבות אירועי עבר שבוצעו על ידי האם ועניינם השליך באופן ישיר על הקטינה.
לטענת האב במהלך מגוריהם המשותפים בברלין שבגרמניה במהלך שנת 2017 ניצלה האם את אזרחותו הגרמנית של האב והנפיקה לקטינה דרכון גרמני ללא ידיעתו והסכמתו, באמצעותו הוציאה האם את הקטינה חזרה לישראל.
עוד הוסיף האב כי האם, באופן חד צדדי, ניגשה יחד עם הקטינה למשרד הפנים בישראל והחליפה את שמה של הקטינה ואף הנפיקה לה דרכון ישראלי הנושא את שמה החדש כל זה בזמן שאלו מתבצעים תחת הצהרתה השקרית כי אין בידיעתה זהות האב הביולוגי של הקטינה (ר’ נספח 2 לכתב ההגנה).
לטענת האב טענותיה של האם בדבר עצם קיומו של צו עיכוב היציאה ביחס לקטינה הן בגדר היתממות מצדה ואין בהם בכדי לבטל את חששותיו של האב שעה שהתנהלותה של האם היא שהובילה את האב לפעול לקבלת הצו העיכוב היציאה מן הארץ כנגד הקטינה זמן קצר לפני שהאם שהיא בעלת אזרחות ליטאית , ניסתה להבריח את הקטינה בשנית מחוץ לגבולות ישראל אל המדינה ליטא ( ר’ נספח 3 לכתב ההגנה).
לטענת האב התנהלותה זו של האם הותירה אותו עם טראומה ואין לה אלא להלין על עצמה כאשר עם זאת הוא אינו מתנגד להנפקת דרכון ישראלי לקטינה אולם עומד על דרישתו כי זה יוותר בחזקתו מתוך החשש לבל תישנה התנהלותה המתוארת של האם.
ביחס לכך הוסיף האב כי מתוך היכרותו עם האם הוא סמוך כי זו לא תחדל בעצם הנפקת/חידוש הדרכון לקטינה ותגיש בקשות חדשות לבקרים למתן יציאה לחו”ל עם הקטינה וכי מדובר בשלב ראשוני בתכנית נוספת אותה רוקמת האם שמטרתה להבריח את הקטינה למדינה זרה, ומכך האב רוצה להימנע.
האב מפנה לטענות האם בכתב התביעה כי יכול ותידרש להוציא את הקטינה מן הארץ ככל ותתקיים הסלמה במצב הביטחוני בישראל ורואה בכך סממן לכוונותיה של האם.
האב הוסיף כי אין בדרישתו להותרת דרכון הקטינה בחזקתו משום הרחבת חזית בהינתן כי טענה זו נטענה על ידי האם לראשונה רק במסגרת סיכומיה ומשכך דינה להידחות.
האב התייחס לטענת האם ביחס להחזקתה בדרכון הגרמני של הקטינה וטען כי זו לא אוזכרה בכתב התביעה והועלתה על ידה מחוץ לפרוטוקול הדיון כאשר היא טוענת לכך בעלמא וללא תימוכין כי פג תוקפו של הדרכון כל שכן לכך כי ניתנה לה הרשאה להחזיקו ברשותה.
האב טען כי מעולם לא נדרש ולא חתם על מסמך שעניינו בהנפקת דרכון ישראלי לקטינה ומשכך תמוה טענת התובעת כי פג תוקפו של דרכונה הישראלי של הקטינה ויש צורך לחדשו ו/או להנפיק חדש.
התנגדותה של האם להותרת הדרכון של הקטינה ברשות האב מאששת לטענתו את חששותיו.
לטענת האב הסכמתו להנפקת דרכון לקטינה תינתן רק באם יהא הדרכון בהחזקתו והשימוש בו יהיה בכפוף להחלטה שיפוטית.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכלל אשר הוגש ומשעה שכאמור לעיל האב אינו מתנגד להנפקת דרכון לקטינה, אלא מתנה הנפקתו בתנאי לפיו הדרכון יוחזק בידיו הרי שיש להיעתר לסעד המבוקש ולהורות כי הצדדים יפעלו להנפקת הדרכון וכי במקום בו האב לא יעשה כן במועד שייקבע לכך תהא האם רשאית לחתום לבדה על הנפקת הדרכון.
למעלה מן הדרוש יצויין כי בנסיבות המציאות דהיום שבה טיסות וחופשות לחו”ל הפכו נגישות יותר הן מבחינת עלויות והן מבחינת תנאי הטיסה וכיו”ב ואלו הפכו הלכה למעשה לעניין שגרתי אצל חלק לא מבוטל מהמשפחות ואף כלולות בחלק מתוכניות הלימודים (נסיעות לפולין וכיו”ב”) הרי שאין מקום לשלול מקטין אפשרות לטוס לחו”ל (כפוף להסכמת שני ההורים או החלטת בית המשפט) על דרך של שלילת האפשרות להחזיק דרכון.
מקום בו מי מהצדדים חושש מהברחת קטין הרי שהדרך שיש לנקוט בה היא בבקשה למתן צו לעיכוב יציאת הקטין. משעה שבענייננו אין חולק כי צו עיכוב יציאה מן הארץ ביחס לקטינה עומד בתוקפו הרי שדי בכך כדי לשלול טענות הנתבע בעניין זה כבסיס להתנגדותו להפקדת הדרכון.
לפיכך אשר נותר להכרעת בית המשפט הוא דרישתו של האב לכך שהדרכון יוחזק בידיו. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, זה בכה וזה בכה מצאתי לקבל טענות כל צד באופן חלקי וזאת מן הנימוקים כפי שיפורטו להלן.
בהקשר לכך מצאתי לקבוע כי התנאי שהעלה האב אינו בגדר הרחבת חזית שכן במסגרת כתב ההגנה התנגד האב כלל ועיקר להנפקת דרכון בשל חששות שפורטו על ידו, ולפיכך העמדה לפיה הוא מסכים להנפקת הדרכון בתנאי כזה או אחר שנועד לטענתו להפיג את חששותיו אין בו משום הרחבת חזית.
כאמור לעיל חששו של האב מהברחת הקטינה מן הארץ נשמט למול צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן ביחס אליה במסגרתו צויינו גם פרטי דרכונה הגרמני של הקטינה. טענת האב לפיה יש חשש להברחת הקטינה חרף קיומו של צו העיכוב אינה נתמכת בראיות. חזקה שרשויות המדינה פועלות על פי צווי בית המשפט. יתרה מכך אין חולק כי הקטינה אוחזת בדרכון גרמני (שעל פי הטענה כבר פג תוקפו אולם היה בתוקף פרק זמן מסויים) וחרף כך לא הוברחה הקטינה מן הארץ באמצעות דרכון זה.
האם הפנתה בסיכומיה להחלטה במסגרתה נקבע כי הדרכון הגרמני של הקטינה יוחזק בידיה. אכן כפי טענת האם החלטה זו הוצגה גם במהלך הדיון מיום 23.06.2024 ועל כל פנים האב לא הכחיש דבר ההחלטה והצורך בהצגתה עלה לאור התנאי שהעמיד בשלב זה. מעיון בתיקים הקשורים עולה כי אכן ביום 25.11.2019 ניתנה החלטה בתלה”מ 43919-09-19 לפיה הדרכון הגרמני של הקטינה יוחזק בידי האם אולם יודגש כי הדבר נקבע על רקע טענת האם כי האב מתכוון להבריח הקטינה מישראל וצויין כי “…באיזון האינטרסים בין זכותה של האם להבטיח שהקטינה לא תוברח מישראל לגרמניה לבין זכותו של האב …..זכותה של האם גוברת”. יודגש כי צו עיכוב יציאה מן הארץ עמד בתוקפו במועד מתן ההחלטה לעיל. לאור האמור יש גם קושי בטענת האם דהיום כי אין לחששו של האב כדי להשליך על זהות מחזיק הדרכון בניגוד לטענתה בהליך הנ”ל.
הנה כי כן עולה כי הצדדים שניהם הביעו חשש בשלבים שונים כי הצד האחר יפעל להברחת הקטינה מן הארץ ועתרו בשל כך להפקדת הדרכון בידיהם וזאת חרף העובדה שניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ ביחס לקטינה.
כמו כן אין מחלוקת כי לשם הוצאת הקטינה מן הארץ ממילא יידרש ההורה המבקש להוציאה לקבל את הסכמת ההורה האחר או החלטה של בית המשפט ובמסגרת זו לא אמורה להיות כל מניעה להעברת הדרכון לידי ההורה היוצא. לפיכך גם ההידרשות לשאלת מחזיק הדרכון היא שולית בנסיבות.
לאור האמור לא מצאתי לקבוע כי להורה אחד יש עדיפות להחזקת הדרכון אצלו על פני ההורה האחר.
מכל המקובץ לעיל מצאתי לקבוע כי הדרכון הישראלי של הקטינה יוחזק על ידי ההורים לסירוגין כך שיימסר לידי ההורה היוצא מן הארץ עם הקטינה וזאת עד ליציאת ההורה האחר מן הארץ עם הקטינה. מאחר שלא עולה כי בשלב זה מי מהצדדים הודיע כי הוא מתכוון לצאת עם הקטינה מן הארץ אני מורה כי בשלב ראשון ועם הנפקת הדרכון הוא יימסר לידי האב. במקום בו האם תבקש לצאת מן הארץ עם הקטינה ותינתן הסכמת האב או תותר יציאתה על פי החלטת בית המשפט ימסור האב את הדרכון לידי האם אשר תחזיק בו עד אשר יעלה הצורך במסירתו לאב לצורך יציאתו מן הארץ עם הקטינה וחוזר חלילה.
למען הסדר הטוב יובהר כי אין בזהות ההורה מחזיק הדרכון בכל שלב כדי למעט מן החובה לקבל הסכמת ההורה האחר ליציאה מן הארץ או לקבל החלטה המאשרת יציאתה של הקטינה מן הארץ (וביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ ביחס אליה) קודם הנסיעה.
לפיכך אני מורה כדלקמן:
האב יחתום על המסמכים הנדרשים לשם הנפקת דרכון הקטינה תוך 30 יום. במקום בו על האב להתייצב במשרד הפנים לשם כך עליו לעשות כן. לא יעשה כן במועד שנקבע לכך רשאית האם לחתום על המסמכים לבדה על פי החלטה זו ובכפוף לאמור בה.
עם הנפקת דרכון הקטינה הוא יימסר לאב. במקום בו האם תצא עם הקטינה מן הארץ על פי הסכמת האב או על פי החלטה של בית המשפט ימסור האב את הדרכון לידי האם אשר תחזיק בו עד אשר האב יצא עם הקטינה מן הארץ על פי הסכמת האם או על פי החלטה של בית המשפט וכך לסירוגין בהתאם להורה שיוצא עם הקטינה מן הארץ.
לנוכח נימוקי פסק הדין ותוצאתו וכן בראי הסכמות הצדדים לעניין ההכרעה בתובענה איני עושה צו להוצאות.
החלטה זו מותרת בפרסום ללא פרטים מזהים.
המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתנה היום, י”ח חשוון תשפ”ה, 19 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.