בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע
ה”ט 1121-08-24 פ. נ’ פ.פ.
מספר בקשה:12
לפני
כבוד השופט בכיר מרדכי (מוטי) לוי
מבקש
י.פ.
מיוצג ע”י עו”ד גיל שחף
נגד
משיבה
א.ל.פ.פ.
מיוצגת ע”י עו”ד דב פישר
החלטה
בבקשה על פי פקודת ביזיון בית משפט
לפני שתי בקשות שהוגשו על ידי המבקש והוכתרו בכותרת כ”בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט (לאור הפרות חוזרות ונשנות של צו מניעת הטרדה מאיימת)”.
החלטתי זו ניתנת במסגרת תורנות.
הרקע העובדתי הנדרש:
1. ביום 17.8.2024 ניתן פסק דין (במסגרת תורנות) על ידי חברי כבוד השופט שי שמואל ב- ה”ט 1121-08-24 (להלן-פסק הדין).
2. בקציר האומר יובהר שאת הבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת הגיש המבקש דכאן ובבקשתו עתר לשני סעדים: “…האחד מניעת הטרדה מצד המשיבה, והשני צו שיאסור על המשיבה למנוע ממנו כניסה לבית המגורים ב- XXX ו/או מגורים בו” (ס’ 30 לפסק הדין). (להלן-הבית).
3. במסגרת פסק הדין תאר כבוד השופט שמואל את השתלשלות העניינים וקבע, בין היתר, שהמבקש עזב את בית הצדדים לאור הסכמה על כך עם המשיבה. בית המשפט לא חסך בקורתו על המבקש וראה בשובו להתגורר בבית מעשה העולה כדי “…חוסר תום לב […] הטמנת מלכודת למשיבה כדי שזו תיתפס בקלקלתה.” (ס’ 46 לפסק הדין).
4. עם זאת, לאחר ניתוח התנהלות הצדדים ובעיקר של המבקש דכאן ביקש כבוד השופט שמואל להדגיש ” לא נעלמה מעיני העובדה כי אין בנמצא צו המורה על הרחקת המבקש מהבית ב- XXX והלכה למעשה לא הייתה כל מגבלה על המבקש לשוב לבית וזה יכול היה לעשות כן בכל שלב. דווקא טענות המבקש כפי שהועלו במסגרת הליך הי”ס העומדות בסתירה מוחלטת לבקשתו זו מלמדת כי המבקש החליט “לוותר” על טובת הקטינים כפי טענתו תוך העדפת שיפור עמדות במסגרת הקרב הרכושי שאם לא כן לא היה פועל להגשתה ולדרישתו לשוב ולהתגורר בבית ב- XXX.” (ס’ 43 לפסק הדין). כך, דחה בית המשפט את טענת המבקש שאין לו מקום אחר להתגורר בו (ס’ 39 לפסק הדין).
5. פסק הדין מלמד על חוסר הנוחות, לשון המעטה, של כבוד השופט שמואל לעצם החזרה של המבקש להתגורר בבית שתכליתה רצונו של המבקש “…לשנות את עמדתו ולשפר את מצבו בכל הקשור לטענות כלכליות, ובכלל זה גם הטענות שנשמעו בעניין הבית ב-XXX במהלך הדיון ובקובץ השמע” (ס’ 37 לפסק הדין) וכל זאת כשהמבקש מודע למתח בין הצדדים. יתרה מכך סבר כבוד השופט שמואל שמלכתחילה “לא היה כל מקום לחזרתו” (ס’ 41 לפסק הדין).
6. כבוד השופט שמואל הבהיר שבמסגרת ההליך מושא פסק הדין לא יהא זה ראוי להיכנס “…לוויכוח הרכושי שבין הצדדים בדבר הבעלות בבית…שעה שהבקשה (לצו למניעת הטרדה-מ.ל) אינה עוסקת בעניין זה אלא במתן צו למניעת הטרדה מאיימת ומניעת מגוריו של המבקש בבית” (ס’ 45 לפסק הדין).
7. אחר ניתוח הדברים, שעיקרם בהקשר עם החלטתי זו הובאו לעיל, קבע השופט שמואל בפן האופרטיבי של פסק הדין את הדברים הבאים:
“49. בנסיבות שנוצרו בהן, מחד מהשיחה שהוקלטה עולה כי המשיבה התנהגה כלפיי המבקש באופן מאיים ואלים כלפיי המבקש, ומאידך המבקש פעל בחוסר תום לב תוך שהוא מקניט המשיבה ומקליט השיחה כדי לשפר עמדותיו תוך ניצול המתח הרב שבניהם, מצאתי לתת צו למניעת הטרדה הדדי שיאסור על מי מהצדדים להטריד את משנהו בכל מקום, בכל דרך ובכל מקום.
50. עוד מצאתי לאסור על מי מהצדדים להקליט, להסריט או להתחקות אחר הצד השני.
51. הצו למניעת ההטרדה הדדי כולל איסור לאיים, לקלל, להשפיל או לפעול בכל דרך אחרת שיש בה כדי להביא להטרדת הצד האחר.
52. לא מצאתי להיעתר לסעד למתן צו הקשור לשימוש המבקש בבית שברחוב XX ביישוב XX שעה שאין צו שיפוטי או צו אחר שניתן ע”י משטרת המונע שימוש בבית.
53. מובהר, כי לצדדים פתוחה הדרך, בתום תקופת עיכוב ההליכים או במסגרתו בבקשה לסעד דחוף מתאים, לפנות לביהמ”ש בסעד מתאים.
54. …
55. “…להודיע לצדדים ולסגור את התיק.”
טענות המבקש:
הבקשה הראשונה:
8. הבקשה הראשונה על פי פקודת ביזיון בית משפט הוגשה ביום 20.8.2024 (להלן-הבקשה הראשונה). בבקשתו הראשונה טען המבקש שלאחר שניתן פסק הדין הוא סולק ע”י המשיבה מהחדר ומהבית באלימות, ותוך פגיעה פיסית. המבקש צירף טבלה של ההפרות לכאורה של פסק הדין.
מבלי להקדים המאוחר יאמר שהמעיין בבקשה הראשונה למד שהמבקש התייחס בבקשתו להפרה הנטענת הן ביחס לצו שניתן ביום 1.8.2024 בבקשתו לצו למניעת הטרדה במעמד צד אחד והן לפסק הדין. ברם, החלטה זו תתמקד באירועים נטענים מיום מתן פסק הדין, שכן כל אותם אירועים עובר לנתינתו נבחנו במסגרת פסק הדין וההליכים שהתקיימו עובר לו.
טען שמאחר והמשיבה “…נכנסת לחדר של המשיב, לא מאפשר לו מקום מוגן ופרטיות, יש לקבוע סנקציות מפני מעשים כאלה” (ס’ 11 לבקשה הראשונה) המבקש הדגיש שהגיש בקשה להשלמת פסק דין (בבקשה זו ביקש שבית המשפט יאסור על המשיבה להיכנס לחדרו, חדר השינה המשותף להם לשעבר, לאסור על המשיבה לפנות אליו בדברים כלשהם ולאסור על המשיבה לשוחח עליו עם ילדיהם המשותפים) אך בית המשפט דחה בקשתו בקביעה שהוא “קם מכיסאו”.
עוד טען המבקש שהמשיבה מטרידה אותו ולא מאפשרת לו שגרת חיים. ביקש לקבוע קנס גם לגבי עניין זה, שכן “ללא אמירות ברורות ובלי סנקציות ברורות ובלי גבולות ברורים, האישה תמשיך לפגוע במבקש,…” (ס’ 12 לבקשה הראשונה).
בסיום בקשתו טען ש”…לאחר שניתן פסק הדין, האישה הבינה כי היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, כאילו המבקש הוא אוויר, וסילקה אותו מהחדר, ומהבית באלימות קשה” (ס’ 15 לבקשה הראשונה).
הבקשה השנייה:
9. הבקשה השנייה על פי פקודת ביזיון בית משפט הוגשה ביום 22.8.24 (להלן-הבקשה השנייה). בבקשה השנייה טען המבקש שהמשיבה ניתקה לו את הטלפון הנייד. המבקש ציין שבמשך כל שנות הנישואין הוא היה תלוי באופן מוחלט במבקשת שכן אין לו הכנסה, אין לו עבודה הוא חסר רכוש ואך לאחרונה החל בהליך לקבלת קצבת נכות. חרף זאת יום לאחר מתן פסק הדין “…ניתקה לו את הסלולרי והותירה אותו בלי טלפון”.
עוד טען שערב הגשת הבקשה השנייה עת שב הביתה גילה שהמשיבה החליפה מנעולים בדלת הכניסה ובכך מונעת את כניסתו ובעשותה כן היא מפרה את פסק הדין. על כן ביקש לחייב אותה “בקנס של 5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה ועוד 5,000 ₪ לטובת המשיב עבור כל 24 שעות בהן היא לא מוסרת למבקש את מפתח הכניסה”.
טענות המשיבה:
10. המשיבה השיבה לשתי הבקשות באותה תגובה אשר הוגשה ביום 26.8.2024 (להלן-התגובה).
הבקשה הראשונה:
11. דינה להידחות על הסף הן מהטעם הפרוצדורלי שעה שהבקשה לא נתמכה בתצהיר כנדרש והן מבחינה מהותית שעה שרוב רובם של אותם אירועים לגביהם טען המבקש שיש לו הקלטות וסרטונים אירעו בתקופה טרם מתן פסק הדין.
המשיבה הפנתה לסעיף 46 בפסק הדין בו, כזכור, מתח השופט שמואל ביקורת על המבקש והתנהלותו שעה שהחליט לשוב הביתה. המשיבה כינתה הדברים “דברים כדורבנות” המעידים על דרכו של המבקש. בהסתמך על חליפת מיילים בין בא כוחה לבא כוחו של המבקש והתכתבויות ביניהם טענה שהמבקש הונחה לנהוג כך על ידי בא כוחו. טענה שהמבקש הוא זה שנוהג בחוסר תום לב ודי בבקשתו לחייב אותה בקנס כאשר היא המפרנסת היחידה כדי להעיד עליה.
הבקשה השנייה:
12. עיקר טענתה של המשיבה בתגובתה לבקשה השנייה אשר מקרינה בהכרח על המחלוקת היא ש “…אין פסק דין או צו המחייב את המשיבה לאפשר למבקש להתגורר בבית שבבעלותה הבלעדית (צו המניעה הזמני בוטל בפסק דינו של כב’ ביהמ”ש מיום 17.8.2024) […] אלא שניסיונו של המבקש להיכנס לבית, כאשר ידע שהמשיבה נמצאת מחוץ לבית, הוא ניסיון להשגת גבול שלא כדין והוא נוגד את האמור בפסק הדין. גם הנימוק שעסקינן במאובחן על הרצף אוטיסטי בתפקוד גבוה וגם העובדה שאינו עובד ואין לו הכנסה, נדחתה ע”י כבוד ביה”מ בפסק דינו, כנימוק לשוב ולהתגורר בבית.”
המשיבה טענה שהזכויות הקנייניות בבית הן הזכויות שלה והפנתה להתחייבות המבקש שלא לתבוע לעצמו זכויות בבית ככל שיתגרשו הצדדים.
המשיבה יצקה למועד פרסום פסק הדין במוצאי שבת פרשנות מהותית וטענה שמשעה שפסק הדין “…פורסם באינטרנט (?!-מ.ל) במוצאי שבת, ללמדך, כי כב’ ביה”מ סבר, כי ככל שהצדדים יפרידו כוחות ולא יחיו תחת קורת גג אחת-כן ייטב”. נפלא מבינתי ההיקש הלוגי בין מועד הפרסום לפרשנות של המשיבה.
אקדים ראשית לאחרית ואומר שחזקה שככל שרצה כבוד השופט שמואל לקבוע או להורות הוא היה יודע לבחור את מילותיו על מנת שדבריו יובנו ברוח החלטתו ולא על ידי פרשנויות.
קביעה זו תובהר שנית שבכך מתמצה הדיון – משמעות אמירה או אי אמירה בפסק הדין.
המשיבה האריכה בתגובתה בתיאור החיים של הצדדים, במענה לאירועים שהועלו בטבלה של המבקש בבקשה הראשונה. האירועים המתוארים באותה טבלה כמו גם ההתייחסות אליהם אינה רלוונטית להחלטה זו מקל וחומר לאור טיעוני המשיבה עצמה שאלו נושאים תאריך שלפני מתן פסק הדין.
כך, המחלוקת בין הצדדים באשר להסדרי שהות וקשר בין הילדים (ס’ 23-21 לתגובה), מצבו הכלכלי האמיתי של המבקש (ס’ 25-24 לתגובה) אינם מעניינה של החלטה זו, הגם שכאמור שני הצדדים התייחסו לכך הן בבקשה והן בתגובה לה.
המשיבה הפנתה לנספחים (9-8) לתגובה מהם עולה שהיא הודיעה למבקש שנגמרה לה החבילה ובחידוש החבילה לא כללה אותו ואם “…יבקש להתחבר, יוכל לקבל את אותו מספר, ואף שלחה לו לינק להעברת בעלות”. המבקש העלים הודעות דוא”ל אלו מבית המשפט.
13. אמור מעתה שטענתה העיקרית של המבקשת נסמכת על שני אדנים: האחד, היא בעלת הבית וברצותה תחליט אם המבקש יוכל להתגורר בבית אם לאו הגם שהוא בעלה שחי אתה בבית זה משך שנים עד לפרוץ הסכסוך. השני, הנגזר מתובנה זו שלה שאין כל צו או פסק דין המורה לה לנהוג אחרת, לשנות מהבנתה זו ועל כן אין כל הפרה מצידה גם שעה שהחליפה מנעול ומנעה את כניסתו לבית.
הדיון בבית המשפט:
14. ביום 1.9.2024 במסגרת תורנות התקיים לפני דיון בשתי הבקשות. ככלל המבקש חזר על טיעוניו. עם זאת בדיון התברר שבין לבין ביום 29.8.2024 היה אירוע נוסף בו הייתה מעורבת המשטרה שהתרחש בבית הורי המבקש והתוצאה הייתה הרחקה של המבקש מהמשיבה והבית למשך 14 יום והמשיבה הורחקה לאותה תקופה מבית הוריו.
בדיון טען בא כוחה של המשיבה “השופט לא אמר שמותר לו לחזור וגם לא אמר שאסור לו היה צו ובוטל […] בית המשפט אמר במפורש שהוא לא היה בבית שלא ראוי שהוא יחזור […] פסק הדין אומר שהוא לא יחזור הביתה […] אני מקריא את סעיף 52 . אין צו לא לכאן ולא לכאן […] הוא יכל להגיד אני מורה כמו שהיה ב 1 לחודש אני נותן צו להיכנס ונגמר הסיפור […] יש הסכם ביניהם, הוא לא היה בבית בית המשפט אמר באופן מפורש שהוא היה בבית ויש הסכם שהוא יצא ממנו עכשיו שיש הסכם שהוא יצא ממנו מישהו חושב שהוא רוצה לבוא למרות ההסכם בפסק הדין בית המשפט כותב את זה […] אין חולק שהבית על שמה. אין חולק שהוא לא היה בבית ובית המשפט אמר לא היה מקום לחזרתו. אלו מילים ברורות לא היה מקום לחזרתו כי יש בניהם הסכם בין אם זה כך ובין אם לא. […] בית המשפט אומר בתחילת הדרך הוא ביקש שני צווים הוא לא נתן שני צווים מה לעשות […] בסעיף 41 […] אנחנו הגשנו בקשה בעניין הזה, אמר כבוד השופט שמואל שהוא לא דן בבקשה לאחר הסיכומים שצריך להגיש יש בקשה מה שקרה אומר כבוד השופט שמואל הבקשה שלך מתייתרת כי הוא לא נתן את הצו”.
אחר הדברים האלו הוסיפה המשיבה “הוא עזב מרצונו אחרי פסק הדין אני לא גירשתי אותו. […] גם אין חדר בשבילו”.
דברים אלו תומכים בתובנה שהובאה לעיל.
דיון והכרעה:
15. טרם תבחן השאלה האם עומדת הבקשה בתנאים על פי פקודת ביזיון בית משפט ברור שהבחינה צריכה להיעשות רק על הבסיס האופרטיבי שבפסק הדין.
16. המחלוקת בין הצדדים נסבה ונגזרת מהשאלה בדבר זכותו של המבקש לשוב להתגורר בית אל מול זכותה של המשיבה למנוע זאת כאשר שני הצדדים נסמכים על פסק הדין. לטעמי סעיף המפתח לבירור מחלוקת זו בין הצדדים הוא סעיף 52 לפסק הדין.
עם זאת יודגש כבר עתה שמענה והכרעה במחלוקת זו כשלעצמה אין כדי להכריע בשאלה שפתרונה מתבקש בהחלטה זו.
בשל חשיבותו יובא הסעיף בשנית:
“52. לא מצאתי להיעתר לסעד למתן צו הקשור לשימוש המבקש בבית שברחוב XX ביישוב XX שעה שאין צו שיפוטי או צו אחר שניתן ע”י משטרת המונע שימוש בבית.”
המשיבה למדה מסעיף זה שמשעה שלא התיר כבוד השופט שמואל את חזרתו של המבקש להתגורר בבית הרי שזה מנוע לעשות כן. המשיבה הסתמכה בפרשנותה על דברים שקבע בית המשפט בגוף פסק הדין, אותה ביקורת על חזרתו של המבקש להתגורר בבית. אלא שעל פי המכלול כמו פרשנות הטקסט נקלעה המשיבה לכלל טעות. בית המשפט קבע שמשעה שאין צו שיפוטי האוסר את שובו של המבקש להתגורר בבית אין הוא צריך להתיר לו לשוב. בבחינת אין מקום להתיר במקום שלא נאסר. גישת המשיבה שבהעדר צו המורה על חזרתו יש להסיק שזו נאסרה היא פרשנות שלא עולה מהטקסט.
בספרו תורת הסבירות במשפט כותב יובל אזני :
“…בהרמנויטיקה המשפטית אין פרשנות אמיתית או שקרית כי אם פרשנות מסתברת מטקסט נתון הסתברות זו מטקסט יכול שתבטא אופציה אחת בלבד ויכול שתבטא מספר אופציות מקבילות. אופציה פרשנות סבירה משמעה בכללות: היותה מונבעת מהטקסט הנורמטיבי למירב, כשהטקסט עצמו נבחן אגב התהליך הפרשני תחת מבחנים נוספים (נושא תכליתו יוצריו וכיוצא באלו) הסבירות מבטאת אם כן פרשנות הלימה לטקסט. הלימה זו נוצרת ככל שהפרשנות מתיישבת, לאור יוצרו תחומו ותכליתו של הטקסט עם תוכנו המסוים” (יובל אזני תורת הסבירות במשפט (2012) עמ’ 267-266).
בהתייחסו להבדל בין טקסט ספרותי לטקסט משפטי כותב אזני: “…לטקסט המשפטי מסר מוגדר יותר ורובו ככולו נושא אופי נורמטיבי ולכן קיימת אותה סגירות פרשנית הנבדלת מאותה פתיחות, כמעט לאין סוף של ההרמנויטיקה הספרותית השוללת קיומו של מסר אחד או אפילו מספר מסרים בודדים בעלי מגמה ותכלית. לטקסט המשפטי יש נמענים וממוענים. הממען אינו דומה ליוצר הטקסט הספרותי. …”. ( שם עמ’ 263).
הוא המקרה שלפני. אי אפשר לקבל את הפרשנות של המשיבה החורגת מגבולות הטקסט של סעיף 52. לא ניתן לצקת אליו מסרים מפסק הדין שאינם בחלק האופרטיבי של פסק הדין ומכוחם לטעת בו אמירה אפריורית האוסרת על חזרתו של המבקש לשוב להתגורר בבית משעה הותרה שיבתו הביתה במפורש.
חיזוק לתובנה זו עולה מסעיף 53 לפסק הדין.
נכון שללשון יכולה להיות “משמעות משתמעת” המובנת מתוך הטקסט הגם שלא נאמרו הדברים מפורשות. למשל “הבן שואל את אמו: “האוכל ללכת לבריכה ולאחר מכן לקולנוע?” האם משיבה: “תוכל ללכת לבריכה” משתמע מהתשובה כי הבן אינו רשאי ללכת לקולנוע” […] ראובן אומר לשמעון: “אני מעניק לך את דירתי בלונדון ואת דירתי בניו יורק, וכן את הריהוט של דירתי בלונדון” משתמע מדבריו של ראובן, כי הוא אינו מעניק לשמעון את ריהוט הדירה בניו יורק. […] המארח מסתכל מדירתו לעבר הרחוב ואומר : “אכן הגשם חדל”. האורח רשאי להבין מכך במשתמע כי עליו לעזוב”” (אהרון ברק פרשנות במשפט –פרשנות החוזה 2001) 353)).
17. ראוי להבהיר שבחינת פסק הדין בהקשרה של החלטה זו ובמסגרת הנורמטיבית שלה יכולה להיות רק בחלק האופרטיבי של פסק הדין. סעיף 52 אינו מתיר מקום לפרשנות משתמעת. כבוד השופט שמואל הבהיר מדוע אינו נדרש להחלטה המתירה את שובו של המבקש לבית שכן מעולם לא נשללה זכות זו. אשוב ואפנה לדבריי לעיל שאין ספק שלוּ רצה כבוד השופט שמואל להדגיש איסור בשלב זה היה יודע לבחור מילותיו, אך על אף חוסר הנוחות ובהעדר כל מגבלה, לא מצא להורות מפורשות שאסור למבקש לחזור הביתה. הפניתי לעיל לסעיף 53 ואשוב ואפנה אליו שכן כל אותה חוסר נוחות מתנקזת לסעיף זה אך לא לעת הזו במסגרת פסק דינו.
בהקשר זה אפנה לקבוע ב- ע”א 2389/22 בו נקבע ש”…מאותם טעמים, ניתן לאכוף בהליכים מכוח הפקודה רק פסקי דין אשר כוללים ציווי אופרטיבי, חד משמעי וברור. בהתאם, הלכה היא שהליכים מכוח הפקודה נדרשים להיות קצרים וממוקדים, ואין הם מתאימים לאכיפת חיובים אשר מצריכים פרשנות או אשר דורשים בירורים עובדתיים מורכבים…” (רע”א 2389/22 חברת פריימן הפקות בע”מ נ’ גל ביתר שירותי פרסום והפקות בע”מ” (21.7.2022) ס’ 12).
18. אמור מעתה שאין בפסק הדין התייחסות או קביעה המונעת את שובו של המבקש להתגורר בבית. זה המצב המשפטי העולה מפסק דין.
19.הלכה היא שהשימוש בסעד המתבקש על פי פקודת ביזיון בית משפט תעשה במשורה ובית המשפט ישתמש בסמכות כפייה זו “…רק שאין דרך יעילה אחרת לאכוף את קיום פסק הדין” (חיים כהן, המשפט (1996) 431). כך, ב-רע”א 3888/04 נקבע: ” פסיקתו של בית-משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי ביזיון בית-המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית…” (רע”א 3888/04 מיכאל שרבט נ’ שלום שרבט פ”ד נט(4), 49 (14.12.2004),58)
20. כבוד השופט יהורם שקד, בהסתמך על הפסיקה, סיכם את הרכיבים אותם על בית המשפט לבדוק וש”…רק בהצטברותם ניתן לאכוף בהליכים מכח הפקודה, ואלו הם:
א. קיומו של פסק דין (או החלטה) הקובעים ציווי אופרטיבי;
ב. על הציווי להיות חד משמעי וברור;
ג. לא ניתן לאכוף את הצו השיפוטי בכל דרך אחרת;
ד. כמו בכל הליך משפטי, יש להוכיח את ההפרה.” (תמ”ש (ת”א) 30881-03-21 פלונית נ’ פלוני (1.5.2024) ס’ 10)
21. ההחלטה תמשיך ותבחן את הבקשה על פי נתיב זה.
22. לכאורה אין בפסק הדין ציווי אופרטיבי בהקשר למחלוקת הועלתה על ידי הצדדים והיא זכות חזרתו של המבקש להתגורר בבית משעה שכבוד השופט שמואל לא הורה שהוא יכול לשוב להתגורר בבית כדעת המשיבה, או שזכותו לעשות כן משעה שלא נאסרה שיבתו על ידי בית המשפט כדעת המבקש. התמקדות במחלוקת זו בלבד מובילה למסקנה השוללת, כמובהר לעיל, לכאורה, קיומו של צו אופרטיבי בפסק הדין ומטעם זה דין הבקשה היה להידחות.
ברם, בסעיף 49 לפסק הדין יש ציווי אופרטיבי מפורש, נהיר ובהיר הקובע “…מצאתי לתת צו למניעת הטרדה הדדי שיאסור על מי מהצדדים להטריד את משנהו בכל מקום, בכל דרך ובכל מקום”.
23. הטרדה מוגדרת בסעיף 2 לחוק למניעת הטרדה מאיימת תשס”ב-2001 וזה לשון הסעיף:
“2. (א) הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך
שהיא […] כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם […] או כי הוא עלול לפגוע בגופו.
(ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), הטרדה מאיימת כלפי אדם יכול שתהא, בין השאר, באחד מאלה:
(1) … או בפגיעה בפרטיותו בכל דרך אחרת;
(2) …
(3) …
(4) בפגיעה ברכושו, בשמו הטוב, או בחופש התנועה שלו;
(5) …”
משכך, לאור האמור לעיל הרי שהחלפת מנעול דלת הכניסה של הבית ומניעת כניסתו של המבקש לבית מהווה הפרה של פסק הדין בהקשר של הימנעות מהטרדה כפי שהורה בית המשפט הסעיף 49.
הנחיית פסק הדין בנושא ההימנעות מהטרדה היא חד משמעית וברורה.
24. האם ניתן לאכוף את הצו הקבוע בפסק הדין בדרך אחרת? יוער בהקשר זה שעצם החובה לנהוג על פי החלטה שיפוטית ולכבד פסקי דין וצווים שיפוטיים אינה זקוקה להבהרה או הדגשה. משכך, דומה בעיני שהמשיבה יכולה הייתה לנהוג כמצופה ממנה עם מתן פסק הדין ולא לצקת פרשנות לפסק הדין שאינה עולה ממנו אך משרת את רצונה.
גם לעת הזו, לכאורה, הפתרון פשוט: מסירת מפתח של דלת הכניסה של הבית למבקש והסרת המניעה מחזרתו לגור בבית כל עוד אין החלטה אחרת המשנה את המצב המשפטי.
יאמר שלזכויות הקנייניות בבית לעת הזו (המסד לפעולותיה של המשיבה לאחר מתן פסק הדין) אין להם דבר וחצי דבר עם השאלה מושא החלטה זו הן לאור תקפותם ככלל ושעה שטרם ניתנה החלטה בעניין זה והן לאור אמירתו של כבוד השופט שמואל בסעיף 45 לפסק הדין בפרט.
מצאתי להדגיש זאת שכן יאמר ובזהירות הראויה שלאור טיעוני המשיבה הן בכתב והן בעל פה דעתה (למשל פרוטוקול הדיון עמ’ 8) לא תהא נוחה מהחלטה זו והתוצאה המחייבת אותה, וככל שלא תבצעה או אז יהא צורך בהפעלת הפקודה על דרך כפיית הציות לצו בקנס יומי עד לביצוע בפועל או החלטה אופרטיבית אחרת, משנה.
25. אין מחלוקת שהציווי בסעיף 49 הופר על ידי המשיבה: אותה הטרדה בדרך של החלפת המנעול בבית משום שהמשיבה ראתה בכניסתו של המבקש בן זוגה משך שנים לבית בו התגוררו במשותף אותן שנים כ”השגת גבול”.
אין מקום לשוב ולהביא את טיעוניה של המשיבה ברם, יהא זה נכון להדגיש את אופי הפעולות שנקטה לאחר מתן פסק הדין כמתמצת באמירתה בדיון מפי בא כוחה “הוא לא יכול לחזור להתגורר בבית” ולדבריה שלה “גם אין חדר בשבילו” (פרוטוקול עמ’ 9). הרי טרם מתן פסק הדין היה חדר.
בשולי הדברים יוער שהמשיבה טענה “הוא עזב מרצונו אחרי פסק הדין אני לא גירשתי אותו” (פרוטוקול עמ’ 8) מבלי לגרוע בסתירה שבין האמור לתוצאה הנגרמת מהחלפת המנעול של דלת הכניסה מתבקש שאם עזב מרצונו הוא רשאי לחזור מרצונו.
26. לעניין הבקשה השנייה שעניינה הטלפון הנייד של המבקש זו אינה נופלת לגדרה של החלטה
זו והיא נדחית. אין בפסק הדין התייחסות לפן רכושי ודי בכך כדי לדחות את הרכיב הזה.
אחרית דבר:
27. לאור המובא לעיל אני קובע כדלקמן:
א. המשיבה תישא בהוצאות לטובת המבקש על כל יום אחור במסירת המפתח למבקש החל מיום 11.9.24 (המועד בו יפוג תוקפו של צו ההרחקה החדש שניתן על ידי קצין המשטרה ביום 29.8.24 באירוע בבית הורי המבקש – ס’ 14 לעיל) סך של 1,000 ₪ ליום. פרק זמן זה ישמש את הצדדים גם לצורך השגה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי.
ב. לאור קביעתי על הפרת הצו השיפוטי בפסק הדין על ידי המשיבה אני מחייב אותה בתשלום קנס לאוצר המדינה בסך 2,000 ₪.
ג. המשיבה תשלם למבקש הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ .
28. מתיר פרסום ההחלטה בהשמטת פרטים מזהים.
29. תואיל המזכירות לשלוח לצדדים ולסגור את הבקשה.
30. כך, תואיל המזכירות להניח החלטה זו בס המשימות של המותב הדן בעניינם של הצדדים, כבוד השופטת שני כ”ץ, לידיעתה.
ניתנה היום, א’ אלול תשפ”ד, 04 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
