לפני
כבוד השופטת דיאנה פסו-ואגו
תובע:
ע.ב.ד.
ע”י ב”כ עו”ד ברק בינג
נגד
נתבעים:
1. ח.ב.ד.
2. א.ש.
שניהם ע”י ב”כ עו”ד צורי חסון
3. רשות מקרקעי ישראל
ע”י ב”כ עו”ד ציון אילוז
פסק דין
בפני תביעה להורות על פירוק שיתוף במקרקעין במגרש מספר 74 בקיבוץ —, אשר הוגשה ביום 13.04.2023, וזאת בעניינם של יורשי המנוחה, ח.ב.ד ז”ל, שהלכה לבית עולמה ביום 9.11.2017.
עסקינן בנכס הרשום בספרי רשות מקרקעי ישראל, המצוי בקיבוץ —, לגביו נחתם הסכם שיוך, במסגרתו קבועים תנאים לקבלה לחברות בקיבוץ, כאשר בשלב הגשת התובענה, שיוכו של הנכס למנוחה, טרם הושלם. הסכם השיוך בין הקיבוץ לבין עזבון המנוחה נחתם ביום 30.10.19.
צו ירושה ניתן ביום 09.11.17, לפיו התובע והנתבעים 1 ו -2 הם יורשי המנוחה.
התובע, עתר, בהתאם לסעיף 113(א) לחוק הירושה, מאחר ועסקינן בנכס שאינו ניתן לחלוקה וכזה שככל ויחולק יאבד מערכו, להורות על מכירתו בהליך של התמחרות, בין היורשים בלבד, כאשר המרבה במחיר יוכל לרכוש אותו וזאת בהתאם לשמאות שתיערך.
התובע הפנה להליך קודם שהתנהל בין הצדדים, ת”ע 48107-10-21 (להלן: “ההליך הקודם”), אשר ננקט על ידי הנתבעים שעתרו להורות לתובע לחתום על הסכם השיוך (זה המובא לעיל). בתגובת התובע לבקשה שם, טען כי נכון לסיים המחלוקת בהתאם להוראת סעיף 113 לחוק הירושה, על ידי קיום התמחרות בין היורשים, כאשר הפנה להלכות בעניין זה, הקובעות עדיפות לדיני הירושה, בשלב בו היו מצויים הצדדים, על פני דיני המקרקעין, מקום בו הזכויות היו רשומים על שם היורשים. בעניין זה התובע כאן הפנה לפסיקות השונות ועתר למתן סעד תואם.
למען הסדר הטוב אציין, כי הנתבעים כאן, בתשובתם שם, טענו כי בנסיבות העניין חתימה על הסכם השיוך הכרחית היות והיא מהווה תנאי לקבלת הנכס וביקשו לדחות טענת התובע, שהועלתה שם, לפיה קודם לרישום הזכויות יש לפעול למכירתו בהתאם להוראת סעיף 113 לחוק הירושה.
עוד הוסיפו כי סעיף 113 אינו חל בעניינם היות והנכס אינו חלק מהעיזבון.
התובע, כאמור, הפנה לטענותיו, בהליך הקודם והחלטת בית המשפט שם, מיום 15.03.22, בה נקבע, שתחילה יש להשלים רישום הזכויות על שם היורשים, כך:
“אל מול זה, בשלב הבא, ככל שייחתם הסכם השיוך ע”י היורשים והנכס ישויך לעיזבון המנוחה, אזי ניתן יהיה לברר טענות הנתבע ביחס לעדיפות לרכישת הזכויות בנכס, כך שזכויותיו בעניין זה לא תיפגענה. למעשה בשלב הבא יוכל כל אחד מיורשיי המנוחה לעתור להתמחרות, תחילה באמצעות מו”מ בין היורשים וככל שמו”מ לא יישא פרי, באמצעות פנייה לקבלת סעד מביהמ”ש.”
התובע ביקש, בין היתר, להבנות על הוראת בית המשפט, כאמור, ובהתאם לקבל את תביעתו.
הנתבעים 1 ו – 2, אחיי התובע, טענו תחילה, כי במועד הגשת התובענה, טרם הסתיים הליך השיוך ובכך היה די למחוק התובענה, עם זאת בשלב מסוים טענות אלו, לא עמדו לנתבעים, נוכח הרישום שהושלם. הזכויות בנכס, נרשמו על שם היורשים, בספרי רמ”י, לאחר שחתמו על הסכם חכירה, כאשר הובהר שלא ניתן לרשום כלל היורשים, בהתאם להסכם השיוך, כחברי הקיבוץ. האמור מתיישב גם עם הודעת הצדדים שהוגשה לתיק ביום 08.10.23.
אישור מיום 24.01.24, בדבר רישום הזכויות בספרי רמ”י, הוגש ביום 30.01.24.
לגופו של עניין, הנתבעים טענו, כי יש לאפשר התמחרות חיצונית לצדדי ג’ מאחר ועסקינן בנכס שמושכר לאחר ואינו משמש את התובע או מי מהיורשים, כאשר מטרת סעיף 113 לחוק הירושה, היא להותיר הנכס “בתוך המשפחה”, מטרה שאינה מתגשמת בעניינינו. כמו כן, נוכח הסכם השיוך, לא ניתן לדעת האם מי מהיורשים יאושרו כחברי קיבוץ, ולכן אין די במכירה למי מהם, כדי להבטיח את הגשמת המטרה, כאמור.
משכך, ובהתאם להסכם השיוך, יכול שיורש לא יתקבל כחבר קיבוץ, לאחר רכישת הנכס, שאז יידרש למכור לאחר ובכך לפגוע בזכויות היורשים, שיכלו למקסם המכר.
כן טענו, שהתובע כלל לא התגורר בקיבוץ לאורך השנים ולא ניתן לומר שמכירת הנכס אליו עדיפה היות ולו קשר רגשי, נוכח האמור.
דיון במעמד הצדדים התקיים, בפני המותב הקודם שניהל את התיק, וזאת ביום 24.01.24, אז נדרש התובע לצרף את רשות מקרקעי ישראל להליך.
במועד הדיון טענו הצדדים, בשאלת אופן ניהול הליך פירוק השיתוף ולאחר שהתנהל שיח מחוץ לפרוטוקול ניתנה החלטה להשלמת מסמכים, לקבלת עמדת רמ”י ועמדת הקיבוץ בנוגע להעברת הזכויות וכן נקבע כדלקמן:
“רשמתי את הסכמות הצדדים ביחס לאופן פירוק השיתוף ולפיהן ימונה שמאי מטעם הצדדים, ובהיעדר הסכמה ימונה על ידי בית המשפט ופירוק השיתוף יתבצע בהתאם להוראות סעיף 113 לחוק הירושה ובכפוף לעמדת רמ”י והקיבוץ.
בהיעדר הסכמה יודיעו על כך ב”כ הצדדים וייקבע דיון מוסכם”.
ביום 18.12.2024 קיבוץ —- הגיש עמדתו, לפיה קבלה כחברות לקיבוץ כפופה לעמידה בתנאי הקבלה והקליטה של הקיבוץ כאשר לא ניתן לקבוע מראש מי יכול להיקלט כחבר בקיבוץ שכן לא נערכת בדיקה שכזו מבעוד מועד אלא לאחר השלמת רכישת הנכס. בנוסף, ההכרעה הסופית בדבר קבלה לחברות לאחר עמידה בתנאים מותנית באישור האסיפה במסגרתה יש לאשר החברות בהצבעה, של לכל הפחות, 60% מהנוכחים.
הקיבוץ הודיע, כי אינו מוכן להתחייב כלפי מי מהיורשים או בכלל לקבלה לחברות בקיבוץ.
רמ”י בתגובתה טענה, כי היא אינה צד למחלוקת ואינה מתנגדת לפירוק השיתוף בכל דרך שיקבע בית משפט, תוך שהרישום בספריה ייעשה אך לאחר עמידה בנהלים של הסכם השיוך ובכפוף להסכמת האגודה.
דיון נוסף, במעמד הצדדים, נקבע ליום 6.1.2025 וביני לביני הוגשה בקשה על ידי התובע לפטור אותו מהתייצבות היות והוא מתגורר מחוץ לגבולות מדינת ישראל. לאחר שהתקבלו עמדות הצדדים ניתנה החלטה ביום 24.12.2024 הדוחה את בקשתו וקובעת כי עליו להתייצב לדיון שנקבע.
לדיון זה לא התייצב התובע, ולטענת בא כוחו מהטעם, שנדרש לעסקיו.
במועד הדיון, ביום 06.01.25, אליו נדרש מפורשות להתייצב התובע כבעל דין הכרחי, התנהל שיח והתנהלו חקירות של בעלי הדין אך את חקירתו של התובע לא ניתן היה לקיים ובמועד הדיון לא ניתן היה להשלים מידע רלוונטי לרבות אפשרות לנסות להגיע להבנות בין הצדדים כפי שניתן להגיע אליהם במסגרת קדמי משפט.
חשיבות נוכחותו של בעל דין בהליך קדם ידועה ובהיעדרה, נשללת מבית המשפט ומהצדדים עצמם, אשר התייצבו כדין, האפשרות לבחון אפשרות להביא לסיום המחלוקת, לצמצם מחלוקות וכיוצא בזה והראיה לכך היא שבמעמד הדיון נדרשה עמדתו של התובע לשאלת דמי השכירות והדבר לא היה בידיעת בא כוחו.
לגופה של התובענה – ביקש ב”כ התובע במעמד הדיון להורות על יישום החלטת בית משפט, כמובא לעיל, שניתנה במועד הדיון מיום 24.1.2024 כאשר לדבריו עסקינן בהחלטה סופית, ממנה לא ניתן לסטות ולפיה – לאפשר לתובע לרכוש את חלקם של הנתבעים, בנכס בהתאם לשמאות, עת היורשים הנוספים לא ביקשו לרכוש את הנכס ולכן לא התקיימה התמחרות בין הצדדים.
הנתבעים בדיון, עתרו ליישם את הוראות סעיף 113(ג) ולאפשר מכירה חיצונית של הנכס.
לאחר שנשמעו הצדדים התבקשו להגיש סיכומים בכתב המפנים לפסיקה הרלוונטית בנסיבות העניין וכך עשו.
התובע בסיכומיו טוען כי סעיף 113(א) לחוק הירושה, נותן עדיפות ברורה ליורשים בכל הנוגע לרכוש אותו לא ניתן לחלק בעין תוך מתן עדיפות לרכישת חלקם של יתר היורשים במחיר שאינו פוחת ממחיר השוק.
ב”כ התובע הפנה לפסק דינו של בית משפט המחוזי בעמ”ש 49602-02-14 שם נקבע, לדבריו, כי בית המשפט מחויב לאפשר מכירת נכס בהתאם להוראת הסעיף הנ”ל למי מהיורשים כאשר עניין זה אינו נתון לשיקול דעתו, מקום שהחלוקה בעין אינה אפשרית.
לטענת ב”כ התובע, בתי המשפט מורים באופן עקבי על מכירת נכסים כאמור בדרך של התמחרות פנימית בין היורשים.
הנתבעים 1 ו-2, בסיכומיהם טוענים כי מכירת נכס בתוך המשפחה מקימה ניגוד עניינים מובנה כאשר מצד אחד יש רצון למקסם את הרווח ומצד שני רצון להשאיר את הנכס בתוך המשפחה אך לענייננו השיקול השני אינו רלוונטי היות והוכח לדבריהם שהתובע אינו מעוניין בנכס לצרכים משפחתיים ועל מנת להשתקע בו אלא משיקולים כלכליים על מנת להשיא את רווחיו לאחר מכירתו בחלוף תקופה שנקבעה בהסכם השיוך.
הסכם זה קובע שאף אם חבר לא מתקבל לקיבוץ יוכל בחלוף 5 שנים למכור את הנכס. בענייננו יוכל התובע לעשות כן לצד ג’ וזאת על חשבון היורשים הנוספים ולכן סבורים הנתבעים כי הדרך הראויה לפרק השיתוף, מקום שהיורש אינו מבקש להותיר הנכס בתוך המשפחה היא על ידי הוצאתו להתמחרות בשוק החופשי.
הכרעה
הכלל והמסגרת הנורמטית
סעיף 1 לחוק הירושה קובע כי ” במות אדם עובר עזבונו ליורשיו”, סעיף זה אינו מקנה ליורש בשלב זה, שבין מועד הפטירה לבין חלוקת העיזבון, זכויות מוגדרות ומסוימות בעיזבון. בשלב זה ועד למועד חלוקת העיזבון אין ליורשים, אלא חלק בכלל העיזבון ולא בנכס מסוים.
המעבר בין קניין משותף של כלל היורשים, לבין קניין פרטי של כל יורש, נעשה אך ורק לאחר חלוקת העיזבון, בין אם בדרך של עריכת הסכם חלוקה בין כלל היורשים בהתאם לסעיף 110 לחוק הירושה ובין אם בדרך של מתן צו חלוקה ע”י בית המשפט.
הוראת סעיף 113 לחוק הירושה קובעת הסדר הנוגע לפירוק השיתוף בין יורשים מקום שנכס, הכלול במסגרת עזבונו של אדם, אינו ניתן לחלוקה, כגון: יחידה חקלאית, וטרם חולק עזבונו של אדם.
הוראת סעיף 113(א) מסדירה את אופן פירוק השיתוף, ושם מוענקת זכות קדימה ליורשים לרכוש את הנכס קודם “הוצאתו” לשוק החופשי כאשר רכישה זו מתקיימת, במסגרת התמחרות בין היורשים בלבד. רכישה שכזו אינה מסורה לשיקול דעת של בית המשפט.
לכל יורש זכות מוקנית, זכות לחלוקה כאמור, אף אם יתייצב צד ג’ ויציע הצעה גבוהה יותר. “לפי לשון הסעיף יש זכות קדימה ליורש המרבה במחיר אם המחיר הוא כמחיר השוק. משמע, שגם אם אדם זר שאינו נמנה עם היורשים מוכן לשלם עבור הנכס מחיר העולה על מחירו בשוק, אין למכור את הנכס למציע החיצוני ויש להעבירו לידי היורש העונה על דרישות הסעיף” (ראה ש’ שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (כרך ג’, 2002) עמ’ 289).
עוד קובע סעיף 113 לחוק, כי במקום בו לא נמצא יורש המבקש לממש את זכות הקדימה המוענקת לו אז יוכלו היורשים למכור את הנכס בדרך של התמחרות חיצונית.
ההבדל בין האמור, להליך פירוק שיתוף זכויות המקרקעין, כפי המעוגן בהוראות חוק המקרקעין (ובהקבלה בהוראות חוק המטלטלין) הוא רישום הזכויות, היינו חלוקת העזבון.
בעניין זה ראה הסבר בהרחבה, של ההבדל בין פירוק שיתוף במקרקעין לפי חוק המקרקעין לבין חלוקת מקרקעין הנכללים בעיזבון לפי חוק הירושה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים עמ”ש 49602-02-14 ר’ א’ א’ נ’ עיזבון המנוחה ח’ ס’ א’ א’, [פורסם בנבו] , 2017 (אל חלקו הפנה ב”כ התובע), שם נכתב:
“בפירוק שיתוף לפי חוק המקרקעין, כאשר לא ניתן לבצע חלוקה בעין (לפי סעיף 39 לחוק) או רישום של המקרקעין כבית משותף (לפי סעיף 42), ברירת המחדל היא לפרק את השיתוף “בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון” (סעיף 40(א)); אם כי, כאמור לעיל, עדיין מוקנה לבית המשפט שיקול דעת להורות על מכירה שאינה פומבית אלא מכירה הנעשית בדרך יעילה וצודקת אחרת, ובכלל זה התמחרות פנימית בין השותפים (סעיף 40(ב)). לעומת זאת, כאשר בית המשפט נדרש לחלק נכס (לרבות נכס מקרקעין) בין יורשים לפי חוק הירושה, קיים בחוק גופו שלב נוסף, המהווה מבחינת סדר העדיפויות שלב ביניים בין החלוקה בעין (לפי סעיף 112) לבין המכירה החיצונית של הנכס (לפי סעיף 113(ב)). שלב ביניים זה קבוע בסעיף 113(א) לחוק, לפיו: “נכס שאינו ניתן לחלוקה ונכס שעל ידי חלוקה היה מאבד שיעור ניכר מערכו… יימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק”. הוראה זו ייחודית לחוק הירושה, שהלוא בפירוק שיתוף לפי חוק המקרקעין לא קיים שלב ביניים דומה (ע”א 199/69 מלמד נ’ הווארד, פ”ד כג(2) 210, 220; ד”נ 27/69 מלמד נ’ הווארד, פ”ד כד(1) 39, 41). בפירוק שיתוף במקרקעין, דרך המלך למכירת הנכס (אם לא ניתן לחלקו בעין או על ידי רישום בית משותף) היא המכירה הפומבית, וסטייה ממנה מסורה לשיקול דעת בית המשפט. לעומת זאת, כאשר נכזבה התוחלת לחלק את נכס העיזבון בעין לפי סעיף 112 לחוק הירושה, רכישת הנכס על ידי אחד היורשים אינה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, אלא בידיו של כל יורש החפץ בכך זכות מוקנית לביצוע החלוקה בדרך של רכישת הנכס במחיר מרבי מבין המחירים שהציעו יתר היורשים, ולא מתחת למחיר השוק, כמצוות סעיף 113(א) לחוק. עומד על כך פרופ’ ויסמן, בספרו הנ”ל (עמ’ 311, 315):
“אינה דומה חלוקת נכסי עיזבון בין יורשים לחלוקת נכס שבבעלות משותפת שלא בין יורשים… בחלוקה של נכסי עזבון משותפים, הנעשית על פי הוראות חוק הירושה, תשכ”ה-1965, נקט המחוקק עמדה שונה מזו שנקט בחוק [המקרקעין]. ליורשים הוענקה זכות קדימה ברכישת נכסי העיזבון, בטרם יועמדו הנכסים למכירה פומבית”.
וכן פרופ’ דויטש, בספרו הנ”ל (עמ’ 609):
“גם בתהליך ההורשה למספר יורשים מתקיים הליך של חלוקה לגבי הזכות המשותפת בעיזבון, כמכלול. ליורשים לא נתונה זכות כלפי נכס ספציפי כלשהו, בטרם שלב החלוקה של העיזבון, וזכותם היא זכות באגד הנכסים כולם. בשלב החלוקה של נכסי העיזבון חלים כללים קרובים (אף כי לא זהים) לכללים אשר חלים ביחס לפירוק השיתוף מחוץ להליכי הירושה, ובראשם ההעדפה של חלוקה בעין של הנכסים. אם החלוקה בעין אינה אפשרית או ראויה, על פי הקבוע בסעיף 113 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, מתבצעת מכירה ליורש המרבה במחיר, או, אם לא קיימות הצעות לרכישה, מתבצעת מכירה לצד שלישי”.”
כך נקבע, כי כל עוד לא חולק עיזבון אין למי מהיורשים כל זכות בנכס ספציפי ומרגע שחולק (בענייננו, מרגע שנרשמו הזכויות על שם היורשים) – לכל יורש קמה ונרשמה זכות ספציפית בנכס ולכן עניין לנו בקניין של היורשים, קניין פרטני שחלוקתו נעשית בהתאם להוראות הדין הרלוונטיות.
אם כן, עולה, כי על פניו, המקרה שלפנינו אינו נכנס לגדרי הוראת סעיף 113 לחוק הירושה, עת זכויות הצדדים בנכס, נרשמו בספרי רשות מקרקעי ישראל ויש לבחון התובענה במסגרת הליך פירוק שיתוף הזכויות, בהתאם להוראות חוק המיטלטלין או לחילופין להוראות חוק המקרקעין.
מהכלל אל הפרט
בעניינינו, כאמור, התנהל הליך קודם בין הצדדים, בין היתר, בנוגע למכר הנכס, שם העלו הנתבעים טענות אשר ייתכן ומהוות מחסום של מניעות מלהעלות הטענות שהועלו בהליך כאן ואשר לכאורה מנוגדות להחלטה שניתנה בתומו של ההליך.
בהליך שלפני טענו הנתבעים, כי מכר בהתאם להוראת סעיף 113(א) פוגעת באפשרותם לקבל תמורה גבוהה ממכר הנכס, וכן טוענים כי בסופו של יום אין לאף אחד מהיורשים כוונה להותיר הנכס “במשפחה”, כאשר עסקינן באינטרסים כלכליים בלבד. וזאת עת בהליך הקודם טענו למכירה בהתאם להוראת סעיף 113, המחייבת רישום הזכויות תחילה, לגרסתם. כן עת נתנו הסכמתם למכר בהתאם להוראת חוק זו גם בישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק כאן.
לעניין החלטת בית המשפט בתיק כאן, מינואר 2024, אציין כי הגם שספק באם האמור בה מהווה הכרעה פוזיטיבית של בית המשפט, באשר לאופן מכירת הנכס, אין ספק כי יש בה להעיד על הסכמות הצדדים למכור הנכס, בדרך הקבועה בחוק הירושה.
בנוסף, בית המשפט, בהחלטתו בתיק הקודם, הכריע בטענות הצדדים, כפי שפורטו בתמצית, לעיל, וקבע כדלקמן:
“לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את באי כוחם בדיון 13.3.22, בחנתי היטב את טיעוניהם ושקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, אני מוצאת להיעתר לעתירה בתיק העיקרי וזאת בהעדר כל עמדה עניינית מטעם הנתבע מדוע אין להתקדם עם השלב הראשון של חתימת הסכם השיוך מול הקיבוץ, כך שהיורשים יוכלו להירשם כחוכרים לדורות על הנכס במנהל מקרקעי ישראל ולאחר מכן ניתן יהיה לברר את סוגיית חלוקת הזכויות בנכס ופירוק השיתוף בזכויות, לרבות בדרך של רכישת חלקם של התובעים בנכס ע”י הנתבע.
הנתבע לא הצביע על שום טענת הגנה שתצדיק סירוב לחתום על הסכם השיוך. נהפוך הוא, כל טענות ההגנה מבוססות על הוראות חוק הירושה הנוגעות לחלוקת נכסי העיזבון ובפרט הוראות סעיף 113 (א) לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן: “חוק הירושה”) שאינן נוגעות למחלוקת המתבררת במסגרת ההליך שבכותרת (חתימת היורשים על הסכם שיוך) ולכל היותר תהיינה רלוונטיות בשלב הבא, לאחר שהנכס ישויך לעיזבון המנוחה.
סעיף 113 (א) לחוק הירושה קובע:
“נכס שאינו ניתן לחלוקה ונכס שעל ידי חלוקה היה מאבד שיעור ניכר מערכו, לרבות יחידה בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, ולמעט משק חקלאי שסעיף 114 חל עליו – יימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק; הסכום שהציע אותו יורש ייזקף על חשבון המגיע לו מן העזבון, ואם עלה על המגיע כאמור, ישלם היורש את הסכום העודף.”
לטענת הנתבע, בהעדר הסכם בין יורשים ושעה שלא ניתן לרשום את הנכס על כלל היורשים, אזי כבר בשלב זה, בטרם חתימת היורשים על הסכם השיוך, יש לקבוע מי מבין היורשים יהא זכאי להירשם כבעל הזכויות בנכס.
באשר לשאלת תחולת הוראת סעיף 113 (א) צודק בא כוח התובעים כי בשלב הראשון כאשר הנכס טרם נרשם במרשם המקרקעין ואין לצדדים זכות כלשהי בנכס, אין מקום לברר את אופן ביצוע פירוק השיתוף בנכס מכוח סעיף 113 (א) הנ”ל. ”
עוד הוסיף וקבע בית המשפט בסופו של דבר, כי:
“בשלב המקדמי בו אנו מצויים, שלב שבו הנכס טרם שויך לעיזבון המנוחה, טרם רישום זכויות היורשים כחוכרים לדורות במנהל מקרקעי ישראל, הדיון על אופן רישום הנכס ע”ש מי מהיורשים מוקדם ואין להתנות את שלב א’ בשלב ב’. ”
כן הוסיף, כי:
“אל מול זה, בשלב הבא, ככל שייחתם הסכם השיוך ע”י היורשים והנכס ישויך לעיזבון המנוחה, אזי ניתן יהיה לברר טענות הנתבע ביחס לעדיפות לרכישת הזכויות בנכס, כך שזכויותיו בעניין זה לא תיפגענה. למעשה בשלב הבא יוכל כל אחד מיורשיי המנוחה לעתור להתמחרות, תחילה באמצעות מו”מ בין היורשים וככל שמו”מ לא יישא פרי, באמצעות פנייה לקבלת סעד מביהמ”ש.”
נוכח הכרעותיו – הורה בית המשפט:
“לאור האמור אני נעתרת לבקשה וממנה את בא כוח התובעים עו”ד צורי חסון לחתום בשמו של היורש מר ע.ב.ד ת”ז === על הסכם השיוך מול קיבוץ —- וזאת ביחס לנכס מקרקעין הידוע כגוש __, חלקה 4 (חלק) כחלק ממגרש 74 ב המצוי בבעלות המנוחה הגב’ ח.ב.ד. ז”ל, ת”ז ====.”
כמובא לעיל, הנתבעים טענו אז, כי יש לקשור בין הליך רישום הזכויות לבין הוראות סעיף 113 לחוק הירושה, כאשר כיום נדמה שאינם מבקשים לעשות כן, ועותרים, להורות על מכר “חיצוני”, שעל פניו אינו תואם להסכמות ולטענותיהם בדבר רישום הזכויות תחילה. רישום -שעל פניו התובע ביקש להימנע ממנו.
הצדדים לא השיגו על החלטת בית המשפט בתיק הקודם, וזו הפכה חלוטה כאשר, בנוסף, ובהתאם לה, פנו הצדדים והשלימו החתימות על הסכם השיוך והשלימו הרישום בספרי רמ”י.
בית המשפט בהחלטתו הותיר סוגיה זו להמשך ברור, אך לא ניתן שלא להתחשב בנפקות האמור בהחלטה, בכל הנוגע להליך כאן, לבטח עת הצדדים פעלו בהתאם ובהתבסס על הכרעה זו.
אם כן, השאלה בעניינינו היא – האם בנסיבות המקרה שלפני, יש להורות, כי משנרשמו הזכויות אין עוד לצעוד בדרך שדיני הירושה מתווים ולהורות על מכירת הנכס בהתאם לדיני המקרקעין, בהתמחרות חיצונית, ללא הגבלות, או שמא לקבוע, כי נוכח מצבור הנסיבות והסכמות הצדדים, אשר להם מנדט לקבוע, בהסכמה, כיצד לנהל זכויותיהם המשותפות, להורות על מכר הנכס כפי הוראות סעיף 113 לחוק הירושה, בין היתר, זכותו של יורש לרכוש הנכס, במסגרת התמחרות בין יורשים בלבד.
המענה נמצא בחלופה השנייה. ואבאר.
מהחלטת בית המשפט בהליך הקודם, נמצאנו למדים, כי לכאורה בית המשפט הכריע, בשעתו, באשר לאופן ניהול מכר הנכס, וביקש לגדר המחלוקת בהתאם לדיני הירושה ולכן, לכאורה, הצדדים לא יכולים היום לטעון כנגד מתווה זה והמסקנה תהיה, או אז, כי אין מקום להורות על מכירת הנכס, אף שהזכויות גם כבר נרשמו.
נוכח האמור, נדמה כי אין מנוס מקביעה לפיה הצדדים מחויבים וכבולים להסכמותיהם, ובהתאם הנכס יימכר כפי דיני הירושה, היינו קביעה כי על התובענה להתקבל באופן שהנכס יימכר לתובע, בהתאם לשמאות עדכנית שתערך, ככל ויתר היורשים אינם מבקשים לרכוש הנכס.
אף אם יש ממש בטענות הנתבעים באשר לתכלית הוראות הדין וכי זו, לכאורה, אינה מתגשמת בעניינינו, בהינתן שאין בכוונת התובע להתגורר בנכס ורצונו להשיא רווחיו – אין בכך לשנות מהסכמות הצדדים, בהינתן שבמועד שהתגבשו ועוגנו, היו הנסיבות ידועות, ולא ארע דבר שהביא לשינוי בהן, נכון להיום.
סוף דבר – המנגנון הקבוע בהוראות סעיף 113 קובע, כי תחילה יש לאפשר ליורש המעוניין, לרכוש את הנכס, ואך אם אינו מעוניין, ניתן לפנות להליך התמחרות – ולכן אני מורה כי התובע, יוכל לרכוש את הנכס, ככל והיורשים הנוספים אינם מעוניינים ליתן הצעה לרכישתו.
שמאות נערכה ביום 19.09.24, לפיה שווי הנכס כשני מיליון ₪ במעוגל ומשחלפו חמישה חודשים, אני קובעת כי יש לערוך שמאות עדכנית, אצל השמאי שמונה על ידי בית המשפט, בעלותה יישאו בעלי הזכויות באופן שווה, אלא אם יגיעו להסכמה כי השמאות שנערכה, היא הקובעת.
נוכח התוצאה אליה הגעתי אני מחייבת את הנתבעים לשלם הוצאות ההליך, לידי התובע, בסך 7,500 ₪.
כן אני מורה על חיוב התובע, נוכח התנהלותו בהוצאות על סך 5,000.
לאחר קיזוז הסכומים שנפסקו – הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות ההליך בסך 2,500 ₪.
בכך תם ברור התובענה ואני מורה על סגירת התיק.
מתירה פרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ט”ו שבט תשפ”ה, 13 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
