מספר בקשה:8
לפני
כבוד השופטת דיאנה פסו-ואגו
מבקש:
א.ב.
נגד
משיבים:
1. א.ק. .
2. ב.ה. (קטינה)
3. ה.ב. (קטין)
4. י.י.
5. ש.י.
6. ד.ר.
החלטה
החלטתי זו עניינה מספר תיקים קשורים, אשר סוגיה זו נדרשת הכרעה בהם ולשם היעילות מצאתי לאחד הדיון בסוגיה וההכרעה בה.
להן התיקים שידונו במסגרת החלטה זו והצדדים להם:
7337-09-24 – א.ב. והקטינים: ב.ה. וה.ב. נגד א.ק.
8778-12-24 – הקטינים: ב.ה. וה.ב. , באמצעות אביהם א.ב. נגד א.ק.
7148-09-24 – א.ב. נגד א.ק.
32645-11-24 – א.ב. נגד נ.ה., א.ק., י.י., ש.י.
24310-11-24 – א.ב. נגד א.ק., ד.ר.
2674-12-24 – א.ב. נגד א.ק.
רקע ותמצית העובדות
השאלה העומדת על הפרק -האם בית המשפט לענייני משפחה, מוסמך לדון בתובענות שהוגשו על ידי מר א.ב., כנגד מספר נתבעים שונים, הם: חמיו לשעבר, גיסתו לשעבר ובעלה של גיסתו לשעבר וכן גיסו לשעבר. כולן בגין סכסוכים שונים שנתגלעו בין הצדדים, אשר יוגדרו "צדדי ג'", בהחלטה זו.
להלן התובענות הנוגעות לעניינינו, עת לשם הנוחות עניינן ידון במאוחד, בנוגע לשאלת הסמכות:
תמ"ש 24310-11-24 תובענה כספית שעילתה בחוק הגנת פרטיות – הוגשה כנגד הנתבע 1 מר א.ק., חמיו לשעבר של התובע וכנגד הנתבע 2, ד.ר., גיסו לשעבר.
תמ"ש 2674-12-24 תובענה כספית נזיקית שעילתה בחוק איסור לשון הרע – הוגשה כנגד הנתבע מר א.ק..
תלה"מ 32645-11-24 תובענה כספית נזיקית שעילתה בחוק איסור לשון הרע – הוגשה כנגד הנתבעת 1 הגב' נ.ה. ( להלן: "בת הזוג לשעבר") , הנתבע 2 מר א.ק. הנתבע 3 מר י.י. והנתבעת 4 הגב' ש.י. הינם אחותה ובן זוגה של הנתבעת 1.
תמ"ש 7148-09-24 תובענה כספית שעילתה בחוק איסור לשון הרע – הוגשה כנד מר א.ק..
היות ועסקינן באותה סוגיה הנדרשת הכרעה בכלל התובענות לעיל – מצאתי לדון בה במאוחד.
לשלמות התמונה אציין כי בנוסף לאמור, הגיש התובע, באמצעותו, שתי תובענות כספיות כאשר הקטינים הוגדרו כתובעים וזאת כנגד סבם, הוא חמיו לשעבר, מר א.ק. (תלה"מ 8778-12-24 ותלה"מ 7337-09-24).
בעניין זה ניתנה החלטה המורה לתובע להבהיר כיצד ניתן היה לפעול כאמור, בהינתן חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, בהעדר הסכמה של אימם ולמצער תוך פניה בבקשה למינוי אפוטרופוס לדין לקטינים, תחילה.
התובע ובת זוגו לשעבר התגרשו ביום 13.1.2022 בבית הדין הרבני.
בהתאם להחלטת בית המשפט המורה לצדדים למסור עמדתם לסוגיה הנידונה – טען התובע שסמכותו של בית משפט לענייני משפחה, מקורה בחוק בית משפט לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995 ( להלן:" החוק") היות ועסקינן בתובענות שעילתן סכסוך במשפחה וכן לפי עקרון "משפחה אחת – שופט אחד". לדבריו יש להתיר המשך ברור התובענות בפני בית משפט זה, עת כלל תביעותיו נובעות מסכוך בינו לבין אם ילדיו, שבגינו חמיו לשעבר "לא בחל באמצעים שמטרתם לפגוע בזכויותיו ההוריות.." וכך גם ייתר בני משפחתה. לדבריו יש לאפשר ברור כלל הסכסוכים בינו לבין בני משפחתה של גרושתו, הגם שאינם עוד בני משפחה על פי הגדרתם, נוכח אופי הסכסוך ועל מנת למנוע טרטור הצדדים.
חמיו של התובע, מר א.ק., בתגובתו עתר לקבל את עמדת התובע ולהותיר התובענות לבירור בפני בית משפט זה, בטענה כי סיבת הסכסוך היא במשפחה ודיי בכך כדי להיעתר לבקשה. בנוסף טען כי העברת התובענות לבית משפט אחר, יאפשר לתובע "לשחק" בין הערכאות ובכך יצאו הנתבעים נפסדים.
טענה זו נטענה בעלמא וללא כל תימוכין ונימוק לכך.
המשיבים בתגובתם טענו שיש לאפשר ניהול כלל התובענות בפני בית משפט זה, וזאת על מנת לייעל ההליכים ולמנוע מהמבקש לעשות שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, כאשר בתגובתם פרטו תביעות נוספות שהוגשו על ידי המבקש, לרבות בפני בית משפט לתביעות קטנות, בעודו פועל להטיל אימה על גרושתו והמשיבים.
המשיבים אמנם מאשרים, כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית, אך מוסיפים כי כלל ההליכים והמסכות העובדתיות נובעות מכך שהמבקש היה נשוי לבת משפחתם של המשיבים, ביתו של מר א.ק..
כן נטען כי פיצול ההליכים יאפשר למבקש לטעון טענות שונות וסותרות, כפי שעושה כך גם כיום.
סופו של יום מבקשים לייעל ההליכים ולאפשר קיומם תחת קורתו של בית המשפט לענייני משפחה.
המבקש הוסיף, בתשובה נוספת שהוגשה מטעמו, כי עסקינן בתובענות הנוגעות להתנהלות המשיבים כלפיו וכלפי ילדיו, התנהלות בעלת השפעה שלילית כלפי ילדיו, כאשר הוא מחויב כאביהם של הקטינים לפעול לטובתם. לדבריו אינו מבקש מענה כספי אלא פתרון כולל שייתן "מענה למצוקה הנפשית של הילדים..". המבקש מוסיפים כי נדמה כלל התובענות עוסקות "באותה מסכת עובדתית ועילות משפחתיות". לדבריו בשל עקרון "טובת הילדים" לא ניתן לפצל הדיונים ולקיימם בבית משפט אזרחי.
המבקש התייחס בתשובותיו לתיקים הפרטניים, כאשר שב וטען כי כולם עוסקים בעניינם של הקטינים, עת הנתבעים השונים פוגעים בשלומם, תוך ניסיון לסכל הקשר בין הקטינים לאביהם.
המבקש ביקש לשטוח טענות הנוגעות למצבם של הקטינים, בחיי היומיום, לרבות במסגרת החינוכית והקשיים אשר חווים הם בשל התנהגות הנטענת של הנתבעים.
במסגרת תשובתו, ביקש המבקש להוסיף לצרף הנתבעים, בתיקים הרלוונטיים, בהתאם להוראת סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, בטענה כי צרוף זה נחוץ לברור התובענות, וזאת בנימוק רפה של שתי שורות, לפיו "ארבעתם כאחד דיברו עם השוטרים שהגיעו להזמנתם במטרה להרחיק מהקטינים את אביהם".
באשר לתובענות שהוגשו בשם הקטינים, כתובעים טען המבקש, אביהם, כי עסקינן בחובתו להגן על הקטינים, מפני ההתנהלות הנטענת של הנתבעים, וכאפוטרופוס הטבעי של הקטינים, חובתו וזכותו לפנות בהליך משפטי. לדבריו אימם תלויה באופן מוחלט באביה, הנתבע, ואינה ממלאת אחר חובתה להגן על פרטיותם של הקטינים, ולכן לא תתקבל הסכמתה.
לדבריו בהעדר אפוטרופוס לדין, הוא בעל הסמכות לתבוע בעניינם של הקטינים.
כאמור מספר תובענות הוגשו כנגד מספר בני משפחה "לשעבר" של התובע ועל כך אין חולק.
דיון והכרעה
סעיף 3(א) בחוק בית המשפט לעניני משפחה קובע כי:
"עניני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לעניני משפחה".
ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 342 (2000) קבע כב' הנשיא א' ברק כי: "עיון בלשון החוק מלמד, כי סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה הותנתה בקיומם של שני תנאים: הראשון, שהתובענה האזרחית תוגש על-ידי אדם או עיזבונו נגד בן משפחתו או נגד עיזבונו של בן משפחתו. החוק עצמו מגדיר בסעיף 1 "בן-משפחתו" מהו. התנאי השני הינו שעילתה של התובענה הינה סכסוך בתוך המשפחה".
מכאן, שעל מנת לכונן את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, כפי שטוען התובע, יש לבחון קיומם של שני התנאים המצטברים הבאים:
האחד – האם התובענה מוגשת על ידי אדם כנגד בן משפחתו (או עזבונו של בן משפחתו);
השני – האם עילת התביעה מקורה בסכסוך בתוך המשפחה.
באשר לתנאי הראשון – סעיף 1(2) בחוק בית המשפט לענייני משפחה מגדיר את המונח "בן משפחתו" (לצורך קביעת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה) באופן הבא:
"לעניין פסקה זו –
'בן משפחתו' –
בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;
ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;
הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;
נכדו;
הורי הוריו;
אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו";
באשר לתנאי השני – "תובענה אזרחית… שעילתה סכסוך בתוך המשפחה". התנאי זה פורש בפסיקה כנוגע למקור התביעה או לסיבתה (ראו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 344 (2000)), ונקבע כי יש לבחון בגדרו אם הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה. עוד נקבע כי בהקשר זה לא די אמנם בקשר רחוק וזניח, אך גם אין צורך שהסכסוך המשפחתי יהא הסיבה הבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה (ראו: עניין חבס, שם).
לצורך הדיון בשאלה שבפני, אניח כי הסכסוך בין התובע לכלל הנתבעים, מקורו בסכסוך בין התובע לאם ילדיו, גרושתו או למצער סכסוך זה תרם תרומה משמעותית לסכסוכים הנוספים, שעניינם התובענות שפורטו לעיל.
עם זאת, היות ועניין לנו בתנאים מצטברים, אין מנוס מבחינת מארג היחסים בין התובע לנתבעים, על מנת לקבוע סמכותו של בית משפט זה, וכדברי כבוד השופט זילברטל בפסק דינו בבע"מ 164/11 פלונית נגד פלוני, מיום 29.04.12:
"אף גם אם אניח לצורך הדיון, כי אכן נתמלא היסוד השני הדרוש לשם הקניית הסמכות לבית המשפט למשפחה, תחילה יש לעבור את המשוכה המגדירה במדויק מיהו "בן משפחה" על פי החוק."
בסוגיה זו נכתב, שם:
"עיון בהוראות סעיף 1 לחוק מלמד, כי מדובר בסעיף הגדרות, אשר נועד, בעיקרו של דבר, לייתר חלק מהתהליך הפרשני, בקובעו את היקף המשמעות הלשונית שיש ליתן למונחים שונים הנמצאים בחוק (ראו: פרשנות החקיקה, בעמ' 138). בהתאם לכך דומני, כי הניסיון לחבר בין סעיפי ההגדרות הנפרדים, ולטעון, כי ההגדרה הקובעת שאחיו של בן הזוג הוא "בן משפחה", כוללת גם את אחיו של בן הזוג לשעבר, מתעלם מכך שסעיף 1(2) לחוק מפרט שש אפשרויות שונות, כאשר האפשרות היחידה בה נזכר "בן זוג לשעבר" כבן משפחה, היא בסעיף 1(2)(א) לחוק. העובדה שהמחוקק כלל בהגדרת המונח "בן זוג" שבסעיף 1(2)(א) גם את בן הזוג לשעבר, אולם נמנע במפורש מלעשות מהלך דומה בנוגע להגדרת בני המשפחה האחרים, תומכת במסקנה שאין לראות במונח "בן זוג" שבסעיף 1(2)(ו) ככולל בתוכו גם "בן זוג לשעבר" (לבעיית ה"הסדר השלילי" ראו והשוו: פרשנות החקיקה, בעמ' 115-112).
….
מעבר לכך, כשסעיף 1(2)(א) לחוק מתייחס לבן זוג לשעבר, המחוקק ראה לתחום את סמכותו של בית המשפט למשפחה, לתובענה שנושאה נובע מהקשר שהיה בין בני הזוג "בתקופה שבה היו בני זוג". מגבלה כזו או דומה לה לא קיימת בנוגע לבני משפחה לשעבר, אם נכלול אותם בסעיפים הקטנים האחרים שבסעיף 1(2) לחוק. לפיכך, אם נאמר שגם תובענות בין בני משפחה אלה הן בסמכותו של בית המשפט למשפחה, צמצום הסמכות ייעשה על פי אמת המידה הכללית של "עילתה סכסוך בתוך המשפחה", בלא לדרוש את הקשר האמיץ יותר בין הקרבה המשפחתית לבין המועד בו נולד הסכסוך הנדון בתובענה. ברי, שמהלך פרשני שכזה יוביל לתוצאה אבסורדית, לפיה תובענות בין גיסים לשעבר יוגשו תמיד לבית המשפט למשפחה, בעוד שתובענות בין בני הזוג, בינם לבין עצמם, יוגשו לבית המשפט למשפחה רק במידה והתובענה נובעת מהקשר שהיה בין בני הזוג בתקופה שבה היו זוג.
זאת ועוד, יש לדחות גם את המהלך הפרשני מרחיק הלכת של בתי המשפט קמא, לפיו אף תובענות בין בני משפחה לשעבר אחרים (ולא רק בני זוג) תוגבלנה למקרה בו נושא התובענה נובע מהקשר שהיה בין בעלי הדין בתקופה בה היו בני הזוג נשואים. באמצעות הדרישה הקבועה בסיפא לסעיף 1(2)(א) לחוק, ביקש המחוקק לבצע ניתוק הדרגתי של בני הזוג שנישואיהם תמו, ככל שהדבר מתייחס לסמכותו של בית המשפט למשפחה. הרציונאל לכך שהמחוקק לא החיל מהלך דומה על קרובי המשפחה האחרים המוגדרים בחוק אף הוא ברור – הקשר בין בעל דין לבין קרובי בן הזוג שנישואיו עמו תמו (להבדיל מבן הזוג עצמו), רחוק מדי ואינו מצדיק הקניית סמכות ייחודית לבית המשפט למשפחה.
אם כן, הוראות הדין, אינן מתייחסות לבן משפחה "לשעבר" עת לא נקבע הדבר במפורש, כפי שנקבע בהוראת סעיף 1(2)(א) לחוק, ולכן לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לדון בתובענה המוגשת כנגד בני משפחה המוגדרים בסעיפים 1(2)(ב) עד (ו) לחוק, לאחר שניתק הקשר המשפחתי וההיגד "לשעבר" מוצמד להם.
כן נקבע, כי אין מקום להרחיב סמכותו של בית המשפט על ידי הוספת בני משפחה "לשעבר" מקום שהדין לא הגדירם. בהתאם בית המשפט אינו יכול "לקנות" סמכות שלא הוקנתה לו על ידי המחוקק ואינו יכול להרחיב ההגדרות בדין בנוגע לבית משפט לענייני משפחה ולצמצמן בכל הנוגע לבתי המשפט האחרים. לכך יש להוסיף שאין דיי בהסכמתם של צדדים, כדי לעקוף הוראות אלו ולא די בכך שהסכסוך מקורו, אף אם באופן מובהק ועמוק, בסכסוך משפחתי בין התובע לבת זוגו לשעבר.
בעניינינו הגיש המבקש תובענות, כנגד חמיו לשעבר, מר א.ק., נגד גיסו לשעבר, מר ד.ר., נגד מר י.י. וגב' ש.י., גיסתו לשעבר ובן זוגה. בחלקן כנגד צדדי ג' בלבד ובחלקן כנגדם יחד עם גרושתו, וזאת ללא קבלת אישור בהתאם להוראת סעיף 6(ו) לחוק בתי משפט לענייני משפחה. אישור המחויב בכל הנוגע לתובענות שהוגשו יחד עם בת זוגו לשעבר ולא אך כנגד צדדי ג'.
גם הבקשה בהתאם לסעיף 6(ו) לחוק, כמובא לעיל, נטען באופן רפה אם בכלל ולא הציגה את נחיצות. למען הסדר הטוב אפנה להוראה הקובעת, כי לבית המשפט לענייני משפחה מסורה הסמכות לצרף לתובענה הנדונה לפניו "מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא".
בעניין זה נקבע בפסק דינו של בית המפשט העליון, בע"מ 6975/12 ב.ח.מ.ח. ניהול ואחזקות בע"מ נגד עו"ד עופר שפירא כונס נכסים, מיום 28.10.12, שם נקבע בעניין זה, לאמור:
"[…] סעיף 6(ו) מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה לשקול האם צירופו של צד שלישי (שאינו 'בן משפחה' כהגדרת מונח זה בחוק) נדרש לצורך בירור תובענה שמתנהלת לפניו. ודוק, מדובר בסמכות 'לגרור' לתוך תובענה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה גם צדדים שאינם 'בני משפחה'. במסגרת זו על בית המשפט לשקול את התועלת הדיונית שבצירופו של הצד השלישי לתובענה למול הפגיעה שעלולה להיגרם לו כתוצאה מהצירוף, והכול על רקע התכלית המצויה בבסיסו של החוק לרכז בערכאה מקצועית אחת את כל המחלוקות שבין בני משפחה בשים לב לאופיו המיוחד של הסכסוך המשפחתי [ראו והשוו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000)]. נוכח אופיו של בית המשפט לענייני משפחה כערכאה 'מיוחדת' שהוקמה לשם טיפול בסכסוכים משפחתיים, השתרשה בבתי המשפט לענייני משפחה מגמה לפיה השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6(ו) לחוק ייעשה בצמצום ובמשורה [ראו והשוו: שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 261-254 (התש"ע-2009) והדוגמאות המובאות שם מן הפסיקה]. […] הרי שבצדק קבע בית המשפט כי מדובר בסופו של דבר בסמכות אשר שיקול הדעת שבצידה הינו רחב וכי מדובר ביישום פרטני בכל מקרה לגופו. כאמור, התערבותה של ערכאת הערעור בכגון דא תישמר למקרים נדירים בהם הותרת ההחלטה על כנה תגרום לעיוות דין."
דיי באמור כדי לדחות את בקשתו של המבקש, כפי שהוגשה.
בעניין זה אציין כי תמ"ש 7148-09-24, עניינה תובענה שהגיש המבקש כנגד חמיו לשעבר בלבד, תחילה לבית משפט לתביעות קטנות בחיפה והועברה לבית משפט זה, בהמשך להחלטה שניתנה, שעניינה סמכות עניינית.
אטעים אין בהחלטה זו, כדי למנוע מתן החלטה למחיקת התובענה, בהעדר סמכות עניינית, שכן, כאמור, לבית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות לדון בתביעות אזרחיות, בין צדדים שאינם בני משפחה, כהגדרתם בחוק. כמו כן אין בכוחה של החלטה זו "לקנות" סמכות עניינית בכלל התובענות יחדיו, כפי טענת הצדדים.
למען הסדר הטוב אוסיף, כי טענות בדבר ניצול ההליכים, או מורכבותם, אינה יכולה לבסס סמכות עניינית ודיי בכך כדי לדחותה.
נוכח כלל האמור אני קובעת, כי בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענות בין צדדים שאינם עוד בני משפחה, כהגדרת החוק, אף אם הסכסוך עילתו במשפחה ובהתאם מורה כדלקמן:
מורה על מחיקת התובענות שהוגשו כנגד צדדי ג' בלבד והן:
7148-09-24
2674-12-24
מורה על מחיקת צדדי ג', בתובענות שהוגשו יחד עם בת זוגו לשעבר של המבקש, הגשת כתב תביעה מתוקן וככל והמבקש סבור שיש מקום לצרפם, יעתור כפי הוראות סעיף 6(ו) לחוק, כדבעי, והכל בתוך 15 ימים, והן:
32645-11-24
24310-11-24
באשר לתובענות שהוגשו על ידי המבקש, בשם הקטינים, כתובעים, כנגד בני משפחה –
עסקינן בקטינים ילידי ___ ו – ___ (כבני 6.5 ו – 5), שלא נטען כי דעתם נשאלה וטובתם נבחנה, למעט מנקודם מבטו של התובע. אין חולק כי הקטינים לא נשאלו לדעתם ולא נבחן הדבר, בראי טובתם, טובה שהיא "נקיה" מאינטרסים נוספים, ולו למראית עין, בשל עצימות הסכסוך בין אביהם, לאימם ולייתר בני משפחתם.
אין מקום לקבל את טענת האב, כי היות ולא תתקבל הסכמת האם, בטענה, לדבריו, כי אינה פועלת לטובתם, ולכן אין לדרוש הסכמה זו. אציין כי לא ננקט כל הליך לבחינת כשירותה של האם ובהעדר, זו עומדת לה וכך גם האחריות ההורית המשותפת כלפי הקטינים על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב- 1962.
מקום בו ההורים מסכימים, ניתן לבחון הסכמתם באשר לאופי תובענה, המהווה פעולה בשם קטינים.
בעניינינו עסקינן בתובענות "אזרחיות" לחיוב כספי, שאף אם הרקע להן הוא סכסוך במשפחה, עניינן חיוב כספי כלפי בני משפחתם של הקטינים, עת לא נהיר כיצד יש בכך כדי לסייע במציאת פתרון והרגעת הרוחות, כפי רצון האב, לדבריו. כן לא נהיר כיצד יש בהליכים אלו כדי להביא להתרת הסבך אליו נקלעו, עת נגררים הקטינים לתוכו והכל ללא שהדבר נבחן על ידי גורם חיצוני מתאים, ככל ויש צורך בכך.
טענות האב מפנות את הזרקור על זכות הילד לייצוג נפרד בבית המשפט למשפחה, ולאופן הסדרת ייצוגו, כאשר ילד הוא בעל אינטרסים עצמאיים מאלה של הוריו ויש צורך לכבד את זכויותיו, לרבות הזכות לייצוג בהליך שיפוטי, בייחוד בנסיבות שבעניינינו.
התנהלות האב וטענותיו מעלות חשש בדבר קיומו של ניגוד עניינים בין ההורים לקטינים ולכן דרך המלך היא לשקול מינוי אפוטרופוס לדין, ככל ובקשה כזו תוגש.
אטעים, כי הסמכה של בית המשפט, להסדיר ייצוגו של קטין בבית המשפט, נקבעה בסעיף 68(א) לחוק הכשרות, בהיות קטין מוגדר כפסול דין. עניין ייצוג הילד יכול ויהא מוסדר ע"י מינוי אפוטרופוס לדין או על ידי מינוי עורך דין לקטין, כאשר הקטין מסוגל לחוות דעה משלו בהתאם לגילו ומידת בגרותו.
בנוסף אפנה להוראת סעיף 3(ד) לחוק בית משפט לענייני משפחה.
לפיכך אני דוחה את טענות האב, כי בכוחו לפעול, לבדו, בדרך של הגשת תובענות, בשם הקטינים, כתובעים בעצמם, ללא קבלת אישור של בית המשפט מראש, בדרך של פניה למינוי אפוטרופוס לדין, שיבחן המבוקש.
נוכח כלל האמור אני מורה על מחיקת התובענות שנפתחו על ידי המבקש, באופן שהקטינים הם התובעים, והן:
7337-09-24
8778-12-24
המבקש יישא בהוצאות ההליך, בסך 2,500 ₪ לטובת כל אחד מהמשיבים, בגין כלל התיקים.
ת.מ. בעוד 21 ימים.
ניתנה היום, ח' שבט תשפ"ה, 06 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
