לפני
כבוד השופט בן שלו
התובעת (ונתבעת):
נ.ת.ב.
ע”י ב”כ עוה”ד דן מלכיאלי וצחי פינקס
נגד
הנתבע (ותובע):
ע.ב.
ע”י ב”כ עו”ד ורד נוף
פסק דין
על המדוכה שלוש תובענות בין בני זוג שנפרדו.
סלע המחלוקת העיקרי בהליכים שלפני הוא זכויות בבית מגורים ברחוב XXX ב XXX , הידוע גם כגוש XXX חלקה XX מגרש X , ואשר רשום על שם האיש לבדו (להלן: “הבית”).
ברקע לתובענות הסכם גירושין כולל שאושר ביום 30.11.17 בפסק דין בפני מותב קודם ; זאת בדיון במעמד הצדדים ובאת כוחם דאז (תה”ס 34195-09-17 ; להלן: “ההסכם” ו”פסק הדין”, בהתאמה).
תביעה אחת היא תביעתו של האיש להצהיר על בטלות תצהירי מתנה שערכו הצדדים ובהם העביר לאישה מחצית מזכויותיו בבית ללא תמורה, ועל תוקפו של ההסכם (תלה”מ 71542-01-23 ; להלן: “תביעת האיש”).
תביעה שניה היא תביעת האישה לאיזון משאבים כולל, במסגרתה עתרה גם להכיר בזכויותיה בבית, להורות על פירוק השיתוף בו, להעריך את שווי זכויות האיש בחברה במסגרתה פעל האיש ולהורות על איזון משאבים כולל בכלל נכסי הצדדים (תלה”מ 55470-11-22 ; להלן: “תביעת האישה”).
תביעה שלישית היא תביעת האישה למזונות שני ילדי הצדדים הקטינים (תלה”מ 55459-11-22 ; להלן: “תביעת המזונות”).
לנוחות הקריאה בלבד יכונו הצדדים “האישה” ו”האיש”, בהתאמה.
רקע כללי ודיוני
1. הצדדים, להם גם ילדים ממערכות יחסים קודמות, נישאו ביום 8.3.09.
כתוצאה ממערכת היחסים שבין הצדדים נולדו שני ילדיהם הקטינים – ג.א. וש’, ילידי 2010 ו – 2011 בהתאמה.
2. אין מחלוקת כי במהלך כל שנות הנישואין ולמעשה עד עתה מתגוררים הצדדים בבית ובו אף גדלו ילדיהם ממערכות יחסים קודמות. אף אין מחלוקת כי האיש רכש את המגרש ובנה את הבית עובר לנישואי הצדדים.
דומה עוד, כי אין מחלוקת שבמהלך הנישואין הורחב הבית ובמסגרת זאת נוספה לו קומה שניה וכי במהלך הנישואין שילם האיש מחשבונו את החזרי הלוואת המשכנתא שרבצה על הבית.
כל אותה העת היו הזכויות בבית עדיין רשומות על שם צד ג’, מוכרת נכס המקרקעין לאיש.
3. בשנת 2017, עת עלו יחסי הצדדים על שרטון, נחתם ההסכם ואושר בבית המשפט, בנוכחות באת כוחם דאז. במסגרת זאת בין היתר הסכימו הצדדים לפעול בבית הדין הרבני למתן וקבלת גט (סעיפים 4-7 להסכם) ; כי האיש הוא בעל הזכויות הבלעדי בבית ; כי לכל אחד מהם חשבונות בנק על שמו ; וכי”… לשם איזון זכויות הצדדים בכלל המשאבים והזכויות הכספיות אשר נצברו על ידם במהלך הנישואין, במאמץ משותף, ישלם הבעל לידי האשה את הסך של 800,000 ₪…”, שיוצמדו ל”מדד הדיור במשק” ודינם יהא כדין מזונות (סעיף 49 להסכם). בין היתר הצהירה האישה כי היא מתכוונת להסתייע בסכום לרכישת דירה וכי חלקן היחסי של הזכויות בדירה שתירכש באמצעות תשלום כאמור יירשם על שם הקטינים, בכפוף לזכות שימוש בלתי מוגבלת שלה בדירה (סעיף 51 להסכם). עוד הסכימו הצדדים על תשלום דמי מזונות בסכום יסוד של 2,500 ₪ לכל קטין ועל השתתפות שוויונית בהוצאות חינוך ורפואה שאינן מכוסות על ידי מענקים או קופת החולים.
4. במסגרת הדיון בבית הדין הרבני בתובענת הגירושין שהגישה האישה, לבקשת האיש פנו הצדדים להליך של שלום בית במסגרתו השיבו על כנה את מערכת היחסים הזוגית (ראו גם בדברי האיש עצמו בעמ’ 40 – 41 לפרוטוקול). מכאן, גרסות הצדדים משתנות.
בעוד שהאישה טוענת כי תנאי לשובם לשלום בית היה כי האיש יעביר לה מחצית מן הזכויות בבית (ובמקביל היא תממן ממקורותיה את סילוק יתרת המשכנתא וסילוק חוב לצד ג’ שהיה לאיש במסגרת עסקיו), האיש טוען כי נפל קורבן למזימה של האישה לנשלו מזכויותיו בבית.
5. בהקשר זה, אין מחלוקת על עובדות היסוד הבאות:
כפי הנראה עם חזרת הצדדים לשלום בית, החל האיש להשלים את העברת הזכויות בבית משמה של מוכרת הנכס, גב’ מ.מ. (להלן: “המוכרת”), לשמו.
במסגרת זאת, במקביל להתחייבות האיש מיום 31.12.19 לפני המוכרת כי הוא יישא בכל הוצאות העברת הנכס על שמו, משכה האישה מחשבונה היא שיק ביטחון לטובת המוכרת, להבטחת התחייבויות אלה (ראו למשל נספח 3 לתביעת האישה).
העברת הזכויות בבית משמה של המוכרת לשמו של האיש הושלמה בשנת 2021.
ביום 27.3.22 ערכו הצדדים תצהירי העברה ללא תמורה של מחצית מזכויות האיש, לטובתה של האישה (להלן: “תצהירי המתנה” ; ראו למשל נספחים 4-5 לתביעת האישה). התצהירים נערכו ואומתו כדין על ידי עו”ד ט.מ..
ביום 5.7.22 פרע האיש את יתרת הלוואת המשכנתא שנותרה, בסך 152,823.79 ₪ וזאת באמצעות כספים שהעבירה האישה במישרין מחשבונה לטובת התאגיד הממשכן. ואכן, בבקשת הפירעון המוקדם ציין האיש כי מקורות הפירעון הם “…כסף חיסכון של בת הזוג…” (נספח 7 לתביעת האישה בדגש על סעיף 4 הימנו ; נספחים 8 – 9 לתביעת האישה ; ראו גם עמ’ 13 לפרוטוקול).
עסקת ההעברה של מחצית הזכויות לשם האישה דווחה כדין לרשויות המס (ראו למשל נספח 6 לתביעת האישה).
חרף האמור, ועם פרוץ הסכסוך שבין הצדדים, לא הושלמה העברת מחצית הזכויות בבית על שמה של האישה.
אף אין מחלוקת כי האישה העבירה לאיש סכום נוסף של 100,000 ₪ ממקורותיה היא, לטובת עסקיו של האיש.
כן אין כפי הנראה מחלוקת בין הצדדים, שסכום הכסף שהאיש היה אמור לשלם לאישה במסגרת ההסכם לא שולם, וכך גם לא שולמו מזונות הקטינים בתקופת שלום הבית.
6. כפי הנראה במהלך שנת 2022 פרץ מחדש הסכסוך שבין הצדדים. ביום 12.9.22 אף הגישה האישה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד בקשה למתן צו הגנה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ”א – 1991 (להלן: “החוק למניעת אלימות במשפחה”) . ניתן צו על פי צד אחד והמשך הדיון הועבר לבית משפט זה. משהצדדים לא הגיעו להבנות, נשמעו לפני ראיות ביום 23.10.22, ועם סיום הדיון ניתנה החלטתי המנומקת שלפיה קבעתי כי קמה עילה כנגד האיש למתן צו על פי החוק למניעת אלימות במשפחה (להלן: “ההחלטה” ו”הצו”). במסגרת הצו, בין היתר אסרתי על האיש לשוב ולהיכנס לבית עד ליום 23.11.22 וכן אסרתי עליו להטריד את האישה בכל דרך ובכל צורך לרבות בהתקנת מצלמות מעקב ובילוש בבית המגורים, למשך שלושה חודשים נוספים.
7. לאחר מכן הוגשו התובענות שלפני תוך שהצדדים שבו בהמשך להתגורר תחת אותה קורת גג.
8. במסגרת תביעת המזונות בין היתר הגיעו הצדדים לפשרה ביום 21.12.22 לפיה למזונותיהם הזמניים של הקטינים ישלם האיש 1,500 ₪ לחודש לכל קטין ללא חיוב במדור הואיל ולא רובץ על הבית תשלום מדור (להלן :”פשרת הביניים”).
9. מעבר לאמור לא הגיעו הצדדים לכל הבנה שהיא אף לא בדיון קדם המשפט מיום 29.3.23. משכך, נקבעו כלל התובענות לשמיעת ראיות.
10. ביום 7.9.23, בהינתן המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים גם בדבר תשלום הוצאות אחזקת המדור כל עוד הצדדים חיים תחת אותה קורת גג, ניתנה החלטה מנומקת שלפיה הופחת סכום של 200 ₪ עבור כל קטין בגין השתתפות בהוצאות אחזקת המדור עבור הקטינים (להלן: “ההפחתה בפשרת הביניים”).
11. הראיות נשמעו ביום 20.9.23. במסגרת זאת העידו הצדדים לבדם, חרף הצהרת התובע בקדם המשפט מיום 29.3.23 לפיה עורך תצהיר המתנה יוזמן אף הוא להעיד. עם תום שמיעת הראיות נקבע דיון לשמיעת הסיכומים ליום 21.11.23.
12. כבר עתה ייאמר כי תביעת האישה, הגם שלא התעלמה לחלוטין מן ההסכם, ביקשה לנהל הליך רכושי “דה-נובו”, תוך שבשולי הדברים עמדתה היתה שהצדדים זנחו אותו בפועל. יחד עם זאת, לא התבקש במסגרת תביעת האישה או בכל מקום אחר מטעמה סעד בדמות ביטול פסק הדין או קביעה אופרטיבית לפיה ההסכם ופסק הדין בטלים הן להלכה והן למעשה.
מנגד, עמד האיש בכל מאודו על כך שההסכם עצמו תקף ובר קיום, זאת לצד עתירתו הנפרדת להכריז על בטלות תצהירי המתנה.
13. בעקבות פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” נדחה מועד שמיעת הסיכומים ואלה נשמעו לבסוף ביום 9.5.24. במעמד זה בין היתר הצעתי לצדדים הצעת פשרה שנשענה על ניתוח הסיכונים שנבעו מתוצאות אפשריות בפסק הדין כתוצאה מעמדותיהם של הצדדים עצמם והסיכונים הראייתיים והדיוניים שניצבו בפניהם באותו השלב. בין היתר על מנת לאפשר לצדדים שהות לשקול את ההצעה, נקבע מועד נוסף לסיום שמיעת הסיכומים. משהצעת בית המשפט לא הסתייעה, סיימו הצדדים להשמיע סיכומיהם ביום 13.6.24.
תמצית טענות הצדדים
14. בתמצית, חוזרת האישה על טענותיה העובדתיות בדבר הנסיבות שהובילו לכריתת תצהירי המתנה וחזרתם לשלום בית, ועותרת לקבוע כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בבית. זאת לאור מקורות המימון שלו והחזרי משכנתא שהוחזרו בתקופת הנישואין, שיפוצים שפירטה האישה בבית, ויותר מכל לשיטתה – תצהיר העברת הזכויות שדווח כדין לרשויות המס. לכך יש להוסיף גם את התשלומים ששילמה האישה לשם כיסוי המשכנתא, ואת שיק הביטחון שנתנה לשם הסדרת רישום הזכויות משם המוכרת על שמו של האיש. האישה, אשר בשולי טענתה בכתב התביעה טענה כאמור שהצדדים לא קיימו את הוראות ההסכם, מבהירה כי ככל שהאיש אמנם עומד על דעתו לפיה ההסכם תקף, הרי שיש לחייבו לשלם גם את הסכום הכספי המוסכם על פי ההסכם. בהקשר זה מזכירה האישה כי הצמדתו של הסכום הייתה למדד הדיור באופן שיש בו כדי ללמד מלכתחילה על עמדתו של האיש לפיה היו לה זכויות בבית.
כן מבהירה האישה כי יש לזקוף לחובת האיש את אי זימונו של עורך תצהיר המתנה, עו”ד ט.מ., הגם שהאיש הצהיר תחילה כי הוא מתכוון לזמנו.
האישה מבהירה כי הלכה למעשה תבעה איזון משאבים, הגם שלא תבעה את ביטולו של ההסכם, הואיל וההסכם עצמו לא קוים בפועל על ידי הצדדים.
בנושא המזונות מבהירה האישה שהצדדים שניהם הסכימו במהלך ניהול ההליכים על תשלום של 2,500 ₪ עבור מזונות כל קטין ובזה מסתפקת האישה.
15. האיש, בתמצית, דבק בטענותיו שבתביעתו, עותר לקבוע כי ההסכם בתוקף ויש לקיימו, ומנגד עותר להצהיר כי תצהירי המתנה בטלים. זאת, לדבריו הואיל ומקור המימון לבית, שנבנה בשנת 2006 בטרם ההיכרות עם האישה, היה ברובו כספי פיצויים שהתקבלו אצל האיש בשל פטירתה המצערת של רעייתו הראשונה. האיש עותר לדחות את הטענה בדבר השיפוצים הואיל ולאור הודאת האישה כי בעת שעברה להתגורר בו הבית היה בנוי וגם הקומה השנייה בו הייתה בנויה.
האיש מטעים כי המשכנתא נרשמה על שמו בלבד וכלל ההשקעות בבית הושקעו מכספיו. לדבריו, ההחלטה להעביר מחצית מהזכויות בבית איננה סבירה והובטחה לו תמורה בעד העברת הזכויות שלא סופקה שכן האישה לא העבירה לאיש את כלל הכספים שהתחייבה להעביר לו לדבריו. לדברי האיש מדובר אך בהתחייבות לעשיית עסקה במקרקעין, ועצם העובדה שלא נרשמו ייפויי כח בלתי חוזרים מלמדים שלא הייתה כוונה להשלים את העסקה.
לדברי האיש, ההצדקה לחזרה בו מן המתנה היא התנהגותה המחפירה של האישה, שבאה לידי ביטוי בהתנהגותה האגרסיבית והלא מכבדת כלפיו, תוך שלדבריו גולת הכותרת הייתה דווקא בהגשת הבקשה לצו הגנה שלדבריו מהווה הביטוי הבולט ביותר להתנהגות מחפירה כלפיו.
כן הבהיר האיש שהאישה דרשה לקבל בחזרה את הכספים ששילמה לו.
עוד טוען האיש שאין לקבל את הטענה בדבר טענה לשיתוף ספציפי, תוך הדגשה שלשיטתו יש להבחין בין מקרים בהם הוכרה כוונת שיתוף ספציפי שעה שהצדדים לא ניהלו אורח חיים קישורי, כי לא הייתה למעשה אווירת שיתוף, כי הצדדים התנהלו בחשבונות בנק נפרדים, עסקינן בנישואים שניים שלהם וכי בבית לא נעשו מעולם שיפוצים. בסיכומיו טען האיש לשאלת בית המשפט שאין מדובר בעסקת תמורה כי אם בהתחייבות ליתן מתנה שבדין לא הושלמה.
16. חרף העובדה שהסכום הכספי על פי ההסכם לא שולם גם אליבא דהאיש, שב הוא על עמדתו לפיה ההסכם בתוקפו ולנוכח הסכסוך ביניהם הוא מודה שעליו לשלם סכום זה. משבית המשפט הציף לפני האיש בסיכומים את שאלת היחס בין האפשרות שתביעתו תידחה אולם מאידך ייקבע שההסכם עודנו בתוקפו ובין החשיפה הכספית הנוספת בדמות התשלומים בהם הוא חב על פי ההסכם, טען המשיב באופן לאקוני, כי לא ניתן לחייבו בכפל. בנוסף וחרף טענתו לפיה ההסכם בתוקף הלין האיש מדוע האישה לא עמדה על מינויו של אקטואר.
באשר לשאלת המזונות הלין האיש כנגד עצם העובדה שהאישה מתעלמת מההחלטה מיום 7.9.23 שבמסגרתה הופחתו סכומי מדור הקטינים.
תביעת האיש – תצהירי המתנה, הזכויות בבית, וכוונה לשיתוף ספציפי
17. דין עתירתו של האיש להורות על ביטול תצהירי המתנה וכפועל יוצא על בטלות העברת הזכויות במסגרתם לאישה, להידחות. זאת, ללא תלות בשאלה מהי המסגרת הנורמטיבית שלאורה מנתחים את מארג הראיות שהוצגו לפניי. אדרש למערכות הדין העיקריות בהקשרן טענו הצדדים לגורלם של תצהירי המתנה.
התחייבות לתת מתנה במקרקעין
18. ככל שמדובר בעסקת מתנה במקרקעין, כעמדתו של האיש וכמשמעותה בחוק המתנה, התשכ”ח – 1968 (להלן: “חוק המתנה”), הרי שהאיש לא עמד בנטל לשכנע בכל דרך כי קמה לו עילה לבטלה.
19. אכן, עסקינן במתנה במקרקעין וככזו המתנה נשלמת עם רישומה במרשם (סעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ”ט – 1969). אלא שלא ניתן לאחוז במקל בשני קצותיו, מחד לא להשלים בפועל את עסקת המתנה חרף דיווחה לרשויות כדין, ומאידך לנסות ולהישען על הנמקה זו עצמה, כעל טעם עצמאי לאי השלמתה (ראו למשל בדברי האיש בעמ’ 68 לפרוטוקול שורות 4 – 8 לפרוטוקול).
20. שני מצבים פוטנציאליים מנה המחוקק בקשר עם האפשרות של נותן מתנה לחזור בו ממתנתו. האחד, כל עוד לא ויתר נותן המתנה על רשות זו בכתב ומנגד כל עוד מקבל המתנה “…לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות…” (סעיף 5(ב) לחוק המתנה). השני, נוכח התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או בן משפחתו, או הרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן (סעיף 5(ג) לחוק המתנה).
לאחר שמיעת הראיות שוכנעתי כי לא קמה לאיש כל הצדקה על פי חוק המתנה להורות על ביטול תצהירי המתנה.
21. גם בהנחה שהאיש לא הגביל בכתב את הרשות לחזור בו מן המתנה (שכן גם לאחר דיווח לרשויות המס עדיין ניתן לדווח להן על אודות ביטול עסקה), הרי שאין מחלוקת כי האישה העבירה לאיש עצמו סכום נומינלי העולה על כרבע מליון ₪ בזיקה ישירה ועקיפה לאותו ההסכם. זאת, הן בדמות סילוק יתרת המשכנתא שעברה על הנכס והן בדמות תשלום 100,000 ₪ בסמוך לחתימה על תצהירי המתנה לטובת סילוק חובותיו של האיש. על כך גם האיש השיב בחקירתו הנגדית כי סכומים אלה ניתנו לו כדי “…שאני אבוא לכיוון החתימה של התצהיר…” (עמ’ 45 לפרוטוקול שורות 17 – 28).
בכך יש בהחלט כדי לקבוע שהאשה עצמה שינתה מצבה לרעה גלל מתן המתנה.
22. מכאן, להגנת ה”התנהגות המחפירה”, שעל אודותיה בעיקר נשען האיש בתמצית בתביעתו, שבה ייחס האיש לאישה עצמה כוונות זדון ומרמה, עד כדי קנוניה של ממש לנשלו מרכושו. על פי הדין, הנטל להוכיח מרמה או טענות מזימתיות כגון דא הוא כבד עד מאד. אלא שבנטל זה לא עמד האיש כל עיקר.
23. ראשית, הגיונה של טענה זו לוקה בסימני שאלה לא פשוטים נוכח הנסיבות שלאורן נחתמו תצהירי המתנה. שהרי כזכור, בשנת 2017 כבר אושר ההסכם, האיש עצמו חוייב בתשלום סכום כספי נכבד לאישה לצד תשלומי מזונות עיתיים בשיעור לא מבוטל, וכל שנותר לצדדים היה להסדיר את הגט המוסכם, בתביעה שהאישה עצמה הגישה. אלא שהאיש עצמו אישר את גרסתה של האישה, לפיה הוא היה זה שעתר והפציר בה שלא להתגרש, ותחת זאת שישובו לשלום בית. מדוע היתה צריכה האישה לרקוח מזימות אותה העת כנגד האיש, אם לכאורה כל שצריכה היתה לעשות אותה העת היא להשלים את הליך הגירושין, לקבל את החיוב הכספי המוסכם ולפנות לדרך חדשה?
אין מדובר במי שהיתה בעלת ממון רב (גם בהנחה שלרשותה עמדו כספים נוספים שהתקבלו אצלה בירושה) או בעלת הכנסה משמעותית. אלא שראינו, כי לכל הפחות סכום של 100,000 ₪ שילמה האישה גם לגרסת האיש, על חשבון חובותיו העסקיים עוד בחודש ינואר 2022, קרי לפני שנחתמו תצהירי המתנה: “… 100 אלף היא נתנה לי לפני, ב- 5.1…” (עמ’ 47 שורה 8 לפרוטוקול וראו גם בעמ’ 44 לפרוטוקול). מוקשה בעיני לקבל טענה לפיה מי שרקם מזימה כנגד בן זוגו אמנם בחר להיפרד מסכום כסף כה משמעותי בטרם קיבל ולו בטוחה כתובה להשבת כספו.
24. שנית, לא ניתן להתעלם מן העובדה שעורך תצהירי המתנה, עו”ד ט.מ., לא הובא למתן עדות ולו על מנת לתמוך בגרסותיו של האיש בקשר עם עריכתם. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו מדובר במי ששימש למעשה במשך שנים לא מעטות כבא כוחו של האיש לשיטתו הוא, כך שחזקה שלאיש עצמו היתה נגישות להעדתו (לעניין זה ראו גם עמ’ – 60-61 לפרוטוקול). יותר מכך, וגם לו תמצי לומר שיכול ועורך תצהירי המתנה יכול ולא היה מצוי בנבכי נפשם של הצדדים ולא יכול היה לתמוך בגרסתו-תחושתו של האיש בדבר מזימה שרקחה כנגדו האישה, הרי שלבטח יכול היה להתייחס לגרסתו של האיש לפיה הסכם המתנה היה למעשה חלק ממכלול של הסכמות בדבר התנהלות משותפת כוללת של הצדדים, שלא באו לכלל ביטוי כתוב (לגרסה זו ראו בעמ’ 60 לפרוטוקול). מדוע הסכמה נטענת זו לא באה לידי ביטוי כתוב אגב עריכת תצהירי המתנה? ואם אמנם התחייבו הצדדים ל”שותפות מלאה”, מדוע אפוא לא בחרו לערוך הסכם ממון חדש ומתקן, ותחת זאת בחרו אך לערוך תצהירי מתנה נקודתיים? ואם אמנם עסקינן במזימה שרקחה האישה בתחכום רב, במיוחד בהתחשב במודעותו של האיש לכך שהתחייבות לעסקה במקרקעין טעונה רישום, עיתויו של פרוץ הסכסוך בין הצדדים תמוה עד מאד בעיני. שכן מצופה היה שמי רקח מזימה כה מתוחכמת, יבכר להמתין להשלמת רישום העסקה ורק אז יבחר לסיים את מערכת היחסים בין הצדדים. לשאלות אלה לא מצאתי מענה מפי האיש ובמיוחד בהתחשב בהן, תמוהה עד מאד הבחירה שלא להעיד את עו”ד מ’, עורך תצהירי המתנה אשר גם דיווח על העסקה כדין לרשויות המס.
על כך ידועה הפסיקה המקימה חזקה שלו היה מובא עו”ד מ’ למתן עדות, עדותו לא היתה מאששת את גרסת האיש.
25. שלישית, וחשוב מאלה – לא זו בלבד שהאיש לא הוכיח בראיות של ממש את ההתנהגות המחפירה הנטענת של האישה – גם בהנחה שפרץ בין הצדדים סכסוך של ממש במסגרתו סערו הרוחות – הרי שדווקא ההליך לפי החוק למניעת אלימות במשפחה (שבאופן תמוה משהו דווקא האיש ביקש להסתמך עליו), מלמד את ההיפך. שכן במסגרת ההחלטה שבה ניתן הצו, קבעתי ממצאי עובדה מפורשים בעיקר לחובתו של האיש בקשר עם התנהלותו. קבעתי ממצאי עובדה מפורשים לפיהם קיבלתי את טענת האישה לפיה נהג לצעוק עליה “הלוואי ותתאבדי” (סעיף 5.א להחלטה) ; קבעתי שהאיש התבטא כלפי האישה בצורה בלתי הולמת לכל הפחות כפי שפורט בהחלטה, “… זאת כפי הנראה תוך אחיזה בסברה (המוטעית) לפיה הואיל והצדדים עדיין נשואים הוא זכאי לבוא עמה במגע מיני, אך מכח הסטטוס שלהם” (סעיף 5.ב להחלטה) ; קבעתי כי התנהלותו של האיש כפי שהוכחה לפני טמנה בחובה היבטים של אלימות כלכלית (סעיף 5(ג) להחלטה) ; וקבעתי שלכל הפחות האיש סבור שבילוש אחר האישה בדרך של התקנת מצלמות בפנים הבית, כפי שביקש לעשות, היא בבחינת פעולה לגיטימית, זאת באופן שמקים אף הוא עילה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה (סעיף 5(ד) להחלטה). מכל אלה, וגם בהתחשב בכך שבעת ויכוח בין הצדדים השליכה גם האישה מאפרה לכיוונו של המשיב – מעשה שלו ניתן הסבר שלא נשלל על ידי האיש – הבהרתי מפורשות כי קמה עילה למתן הצו ואף הזמנתי תסקיר עו”ס מגייס ומעריך, כמשמעותו בתיקון 18 לחוק למניעת אלימות במשפחה (שבסופו של יום לא הוגש עקב נימוקים מערכתיים של משרד הרווחה).
26. האם כל ויכוח בין צדדים – חריף ככל שיהא – יכול לשמש כעילה לביטול התחייבות ליתן מתנה בין בני זוג בנימוק של התנהגות מחפירה? אם אלה היו פני הדברים, לא מן הנמנע שבתי המשפט היו מוצפים בתובענות שלא לצורך בהקשרים כגון דא.
יותר מכך – במקרה שלפני, לבד מטענות כלליות שתתאמנה את נוסחו של סעיף 5(ג) לחוק המתנה (ראו למשל דבריו בעמ’ 68 לפרוטוקול) לא הציג לפני האיש כל ראיה לפיה אמנם חווה התנהגות קיצונית שכזו לאחר עריכת תצהירי המתנה. אדרבא – כפי שהראיתי, מן ההחלטה עולה דווקא ההיפך, ולפיה יכול ומי שחטא בהתנהגות שכזו הוא דווקא האיש, ולא האישה.
27. לבסוף אף לא נטען ולא הוכח כל עיקר כי יש הצדקה לחזור מן המתנה נוכח הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של האיש (שאף שב על התחייבותו בתובענת המזונות לזון את ילדיו בשיעורים ניכרים).
מכל אלה מתחייבת המסקנה לפיה דין עתירתו של האיש להכיר בביטול תצהירי המתנה לאור העילות שבחוק המתנה, להידחות.
כוונה לשיתוף ספציפי בבית לאחר כרות ההסכם
28. גם כאשר בוחנים את עסקת המתנה בראי טענת האישה בדבר כוונת שיתוף ספציפי בבית, ולא אך בפריזמה של חוק המתנה, מתחייבת המסקנה לפיה אמנם יש לראות בזכויות בבית כמשותפות. שכן גם אם במסגרת ההסכם ויתרה האישה על כל טענה שהיתה לה והזכויות בבית הוגדרו אותה העת כזכויותיו של האיש לבד, הרי שהנסיבות העובדתיות שהוכחו מלמדות מסקנה שכוונת השיתוף הספציפי התגבשה גם אצל האיש לאחר כרות ההסכם, מקום בו האפשרות שייאלץ להיפרד מן האישה (אפשרות שכפי הנראה לא חפץ בה) הפכה למוחשית עד מאד. זאת, עת כזכור האיש עצמו אישר כאמור לעיל, כי הוא זה שביקש ועתר לחזרה לשלום בית ולחיים משותפים אגב ניהול תביעת הגירושין.
29. הדין הוא, כי גם בהינתן משטר איזון משאבים מכח החוק, עדיין יכול בעל דין להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי (השוו, למשל: בע”מ 4545/09 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 7.1.10), והאסמכתאות שם).
השאלה האם התקיימה כוונה ספציפית שכזו לשיתוף בנכס מסוים היא שאלה עובדתית [לעניין זה ולנטלים היסודיים בהקשרו השוו, למשל: בע”מ 10734/06 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 14.3.07)].
30. בהקשר זה אף נפסק, כי הגם שבכל הקשור עם דירת מגורי בני זוג, תהא הנטייה להקל על בן הזוג הטוען לזכויות בנכס הגם שאינו רשום על שמו, עדיין לא יהא בחיי נישואין ממושכים כדי להוביל כשלעצמם למסקנה כי מדובר בנכס משותף. לשם כך יהא על הטוען לזכות להוכיח נסיבות נוספות שמהן ניתן יהא להסיק כוונת שיתוף ספציפית (השוו: רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי פ”ד נו(6) 175). בפסיקת בתי המשפט אף הובעה הדעה, לפיה ככל שעסקינן במגורים בדירה המשותפת במשך שנים רבות, קמה חזקת שותפות בדירת המגורים אף ללא תוספת ראייתית אחרת ממנה ניתן להסיק על אודות כוונת שיתוף ספציפי [השוו: עמ”ש (ת”א) 1037/09 פלוני נ’ פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 8.9.11) והאסמכתאות שם]. לצד זאת, הובעו דעות אחרות לרבות בבית המשפט העליון לפיהן גם בהינתן מגורים משותפים בדירה, לא יהא בכך בלבד כדי לחייב מסקנת שיתוף גם בדירת המגורים (לעניין זה השוו, למשל: בע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני [פסקות 19- 20 לחוות דעתו של כב’ השופט י’ עמית ; מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.12.12) כן השוו: שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי התשע”ו – 2016, 187 – 188 והאסמכתאות שם].
31. במקרה שלפני, הראיות שהוצגו תומכות בגרסתה של האישה לפיה לאחר כרות ההסכם ואישורו, זו הסכימה לשוב לשלום בית ולחיים משותפים בתנאי שהאיש ישתפה בזכויות בבית. ככל שהאיש נשען עתה בהליכים שלפני על הסברה לפיה כל עוד ההסכם לא בוטל, אין ניתן להכיר בטענה זו (כעולה לכאורה מדבריו בעמ’ 68 לפרוטוקול), הרי שסברה זו שגוייה מיסודה. שהרי במסגרת ההסכם כל שאושר הוא כי נכון לעת כריתתו, האישה הכירה בזכויותיו הבלעדיות בבית, ולצד זאת הסכימו הצדדים לאזן את כלל טענותיהם עד אותה העת בתמורה לסכום הכספי שהסכים האיש לשלם לה.
אולם כפי שהצדדים שניהם טענו, העובדות שלאורן כל אחד מהן בתורו עתר לסעדים בקשר עם הזכויות בבית – האיש, לביטול תצהירי המתנה, ואילו האישה להכרה בכוונת השיתוף בבית לאחר מכן ולהשלמת השיתוף בזכויות בבית – הן עובדות שהתגבשו בכללותן לאחר כרות ההסכם ואישורו. ככאלה, הם מקימות עילה עצמאית ונפרדת לבחינת הזכויות בבית, ללא תלות של ממש בעובדות שהתגבשו עם אישורו של ההסכם. כל מסקנה אחרת איננה עולה בקנה אחד עם השכל הישר ולמעשה אף משתמע הימנה שבעצם אישורו של הסכם, בעל הזכויות “מחסן” את זכויותיו גם לעתיד בנכס הנ”ל.
32. טלו לדוגמה מצב, שבו צובר פלוני חוב מזונות, המבוצע בלשכת ההוצאה לפועל. גלל חוב זה, נוקטת פלונית בהליכי אכיפה, שבמסגרתם מוטל עיקול על זכויותיו של האיש בנכס מקרקעין, הגם שפלונית ויתרה על זכויות נטענות בו במסגרת הסכם הגירושין הכולל. ככל שפלונית תבקש לנקוט בהליכי מימוש של עיקול זה להבטחת זכויותיה הכספיות, האם יוכל פלוני להישמע בטענה לפיה זו ויתרה מלכתחילה על זכויותיה הנטענות בנכס במסגרת ההסכם? התשובה לשאלה זו אף היא שלילית, שכן למעשה העילה לעתור למימושו של העיקול בדרך זו או אחרת, נוצרה לאחר גיבושו של החיוב.
33. לגופם של דברים, בענייננו הוכיחה האישה צבר של נימוקים – בדין ובעובדה – המקימים מסקנה שגם בהנחה שהמסגרת הנורמטיבית לבחינת הזכויות בבית היא דיני השיתוף הספציפי, עמדה בהם האישה.
34. הראיה הברורה ביותר לכוונתו של האיש לשתף את האישה בזכויותיו בבית לאחר כרות ההסכם היא עצם כריתת תצהירי המתנה, שכאמור גם דווחו לרשויות המס על כל המשתמע מכך. ראינו, כזכור, שהאיש כלל לא טרח לזמן את עורך תצהירי המתנה כדי לתמוך בטענתו לפיה תצהירים אלה היו חלק מהסכמות רחבות יותר בדבר “שיתוף כולל” בכלל נכסי הצדדים, שגם הועלו בפני עורך הדין. היעדר כל ראיה חפצית לכך, כמו גם נפקות אי זימון עורך תצהירי המתנה למתן עדות, מוסיפים נדבך למסקנה לפיה אין ממש בגרסה זו. מכאן, שלפנינו ראיה חפצית – ספציפית ומהותית – המאשרת כי תצהירי המתנה אכן היו חלק ממהלך שבו הסכימו הצדדים מפורשות על שיתופה של האישה בזכויות בבית.
35. ראינו, גם, כי לאחר עריכת תצהירי המתנה, ומשהבהיר האיש כוונתו בדבר שיתופה של האישה בזכויות בבית, טרחה היא וסילקה את יתרת המשכנתא שרבצה על הנכס, כמובן שללא כל התנגדות מצד האיש בזמן אמת. גם בכך יש כדי לשמש נדבך משמעותי לתמיכה בטענת האשה.
גם עצם הסכמתה של האישה לחזור לחיים משותפים לאחר שכל שנותר – כמפורט לעיל – היה להשלים את תובענת הגירושין שהיא עצמה הגישה, מלמד סבירות גבוהה יותר לגרסתה ולפיה התנאי לחזרה לחיים משותפים היה אמנם שיתופה בזכויות בבית (לעניין זה ראו גם בדבריה בעמ’ 20-21 לפרוטוקול). כדבריה: “… אני לא רציתי להביא כלום, אני לא רציתי לחזור, אני ביקשתי גט, אוקי? מה שהוא הסכים זה לתקן את המעוות, כי הייתה כוונת שיתוף מהיום הראשון שחייתי איתו. אני נשארתי בבית וטיפלתי בילדים, ועצרתי את החיים, ועשיתי הכל, וכשאני התחילתי טיפה לצאת לעצמאות של עבודה או הכנסה זה היה לו קשה, העצמאות שלי הייתה לו מאד מאד קשה. הילדה שלי, החיים הפכו להיות בלתי נסבלים, אוקי? כל העניין הזה של הלרשום את הבית על שמי, זה לתקן את מה שהוא עשה. זה חלק מבקשת סליחה שלו כדי שנחזור…” (עמ’ 23 שורות 12 – 19 לפרוטוקול).
36. ואכן, סביר הרבה יותר בעיני, כי אלה היו המצג וההבטחה שהבטיח האיש לאישה במעמד תובענת הגירושין ולאחרי. שכן אחרת, לא זו בלבד שיקשה עד מאד להסביר את עצם חזרתם של הצדדים לחיים משותפים באותו השלב, כי אם יקשה עוד יותר ליתן הסבר לכך שעוד בשנת 2019 משכה האישה שיק ביטחון לטובת המוכרת, להבטחת חיובים פוטנציאליים של האיש הנובעים מהעברת הזכויות בבית על שמו.
37. בחקירתו של האיש שמענו הסבר שלפיו האשה “התנדבה” במעמד הפגישה עם המוכרת ואביה לרשום שיק שכזה, חרף רצונו (עמ’ 63 לפרוטוקול). גם אם אלה היו פני הדברים בפועל (ולא ראיתי הסבר מדוע לא טרח האיש להעיד את המוכרת כדי לתמוך בגרסה זו), יש בכך כדי לחזק את גרסתה של האישה דווקא. שאחרת, ואם אמנם כדבריו שיתוף הזכויות בבית לא היה חלק מתנאי החזרה לשלום בית, לא מצאתי כל סיבה מדוע האישה תתנדב כבר בשנת 2019 לסכן את הונה באופן משמעותי בדמות מתן שיק בטחון לצד ג’, להבטחת חיוביו של האיש, בקשר עם הנכס דווקא. דווקא מתן שיק הביטחון מלמד אינטרס ישיר הן של האישה והן של האיש בקשר עם הזכויות בבית ; אינטרס שיכול היה להתגבש רק במידה שלשני הצדדים היתה אותה העת זיקה של ממש לזכויות בבית.
38. לכך יש להוסיף תמיכה נסיבתית נוספת הקשורה עם עיתוי רישום הזכויות על שם האיש בבית. כזכור, הזכויות בבית נרכשו על ידי האיש מצד ג’ עובר לנישואי הצדדים בשנת 2009 אולם עד לאישור ההסכם ולמתן פסק הדין בשנת 2017, במשך כשמונה שנים לפחות, לא מצא האיש לנכון לפעול להעברת הזכויות על שמו.
רק לאחר חזרת הצדדים לשלום בית, החל האיש – ולצידו האישה – לפעול לרישום הזכויות בבית על שמו. עיתוי זה מעורר כשלעצמו סימן שאלה, כשהתשובה הסבירה לכך נעוצה בעצם גרסתה של האישה, לפיה אכן הבטיח לה האיש לשתפה בזכויות בבית כתנאי לחזרה לשלום בית. שכן גרסה אחרת לא מצאתי מפי האיש למעט העובדה שהוא אחז יפוי כח בלתי חוזר מהמוכרת (עמ’ 62 לפרוטוקול). אין בכך כדי להסביר כל עיקר מדוע החליט לעשות בו שימוש ולפתוח במהלך לרישום זכויותיו בבית בפועל רק לאחר מעמד הדיון בתובענת הגירושין. המסקנה המסתברת, אפוא, היא כי בעצם הנעת מהלך רישום הזכויות בבית על שם האיש, בשיתופה של האישה, יש כדי לשמש תמיכה נסיבתית נוספת לגרסתה של האישה.
39. לכך יש להוסיף את עצם ביצוע תשלום בסך 100,000 ₪ לטובת סילוק חובות האיש בטרם נכרתו תצהירי המתנה. גם אם אין בכך כדי לתמוך בגרסה ולפיה התכוונו הצדדים לשתף את מלוא נכסיהם האחד עם השניה, וגם אם אין בהכרח לראות בכך משום מתן תמורה כנגד מתנה שטרם ניתנה, יש בכך כדי לשמש נדבך נסיבתי נוסף למסקנה כי יכול והאישה סמכה על הבטחת האיש, עמו שבה לחיים משותפים, לשתפה בזכויות בבית, באופן שהקל עליה להיפרד מהון נכבד לטובתו.
40. בנוסף, כי אין מחלוקת שמדובר היה בבית המגורים שבו התגוררו הצדדים בצוותא משך כל שנות החיים המשותפים ובו גידלו את ילדיהם המשותפים (כמו גם את ילדיהם הנוספים).
עוד יש להעיר, כי גרסתה של האישה לפיה שאלת הזכויות בבית היתה אבן נגף עוד בטרם נכרת ההסכם, נלמדת לכאורה גם מלשון ההסכם ומעמד אישורו. שכן כעולה מפרוטוקול אישור ההסכם אמנם דומה שהצדדים, אשר התייצבו לצד עורכת דינם ועורכת ההסכם אמנם התייחסו לבית במעמד הדיון כאל “דירתנו” (ראו למשל בעמ’ 1 שורה 12 לפרוטוקול אישור ההסכם ; עמ’ 1 שורה 14 לפרוטוקול אישור ההסכם). בהתאם, אחרת גם לא היו לכאורה צריכים לאשרר ולהבהיר כי האיש הוא בעל הזכויות בבית, בלא קשר לאופן רישומו בפועל (סעיף 45 להסכם). ככל שסבר האיש אחרת, יכול היה לזמן את באת כוחם דאז, שכעולה מפרוטוקול הדיון אף שימשה כמגשרת ביניהם עובר לכריתת ההסכם, למתן עדות. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.
41. כל אלה – בדגש על כריתת תצהירי המתנה כמו גם סילוק יתרת המשכנתא על ידי האישה – מגבשים תשתית ראייתית מובהקת בדבר קיומה של כוונה לשיתוף ספציפי של הזכויות בבית, לאחר אישור ההסכם.
כפועל יוצא אף לא נדרשתי לשאלה האם אמנם נטלה האישה חלק בשיפוץ הבית אם לאו, מחלוקת זוטא שגם אם לא הוכחה כדבעי, איננה נדרשת כל עיקר לצורך גיבוש המסקנה דלעיל.
42. מכלל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי האיש להוכיח כל עילה או הצדקה לבטל את תצהירי המתנה ומנגד עלה בידי האישה להוכיח כי לאחר אישור ההסכם התגבשה בין הצדדים כוונה לשתפה במחצית מזכויותיו של האיש בבית.
42. הלכך, דין עתירת האיש להורות על בטלות תצהירי המתנה להידחות וכך אני מורה.
באשר לעתירתו הנוספת של האיש להכיר בתוקפו של ההסכם, ובמשתמע מכתב התביעה להורות על קיומו, אדרש עוד להלן, אגב דיון בתביעת האישה.
תביעת האישה – הצהרה על שיתוף בזכויות בבית ואיזון משאבים כולל “דה-נובו”
43. כעולה מן האמור לעיל, משקבעתי כי אמנם התגבשה כוונה לשיתוף ספציפי בזכויות בבית לאחר אישור ההסכם מתן פסק הדין, ועת לא מצאתי כל עילה לביטול תצהירי המתנה, אני קובע מפורשות כי לאישה זכות להשלמת העסקה בדבר העברת מחצית מזכויותיו של האיש בבית. כפועל יוצא, אני מורה לאיש לעשות כל הדרוש על מנת להשלים את העברת מחצית הזכויות בבית לידי האישה. ככל שלא יעשה כן האיש תוך 60 יום, תהא רשאית האישה לעתור למינויו של כונס נכסים לזכויות האיש בבית לשם השלמת עסקת המתנה ברישום כדין, ועל חשבונו של האיש.
מנגד, אין בכך להוביל למסקנה שיש להיעתר בגדרי התובענה שלפני ליתר הסעדים להם עתרה האישה בתביעתה.
44. ראשית, עת האישה טרם נרשמה בפועל כבעלת זכויות בבית, ספק אם קמה העילה להורות על פירוק השיתוף בזכויות אלה, זכויות שבמקרקעין, ולו מכח הוראות חוק המקרקעין [לעניין זה השוו, בין היתר: המ’ 936/94 רוטמנש נ’ א.פ.י.א.ש.ר (מצוי במאגרים המשפטיים ; 4.4.95); בש”א (חיפה) 904/99 בינשטוק נ’ א.א.ח.י (מצוי במאגרים המשפטיים ; 9.11.00); ה”פ (י-ם) 802/05 בלזברג נ’ האפוטרופוס הכללי (מצוי במאגרים המשפטיים ; 31.07.08); ת.א (ת”א) 29324/08 נדל נ’ וזינצה (מצוי במאגרים המשפטיים ; 5.3.09); ה”פ (צפת) 17326-07-10 מנסור נ’ סעד (מצוי במאגרים המשפטיים ; 24.9.13); ת.א. (ת”א) 63983/06 – בש”א 157641/07 פינת פלורנטין בע”מ נ’ עזבון המנוח גבאי אברהם ז”ל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.5.07); ת.א. (י-ם) 10710/04 מורלי נ’ זבולוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 4.4.06); ת.א. (עכו) 29136-05-13 פאעור נ’ שאהין (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.1.14); ת.א. (ת”א) 58032-01-14 כדורי נ’ בלושטיין (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.10.14)].
גם לו תמצי לומר אחרת ולקבוע שבעצם הקביעה לפיה תצהירי המתנה בתוקף יש משום הכרה בשותפות הצדדים דה-פקטו בבית, שמשבחרה האישה לילך במסלול של העברה ללא תמורה ודיווחו כדין, מן הראוי להשלימו על מנת להסיר חשש מפני הקדמת פירוק השיתוף באופן שאולי יפגע בזכויות צדדי ג’ לרבות הרשויות השונות. כפועל יוצא, יש להשלים מסלול זה בטרם נידרש במידת הצורך לפירוק השיתוף בפועל בתובענה נפרדת.
45. שנית, יתר הסעדים להם עתרה האישה מניחים בשוליהם בלבד כהנחת מוצא עובדתית, שפסק הדין אשר אישר את ההסכם בוטל ולו מכללא ובהתנהגות הצדדים. אלא שעם הגשת כתבי הטענות מצד האיש, על נקלה יכולה היתה האישה להיווכח כי הוא טוען עובדתית את הטענה ההפוכה – קרי, שההסכם ופסק הדין עודם תקפים. מכאן, שההנחה העובדתית שהניחה האישה לא היתה יכולה לעמוד לה כל עיקר. חרף האמור, האישה לא ביקשה לתקן את כתב תביעתה ולא ביקשה סעד אופרטיבי של ממש דוגמת הצהרה על בטלות ההסכם ובטלות פסק הדין. לכך נודעת נפקות של ממש, שעה שספק רב מאד אם ניתן לאיין בתקיפה עקיפה ובאבחת עט את תוקפו של פסק דין, שנתנה ערכאה שיפוטית מוסמכת.
46. ואכן, תמיהה של ממש מתעוררת למקרא כתב התביעה ונוסחו, שבו ביכרה האישה לנהל מחדש הליך רכושי שתם ונשלם עם כרות ההסכם ואישורו בפסק דין, מבלי לעתור לביטולו כדין. לדברים נפקות גם במישור המינהל השיפוטי, שכן קבלתו של סעד שכזה אגב תקיפתו העקיפה בלבד ובהתנגדות האיש לכך, לא זו שלכאורה תבטל למעשה פסק דין חלוט שלא בדרך הקבועה לכך בדין, אלא שגם תכביר תשומות שיפוט ומינהל רבות, עת למעשה יידרש מבית המשפט לנהל דה-נובו הליך רכושי סביב נכסים וזכויות שכבר הוסכם בעניינם ואשר גורלם מאז אושר ההסכם ועד עתה לא ברור די הצורך.
47. מנגד, וכפי שכבר הבהרתי לעיל, גם עמידתו של האיש על קיומו של ההסכם ועל תוקפו, העמידה אותו בסיכון. שכן כפי שכבר הראיתי, בלא תלות בקיומו של ההסכם קבעתי זה מכבר כי לאשה זכויות בבית. אולם בנוסף, בהתאם לנסיבות העובדתיות שקדמו להסכם, עדיין חב האיש חובות כספיות לאישה.
48. השאלה האם אין בעצם חיוביו הכספיים של האיש מכח ההסכם משום חיוב בכפל לאור עסקת המתנה, איננה נטולת ספקות ופנים לה לכאן ולכאן. בכלל זה נוכח השאלה האם ובאיזו דרך הביא בחשבון החיוב הכספי של האיש במסגרת ההסכם את טענותיה של האישה בקשר עם זכויות בבית עוד בטרם נכרת ההסכם. לעניין זה גם האישה לא טרחה להציג ראיות להסרת הערפל הראייתי ולו בדרך של זימון באת כוחם דאז למתן עדות.
49. לא בכדי הצעתי לצדדים הצעת פשרה שהיה בה גם לכאורה כדי להסיר את מסכת הספקות, הסיכונים והסיכויים, הנובעים מהותרת ההסכם כפי שהוא על כנו לצד ההכרעה בשאלת הזכויות בבית. עת ההליך שלפניי עסק בעיקרו בשאלת הזכויות בבית ; עת שאלת החיוב הכספי בהסכם ותכליתו הלכה למעשה כלל לא נשקלה על ידי הצדדים בהליך שלפניי ויכול ונודעת לה נפקות של ממש בכל הקשור עם האפשרות לחיוביו של האיש ולו בחלקם בכפל; ומקום בו האישה כאמור כלל לא עתרה לביטולם של פסק הדין ושל ההסכם, אינני מוצא להידרש להמשך ניהול תובענת האישה לבד מהסעד המהותי העיקרי אותו תבעה, והוא הזכויות בבית. יתר הסעדים שנתבעו, ואשר נגזרים אך מהנחת מוצא אגבית שכאמור לעיל לא גובשה ותוחמה כדבעי, אין מקומם בירור בהליך שלפניי.
מכאן, לתביעת המזונות.
תביעת המזונות
50. דומה שתביעה זו הוגשה אך לאור ההנחה המובלעת שלפיה ההסכם בטל. משלא קבעתי כך כל עיקר, הרי שאין מקום לכל פסיקה אחרת של מזונות הקטינים. זאת, במיוחד עת גם בכתב ההגנה אין האיש מתנגד לתשלום מזונות הקטינים על פי הסכום שנקצב בהסכם, ועת בסיכומיה גם האישה איננה מתנגדת להותרת סכום זה על כנו.
משכך, עת לא קבעתי כל עיקר שההסכם עצמו אמנם בוטל, הרי שגם הסכמות הצדדים בהקשר זה עודן תקפות.
51. מנגד, בשלב זה לא ניתן להתעלם מהסכמות הביניים להן הגיעו הצדדים אגב החיים תחת אותה קורת גג וגלל כך, כעולה בין היתר מפשרת הביניים ומן ההפחתה מפשרת הביניים, אשר דומה שבעיקרן משקפות את ההתאמה לה הובילו הצדדים עצמם בהינתן הסכסוך המחודש ביניהם וכל עוד לא הפרידו מגוריהם. במצב דברים שכזה, סביר הרבה יותר בעיני להותיר התאמה זו על כנה כל עוד הליך הפרדת המגורים לא יושלם.
52. בהינתן שבעתיד הנראה לעין יבצעו הצדדים הפרדת המגורים, הרי שאין מחלוקת אמיתית בין הצדדים במצב דברים זה כמפורט לעיל בדבר התאמתו של החיוב על פי ההסכם גם לשיעור המזונות הראוי מאותה העת ואילך. זאת בין אם ההסכם בתוקפו עומד ובין אם לאו.
53. כפועל יוצא, אני קובע כי כל עוד ימשיכו הצדדים להתגורר תחת אותה קורת גג ללא כל הוצאת מדור, יעמוד החיוב במזונות כפי שיעור פשרת הביניים כמו גם ההפחתה מפשרת הביניים. זאת כסכום יסודי ובתוספת הנשיאה במחצית ההוצאות החריגות עבור הקטינים כמפורט בהסכם.
מעת שיפרידו הצדדים מגוריהם, ישוב על כנו חיוב המזונות שבהסכם כפי שהוא, מאותה העת ואילך.
סיכום אופרטיבי
54. בסיכומם של דברים אני קובע כדלקמן:
עתירת האיש להצהיר על בטלות תצהירי המתנה נדחית.
כפועל יוצא, אני מורה לאיש לעשות כל הדרוש על מנת להשלים את העברת מחצית הזכויות בבית לידי האישה. ככל שלא יעשה כן האיש תוך 60 יום, תהא רשאית האישה לעתור למינויו של כונס נכסים לזכויות האיש בבית לשם השלמת עסקת המתנה ברישום כדין, ועל חשבונו של האיש.
מהנימוקים המפורטים לעיל, הכרעה זו ממצה את הדיון בשתי התובענות – תביעת האיש ותביעת האישה כאחד.
בכל הקשור עם תביעת המזונות, עד לעת שבו יופרדו המגורים בפועל ינהגו הצדדים על פי פשרת הביניים כמו גם ההפחתה מפשרת הביניים ; וזאת בתוספת השתתפות שוויונית במחצית הוצאות הרפואה והחינוך כהגדרתן בהסכם. מעת שיופרדו המגורים בפועל, ינהגו הצדדים מאותה העת ואילך כפי החיוב בהסכם במלואו.
55. בשים לב לתוצאה לה הגעתי, מצאתי שכל צד יישא בהוצאותיו.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטי הצדדים ובני משפחתם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.
ניתן היום, י”ז סיוון תשפ”ד, 23 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
