לפני
כבוד השופט בן שלו
התובע (ונתבע)
ס.ש. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד שרית ישר
נגד
הנתבעת (ותובעת)
ה.ש. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד חני אביטן
פסק דין
על המדוכה שתי תביעות בין בני זוג, הורים לשלושה ילדים, שנפרדו. האחת, תביעה למזונות קטינים הגישה האם (תלה”מ 22444-09-22 ; להלן: “תביעת המזונות”) ; השניה, תביעה רכושית שהגיש האב (תלה”מ 10351-10-22 ; להלן: “התביעה הרכושית”).
הואיל וחרף מחלוקות מצומצמות יחסית לא הגיעו ההורים לכלל הסכמות, נשמעו ראיות בתובענות.
לנוחות הקריאה יכונו הצדדים “האם” ו”האב”.
רקע כללי ודיוני
הצדדים נישאו זה לזו כדמו”י ביום 23.6.16 (דינם האישי הוא הדין העברי).
במהלך הנישואין נולדו לצדדים שלושה ילדים: ל.ג. – כבן שמונה ; א’, כבת שש שנים ותשעה חודשים ; ול’, כבן ארבע שנים ועשרה חודשים.
הצדדים שניהם שכירים ככלל, ובמהלך חיי הנישואין רכשו בצוותא זכויות בדירת מגורים ברחוב XX ב X (להלן: “הדירה”). אין מחלוקת, כי שווי הדירה נאמד על ידי שמאי מטעם בית המשפט ביום 30.5.23 על סך 1,510,000 ₪ (להלן: “השומה”).
על הדירה רובצת הלוואת משכנתא שהחזריה נאמדים בכ- 3,300 ₪ מדי חודש, ואין מחלוקת כי למעשה את עיקר התשלום השוטף מבצע עד כה האב.
אין מחלוקת כי מועד הקרע בין הצדדים הועמד על יום 22.5.22, מועד בו הוגשה בקשה ליישוב סכסוך לבית הדין הרבני.
תביעות המזונות והרכוש הוגשו בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2022, בהתאמה.
לצד תביעת המזונות הגישה האם גם תביעה לאחריות הורית, שהסתיימה בפסק דין ביום 20.7.23 (תלה”מ 22542-09-22). אין מחלוקת שזמני השהות הפסוקים הם כפי המלצות תסקיר שהוגש באותו ההליך ביום 30.3.23, ולפיו שוהים הקטינים עם האב פעמיים בשבוע בימים ב’ ו-ד’ ובכל שבת שניה מיום שישי עד ליום א’ בבוקר, כאשר בשבוע שהקטינים אינם שוהים עמו בסוף השבוע, השהות באמצע השבוע כוללת לינה. יחסי הלינה אצל האב, אפוא, עומדים על כ- 28.5% אצל האב מדי שבועיים.
בהחלטה מיום 9.11.22 הועמדו מזונותיהם הזמניים של הקטינים על סכום יסודי של 3,150 ₪ לחודש, בתוספת נשיאה שוויונית בהוצאות המשכנתא כמו גם בהוצאות הרפואה והחינוך של הקטינים (להלן: “החלטת המזונות הזמניים”). בהחלטה הנ”ל פורטו גם החזקות השונות בפסיקה באשר לצרכים הכרחיים של קטינים, כמו גם צרכים מינימליים של ילדים כאשר הנחת החיוב היא מדין צדקה [שכן עד לגיל 6 כידוע בפסיקה, החובה על פי הדין העברי היא חובה אבסולוטית של האב, ולאחר מכן עסקינן בחיוב מדין צדקה שבו חבים ההורים על פי העקרונות שנקבעו בבע”מ 919/15 פלונית נ’ פלוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 19.7.17)].
עם הגשת התובענות נקבעו בהן קדמי משפט, שבהם חרף הצעת בית המשפט לא הגיעו הצדדים לכלל הבנות.
בהסכמת הצדדים ניתן ביום 5.1.23 צו לפירוק השיתוף בדירה (להלן: “צו הפירוק”). אלא שמאז ועד עתה שבים ועוסקים הצדדים בשאלה מיהו שירכוש את הזכויות בדירה, המשמשת כאבן נגף של ממש לצדדים מסיום הסכסוך, ויותר מכך כפי שהתברר גם בהמשך ניהול ההליך, כנכס בעל פוטנציאל הכבדה משמעותי לאיזה מן הצדדים ככל שירכוש את חלקו של האחר.
ביום 30.5.23 הוגשה השומה, שכאמור אין על אודותיה חולק.
ביום 27.6.23 הוגשה חוות דעתו של מומחה בתחום האקטואריה, מר א.י. לעניין זכויותיהם הכספיות והסוציאליות של הצדדים (להלן: “המומחה” ו”חוות הדעת”, לפי העניין). מסקנות חוות הדעת, שאמדה את זכויותיהם הפיננסיות של הצדדים (לרבות זכויותיהם הסוציאליות ומאזני חשבונות הבנק השונים, לרבות הלוואות שניטלו), הבהירו כי על פי חלופת היוון הזכויות על האב להעביר לאם 15,678 ₪ נכון להגשת חוות הדעת. על פי חלופת האיזון בהתאם למועד הגמילה, על האם להעביר לאב סך של 43,165 ₪ ויתר הזכויות תאוזנה במועד גמילתן על פי פסיקתות שהוכנו.
ביום 6.7.23 הודיע האב כי הוא מקבל את חוות הדעת ומבקש לאמץ את חלופת מועד גמילת הזכויות.
הנתבעת טענה ביום 31.7.23 כי היא מבקשת לאמץ את חלופת ההיוון וטענה לאקונית כי אין לה חלק בהלוואות שנטל האב.
ביום 12.1.24, כשבועיים בלבד לפני מועד שמיעת הראיות, כרתו הצדדים הסכם כולל שבמסגרתו בין היתר הסכימו על שיעור מזונות של 2,600 ₪ לחודש לשלושת הקטינים, על זמני שהות הכוללים לינה פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני עד מוצאי שבת, וכן על רכישת זכויות האב בדירה בתמורה לסך של 150,000 ₪ ו-ויתור הדדי על טענות רכוש אחרות. נוכח האמור, בוטל הזמן שהוקצה לשמיעת הראיות והדיון יוחד אך ורק לאישורו של ההסכם.
אלא שביום 22.1.24 הודיע האב כי הוא חוזר בו מן ההסכם ובסופו של יום, לאחר שהוגשה ביום 11.2.24 בקשה מוסכמת לשמיעת הראיות.
ביום 7.4.24 הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים לפיה האם מסכימה שהאב ירכוש את זכויותיה בדירה כפי חוות דעת השמאי. הודעה זו קיבלה תוקף של החלטה (להלן: “ההסכמות המאוחרות”).
אלא שהאב הודיע ביום 3.6.24 כי הוא עומד על השתתפות בתשלומי “…ההלוואות, תלשומי משכנתא וחובות נוספים…” (שם). בנסיבות אלה נותרה שמיעת הראיות גם בתביעה הרכושית על כנה.
לא זו אלא שבחודש יוני 2024 הגיש האב תביעה חדשה לדמי שימוש בדירה, שטרם נידונה ועניינה לא יבוא בגדר הליך זה.
הצדדים שניהם הגישו תיקי מוצגים, והראיות נשמעו ביום 17.7.24, במסגרתן העידו למעשה בעלי הדין בלבד. השמאי והאקטואר לא זומנו למתן עדות ואיש מהצדדים לא ביקש לזמן כל עד חיצוני.
סיכומי הצדדים נשמעו בעל פה ביום 31.10.24.
תמצית טענות הצדדים
האם טוענת כי האב מערים קשיים על תשלום המזונות השוטף, כי מצבו הכלכלי השתפר, וכי נעזר רבות בבני משפחה לטיפול בילדים. לדבריה, יש בינה ובין האב אשר ממשיך להתגורר בבית הוריו, פערי שכר משמעותיים. לפיכך עותרת האם להיעתר לתביעת המזונות במלואה ולחייב את האב לשלם למזונות ילדיו אצלה סך כולל של 5,000 ₪ לחודש כפי חלקו היחסי המוערך של האב בצרכים אלה (1,600 ₪ עבור ל.ג. וא’ כל אחד ו- 1800 ₪ עבור ל’) בתוספת הוצאות מדורם ואחזקת מדורם בסך 2,351 ₪ לחודש, כמו גם מחצית הוצאות רפואה וחינוך ודמי טיפול בסך 600 ₪ לחודש.
חרף ההסכמות המאוחרות שקיבלו תוקף שיפוטי, התנגדה האם בסיכומיה לכך שהאב ירכוש את חלקה בזכויות בדירה והלינה על עצם חזרת האב מן הסכם הכולל. לשיטתה, בני משפחתה התגייסו לסייע לה ברכישת חלקו של האב בדירה. לחילופין, עתרה האם להורות על מכירת הדירה בשוק החופשי ובמידת הצורך בהליך של כינוס נכסים.
האם לא התייחסה בסיכומיה לחוות הדעת.
לטענת האב, הוא עומד בזמני השהות באופן דווקני ואף השלים (גם אם בדיעבד) את תשלומי המזונות הזמניים שנפסקו. לדבריו, הוא ההורה המרכז את רכישת צרכי הילדים. האב מדגיש כי שכרה השעתי של האם גבוה משלו וכפועל יוצא גם פוטנציאל ההשתכרות שלה, וכי היא קיבלה מענקים וכספים שונים במהלך השנה האחרונה שעל אודותיהם לא דיווחה. עוד טוען האב כי צרכי הקטינים הוערכו באופן מופרז, ללא אסמכתאות של ממש לעניין זה. האב טען כי האקטואר לא התחשב בהלוואות שניטלו במהלך החיים המשותפים. במענה לשאלת בית המשפט בדיון שמיעת הסיכומים מצא לטעון כי רק חלק מההלוואות – ללא פירוט קונקרטי – הובא בחשבון, שכן לדבריו סך ההלוואות המשותף למועד הקרע עומד על 162,269 ש”ח. לפיכך עתר האב במעמד דיון שמיעת הסיכומים כי האקטואר יגיש חוות דעת משלימה.
עוד עתר האב להביא בחשבון במסגרת איזון המשאבים את שוויו של רכב XXX שנת ייצור 2008, טען כי האם מבקשת לטרפד את ההסכמות המאוחרות שמבוקש לאשררן וטען במעמד שמיעת הסיכומים כי לאחר שמיעת הראיות קיבל אישור עקרוני למשכנתא. האב לא נדרש לשאלה מה תהא החלופה שלאורה לשיטתו יש לאזן המשאבים ועתר לחלק את המיטלטלין המשותפים על פי שיטת שתי הרשימות.
אדרש תחילה להכרעה בשאלת מזונות הקטינים.
תביעת המזונות
עם תום שמיעת הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי אין לשנות רבות משיעור מזונות הקטינים. זאת, מקום בו עולה כי יכולותיהם הכלכליות של הצדדים שניהם גבוהות מאלה שהוערכו בעת מתן ההחלטה למזונות זמניים; עת התברר היקף אחריותם ההורית וזמני השהות הקונקרטיים של ההורים שניהם עם הצדדים; ועת חובתו של האב ביחס ל’ עודנה אבסולוטית.
אין מחלוקת כי האב עודנו שכיר ועבר לעבוד כאיש אחזקה. איני רואה נפקות של ממש לשאלה האם עסקינן בקידום או בתפקיד רוחב, שכן כך או אחרת, מגלים תלושי שכרו לחודשים דצמבר 2022 עד נובמבר 2023 על עלייה בשכרו מאז ניתנה החלטת המזונות הזמניים. נתוני שכרו הממוצע נטו (בהפחתת ניכויי חובה) של האב לחודשים דצמבר 2022 עד לחודש ספטמבר 2023 מלמדים הכנסה ממוצעת של 9,763 ₪ לחודש, והם כוללים גם את נתוני חודש אפריל 2023, בהם מסיבה לא ברורה עבד האב 175 שעות בלבד. קרי, בהנחה שהאב יכול היה לעבוד פרק זמן ממושך יותר ולא 175 חודשיות בלבד, סביר מאד ששכרו הממוצע היה אף גבוה יותר.
בהתאם, לא הובאו בחשבון נתוני שכרו המצומצמים עד מאד של האב לחודשים אוקטובר 2023 ונובמבר 2023 (36 ו- 43 שעות בהתאם), אשר בהתחשב במצב המלחמה הקיצוני ששרר בדרום הארץ במיוחד אותה העת ברי כי אינם משקפים את יכולותיו של האב. גם אם בשכרו של האב משוקף תגמול עבור שעות נוספות, הרי שתגמול זה הוא עקבי ואיננו מציב כל יסוד להניח כי עסקינן במצב דברים חריג, כי אם בחלק מתנאי ההעסקה והציפיות הסבירות גם של העובד במשרה זו. לאור מכלול האמור לעיל, אני מוצא להעמיד את פוטנציאל ההשתכרות של האב על סך כולל של 10,000 ₪ לחודש.
אדרש למדור האב.כעת האב מתגורר בבית הוריו, ולצד זה משלם את החזרי הלוואת המשכנתא בגין הדירה, תוך שבמקביל הוכרז על פי ההסכמות המאוחרות כמי שירכוש את חלקה של האם בדירה (במובן זה, אין המדור רעיוני גרידא ובכל קונסטלציה שבה נידרש לדברים, לאב הוצאות קונקרטיות עבור מדור, וצפויות לו הוצאות נכבדות עתידיות גלל כך).
הצדדים שניהם, כפי שעוד יפורט להלן, מנהלים מאבק עיקש מזה זמן לא מבוטל על שאלת הזכויות בדירה. אלא שלאור נתוני שכרם של הצדדים שניהם – נטילת מחויבות כלכלית נוספת בדמות הלוואה שניה לשם רכישת חלקו של האחר/אחרת בזכויות בדירה, משקפת כמדומני חריגה משמעותית של הצדדים שניהם מיכולותיהם בפועל (גם של האב עצמו, אשר ימצא עצמו מתחייב כך נראה לשיעורי מדור המגיעים כדי מחצית משכרו נטו).
כפועל יוצא, אני מעריך שיעורו של מדור סביר של כל אחד מן ההורים בשים לב גם לסך התחייבויותיהם עתה, על כ – 3,300 ₪ לחודש.
כאשר מביאים בחשבון מחצית מסכום זה עבור מדורו האישי של האב (שכן לפי הדין יש להעמיד חלקם של שלושה קטינים במדור על 50%), מגיעים להכנסה פוטנציאלית פנויה של האב בסך 8,350 ₪ לחודש (10,000-1,650).
ניתוח הכנסותיה הממוצעות של האם לחודשים פברואר 2023 עד דצמבר 2023 (למעט חודש אוגוסט, בו כפי הנראה לא עבדה הואיל ושכרה לחודש יולי כלל גם פיצויי פיטורין) מגלה אף הוא כי הכנסותיה גבוהות במעט מאלה שהוערכו בהחלטת המזונות הזמניים. שכרה הממוצע לתקופה זו (בניכוי פיצויי הפיטורין לרכיביו השונים ומבלי לנכות מפרעה שהושבה בחודש אוקטובר 2023) מגלה שהכנסתה הממוצעת לתקופה זו עמדה על סך 6,161 ₪ לחודש.
חרף טיעוני האב (שביכר להתמקד בשאלות מתחום הגדרת השכר השעתי, מקום בו משכורת הצדדים שניהם איננה משולמת מדי שעה כי אם מדי חודש בחודשו) לא מצאתי יסוד להניח שיכולותיה של האם עולות על כך.
בניכוי חלקה של האם עצמה במדור הסביר כפי שהוערך דלעיל (1,650 ₪ לחודש) עומדת הכנסתה הפנויה של האם על סך 4,511 לחודש.
יוצא, אפוא, כי האב משתכר כ-65 אחוזים מהכנסתם הפנויה של הצדדים, בעוד שהאם משתכרת כ- 35 אחוזים מכך.
יחס זמני השהות שבין ההורים עם ילדיהם, גם לו אניח כי לאב זמני שהות נוספים שאינם כוללים לינה, עומד ככלל על כ- 30 אחוזים אצל האב ו- 70 אחוזים אצל האם ולא הונחה לפני כל ראייה משמעותית שיש בה ללמד שמקומו של האב בחיי היום-יום של הילדים, שונה באופן מהותי מיחס זמני השהות של הילדים.
באשר לצרכי הילדים עצמם הרי שלא מצאתי כל יסוד להסיק מהראיות הבסיסיות שהוצגו לפני על ידי ההורים שניהם, שצרכיהם שונים לכאן או לכאן (לבטח לא רבות) משיעור הצרכים שהוכרו בחזקות שבפסיקה עבור ילדים הגדלים בשני בתים מרכזיים (לעניין זה ראו המפורט בהחלטת המזונות הזמניים). משכך, ובהביאי בחשבון את כלל ההוצאה השולית הפוחתת בעבור שלושת הקטינים (הלכת ורד), אעמיד את צרכיהם היסודיים בשני הבתים כדי 6,000 ₪ לחודש (לרבות אחזקת מדור).
בהקשר זה יש לזכור כי חובתו של האב ביחס ל’ עודנה אבסולוטית על פי דינם האישי של הצדדים, ולפיכך לכל הפחות עד הגיעו לגיל 6 יש להעריך את צרכיו ההכרחיים כפי החזקה המוכרת בפסיקה (ראו סעיף 11 להחלטת המזונות הזמניים.
לכך יש להוסיף את הוצאות מדורם הסבירות של הקטינים בכל אחד מן הבתים, כפי שהבהרתי גם דלעיל תוך שיוזכר, כי בפועל למעשה נושא האב בהחזרי המשכנתא מחשבונו בגין הדירה שבה מתגוררים כעת הקטינים. משמע, גם רעיונית וגם בפועל, יש להביא בחשבון את הוצאות מדור הקטינים ככאלה המגיעות כדי שיעורו של החזר המשכנתא החודשי ומשקפות את מדורם הסביר בכל קונסטלציה שבה ימשיכו להתגורר בשני בתים מרכזיים (1,650 ₪ לחודש X 2). כאמור, לאור ההסכמות המאוחרות שקיבלו תוקף שיפוטי ואישרו את הרשות שניתנה לאב לרכוש את חלקה של האם בדירה, סוגיית מדור הקטינים בשני בתים כאחד איננה תיאורטית גרידא כאשר ברי שגם האב וגם האם יתגוררו בעתיד הנראה לעין בדיור בתשלום.
יודגש, כי איש מהצדדים לא בחר בסיכומיו להתמקד בסכומים קונקרטיים שישקפו כהלכה לשיטתו את צרכי הקטינים, ולא בחר לערוך אבחנה בין צרכים תלויי שהות ובין כאלה שאינם תלויי שהות.
יש להעמיד, אפוא, את צרכיהם היסודיים של הקטינים בשני הבתים גם יחד (לרבות מדור ואחזקת מדור) על סך כולל של 9,300 ₪ לחודש (6,000 + 1,650 + 1,650).
אם מביאים, אפוא, בחשבון את נתוני הכנסתם הפנויה של הצדדים כפי שהובהרו דלעיל ואת יחסיהם (65 אחוזים מן ההכנסה המצרפית הפנויה – האב ו-35 אחוזים מן ההכנסה המצרפית הפנויה – האם) ; מתחשבים ביחס זמני השהות (כשלושים אחוזים אצל האב ושבעים אצל האם) ; מביאים בחשבון את מכלול צרכיהם של הקטינים בשני הבתים כאחד ; ומביאים בחשבון כי נוכח הדומיננטיות (ולו ביחס זמני השהות) של האם ישנם צרכים שהיא מספקת אשר אינם ברי כימות כספי מדויק, מגיעים לכלל מסקנה כי הסכום שהוערך בהחלטת המזונות הזמניים אינו שונה רבות מן הסכום שעל האב יהא להמשיך ולשלם לאם (עת חישוב כספי נומינלי גרידא מגיע לכ – 3,250 ₪ לחודש). כאשר נוסיף לכך את קצבת הילדים שתמשיך להשתלם לאם ואשר משרתת תכלית דומה לתכלית החיוב במזונות וכך גם כלל הקצבאות, המענקים וההטבות ככל שיגיעו בגין הקטינים, נגיע לתוצאה אשר יש בה כדי לסייע באיזון הערכים והרכיבים שאינם ברי כימות כספי מדוייק.
כמובן, שעד הגיעו לגיל 6, מקום בו חובתו של האב ביחס ל’ עודנה אבסולוטית, יהא על האב לשאת בחיוב מוגבר במעט בהקשר אליו, אשר יועמד כפי חזקת הצרכים ההכרחיים של קטין אחד, על סך 1,400 ₪ לחודש.
כפועל יוצא, ונוכח מכלול האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
עד הגיעו של ל’ לגיל 6 יעמוד חיוב המזונות היסודי עבור כלל הקטינים על סך כולל של 3,600 ₪ לחודש (כולל מדור ואחזקתו).
מעת הגיעו של ל’ לגיל 6 יועמד החיוב היסודי על סך כולל של 3,300 ₪ לחודש (בחיוב שוויוני לכל קטין).
כל קצבה, מענק או הנחה אשר יגיעו להורים ביחס לאיזה מן הקטינים, תשתלם לאם (לרבות קצבת הילדים).
החיוב על פי פסק דין זה הוא מעתה ואילך כאשר עד למועד מתן פסק הדין, בשים לב לפערים המינוריים בשיעורים שנפסקו ועל מנת למנוע מההורים התנהלות מיותרת בקשר עם אכיפת חיובים לעבר, יעמוד החיוב כפי החלטת המזונות הזמניים.
כן אני מורה, כי החיוב הוא עד הגיעו של כל קטין לגיל 18 או עד סיום לימודי יב’, לפי המאוחר, כאשר במהלך השירות הצבאי (חובה) או הלאומי, יעמוד החיוב על שליש.
יתר הוראות ההחלטה למזונות זמניים, בשינויים המחויבים, תיוותרנה על כנן ותהיינה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.
מכאן, לתביעה הרכושית.
התביעה הרכושית
סלע המחלוקת העיקרי שבין ההורים, כאמור, נסוב על השאלה מי ירכוש את חלקו של מי בדירה.
אלא שבמיוחד נוכח קביעותיי דלעיל, סימן שאלה של ממש עולה סביב התוחלת שברכישת הזכויות בדירה על ידי איזה מן הצדדים. אלה אינם נותנים דעתם ולו די הצורך כמדומני, לאפשרות, שההתחייבויות שייטלו על עצמם לשם כך עלולות עד מהרה להפוך את הדירה והזכויות בה לנכס מכביד של ממש ולגרום להם לנזקים כספיים. זאת במיוחד בהתחשב בכך ששניהם כפי הנראה ולפי הנטען יצטרכו ליטול הלוואה בנקאית נוספת על מנת לרכוש את חלקו של השני. כפועל יוצא על נקלה יכולות הוצאותיהם השוטפות של הצדדים גלל כך להגיע לאלפי ₪ רבים מדי חודש בשים לב לשוויה המוערך של הדירה על פי השומה; זאת באופן אשר עלול להותיר את האם, למשל, ללא הכנסה חודשית פנויה, או לחילופין להעמיד את הכנסתו החודשית הפנויה של האב מדולדלת כדי מחציתה. טענות האב בעדותו, והצדדים שניהם במעמד הסיכומים, כי הם יסתייעו בבני משפחה לשם כך לא זו שלא נתמכו בראיות של ממש, אלא שבמיוחד בהתחשב במשך ההתחייבויות כאשר ניטלת הלוואה מובטחת במשכנתא, כפי הנראה ספק אם טענות אלה מעריכות דיין את הסיכון הטמון בכך לאיזה מן הצדדים. זאת אני מוצא לציין, בבחינת למעלה מן הצורך, על מנת שההורים שניהם ישקלו היטב את תוחלת כוונותיהם בהקשר זה.
מכל מקום, על פי ההסכמות המאוחרות האב, ובחלוף כמעט שנה ומחצה מאז ניתן צו פירוק השיתוף בזכויות בדירה (!), ניתנה לאב האפשרות לרכוש את חלקה של האם בזכויות בדירה. עד למועד שמיעת הראיות לא ראיתי שהאב פעל בכל דרך על מנת להוציא אפשרות זו מן הכח אל הפועל. רק במעמד הסיכומים נטען בתמצית על ידי האב כי הוא פעל להשגת אישור עקרוני לקבלת משכנתא, שאמנם התקבל בפועל. מנגד, האם לא הציגה כל נימוק מבורר של ממש שיש בו כדי להוביל לחזרה מן ההסכמות המאוחרות, שכזכור קיבלו תוקף שיפוטי לפני חודשים לא רבים.
האיזון בין הרשות שניתנה לאב לרכוש את חלקה של האם בדירה במסגרת ההסכמות המאוחרות, ובין האינטרס של האם עצמה בהשלמת פירוק השיתוף שמשכו אינו סביר בכל קנה מידה ; כמו גם האינטרס הציבורי אשר אינו רואה בחיוב סטגנציה כה ממושכת בהשלמת פירוק שיתוף פשוט בדירה שהוראות בהקשרה ניתנו עוד בחודש מרס 2023, הוא במתן אפשרות קצרה להורים שניהם, בת 60 יום, להשלים את פירוק השיתוף באופן עצמאי על פי ההסכמות המאוחרות. היה ולא יעשו כן, בשים לב למועד מתן צו פירוק השיתוף, בחלוף המועד שנקצב יהא רשאי כל אחד מן הצדדים לבקש להוציא את פירוק השיתוף לפועל במכר בשוק החופשי (גם אם במימוש מהיר) בהליך של כינוס נכסים. בשים לב לכך שעסקינן בהליך פשוט יחסית, אין כל הצדקה ציבורית שבית המשפט לענייני משפחה יפקח עליו, ופירוק השיתוף האמור יבוצע ברשות האכיפה והגבייה, המתמחה בין היתר במכר כפוי של נכסי מקרקעין גם בנסיבות דומות.
כמובן, ודומני שעל כך אין מחלוקת, שכל חיוב הוני בגין הדירה (תשלומי משכנתא וביטוח משכנתא) עד למועד השלמת פירוק השיתוף, יובא בחשבון חלקם של הצדדים שווה בשווה, ללא קשר לשאלה מי שילמו בפועל.
חוות הדעת ואיזון הזכויות הפיננסיות
האב טען כי חוות הדעת לא הביאה בחשבון את ההתחייבויות השוטפות שניטלו במהלך החיים המשותפים ואשר אותם המשיך לשלם גם לאחר הפירוד. אלא שלטענה זו אין כל בסיס, שכן מצינו בחוות הדעת כי המומחה הביא גם הביא התחייבויות והלוואות שנטלו שני הצדדים בגדרי איזון המשאבים, לרבות הלוואות שניטלו בחשבונות הבנק של שניהם (ראו למשל, באשר לאב – עמ’ 5 לחוות הדעת ויתרת חובה בגין הלוואה מחשבונו, למשל, של כ- 122,943 ₪ ; כן ראו באשר לאם – עמ’ 6 לחוות הדעת ובין היתר יתרת חובה בהלוואה מחשבונה של כ- 34,281 ₪). יותר מכך – כאשר מחברים את יתרות הצדדים שניהם כפי שהובאו בחוות הדעת, למעשה מגיעים לסכום קרוב מאד לסכום הלאקוני לו טען האב בעל פה בסיכומיו, כך שמניה וביה המסקנה היא שאין כל ממש בטענות אלה. הבאה נוספת של התחייבויות הצדדים, לרבות האב מחשבונו – לאחר שכבר אוזנו בחוות הדעת – תהא משום חיוב בכפל שלא כדין וללא הצדקה, בגדרי האיזון.
לא זו אלא שהאב בחר שלא לזמן את המומחה לחקירה על חוות הדעת, וגם מטעם זה אין לסטות הימנה, מקום בו האב מוחזק בנסיבות אלה כמסכים לחוות הדעת.
ואם לא די בכך, הרי שביום 6.7.23 הודיע האף מפורשות ובכתב כי הוא “… מקבל את האמור בחווה”ד מטעם אקטואר (כך במקור – ב.ש)…” (שם). לבד מטענה כללית ושגויה – כאמור לעיל – כי חוות הדעת לא הביאה בחשבון את התחייבויותיו, לא פירט האב כל עיקר מה המשמעות הכספית של טענה זו (ופירוט שכזה אינו צריך הערכה אקטוארית, כי אם לכל היותר שערוך).
גם בסיכומיו, כאשר הועמד האב על השגגה שבטיעון זה, טען לאקונית ללא כל הנמקה קונקרטית, כי חוות הדעת לא הביאה את מלוא התחייבויותיו בחשבון ולפיכך עתר לקבל חוות דעת מתוקנת. כפי שפורט לעיל, טוב היה אילולא טענה זו – ועתירה זו – היו עולות. לא זו בלבד שבסיכומיו לא הבהיר האב בכל דרך, מהי מהות התיקון ומדוע לא הובאו בחשבון מכלול התחייבויותיו הנטענות ; טען טענה זו כלאחר יד כדרך נחזית להתמודד עם העובדה שהתחייבויותיו כאמור הובאו גם הובאו בחשבון בחוות הדעת ; אלא אף דומה שבחר דיונית לאחוז במקל בשני קצותיו, מקום בו מחד גיסא התעקש על כיבוד ההסכמות המאוחרות שהקנו לו אפשרות לרכוש את חלקה של האם בדירה אולם מאידך גיסא חזר בו כאמור מהסכמתו להמלצות חוות הדעת. לכך – גם במישור של תום לב דיוני בניהולו של הליך – אין ליתן יד.
לבסוף, אין כל הצדקה להמשיך ולהותיר הליך זה על כנו ללא הצדקה, על חשבונם של מתדיינים אחרים, אך לנוכח טענה לאקונית, כללית ובלתי מסוימת דיה של האב, שכאמור מוחזק כמי שגם דיונית מסכים לתוכנה של חוות הדעת, משלא מצא לזמן את האקטואר לחקירה.
טענות האב ביחס לחוות הדעת נדחות בזה והיא מתקבלת במלואה.
מכאן, לשאלת אופן ביצוע האיזון. כפי הנראה שלא בכדי בסיכומיהם בעל פה לא טענו הצדדים כלל ביחס לכך, הגם שבשלבים מוקדמים יותר של ההליך עתר כל אחד מהם לקבלת חלופה אחרת.
במיוחד בהתחשב בזניחת המחלוקת לענין אופן ביצוע האיזון בסיכומי הצדדים ; נוכח הפער המינורי שבין החלופות ; ועת ניתן לזהות מקור חיוב כספי עיקרי (הזכויות בדירה) שבאמצעותו ניתן יהיה להגשים דה-פקטו את איזון המשאבים לגופו על פי חלופת ההיוון ; דומני שהמקרה שלפני הוא אחד החריגים שבהם ראוי לנתק את הקשר הגורדי הכלכלי שבין הצדדים, כך שבהגיעם לגיל פרישה, יוכל כל אחד מהם ליהנות מזכויותיו הסוציאליות, במלואן [בהקשר זה השוו, למשל: תלה”מ (קרית גת) 6904-02-19 ל.א נ’ ר.א (מצוי במאגרים המשפטיים ; 21.3.23)] .
כפועל יוצא מן האמור לעיל, ועת הצדדים שניהם שתקו בסיכומיהם לעניין זה, אני מורה שהצדדים יפעלו על פי חלופת ההיוון שבחוות הדעת (חלופה א’).
איזון נכסים נוספים
בעת הפירוד נכלל במסת הנכסים המשותפת גם רכב מסוג XXX, שנת ייצור 2008. לא ראיתי כל הנמקה שיש בה כדי להוביל למסקנה כי אין לאזן את שוויו של הרכב, ולפיכך במסגרת ההתחשבנות הכספית שבין הצדדים יאזנו הם את שוויו על פי מחירון “לוי יצחק”, כערכו במועד הקרע.
באשר למיטלטלין המשותפים יפעלו הצדדים על פי שיטת שתי הרשימות, עת האם תערוך את הרשימות והאב יבחר אחת מתוכן.
כלל ההתחשבנויות הכספיות תבוצענה אלה כנגד אלה, לצד פירוק השיתוף בזכויות בדירה ומחלקו המוערך של כל אחד – בין אם הזכויות תירכשנה על ידי האב, ובין אם פירוק השיתוף יבוצע בהליך של כינוס נכסים בלשכת ההוצאה לפועל.
סיכום אופרטיבי בתביעה הרכושית
בכל הנוגע לפירוק השיתוף בזכויות בדירה יפעלו הצדדים כפי הנחיותיי בסעיפים 36-35 דלעיל. מובהר בזה כי ככל שהסוגיה לא תוסדר באופן עצמאי, לא תהא מניעה שאיזה מן הצדדים יגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל לשם מינוי כונס נכסים לביצוע פירוק השיתוף בזכויות בדירה במכר לכל המעוניין (תוך שגם לצדדים עצמם תישמר האפשרות להתמחר בהליך, והנשיאה בתשלומי המשכנתא וביטוח המשכנתא תובא בחשבון חלקם של הצדדים שווה בשווה).
אני מקבל את חוות הדעת במלואה, דוחה את טענות האב הכלליות באשר לה, ומורה לצדדים לבצע את איזון המשאבים על פי חלופה א’, היא חלופת ההיוון.
באשר לנכסים הנוספים (מיטלטלין וזכויות ברכב) יפעלו הצדדים כפי האמור בסעיפים 43-42 לעיל.
כלל החיובים הכספיים יבוצעו כאמור לעיל לצד ובזיקה להליך פירוק השיתוף בזכויות בדירה, ולא בנפרד.
לבסוף, יש להידרש לסוגיית הוצאות ההליכים. המקרה שלפניי הוא דוגמה מובהקת להליך, שספק רב אם היה מקום לנהלו עד תומו בדרך של שמיעת ראיות. זאת גם בשים לב לתוצאתו הסופית, שאיננה שונה רבות מתוצאות להם יכולים היו הצדדים להגיע עצמאית בשלבים שונים של ניהולו של ההליך – לרבות בנסיון להביאם לכלל הסכמה בבית המשפט. חלף האמור, הם בחרו לנהל הליך, שכפי הנראה להם עצמם לא הועיל ולו רבות, ועל חשבונם של מתדיינים אחרים. שקלתי האם לחייב את הצדדים גלל כך בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה. אולם לפנים משורת הדין, על מנת לנסות ולאפשר להם להתמקד בנסיון לסיים את המחלוקות ביניהם באופן יעיל ומיטיב ככל שניתן, כמו גם בהתחשב בחלק שהיה לצדדים שניהם בהארכת ההליכים וסרבולם שלא לצורך, אני מורה שכל צד יישא בהוצאותיו. יחד עם זאת, ככל שיהא צורך להמשיך ולדון לגופה גם בתובענה הנוספת שהגיש האב לדמי שימוש, אדרש גם בהליך הקשור להוצאות הצדדים – ולתשומות לטובת אוצר המדינה – גלל כלל ההליכים הרכושיים שבין הצדדים.
בזה הסתיים הטיפול בתובענות שבכותרת.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובאי כוחם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.
ניתן היום, ב’ חשוון תשפ”ה, 03 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.