בפני
כבוד השופטת שירי היימן,
סגנית נשיאה לענייני משפחה-מחוז חיפה
מערער
ב.ק.מ
עוה”ד אריאל יום טוב
נגד
משיבה
י.ש.מ
עוה”ד שלומית סטרוגנו
החלטה
בפני בקשת המערער לפטור מהפקדת ערובה ע”ס 3,000 ₪ בהתאם להוראת תקנה 135 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע”ט – 2018, כפי שנקבע בהחלטתי מיום 12.09.24.
הבקשה הוגשה במסגרת ערעור על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל מיום 16.07.24 ומיום 11.8.24 בתיק *******-08-22. הערעור הוגש ביום 04.09.24.
הצדדים גרושים. מנישואים אלו נולדו 3 ילדים כולם קטינים.
ביום 20.06.07 ניתן פסק דין המחייב את המערער בתשלום מזונות הקטינים ע”ס 4,650 ₪ החל מחודש 07/17.
בפני בית הדין הרבני האזורי ב****** התנהל הליך שמספרו *******/5 בענייני הרכוש והכתובה בסיומו ניתן פס”ד ביום 26.04.17 המחייב את המערער בתשלום של 80,000 ₪ לידי המשיבה אשר ישולמו ב-64 תשלומים, כל תשלום 1,250 ₪ בתקופה שבין 01.06.17-01.09.22.
ביום 24.07.23, ניתנה החלטה נוספת ע”י בית הדין הרבני האזורי ב******* לפיה נפסק;
ב. …….
“משכך לדעת בית הדין, האיש שילם את סך הכתובה במלואה על פי פסק הדין בסך של 80,000 ₪ והיתרה בסך של 105,340 ₪ שולמו בעניין המזונות (לדברי האיש שולמו יותר וירדו מחשבונו הפרטי בשנים 2017-2021).
ג. מאחר ותיק המזונות אינו בסמכותו של בית הדין, אין לבית הדין סמכות לדון בעניין המזונות או לחוות דעה בעניין זה. על הצדדים לפנות לערכאה המוסמכת או להגיע להבנות /או הסכמות ביניהם”.
ביום 08.08.22, פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל כנגד המערער לגביית חוב מזונות לתקופה שבין 10.07.22-10.08.20 ע”ס של 88,400 ₪.
ביום 04.06.24, הגישה המשיבה בקשה להגדלת חוב מזונות בלשכת ההוצאה לפועל ע”ס של 51,000 ₪ בגין חוב מזונות לשנים 2017-2020.
ביום 16.07.24 ניתנה החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל המורה על הגדלת חוב בסך 28,000 ₪ נכון ליום 24.07.23 להלן;
“ממקרא החלטתו של כב’ ביה”ד הרבני, שניתנה ביום 24.7.23, עולה באופן מפורש כי כב’ ביה”ד ראה לזקוף סכומים ששולמו בתיק שבכותרת, שנפתח לשם גביית חיובי מזונות, על חשבון אחר שלא אושרה גבייתו בתיק.
במצב דברים זה הרי שבצדק מבקשת הזוכה הגדלת הסכום שקוזז.
אין מקום לקבל טענת החייב בדבר אי הגשת תצהיר, שכן הזוכה לא נדרשת לצרף תצהיר לבקשת ההגדלה, ומאחר וממילא טענותיה נשענות על האמור בהחלטותיו של כב’ ביה”ד הרבני, שאת קביעותיו החייב לא מבקש לסתור.
אף אין מקום לקבל טענת ההתיישנות או השיהוי שבפי החייב, שכן הלכה למעשה מדובר בחוב שהתבקשה גבייתו במועד, ורק לאחר ששולם, מתוקף החלטה שניתנה בשנת 2023, התגבש מחדש בשל “הסטת” חלק מן התשלומים לטובת חוב אחר.
אין מדובר בבקשה להגדלת חוב “כספי” שאינו מזונות, שכן לגבי חוב זה נקבע במפורש ע”י כב’ ביה”ד כי הוא נפרע, אלא מדובר בבקשה להגדיל מחדש חיובי מזונות שנגבו, ושהתשלום בגינם כאילו בוטל.
לצד האמור, אין לקבל טענת- הזוכה כי קוזז סך של 51,000 ₪, שכן על-פי החלטתו של כב’ ביה”ד מדובר בקיזוז בסך 28,000 ₪ בלבד.
לפיכך, אני מורה על הגדלת חוב בסך 28,000 ₪ נכון ליום 24.7.23.”
ביום 11.8.24, ניתנה החלטת כב’ הרשמת על בקשת המערער לעיון חוזר על החלטה מיום 16.7.24 והבקשה נדחתה. “אין מקום לעיון חוזר…..”
טענות המערער
המערער טוען כי רשמת ההוצאה לפועל הייתה צריכה לעשות שימוש בסמכותה ולשלוח שאלת הבהרה לבית הדין הרבני ב***** ככל וקביעותיו לא היו ברורות לה.
בקשת המשיבה להגדלת חוב נגועה בחוסר תום לב.
המערער מיוצג ע”י ב”כ מטעם הלשכה לסיוע משפטי ומעיד על מצבו הכלכלי וכי על משכורתו הוטל עיקול (נספח ב’) וכספי המזונות משולמים לזוכה ישירות ע”י הוצאה לפועל.
המערער טוען כי משכורתו החודשית עומדת על סך של 2,500 ₪ (תלוש שכר ספטמבר 2024, נספח א’), למבקש הלוואות בסך של 250,000 ₪ (דפי עו”ש, פירוט הלוואות, נספח ג,ד) המנוכים ממשכורתו החודשית בסך של 4,600 ₪.
אין למבקש יכולת לעמוד בתשלום העירבון.
דחיית הבקשה תגרום למבקש נזק רב וימנע ממנו הזכות לקבל יומו בבית המשפט.
טענות המשיבה
המשיבה טוענת כי לא מתקיימות בענייננו הנסיבות בהן ניתן לפטור מערובה.
המערער הגיש בקשתו לפטור מערבון חודש לאחר החלטת בית המשפט וביום האחרון למועד ההפקדה.
המערער, שלא שילם מזונות הקטינים משך שנתיים, מגיש בקשות השכם וערב והמשיבה נאלצת לשלם בגינם שכ”ט עו”ד לייצוגה בהליך. מתן פטור מערבון יפגע במשיבה.
סיכויי הערעור קלושים שכן מדובר ביישום החלטת בית הדין הרבני.
מבוקש לדחות בקשת הערעור ולחילופין דחיית הבקשה לפטור מהפקדת ערובה.
המתווה הנורמטיבי
תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד- 1984 קובעת בזו הלשון:
“בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.”
התקנה הנ”ל לא קבעה קריטריונים לחיוב תובע בהפקדת ערובה, אולם הפסיקה יצקה תוכן לתקנה. בהקשר זה יפים לענייננו דברי כב’ הש’ א. גרוניס ברע”א 2416/04 מדינת ישראל נ’ עזבון המנוח באסל נעים אברהים פ”ד נח (5) 865 בעמ’ 868:
“איזון דומה נעשה במסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 519, אשר השימוש בה מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא יצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית, אולם במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע”א 2241/01 הופ נ’ ידיעות תקשורת בע”מ [6]). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו”ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו רע”א 6787/99 עאשור נ’ מדינת ישראל [7]). בית-המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו (ראו רע”א 6066/00 אעדילי נ’ חב’ סלקום ישראל בע”מ [8]). לאור כל האמור לעיל ברי כי שיקול-דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית-המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי-המשפט לשם הגנה על זכויות.”
ועוד בהקשר זה יפים לענייננו דברי כב’ הש’ ס. ג’ובראן בשג”ץ 4934-14 מילנה גורנשטיין נ’ כנסת ישראל, (פורסם ברשומות, 21.07.14)
“תשלום האגרה הוא תשלום חובה המוטל על כל מתדיין עם פתיחת הליך. תקנות בתי המשפט (אגרות) מכילות רשימה סגורה של פטורים בתנאים מסוימים. מעבר להם, כאשר מוגשת בקשה לפטור מתשלום אגרה, זה יוענק רק בהתקיים שני תנאים מצטברים בעניינו של המבקש: העדר מסוגלות כלכלית; הליך המגלה עילה. באשר לתנאי הראשון נדרשת הוכחה הכוללת תיעוד ואסמכתאות שונות וכן תצהיר כדי לעמוד בו. באשר לתנאי השני, בימ”ש בוחן האם עילת ההליך שהוגש אינה קלושה. מדובר ברף שאינו גבוה, ועניינו בבחינה לכאורית של העילה, כדי לוודא שאין מדובר בהליך חסר סיכוי ממש.
הפקדת ערובה נועדה להבטחת הוצאות המשיב. ברירת המחדל לסוג הערובה היא הפקדת עירבון. בעל דין יכול לבקש פטור מהפקדת עירבון. במסגרת בקשה לפטור מהפקדת עירבון, על המבקש רובץ הנטל להוכיח שני תנאים מצטברים כאמור בעניין פטור מאגרה, ואולם מדובר ברף גבוה יותר בעניין זה. באשר ליכולת כלכלית, בימ”ש אינו מסתפק בבחינת מסוגלותו האישית של המבקש ושל סביבתו הקרובה אלא עליו להוכיח שניסה להסתייע בחבריו וקרוביו לשם הפקדת העירבון, או להציג טעם מספק מדוע לא עשה כן. באשר להליך המגלה עילה, לא די בהוכחה לכאורית של סיכוי כלשהו, אף נמוך, להליך או קיומה של עילה, אלא נדרשים סיכויי הצלחה גבוהים יותר לקבלת הפטור”. ( בשג”ץ 4934-14, בית המשפט העליון השו’ ס’ ג’ובראן)
דיון והכרעה
כאמור על בית-המשפט לשקול מחד את זכותו של המערער כי יינתן לו יומו בבית המפשט ומאידך להבטיח את תשלום הוצאות המשיבה ככל והערעור יידחה.
סיכויי הערעור
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על פניו נראה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, אם כי תינתן לצדדים הזדמנות לטעון טענותיהם בדיון ולהבהיר עמדתם.
המשיבה הגישה ביום 4.6.24 ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להגדלת חוב המזונות ע”ס של 51,000 ₪ בגין חוב מזונות (נספח 6 בבקשת המערער). המשיבה טענה כי תיק המזונות נפתח בהוצאה לפועל ותיק כספי לא אושר לפתיחה במועדו, על כן פנתה בבקשה למתן פסיקתא בבית הדין הרבני בכדי ניתן יהיה לבצע את פסק הדין בעניין חיוב הכתובה דרך ההוצאה לפועל.
כן טענה המשיבה, כי לאחר דיונים בית הדין החליט לראות בחלק מהתשלומים ששולמו במסגרת חוב המזונות ככאלו ששולמו על חשבון חוב הכספי בגין חיוב הכתובה. ועל כן יש להגדיל את חוב המזונות בגובה הסכום לגביו קבע בית הדין הרבני כי שולם על חשבון החוב הכספי, שכן לא ייתכן שאותו תשלום יקוזז הן מהחוב הכספי והן מחוב המזונות.
רשמת הוצל”פ קבעה כי חובו הכספי של המערער בהתאם להחלטת בית הדין הרבני מיום 26.04.17 עמד על סך של 80,000 ₪, וכי בית הדין הרבני קבע כי מתוך חוב זה סך של 52,000 ₪ הועברו למשיבה מחשבונו הפרטי של המערער והיתר שולם במסגרת חוב המזונות. כן קבע בית הדין הרבני כי המערער שילם את מלוא חוב הכתובה שהוטל עליו.
מכאן קבעה כב’ הרשמת כי מאחר יתרת החוב (מעבר לסכום ששילם המערער מחשבונו הפרטי) בסך של 28,000 ₪ ששילם המערער במסגרת תיק המזונות נזקפו על חשבון חוב הכתובה, יש להגדיל את חוב המזונות בסכום זה. על פניו נראה כי החלטה זו מיישמת כראוי את החלטת בית הדין הרבני.
העדר יכולת כלכלית
המערער הגיש תלושי שכר על מנת להוכיח שהוא נעדר יכולת כלכלית. בחודש 9/24 עמד שכרו על סך של 16,900 ₪ ברוטו והסכום שהופקד לבנק לאחר קיזוז ניכויי חובה, מפרעות ומקדמות עמד על סך של 7,711 ₪ על משכורת זו הוטל עיקול בגין אי תשלום מזונות בסך של 5,125 ₪. אמנם למבקש נותר סך של כ – 2,500 ₪, אך העיקול נוצר בגין אי תשלום מזונות מצידו.
המשיבה מצידה נושאת בכל נטל גידול הקטינים ונאלצת לנהל הליכי הוצל”פ כנגד המערער ולשאת בהוצאות ייצוג משפטי.
בנסיבות המתוארות בו יש לאפשר למבקש גישה לערכאות ומצד שני להבטיח את הוצאות המשיבה אני קובעת כי גובה הערובה יעמוד על סך של 2,000 ₪ ועל המערער להפקידו בתוך 7 ימים מהיום.
ככל והסכום לא יופקד הערעור יימחק והתיק ייסגר.
ת.מ.
המזכירות תודיע לצדדים.
ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטים מזהים
ניתנה היום, ג’ חשוון תשפ”ה, 04 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.
