לפני
כבוד הרשמת בכירה אביגיל ון-קרפלד
תובעים
1. גבריאל ג’מל
1. ריעות ג’מל
נגד
נתבעת
כרטיסי אשראי לישראל בע”מ
פסק דין
1. לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את הראיות שהוצגו פסק הדין ניתן בסיום יום הדיונים בתמצית בהתאם לתקנה 15(ב) תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל”ז – 1976.
2.א. התובעים טוענים שארעה הונאה באשראי שגרמה להם נזק של כ- 1,000 יורו והם מבקשים לחייב את הנתבעת להשיב הם את הסכום שבו הונו לטענתם. לטענתם, ביום 18.7.23 הודיעה הנתבעת לתובעת טלפונית שמבוצעת הונאת אשראי בכרטיס שלה שמסתיים בספרות 2560. על כן ביטלה הנתבעת את כרטיס האשראי. לטענת התובעים, הם לא ידעו כלום אודות ההונאה שבוצעה וזוהתה על ידי הנתבעת.
ב. התובעת מסרה לדבריה, פרטי כרטיס וקוד מאובטח בסיטואציה שהיא המתינה לקבלת חבילה. עולה שנשלחה לתובעת הודעה מטעם הנתבעת ביום 16.7.23 בשעה 12:36 שעליה להקליד קוד מאובטח שנשלח לה. התובעת הקלידה את הקוד ובכך הצטרפה לארנק דיגיטלי של אפל פיי. זאת למרות שאין לה אפל פיי אלא גוגל פיי. התובעת הודתה שמדובר בטעות שעשתה, לפי דבריה (ע’ 2 ש’ 11). התובעת הודתה שלא התייחסה להודעות ששלחה לה הנתבעת בזמן אמת ולא ייחסה להן חשיבות (ע’ 2 ש’ 11-12) ואשר היו יכולות להביא לביטול העסקאות שבוצעו.
ג. לטענת התובעים נאמר להם שבמהלך שני ימי העסקים הקרובים יפנה נציג מטעמם על מנת להסדיר את החזרת החיוב שנגנב בהונאה (סעיף 4 בכתב התביעה). חרף זאת, ביום 20.7.23 חייבה הנתבעת את חשבונם המשותף של התובעים בסך של 4,635.49 ₪ בגין עסקאות שבוצעות בבוקינג. החיוב נעשה בכרטיס החדש שהנפיקה הנתבעת. היות ונציג הנתבעת לא פנה לתובעת כפי שהובטח, ביום 25.7.23 פנתה התובעת לשירות הלקוחות. מההקלטה שנשמעה עולה בשיחה שיזמן התובעת בהמשך לשיחה של הנתבעת, על מנת לוודא את ביטול העסקאות והחזרת הכסף” (ע’ 4 ש’ 31). אז נאמר לתובעת שאין כוונה לזכות אותה בגין ההונאה שבוצעה בכרטיס הישן היות והעסקה הייתה מבוטחת (סעיף 6 בכתב התביעה). מההקלטה של השיחה בדיון נראה שהכוונה היא שהעסקה הייתה מאובטחת, ולכן הנתבעת סרבה לזכות בגין החיובים בנסיבות בהן התובעת בעצמה מסרה את כרטיס את פרט האימות המוגבר. לציין, שבהקלטות שהושמעו בדיון היום ניתן הסבר מלא ומפורט לסירוב של הנתבעת לזכות בגין החיובים. התובעים מודים שבהמשך גם קיבלו מענה בכתב לפיו, הנתבעת הגיעה למסקנה “כי העסקאות בוצעו על ידך או על ידי מי מטעמך”, כשהכוונה לתובעת 1. הסברי הנתבעת לא הניחו את דעת התובעים והם הגישו את התביעה שלפני.
ד. התובעים סבורים כי מדובר בעסקאות שבוצעו בהונאה ולפי סעיף 24 לחוק שירותי תשלום, התשע”ט – 2019 (להלן – החוק) הם זכאים להשבה של הסכומים שנגבו מכח ביטוח, אולם הנתבעת מסרבת להשיבם (סעיפים 13 ו-16 בכתב התביעה). התובעים הצביעו על כך שביום 7.2.23 בוצעה עסקה אחרת על ידי הנתבעת דרך המרשתת ולימים התבררה זו כהונאה והנתבעת זכיתה את הנתבעת בסך של 78 ₪. התובעים העמידו את סכום התביעה על 7,500 ₪. הנתבעת סבורה שאין ביטוח (ע’ 2 ש’ 27) ושחובת ההוכחה בדבר שימוש לרעה מוטל על הטוען, וכאן התובעת מודה שהיא מסרה את פרט האימות המוגבר בעצמה.
3.א. ביום 30.9.21 פרסם משרד המשפטים מחלקת יעוץ וחקיקה (אזרחי) חוות דעת בעניין תחולת סעיף 24 לחוק. חוות הדעת נכתבה לעניין תחולת סעיף 24 לחוק בנסיבות להתחזות לנותן שירותי תשלום. עולה שחוות הדעת הוצאה לאחר קבלת התייחסויות וקיום דיון לגביה עם רשות שוק ההון ובנק ישראל. המעוניין מופנה לחוות הדעת במלואה שמצויה במרשתת.
ב. כעולה מחוות הדעת, הסדרת האחריות לשימוש לרעה הוא אחד ההסדרים המרכזיים בחוק המבקשים להעניק הגנה מרבית ללקוחות ומהימנות, שתעודד שימוש באמצעי התשלום המתקדמים. ההסדר בחוק מתואר כהסדר ביטוחי, שחורג מדיני הנזיקין הכלליים ומטיל את עיקר האחריות על נותן שירותי תשלום. עולה מחוות הדעת שסוקרת את הליך חקיקתו של החוק, שכוונת המחוקק הייתה לקבוע הסדר ביטוחי שאינו מתחשב ברשלנות הלקוח או באשם התורם שלו וכי הנסיבות המחריגות את הגבלת האחריות הן ספציפיות ומצומצמות. חריגים להגבלות האחריות קבועים בסעיף 24 והם מסויימים וספציפיים ולא נועדו להחיל משטר של רשלנות על כלל ההסדר. לפי חוות הדעת סעיף 24 מטיל אחריות מוגבלת על המשלם. הכלל הוא שהלקוח אינו אחראי לשימוש לרעה לאחר שנמסרה הודעה על הגניבה, האובדן או השימוש לרעה, ואילו עד למועד מסירת ההודעה חל הסדר של השתתפות עצמית מוגבלת, בתנאים הקבועים בו. נקבע עוד, ששימוש לרעה על פי החוק הוא עת שמי שאינו זכאי לשימוש בשירות התשלום עושה בו שימוש שלא לפי הסכמת הלקוח.
ג. כמדומני כי זה המקרה שלפני, שבו הנתבעת הקישה את פרטי הקוד המאובטח שקיבלה מהנתבעת, אך השימוש בו נעשה על ידי צד ג’ ללא הסכמה של התובעת. במקרה דנן שוכנעתי כי התובעת מסרה את הרכיב החיוני, סיסמה חד פעמית OPT לפי הגדרת החוק לנותן שירות התשלום שכן כך הציג את עצמו הגורם הזר, המתערב. שוכנעתי כי התובעת לא הבינה שמי שנחזה להיות נותן שירות התשלום הוא גורם זר. לפיכך, התובעת טעתה, כפי שהעידה בדיון, ומסרה למתחזה את הפרט. כפי שנאמר בחוות הדעת מבחינת לשון החוק, החוק אינו מחריג מהסדר האחריות המוגבלת מסירה של רכיב חיוני כאמור לנותן שירותי התשלום. התובעת כלל לא סברה שהיא מוסרת את הרכיב החיוני שלה לאחר, צד ג’ שעלול לעשות שימוש לרעה באמצעי התשלום שלה, אלא מסרה לנותן שירותי התשלום שלה. לפי חוות הדעת נותן שירותי התשלום, הנתבעת, אינה נחשבת ל”אחר” לפי סעיף קטן (ד).
ד. כעולה מחוות הדעת יש לפרש את הסדר האחריות בחוק בצורה מרחיבה לטובת הלקוח וכהסדר ביטוחי אשר כאמור לעיל, קיימים לו חריגים מצומצמים ומפורשים. עוד נאמר בחוות הדעת, שההסדר החוקי נועד להגן אל התובעת בדיוק מדברים אלה – גניבה ושימוש לרעה באמצעי התשלום. החוק החריג מהסדר זה נסיבות בהן הלקוח בעצמו מסר את הרכיב החיוני שלו לאחר מתוך כוונה שאותו שאחר יעשה בו שימוש. למשל, הורה שנתן אמצעי תשלום לילדו או אדם לחברו. אין זה המקרה שלפני. חוות הדעת גם מתייחסת למסר שנשלח ושלקוחות רבים כלל לא שמים לב למסר זה, ולריבוי המלל, ולפי חוות הדעת אין רואים בכך התרשלות של הלקוח.
ה. גם מיתר הטיעונים שבחוות הדעת לגבי החוק שביקש להרחיב את תחולת ההגנות הצרכניות, שהיו קיימות קודם לחקיקתו, יש לקבל את התביעה.
4.א. בנסיבות מקרה זה אין מחלוקת שהנתבעת היא שהביאה לתשומת ליבה של התובעת את המתרחש, כך שאין התובעים אמורים לשאת בעלויות מהמועד שנודע להם על השימוש לרעה ביום 18.7.23 ועד ההודעה לנותן שירותי התשלום, שכן במקרה זה הודעה של התובעת נבעה מההודעה של הנתבעת אליה ובאותו יום. התובעת היא בבחינת מי שאינה אחראית לשימוש לרעה באמצעי תשלום שנעשה לאחר שנמסרה הודעה. מעבר לנדרש, הודעת הנתבעת לתובעת שיש בעיה בחיובים, שהביאה לביטול הכרטיס, די בה כדי להרים את הנטל לעניין שימוש לרעה.
ב. גם אם תאמר שחוות הדעת של משרד המשפטים אינה מחייבת ביהמ”ש מקבל אותה ואת האמור בה. הנתבעת הפנתה בעיקר לפסיקה ישנה שניתנה לפני זמן רב, עוד בטרם נחחקק חוק שירותי תשלום ולפני שנולד “ארנק דיגיטלי”. החוק נכנס לתוקף ביום 14.10.2020. בת”ק (ת”א) 64133-02-23 יריב רגב נ’ כרטיסי אשראי לישראל בע”מ (פורסם, ניתן 22.11.23) נאמר כי מדובר בחוק עם מאפיין ביטוחי אך הסוגייה שעלתה בתיק זה לא הוכרעה שם לגופה (סעיפים 36 ו -43). לא נעלם מעיני שבמקרים דומים נפסק אחרת למשל, בת”ק (ת”א) 71218-05-24 ז’אנה רובינוב נ’ כרטיסי אשראי לישראל בע”מ (פורסם, ניתן ביום 18.1.25) ות”ק (בית שמש) 14154-11-23 בן צוקרמן נ’ כרטיסי אשראי לישראל בע”מ (פורסם, ניתן 28.3.24). עם זאת, פסיקה זו אינה מחייבת בימ”ש זה, מה גם שחוות הדעת של משרד המשפטים לא הייתה כנראה מנוחת בפני אותם ערכאות. עם זאת, קיומן של דעות שונות תובא לידי ביטוח בפסיקת גובה הפיצוי.
5. אשר לחוות הדעת שצרפה הנתבעת ומסקנת חוות הדעת, עורכת חוות הדעת לא התייצבה לדיון וחוות הדעת לא הוגשה באמצעותה ולא ניתן היה לשאול אותה שאלות. לכן חוות הדעת אינה מתקבלת, מה גם שלפי חוות הדעת של משרד המשפטים, גם אם היה שיתוף פעולה מצד התובעת במסירת הקוד המאובטח אין בכך כדי להסיר את ההגנות לתובעים לפי סעיף 24 לחוק.
6. לא מצאתי ממש ביתר הטענות.
7. סוף דבר התובעת זכאית להינות מהסדר האחריות שבסעיף 24, לרבות האחריות המוגבלת.
8.א. בשולי פסק הדין אוסיף מספר הערות. התובעים הגישו תביעה קטנה בה טענו שלא קיבלו הקלטות ובדיון עמדו על קבלתן. הליך של תביעה קטנה אינו הליך מתאים מבחינת היקפו ומהותו לגילוי ראיות/הקלטות. אין לכך באופן רגיל מקום בתביעה קטנה שנקבעת לדיון של 30 דקות על ידי המזכירות. התובע עו”ד ובכל זאת ביקש לקיים הליך ראייתי מלא, כולל גילוי ראיות, במסגרת תביעה קטנה. מדובר בהתנהלות לא ראויה ולא מידתית.
ב. מנגד, הנתבעת טענה בדיון שההקלטות נשלחו לתובעים (ע’ 3 ש’ 22) ולכן לא הייתה מצידה התנגדות להצגתם וכך נעשה. נוכח ההסכמה ביהמ”ש שמע שניים משלוש ההקלטות בדיון. ההקלטה הראשונה (השלישית במספר) לא הושמעה. אין זה מתפקידו של ביהמ”ש לשמש מחלקה לפניות ציבור של הנתבעת שנתבקשה להמציא הקלטות ביום 20.8.23, עוד לפני הגשת התביעה אך לא עשתה כן. למיטב עיוני גם לא באה התייחסות לבקשה לקבלת ההקלטות בכתב ההגנה. בנסיבות המקרה הדבר נזקף לחובת הנתבעת ואין אלא להסיק כי הנתבעת ביקשה למנוע את שמיעת ההקלטה.
ג. התובעים ביקשו לקבל את ההקלטות לשיחות ולטענתם לא נענו. בדיון היום התברר שהנתבע הקליט לפחות את אחת השיחות אף שטען אחרת בדיון (ע’ 3 ש’ 21-22; ע’ 5 ש’ 13-14). הדבר יבוא לידי ביטוי בפסיקת הפיצוי וההוצאות.
9. סוף דבר התביעה מתקבלת.
10. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 4,635.49 ₪. בנוסף תשלם אגרת פתיחת תיק בסך של 50 ₪ ובגין טרדה וביטול זמן סך של 350 ₪ לכל אחת מהתובעים. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.
בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לביהמ”ש המחוזי בירושלים בתוך 15 יום.
המזכירות תודיע לצדדים.
ניתן היום, ה’ שבט תשפ”ה, 03 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
