לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ורדה פלאוט
מבקש
ג.ה
נגד
משיבים
1. ע.ה
2. מ.ה
החלטה
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב’ השופט א. אליעז) שניתנה ביום 25.2.24 בת”ע 17633-04-20, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לחתימת בית המשפט על פסיקתא בה מפורטות שאלות ספציפיות שהמומחה מתבקש להשיב עליהן.
2. להלן השתלשלות העניינים הרלוונטית לבקשה שבפני:
בהחלטה מיום 25.12.23 נעתר בית המשפט לבקשת המבקש למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה/ פסיכוגריאטריה במטרה להגיע לחקר האמת נוכח טענות בדבר כשירותה של המנוחה לערוך צוואה במועד בו היא נערכה, ולשם כך מונה פרופ’ X.X. מאחר שהבקשה התבקשה בשלב ההוכחות, חוייב המבקש בהוצאות בסך 7,500 ₪ וכן נקבע כי בשלב זה ישא הוא במלוא שכ”ט המומחה. כן נקבע כי “ניתן להגיש פסיקתא לחתימתי” ללא פרטי ההוצאות ושכה”ט.
המבקש הגיש פסיקתא לחתימה, ואולם מעבר לפרטי המומחה שמונה, הוספו בפסיקתא שהוגשה לחתימת ביהמ”ש פרטים נוספים, שלו נזכרו בהחלטת בית המשפט מיום 25.1.23, ובכלל זה שאלות המופנות למומחה: מה היו הליקויים של המנוחה? מה היתה מידת יכולתה לעמוד בפני לחצים, הוראה בדבר מסירת “כל המסמכים בעניין המנוחה” ע”י ב”כ הצדדים, והוראה בדבר אופן תשלום שכר הטרחה.
נוסח הפסיקתא נשלח ע”י ביהמ”ש “למען הסדר הטוב” לתגובת המשיבים (החלטה מיום 1.1.24). המשיבים התנגדו לנוסח הפסיקתא, וטענו כי עליה להכיל הוראה אחת בלבד המופנית למומחה, כמקובל, והיא – האם היתה המנוחה כשירה לצוות ולהבין טיבה של צוואה ביום 8.8.19.
ביום 5.2.24 ניתנה החלטה בעניין זה במסגרתה התקבלה עמדת המשיבים, לפיה המומחה מונה ע”י ביהמ”ש ולא ע”י אחד הצדדים, וע”כ אין המבקש יכול לקבוע את סמכויות המומחה. עוד הוסיף ביהמ”ש כי “המומחה מונה לבדוק את כשירותה של המנוחה בעת עריכת הצוואה, ואין מקום לכך שהפסיקתא המסמיכה את המומחה תצא מתוך נקודת הנחה כלשהי בדבר כשירותה או יכולת עמידתה בפני לחצים. דבר זה עומד בניגוד ליסודות תפקידה של חוות דעת המומחה”. נקבע כי יש להמציא פסיקתא “מתאימה” לחתימת ביהמ”ש. המבקש חוייב בהוצאות בסך 500 ₪.
3. על החלטה זו (מיום 5.2.24) הגיש המבקש בקשה לעיון מחדש, אף היא נשלחה לתשובת המשיבים. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 25.2.24, עליה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.
בהחלטה מיום 25.2.24, נקבע:
הבקשה לעיון מחדש מושתתת על שתי עילות: 1. בהחלטתו הסתמך בית המשפט על טעות עובדתית. 2. מדובר בבקשה עקרונית שיש לתת עליה החלטה עקרונית.
בית המשפט דחה את הבקשה על שתי עילותיה:
נקבע כי אין מדובר ב”סעד זמני”, וע”כ תקנה 98 לתקסד”א המאפשרת לבית משפט “לעיין מחדש” בהחלטתו, אינה חלה בנסיבות העניין, ומכל מקום לא חלו נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש בהחלטה. בכך שהמבקש מעוניין ב”החלטה עקרונית בסוגייה” אין די על מנת שבית המשפט יעיין מחדש בהחלטתו.
הוסיף בית המשפט קמא, וקבע בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם טענת האפליה בין צו שניתן בתיק זה, לבין צו שניתן בתיק אחר (בעניין עיזבונה של קרובת משפחה אחרת של הצדדים), דינה להידחות, משום שבמקרה האחר לא היתה התנגדות לנוסח הפסיקתא, ואילו במקרה זה המשיבים מתנגדים לנוסחה.
עוד צויין כי מהות השאלות אותן מבקש התובע לברר באמצעות הפסיקתא אינן מתאימות להתברר במסגרת חוות דעת המומחה אלא, לכל היותר, במסגרת שאלות הבהרה, או חקירת המומחה.
שוב הורה ביהמ”ש על הגשת פסיקתא “מתאימה” לחתימה.
הפעם חוייב המבקש בהוצאות בסך 2,000 ₪.
4. לטענת המבקש, בתמצית, שגה בית משפט קמא בכל אלה: המומחה מונה לבקשת המבקש על מנת שיתן חוות דעת באותן שאלות שנוסחו בפסיקתא, והיה על בית המשפט להיעתר לנוסח הפסיקתא שהרי זו הסיבה למינוי המומחה; בית המשפט פסק באופן שונה בשני תיקים של שני בני משפחה אף שגם בתיק האחר לא היתה הסכמה לנוסח הפסיקתא; מדובר בהכרעה עקרונית, שכן זכותו של כל מתנגד לקיום צוואה להתוות את הדרך שבה הוא חפץ לנהל את הליך ההתנגדות. בהעדר אפשרות להגיש חוות דעת, שאינה חוות דעת מומחה שממנה בית המשפט, היה על בית המשפט לחתום על הפסיקתא כפי שנוסחה על ידי המבקש.
5. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, מצאתי לדחות את הבקשה ללא צורך בתגובה.
6. מהי פסיקתא?
תקנה 133(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע”ט-2018 (להלן “תקסד”א”) קובעת כי בית משפט רשאי לערוך פסיקתא אשר “תכיל את מספר התיק, מועד ההחלטה, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו והוצאות המשפט שנפסקו” (ההדגשות אינן במקור). ע”פ תקנה זו, הפסיקתא מהווה, איפוא, תמצית של החלטה או פסק דין – הפסיקתא אינה יוצרת חבות או הכרעה חדשה בהליך, אלא היא “תמונה ראי” של ההכרעה שניתנה ומשקפת את האמור בה.
בעניינינו, הפסיקתא שהוגשה לחתימת ביהמ”ש כלל אינה משקפת את החלטת בית המשפט מיום 25.12.23, אינה דומה לה (לבד מעצם המינוי). השאלות שהוספו בסע’ 1א, 1ב לנוסח הפסיקתא חורגות לחלוטין מההחלטה, סע’ 4 לנוסח הפסיקתא הינו בניגוד לאמור בהחלטה אותה אמורה הפסיקתא לשקף.
הנה כי כן, הפסיקתא שהגיש המבקש לחתימת בית המשפט חורגת מההחלטה המקורית, וניתן היה לדחותה, כבר מטעם זה, וללא צורך בתשובה.
7. אם אין די בכך, הרי שטענות המבקש נדחו בהחלטה מיום 5.2.24, עליה לא הוגשה בקשת רשות ערעור. המבקש, מטעמיו, הגיש בקשה ל”עיון מחדש” חלף הגשת בקשת רשות ערעור.
ההלכה בעניין זה ברורה ולפיה אין בהגשת בקשות חוזרות ונשנות על מנת להאריך באופן מלאכותי את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה שניתנה. ר’ רע”א 5691/18 אלכסיי ודובין נ’ הכנ”ר, 1.11.18; רע”א 1743/17 סובול נ’ דקלה- שנהב, 11.6.17. כך גם בעניינינו. טענות המבקש נדחו כבר ביום 5.2.24, ומשלא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטה זו במועד, אין מקום לקבל את הבקשה כעת.
8. גם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט.
ודוק, לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בנושא מינוי מומחים ומתן הוראות למומחים. ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות מסוג זה אלא במקרים חריגים אשר, על אף הנופך ה”עקרוני” שמנסה המבקש לשוות לבקשתו, הרי שאין מדובר בעניין חריג שעל ערכאת הערעור להתערב בו (ר’ רע”א 4799/12 פלונית נ’ שירותי בריאות כללית, מיום 8.8.12).
כאמור, המבקש הוסיף בנוסח הפסיקתא, על דעת עצמו, הוראות אשר כלל לא ניתנו על ידי בית המשפט, ובכלל זה שאלות ספציפיות שהוא מנסה לשים בפי המומחה את התשובות עליהן. כמובן, שלא ניתן להוסיף בפסיקתא הוראות אשר כלל לא נקבעו על ידי בית המשפט, גם אם סבור המבקש כי תשובות לשאלות אלו נחוצות לו לצורך ניהול ההליך שהגיש. בית המשפט אינו הגורם הנכון להגשים את הטקטיקה שמתכנן המבקש לצורך הוכחת טענותיו, גם כאשר התקנות אינן מאפשרות להגיש חוות דעת מטעם אחד הצדדים. בוודאי שאין בהוראת התקנות כדי לאפשר לצד כלשהו להכתיב לבית המשפט או למומחה את השאלות שעל המומחה להשיב עליהן, ובוודאי שאין הדבר כך כאשר מדובר בשאלות היוצאות מתוך נקודת מוצא שנויה במחלוקת (כגון שהמנוחה לא היתה יכולה לעמוד בלחצים- סע’ 1ב לנוסח הפסיקתא שהגיש המבקש לחתימה).
לעומת זאת, הוסיף המבקש לנוסח הפסיקתא הוראה בדבר שכר טרחת המומחה, על אף הוראת בית המשפט בהחלטה מיום 25.12.23 שלא לציין זאת.
הטענה בדבר החלטות שונות שניתנו בתיקים שונים נדחית, מהטעם שערכאת הערעור אינה מתייחסת להחלטות שניתנו בתיקים אחרים. אף ללא התייחסות בית משפט קמא לעניין זה, היה דין בקשת המבקש להידחות.
כפי שקבע בית משפט קמא, אף אני סבורה כי השאלות שהוספו בפסיקתא והופנו למומחה, אינן מתאימות להתברר במסגרת חוות הדעת, בהיותן שאלות היוצאות מנוקדת מוצא שנוייה במחלוקת. באשר לאפשרות לשאול שאלות בעניין זה במסגרת שאלות הבהרה או חקירת המומחה, יוחלט בהן בבוא העת, ואין בית המשפט מתייחס לעניינים תיאורטיים אשר טרם הגיע זמנם.
9. הנה כי כן, כאמור, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט, ועל כן נדחית בקשת רשות הערעור.
משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
הערובה שהפקיד המבקש תושב לו באמצעות ב”כ.
ההחלטה מותרת לפרסום ללא פרטים מזהים
ניתן היום, כ”ד אדר ב’ תשפ”ד, 03 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
