מספר בקשה:2
לפני
כבוד השופטת תמר סנונית פורר
המבקשים:
1. דן זכריה
2. אייקון מילאנו בע”מ
ע”י ב”כ עו”ד פרזנטי ועו”ד אולשן שריב
נגד
המשיבים:
1. ריימל יבוא ושיווק בע”מ
2. יונה גיא
3. חן אללוף
4. אר. אל. טי השקעות ופיננסים בע”מ
5. רון גומא
ע”י ב”כ עו”ד ללוש
החלטה
לפני בקשת המבקשים לסעדים זמניים. לטענת המבקשים, המשיבים מעתיקים באופן מושלם את עיצובי מוצרי האופנה של המבקשים, וכן עושים שימוש במותג ICON PARIS הדומה כדי הטעייה לסימן המסחר ולמותג של המבקשים ICON MILANO.
בבקשה עתרו המבקשים כי בימ”ש יינתן את הסעדים הזמניים הבאים:
צו מניעה זמני המורה למשיבים שלא לעשות שימוש בסימן המסחר של המבקשים ICON MILANO (כפי שנרשם) או בסימנים הדומים לו עד כדי הטעיה או בצירוף השם ICON עם גרפיקה שיוצרת מצג LOOK AND FEEL המחקה, דומה ומטעה של המותג ולמוצרים של המבקשים.
צו מניעה זמני המורה למשיבים או מי מטעמם להימנע מלייצר ו/או לייבא ו/או לשווק ו/או למכור וכיוצ”ב בכל דרך אחרת ו/או לפרסם את המוצרים המפרים שהועתקו באופן זהה, או למצער דומה עד כדי הטעיה ע”י המשיבים או מי מהם.
צו מניעה זמני שמורה למשיבים או מי מטעמם להימנע מלמסור, להעביר או להעלים וכיוצ”ב במוצרים המפרים ובכל המסמכים שקשורים לייצורם או לייבואם, הפצתם, שיווקם או מכירתם של המוצרים באופן שיסכל את מטרת הצווים המבוקשים או ייסכל את התביעה.
צו עשה זמני למשוך את כל המוצרים המפרים.
צו עשה זמני שמורה למשיבים למסור לבימ”ש ולמבקשים דו”ח מפורט של כל המוצרים המפרים שיוצרו, יובאו, שווקו על ידם.
הצדדים לבקשה:
המבקשים: המבקש 1 (להלן: “המבקש”) בעל המניות והמנכ”ל של המבקשת 2 (להלן: “המבקשת”) העוסקת בייבוא ובשיווק של מוצרי ומותגי אופנה יוקרתיים (כך בלשון הבקשה בסעיף 6). המבקש בעל מותגים שונים ופעיל במסגרת המבקשת משנת 2023. בעל מניות נוסף במבקשת הוא מר אלמוג מירישבילי המשמש כמעצב ראשי ומנהל ייצור (כך בלשון סעיף 6 לבקשה) (להלן: “אלמוג”).
המשיבים: המשיבה 1 (להלן: “המשיבה”) הינה חברה העוסקת בייבוא ושיווק דברי הלבשה והנעלה בישראל. המשיב 2 (להלן: “המשיב”) הוא מנכ”ל, דירקטור ובעל מניות במשיבה. המשיב 3 הוא בעל מניות נוסף במשיבה ואחראי לטענת המבקשים על עיצוב וייצור המוצרים המפרים. המשיבה 4 היא חברה נוספת העוסקת בייבוא ושיווק דברי הלבשה והנעלה. בבקשה צויין לגביה כך: “ייתכן ומדובר בחברת קש מאחוריה מסתתרים המשיבים 1-3 עת הם רושמים סימני מסחר מפרים”. המשיב 5 הוא קרוב משפחתו של המשיב ומנכ”ל, דירקטור ובעל מניות במשיבה 4 ואחראי לטענת המבקשים לעוולות שביצעה המשיבה 4 כלפי המבקשים.
ביום 6.10.24 הוגשה הבקשה לסעדים זמניים יחד עם הגשת התביעה. באותו היום ניתנה החלטה כי אין מקום להעתר לבקשה במעמד צד אחד והיא הועברה לתגובה. ביום 8.10.24 נדחתה בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטה.
לאחר הגשת תגובת המשיבים, נקבע מועד דיון לבקשה.
ביום 11.11.24 התקיים דיון ארוך ובו השלימו ב”כ הצדדים את טיעוניהם. בתום הדיון אפשרתי לצדדים להגיש את קטלוג החורף של העונה הנוכחית של כל צד, שיתווסף לשאר הטענות שנשמעו בדיון.
הצדדים הגישו את הקטלוג וכן השוואות שעשו. בהתאם לכך ניתנת ההחלטה כעת.
תמצית טענות הצדדים
תמצית טענות המבקשים
לטענת המבקשים, הם בעלי מותג מקורי ICON MILANO שלגביו גם נרשם סימן מסחר לדברי הלבשה. לטענתם מדובר במותג אופנתי יוקרתי שפותח על ידי המבקשים ועושה חיל בישראל עם מגוון בגדי הלבשה פרי עיצובם של המבקשים (סעיף 12 לבקשה). לטענת המבקשים נכון לשנת 2024 הכנסותיהם מהמותג מגיעות למיליוני שקלים. לטענת המבקשים סימן המסחר שלהם מבדל אותם מכל המתחרים.
לטענת המבקשים, קיימת להם עילה תביעה בשל הפרת עיצוב בהתאם לחוק העיצובים, תשע”ז-2017; גניבת עין; הפרת זכויות יוצרים; גזל מוניטין; מניעת הכנסות בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט. על כן הגישו תביעה ובה עתרו לסעד כספי לפיצוי בסכום של 2.6 מיליון ₪, וכן צווי מניעה קבועים וצו למתן חשבונות.
לטענת המבקשים, המשיבים בחרו במודע ובזדון להתחקות אחר קו האופנה המותג וסימן המסחר שלהם ובחרו שם מתחרה ICON PARIS והעתיקו את קו המוצרים שלהם, ומציעים אותו במכירה במחירים נמוכים מתוך מטרה להוציא אותם מהשוק. לטענת המבקשים, על מוצרי המשיבים מופיע בגדול הרישום ICON ולעיתים סימנים נוספים ולעיתים המילה PARIS באופן הדומה עד כדי הטעיה בכוונה שהציבור יטענה ויחשוב שמדובר באותם מוצרים.
לטענת המבקשים, כבר בחודש יולי 2024 בשל דין ודברים בין המבקש למשיב התברר להם כי בכוונת המשיבים לנקוט בכל הצעדים על מנת לפגוע בהם ולחסל את עסקיהם (צורפו תמלולים שידונו בהמשך). לטענת המבקשים בחנויות בהם נמכרים המוצרים של ICON MILANOנמכרים גם מוצרי המשיבים תחת ICON PARIS.
לטענת המבקשים, משיחות של המבקש ושל אלמוג עם לקוחות ועם המשיבים עלה שהסיבה לרצון המשיבים לפגוע בפעילותם העסקית נובעת מעניין אישי מול אלמוג (סעיף 36 לבקשה), שלשיטתם היה אצלם בן בית בעסק אחר ועזב ופתח מותג מתחרה.
לטענת המבקשים, בגדי המשיבים מהווים חיקוי בוטה של מותג המבקשים, עיצוביהם ופרסומיהם מתוך מטרה להטעות ולעשות שימוש במותג המבקשים. ההטעיה (סעיף 37) נובעת לטענת המבקשים מהדמיון בין מוצרי החיקוי למוצרים המקוריים כולל בין היתר שימוש בהרכב צבעוני זהה ובאותו האופן/ העתקת הלוגו כולל המילה ICON באותיות גדולות באנגלית לצד המילה PARIS באותיות קטנות יותר לצד או מתחת לשם המותג; שימוש בגופן לטיני דומה ויצירת גרפיקה ועיצוב שיוצרים יחדיו תחושה ורושם חזותי דומה, יצירת שפה גרפית הפונה לקהל היעד בטון ייחודי.
תמצית טענות המשיבים
לטענת המשיבים, יש לדחות את הבקשה. לטענתם, למבקשים אין בלעדיות במילה ICON שהינה מילה גנרית שנהוגה בתחום ונמצאת בשימוש של חברות רבות בעולם ובישראל למעלה מעשור. לטענת המשיבים, אין מדובר בעיצובים מקוריים של המבקשים אלא עיצובים שהועתקו ממספר חברות אשר מזוהות עם המילה ICON ובכל מקרה לא מדובר בדגמים בעיצוב מקורי של המבקשים. כמו כן לטענתם, המבקש לא “המציא” ולא “יצר” כלום (סעיף 10 לתשובה). השם של המבקשת מתבסס על מותג אחר ICON AMSTERDAM בו בחרה לעשות שימוש במונח ICON יחד עם צירוף שם של עיר עוד בשנת 2018. המשיבים טוענים כי כל העיצובים וכל המותג הוא העתקה מאחרים על ידי המבקשים.
לטענת המשיבים, זכותם של המבקשים הינה אך ורק בסימן המסחר הרשום – קרי סימן המסחר בצורה בה נרשם: המלל בצירוף הלוגו. המשיבים מכחישים נחרצות כי עשו שימוש בסימן המסחר של המבקש. הם מפנים לכך שלא צורפה ולו ראיה אחת שהם עושים שימוש בסימן המסחר הרשום של המבקש. המשיבים צירפו נתונים מארגון הקניין הרוחני העולמי (WIPO) ומרשם סימני המסחר בישראל מהם עולה לטענתם כי השימוש במונח ICON הינו שימוש נפוץ ומקובל בתחום האופנה, כחלק מהסימן (נספחים 5-7 לתשובה).
לטענת המשיבים, המבקש מסתיר את העובדה שאלמוג כאשר עבד אצל המשיבה באמצעות צד שלישי בנה את המותג נשוא התביעה והבקשה, לרבות נטילת רשימת הלקוחות של המשיבה שלא כדין ועושה בה שימוש.
לטענת המשיבים, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. המבקשים יודעים על הקולקציה מחודש 8/2024, כאשר התנהל בעניין זה דין ודברים בין הצדדים, שגם אותו בחוסר תום לב לא חשפו במלואו בפני בימ”ש, כאשר הוגשה הבקשה במעמד צד אחד.
לטענת המשיבים, דינה של המבקשת להימחק בהעדר כל זכות. המבקש הוא בעל סימן המסחר הרשום, וכך גם המוניטין הנטען, ועל כן אין למבקשת כל עילה להגשת הבקשה (והתביעה).
דיון והכרעה
קיומן של ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה – בכל הנוגע לבחינת סיכויי התביעה ומבלי לקבוע מסמרות לתביעה העיקרית, המשוכה שיהיה על המבקשים לעבור גבוהה. שוכנעתי לאחר בחינת העדויות והראיות כי על המבקשים יהיה להוכיח רכיבים רבים בהתאם לסעדים שנתבעו בתביעה, וכאשר לא פירטו גם כיצד חושב סכום התביעה בהתאם לרכיבי התביעה השונים (ראו לגבי חשיבות הגדרת הסעד: רע”א 6500/19 גבריאל נ’ אשד (נבו, 7.5.2020)).
הפרת של סימן המסחר של המבקש – בנספח 4 לבקשה צירפו המבקשים את תעודת סימן המסחר הרשום שלהם:
סימן המסחר הוגש ביום 21.6.2023 והינו בתוקף למשך 10 שנים. סימן המסחר הוא לגבי סוג 25: דברי הלבשה, הנעלה וכיסויי ראש. הבעלים הוא המבקש בלבד.
אין מחלוקת כי למשיבים אין סימן מסחר רשום בעת הזו. לבקשה צורף מרשם סימני המסחר (נספח 13) דוח בחינה ודחייה לרישום סימן ICON PARIS מיום 6.2.2024.
על כן בעת הזו ולצורך הסעד הזמני יש למבקש זכויות בסימן מסחר רשום אל מול המשיבים שאין להם זכות כזו. יש לקחת בחשבון את משך הזמן שהסימן רשום, שאינו פרק זמן ארוך אלא של כשנה וחצי. אולם בכך לא די. על המבקשים להראות את אותה הפרה נטענת.
בכל הראיות שצורפו על ידי המבקשים ועל ידי המשיבים אין הפרה אחת של מלוא סימן המסחר הרשום של המבקשים – קרי גם המלל וגם הלוגו, כפי שנרשם הסימן.
בפסיקה נקבע כי ניתן לטעון להפרה של סימן המסחר גם בסימן דומה (להבדיל מסימן זהה), ואז נדרש להוכיח הטעיית הציבור:
“[..] כאשר עניין לנו בשימוש הנעשה בסימן דומה – להבדיל משימוש הנעשה בסימן זהה – הטוען להפרה צריך להוכיח שהסימן האחר דומה לסימנו עד כדי הטעיית הציבור, והבחינה בהקשר זה נעשית “ביחס לאנשים בעלי היגיון רגיל, הנוהגים בשקידה סבירה” (עניין טעם טבע, 450). דרישת הדמיון בין שני המוצרים הינה ברף העולה על זה של “קשר” בלבד (השוו סעיף 46א(ב) לפקודה וכן עניין אבסולוט, 885), וכבר נפסק כי עצם החיקוי אינו מעיד בהכרח על כוונה להטעות את הלקוחות וכי גם כוונה להטעות “אינה מחייבת את המסקנה כי אכן התקיים חשש להטעיה” (ע”א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ’ א.ת.סנאפ בע”מ, פסקה 11 ([פורסם בנבו], 12.3.2012) (להלן: עניין יפרח) העוסק בעוולה של גניבת עין).
המבחן המקובל לבחינת קיומו של דמיון מטעה הינו “המבחן המשולש”, עליו עמד בית משפט קמא, הכולל את מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות; ומבחן נסיבות העניין (ראו ע”א 261/64 פרו-פרו ביסקויט נ’ חברת פרומין, פ”ד יח(3) 275, 278 (1964)). אופן יישומם של מבחנים אלו בכל מקרה ומקרה אינו נעשה לפי סטנדרטים אחידים והוא מושפע מאופיו המבחין של הסימן הרשום ומהיקף ההגנה לה הוא ראוי (ראו ע”א 4116/06 Gateway Inc. נ’ פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע”מ, פסקה 16 ([פורסם בנבו], 20.6.2007)).”
ראו: ע”א 563/11 ADIDAS SALOMON A.G. נ’ ג’לאל יאסין סה(3) 774, 798-799 (להלן: “עניין אדידס”).
בחינת ראיות הצדדים מעלה כי תמונת המצב אינה מובהקת לצורך מתן סעד זמני:
בחלק מהמוצרים יש שונות ברורה עם קווי דמיון רופפים למדי;
בחלק מהמוצרים יש דמיון רב, אולם לא שוכנעתי כי הוא פרי יצירה ייחודית מוכחת ועיצוב מקורי דווקא של המבקשים. די לעת הזו בסעד הזמני בהבאת דוגמאות של המשיבים של מותג אחר שגם לו דמיון רב מאוד למוצרי המבקשים.
בכל המוצרים ככל ומופיע מלל במוצרי המשיבים מופיע ICON PARIS, ואין שימוש בצירוף ICON MILANO .
אצל שני הצדדים מופיע במספר מוצרים השימוש במילה ICON שאינו מוגן עבור אף אחד מהם.
לא די בשימוש בפלטת צבעים גנרית של שחור, לבן ובז’ ואין הדבר ייחודי וגם אינו מטעה בהשוואה בין המוצרים של כל צד.
התמלולים שבהם לכאורה הוכחה להטעיה לא היו מלאים, ולא כללו פרטים מלאים עם מי בוצעו. לא ניתן היה ללמוד מהם על מגמה גורפת וכללית של הטעיית צרכנים. שיחה אקראית עם מוכר אחד שאמר שמדובר במוצרי ICON MILANO אינה מהווה הוכחה כי כל קו המוצרים מטעה, כי מתקיים חשש להטעיה, וכי מדובר בכוונת מכוון של המשיבים.
בסיכומו של דבר וכפי שנקבע בעניין אדידס לגבי הפרת סימן מסחר:
“בשלב יישום המבחנים ראוי לזכור עוד כי ההשוואה צריך שתעשה בין הסימנים בשלמותם ולא בין חלקים ספציפיים מהם (ראו: עניין טעם טבע, 451; רע”א 6658/09 מולטילוק בע”מ נ’ רב בריח (08) תעשיות בע”מ, פסקה 9 ([פורסם בנבו], 12.1.2010) (להלן: עניין מולטילוק)) וכי על הבדיקה להתמקד בקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם, בשונה למשל מעוולת גניבת העין בה נבדקים מכלול מעשיו של המפר”.
ראו: עניין אדידס, עמ’ 799.
בחינת כלל ראיות המבקשים מעלה כי הבחינה המבוקשת על ידי המבקשים הינה של חלקים ספציפיים בבגדים מסויימים ומהם מבוקש להסיק על דמיון מטעה. לא הייתה התייחסות מספקת לכך שלא הייתה הפרה אחת של סימן המסחר במלואו.
בנספח 1 לבקשה ציינו המבקשים כי הם מצרפים טבלת עיצובים שהועתקו – אולם אין מדובר בטבלה. מדובר באוסף של תמונות זו לצד זו, אין כל הבחנה בין עיצוב לעיצוב או הגדרה מפורשת שלו (על מנת שניתן יהיה להבחין בין עיצוב לעיצוב לצורכי מתן הצו). בחלק מהתמונות קשה להתרשם הן מהמקור והן מההפרה הנטענת.
כך למשל צורפו תמונות והשוואה לגבי חולצות כך:
במבט ראשון יש דמיון מסויים (חולצות דומות הובאו גם לדיון). אולם אין מדובר בשימוש זהה ואין מדובר בשימוש מלא בסימן המסחר של המבקשים. יש אלמנטים דומים, אך לא זהים. הדמיון בעיקר נוצר משימת המלל בצמוד ובמקום דומה. אולם לא שוכנעתי כי הוא עד כדי הטעייה בפרט כאשר בחולצות ICON PARIS הכיתוב גדול ובולט בחולצת ICON MILANO הכיתוב כמעט נבלע ומה שבולט הוא דווקא הלוגו.
לגבי חליפות טרנינג צורפו התמונות הבאות:
מהשוואה זו לא ניתן ללמוד מה ההפרה ומה הדמיון המילולי והציורי לגבי העיצובים.
גם לגבי החליפות הנוספות לא ניתן ללמוד מה מהות ההפרה:
מתמונות אלה לא עולה שימוש בסימן המסחר של המבקשים (גם לא על ידיהם), ולא ניתן ללמוד על העתקה.
בדוגמא נוספת שהביאו המבקשים לגבי חולצות עולה שימוש נפרד בין ICON MILANO ל ICON PARIS. גם הפונט בו נעשה שימוש שונה. עם זאת העיצוב בעל סממנים דומים:
כל אלה הן דוגמאות חלקיות בלבד.
למרות שאפשרתי לשני הצדדים לצרף את קטלוג החורף, לא היה במה שצורף על מנת לשנות מהראיות שכבר צורפו.
בדיון הובאו שני מוצרים להשוואה שנקנו יום לפני בחנות בעפולה. לטענת המבקשים, הסחורה צמודה והלקוחות מתבלבלים בין שני המוצרים. לטענת המשיבים, בחינת המוצרים מעלה כי אדם סביר שמסתכל על שני המוצרים לא יתבלבל ולא יחשוב שמדובר באותו מותג. לטענתם המימדים שונים, הטקסטורה שונה, השימוש בחומרים שונה, ואי אפשר לומר שמדובר באותו מוצר.
המבקשים לא צירפו טבלה מסודרת ממנה ניתן יהיה ללמוד את ההשוואה לגבי העיצובים השונים, הגדרת מוצר מסויים (שניתן יהיה להבחין בין מוצר למוצר) ומה מהות ההפרה לגבי כל אחד מהם. בהעדר השוואה מסודרת וברורה יש קושי אינהרנטי במתן הצו כפי שהתבקש, גם אם הייתי נכונה להעניקו לגבי חלק מהמוצרים.
המשיבים הביאו בתשובתם לסעד הזמני וכן בהגשת הקטלוג על ידם השוואה בין דגמי ICON MILANO לבין דגמים של מותג זר אחר (פרטיו הוסרו לצורכי בקשה זו מאחר והם לא ממין העניין). לשיטת המשיבים השוואה זו מעלה כי המבקשים הם שהעתיקו ממותג בינלאומי ידוע ובעל שם את העיצובים ועל כן אינם יכולים לטעון להגנה:
דוגמאות נוספות (נספח 11):
ועוד:
בקטלוג שהגישו המשיבים לאחר הדיון צירפו עוד דוגמאות מהן עולה דימיון כפי שטענו בין מוצרי ICON MILANO למוצרי המותג האחר. אולם בין כך ובין כך – איני נדרשת בשלב הזה ובמסגרת הסעד הזמני להכרעה לגבי מעמדו של אותו צד שלישי שאינו חלק מההליכים. ממילא וכפי שהובהר למשיבים גם בדיון טענה זו אינה טענת הגנה מספקת שעה שאין מחלוקת שהיא לא נשמעת מפי בעל הזכויות עצמו. עם זאת יש בדוגמא זו על מנת להראות כי לכל הפחות המבקשים אינם “שחקן בודד” בשוק. ויש בעניין זה על מנת להשפיע על סוגיית ההיעתרות לסעד הזמני.
לאחר בחינת כלל הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים וגם כאשר לקחתי בחשבון כי חוג הלקוחות הינו זהה וכי יש דמיון מסויים בין המוצרים בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי די בכך על מנת ליתן את הצו.
אשר על כן ולאחר כל זאת לא מצאתי כי המבקשים עומדים ברף הנדרש לסעד הזמני להוכחת הפרה, ומבלי לקבוע מסמרות להליך העיקרי בו יינתן לשני הצדדים יומם בבחינת ובהוכחת טענותיהם. ויודגש כפי שגם צויין בעניין אדידס הקביעה לצורכי הסעד הזמני כי לא הוכחה הטעיה אין משמעותה כי לא קיים כל דמיון בין מוצרי המשיבים למוצרי המבקשים אלא כי על פי שיקולי המדיניות שיש ליישם במקרה זה מדובר בדמיון שאינו מהווה הפרה של סימן המסחר (ראו: עניין אדידס, עמ’ 802-803).
הפסיקה קבעה כי יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה על סימני המסחר:
“יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.”
ראו: רע”א 6658/09 מולטילוק בע”מ נ’ רב בריח (08) תעשיות בע”מ (נבו, 12.10.2010), פסקה 9 לפסק הדין.
תמלולים – בתמלול שצורף בנספח 8 לבקשה בשיחה בין המבקש למשיב ביום 4.7.2024 נאמר בין היתר על ידי המשיב: “אני אדאג לתת הוראה בשוק שאתה תראה שגם לקוח אחד לא ייכנס אליכם”. אולם מדובר בתמלולים חלקיים בלבד. לטענת המשיבים לו היו מצורפים כל התמלולים היה מתברר לבימ”ש ההקשר המתאים, וכן כי גם המבקש לא היסס להשמיע משפטים דומים כלפי המשיב. על כן סברתי כי בעת הזו לצורך הסעד הזמני אין בתמלולים ראיה מכרעת לטובת מי מהצדדים.
גניבת עין – לצורך גניבת עין יש להוכיח על פי הפסיקה שני יסודות: מוניטין וחשש מפני הטעיה:
“לעוולת גניבת העין שני יסודות, שהוכחתם מוטלת על הטוען לביצוע העוולה כלפיו: מוניטין שרכש בנכס או בשירות שהוא מציע; ו-חשש מפני הטעיה של הציבור לחשוב כי הנכס שמציע הנתבע שייך לתובע (עניין אווזי, פסקה 12; עניין משפחה, 942; עניין פניציה, 232-233). דרישה זו להוכחת שני היסודות גם יחד, היא שמאזנת בין האינטרס הקנייני של הסוחר ובין אינטרסים אחרים כגון חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית ולהימנע מיצירת מונופולים הפוגעים בשוק. על כן נפסק כי “הטעיה הנוגעת לנכס או לשירות שהתובע לא הוכיח כי קנה מוניטין לגביו – אינה נכנסת תחת עוולת גניבת העין… באופן דומה, העתקה של נכס בעל מוניטין אשר לא הוכח כי יש עמה חשש להטעיה – גם היא אינה מעניינה של העוולה (עניין יפרח, פסקה 8).”
ראו: עניין אדידס, עמ’ 803.
בענייננו מבלי לקבוע מסמרות להליך העיקרי לא עולה כי לצורך הסעד הזמני הצליחו המבקשים בעת הזו להוכיח את הרכיבים הנדרשים לגניבת עין. לשיטת המבקשים הם פעילים בשוק משנת 2023. סימן המסחר נרשם מלפני כשנה וחצי. כמו כן בדיון נאמר מפורשות כי מדובר ב”חברה צעירה שעובדת על המיתוג שלה ויצרה לעצמה שם” (ראו: פרוט’ מיום 4.11.24 עמ’ 4 שורות 1-2). בנסיבות הללו לא הוכיחו עדיין המבקשים את המיתוג הנדרש לצורך טענת “גניבת עין”.
בכל הנוגע לחשש הטעיה – האמור לעיל לגבי הפרת סימן המסחר גם כאשר מופיעים אלמנטים דומים כוחו יפה גם לחלק זה.
עוד יצויין מבלי לקבוע מסמרות כי לשלב בו אנו מצויים לא הצליחו המבקשים להראות כי המונח ICON MILANOשייך בתודעת הציבור לעסקם-שלהם. על המבקשים היה להוכיח “ייחודיות שיש בו בשם, ייחודיות המשייכת עצמה לו ורק לו” (ראו: ע”א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע”מ – עיתון “משפחה” נ’ אס.בי.סי פרסום שיווק וקידום מכירות בע”מ – עיתון “משפחה טובה”, פ”ד נה(3), 933 943).
מעמדה של המבקשת – בנספח 4 לבקשה צורפה התעודה המעידה כי סימן המסחר הוא בבעלות המבקש. עד תום הדיון בבקשה לא הובהר מעמדה של המבקשת 4 ומה העילה ביחס אליה. לא די בהיותו של המבקש בעל המניות ומנכ”ל המבקשת. בדיון טען ב”כ המבקשים כי המבקשת משתמשת בסימן והיא זו שנפגעת כלכלית מההפרות. לטענת המבקש יש הסכם בינו לבין המבקשת. אולם המבקשים נמנעו מהצגת הסכם זה. על כן ומאחר ולא הוכחה זיקה משפטית של המבקשת להפרות הנטענות ולבעלות בסימן המסחר או בשימוש בו, אין עילה להגשת הבקשה לסעד זמני ביחס אליה.
מעמדם של משיבים 4-5 – לאחר בחינת טענות הצדדים לא שוכנעתי לצורכי הסעד הזמני כי בוססה עילה לגבי המשיבים 4-5. לא הוכח בעת הזו ולצורך הסעד הזמני כי המשיבה 4 היא ‘חברת קש’ מאחוריה מסתתרים המשיבים 1-3 (כפי שנטען בבקשה). לא הוכח הקשר של המשיב 5 להפרות הנטענות ובאמצעות המשיבה 4. על כן הבקשה לסעד זמני לגביהם נדחית.
שיהוי – התמלולים שצורפו לבקשה (נספחים 8-10) שבין היתר על בסיסם טוענים המבקשים כי קיימת דחיפות למתן הצו הם מיום 4.7.2024 ומיום 7.7.2024. בנספח 14 צורפו תמלולים מחודש 8/2024. בנספח 15 צורף דו”ח חוקר מיום 1.9.2024.
הבקשה הוגשה ביום 6.10.2024.
תקנה 95(ד)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי יש לבחון “האם המבקש לא השתהה יתר על המדיה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני”. בענייננו יש לבחון את השיהוי ביחס למועד בו התברר למבקשים על ההפרה הנטענת. בחינת הראיות שצורפו מעלה כי היה דין ודברים בין הצדדים, התברר גם שהצדדים היו בהליכי גישור (רק בדיון ולא מהבקשה), איסוף ראיות על ידי המבקשים (שיחות עם לקוחות, פניה לחנויות, דו”ח חוקר) – היו בחודשים 7-8/2024. הסעד הזמני הוגש רק ביום 6.10.24 עם הגשת התביעה.
המבקשים הציגו את הבקשה כדחופה הדורשת מתן צו מניעה מיידי ומבלי לפרט ולנמק את באופן מספק סוגיית השיהוי. נושא המועדים לא קיבל את המענה המספק בבקשה וגם לא ניתן היה להבינו לאשורו מהבקשה שנדונה במעמד צד אחד בתחילה. המבקשים טענו בדיון כי המשיבים לא הפיצו את כל הקולקציה, על כן אין שיהוי ביחס למוצרים שלא הופצו. אין בידי לקבל טענה זו. יש לבחון את כלל המסכת שהתבררה ולא רק סוגייה אחת. ויתרה מכך, אם בכוונת המבקשים היה למנוע את מכירת קולקציית החורף, היה עליהם להגיש את הבקשה עוד בחודשי הקיץ ולא להמתין לחודש אוקטובר.
מדובר בשיהוי משמעותי המצדיק לבדו את דחיית הבקשה לצו מניעה ושולל את הטענה בדבר דחיפות הסעד ובדבר החיוניות והצורך להענקתו (ראו: רע”א 38430-08-24 פסקה 10 והאיזכורים בו: רע”א 1450/20 פרילינג נ’ ניר משה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע”מ, פסקה 16 (19.4.2020); רע”א 5915/24 פלד נ’ אניעם מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע”מ, פסקה 17 (12.8.2024)).
אשר על כן וגם בשל קיומו של שיהוי יש מקום להורות על דחיית הבקשה.
תום לב – בכל הנוגע לתום הלב הנדרש בבקשה לצו מניעה, לאחר בחינת טענות הצדדים בכתב ובעל פה ובחינת ראיותיהם, המבקשים לא עמדו בפירוט המלא והנדרש בבקשה לצו מניעה במעמד צד אחד.
המבקשים לא פירטו עד תום מה היה הדין ודברים בין הצדדים בחודשים שקדמו לבקשה. הם אמנם צירפו תמלולים שתמכו בבקשתם אולם מדובר בחלקי שיחות, והמבקשים נמנעו מלפרט את כל דין הדברים שהיה בין הצדדים שיש בו להאיר באופן אחר הן את הסכסוך והן את הדחיפות והצורך להיעתר לבקשה לסעדים זמניים. כמו כן רק בדיון התברר כי הצדדים היו בגישור. עובדה זו הינה רלוונטית מאוד להכרעה בבקשה גם בשאלת השיהוי וגם בשאלת תום הלב והמבקשים נמנעו מלציין זאת בבקשה.
כמו כן המבקשים לא פירטו עד תום ובצורה מלאה את הסכסוך שבין אלמוג למשיבות. דבר שגם בו יש להאיר את הסכסוך בין הצדדים באופן שונה ובאספקלריה של סכסוך עסקי בין מתחרים ולא בהפרה של צד אחד את זכויות הצד השני. זאת עוד מבלי להכריע בעת הזו לגבי פעולות נטענות של אלמוג כנגד המשיבים, כפי שפירטו המשיבים בתשובתם.
העולה מכך כי המבקשים לא עמדו בחובת תום הלב וכנגזרת ממנה חובת הגילוי הנדרשת בדיון בסעד הזמני (תקנה 95(ד)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי).
מאזן נוחות ונזקים – לטענת המבקשים, מאזן הנוחות נוטה לטובתם לאור פגיעה בזכויותיהם ופגיעה בסימן המסחר הרשום. לטענתם הנזק שייגרם למשיבים בטל בשישים לעומת הנזק שייגרם להם לו תמשך פעילות המשיבים ולא ניתן יהיה להשיב את הגלגל אחורה (סעיף 74-75 לבקשה). כמו כן טענו כי הנזק שנגרם להם נובע גם מהחזרת סחורות והפסדי מלאים.
לטענת המשיבים, שילוב כלל טענותיהם מעלה כי יש לדחות את הבקשה והנזק שייגרם להם ככל ויינתן הצו עולה שבעתיים על הנזק שייגרם למבקשים ככל ולא יינתן, בפרט כאשר המבקשים ידעו על הקולקציה מזה זמן רב ובחרו להשתהות בהגשת הבקשה.
יצויין כי המבקשים לא הביאו כל ראיה או נתונים לגבי החזרי סחורות או הפסדי מלאים.
בכל הנוגע למאזן נוחות ונזקים במקרים דומים של קניין רוחני נקבע בפסיקה כי יש להוכיח טענה לפגיעה תדמיתית וכי ניתן לפצות בפיצוי כספי בסוף ההליך ואין מדובר בנזקים בלתי הפיכים:
“בעניין מאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי היא עתידה לספוג נזקים כלכליים ותדמיתיים אם לא יינתן עיכוב ביצוע. ברם, ככל שערעורה של המבקשת יתקבל ניתן יהיה לפצות אותה בפיצוי כספי בעבור נזקים נטענים אלו, ואין מדובר בנזק בלתי הפיך שייגרם לה (ראו: ע”א 5671/11 אנדרסון מדיקל בע”מ נ’ אוניפארם בע”מ, פסקה 8 (1.9.2011); ע”א 1272/15 נובוקרטין בע”מ נ’ הייר אקספרס בע”מ, פסקאות 13-12 (19.2.2015)). נוסף על כך, הטענה בדבר הפגיעה התדמיתית הצפויה למבקשת לא גובתה באסמכתאות מתאימות. המבקשת לא הראתה ראיות ממשיות בנוגע למוניטין אותו הצליחה לבנות במשך החודשים המועטים מאז הושק המותג החדש הבא לידי ביטוי בשלט השני, אשר ביצוע ההחלטה תפגע בו בשלב הזה (ראו: ע”א 3343/17 יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע”מ נ’ אנטיפוד השקעות בע”מ, פסקה 22 (1.8.2017); רע”א 1598/16 בריל אאוטלט אילת בע”מ נ’ ביג מרכזים מסחריים שותפות מוגבלת, פסקה 18 (11.4.2016)). מאידך גיסא, בפי המשיבות טענות זהות שנגרמים להן נזקים כספיים נמשכים משמעותיים כל אימת שהמבקשת משתמשת בשלט השני. על כן אינני מוצא כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת קבלת הבקשה.”
ראו: ע”פ 7500/19 אור רז נ’ עמינח תעשיות רהיטים ומזרונים בע”מ (נבו, 11.12.2019), פסקה 10 לפסק הדין.
יש לקחת בחשבון את סוג המוצר הנמכר. כאשר מדובר במוצרי ביגוד והלבשה (בהתאם לקטגוריה של רישום הסימן) מדובר במוצרים שקל לכמת את הנזקים שייגרמו בסופו של יום לו יזכו המבקשים בתביעה. לכך יש להוסיף כי בסעדי התביעה אמנם התבקש גם סעד של מתן חשבונות.
על כן, וככל ובסופו של יום יזכו המבקשים בתביעתם ניתן יהיה לשפותם על נזקיהם.
נוסח צו המניעה שהתבקש והיקפו – הצו שהתבקש הוא רחב ובימ”ש התבקש למנוע כל שימוש של המשיבים בצירוף ICON PARIS. בדיון התבקשו המבקשים לחדד את הצו שהם מבקשים, זאת על מנת שניתן יהיה גם לאכוף את הצו לו יינתן, בתגובה ציינו כי לא יעמדו על הסעד ביחס לנעליים. למרות זאת בקטלוג שצורף לאחר הדיון חזרו וטענו להפרה בנעליים. המבקשים ציינו כי הם מבקשים כי יינתן צו שהמשיבים יפסיקו להשתמש במונח: ICON PARIS ביחס לכל הבגדים. בהתחשב בכל האמור לעיל וכאשר צו שניתן אינו תיאורטי אלא אמור להיות מעשי וקל וברור לאכיפה היעתרות לצו כפי שהתבקש, הינה רחבה מדי ולא תאפשר את יישומו ואכיפתו גם אם הייתי נכונה להיעתר לחלק מהבקשה.
אשר על כן גם בבחינת מאזן הנוחות והנזקים, הכף נוטה לטובת המשיבים.
הבקשה לצווי עשה – לאור כל האמור לעיל, אין גם מקום להיעתר לבקשה לצווי עשה שעה שצו המניעה לא התקבל. כידוע צו עשה משנה את המצב הקיים וההיעתרות לו הינה במשורה ובמקרים חריגים בלבד. כמו כן היעתרות לצו זה מהווה מתן סעד זמני שהינו גם אחד מהסעדים העיקריים והסופיים שהתבקשו בתביעה.
אשר על כן ומכל הנימוקים לעיל, הבקשה נדחית.
הוצאות הבקשה – לאחר בחינת היקף הבקשה ותוצאתה, המבקשים, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות המשיבים יחדיו בסך של 15,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.
המזכירות תסגור את בקשה 2.
ניתנה היום, י”ח חשוון תשפ”ה, 19 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.
