ד.מ.ש ת”ז …, ח.מ. ת”ז …, פסק דין

בפני

כב’ השופטת הילה גלבוע

מערער

ד.מ.ש ת”ז …

נגד

משיבה

ח.מ. ת”ז …

פסק דין

הערעור שלפני נסב על החלטת רשמת ההוצל”פ כפר סבא, הגב’ עידית גור אריה, מיום 15.3.24 בתיק 526095-07-23, אשר דחתה את בקשת המערער לסגירת תיק ההוצל”פ שפתחה כנגדו המשיבה בטענה להיעדר תשלום מזונות עבור הבן א’ בתקופת שירותו הצבאי.

בהחלטתי מיום 7.4.24 מצאתי לדחות בקשת המערער לעיכוב הליכי ההוצל”פ עד להכרעה בערעור דנן, מהטעמים שפורטו בהחלטה.

ביום 1.5.24 קיימתי לבקשת המערער, דיון במעמד הצדדים, בו שבו הצדדים והבהירו את טענותיהם כפי שנטענו בכתבי הטענות (הודעת ערעור, כתב תשובה, והשלמת טיעון מצד המערער).

הדיון היה טעון ולימד על עוצמת סכסוך, אשר למרבה הצער, לא שכחה בין הצדדים על אף השנים הרבות שחלפו מעת משבר הגירושין, לפני כ-15 שנים. בסוף הדיון נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות אולם הפשרה לא צלחה, ולפיכך אפנה להכריע בערעור שלפני לגופו.

ההחלטה נשוא הערעור

וזו לשון החלטת כב’ רשמת ההוצל”פ מיום 15.3.24, נשוא ערעור זה:

“לפני בקשת החייב לסגירת התיק. החייב הגיש בקשה אשר במהותה בקשה בטענת “פרעתי”.

על כן יגיש החייב בקשתו בסעד המתאים ויצרף לה תצהיר חתום ומאומת כדין.

בשלב זה ככל שיפקיד החייב ערבון בתיק בסך מלוא החוב הצבור, ויעמוד בתשלום החיוב השוטף החל מחודש 3.24 ואילך, יעוכבו כל ההליכים עד להחלטה אחרת.

הבקשה לסגירת התיק תיבחן לאחר הכרעה בבקשת החייב בטענת “פרעתי””.

טענות המערער

המערער טוען כי כבוד הרשמת שגתה שקבעה כי הבקשה לסגירת התיק שהגיש הינה “במהותה” בקשה בטענת פרעתי, וכי עליו להגיש בקשה בטענת פרעתי.

לטענתו תיק ההוצל”פ הוגש שלא כדין ונפתח על ידי ההוצל”פ שלא כדין שכן אין כיום פסק דין הנזקף לטובת המשיבה, אין לה מעמד והיא אינה “זוכה” בתיק ההוצל”פ ואין לה יכולת משפטית לפתוח תיק ולפיכך שגתה הרשמת שלא דנה בבקשה לסגירת התיק. כן טען כי היה עליה להורות על עיכוב הליכים מיידי, ללא הפקדת ערבון ותשלום החיוב השוטף.

לטענת המבקש, עם תום לימודיו התיכוניים של א’ חדל מלהעביר למשיבה את דמי המזונות עבורו, כפי שפעל עם הבת הבכורה ב’ כאשר היא סיימה את לימודיה והתגייסה לצה”ל. דמי המזונות עבורה הועברו אז ישירות לידי הבת, וזאת לטענתו בהתאם להוראת סעיף 81(א)(5) לפסק הדין, ואז, להבדיל מהעת הנוכחית, המשיבה לא פתחה תיק הוצל”פ ולא הלינה על כך.

לשיטתו של המערער, בהתאם לפס”ד הוא אינו מחוייב לשלם את המזונות לידי האם, אלא ישירות לידי הבן, ולדבריו, בסיכום עם הבן, הוא מפקיד לו את דמי המזונות לקרן השתלמות.

לדבריו נקיטת הליך ההוצל”פ מטעם המשיבה נעשה בחוסר תום לב לאחר שכבר ביוני 2023 הוא הבהיר לה בתכתובת דוא”ל שאין לה כל זכות לקבל דמי מזונות עבור הבן-א’ לאחר סיום לימודיו התיכוניים ועד תום השירות הצבאי, אך המשיבה בחרה להתעלם מכך ומהוראות פסק הדין הברורות ולפעול בחוסר תום לב ולגבות תשלומים שאינה זכאית להם על פי פסק הדין ועל פי הדין, ובאופן המנוגד להתנהלותה שלה ביחס לבתם הבגירה.

המערער אף חלק על קביעת כב’ הרשמת לפיה הבקשה לסגירת התיק תיבחן רק לאחר הכרעה בבקשת החייב בטענת פרעתי. לדבריו הגשת בקשת פרעתי קודם להכרעה בבקשתו לסגירת התיק תגרום לתוצאה אבסורדית ומדובר בפגיעה קשה וכפולה גם בזכויותיו שלו ואף בזכויות בנו החייל – הוא היחיד שפסק הדין נזקף לזכותו. קביעה מעין זו מעבר לכך שלא נותנת משקל לפגיעה הקשה מעצם קיומו של תיק הוצל”פ כנגדו הפוגעת בשמו הטוב ובפרטיות של בנו ושל בנו החייל, מתעלמת מכך שלמשיבה אין כל מעמד המקנה לה זכות כלשהי להגיש בקשה לביצוע פסק דין, ופוגעת בזכות שלו שלא להיגרר להליך משפטי חסר תוקף.

לאור האמור עתר המבקש לקבל את הערעור ולהורות על סגירת תיק ההוצל”פ וכן לעכב או להשהות כל הליכי ההוצל”פ עד להכרעה בערעור. המבקש אף עתר להארכת המועד להגשת בקשה בטענת פרעתי עד 20 יום לאחר מתן ההחלטה בערעור- אך נראה כי זו טענה חלופית למקרה בו ערעורו יידחה.

טענות המשיבה

המשיבה (שאינה מיוצגת בהליך זה) טענה כי פסק הדין למזונות מורה באופן ברור לחלוטין כי המזונות אמורים להיות משולמים באמצעותה, כמי שאחראית על רווחתו של הבן ומגדלת אותו. הוראה זו לא שונתה בפסק הדין בערעור ולכן היא תקפה.

לדבריה, כב’ הרשמת צדקה בהחלטתה בכך שקבעה כי אין למבקש כל עילה לסגירת התיק מלבד טענת פרעתי, והבינה את פסק הדין במשמעותו הפשוטה והברורה. לטענתה, ערעור שהגיש על כך נדחה על ידי כב’ הרשמת וגם על ידי כב’ הרשם איגרא אביעד מיום 26.3.28 (בהחלטתו שצורפה כנספח 6 לתשובתה לערעור).

כל עניינו של המבקש בערעור דנן הוא לנהל מסע של “טרור” נגדה על שהעזה לתבוע את מה שמגיע לה על פי פסק הדין, תוך ניצול מעמדו הכלכלי והיותו עו”ד במקצועו ותוך שימוש בהליכי בית משפט לרעה, על מנת להלך עליה אימים ולגרום לה לנזקים כלכליים במטרה למנוע זכויותיה.

באשר לטענת המבקש בדבר התנהלותה ביחס לבת הגדולה, מעבר לכך שיש בטענת המבקש משום הודאה שגם ביחס אליה הוא לא פעל בהתאם לפסק הדין, הרי לטענתה היא פנתה אליו בזמנו וביקשה ממנו לשלם את המזונות, אולם סדרת האיומים שספגה אז והזיכרונות המרים והטריים שנותרו מקיומם של ההליכים המשפטיים סביב משבר הגירושין, הביאו לך שלא עמד לה כוחה הנפשי והיא נכנעה לאיומיו וויתרה על זכותה לפי חוק, וזאת על חשבון רווחתם הכלכלית של ילדיה באותה תקופה, והיא עד היום מצרה על כך. המשיבה צירפה התכתבות בנוגע לבקשותיה כי המבקש יישא במזונות הבת הגדולה כנספח 2 לתשובתה.

בכל הנוגע לטענה בדבר חוסר תום לב מצידה כביכול, הרי המבקש קיבל ממנה התראה מראש במטרה למנוע בדיוק את המצב בו הם נמצאים כיום, אלא שהמבקש האמין שהאיומים וההפחדות שלו יעמדו לו גם הפעם ולכן בחר להתעלם וחדל לשלם את שהיה עליו לשלם בהתאם לפסק הדין תוך עשיית דין עצמית ואין לו להלין אלא על עצמו.

ככל שהמבקש דואג לשמו הטוב ולהתנהלותו העסקית הענפה, היה יכול לעמוד בחובותיו המזעריים, כאשר מדובר בסך של 1,502 ₪ בלבד לחודש בתקופת השירות הצבאי. המשיבה תמהה איזה מן אב הוא שמעיד על כך שבשעתיים עבודה הוא מרוויח 10,000 ₪ (סעיף 23 בערעור שהגיש לכב’ רשמת ההוצל”פ), מסרב לשלם מזונות נמוכים שנפסקו עבור בנו החייל.

המשיבה ציינה כי על אף שהמבקש מתהדר כי הוא מקיים את התחייבויותיו על פי פסק הדין הרי שבפועל הוא זה שחדל לקיים את זמני השהות שנקבעו לו כשהבן עלה לכיתה ד’. בגלל הפגיעות הקשות שהבת ספגה ממנו היא לא חויבה בפסק הדין ללכת אליו אלא על פי רצונה, כך שבפועל היא שמגדלת את הילדים כאם יחידנית משך שנים רבות.

כמו כן עולה כי טובת בנם אינה עומדת לנגד עיניו של המבקש אשר מערב אותו בהליך ושולח דרכו איומים כלפי המשיבה ובכך מייצר לו מועקה ומתח רב.

לאור כל האמור, עתרה המשיבה לדחות על הסף את טענות המבקש ואת ערעורו ולחייב את המבקש בהוצאות על הצד הגבוה ולו על מנת להניא אותו מלהמשיך ולנצל את כוחו לרעה ולגרור אותה להליכים משפטיים מיותרים.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי בהוראות פסק הדין נשוא החיוב במזונות, מצאתי כי יש לדחות הערעור, כפי שאבאר להלן.

ראשית, על פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז-1967, טענת פרעתי נועדה לברר טענות בדבר אי חיוב בתשלום בין מחמת תשלום קודם ובין מחמת כפירה בעצם החיוב: “חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין”.

לאור הוראותיו המפורשות של סעיף זה, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת כבוד הרשמת לפיה בקשת המערער היא במהותה בקשה בטענת פרעתי, שכן המסגרת הדיונית הראויה לבירור טענותיו של החייב כי אין הוא חייב למלא אחר פסק הדין היא בבקשה בטענת פרעתי.

המערער טען כאמור כי לאחר שהבן בגר, למשיבה אין כל מעמד והיא אינה יכולה להיחשב כ”זוכה” בתיק ההוצל”פ, ולפיכך אין כל מקום להורות לו להגיש בקשת פרעתי ולספק במסגרתה מידע על פירעון חוב שאינו קיים לשיטתו (לחובת המשיבה) וכי היה מקום להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל.

טענה זו יש לדחות, לנוכח הפסיקה שקבעה מפורשות, בנסיבות דומות לעניינינו אנו, כי למשיבה ישנו מעמד בהליך מסוג זה, גם לאחר שהקטינים בגרו, כפי שיפורט להלן.

בע”א 4480/93 פלוני נ’ פלונית, פ”ד מח(3) 461 (1994), נקבעה ההלכה לפיה האחריות לזון ילדים חלה על ההורים גם לאחר הגיע ילדם לגיל 18 ובמשך שירותו הצבאי, עד לשחרור מצה”ל.‏

בבע”מ 5267/04 ז.ס נ’ ע.ס ואח’ (5.5.2005) (להלן- “עניין ז.ס.”), נקבע כי המזונות ישולמו לידי האם הן לתקופה שטרם בגרותו של הקטין, והן לתקופה שלאחר בגרותו, בעת שירותו הצבאי (והטרום צבאי) וזאת כדי לא להותיר את האם לשאת בנטל המזונות בעת השירות הצבאי וגם, ואולי בעיקר, שלא להעמיד ילד במצב בו הוא עלול לתבוע את אביו ולהציבו בקושי רגשי מיותר. ראו גם: עמ”ש (מחוזי חיפה) 56000-10-18 פלוני נ’ פלונית (31.1.2019)‏.

ודוק, בניגוד לטענת המערער, בעניין ז.ס. הנ”ל נקבע מפורשות כי לאם יש מעמד ביחס למזונות ילדיה בתקופה שלאחר הבגירות ועד תום השירות הצבאי או גיל 21, לפי המאוחר, ככל שאלה סמוכים על שולחנה בתקופה זו. כדברי בית המשפט העליון שם: ‏”… האחריות לזון ילדים חלה על ההורים גם לאחר הגיע ילדם לגיל 18 ובמשך שירותו הצבאי, עד לשחרורו מצה”ל. מאחר שקיימת על ההורים חובת מזונות כאמור גם בתקופה שלאחר גיל 18 אך טבעי הדבר כי אם שחלה עליה חובת מזונות כאמור, והבן מתגורר אצלה וצרכיו עליה, תתבע מהאב את חלקו הוא בחובת המזונות כאמור לאותה תקופה. בתביעה זו מעמדה של האם איננו כאפוטרופא טבעית לבנה אלא כהורה הזכאי להשבת מזונות שהוא נושא בהם ביחס לבן כיחס חובתו של ההורה האחר לזון אותו בעת שירותו הצבאי, או עד הגיעו לגיל 21. …” (ההדגשה אינה במקור).

הנסיבות בעניין ז.ס. דומות לעניינינו, עת גם שם פסק הדין המקורי (שנתן תוקף להסכם גירושין בין הצדדים) קבע כי בהגיע הבן לגיל בגרות המזונות שנקבעו עבורו (בסך של 1,010 ₪), היו צריכים לרדת בחצי (ולעמוד ע”ס 505 ₪). בסמוך להגעת בנה לגיל 18 עתרה האם בתביעת מזונות עבור שני ילדיה, הן ביחס לגובה החיוב עד הגיעם לגיל 18, והן ביחס לתקופת שירותם הצבאי. לאחר הגשת תביעתה הגיע הבן לגיל 18, והאב טען כי משהבן הגיע לבגרות תביעת המזונות הייתה צריכה להיות מוגשת בשמו ולא בשם אמו, ובית המשפט למשפחה הורה כי על הבן הבגיר לחתום בנפרד על ייפוי כוח ותצהיר עדות ראשית כתנאי לכך שתביעת המזונות בעניינו תתברר.

בית המשפט המחוזי קיבל הערעור שהוגש מטעם האם באותו עניין וקבע: “מבחינה משפטית, רשאית האם להגיש תביעה למזונות עבור הבן בטרם הגיעו לגיל 18 ואילו לגבי תקופת שירותו הצבאי היא רשאית לתבוע את מזונותיו כחיל, כאשר מזונות אלה נועדו להשלים את צרכיו בעת שירותו, כאשר מרכז חייו ומגוריו בביתה. מדובר בהוצאות שמוציא הורה, הזכאי לתבוע את ההורה האחר לחלקו הוא במזונות הבן…..כתביעה להשבת הוצאותיה. לפיכך קבע כי דרישת בית המשפט למשפחה לפיה הבן יתן יפוי כח לאם ויגיש תצהיר עדות ראשית כתנאי לדיון בתביעה למזונותיו כדרישה שאינה במקומה”; כן נקבע כי מכוח סמכותו הרחבה לסטות מכלל הראיות וסדרי הדין לשם עשיית צדק בהליכים מסוג זה – “…מוסמך הוא לנקוט צעדים מתאימים כדי להפחית קושי נפשי של ילדים הכרוך בדרישה להגשת תביעת מזונות ישירה על ידם כנגד הורה ומתן תצהיר אישי מטעמם כנגדו”. (שם, בפסקה 7 לפסק הדין; הדגשות שלי- ה.ג.).

בית המשפט העליון מצא לדחות הערעור שהוגש מטעם האב על פסיקה זו של ביהמ”ש המחוזי וקבע: “לתביעת המזונות במקרה זה שתי פנים: הפן האחד, הוא תביעת האם כאפוטרופא טבעית לבנה בעת קטינותו, ועד הגיעו לגיל 18. הפן השני הוא תביעתה העצמאית של האם לחלקו של האב במזונות הבן לאחר בגרותו ולמשך תקופת שירותו הצבאי (ובכלל זה תקופת התנדבות הטרום הצבאי) או עד הגיעו לגיל 21, לפי המאוחר. פן זה של התביעה נשען על ההנחה כי הבן מתגורר אצל אמו ונטל כלכלתו עליה. על יסוד האמור, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין מקום לדרישת יפוי כח מהבן לאם ותצהיר עדות ראשית ממנו, כתנאי מוקדם לדיון בתביעה למזונותיו ככל שהיא נוגעת לתקופת בגירותו.” ( הדגשות שלי- ה.ג.).

בעניינינו אנו – כתב התביעה המקורי למזונות (הוגש כמוצג בתיק ביום 1.5.24), הוגש מטעם המשיבה ביום 29.10.2009 (עת הבת הגדולה הייתה כבת 11 והבן, אשר מזונותיו נידונים במסגרת הערעור דנן, היה כבן 5) ובמסגרתו עתרה המשיבה בין היתר “…לפסוק לתובעים 2-3 1/3 מסך המזונות במהלך שירותם הצבאי…” (סעיף 57ג’ לכתב התביעה בתמ”ש 25750/09 שהוגש כמוצג בדיון). לא מצאתי ממש בטענת המערער כי בכתב התביעה עתרה למעשה המשיבה כי המזונות ישולמו ישירות לקטינים, והוראות אלו אינן מופיעות בלשון סעיפי כתב התביעה.

בפסק הדין מיום 26.7.12 שניתן בהליך האמור נקבע כדלהלן:

“האיש יישא במזונות הקטינים לרבות מדור, באמצעות האישה, בסך 8,000 ₪ לחודש, כאשר חלקה של הבת בסכום זה הוא 3,000 ₪ ואילו חלקו של הבן הוא 5,000 ₪” (סעיף 81א(2) לפסה”ד);

“בהגיע מי מהקטינים לגיל 18, או עם סיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר מבין השניים, יופחתו מזונותיו ויעמדו על שליש מסכומם ערב אותו מועד, וסכום זה ישולם עד לסיום שירותו בשירות צבאי חובה או שירות לאומי, ככל שישרת שירות כאמור” (סעיף 81א(5) לפסה”ד).

על פסק הדין האמור הוגש ערעור שהתקבל בחלקו ובמסגרתו אמנם שונה גובה חיוב המזונות באופן שיכלול בחובו את ההוצאות החריגות שפורטו במסגרת סעיף 81א(6) לפסק הדין, וכן שונה חלקו היחסי של כל קטין בסכום המזונות הכללי (ראו סעיף 2 לפסק הדין מיום 11.6.13 בעמ”ש 33588-10-22); אולם, יתר הוראות פסק הדין נותרו על כנן, כפי שנקבע מפורשות בסעיף 6 לפסק הדין “פרט לאמור לעיל ולהלן, עומדות בתוקף כל החלטות בית משפט קמא, הן במסגרת פסק הדין נשוא הערעור והן בהחלטות מאוחרות שניתנו על ידו”, כך שהוראות סעיפים 81א(2) ו-(5) המוזכרות לעיל עומדות בעינן ומחייבות.

הנה כי כן בעניינינו נעתר בית המשפט לתביעת המשיבה לפסיקת מזונות לקטינים גם ביחס לתקופת השירות הצבאי לאחר בגירותם. בנסיבות אלה על פי הלכת ז.ס., שהיא ההלכה המחייבת לעניינינו, לא יכול להיות חולק אפוא כי למשיבה יש מעמד לעתור לביצוע ואכיפת פסק הדין, בו כאמור, נעתר ביהמ”ש לתביעתה אף ביחס לתקופת השירות הצבאי של הילדים.

הלכה זו הינה מחייבת בהתאם לכללי יסוד ידועים וברורים של שיטת המשפט. ראו סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי “הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון”.

המבקש, אשר טען כי הלכת ז.ס אינה מחייבת, לא הפנה להלכה מחייבת אחרת שניתנה על ידי ביהמ”ש העליון המשנה מהלכת ז.ס ולפיכך מדובר בהלכה המחייבת לעניינינו ועל פיה יש לבחון את טענותיו.

אין מקום לניסיונו של המבקש לאבחן בין תביעה של האם למזונות ילדים בהיותם קטינים שבמהלכה בגר הקטין, לבין פתיחת תיק הוצל”פ לטובת האם בגין דמי המזונות לבגיר (ראו סעיף ד4 להשלמת טיעוניו)– שהרי התוצאה המעשית של הלכת ז.ס. היא אפוא, כי יש מעמד לאם לעתור למזונות עבור הילדים גם עבור תקופת השירות הצבאי, וכפועל יוצא מכך, ברי כי היא יכולה לפתוח בהליך הוצל”פ לביצועו ואכיפתו של פסק הדין, ככל שפסק הדין לא מקוים על ידי החייב.

לא מצאתי רלוונטיות לפסיקות אליהן הפנה המבקש בהשלמת טיעוניו (סעיף ה(5)), שהרי פסק דינו של כב’ השופט שוחט בתמ”ש (משפחה תל אביב-יפו) 54770/98 פלונית נ’ אלמוני (23.3.2003)‏‏, המתבסס על רע”א (ירושלים) 956/94 קרקו נ’ קרקו (11.4.1994)‏, ופסק דינו של כב’ השופט שוחט בתמ”ש (משפחה תל אביב-יפו) 43312/00 ח. ר. נ’ ח. ל. (2.1.2005)‏ – כולם פסקי דין שניתנו קודם להלכת ז.ס. (מיום 5.5.2005) – שהיא כאמור ההלכה המחייבת כיום – ולפיה אין כל מקום לחייב קטין שבגר מאז שהוגשה תביעת מזונות בעניינו לעתור בתביעה למזונות, או להצטרף כצד לתביעת מזונות מאביו, ביחס לתקופה שלאחר בגירותו לאורך השירות הצבאי, שכן תוצאה מעין זו אינה ראויה ואינה צודקת וממילא אינה מתיישבת עם מהות ותכלית תביעתה של האם ביחס להשבת הוצאות שהוציאה בגין ילדיה הבגירים בתקופת השירות הצבאי בהיותם סמוכים על שולחנה גם בתקופה זו. ראו: עניין ז.ס.

גם פסק הדין שניתן בתמ”ש (ת”א) 15270/96 פלוני נ’ אלמונים, תשנה(4) 309 (1996)‏‏, אינו רלוונטי לעניינינו אנו. מעבר לכך שגם פסק דין זה ניתן קודם להלכת ז.ס, הרי שבאותו מקרה (בניגוד לעניינינו) פסק הדין המקורי שהעמיד את חיוב המזונות לא קבע את משך התקופה בה יחול החיוב, כפי שהובהר שם: “…בפסק הדין נושא הערעור, כבמרבית פסקי הדין למזונות, נקבע מועד לתחילת החיוב, אולם לא נקבע משך התקופה שבה יחול החיוב…”.

כפי שהדגיש המערער עצמו בתגובתו מיום 2.4.24 (סעיף 18), באותו מקרה נקבע מפורשות כי “הכלל הנכון מבחינת מדיניות שיפוטית הוא, שבגיל 18 יופסקו בהוצאה לפועל המזונות של הקטין אוטומטית, אלא אם כן הורה או יורה בית המשפט אחרת” – בעניינו- בית המשפט אכן הורה אחרת – כאשר קבע מפורשות את המשך חיוב המזונות גם מעל גיל 18- עת יופחת הסכום לשליש עבור כל קטין (כאמור בסעיף 81(א)(5) לפסק הדין).

פרשנותו של האב להוראת סעיף 81(א)(5) לפסה”ד מיום 26.7.12 – לפיה היא מורה כי המזונות לתקופת השירות הצבאי ישולמו ישירות לידי הבן הבגיר עצמו ולא לידי המשיבה – אינה מסתברת ואינה מתיישבת עם לשונו של פסק הדין נשוא הליך זה.

בכל הנוגע לפרשנות של פסק דין המבוצע בלשכת ההוצל”פ, יפים דברי כב’ השופט נ’ פלקס, המותב הקודם שדן בהליך זה, בהחלטתו שניתנה בתמ”ש (י-ם) 21982-06-12 ד.מ.ש נ’ ח.מ.ש (3.10.2012)‏‏, לפיהם:

“… כל טקסט משפטי זקוק לפרשנות. בהירותו של הטקסט אינה שוללת את הפרשנות, שכן היא עצמה תוצאת הפרשנות. גם טקסט שמובנו אינו שנוי במחלוקת זקוק לפרשנות, שהרי חוסר המחלוקת הוא תוצאת הפרשנות. …משמעות האיסור החל על רשם ההוצאה לפועל לפרש החלטות שיפוטיות הינו, לטעמי, כי בבואו לפרש טקסט (החלטה או פסק דין), אותו עליו לבצע, יגביל עצמו רשם ההוצאה לפועל לד’ אמות הטקסט ולא יזדקק למקורות חיצוניים, אלא אם הטקסט מפנה אליהם. ראו: בר”ע (מחוזי י-ם) 461/08 בלשאי נ’ הסוכנות היהודית (2008). זאת להבדיל מכללי הפרשנות הנהוגים באשר לפרשנות חוזה (נסיבות כריתתו כיוב’)… שיטת פרשנות זו יוצרת את האיזון הראוי, בין הצורך המובנה בפרשנות לשם קריאתו והבנתו של כל טקסט, יהא אשר יהא, לבין תפקידו וסמכותו של רשם ההוצאה לפועל, קרי – ביצוע החלטות שיפוטיות ולא בחינתן, הרהור אחריהן והצצה מעבר להן, אל השיקולים שהנחו את בית המשפט, אשר פסק אותן. השוו: בר”ע (מחוזי י-ם) 768/03 קירשנבוים נ’ שיפטן (2004). לשון פסק הדין היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר תכליתו הסובייקטיבית, קרי – כוונת בית המשפט, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט. ראו: ע”א 4628/93 מ”י נ’ אפרופים, פ”ד מט(2) 265, 299-300. … כאשר עסקינן בפרשנות החלטה שיפוטית, או מסמך המבוצע בלשכת ההוצאה לפועל כדרך שמבוצע פסק דין (משכון, שטר וכיוב’), אל לו לרשם ההוצאה לפועל להיזקק לנסיבות החיצוניות ועליו להיצמד לד’ אמות הטקסט. בהליך הפרשנות יודרך הפרשן על ידי מספר חזקות המסייעות למלאכת הפירוש. כך לדוגמא: עליו להניח, כי תכלית פסק הדין עולה מלשונו הטבעית והרגילה בהתחשב במכלול הוראותיו על פי מובנן הרגיל והטבעי של המילים (פרשנות החוזה, בעמ’ 581); תכלית פסק הדין תוגשם, אם תינתן ללשונו המשמעות הרגילה, הנודעת לה בלשון בה נקטו הצדדים או בית המשפט. נטל הראיה מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת, השונה ממשמעותן הלשונית הרגילה של המילים. ראו: ד”נ 32/84 וויליאמס נ’ בנק ישראל בריטניה, פ”ד מד(2) 265, 274; על הפרשן להניח, כי חזקה על הוראות פסק הדין שלא יסתרו אלה את אלה (פרשנות החוזה, בעמ’ 589)…” (הדגשות שלי- ה.ג.).

בעניינינו אנו, עצם העובדה כי לא נקבע בסעיף 81א(5) לפס”ד מפורשות כי גם השליש בתקופת השירות הצבאי ישולם “באמצעות האישה” (כפי שנקבע בהוראת סעיף 81(א)(2) לפסה”ד) אין בה די לכשעצמה ללמד על הסדר שלילי כנטען ע”י המערער, לפיו בהיעדר קביעה דומה ביחס לחיוב לתקופת השירות הצבאי הרי שאין כל חובה לשלם את דמי המזונות לידי המשיבה.

לעניין זה יובהר כי הקביעה כי בעת תקופת שירותו הצבאי המזונות ישולמו ישירות לקטין, אשר המערער מנסה להחיל בעניינו, הינה חריגה, ואינה מהווה משום “המשמעות הרגילה” של המילים על פי מובנן הרגיל והטבעי; ככל שבית המשפט היה חפץ להורות כן, סביר ומתבקש כי היה עליו לכתוב מפורשות כי על האב לשלם את המזונות המופחתים ישירות לידי הילדים, הוראה שכאמור אינה מקובלת ואינה נפוצה.

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם מכלול הוראות פסק הדין (בפרט סעיף 81 לפסה”ד), כאשר ההוראה הכללית המורה כי תשלום המזונות ייעשה “באמצעות האישה” שנקבעה בסעיף 81 (א)(2) לפסה”ד, משליכה אף לעניין הוראת סעיף 81(א)(5) – שהיא הוראה ספציפית המתייחסת לתקופה לאחר גיל 18, כהמשך להוראה הכללית שנקבעה קודם לכן, ומשכך לא היה כל צורך לשוב ולהבהיר כי על המזונות ביחס לתקופה זו להשתלם אף הם לידי האם.

הפרשנות האמורה מתיישבת עם ההלכה המחייבת לעניין זה כאמור לעיל – הלכת ז.ס, לעניין מעמדה של האם ביחס לתקופה בה הילדים בגרו, והרציונל העומד בבסיסה שלא להעמיד את הקטין בתווך בין הוריו.

כך גם פורשו הדברים אף על ידי כב’ הרשם אביעד איגרא בהחלטתו מיום 26.3.24 בה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב הליכים בתיק ההוצל”פ: “גם מבחינה מהותית, אבהיר כי התיק נפתח כדת וכדין מאחר ופסק הדין ציין מפורשות בסעיף 81א(2) שתשלומי המזונות ישולמו לזוכה. טענת החייב כי המילה “ישולם” מפקיעה את יעד התשלום הקבוע בס”ק (2) ומשנה את יעד התשלומים לידי הילדים בפועל היא תוספת שלא כתובה מבחינה מילולית בפס”ד אלא טענה משפטית אשר העלה החייב בפני בית המשפט.”. (ראו נספח 6 לתשובת המשיבה מיום 28.3.24).

פרשנות זו תומכת אפוא כי זהו מובנן הרגיל והטבעי של הוראות פסק הדין. כאמור לעיל, נטל הראיה מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת, השונה ממשמעותן הלשונית הרגילה של המילים, בנסיבות דנן לא מצאתי כי עלה בידי המבקש להרים את הנטל לעניין זה.

בנסיבות בהן פסק הדין קבע מפורשות בעניינינו חיוב מזונות (מופחת) לתקופת השירות הצבאי, ברי כי לאם ישנו מעמד לעתור לביצוע ואכיפת החיוב האמור כלפיה, ואין די בטענות המבקש לפיהן הוא מעביר הסכומים ישירות לידי בנו באמצעות הפקדתם עבורו בקרן השתלמות (ראו עדותו בעמ’ 3 ש’ 9 ובעמ’ 5 ש’ 27-28 לפרוט’), על מנת לפטרו מעצם החיוב כלפי המשיבה בהתאם להוראות פסק הדין; בהקשר זה אף לא מצאתי לקבל טענת המבקש לפיה בנו הבגיר (שהוא לשיטתו “הזכאי למזונות” על פי פסק הדין), רשאי להגיע עם אביו לאיזה הסדר שיחפוץ בו לעניין דמי המזונות, ואף לוותר לחלוטין על דמי המזונות (ראו לעניין זה טענת המבקש בסעיף ב'(3) להשלמת טיעוניו).

בהלכת ז.ס הנ”ל מבואר הרציונל של ההלכה האמורה: “… טענה זו, לא רק שאינה מתיישבת עם תביעתה העצמאית של האם להשבת חלקו של האב בהוצאות כלכלת הבן הרובצות עליה, אלא שהיא עלולה לחייב בן להגיש תביעה ישירה כנגד הורהו – תוצאה שהיא קשה ובלתי רצויה במערכות יחסים בין הורים לילדים. כן היא עלולה להעמיד את האם לחסדי תביעתו של הבן – ירצה יתבע את אביו למזונות, לא ירצה – יותיר את האם נושאת בנטל מלוא מזונותיו בעת שירותו הצבאי, בלא אפשרות להקל על המעמסה הכלכלית הרובצת עליה על דרך חיוב האב להשתתף בנטל המזונות. תוצאה כזו אינה רצויה, והיא אינה משרתת תכלית צודקת והוגנת.” (הדגשות שלי- ה.ג.).

דברים אלו יפים ביתר שאת לעניינו, נוכח עצימות הסכסוך בין הצדדים, וטענת האב כי הבן אינו מדבר עימו ( עמ’ 3 שו’ 10 לפרו’), טענה אשר מביאה לידי ביטוי בדיוק את החשש המובא בהלכת ז.ס. כתוצאה מהטלת המשא לגביית המזונות על הילדים, אשר יאלצו להימצא בתווך בין הוריהם.

דומה כי בעניינו, חשש זה התממש בפועל, כאשר המערער ניסה להפעיל את הבן להשגת מטרותיו, ובערעורו ציין כי “גם פניות [הבן] א’ למשיבה נפלו על אוזנים ערלות” (סעיף א(2) לכתב הערעור); המשיבה אף היא התייחסה לעניין זה וטענה “המערער מעיד על עצמו שאינו בוחל להשתמש בבנו כדרך להפעיל לחץ ואיומים על המשיבה בלי לחשוב לרגע על ההשלכות הנפשיות ועל בריאותו הנפשית של ילד שנאלץ להעביר לאימו איומים שהוא אינו מבין ומסבים לו דאגה רבה….מעשה זה מעיד על אופיו של המערער, שמטרותיו מקדשות כל אמצעי בין אם הוא הסתה מכוערת, מעורבות הבן, או הכפשת שמה של המשיבה, ועל כך שטובת ילדיו אינה לנגד עיניו והם אינם אלא כלי בידיו לפגוע במשיבה” (סעיף 3 לתגובתה המשיבה לערעור). וראו דבריה של המשיבה בדיון: “אני בטח לא אשלח את הילד שלי לתבוע את אבא שלו בהוצל”פ” ( עמ’ 3 שו’ 23 לפרו’).

שומה על בית המשפט לשמור על בריאותם ושלומם הנפשי של הקטינים ולא להציבם בקונפליקט מובנה מול הוריהם, כאשר הם בעצמם יידרשו לדאוג לגביית מזונותיהם ממי מהוריהם, או להיות נתונים ללחץ מצד מי מהוריהם האם לגבות את המזונות אם לאו- תוצאה, אשר כאמור בפרשת ז.ס. הנ”ל, היא “קשה ובלתי רצויה במערכות יחסים בין הורים לילדים”.

בכל הנוגע לטענת המבקש לעניין תום הלב של משיבה – לא מצאתי ממש בטענה לפיה המשיבה נהגה כביכול בחוסר תום לב בנקיטת הליך ההוצל”פ כנגד המבקש בנסיבות האמורות ומשעולה במפורש מלשון פסק הדין כי היא החיוב חל גם ביחס לתקופת השירות הצבאי של הקטינים. המשיבה הפנתה להתכתבות לפיה היא הזהירה את המבקש מבעוד מועד כי הוראות פסק הדין מחייבות וככל שלא ישלם היא תנקוט נגדו בהליכים. בנסיבות בהן כאמור יש לה מעמד לנקוט בהליכי הוצל”פ בהיותה הזוכה על פי פסק הדין למזונות גם ביחס לתקופת השירות הצבאי של הילדים, הרי שאין כל מקום לטענה כי נקיטת הליכים לביצוע פסק הדין שניתן לטובתה עולה כדי חוסר תום לב.

בנוגע להתנהלות המשיבה בעבר ביחס למזונות הבת הגדולה בתקופת השירות הצבאי – המבקש אינו יכול להיבנות מהתנהגות המשיבה ביחס לקטינה ב’, שבגרה בינתיים, לעניין מזונותיו של הבן א’. המשיבה הודתה אמנם בתשובתה כי היא אכן ויתרה בזמנו על מזונותיה ביחס לבת; אולם, לטענתה התנהלותה זאת הייתה פועל יוצא של התנהגות המבקש כלפיה, האיומים והזיכרונות הטריים ממשבר הגירושין וההליכים המשפטיים שהתנהלו ביניהם.

המשיבה צירפה לעניין זה התכתבות לפיה גם בנוגע לבתם הגדולה היא דרשה מהמבקש בזמנו לעמוד בחיובו לשלם לה מזונות עבור תקופת שירותה הצבאי (ראו נספח ב’ לתגובתה מיום 28.3.24). הלשון הבוטה שננקטה מצד המבקש באותה התכתבות ותוכנה, תומכים בטענות המשיבה להלך הרוח ששרר בין הצדדים באותה תקופה, אשר לטענתה הובילה אותה לוותר על נקיטת הליכים בעניין הבת הגדולה, לאחר ש”לא עמד לה כוחה הנפשי והיא נכנעה לאיומיו של המערער וויתרה עקב כך על זכותה לפי חוק” (סעיף 4 לתגובתה). כאמור, עצימות הסכסוך ניכרת גם כיום, והמבקש לא כפר בהתכתבות שצורפה ובתוכנה במסגרת השלמת טיעוניו; ובנסיבות אלה לא מצאתי להסיק מהוויתור שנעשה בזמנו מצד המשיבה ביחס לבת הגדולה, גם ביחס לבן.

לעניין זה ידועה הפסיקה לפיה, בן זוג הטוען לוויתור של בן הזוג האחר על זכות ממונית, נדרש להצביע על ויתור מפורש ואין די בוויתור משתמע וכללי. ראו: עמ”ש 39641-05-10 פלונית נ’ פלוני (2012) (להלן- “עמ”ש 39641-05-10); הדברים יפים גם לעניינינו אנו, עת מדובר בחיוב שנקבע בפס”ד חלוט, כך שלא ניתן ללמוד מאי נקיטת הליכים ביחס לבת גזירה שווה ביחס לעתיד לבוא בכל הנוגע למזונותיו של הבן על פי פסק הדין ביחס לתקופת השירות הצבאי.

לעניין טענת המערער בדבר התניית עיכוב ההליכים בהפקדת ערבון, הרי שסמכות זו מוקנית לרשמת מכח הוראות חוק, ולמעשה זוהי ברירת המחדל בסעיף 19 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז-1967: “החליט רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, יצווה על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק הדין, זולת אם החליט, בהתחשב בנסיבות הענין, שלא לצוות כן”.

לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית הערעור.

לעניין עתירתו החלופית של המערער להורות במקרה מעין זה על הארכת המועד שנקצב לו לשם הגשת בקשה בטענת פרעתי ללשכת ההוצל”פ עד 20 יום לאחר מתן ההחלטה, בנסיבות העניין, ועל מנת ליתן למערער את יומו בהליך השיפוטי, הנני נעתרת לבקשה כמבוקש.

יחד עם זאת, בשים לב לאמור בפס”ד זה, וההלכות המפורטות בו, מוטב כי ישקול המערער היטב צעדיו לנוכח סיכויי בקשתו, בכדי לחסוך בהליכים מיותרים ובהוצאות המשפט הכרוכות בהם.

לאור תוצאת פסק הדין ומשנדחה הערעור כאמור על כל חלקיו, הנני מחייבת המערער בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ₪.

ההחלטה הותרה לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים .

ניתן היום, א’ אב תשפ”ד, 05 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.